אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן פד

סימן פג

ש"ך סק"א והוה"ד בשאר משקים. לכאורה הי' נראה דהיתר שאר משקים הוא ממילא ככל התולעים הגדילים בתלוש כמו דרני בשרא וכוורא דאפילו משקין המונחין בארץ לא חשיבי מחוברין דדווקא מים בארץ דחשיבי מחוברין לענין השקה ומקוה דאפילו שאובין בהמשכה הוא נכשר מדאוריי' להרבה פו' וכה"ג בכ"ד. משו"ה איצטריך ריבויא אחרינא במים. אבל שאר משקים אפילו מונחים בארץ לא הוה אלא כשאר פירות המונחין בארץ. אבל באמת צ"ל ע"כ דמשקין הוא בכלל מים דאי ל"ה תיקשי לשי' הפו' בסמוך דהני דאינן גידולי קרקע אפילו פירשו שרי והרי משמע בהדיא בתו' סו"פ שור שנגח דמשקין חשוב אינן גידולי קרקע טפי מבשר בע"ח וגבינה. וכיון דבשר וגבינה לא חשיב גידולי קרקע. ה"נ משקין והו"ל למשרי גם במשקין אפי' פי' והרי בהדיא תניא התם דגם במשקין מרבינן מהך קרא דפירש אסור וע"כ דמשקין שאני. ותדע דהא אפילו למים שבכלים דודאי חשיב תלוש מבואר שם דצריך ריבויא להיתרא וע"כ דהא דצריך ריבויא אינו כלל בשביל שהוא חשיב מחובר אלא דהו"א דבכל אשר במים לא התירה תורה אלא בסנפיר וקשקשת ובודאי דגם משקין הם בכלל זה וחד דינא למים ומשקין ודוק: ס"ג בהגה מותר לערות המשקין מכלי אל כלי בד"מ כ' ראי' לזה מהא דלא לשפי' שיכרא בצבייתא כו'. וצ"ל דכוונתו כמש"כ הש"ך סק"ט דמשמעות הש"ס דלא איירי בגוונא דהתולעים מסתננים ע"ש. והנה הב"י חילק מהא דדקדק הרא"ש דלשאוב בכלי מהבור אסור. דהתם בתחילה הוה בבור והשתא בכלי. אבל מכלי לכלי שרי. ואינו מובן לענ"ד דאדרבה מבור לכלי אשתני למעליותא דהרי משמע בש"ס דכלי פשוט להתיר טפי מבור ע"ש. וע"כ כמש"כ הט"ז דהתם החשש שיפרוש לכלי קודם שיכניס המשקה [ופשוט דזה אינו דומה לדברי הרי"ו שהביא הש"ך סק"י דפי' מחומץ לתבשיל לא חשיב פי'] אבל במערה מכלי אין לחוש שיפול התולע תחילה דכל שהוא דרך עירוי לא חשיב פירש וביותר כ' התו' בסופכ"ה ובכ"ד דאפילו לענין ביטול לא אמרינן בזה קמא קמא בטיל ע"ש היטיב ודוק:

ש"ך סק"י בשם הרי"ו תולעים שבחומץ פי' לאויר אסור נראה דקמ"ל דאינו ספיקא כמו שאר פירש לאויר העולם דהוה בעיא דלא איפשטא דדווקא התם בתולעים שהם שרץ הארץ י"ל דלא חשיב פירש דידהו אלא ע"ג הארץ אבל תולעת שבחומץ וכן ביין הם בכלל שרץ העוף שהם מפריחין כמש"כ הב"י בשם הרשב"א וא"כ פריחתם באויר זהו פירשו דידהו ואסורים בודאי ונ"מ דהכא בדרכם לפרוח באויר [ובהני נראה דאפי' באויר הכלי אסור דדווקא בהני דשורצים על הארץ שייך לומר דכ"ז שהם בכלי אין איסור אבל הני האויר כבר הוא כאלו בארץ]. וא"כ בודאי יש לאסור אפי' בספק וכמו תולעים שבקמח וכה"ג. ומיהו אם לא הי' הפרישה אלא ספק הוה מותר מטעם ס"ס אבל כיון דהוא ודאי מספק א' ה"ה אסור ובזה א"ש התו' שנתקשה בה הגר"א דתנא התם יבחושין שבחומץ ויין אסורים. דהתם משום ספק פירשו דדרכם לפרוש שהם מפריחים וכשפרחו אסורים בודאי והא דהתירו הפו' ע"כ בכלי סתומה וסגורה. וכן מצאתי בפמ"ג ש' סק"י בשם כה"ג דבמפריחים אסור מספק. ע"ש:

ס"ד אבל אם פירשו אפילו לא הגיע לארץ אלא שמת כן הוא גי' רש"י פי' ומתה מהו אבל פירשה מתה לא מיבעיא להו כלל ונראה דרש"י לשי' דס"ל בהא דהתליע במחוברים דאסור דווקא כשריחשה וכמו שדקדקו התו' ממש"כ שכיון שמהלכת היא בתוך הקישות כו' ע"ש [והש"ך סקי"ט שכ' דל"י היכן נראה כן דעת רש"י הוא תימה שלא הרגיש בדברי התו' הנ"ל]. והנה הר"ן הקשה ע"ז דמאי סברא הוא דליבעי ריחשה דווקא והרי בכל שרצים דעלמא ל"ב ריחש כלל ע"ש והיינו כדאמרינן בהעוה"ר דקכ"ו גבי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה דמטמא לכו"ע וכ"ש לענין איסור אבל מ"מ נראה ליישב שי' רש"י דתלוי בשני תי' התו' שם גבי ביצת השרץ שריקם דיליף מריבויא דהטמאים והקשו שם דלענין איסור משמע לעיל דפשיטא לי' דריקם הוה שרץ ותי' דאף דהוה שרץ מ"מ לא הוה עדיין מין המטמא המיוחד ע"ש עוד תי' דהתם נמי סמיך אריבויא דהכא. והנה לתי' הראשון דריקם תיכף הוה שרץ גמור מסברא פשיטא דלא שייך כלל להצריך ריחש גם בהתליע במחובר דכיון דרביא קרא להתליע במחובר לאיסורא וכבר הוא שרץ גמור פשיטא דאסור אבל לפי תי' השני דכ' דריקה לא נפיק אלא מריבוי א"כ י"ל בפשיטות דכ"ז שלא ריחש דעדיין לא הוה שרץ אלא מריבויא דקרא. דמשמעות שרץ דהוא ריחש כ"כ התו' בכ"ד דריבויא לא מוקמינן אלא אגופא דקרא. אבל לא אאידך ריבויא וא"כ לענין התליע במחובר דלא נ"ל אלא מריבויא דכל השרץ ע"ש. א"כ י"ל דלא רבי אלא שרץ גמור כפשטי' דקרא, אבל מה דמרבינן בריקום לחוד לא קאי ריבויא אריבויא ולא מיתסר ונכון. וא"כ רש"י ס"ל כתי' הב' שבתו' ולק"מ קושי' הר"ן כנ"ל. ובזה מיושב גם מה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם הביאו הב"י סו"ס פ"ו ע"ש. וקרוב לזה הם דברי הלח"מ שם בזה וע' היטב והחולקין ס"ל כתי' הראשון דלענין איסורא הוא מסברא בעלמא וליכא לפלוגי בהכי כלל וז"ב. והנה הא דפירשו בתלוש דאסורים נ"ל נמי התם מריבויא דכל השרץ ע"ש וא"כ לרש"י לשי' י"ל דג"ז אינו אלא כשראוי לרחוש. אבל פי' מתה דלא הי' בו חיות בודאי לא מיתסר [דמה שריחש בגוף הפירי דהי' דהיתרא לא שייך למחשב ריחש והשתא דהוה באיסור שוב אינו מרחש וכ"כ רש"י בדר"ה גבי לא לשפי אינש שיכרא דמהלכת היא ע"ג הקשין ע"ש. וכן דקדק מזה הר"ן שם. ופשוט דמהלכת ל"ד אלא ראוי לילך ובזה יתיישב מה שהקשה עליו הר"ן שם. וכמו שדקדקו התו' מלשונו גבי התליע במחובר כנ"ל] וע"כ גרסינן לדידי' פי' ומתה. דבשעת פרישתה היתה ראוי' לרחוש. ואהא הוא דמיבעיא לי' והסוברים כתי' הראשון שבתו' ואוסרים במחובר אפילו לא ריחש. גם כאן בפירש חי' לא שייך למיבעי מידי דודאי אסורה ואפילו לא ריחשה. וע"כ לא מיבעי אלא בשפי' מתה וז"ב לענ"ד וכן משמעות הר"ן שם ברש"י בזה לשי' שם גבי קשית שהתליע באיבי' ע"ש. וכן הרשב"א שם דאוסר אפילו לא ריחש אוסר כאן אפילו פי' מתה. וזהו כוונת הש"ך בסקל"א שכ' שם דכבר כ' להחמיר בתולעת שפי' מתה והפמ"ג כ' דלא מצא זה בדבריו וכוונתו על מש"כ בסקי"ט לאסור התולעת בלא ריחש. וה"נ יש לאסור פי' מתה דהא בהא תלי כמש"כ וע"ש עוד: ס"ה תולעים הנמצאים בקמח כו' ושרצו על הארץ עש"ך דל"ד על הארץ. ומ"מ משמע דהא מה שרוחשים בקמח עצמו לא חשיב כלל פירשו ואף שרוחש מקורט קמח אחד ע"ג חבירו ל"ח כמו מפרי לחברתה וצ"ע:

ש"ך סקל"א נתקשה בפמ"ג על דבריו הרבה ויש ליישב לענ"ד דמש"כ דלשי' הר"ן הוה נמי ס"ס דילמא לא פירשו לענ"ד כיון דהנך ג' פירשו גם זה הוה חזקה שכולן ג"כ יפרושו [וכן לדידן אפשר דדווקא שנמצאים עכשיו מתים ג"כ. אבל בנמצאו ג' חיים צ"ע]. ועוד י"ל דבל"ה ספק שלא יפרושו לא חשיב ספיקא דרגיל לפרוש. וא"כ אפשר דלהר"ן יש לאסור אפילו בנמצא ג' בתוך הפירי. ומש"כ דבתולע עצמו יש להחמיר כבר בארנו כוונתו בסמוך ומה שהקשה דא"כ הא אוכל התולעים בתוך התבשיל י"ל דבתבשיל דאיכא נמי ספק נימוח ונתבטל סמך אדעת המתירין בפירשה מתה. וכעין שכ' הש"ך בסס"ו גבי דם ביצים דבמקום שיש ספק שני סמך הרב להקל דדם ביצה לאו דאוריי' ע"ש. וצ"ע בט"ז סק"י. ומש"כ בנמצאים ביניהם לאסור נראה פשוט דכוונתו ג"כ דהיינו נמי ביצאו לחוץ מתוך הפרי וכדברי המחבר בס"ח שכ' ומ"מ צריך לבדוק ולהשליך הנמצאים ביניהם בחוץ ע"ש וקרוב להפוך הלשון בש"ך שדרכן להתליע ורגיל להיות כו' דאו נאסרו מיד אפילו התליע בתלוש כו' וכיון דרגיל להיות בחוץ ולאסור לא חשיב ספק ודוק סט"ז מיני עופות התלוין באילן בחרטומיהן כו' והמרדכי מתיר ונראה דאזיל בשי' רש"י הנ"ל דאליבא דשמואל דאסר גם בפירי במחובר לא מיתסר כ"ז שלא ריחש. וס"ל כשי' ר"ח וריב"א דלא פסקינן כשמואל אלא קרא אתי לאילנא גופי'. וא"כ גם באילנא גופי' לא אתי אלא מריבויא וא"כ גם בזה כ"ז שלא ריחש לא מיתסר. וע' מש"כ בסמוך. ויש סעד לזה מהתוספתא הביאו אותה התו' בפסחים קט"ו ד"ה קפא תולעת שבעיקרי אילנות כו' מותרים וע"כ בכה"ג ואע"ג דאין אוכלין אותו אלא כשפי' ס"ל כשי' רש"י שם דפירש מתה מותר דתלוי אהדדי כנ"ל ודוק:

סט"ז תולעים שבבהמה אסורים. עפמ"ג דכ' דכיון דאיסורן משום אבמה"ח אסורין גם לב"נ ול"נ לענ"ד דהא לא אסירי לישראל אלא בבהמה דבשחיטה תליא מילתא. אבל בדגים דבאסיפה תלי שרי וא"כ בב"נ דגם בבהמה תלי מילתא במתה ודאי שריא להו. ובל"ה נראה דלא שייך איסור זה בב"נ וכעין שכ' הפלתי בסוס"י פ"א לענין חלב ע"ש ודוק עיין הגהות הגרש"א דלחולי ירקון דיש רפואה מכינים שבראש דלא התיר אלא במקום סכנה דווקא ולכאורה לפי הסכמת הרב בהגה בסט"ז דהנך דלאו גידולי קרקע שרי אפי' פי' ולא מיתסר אלא בדרני דבהמה משום דטעון שחיטה. וא"כ באדם דלשי' הרא"ש ותו' בבשר אדם ליכא איסור כלל. ואפילו לשי' הרמב"ם אינו אלא עשה וביוצא ממנו ליכא איסורא כלל כמש"כ בספ"א א"כ תולעים היוצאים ממנו לכאורה יש להתיר ג"כ ואפילו פירשו ואולי משום דאמרינן בפרק שילוח הקן קל"ט דאע"ג דקן ע"ג עוף הפורח באויר לא מחייב בשלוח. קן בראשו של אדם חייב דכ' אדמה על ראשו דלא בטיל מיניה שם אדמה ופירש"י דה"נ קן. שבראשו חשיב על הארץ ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דמיקרי שורץ על הארץ ואע"ג דמדברי הרמב"ם שם משמע דהוא הדין בכל בע"ח כ"כ בסי' רצ"ב דמדברי רש"י מבואר בהדיא דע"ג עוף פטור ודווקא אדם ע"ש. ובאמת צ"ע שסתמו שם הפו' ועי' פלתי סי' ק':

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה