חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן פב
ס"ד מי שהוא ממקום שנוהגין איסור בעוף אחד כו' יכול לאכול במקום שהלך ואפילו דעתו לחזור עט"ז דדעתו אפילו ידוע דמנהג המקום בשביל ששכיח עו"ט הדומים להם מ"מ מותר לו לאכול במקום שהלך והביא הפמ"ג הטעם בשם הדרישה דכיון דבמקום זה ל"ש ולא שייך הטעם ליכא משום חומרי מקום שיצא משם. ולענ"ד צ"ע בזה מרי"פ מקום שנהגו גבי פירות שביעית דפריך לר"י דאמר שם צא והבא לך אף אתה. ולי"ל לר"י נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אף דכאן לא שייך הטעם דהרי הכא לא כלו ע"ש. ומיהו מדברי התו' שם נראה קצת דשם האיסור שייך על הפירות וא"כ יש לחלק אלא דלפי"ז צ"ע דא"כ לא תלי בחומרי מקום שיצא משם ואכמ"ל ולהיפוך בהלך למקום שאין אוכלים כ' שם דלשעה קטנה ל"ח לאיחלופי [והנה לפ"ז ע"כ דאיירי דאין בדעתו להתעכב שם דאי ל"ה אי"נ כלל להתיר אפילו פ"א דמ"ש בפעם זה, משאר פעמים. ופשוט בכוונתו. דאע"ג דבדעתו לחזור בל"ה ליכא דין חומרי מקום שהלך לשם הוצרך לטעם דאין לחוש לשעה קלה. משום דכיון דכאן במקום זה יש בזה חשש. גם בלא חומרי מקום שהלך לשם הי' לנו לאסור במקום זה לכל העולם דהא דנוהגים היתר בשאר מקומות הוא לפי שאינו שכיח שם] ומ"מ נראה לדקדק מזה דכ"ש דגם דין דחומרא מקום שהלך לשם ליכא בדבר שיש טעם לחלק. וכנ"ל בחומרי מקום שיצא משם. ולא משמע כן ממה שהקשו התו' שם בהא דאי אתה רשאי להתיר בפניהם דת"ל משום חומרי מקום שהלך לשם. וע"ש שנדחקו בזה. והרשב"א כ' אליבא דר"א בדעתו לחזור ולמה לא ניחא להו בפשיטות בכה"ג דיש טעם לחלק דלכו"ע ליכא הך דינא. ואפ"ה בפניהם אסור [וכמש"כ הפמ"ג בהדיא דגם בכאן בפניהם אסור] וע"כ דלא ס"ל הך סברא ואפשר דגם חילוק זה דשרינן ביש טעם היינו דווקא לדידן דקיי"ל כר"א ודו"ק:
עיין פמ"ג לענין עוף פאוי"ן דלכאורה נראה להתירו דרש"י פי' על טווס פאו"ץ. וקיי"ל דטווס עוף טהור הוא וכדאמרינן בחולין קריבו לי' רישא דטווסא. ושוב כ' דמ"מ יש לחוש לאסור דעל דוכיפת פירש"י ג"כ פאוי"ן שאליב"א וא"כ יש שני מינים ואחד טמא ע"ש. ולכאורה בל"ה כ"כ התו' דאין לסמוך על השמות ע"ש. אלא דבזה י"ל דיש לסמוך בכאן משום שהתו' בסוכה ל"א הביאו תוספתא דנגעים ירוק ככנף טווס וא"כ אי חזינן דהוא ירוק לכאורה שפיר יש לסמוך ע"ז. אבל לפי"ז ודאי דזהו הטווס שבש"ס הכשר ואולי דכוונתו דגם טווס הירוק גופי' הם ג"כ השני מינים ומשו"ה שניהם נקראין פאוי"ן. וגם שניהם נקראין טווס ול"נ ומ"מ בודאי דלדידן דאין סומכין אלא על המסורת. לא נוכל לסמוך ע"ז להתיר וע' רי"פ אוא"ב סימנים לאו דאוריי' וצ"ע:
עיין תו' נדה ד"נ גבי תרנגולא דאגמא דכ' דאין אוסרין הנקיבה אף שהזכר אסור דבעוף לא שייך כל היוצא מן הטמא טמא. דהביצה הוא גבלא בעלמא ע"ש. והיינו כדאמרינן גבי אפרוח ביצת טריפה דשרי דכי גבלא כבר מסרחא ועפרא בעלמא הוא. וא"כ אין העו"ט נאסר משום שנעשה מביצה של טמאה אלא דכשהוא נברא ונולד בו סימני טומאה אז הוא נאסר לעצמו. ולפי"ז נראה דעוף טהור שנוצר מביצה טמאה יש להתיר וצ"ע: