אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן פו

סימן פד

ט"ז סק"ה משמע כאן דבעי ט"ע דווקא. וכן משמע באו"ה בשם הר"י כו'. ובאמת ז"א דהא אפילו בנילוש בפת כו'. לענ"ד מהא לא איריא דהתם ודאי שאני דמסתמא בטל מדאורייתא בששים. אלא דביצים עבידי לחזותא ולטעמא. עט"ז לקמן סצ"ח וכיון דאיסורא דרבנן הוא שפיר סמכינן אהא דל"ש. אבל על גוף הביצה שהוא מדאוריי' לא סמכינן ע"ז. וכה"ג בספ"ג לענין ציר דהוא מדרבנן סמכינן אכילכית אחת. אבל אגופן לא. אבל נראה דהר"י לשי' דגריס לפי שאין לוקחין ביצים טרופות מעו"ג. עב"י משמע סתמא דאין לוקחין בכ"ג [לפי שאינו יכול להכיר בסימנים] ואפילו בלא ריעותא כלל. אבל לגי' דידן לפיכך אין לוקחין וכבר הקשה הר"ן דבל"ה א"א ליקח טרופות מעו"ג כיון דליכא סימנים ותי' דאפי' בל"ש טמאים אין לוקחין משום ריעותא דטרופות. א"כ משמע בהדיא דהא בל"ה היכי דליכא ריעותא הוה סמכינן אהא דל"ש אפילו בגוף הביצה. ומ"מ נראה דהכל לפי המקום וגם ר"י מודה דבמקום דכשירות הם רוב גמור שרי. אלא שאין להתיר עד שנדע שהוא רוב גמור ודוק:

ש"ך סק"ח ואפילו נטרפה סמוך לשחיטה אסור מן התורה דל"פ (פי' דהחמירו גם בזה כשל תורה דודאי דלא שייך מן התורה ממש משום ל"פ) וכ"כ עפ"י דברי התו' בחולין נ"ח ובב"ק דאין האיסור מה"ת אלא כ"ז שהוא מעורה בגידין. וראייתם מדאמרינן לענין נזקין דפירשא בעלמא הוא ול"ח גופה וע"כ דהכא דווקא במעורה ע"ש. ולא הביאם הב"י. ולולי ד"ק יש מקום לומר דכיון דמסקינן בריש ביצה דעם יציאתה נגמרת לגדל אפרוחים. וכן לענין אכילה אמרינן שם דצריבן טפי. זה שפיר אוסרה אע"ג דלענין נזיקין פירשא בעלמא הוא ואולי שלזה כיונו הר"ן ורי"ו שהביאם בב"י שכתבו דאפי' כמוה נמכרת בשוק אסור וגדל באיסור הא מפרישינן שנגמרה באיסור ע"ש והיינו כמש"כ דגם זה הוא גמר ואסור מדאורייתא אבל לענין ולד דאית לי' חיותא באפי נפשי' לא שייך לאסור בשביל זה וצ"ע: שם סק"י א"נ דהטור אזיל לטעמי' דס"ל כהתו' והרא"ש דלא בעינן ברית נשמה וחשיב ביצה ברי'. וצריך לומר בטעם הדבר לפי דביצת טמאה איכא קרא יתירא דבת היענה כדאמרינן בחולין ס"ד וא"כ אסרה תורה בהדיא ברי' זו כעוף טמא. וביצת טריפה ילפינן מביצת טמאה כמש"כ התו' שם. ומ"מ כבר הביא הב"י בסק"י דאפילו הראב"ד דכ' בפירוש דביצה היא ברי'. והוכיח זה מסוגיא דחולין צ"ח דלא מוקי הא דביצה בס' לבטולה גופה [והיינו דס"ל דמב"מ ביבש נמי בעי ס' ודוק] וע"כ דהיא ברי' ול"ב. מ"מ כ' בעצמו דמודה דאינה כדין ברי' ממש לאסור אפילו באלף. כדמוכח בהדיא בסוגיא דריש ביצה דלא אמר התם אלא משום שדרכו למנות ע"ש. ותימה על הש"ך שלא הרגיש בזה. ס"ה ביצת עוף טמא בקליפתה אינה אוסרת. בט"ז סק"י דהדרישה כ' דדווקא אינן קלופות באינן קלופות אינן אוסרות ולענ"ד משמע בהדיא הא דגיעולי ביצים לפירש"י וכן בסוגיא דדצ"ח גבי ביצה בס' דכל שהביצה אינה קלופה אינה אוסרת כלל ואפילו בתבשיל. ומה שהקשה שם דאפילו קלופה באינן קלופות נמי לא יאסר. דכמו שאין הביצה פולטת דרך קליפתה ה"נ לא תבלע הביצה דרך קליפתה. לענ"ד מצינו בכ"ד דכח הבליעה מרובה מכח הפליטה. דהרי יש מליחה לכלים להבליע ולא להפליט וכן מצינו בחום ביה"ש בס"י ע"ש בחידושינו ודוק:

שם וביצה שיש בה כו' או דם אוסרת אפילו בקליפתה עש"ך דבספק אם הדם במקום האוסר אינה אוסרת. וכ"כ בסס"ו דכ"כ הד"מ שם. ומיהו הד"מ לשי' א"ש דהתיר בספק דאע"ג דאיכא רוטב דהוה אי"מ מ"מ כיון דאיכא עוד ביצים [או ביצה אחת שהיא גדולה קצת כיון דהם לפנינו עש"ך] דהוה מינו אמרינן סלק שאי"מ והוה סד"ר. אבל להש"ך לשי' בסצ"ח דלי"ל סלק צ"ע ועוד דבבישל בקליפות דקיי"ל דביצה בעלמא אינה פולטת כלל בקליפתה אלא זו משום הדם א"כ לא שייך כלל כאן סלק שאי"מ ומינו רבה עליו כיון דמינו אינו פולט כלל. וגם בעיקר הדבר אי יש לחשבו מב"מ יש לי מקום עיון כיון דהתו' כ' בפשיטות דאף דבביצת עו"ט אינה קלופה לא יהיב טעמא ביש בה דם יהבה טעמא דשדא תיכלא בכולה והיינו לא משום חשש הטיפה לחוד אלא דכל הביצה כבר נשתנה כולה. וכיון דפשיטא להו דהוא טעם אחר א"כ אפשר די"ל דיש בה גם משום טעם כעיקר ולא חשיבה מינה עם ביצים. והרב י"ל דאזיל לשי' בסי' צ"ח דבתר שמא אזלינן ובודאי איכא עליו עדיין שם ביצה אבל לדידן דקיי"ל בתר טעמא צ"ע לכאו'. ומשמעות דברי הש"ך סי' ק"ז דביצה שיש בה דם חשיבה אינה מינה עם ביצים ע"ש. מיהו כ"כ בסס"ו דנראה עיקר דכל הביצה הוה דרבנן ומה שהחמירו על כל הביצה אינו אלא משום דע"כ מחמרינן בגוף הטיפה עצמה ע"ש. וכ"ש בבישול דדם שבשלו גופי' דרבנן אפשר להקל. ובפ"מ שם ש"ד סק"י היקל אפי' באין ס' במבושלת ע"ש. ולפ"ז כ"ש דאין לחוש בזה לדין עירוי המבואר בסי' ק"ז דבדרבנן מבו' שם להקל ע"ש:

ש"ך סקט"ז צריך ס"א ביצים של היתר הפו' כ' לפי שיש גדולים וקטנים. והר"מ כ' לפי שהיא ברי' הוסיפו אחת כו' וכן משמע מדברי התו' כו'. כוונתו מדהקשו התו' שם ד"ה ואיבעיא. מהא דכל איסורים שבתורה בס' ולשי' הפו' באמת זהו ס' אלא דבביצים בשביל שאין מדקדקין בין קטנה לגדולה הוסיפו א' ואז הוא שנחשוב ס' ע"ש. אבל לענ"ד באמת משום קושי' התו' גופה דנדחקו שם מאוד בתירוצם וגם מדתנא התם בברייתא דביצים טמאות ששלקן עם טהורות בנו"ט דמשמע דהוא כדין כל האיסורים וכן ר"נ דאמר התם בס' ואיירי אמוראי בתראי אליבי' ש"מ דבאמת הוא כדברי הפו' דמן הדין הוא ס' והא דהוסיפו א' אינו אלא לפי שאין מדקדקין. אבל הביטול בעצמו הוא בס' כדין נו"ט דעלמא. אלא שצ"ע הא דבספ"א גבי חלב התירו בנמצא בהמה טריפה אם יש ס' כשירות בעדר הא גם שם שייך גדולות וקטנות וכבר נתקשו המפרשים בזה. ואולי דבהמה טריפה מהסתם יש לה חלב מעט. וכן באו"ח סתנ"ג גבי חיטים שצמחו שמתיר בס' י"ל משום דסתם מצומחין יש להם קמח מעט. ובזה נדחה מש"כ משום הר"ר משולם דיש להתיר בפחות מס' משום דהמצומחין קמחן מעט. דז"א דהא בשביל זה כבר הקילו דאי"צ ס"א ודוק:

ס"ח וביצת עוף שהתחיל להתרקם כו' הב"י הביא דברי הרי"ף שכ' דבלא יצא לאויר העולם מודו רבנן. ולענ"ד בדברי הרי"ף י"ל דהוא כשיש בו כבר חיות ודווקא בשחי' אבל דין זה הוא מפורש לקמן בסוגיא דדצ"ח דמוקי ברייתא דביצים טמאות ששלקן בביצת אפרוח. ופריך ואמאי קרי לה טמאה כו' והיינו דהא אפילו טהורה אסורה כפירש"י. וא"כ סוגיא זו מוכחא בהדיא דזה אסור לכו"ע דאי ל"ה מאי מקשה דילמא רבנן הוא דפליגי אראב"י וע"כ דבכה"ג כו"ע מודו וז"ב:

ש"ך סק"ל דכו"ה ל"ח שיערבם עם הפת וגם ימכרנו לישראל. ולעיל ספ"ד סקט"ז גבי מלח שהתליע כ' בעצמו דחיישינן שיערבו עם הפת וכבשים וימכרנו לישראל. ואולי דמלח שאני שאין תשמישו אלא ע"י תערובות והוה כעו"ג נחתום דחיישינן טפי וצ"ע. וגם יש לחוש לדברי הרי"ו שהביא בב"י דבמקומות דל"ש טמאים כלל שרי ליקח אפי' טרופות ע"ש. [ובמש"כ ברהס"י ותבין דהיינו לגי' לפי שאין לוקחין ולא מצינו כלל דטרופות הוה הריעותא] וא"כ ודאי אין למכור להם דאתי לידי תקלה ודוק:

סימן פז ס"א כתיב בתורה לא תבשל כו' ג"פ אחד לאי' כו' והוציא אי' אכילה בלשון בישול כו' בחי' ב"י סכ"ה הוכחתו מהא דפרכינן למ"ד דמבשל חלב בחלב פטור אפילו משום בישול [דלהכי אפקי' רחמנא לאכילה בלשון בישול] מהא דתניא הפיגול והנותר שבשלן בחלב חייב. ולא משני דהך תנא לי"ל איסור אכילה בב"ח מג' ל"ת. אלא מאינך דרשא דהתם וליכא כלל הך סברא דלהכי אפקי' ומשו"ה ודאי חייב בבישול. דע"כ צ"ל דזה פשיטא להש"ס דבהא כו"ע ל"פ דעיקר אי' אכילה מל"ת אלא דהנהו דרשו מיתורא אחרינא לגלוי' אל"ת. וע"ש שהארכתי בזה. ובזה מיושב היטיב מה שהביאו הפו' דרשא זו דר"י ויעוין באחרונים. שם בהגה וכל בב"ח שאינו מה"ת אינו אסור בהנאה. במרדכי כ' ראי' לזה מהא דגבינות עכו"ם דמסיק דאסרוהו משום שמעמידין בעור קיבת נבילה ולא פריך מפני מה לא אסרוהו בהנאה כדפריך שם מעיקרא. וע"כ כיון דאין כאן אלא כבוש דרבנן לא מיתסר בהנאה. והגרע"א הקשה דהא התו' כ' שם דהא דאמר נבילה. ות"ל דכשירה ג"כ אסור משום בב"ח ותי' דבאיסור בב"ח דהוא כבוש דרבנן לא חששו לספיקא. וא"כ י"ל דמשוה"נ לא נאסר בהנאה דהוה סד"ר. ואין ראי' להתיר ודאי בב"ח דרבנן. ונרא' ליישב בפשיטות דס"ל להמרדכי דזה דוקא לענין לאסור מתחילה משום ספק זה אין להחמיר בשביל ספק דרבנן. אבל כיון דיש כאן חשש איסור נבילה דאורייתא וע"כ אנו מחזיקין אותו לאיסור משום ספק תורה. שוב ודאי יש בו ג"כ משום בב"א דרבנן. וכה"ג כ' האחרונים בכ"ד דנולד ספק בדאורייתא ובדרבנן כאחד ע"כ מחמירין גם בדרבנן עמש"כ בסס"ו. אמנם צ"ע בכלל זה בש"ך ספ"ג סקכ"ג לענין חתיכת דג ניכרת עם אינן ניכרות ובספ"ו סקי"א לענין ביצה מתרנגולת שאירע לה ספק בשחיטה שהיקל לענין הביצה משום דהוא ספק דרבנן. אף דלענין התרנגולת ודאי מחמרינן דהא ספק נבילה דאורייתא. ואכמ"ל. עוד יש לדון בזה דהנה הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות כ' נקודה נפלאה לחלק דאיסור בב"ח לא הוה מוסיף על איסור נבילה בשביל איסור הנאה ול"ד להקדש דאמרי' אקדשה מגו דאיתוסף אי' הנאה דהכא כיון דעל אכילה אינו חל ממילא אין כאן איסור הנאה ג"כ ע"ש. והרבה פי' נאמרו בדבריו וכולן אינן נכונים לענ"ד. והמחוור בעיני דהרמב"ם אינו חולק על דברי התו' סופג"ה דק"א ד"ה איסור כולל. דהנאה אינו כלל איסור מוסיף אלא איסור חמור דקיי"ל דחל בכולל ומשו"ה קרי לי' בש"ס גבי הקדש איסור מוסיף ע"ש. וגם הרמב"ם קורא זה איסור מוסיף כלשון הש"ס שם כדרכו ועיקר הדבר משום כולל דמגו דחל על הבשר אל על גה"נ ומשום א"ה הוה כולל חמור והנה הכא בבב"ח לכאו' הוה ג"כ כולל משום החלב דהי' היתר מתחילה ומשום איסור הנאה הוה חמור והוה ג"כ כמוסיף ולחול גם על הנבילה. וזהו שכ' הר"מ דיש לחלק וכוונתו דבאמת זה הי' שייך אם הי' שייך איסור על החלב לבדו. אבל באמת איסור בב"ח אינו אלא איסור אחד. דהתערובות הוא דנעשה איסור. ואין חלות על חלב בפ"ע. אם לא בתערובות הבשר. וא"כ לא שייך כאן כולל. דלא שייך כולל אלא היכי דדבר היתר אחד נאסר תחילה בעצמותו לבדו מחמת האיסור הזק בעצמו שוב חל בכולל ג"כ אף על האיסור כבר. אבל כאן דאין מציאת שום חלות איסור על החלב. אם לא בהצטרפות הבשר האסור מכבר עמו. אין כאן כולל. ע"ש היטיב כי זה נכון. ועכ"פ משמעות דברי הרמב"ם דלא חל כלל איסור בב"ח על נבילה ולא מיתסר כלל בהנאה וא"כ אין שום ראי' מכאן וצ"ע:

ס"ב בשר טמאה בחלב טהורה מותר בבישול כו'. האחרונים החזיקו דעת הב"י דבשר טמאה. דבל"ה הוא אסור באכילה מדאו' לא שייך לגזור איסור דרבנן משום בב"ח ויש ראי' לדבריו מדברי התו' מנחות נ"ב ד"ה גזרו שכ' לפרש ההיא דסוף תמורה ואי מדרבנן אמאי יש בו שתי מעילות דודאי מצינו מעילה מדרבנן אלא דהתם דכבר יש בו מעילה דאוריי' לא הוצרכו לתקן מעילה מדרבנן ע"ש. אבל לכאורה המרדכי שהבאנו לעיל ס"ל בפירוש דאפילו באיסור נבילה דאו' איכא בי' גם איסור בב"ח בכבוש דרבנן אבל באמת לק"מ דהם לא כ' אלא בטמאה דליכא בי' איסור בב"ח דאו' ואיסור דרבנן לי"ל לעשות עליו כיון דבל"ה הוא אסור אבל המרדכי גבי נבילה דס"ל כמ"ד דמבשל חלב בחלב חייב והוה"ד נבילה ואיכא עליו איסור בב"ח דאו' ה"נ כל גזירות דרבנן שבב"ח שגזרו בכל ב"ח ואע"ג דהכא בל"ה איכא איסור נבילה דאו' לא פקע מיני' גזירה דרבנן וראי' לזה בפסחים י"ד גבי לא נמנעו להדליק שמן שנטמא בטבו"י בנר שנטמא בט"מ דפריך אפילו בשני פסול מדרבנן משמע בהדיא דאפילו יש כאן כבר טומאת טבו"י דאוריי' אפ"ה גזרו בי' גם טומאה דרבנן ובחי' ב"י ס"מ כ' קצת בזה ע"ש ולקמן סי' שמ"ב הוכחתי כן מכ"ד ע"ש:

ש"ך סק"ז העלה דלענין איסור בישול ל"ח למראית העין דאיכא למיתלי לרפואה. ואינו מובן דודאי לא הותר איסור בישול בב"ח דאו' משום חולי שאין בו סכנה דהבישול גופי' הוא איסור דאורייתא ככל האיסורין דאורייתא ומשום יש בו סכנה לא שייך ודאי דיתלו בו דא"כ בטלת כל איסור מ"ע ומ"ש איסור בישול מאיסור שבת וכה"ג וצ"ע:

ס"ו המעושן כו' לכאו' הי' נרא' דדוקא כשאין היד סולדת בהעשן והבישול הוא משום חריפותו דהוה ככבוש דהוא דרבנן. אבל כשהיד סולדת בו הוה כרתיחות אש גמור דאוריי'. והנה הר"ן סו"פ כה"ב כ' דגם צלי אינו דרך בישול וכדאמרינן בריש סנהדרין דבחלב טיגון הוא. ובפלתי הקשה, עליו מהא דאמרו בחולין קי"ב דכחלא עלוי בישרא שרי חלב שחוטה מדרבנן ולא אמר צלי דרבנן משמע דס"ל דצלי דאורייתא ע"ש. ולכאו' לפמש"כ התו' שם גבי כבדא עלוי בשרא דאסר שם דדם דאוריי' וכ' התו' ואע"ג דדם שבשלו דרבנן מ"מ עיקרו דאורייתא ע"ש א"כ י"ל דה"נ בכחלא ל"מ אלא משום חלב שחוטה דעיקרו דרבנן. אבל משום צלי אע"ג דהוה דרבנן הוה כעיקרו דאורייתא וא"כ לכאורה אין שום ראי' משם וי"ל בסברת הפלתי דס"ל דלא שייך חילוק זה אלא בדם דהי' איסור מתחילתו בעצמו. ואין להקל במקום שיש כבר איסור תורה. אבל בבב"ח דכ"ז שלא נעשה בב"ח אין כאן איסור וא"כ אי צלי ה"ה דרבנן הרי לא הי' כאן מעולם איסור דאורייתא כלל ול"ג כלל מחלב שחוטה דרבנן. וראייתו נכונה וכן מסתימת הפו' משמע להחמיר:

שם בהגה י"א דאסור לחתות תחת קדירת עו"ג. דהוא בלוע בב"ח. הגרע"א הקשה בזה דהא קיי"ל סתם כליהם אב"י. וכ' דלשי' הטור דהספק השני דפוגם בתבשיל זה. א"כ בעצמו איסור הוא א"ש. [ולענ"ד דגם להרשב"א דהספק השני הוא שמא נשתמש בו מים מ"מ ספק הראשון שמא לא נשתמש בו כלל פשוט דאינו ממש דלא נשתמש בו כלל מעולם דזה ודאי לאו ספק הוא אלא היינו דלא נשתמש בו בתוך מעל"ע וא"כ כבר כ' הר"ן בסוף ע"ז. דמאי דקיי"ל דקדירה שאב"י לפגם. היינו דפוגמת במה שמבלעת בו. אבל בעצמו הרי אינו פגום וכן הסכימו הפו' בסי' ק"ג וא"כ ה"נ הבלוע בעצמה ודאי יש עלי' חשש איסור בב"ח] אבל צ"ע לאסור משום הבלוע שבפנים דא"כ יש לאסור גם הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש וכמש"כ בסמוך:

שם ע"כ לאסור כלי שעושין בו מים עם אפר לחפיפת הראש האחרו' הקשו דהא קיי"ל דנתן בו אפר הוה לפגם והנראה בדקדוק לשון הרב שכ' שעושין בו כו' דהיינו דעושין בו תמיד. דהנה הקשה הש"ך דא"כ ליתסר לחוף בו ראשו דנהנה מבב"ח. וע' מג"א סוס"י ת"נ דהביא בשם היש"ש דדווקא לחפיפת הראש הותר דהיינו באמת היתר זה דאינו ראוי לאכילה דהוא פגום. והא דאסרו הכלי משום בליעת בב"ח. נראה ברור דהיינו דבעושין בו תמיד ודאי דברוב השימוש יש לחוש שלא ימנע פ"א דנשפך בו שומן הרבה ולא הספיק האפר להפגימו דודאי אין כל הדברים שוין וכ"כ הפמ"ג בסוס"י צ"ב ע"ש. אבל בכל פעם לשעתו אנו הולכין בו אחר הרוב דהוא פגום. אלא דהכלי שהוא מבשל בו תמיד יש לחוש עליו שנבלע בו איסור פ"א ומ"מ אינו אוסר מי החפיפה דאנו סומכין בכל פעם דהוא נפגם בהם. וא"כ בעשו בו מי אפר פעם אחד ודאי אינו נאסר. וכן לעיל רס"י ס"ט בכלי ששורין בו בשר אסור להשתמש בו דבר כשר ודאי אינו אלא במשתמש בו תמיד לשרי' כמש"כ שם דשמא נדבק בו פ"א ע"ש. גם צ"ל דלהבלוע בפנים ל"ח לאסור משום בישול בב"ח וכמש"כ בסמוך וצ"ע:

ש"ך סקכ"ז נמלחה בקיבתה כו' וא"כ צריך שישהא כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח בפמ"ג כ' דכ"ק צריך מקמא הכי דזה לכו"ע אוסר. ולענ"ד כוונת הש"ך לשי' לקמן סצ"א דבדבר שאינו משום פליטת דם שי' המחבר דצריך דווקא שישהא שיעור מליחה ומקמא הכי אינו רותח כלל. וא"כ ה"נ חלב הקיבה וגם הקיבה עצמה דקיי"ל אין מחזיקין דם בב"מ ואין לו פליטת דם מדין מליחה לא הוה רותח כלל עד שיעור מליחה. אלא דהכא דהחלב הוא צלול בזה בודאי נעשה רותח בכדי שיתן על האור וראי' ברורה מסוגיא דמנחות כ"א דפריך גבי דם דאי ס"ד צריך מליחה מכי מלחו נפיק לי' מתורת דם. ואי צריך לשהות שיעור מליחה ודאי דאפשר:

לזרוק קודם שיעור זה. וע"כ דבצלול נעשה רותח תיכף בכדי שיתן על האור דאין שהות לזרוק. וא"כ בשיעור זה כבר הוה כבוש בציר ומקמא הכי ליכא איסורא מידי דאכתי לא חשיב מליח ומה שהקשה הט"ז דהא לשי' הרא"ש והמחבר אין מליחה אוסר אלא כ"ק פשוט כמש"כ דהכא דהוא צלול ודאי ה"ה ככבוש בציר דהוה כמבושל ודו"ק:

סוהס"י בהגה ואם יש גם מעמיד היתר הוה זוז"ג כו' בט"ז הביא דברי התו' בע"ז דדווקא כשבאיסור לבד אין בו כדי להעמיד. והפלתי הביא דברי הרשב"א שכ' דהתו' בפסחים ס"ל דאפי' יש באיסור לבד כדי להעמיד אם בהיתר לבד יש בו ג"כ כדי להעמיד הוה זוז"ג [ומיהו מש"כ הרש"א שם דגם מדברי התו' גבי ישן יוצן נמי מוכח דאפי' יש באיסור לחוד כדי לעשות אמרינן זוז"ג לענ"ד ע"כ אינו מוכרח דבל"ה הרי כ' שם הר"ן שהתנור ל"ח גורם היתר ע"ש אלא י"ל דכוונתם דלשון יוצן משמע לגמרי והלא סגי שיצון מעט שלא יהי' ראוי חמומו לבד לאפות אם לא בהוספת עצים דהיתר וע"כ דלכתחילה זוז"ג אסור. ובזה יתיישב גם בר"ן דלא יסתור א"ע בדבריו כמו שתמה שם בגליון ע"ש] ונדחק להשוות דבריהם דכוונתם בפסחים הוא משום נטל"פ ע"ש. ולא ירדתי לסוף ד"ק דבסוגי' דע"ז שם איתא שם בהדיא דכשהשביחו שניהם השביחו ע"ש. ומיהו לדינא נראה פשוט דאפי' לפי דבריהם בפסחים דרבנן דהתם כר"ש בע"ז דגם בכה"ג שרי. מ"מ לדינא כיון דבע"ז פריך בפשיטות ולצטרף או"ה וליתסר ומשני ר"ש לטעמי' משמע בהדיא דלא קיי"ל כר"ש בהא ואסור. וכן נראה לענ"ד להוכיח מדברי הרשב"א בסצ"ח גבי איסור שנתערב במינו ושא"מ דלא מקלינן אלא כשנודע שההיתר שבמינו הי' רוב כנגד האיסור הא ל"ה הוה איסורא דאוריי' ואמאי הא על טעם זה שבא"מ הוה זוז"ג האיסור וההיתר. וע"כ כיון דיש באיסור לבד כדי נ"ט לא מיקרי זוז"ג ודוק:

עיין פלתי סק"י מה שהקשה שם. ואולי אישתמיט ליה דברי התו' חולין ס"ד ד"ה שאם שהקשו זה ותי' שם, היטב ע"ש: סימן פח ס"א אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלות על שולחן שאוכל עליו גבינה לכאורה הי' נראה דכ"ש בשר בהמה על שולחן שאוכל עליו חלב שחוטה דהא בספ"ז מבואר דחלב שחוטה אסור בבישול מדרבנן מיהו. ועוף מותר בבישול מדינא אם לא משום מראית עין. ומ"מ לפי דברי הט"ז בסצ"ח סק"ה מוכרח על כרחך דבחלב שחוטה שרי דהרי כ' בטעם הרב בת"ח דבספק נשפך מחמיר בבשר עוף בחלב לפי דבשר עוף בחלב מחמרינן כדאורייתא וראי' דאסרוהו להעלות עם הגבינה על שולחן ע"ש. והרי מבואר שם דבחלב שחוטה מקילין בספק נשפך דהרי כ' דבדבר שהוא לפנינו ואין יכולים לעמוד על שיעורו מחמירין אפילו בדרבנן. ולמדו זה מדהחמירו בכחל לשער בכולו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' אף דחלב שחוטה דרבנן ע"ש. ואי דבחלב שחוטה מחמירין אפילו בנשפך כדאורייתא אין ראי'. וע"כ דבחלב שחוטה לא חמיר משאר דרבנן. וא"כ ע"כ דלא אסור להעלותו עם הגבינה דהא מזה הוכיח דמחמרינן כשל תורה. ומיהו י"ל דכחל שלא נפרש עדיין החלב ממנו קיל טפי ואע"ג דבקדירה הוא נפרש כבר הוא בטל ראשון ראשון כשיצא וצ"ע:

ועש"ך בשם הר"ן דבכל איסורין לא אסרו להעלות על השולחן ודווקא בב"ח דכ"א לחודי' היתרא הוא. ונראה לענ"ד ראי' נכונה ממתניתין דע"ז ס"ט דמשמע בהדיא דשרי לשתות עם העו"ג יין אע"ג דביד העו"ג נעשה איסור ואיירי שם בהדיא במזמינו הישראל, דהוה מכירין ואפ"ה לא אסרו בזה ש"מ דבכל האיסורין ל"ח. ומה שהקשה מהא דחלה דדווקא חלת חו"ל נאכל עם הזר על השולחן ע"ש. ל"י מה קשה לי' בזה הא כ' כבר בנודר הנאה דחשיב ג"כ היתרא כיון דבעצמו היתר הוא אי לאו הנדר. וא"כ הא בחלה נמי פשוט דאינו אלא כנדר. דהרי יכול לשאול עלי' ופשוט:

וע"ש עוד דהביא בשם הרא"ש דמ"מ לא מיתסר במודר הנאה. לאכול זה עם זה על השולחן דמסתמא שונאים זה א"ז והוה כאכסנאים ופשוט דאע"ג דמסיק הש"ס דמכירין אסור אפי' במקפידין מ"מ הא אינו אלא משום יאמרו כל הסריקין כו' והכא במודר הנאה דעיקרו משום הקפדה. א"כ הוה כחלוק אחד במועד דמותר לכבס דאיזורו מוכיח עליו וה"נ הא כל מי שיודע שהוא אסור לו משום הנדר הרי יודע שהוא מקפיד עליו ולפי"ז לא הותר במודרים אלא איסור זה דנדר. אבל שיאכלו זה בשר וזה גבינה לענין גזירה דבב"ח לא עדיפי המודרים ממקפידין דעלמא דאסור ודלא כהפמ"ג ע"ש ודוק:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה