חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן סג
ש"ך סק"ז ודווקא שראה אותן היטיב עב"י בשם הרשב"א דבעי דווקא שבעתן העין ובחי' על חו"מ הרס"ב כ' דלפי דברי התו' בב"מ משמע לכאורה דלא שייך כאן שבעתן העין אמנם מדברי הפו' שם מוכח דלא סבירא ליה הא סברא וע"ש עוד מש"כ בישוב דברי הט"ז כאן סק"א שתמה עליו בפמ"ג:
שם סק"ח האריך להשיג על הב"ח שכ' בשי' רשב"ם ורא"ש דבנאבד אפילו ברוב ישראל אסור ולולי ד"ק נראה דברי הב"ח נכונים דמשמעות דברי הטור בפירוש דבנאבד דהוה ריעותא הוה כמו בפי העוף. ומשמעות הרשב"ם בההוא דדי' בב"מ דכל שהוא בפי העוף חיישינן למקום רחוק ואפילו בר"י וכ"נ מדברי הש"ך עצמו וא"כ ה"נ כשיש ריעותא וחיישינן דהוא ע"י עוף ודאי דג"כ יש לנו לחוש למקום רחוק ואפילו בר"י וכן נראה ממה שהשמיט הטו"מ הך חילוק דרוב ישראל מותר אפי' לא מצא במקום שהניח משמע דג"ז אסור אמנם במש"כ הרא"ש בחולין אהני עובדי דשם דאיירי בנאבד וכ' דהוה רוב טבחי גוים באמת דברי הב"ח דחוקים. אבל לולי שאיני כדאי נראה ברור שחסר שם ברא"ש קושי' ותי' שהביא הרא"ש בב"מ שם אחר שכ' לחלק דהתם דהי' בפי העוף חיישינן אפילו ברוב ישראל דילמא הביא מרחוק והקשה שם מהא דחולין דשדי עורבי כבדא וכולייתא דהתיר. ותי' דהתם הי' רוב כל הסביבה ישראל [ונראה דהיינו שלשים ריס דאמרינן בב"ב בסוגיא דניפול מישט שלשים ריס שייטא ע"ש] וצריך להגיה כן בדבריו בחולין וכ"נ בודאי דלא הי' משמיט לבאר סוגיא דשם גופה שבארה בפא"מ וע"ז הוא דמסיק דהני עובדא דאיתבד לא הי' רוב טבחי ישראל וכוונתו שלא הי' רוב כל הסביבה טבחי ישראל כההיא דשדי כבדא וכולייתא. אבל מה שרוב ט"י באותו מקום ודאי לא מהני במקום ריעותא כמו בפי עוף דמ"ש ולבעל התרומה נראה דס"ל דאפילו נפל מפי עוף לא חיישינן לעורבים דעלמא. וההיא דב"מ ע"כ ס"ל כר"ת דגרסי' שם רב ופריך ארב לשי'. אבל לדידן לדינא ס"ל דאין חוששין כלל לעורבים מעלמא [ואע"ג דודאי מוכח בסוגיא דניפול בב"ב הנ"ל דבשלשים ריס אזלינן בתר רובא דעלמא צ"ל דס"ל דדווקא לענין גוף היונה אבל הכא לחוש לאתויי בשרא בפיהם זה ל"ש] ול"ח אלא מדוכתיי' ואולי דס"ל להבע"ת הכי משום דשרי בשר הנמצא בר"י וס"ל דזה נמי הוה ריעותא. ולשי' הרשב"ם והרא"ש נראה דס"ל דזה ל"ח ריעותא כלל ודווקא שלו שנאבד ונמצא הוא ריעותא ודוק היטב:
עוד שם הביא דברי האו"ה להתיר בהניח בשר ברחוב שרוב גוים אם מצאה במקום שהניחה. ולכאורה צ"ע שסתם דבריו דהרי בב"י בשם התרומה והרשב"א כ' בפירוש לאסור ולא התירו אלא במקום שרוב טבחי ישראל דגם בשר שביד עו"ג מותר שם. וכן משמע לכאורה בע"ז סו"פ ר"י גבי כרכא דאותיב בי' חמרא דכל שאינו נתפס כגנב חיישינן לי' ע"ש. ומיהו לדינא נראה דיש טעם להקל כדברי הש"ך דאם אינו נתפס כגנב יקח את הכל. ולמה לו להניח בשר אחר. וכיון שמצא בשר. אפשר דיש לדון גם בזה כמו מצא במקום שהניח דעלמא. וההיא דע"ז התם חיישינן שהעכו"ם לא חייש כלל ליקח את היין. אלא לנסך בלבד משו"ה חיישינן. אבל בכאן אם רצה ליקח הוה לוקח הכל וא"כ אינה ריעותא כלל וכן מוכח בהדיא בסקכ"ט סי"ד בחבית יין שנמצאת בשוק דאם היה מכוסה מותרת דאם פתחה העו"ג לא היה מכסה אותה וע"ש בט"ז ונה"ך וכן כ' התו' בע"ז ד"ע ד"ה לא מסר לה כו' וע"ש שכ' דכן לענין טהרות דאם מצא כמו שהניח טהור. וכ"כ הר"ן בשבת פ"ב ליישב קושי' התו' שם גבי פך שמן שהיה חתום בחותמו של כה"ג דדילמא הסיטו אותו די"ל דאם הסיטוהו בודאי לא היה מניחין אותו והיה לוקחין אותו ע"ש:
עוד שם לענין הניח עשר ומצא תשע הסכים להתיר באינן מקושרין ובחי' לפסחים הוכחתי דלפי' רש"י בביצה דטעמא דמ"ד אפילו אינן מקושרין הוא משום דאין אדם עשוי להניח מעשר אצל חולין ע"ש. וא"כ סוגיא דפסחים דמדמה שם הא דהניח עשר ומצא תשע דגבי חמץ לדין דמעשר אע"ג דגבי חמץ ודאי דלא שייך הא סברא דאינו עשוי להניח. וע"כ דאזלא ההיא סוגיא כמ"ד דבמקושרין מחלוקת ובזה אין לחלק ביניהם ודוק. ומיושב בזה גם דברי התו' שם ע"ש. וא"כ הם מכריעין להקל דסוגיא דעלמא אזלא דדוקא במקושרין חיישינן וע"ש היטיב:
סק"ט השיג על העט"ז ומסיק דאין להקל אלא כשהוא יודע עכשיו בבירור שהוא במקום שהניח והיינו דבכה"ג המקום הוא סימן. אבל לענ"ד הוא סותר בזה דברי עצמו שהרי כ' בסק"ובשם הרא"ש וטור ובסק"ח הביא דברי הרשב"א לענין בשר הנמצא דברוב עוברי דרכים ישראל שרי אפילו ברוב טבחי גוים ע"ש. והרי שם ודאי לא שייך שיודע את המקום והו"ל למיחוש שם לבשר שנתעלם מן העין. וכמש"כ בעצמו בסק"ו וע"כ כסברת העט"ז כל שלא נודע לנו ריעותא לא חיישינן לעורבים כלל. וכן כ' בעצמו בסי' א' ג"כ דהולכין אחר מקום שנמצא אפילו רוב השוק והעיר להיפוך ע"ש. ולא חייש לנתעלם מן העין וע"כ דכל שאין ודאי ריעותא ל"ח כלל [ואפילו לפמש"כ בסמוך דדעת בעה"ת דבשר הנמצא הוה ריעותא זה דוקא בכה"ג דעכ"פ אבד מאחד אבל בל"ה ודאי דאף הוא לא יחלוק בזה] ונראה דאפילו נמצא בודאי שלא במקומו כל שיש לו לתלות דנעשה זה ע"י כוונת האדם ל"ח כדאמרינן בריש נדה. אדם דבכוונה אמרינן עורב דבלא כוונה לא אמרינן ע"ש. וא"כ יש להתיר בזה ג"כ אפילו ברוב ט"ג וצ"ע:
שם סק"י הביא דברי התו' דבמקום שאין מכריזין אסור בשר ביד עו"ג מתק"ח. וכ"כ בסי' א' דיש לחוש בזה מדינא מהחשש שחי' רוב הסימנים דקיי"ל דלא שייך בזה רו"מ א"ש מ"ה והיתר דבשר הנמצא אינו אלא כשנמצא במקום מוחזק להתירא דסמכינן בזה דכיון דרו"מ אם נתקלקלה היה אוסרה. אבל ביד עו"ג במקום שאין מכריזין אינה כלל בחזקת היתר ובודאי דשייך לחוש שמא לא נשחטה רוב הסימנים אבל באמת הוא פשוט דהא התקנה שלא ניקח ממנו הוא כדי להתיר למכור לו טריפה ע"ש. וא"כ א"ש דאי לאו התקנה והי' אסור למכור לו שמא ימכרנו לישראל. א"כ כיון דהיה אסור למכור לו. ממילא כיון דרט"י היה גם ביד העו"ג בחזקת היתר. ושפיר הי' שרי ליקח ממנו משום רו"מ כמו בכל מקום מוחזק היתר. אבל עכשיו לאחר התקנה ודאי דהשתא אסור מדינא. משום חששא דלא נשחט רוב סימנים ודוק: