חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן צד
ס"א בכ"מ שנתחב ממנו בקדירה. עש"ך סוסיקכ"א בשם האו"ה דזה דווקא בנרתח ברותחין אבל באור ממש גם ראש השני חשיב רותח. ונראה מקור הדברים דהנה בכ"ר קיי"ל דאף שהעבירו מן האור הוה רותח. אבל בכלי שהכניסו לרותחין קיי"ל דכשהוציאו אח"כ תו אין עליו דין כ"ר כמש"כ התו' הובא בט"ז סוסצ"ב ע"ש. וע' מש"כ בזה בסוס"י קכ"א. והנה כאן צד השני ודאי לא עדיף מסלקו מעל האור. וא"כ בהורתח בכלי רותת אין על צד השני דין כ"ר. אבל בהורתח באור גם צד כו' נראה דברור לו השני חשוב כ"ר ודוק:
ש"ך סק"א אם אינו ברור לו כמה תחב כו' היינו שניכר על הכף עכשיו אבל בל"ה ל"מ ברי דלא רמיא עליו ועפמ"ג סקכ"ח גבי סכין כ' דהא דס"ל להש"ך דמהני שם ברי היינו לפי שהוא בלא רוטב דרבנן וא"כ כאן דהוה דאורייתא ודאי ל"מ וכן מוכח דהא לשון זה מרש"ל והוא ס"ל בהדיא גם גבי סכין שם דל"מ ברי וע"כ כדפירשתי וראיתי מי שנטה בזה:
ס"ב וי"א שסגי בפ"א ששים ע' ביאורי הגר"א לקמן סצ"ח ס"ד דהעיקר דאף דנ"נ מ"מ כיון דאפילו בא"מ אין בו אלא טעם אותו הקדירה אוקמוהו אדאורייתא דסגי ברובא כיון דליכא למיגזר אטו א"מ כמש"כ הש"ך סק"ה ולענ"ד צ"ע בזה מדברי התו' חולין צ"ז דהקשו בכ"ד דנאסר כ"ק למה אין הקליפה אוסרת הקליפה הסמוכה וכן לעולם ונדחקו בזה דאין קליפה נ"נ או דאין הנאסר אוסר במקום שאין האוסרו יכול לילך שם ע"ש ולמ"ל להכי ת"ל כיון דהוא מאותו דבר עצמו א"כ בטל טעמו ברוב ואין הטעם יותר מרוב בודאי כמבואר לקמן סי' ק"ג וע"כ דאין לנו לדון על האיסור מאין בא ול"ג ממינו דעלמא דצריך ס' מדרבנן. וכן בר"ן בסוגיא דט"ח הקשה באיסור שנפל לקדירה ליחוש דילמא בלע ופליט הרבה פעמים ותי' דלא החמירו אלא לדרך פליטתו משמע בהדיא דהא בשני נפילות חוששין וצ"ע: ט"ז סק"ד בשם הת"ח דקדירה שנאסרה מחמת בב"ח ובשלו בה מאכל אחר מעת לעת יש להקל בדיעבד ואי"צ להשליך דמי הקדירה ורש"ל חולק וכ' דלא נהגו להחם אלא לחוף הראש אבל בישל בה מאכל צריך להשליך דמי הקדירה לנהר עכ"ל. ולא הבנתי חילוק הזה כלל דגם בלחוף ראשו עכ"פ מדשרי להנות מהקדירה ע"כ דהקדירה בעצמה לא נעשה איסור הנאה וא"כ משום הבליעה אף שהוא א"ה כיון שאב"י והוא לפגם ה"ה בטל כמו בכל האיסורין (ודווקא גבי חתיכת בב"ח. שהוא דבר שבמנין וא"ה תנן בשילהי ע"ז דאוסרת בכל שהוא. וגם התם גופא מהני חוץ מדמי איסור כמבואר בש"ך סק"י סק"ב וא"כ בבליעה שאב"י בעלמא דאין להשום שיוי ודאי בטל לגמרי ואי"צ כלל) ולענין דמי הקדירה אין חילוק בין מאכל לחפיפת הראש וצ"ע ובמג"א סוס"י ת"נ משמע דהוא חומרא בעלמא כיון שהוא נאכל ע"ש. אבל באמת גם דבריו אינו אלא משום הבליעה ולכתחילה אבל בדיעבד משום הקדירה לא שייך לחלק. ומיהו לפי דברי הרב בסצ"ח ס"ה דבכלי חרס גם גוף החרס נ"נ וצריך לשער כנגדו א"כ ודאי דבאמת הקדירה גופה אסורה בהנאה. וגם ראיית התו' בע"ז להתיר מכלי יי"נ. צ"ע דהתם בזי"נ דגם כ"ח יש להם הכשר ע"י עירוי ג"י. א"כ לא שייך גם בכ"ח ל"נ. אבל בכ"א אסורין מבליעת חמים דאין להם הכשר ונ"נ. בודאי י"ל דהם אסורים. ומיהו נראה דגם לשי' הרב שם אינו אלא חומרא בעלמא כדמוכח מדבריו בד"מ סצ"ב סק"ה. ועכ"פ הגר"א שכ' ראי' מב"מ גבי מצא חבית יין ברוב עו"ג דהיין אסור והחבית מותר. ע"ש. אינו מובן דהא י"ל שם דהוא להכשירו כדין וצ"ע:
ס"ד אם אין הכף ב"י כו' והכף אסור בין עם בשר בין עם חלב הא לשאר דברים מותר מדינא ועסצ"ג. והטעם דכיון דהוא אב"י לא נעשה איסור. ולכאורה צ"ע לפמש"כ הר"ן בסוף ע"ז דאע"ג דלינת לילה פוגמת א"ש הא דהצריכה התורה מריקה ושטיפה אף דאינו נעשה נותר עד אחר עמוד השחר וכבר נפגם. משום דפגם דאב"י אינו פגום בעצמה ובפנים ודאי הוא לשבח. ומשו"ה חל עליו איסור נותר והצריכה התורה ביעור אלא דאין בכחה להוציא ממנה טעם גמור להשביח ע"ש. וא"כ לכאו' ה"נ הו"ל לחוש עליו בפנים לאיסור בב"ח כמו שכ' הר"ן דחל עליו איסור נותר. וכיון הוא איסור תו הוה ככל נו"ט לפגם דאסור לכתחילה. וא"כ הו"ל אסור לכתחילה מיהו אפילו בשאר דברים. ואולי יש לדחוק דכיון דתיכף כשנעשה איסור כבר לא הי' ראוי לתת טעם לשבח לא שייך לגזור בי' שאב"י אטו ב"י ולא עדיף מאיסור פגום הנבלע בקדירה דקיי"ל דאין הקדירה נאסרת כיון דהי' תחילתה לפגם ומשום זה מותר להגעיל כלי איסור שאב"י אפילו אין במים ששים כמבואר באו"ח סתנ"ב ע"ש ודו"ק. אבל נראה דאי"צ לזה אלא י"ל בפשיטות כמו דקיי"ל דאין נו"ט בנו"ט אוסר בבב"ח לפי שהוא טעם קלוש ואין ראוי לחול עליו שם איסור ה"נ בזה אף שהוא בפנים לשבח. כיון דאינו טעם גמור לצאת תו קלוש ולא חל עליו בב"ח. והא דכ' הר"ן דחל עליו איסור נותר י"ל דהר"ן לשי' דס"ל גבי חמץ דמחמירין בו אפילו בנו"ט בנ"ט דלא מיקרי נ"ט בר נ"ט דהיתרא משום דכיון דכמו שהוא הוא נעשה איסור שמו עליו. ודווקא בב"ח דאינו נעשה איסור עד שיתחבר עם דבר אחר. כמבואר באו"ח סי' תמ"ז ע"ש היטיב ובמג"א סקכ"ד. וה"נ נותר דהוא איסור כמו שהוא שמו עליו וחל אף ע"ז אף דהוא טעם קלוש בנ"ט בנ"ט. אבל בב"ח כמו שהקילו בנ"ט בר נ"ט גם טעם זה לא אלים להתחבר עם הבשר ולאסור דהוא ג"כ טעם קלוש כיון דאינו ראוי לצאת ודוק: ואף דהתו' בחולין שם כ' להתיר גם בנותר נ"ט בנ"ט. התו' לשי' דס"ל גם בחמץ להתיר כמש"כ בהדיא בחולין ק"ח ובסוף ע"ז יעו"ש. אבל לשי' הר"ן דחולק בחמץ י"ל דהוה"ד בנותר. אלא שהוא נסתר מדברי הר"ן גבי סכיני דפסחא דכ' בפירוש דחמץ לא מיקרי היתרא בלע דשמו עליו. אבל שם נותר אינו חל עליו עד שיאסר ע"ש. הרי שכ' בפירוש דנותר הוה כבב"ח ולא כחמץ וא"כ כיון שכ' הר"ן לאסור טעם קלוש זה בנותר ודאי דיש לאסור גם בבב"ח אבל עדיין הוא מוכרח לפי שי' הר"ן מט"א. דהנה כבר הביא המג"א שם סקט"ז לתרץ הקושי' דמו"ש הנ"ל בשם הרא"ם דהבליעה והפגימה באין כאחד ע"ש. והנה, הר"ן וכל הראשונים לא מסתברא להו זה דכיון דהוא פגום מאי מהני מה שבא כאחד אבל לפ"מ שכבר כ' בשם הר"ן דאינו פגום בפ"ע אלא דפליטתו הוא טעם קלוש ואינו יכול לחול עליו שם איסור חדש גבי בב"ח. א"כ בזה בהדיא כ' הר"ן גבי הודחו כלי בשר עם כ"ח דאין מקילין שם אף שהוא נ"ט בר נ"ט שהוא טעם קלוש משום דתיכף כשבא הטעם שני שהוא קלוש בא באיסור. ולא שרינן אלא כשעמד תחילה בהיתר ע"ש. וא"כ ה"נ לענין זה הטעם קלוש שבכלי לאחר מעל"ע שפיר י"ל כמש"כ דבב"ח לא יכול לחול עליו שם איסור חדש. אבל כ"ז כשהי' תחילה בפ"ע בהיתר. אבל גבי נותר (אף דהוא נמי הבבב"ח כנ"ל] מ"מ הא ודאי דזה אמת כמש"כ הרא"מ דבאין כאחד. וא"כ לא עמד בהיתר אפילו רגע אחת ובזה הא לא מקילינן אפי' בטעם קלוש ואפי' בבב"ח כמש"כ הר"ן בהדיא לגבי נ"ט בנ"ט כנ"ל. וא"כ ה"נ בטעם קלוש זה אין להקל גבי נותר כיון דשם הוא בא כאחד כנ"ל:
ומשו"ה שם ודאי אסור. וא"כ לשי' הר"ן תרויי' צריכי דאינו פגם לגמרי ובאין כאחד ודוק היטב:
ס"ו ירקות הבלועין מבשר וכו' א"צ ס' אלא כנגד הבלוע ע' רסצ"ב מש"כ בישוב קושי', הפלתי וע"ש שכ' דהסכמת האחרונים לאסור הבצלים דלא כהש"ך ונראה לדקדק כדבריהם מהא דתוחב כף בריש הסי' דאפי' יש ס' הכף אסור וכ' הטעם דלא הוה הגעלה דדילמא לא הי' מעלה רתיחה ואי דגם באוכלין מותר. דאפשר לסוחטו דהיתרא שרי. א"כ גם הכף ל"ג מאפל"ס דהיתרא (ומיהו לפי הטעם דשמא לא הכניס כולו א"ש). וגם ממה שתמה הטור על העיטור בסצ"ג שהתיר קדירה של בשר שבשל בה חלב והי' בכלי ס' כנגד הבלוע דאין הגעלה לכ"ח כ"ש דלא יתיר זה באוכלין ואף דלשי' הטור ע"כ בל"ה מותר דהא ס"ל לקמן סי' ק"ו דאף אפשר לסוחטו דאי' מותר וע"כ לשי' דכלי חמור בזה מאוכל. דבכלי לא שייך הכשר דס' וראי' לדבר מהא דט"ח שנפל על הקדירה בסצ"ב. מ"מ לדידן דלא קיי"ל שם כהטור משמע דלא ס"ל גם להקל אפי' בדהיתר דלא ס"ל קולא דעל משהו לא קל איסור מדנאסרת הכ"ח. ומיהו לשי' העיטור נראה דמתיר בזה גם באוכלין. שוב מצאתי בח"ד סצ"ו שנתעורר קצת בזה וע' מש"כ בסצ"ג בפירוש דברי העיטור וצ"ע. וע' מש"כ בסצ"ו ט"ז סק"ה:
ס"ז בהגה וכ"ז בבשר רותח בכ"ר בט"ז הביא דהאו"ה ורש"ל חולקין בזה ונראה דזה תלי במה שנסתפקו התו' בע"ז הובא בט"ז סוסצ"ב אי כלי ששאבו מכ"ר והוציאוה אי אשובה כ"ר ולכאו' אין לך גוש יותר מכלי. וא"כ הוה ספיקא. ומיהו כיון דהכלי בפנים היא עם רוטב אפשר דגרע מחתיכה שהיא כולה אחת וצ"ע:
ש"ך סקכ"ט דמה שבקליפת הסכין דבר מועט הוא וסגי בהדחה. בח"ד כ' דהוא דחוק אבל סברא זו מוכרחת בדברי הר"ן גבי שוחט בסכין ש"ג דהאריך להביא ראי' דסתם סכין אינו מקונח מהא דצנון ולא הכריח מהתם גופא דאפילו רבב"א שם דמוקל אמר מדיח וע"כ דהו"א דההדחה אינו משום הבעין. אלא משום הבלוע בקליפת הסכין אגב דוחקא דסכינא וסגי לזה הדחה כדברי הש"ך וע' מש"כ בס"י בשי' הטור ודוק:
ס"ט מחבת של בשר שבשלו בה דבש. בט"ז תמה שהשמיט דברי המרדכי דבשר פוגם בדבש דנ"מ דאפילו בישל עם בשר בעין ועירו לכלי של חלב אינו נאסר ע"ש. ואני תמה עליו דהא מבואר בהדיא לקמן סי' ק"ג דאיסור שנפל לתבשיל שפוגם בו אף שאין התבשיל נאסר מ"מ הקדירה אסורה יעו"ש וא"כ אם בשלו בבשר בעין אף שהוא פוגם בדבש מ"מ אם עירוהו בכלי של חלב הי' טעם הבשר אוסר הכלי של חלב דהוא טעם הראשון ואם הי' הכלי חלב שעירו לתוכה רותחת הי' טעם החלב שבכלי שכבר נ"נ חוזר ואוסר גם את הדבש שחלב אינו פוגם לדבש עפמ"ג שם והמרדכי שם לא נקט הא דלפגם אלא לפי שאוסר נ"ט בל"ט בנתבשלו ומשו"ה הוצרך לזה גם בשביל טעם הכלי של בשר שנתבשל בה הדבש כדי להתיר בזה אפילו בנתבשלו ע"ש ודוק ש"ך סקל"ג וא"כ צ"ע מאי ראי' מייתי מתו' והרא"ש דאינהו לא אמרו אלא כשתחתון קר למ"ד תתאה גבר לענ"ד י"ל דראיית הב"י אינו מלשון קליפה שכ' התוס' אלא דהא דמוקי לה בהכי היינו לפי דס"ל דבנצלו אסור ע"ש. והרי משמעות דבריהם בהדיא דאתי ליישב דאפילו למ"ד דהקר גובר ניחא. דמ"מ בול כ"ק. וכ"ש דא"ש למ"ד דהחם גובר. ואי דבכלי ג"כ אוסר הכל בתתאה גבר א"כ גם בזה פשוט דהוה כנצלו ולמה שרי, וע"כ דאפילו לדידי' אין לו בליעה מרובה אלא כ"ק ומשו"ה מקילין ואע"ג דהב"י בסי' צ"ה ד"ה מ"כ כ' דבשניהם חמים. אסור היינו דבשניהם חמים חמיר אע"ג דאינו אוסר אלא כ"ק. אבל אם הי' הכלי אוסר כדין בליעה גמורה כדי נטילה ודאי הי' לנו לאסור אף תתאה גבר ע"ש שכן משמעות דבריו כדפרשתי סימן צה ס"א משום דהוה נ"ט בר נ"ט:
דהיתרא לענין אוכלין העלו האחרונים בפשיטות דליכא נ"ט בר נ"טובהג"א ע"ז פ"ב סכ"ד כ' בשם ר"א להתיר להשתמש בקדירה של שכר בפסח משום נ"ט בר נ"ט דהשכר גופי' אין בו אלא טעם ע"ש משמע דס"ל דבכה"ג הוה נמי נ"ט בר נ"ט. ומצאתי שכבר הקשה זה בספ"א. ואולי דאין כוונתו לנ"ט בר נ"ט לגמרי אלא דר"א לשי' דלא ס"ל חנ"נ בשאר איסורין וא"כ אף דהכלי נאסרת בפסח מ"מ אי"צ לשער אלא כנגד היוצא ממנה. וודאי דאינו יוצא ממנה בכה"ג אלא משהו וס"ל כיון דאינו אלא ע"י טעם שני [ואף דאינו טעם שני גמור כיון דהוא ע"י אוכל בתחילה. מ"מ] יש להקל בזה כדין משהו ע"י תערובות דהיקיל הט"ז בסצ"ב דה"נ הרי אין משהו החמץ אלא בתערובות היתר ודוחק וצ"ע לדינא:
ועיין ח"ד שחידש דנבלע חלב בקדירה בשעת בישול לא חשיב התבשיל שבה נ"ט בנ"ט כיון דבשעת בישול גופי' נבלע בה. גם התבשיל בלוע טעם ראשון. והביא ראי' מדברי האו"ה שהביא הט"ז בסצ"ב לענין בישל בשר בקדירה שחממו בה מים ונפל עליו אז בשעת החימום ט"ח שכ' דיש להתיר דאם תפעפע הטיפה לפנים כבר פעפע בבישול ראשון ומסיק ובשביל זה שנבלע מבישול ראשון אינו אוסר דלא נשאר בה אלא משהו ע"ש. הרי דלא שרי אלא משום משהו אבל נ"ט בר נ"ט לא חשיב לי' אף דהשתא קיימינן שיצא מהדופן ופעפע לפנים וחזרה לכלי והרי הוה נ"ט בנ"ט ע"כ דהוא משום דכיון דהוא בשעת בישול גופי' לא חשיב נ"ט בר נ"ט. ובאמת סברא זו יש לה מקום בדברי הר"ן שהאריך ליישב קו' הרמב"ן על בעל התרומה שאסר בהודחו כלי בשר עם כלי חלב דלא הוה נ"ט בר נ"ט דכ' דמאן לימא לן דהכלים מפליטין תחילה במים דילמא פליטת הכלי בשר נותן תיכף טעם לתוך פליטת הכלי חלב ע"ש. ולכאורה ודאי דהליכת הפליטה הוא דרך המים דהא שני קדירות אינן אוסרות זא"א אלא ע"י רוטב וכ"ה לשון ספר התרומות ברא"ש גבי ירק שנתבשל בקדירה של בשר כו' וגם הירק אינו בולע אלא ע"י רתיחת המים ע"ש אלא דכוונתם דכל שהוא בפ"א לא קרי לי' בר נותן טעם אלא כט"א. אבל מ"מ הרמ"א אף דהודה לאסור בהודחו כלים כמבואר בסי' זה מ"מ הרי באר בסצ"ד ס"ה בהדיא דביש ס' כנגד א' מהן שרי הכל מדינא. וע"כ דס"ל דאין האיסור אלא משום שמתערבין שניהם בתוך המים אבל לטעם שיכנס הפליטה מכלי אל כלי אינו חושש דאי ל"ה אותה הכלי שיש ס' כנגדה הי' היא אסורה דהא נכנס בה טעם השני' ומוכח ע"כ ג"כ דאף דהוא בפ"א מכלי אל המים ומהמים אל הכלי אפ"ה חשיב טעם שלישי. וה"נ מעיקרא חשוב טעם שני אף שהוא בפ"א. וגם מדברי הר"ן יש לדקדק דמודה בזה ע"ש היטב וגם ראייתו מדברי האו"ה א"י כלל דנהי דלסברא דמפעפע אמרינן דהרוטב שבכלי מערב את הנופל על הכלי לפנים ומבלבל את הטעם בכולה בשוה. מ"מ ודאי אין אומרין שיצא תחילה מן הקדירה הכל לגמרי. וכ"ש בדברי האו"ה שם דאיירי בכ"ח דא"י מידי בליעתה לעולם. דודאי לא מהני הא דמפעפע אלא לענין שנתלה דנתפשט הטעם בכולה בשוה אבל מה שהוא מגיע לפי החשבון על גוף הקדירה ודאי דנשאר עומד בה מתחילה הטעם הראשון והוא ברור ופשוט: ש"ך סק"ה האריך לענין עירוי מכלי של בשר על כלי חלב להתיר. ובט"ז כ' דחשיב העירוי כאלו הוא בכלי ואוסר כמו בהודחו בכלי גופו ולענ"ד אע"ג דקיי"ל דעירוי מבשל וחשוב לענין החמימות כאלו כל העירוי הוא בכלי מ"מ לענין הטעם קשה מאוד שכל העירוי מקבל הטעם מכל הכלי גופי' וא"כ בעירה אל כלי רותח הי' צריך לשער כנגד כל מה שבכלי שעירה ממנו ולא משמע כן בסו"ס צ"ב בהדיא אלא דאי"צ לשער אלא כנגד מה שנפל עליו וה"נ ודאי לא חשיב כמקבל טעם מן הכלי. וא"כ כבר הוה כעמד טעם שני בהיתר ואין כאן שום איסור ודוק:
ט"ז סקי"ב הביא בשם האו"ה דבעירויות הרבה בולע בכולו ע"ש. ולכאורה צ"ע בדודא דמר עוקבא דאמר התם מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות דהיינו ע"י עירוי ע"ש. ולפי"ז הא אכתי הבליעה הי' ודאי ע"י עירויות הרבה דס"ל דעדיף. ונראה דהנה התו' בכ"ד הוכיחו מכאן דע"כ עירוי אינו ככ"ר דאי ל"ה לא הי' צריך לומר מה בולעו בניצוצות. והקשה הגרע"א דהא התם בל"ה גוף היורה רותחת. ובודאי הולך בכולה. והנראה לי בשי' התו' דהא כבר כ' הפו' גבי תוחב כף בקדירה דל"ת הגעלה דאינו מעלה רתיחה אף דחשיב ככ"ר מ"מ ההגעלה בעי רתיחה גמורה. והטעם דלעולם צריכה הפליטה להיות כהבליעה ודילמא בלע בה בשעת העלאת רתיחה. וא"כ א"ש דברי התו' דאי עירוי הוה ככ"ר לא הוה צריך להא דמה בולעו בניצוצות כיון דגם עירוי דין כ"ר עליו. אבל כיון דעירוי אינו ככ"ר גמור. תו ודאי דל"מ מה שהיורה היא רותחת כיון דמכח גוף העירוי עצמו לא היתה נכנסת בכולה ודאי דלא הוה מהני לבליעת כ"ר גופי' והוצרך לומר מה בולעו בניצוצות. ולפ"ז א"ש גם דברי האו"ה דהא דמהני עירויות הרבה נראה ברור דכוונתו דהיינו בזא"ז תיכף בלא הפסק כלל. וס"ל כיון דנרתחת קליפה הראשונה א"כ כ"ז שלא נתקררה תו אינה מעכבת מלהרתיח השני' וכן בכולה בזא"ז שיעור הקליפות כשיעור העירויות וא"כ כאן דכבר כל הכלי רותחת ע"ג האש ודאי הרי כבר מהני גם עירוי פ"א לילך בכולה ושפיר מהני אפילו לבליעת עירויות הרבה דהא מ"מ אין שם אלא עירוי על רותח כמו שבארנו וזה הוה גם בשעת הפליטה בפ"א וא"כ בכשנצטנן כבר בין עירוי לעירוי ודאי דאין בו אלא כ"ק ואף שהאחרונים לא הבינו כן נראה נכון כמש"כ. ועי' לקמן סי' ק"ד גבי שומן ודוק וה' יאיר עיני:
ס"ו מותר ליתן בתוך התיבה כד של בשר אצל כד של חלב מ"מ ולכאורה מתני' מפורשת דשרי דהא תנן גבי להעלות על השולחן בד"א שולחן שאוכל עליו. אבל שולחן שסודר את התבשילין מותר. ובודאי לא איירי במכוסה דווקא דא"כ זה שינוי גדול ואפילו בשולחן שאוכל עליו שרי וע"כ במגולה איירי ואפ"ה באינו אוכל עליו שרי. אמנם לפמש"כ הר"ן בהא דע"ז גבי לא הלכת לצור מימיך כו'. דמסיק דל"ח לצנורא דלפי שעה ל"ח. א"כ מתני' דהכא נמי לפי שעה הוא. וא"כ בזה יש להקל לכו"ע. ודוק: