אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן עג

סימן עב

ס"א בהגה ואם לא עשה כן נוטל הסימפונות אחר צלי' ומבשלה עי' הגהות רע"א דהקשה דלפ"מ שכ' הרב בסמוך דלצלי' בלא בישול אח"כ אי"צ קריעה כלל. ע"כ דלא ס"ל דהקריעה משום דם הסימפונות אלא משום דם עצמה. דאי ל"ה ודאי צריך גם לצלי' דדם הסימפונות הוא כדם בעין כמו בכל חוטין. ואין לו היתר אפילו בלא פי' וע"כ דס"ל דהוא דבשביל ריבוי דמו אינו יוצא בלא קריעה. ולאוכלו בצלי' אין בו חשש דהוה דם שלא פי' וא"כ כשצלאו בלא קריעה. מה מהני נטילת הסימפונות כיון דלא יצא דם עצמה ולא נתקן זה כלל בנטילת הסימפונות. וע' תו' ד"ה וחתוכי' דמעיקרא כ' דלצלי אי"צ קריעה אלא דאיירי לבשלה אח"כ דלצלי מאי איכפת לן במה דלא נפלט הדם הא דם האיברים שלא פי' מותר. וכ' דלי"ל משום דם שבסימפונות דא"כ לא שייך שם מה שחולק הש"ס בטחלא דאם יש בו סימפונות למה אי"צ ואי לית בי' פשיטא ע"ש. ושוב כ' בשם בה"ג מאן דמטווי כבדא בשילומי (מזה כ' הרב דחתוכה אי"צ כלום) צריך לקרועי' משום דאזיל דם מכניס בסימפונא. ואי לא קרעי' לקרועי' לאחר צלי' ויצא הדם שבסימפונות ול"ח שיבלע בכבד דכבכ"פ. והנה לפי פשטו' דבריו משמע דהבה"ג לא ס"ל כמש"כ התו' מקודם אלא דאף לצלי צריך קריעה משום דם שבסימפונות וכן הבין הגרע"א והוקשה לו כנ"ל. אבל לפ"ז אין לדבריו הבנה, כלל. דא"כ הו"ל לאסוקי דקשה לבה"ג קושי' הנ"ל. וגם הו"ל למנקט דהבה"ג חולק אבל המדקדק היטיב בלשון הבה"ג דכ' דאזיל דמא מכניס בסימפונות מבואר דלא דיש דם מעיקרא בסימפונות וכמו שמבו' בלשון הרא"ש בתחילת דבריו דא"כ בודאי הוה אסור גם לצלי' וכ' שם דהוה אפילו בכרת ע"ש. ואהא שפיר קשיא להו דא"כ מאי שייך חילוק הש"ס גבי טחול ע"ש. אלא דס"ל דודאי דהדם של הסימפונות שבטבע ודאי כבר יצא בשעת שחיטה דרך הגרגרת. אלא דדם של הכבד עצמו שיש בו ריבוי דם מתכנס שם בשעת צלי'. ובאמת סברא זו שמתכנס בתוך הסימפונות מבואר בהדיא בש"ס דאמרינן דלמאן דס"ל דאסור כבד לקדירה בלא מליחה מ"מ כשפי הקנה חוץ לקדירה שרי ש"מ דהדם מתכנס בהסימפונות ויצא לחוץ דרך הקנה וז"ב. והשתא א"ש גם הא דמחלק הש"ס בטחול דהיינו דכיון דאין דמו מרובה אינו מתכנס דמו בסימפונות וא"ש. והנה הא דשרינן בצלי אפילו לא יצא עוד כל הדם ע"כ דס"ל דפירש ממקום למקום ע"י צלי שרי. וע' ב"י בסע"ו גבי צליית עופות דאע"ג דהדם זב בתוך החלל. לא מיקרי עדיין דם שפי' כיון שלא יצא לחוץ ע"ש. וכ"ש דדם שנכנס לתוך הסימפונות לא מיקרי עדיין פירש. וא"כ נראה דאף לפ"מ שחשש הבה"ג שמתכנס הדם בסימפונות נמי אין בזה איסור אלא בכשמבשלה אחר הצלי שיפרוש אח"כ אותו הדם לגמרי לחוץ לתוך הקדירה. אבל לאכול כמו שהוא בצלי כ"ז שהוא בפנים אין עליו שום איסור ומה דמסיק בה"ג דל"ח לבליעה. נמי כוונתו דלא ליהני גם נטילת הסמפונות לאחר צלי' לבשל אח"כ שהדם שמתכנס בתוך הסימפונות. ה"ה חוזר בשעת צלי' גם לכבד בשפע רב וא"כ אף שלאוכלו כך אין אסור דהוה דם שלא פירש מ"מ כשמבשלה יוצא ממה שחזר לכבד בשעת הצלי' לתוך הקדירה ונפרש וה"ה אסור ע"ז כ' דלזה לא חיישינן דכבכ"פ ונפלט הכל בצלי' ואין חשש. אבל כ"ז הכל לקדירה אחר צלי' כמש"כ קודם. ואין כאן מחלוקת. וא"כ מבואר כ"ז בהדיא בשי' הבה"ג והתו' דלבשלה אח"כ צריך נטילת הסימפונות. ולצלי לחוד אי"צ כלל. וכמו שבארנו דלצלי אין לחוש כלל מה שמתכנס אח"כ לסימפונות. דאכתי הוה דם שלא פי'. ולקדירה סגי בנטילת הסימפונות דאז אין בו שום חשש והכל כדברי הרב ודוק:

שם בהגה ב' וכן נוהגין לאסור הכל ע' פלתי מש"כ דס"ל להרמב"ם דשלוק גרע מבישול. וכיון דס"ל דשלוק אסור כ"ש בישול ע"ש. וכ"כ בהדיא הר"ן ברי"פ הנודר מן המבושל דשלוק גרע ע"ש. אמנם התו' בפסחים ל"ט כ' בפשיטות דמוכח בכ"ד בש"ס דשלוק הוה טפי מבישול וצ"ע:

ש"ך סק"ט ומוכח שם דאם לא הי' חתיכה שו"ע בשעת מליחה מהדרינן עובדא. לכאורה נראה דאם נטל הסמפונות אחר המליחה נמי מהני כמו בצלי'. וכוונת הש"ך דווקא כשנתבשלה כמו שהוא ולא נטל הסימפונות וצ"ע: שם סק"י הקשה הא דבחליטת כבד אסר הרב דיעבד ובחליטת בשר שרי בדיעבד ועב"י דכ' דהא דכ' הפו' דלא בקיאינן בחליטה בכבד. ולא כ' בבשר דבכבד דאיכא גם חליטת רותחין ובזה יש לטעות דלמא לא יהי' רותח כ"כ. ומשום זה אסרו כל חלוטה. אבל בבשר דליכא אלא חליטת חומץ בזה אין לטעות ע"ש, ולפ"ז אין מקום לקושי' הש"ך דהרי לפי דברי הב"י בודאי יש להקל בבשר יותר דהרי כל הפו' לא כ' בו כלל להחמיר. אבל באמת טעמו של הב"י הוא קשה לענ"ד חדא דהרי הביא בעצמו בסי' ע"ז בשם הרשב"א דגם בבשר איכא חליטת רותחין ע"ש וא"כ אין שום חילוק בין כבד לבשר וגם בעיקר סברתו לכאורה איפכא מסתברא. דלכאו' בחומץ דבשהה יותר עד שנתאדם אוסר ובודאי דההיתר החליטה נמי אינו נעשה תיכף כשתחבה בלא שום שהיי' וכמו שכ' הרא"ש גבי כבישה בדבר חריף [דצריך בכדי שיתן על האש וירתיח] דלא מסתבר דמבליע תיכף. וה"נ ודאי דעכ"פ יש שיעור שהיי' בזה ואם ישהה הרבה הרי ג"כ יאסר כנ"ל וא"כ צריך זהירות שלא יקדים ולא יאחר ובודאי דקרוב לטעות. אבל ברותחין דלא מצינו קפידא בשהיי' יותר א"כ מה בקיאות צריך. ומש"כ דלמא לא יהי' רותח כ"כ לכאו' אינו מובן כלל. דהרי אפילו בהגעלה דודאי קפדינן טפי ארתיחה לא אמר אדם מעולם שאין אנו בקיאין. ואולי דסברת הרב ז"ל דהתם דאין לנו קפידא על אותה רגע דמכניסה דווקא. דאם בתחילה לא הי' רותח כ"כ סגי גם כשיעשה רותח אח"כ אין בזה בקיאות. אבל כאן דע"כ בתחילת רגע הכנסתו צריך הרתיחות דאי ל"ה יאסר תיכף הכל. ובזה יש לטעות מ"מ עכ"פ נראה דבחומץ ודאי צריך בקיאות יותר ויפה הקשה הש"ך ודו"ק:

ועיין מה שתי' דהרב אוקי לה בחזקתה דמעיקרא ולפי דבריו גם כאן עדיין לא נאסר לצלי כדמעיקרא. אמנם מדברי הש"ך סוס"י ס"ז במש"כ שם לדינא נראה דמצריך אפילו בדיעבד חתיכה דווקא כמו ודאי נתאדם. וא"כ גם בכאן ה"ה נאסר לגמרי כמו נפל ברותחין ולא שרי אף בצלי וצ"ע:

שם סקי"ב האריך להשיג על העט"ז דמשמעות התו' דאינו משום כבכ"פ אלא משום שריק ועפמ"ג דכ' דנ"מ דצריך להשהות משום כבכ"פ ולא משום שריק. ואני תמה דלפ"ז דבכבולעו כ"פ צריך לשהות פשיטא דלא שייך להקל יותר משום שריק דהא מבואר בש"ס דכבד שיש בו ריבוי דם גרע טפי מבשר דלא הוה אמרינן בי' כלל כבכ"פ אפילו בדיעבד. אלא משום דדם שריק הקילו גם בו ע"ש. וא"כ היינו ודאי דלא שיהי' עדיף טפי משאר בשר אלא דכיון דשריק סמכו גם בו לומר כבכ"פ. אבל ודאי אי בעלמא צריך שהיי': כ"ש דצריך שהיי' בכבד דיש בו ריבוי דם. ויפה פי' העט"ז דהא דמהני שריק היינו דבשביל זה מהני גם כאן כבכ"פ אע"ג דלא הוה אמרינן לי' בל"ה אבל באמת אין ההיתר אלא בשביל כבכ"פ וכן משמעות דברי הפו' בכ"מ. גם מש"כ העט"ז דחששא דכבדא ע"ג בשרא בשביל שהתחתון ממהר לצלות והתו' דחו זה מבשרא ע"ג בשרא. פשוט דכוונתו ג"כ בדרך זה. דהתו' לא דחו זה אלא בתחילת דברי' דלא חילקו כלל בין כבד לבשר. אבל לפי תי' שחילקו דכבד שאני שיש בו ריבוי דם פשוט דמסתבר ודאי דעיקר החשש היינו כשהתחתון כבר נצלה. והשתא ודאי לא קשה דא"כ בשרא ע"ג בשרא נמי. דל"ח לה אלא בכבד דפולט דם הרבה. אבל בשרא ע"ג בשרא ל"ח לזה ופשוט. אמנם עיקר ההנחה דבשביל כבכ"פ צריך להשהות התחתון עד שיגמור העליון אף דכ"כ התו' גבי מליחה מ"מ בצלי' כ' הב"י בהדיא בסי' ע"ו דלא חששו לזה. ואי"צ להשהות כלל כמשמעות הפו' דמפליט תיכף ע"ש. וכמש"כ הרא"ש בפגה"נ סי"ג שאין אומרים כבולעו כו' אלא כשפולט תיכף [וצ"ל לפ"ז דדווקא לבליעת צלי מצרכי דווקא שיפלוט תיכף. כיון דהבליעה ע"י האור אבל למליחה אי"צ. וכדקיי"ל באמת בסי' ע' דאמרינן אפילו כשכבר בלע איידי דיפלוט דם דידי' יפלוט מה שבלע ודוק היטב בכ"ז] ובאמת גם במליחה צריך ביאור רחב על השהיי' זו דמתי זמנה. וע' מש"כ בס"ע בט"ז סקט"ז כוונה אחרת בדברי התו' וצ"ע כעת:

שם סקי"ד מה שהאריך דאף דלר"ת דע"י מליחה שרי כבד כבשר אפ"ה הוא מותר אם לא נמלחה כמש"כ התו' גבי פסח ע"ש. לענ"ד אינה ראי' מוכרחת די"ל דשם באמת גם כל הפסח הי' נמלח. וע"כ צ"ל כן לשי' הסוברים בסע"ו דגם צלי' צריך מליחה ומש"כ הט"ז דהכא עם בשר דווקא ולא שהבשר למעלה לענ"ד לא הועיל בזה דמשמעות הרב בסע"ו שם בהדיא דבשר שנמלח עם בשר שלא נמלח ג"כ אסור לכתחילה וצ"ע:

ט"ז סק"ח והיינו בנתבשלה בלא בשר אבל עם בשר אין לסמוך להקל עפמ"ג שנתקשה בהבנת דבריו ומה שפקפק בעיקר הדין דאינו אוסר בקדירה אחרת דיותר מסתבר להתיר עצמו דאינה בולעת כו' נראה כוונתו דדילמא לא פירש כל דמו בבישול. לענ"ד כל שנתבשל שהוא ראוי לאכילה. ודאי יצא כל דמו. ק"ו מצלי'. ומש"כ בחילוק דנתבשל עם בשר דל"י כוונתו. פשוט לענ"ד דדעת הט"ז להקל ל"מ ביש ס' כדברי הרב דאינו אוסר קדירה אחרת אלא אפי' בלא ס' כיון דעיקר להלכה כרש"ל דאינו נאסר יש להקל עכ"פ דאינו אוסר קדירה אחרת וכן מוכח בהדיא בדבריו בסק"ד ע"ש. מיהו כשנתבשל תחילה עם בשר דעת הרש"ל כהר"ן הביאו הב"י דהשמנונית אוסר גם את הכבד כמש"כ בשמו הש"ך בסק"ט ע"ש ואף שהש"ך השיג ע"ז ולא קיי"ל כן מ"מ כיון דהרש"ל לא היקל בזה לא רצה להקל אפי' בקדירה אחרת וז"ב בכוונתו וכן נכון לדינא:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה