חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן פא
ס"א חלב טמאה או טריפה וצירה כו'. ע' תו' חולין צ"ט ד"ה שאני. הקשו דהא חזינן דבשרצים וב"ט צריך קרא לכל חדא ולא ילפינן מהדדי א"כ לענין טריפה מנלן למילף מטמאה ע"ש. ולענ"ד לפמש"כ בדס"ד גבי ביצת טריפה דאסירא מדאוריי'. ובביצת השרץ אמרינן שם דדווקא רקמה וכ' התו' דעוף טריפה שפיר ילפינן מעוף טמא אבל שרץ לא ילפינן מעו"ט ואדרבה ילפינן מטומאת שרצים דקיי"ל שם דווקא רקמה ע"ש. וא"כ פשוט ה"נ לענין ציר אי לא הוה קרא בשרצים ודאי הוה מדמינן לי' לביצה דבטמאה וטריפה אסור ובשרץ שרי. ומשו"ה איצטריך קרא לשרץ אבל בטריפה שפיר ילפינן מטמאה כמו בביצה ובזה מיושב נמי הא דבדג טמא שרי באמת ציר מדאורייתא דכיון דהוא מינא אחרינא לא ילפינן מהני וכקושי' התו' הנ"ל ובל"ה י"ל בזה עפ"מ שנראה מדברי הפו' בספ"ה גבי חגבים דצירן אינו אוסר כלל. דהטעם דלא חשיב לחלוחית דידהו. וה"נ י"ל לענין דגים וכ"ע לכאורה בסי' ע' דאין להם פליטה מרובה ע"ש ודו"ק:
שם ומי הגליו. משמע כל"ב דכל מי רגלים אפילו דסוסים וגמלים דצילו ומיא עול ומיא נפיקו אפ"ה אסור ועי' רא"ש דר"ת פוסק כל"ק דמסייע לי' מתני' וכ"נ לשי' רש"י בחולין קט"ז לענין חלב הקבה דשי' דטריפה שינקה מכשירה שרי דמכונס בה ואינו מגופה ע"ש בארוכה ולל"ב ודאי דיש לאסור גם בזה דמ"ש ממ"ר. ואפילו בדג טמא שבלע דג טהור הקשו התו' שם דליתסר לל"ב ותי' דגם לל"ב האיסור בשביל שמתערב בו מהלחלוחית של גוף ע"ש וזה מהני ודאי להתיר בדג דהוא דבר גוש שאינו מתערב אבל חלב הקיבה ודאי דמתערב בה לחלוחית הגוף כמ"ר ולל"ב דשם ודאי דיש לאסור וע"כ דסוגיא דשם אזלא כל"ק דס"ל דאינו נאסר בזה ע"ש היטב:
ס"ב נתערבו הגבינות אינן בטילות. פשוט דהיינו בגוונא דכל זמן שהי' חלב הי' ניכר איזה כד חלב הוא מהטריפה:
אבל אם כשהי' החלב בכד כבר לא הי' ניכר מאיזה בהמה כבר נתבטל תיכף ואי"צ אפילו ביטול בס' אלא כדין יבש במינו דחד:
בתרי בטל ושוב אינו נאסר אף שנעשו גבינות וע' לקמן סצ"ט ס"ה בהגה וצ"ע אם יש לאסור גם בכאן אם לא נודע התערובות עד שנעשו גבינות וצ"ע:
שם במחבר ואם נטרפה ע"י סרכה אין אוסרים חלבה דהוה ס"ס. בט"ז סצ"ח הקשה דזה הוה ספק חסרון ידיעה דלא הוה ס"ס ובאמת גם בל"ה הוה ספק הראשון בגופו דמבואר לקמן סק"י דלא הוה בכה"ג ס"ס ועש"ך שם כללי ס"ס או"ג ודוק. ולכאורה הי' נראה דעיקר הדבר דבאמת הא דלא סמכו בזה. לאוקמי אחזקה דמעיקרא ע"כ כמש"כ הש"ך. משום דיצאה ג"י מחזקתה דאין סירכא פחותה מג"י ע"ש. ואין זה ריעותא גמורה ובצירוף ס"ס כ"ד סמכינן להתיר. אמנם גם התו' דס"ל דליכא כלל חזקה לבהמה שאינה טריפה משום דהוה חזקה שלא נתבררה בשום פעם ע"ש. כ' ג"כ להתיר החלב בנטרף ע"י סירכא ולדידהו חזקה שלא נתבררה ע"כ אינה חזקה כלל דהא כ' שם ליישב. הא דילפינן דאזלינן בתר רובא מפ"א דלא חשיב שם חזקה משום שלא נתבררה והרי ילפינן משם לסמוך על רוב אפילו ליכא חזקה כלל ש"מ דהא נמי לא חשבינן חזקה כלל. ואפ"ה כ' ס"ס זה. ויש ליישב ואכמ"ל וע' ד"מ סו"ס נ"ז ודוק:
שם בהגה וכן יש לנהוג אם לא בהפ"מ בש"ך הקשה ע"ז דאפילו בהפ"מ אין להתיר בתוך ג"י דודאי ס"ל להמחבר ג"כ דאין סירכא פחותה מג"י והביא ראי' מדברי הטור בחו"מ סי' רל"ב. וראיתי מי שדחה זה עפ"י דברי הרשב"ם גבי החמיץ בתוך ג' דאע"ג דקיי"ל דריחא חלא וטעמו חמרא חמרא. לענין מכירה הוה מקח טעות דכבר התחיל הקלקול ע"ש וה"נ י"ל דאע"ג דלענין טריפה לא הי' תחילה בהג"י הקודמים סירכא המטרפת. מ"מ לענין מכירה כבר התחיל הקלקול והוה מ"ט. וכוונתו לשי' הפו' דסירכא אינה משום שכבר הי' נקב אלא סופה לנקוב ודוק. ובאמת לכאורה צ"ע בעיקר שי' זו היכי שייך להטריף בסירכא, משום דסופה לנקוב הא כלל גדול בטריפות דכל שיש לה רפואה אינה טריפה וא"כ אם היו יודעין מן הסירכא הי' יכול להכניס ידו ממקום שאינו עושה אותה טריפה ולפסוק הסירכא ולא תינקוב כלל וע"כ צ"ל דכך קים להו לחז"ל דאפילו נפסוק אותה. סוף אותו מקום להעלות סירכא שנית ולנקוב הריאה ול"מ לה שום רפואה וצ"ע. ולפי"ז כיון דע"כ אינו כלל משום חוזק כח הסירכא. אלא דכך קים להו דזה סוף לנקוב. ודאי נראה דלא שייך כאן כלל התחיל הקלקול דודאי תיכף כשנתהוית היא תיכף טריפה ואע"ג דמבואר בפו' דאיכא סירכא ב"י. פשוט דזה אינו אלא דבכה"ג לאו סירכא היא וסופה להתרפא אבל סירכא דמטרפינן אותה ודאי דאנו. מחזיקין אותה לטריפה מתחילת ביאתה ואמרינן דמעיקרא הי' סופה להיות סירכא גמורה וסופה לנקוב והיא טריפה תיכף מתחילתה ואין חילוק כלל בין מכירה לטריפה וראיית הש"ך נכונה:
ס"ה מ"ר בהמה טהורה כו' הוציאו כן מדלא מיבעיא לי' בש"ס בזה אלא בטמאים ש"מ דבכשירים ודאי שרי והב"י הקשה די"ל להיפוך דאדרבה משום איסור אבמה"ח פשיטא לי' דאסור ואפילו בטהורה וקמיבעיא לי' אי אית בי' נמי איסור טומאה [הנה מה שמשמע מדבריו דגם בטמאה איכא אבמה"ח. זה ודאי תמוה דמבואר בסי' ס"ב דליכא איסור אבמה"ח בטמאה. וא"כ גם עיקר הסברא] הוא תמוה לענ"ד לאסור בטהורה יותר מטמאה דהא לענין חלב קיי"ל דטהורה שרי ובטמאה אסור. וא"כ כ"ש מיי רגלים אי בטהורה אסור כ"ש דיש איסור בטמאה וע"כ דפשיטא לי' להש"ס דבטהורה ודאי שרי מ"ר כחלב ולא מיבעי"ל אלא בטמאה דחלב אסור אי גם מ"ר אסורין אמנם לפמש"כ הרא"ש לענין היתר מי חלב דהר"א אסר כל מי חלב משום אבמה"ח. דאינו בכלל חלב. והרא"ש כ' דלענין זה הוה בכלל חלב. א"כ לכאורה זה א"ש לענין מי חלב אבל לענין מ"ר דודאי אינו בכלל חלב משמע דלכו"ע יש לאסור וצ"ע. ועי' פמ"ג. ומיהו לענין מ"ר של אדם בס"א א"ש טפי להתיר דכבר כ' הה"מ דלענין איסור עשה לא אמרו כלל כל היוצא מטמא טמא ועוד דהתם איכא נמי קרא להתיר את דמו ודו"ק:
ועיין מה שכתבתי בחי' ב"י סכ"ו בהגה דרוק טמאים נראה ודאי לאסור. וא"כ בנשכה חולדה דבר והוא לח מרוקה ודאי צריך להדיח אותו מקום. וע' ח"ד סי' ס"ט שכ' בכוונת הש"ך שם גבי חתך בשר בתוך שיעור מליחה בסכין שצריך לחזור להדיחה. דדווקא שחתך בסכין שהדם נמשך אחר הסכין אבל נשכה חולדה אי"צ להדיח ע"ש. ויעוין בחידושינו שם. ולפי"ז בל"ה ודאי צריך להדיח משום רוק החולדה שהוא איסור. ובאמת א"י גם בדיעבד אם הרוק הוא חשוב פגום ואפשר לאסור בתערובות עד ס'. וכן בשתתה מכלי מלא משקים כשירים אם אין שם הרבה צ"ע דהא מבואר בריש חולין גבי מ"ח דחולדה מקיאה ע"ש וצ"ע: