אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן נו

סימן נה

ט"ז סק"א האריך להוכיח דנתקפלו צוה"ג ממקומם טריפה. ואין דבריו מוכרחים לענ"ד. ומש"כ לדקדק ממתני' דפתח בנחתכו רגלי' וסיים. וכן שניטל צוה"ג והול"ל שנחתך אלא לאורוי דאית בי' נמי טריפות שניטל ואי בניטל לגמרי פשי' דהוא טריפה דל"ג מנחתך וע"כ אפילו נתקפלו הוא בכלל ניטלו דמתני' וטריפה ע"ש. וסותר ד"ע ברסמ"ח שכ' בפירוש דברי הטור גבי בשר החופה רוב הכרס דכ' הטור שם דטריפה בניקרע רובו ואח"כ כ' עוד או שניטל כולו. ופי' הט"ז דקמ"ל דאע"ג דלא אמרו אלא במה דניקב פוסל. ניטל פוסל. אבל שם דאינו פוסל אלא בנקרע רובו הו"א דהוא כטחול דנחתך פסול וניטל כולו כשר קמ"ל דניטל כולו ג"כ פסול ע"ש בארוכה. וה"נ בצוה"ג כיון דאינן נפסלים אלא בנפסקו רובן. ולא בנקב בעלמא. ודאי דה"נ איצטריך לאשמועינן דגם בניטלו כולם מקודם התחלת הצומה"ג עד סופן פסול דה"נ הו"א דכשר כניטל הטחול. ושפיר איצטריך לאשמועינן אפילו בניטל לגמרי דפסול ואין שום ראי' דאיירי בנתקפלו. ומש"כ עוד דגם הרמב"ם כיון דעריב ניטל צוה"ג בין נטילת כבד ואינך ושם פסול בנטלו ממקומם. ה"נ בגידים בנתקפלו מעל העצם, לענ"ד גם בכבד ואינך דשם לכאורה כל שהם מחוברין בעיקרן שנפרדו במשך חיבורן באורכן אין זה ניטל כלל. וראי' נכונה דהא בושט דנקב פסול. ודאי דניטל פסול. ואפ"ה נפרד הושט מעל הגרגרת ברוב אורכו:

לשי' ר"ח הוא סימנים שנדלדלו דהוא טריפות בפ"ע הא בל"ה לא הוה פסול משום ניטל. ושי' הפו' נראה שם להכשיר בזה באמת. וע"כ דזה אינו בכלל ניטל. ואולי יש לחלק במשמעות הש"ס והפו' דרגל וצוה"ג שייכא אהדדי ויש פו' שכ' דאין לטרוף ברגל היכי בליכא צוה"ג. אבל בושט וקנה י"ל דלא שייכי אהדדי כלל וצ"ע:

ש"ך סק"ד הביא דברי הש"ד דבנשבר בערקום חוששין לנפסק צוה"ג שהם למעלה בסמוך וכן דקדק מדברי רש"י גבי צנא דאנקורי ע"ש ועט"ז רסנ"ה השיא דברי הש"ד דלא קאי על הערקום אלא על מקום שבין השוק להערקום ששם ממש הוא מקום צוה"ג וכן מוכח לשון הש"ד באמת. גם מש"כ מרש"י גבי צנא דאנקורי כבר נתעורר הפמ"ג דהתם בעוף דלי"ל ערקום. פי' וא"כ מקום התחלת הגידין הוא למעלה מפרק התחתון תיכף. וא"כ יש לחוש שפיר על צוה"ג גם במקום הארכובה. אבל לענ"ד דין זה מפורש בהדיא בש"ס דנ"ט שם גבי בר טביא דהוה מפסקן כרעא בתרייתא ובדקי' רב בצה"ג ע"ש ובודאי דאפסיק משמע דנפסק לגמרי וא"כ ע"כ היה לפחות לא למעלה מהערקום ששם בל"ה הוא טריפה מחמת נחתכה רגלי' לרב דס"ל דארכובה הוא הנמכרת עם הראש כדמוכח בסנ"ה דזה טריפה לכו"ע ע"ש. וע"כ דהיה בהערקום [וע' תו' בבה"מ דרב ג"כ ס"ל דצוה"ג מעלוי' ערקומא כדקיי"ל לדידן] וש"מ בהדיא דנפסקה בערקום חוששין לצוה"ג וכ"כ רש"י שם דצוה"ג סמוך לארכובה כוונתו כמש"כ דמשו"ה חייש לצוה"ג שהם סמוך למקום הפסוקה. ואולי יש לדחות דהתם כל"ק דרב בסו"פ בה"מ דס"ל דברוב אחד מהן טריפה. משו"ה חיישינן בשבירת הערקום. אבל לדידן דקיי"ל ברוב מנין וברוב בנין דווקא. אפשר דל"ח לי' כולי האי אלא במקומו ממש ומ"מ דוחק לחלק בזה. שם סק"ו הביא שי' הפו' כרש"י דאפילו בפסוקת רוב אחד מהן טריפה. ובאמת לכאורה צ"ע דרש"י בעצמו הביא בסוגיא דשם דקיי"ל כמר בר"א בכל הש"ס [ופסק כוותי' גם בזוגי וכן הביאו התו' בשם סדר תו"א ע"ש ובשו"ע לא הזכירו דעתם] ולמה פסק בהא דעד דאיפסק ר"ב ור"מ דלא כוותי'. והנראה דרש"י לשי' דהנה התו' כ' שם אהא דאמרינן שם דבעוף אפסק חד מינייהו טריפה דהא דלא חשיב לי' ביותר עליהם עוף משום דהכא כשנפסק אחד מהן סוף כולן לפסוק ע"ש. וער"ן גבי נפלה לאור ונחמרו מעי' דכ' לדחות דברי הפו' דבבהמה לא שייך טריפות דחמורה דב"מ קשין. דא"כ לחשוב ביותר עליהן עוף דלי"ל דהכא שאני דאיכא טעמא דהא חשיב יותר עליהן הא דנשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח אע"ג דאיכא טעמא דקרומו רך ע"ש. והנה רש"י פי' בהא דהואיל שקרומו רך דהיינו דתו לא קאי קרום פי' וסופו לפסוק ע"ש ולפי"ז הרי נסתר גם תי' התו' גבי צוה"ג דהא דלא חשיב לה משום שסוף כולן לפסוק. דהא בנשבר העצם נמי טעמא משום שסוף הקרום לפסוק וחשיב לה. וה"נ הו"ל למחשב הא דהכא וכעין הוכחת הר"ן ובשי' התו' ע"כ צ"ל דס"ל בהא דקרומו רך דאינו כלל משום שסופו לפסוק דזה לא חשבינן דלא מיקרי יתר כמו בצוה"ג אלא דכיון דהוא רך אינה חי' בכך ובעי הגנת העצם דווקא והוא טרי' יתירה. אבל לרש"י דפי' שסוף הקרום לפסוק. ואפ"ה חשיב לה ביתר ה"נ בהא דגידין אי יש חומרא בעוף דבנפסק אחד סוף כולן לפסוק הו"ל למחשב. וע"כ צ"ל דלדידי' באמת פליג מר בר"א אברייתא דלוי. ולוי סבר ע"כ דגם בבהמה טריפה בחד מיניי' כל"ק דרב וכ"כ התו' בדנ"ז דע"כ רב שם פליג אברייתא דלוי ע"ש, וא"כ א"ש דאנן לדינא לא פסקינן כמר בר"א בהא. משום ברייתא דלוי. דהא סתמא דסוגיא בדנ"ז שם פריך מינה ולדידי' ע"כ גם בבהמה ברוב אחד כעוף ודוק:

ט"ז סק"ז הביא דברי הרש"ל דאין לשער בעוף בכאצבע אלא לשיטת רש"י דבשור הוא ד"א אבל למאי דקיי"ל טז"א, לא יספוק כו' ולכאורה נראה כן בסנ"ה דגבי ניבי' הבוקא כ' דגסה ד"א ובדקה ב' ובעוף אצבע הרי דאצבע בעוף אינו אלא כנגד ד"א בבהמה אבל באמת נראה דע"כ דלא שייך בזה שיעור קבוע דרביע בעוף הוא כנגד בהמה. וכן משמע לעיל גבי כבד וגבי תורבץ הושט ע"ש וע"כ דהתם גבי שמוטה הי' בקיאי דכך היה השיעור. אבל כאן הרי בש"ס לא אמרו בזה כלל לפי חשבון אלא נתנו סימנים בבהמה דקה. וכן בעוף כ' הפו' דסימני' כב"ד ע"ש. וא"כ מהרי"ל מסתמא היה בקי בהן ובסימניהם והכיר כאן בצוה"ג דלעולם אין צוה"ג בעוף יותר מאצבע. והש"ס לא נתן בהם שיעור משום דמשתנים לפעמים גם לפחות מזה. ולא רצו להחמיר אלא סמכו על סימנים. ומהרי"ל רצה ליתן גבול לאינו בקי וא"כ שפיר י"ל כאן דהוא לכו"ע. ומיהו י"ל דבעופות הגדולים הרבה לא איירי המהרי"ל ולא הי' שכיחים ביניהם אלא תרנגולים השכיחים ולא מין הגדולים:

ועיין ש"ך סק"ח דכ' דבעוף קאי אבל בבהמה שיעורה כדלעיל. ואין שום הבנה לדבריו דמאי קמ"ל דהרי כן הוא גם בדברי הרב בפירוש ואולי כוונתו כעין מש"כ דהו"א דזהו החשבון דלעיל סנ"ה והוא ברור לעולם בכ"מ ובב"ד יהיה הכא ג"כ השיעור ב"א כדהתם. וקמ"ל דאין זה שיעור קצוב אלא דהכא בעוף שיעורו כן אבל בבהמה פי' אפי' ב"ד [ואולי צ"ל באמת בדברי' ב"ד] אין לנו אלא שיעורא דלעיל פי' בסימנים ואין כאן גבול לאינו בקי וכן נראה נכון לדינא: עיין פלתי שכ' סעד לשי' הרמב"ן בשי' הרי"ף דניטלה צוה"ג יכולין להחזירה לכשרותה כשיחתוך למעלה בפרק הב'. מרי"פ א"ט ויסודו מדברי התו' דנ"ז דהקשו שם דלמה לא פריך ממתניתין גופי' ע"ש. ולכאורה מהמשנה ליכא לאקשוי דהא רשב"א פליג בנחתכו. וצ"ל דס"ל להתו' דבצוה"ג ל"פ. וא"כ תיקשי לפ"ז ברי"פ דמשני אר"י דסבר כרשב"א ואכתי קשה מצוה"ג. וע"כ כשי' הרמב"ן דזה יכולה לחזור ולחיות כשנחתך העצם ע"ש. ואין היסוד מוסד דתי' בישוב דברי התו' ע"כ נסתר ממקומו דע"כ לפ"מ דלא ס"ד התם עדיין הא דחותכה מכאן וחי' כו' ע"כ דהוה ס"ל דרשב"א ודאי פליג גם בצוה"ג. דכיון דרשב"א מכשיר אפילו נחתך בפרק ג' ובודאי דזה לא עדיף משמוטה [דהרי לפי המסקנא שם אליבא דרב חתוכה טריפה ושמוטה כשירה. וא"כ ודאי דלפחות לא עדיף חתוכה משמוטה] וכיון דלפי ס"ד שם מוכיח משמוטה אצוה"ג ופריך מינה ארב ע"ש כ"ש דיש להוכיח מחתוכה אצוה"ג וא"כ ודאי דלרשב"א גם בצוה"ג כשר והוא מוכרח. וא"כ גם סוגיא דרי"פ א"ט י"ל דהוה ס"ל כס"ד דדנ"ז ודבה"מ דלא ס"ד הא דחותכה מכאן וחי' וע"כ דלרשב"א גם בצוה"ג כשר ואין שום הוכחה לדברי הרמב"ן הנ"ל ודו"ק סימן נז ס"א הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה כו' וכ' האחרונים להחמיר לכתחי' כשי' התו' דיש לו דרוסה בגסה. וכן נראה לענ"ד ראי' נכונה מסוגיא דזבחים דמוקי ר"י טריפה שנתערבה דאיערוב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ. ומסיק כולהו כר"י ל"א דרוסת הזאב בנקובת הקוץ ידוע האי משיך והאי עגול והקשו שם התו' דלוקי בדריסת חתול דלא ידוע כדמוכח בחולין ותי' דניחא לי' לאוקי בכל הבהמות וחתול אינו אלא בגדיים וטלאים ע"ש. והנה ע"כ צ"ל דדרוסת ארי ודאי ידוע דאי ל"ה לוקי דאיערוב דרוסת ארי דא"ש בכל הבהמות. אלא ע"כ דבארי ודאי ידוע. וא"כ למ"ל לש"ס למעבד ביניי' פלוגתא חדשה בדרוסת הזאב. הא א"ש דלכו"ע בזאב ל"י. אלא דר"י סבר דזאב דריס גם בגסה כרב. ומשו"ה ניחא שפיר בדרוסת הזאב דאתי שפיר גם בגסה. ואינהו ס"ל דזאב לא דריס בגסה כר"ב בר"י. וניחא להו לאוקי גם בגסה דזאב לי"ל בה דרוסה וכמש"כ התו' דניחא לי' לאוקי בכל הבהמות וע"כ דלא ניחא לי' להש"ס לאוקי פלוגתא אדרב דזאב יש לו דריסה גם בגסה וע' מש"כ בזה בסק"י וצ"ע שם חתול כו' יש לו דריסה בגדיים וטלאים. שיעור טלאים ע' מנחות ק"ז איל ורחלה טלה וטלי'. שעיר ושעירה. גדי וגדי'. והנה מבואר בכ"ד דאיל הוא בן שתי שנים. א"כ משמע דבן שנה הוא טלה. ובשעיר קיי"ל דהוא בן שנה. וא"כ ע"כ דגדי הוא פחות מבן שנה. ואולי באמת י"ל דהא מבואר ריפ"ג דבכורות. דעז בת שנתה ודאי לכהן וכבש בת שתיים ודאי לכהן. א"כ חזינן דבאמת עז ממהרת להתגדל. וה"נ ניצלית מן הדריסה מקודם וכן מבואר בסו"פ כלל גדול דטלה אכילתה גסה משל גדי ע"ש. וערש"י בע"ז כ"ד דפי' שם קרא דטלה חלב דהיינו רחל מניקה וזה ודאי צ"ע דהרי כשילדה ודאי היא כבר בשנה ג' כמתניתין דבכורות הנ"ל ואז ודאי נפקה מכלל טלה ואולי דלשון תורה לחוד וערש"א שם. ולכאו' הי' נראה דגם בבהמה י"ל דדורות הראשונים שאני כדאמרינן ברי"פ בסו"מ גבי אדם ע"ש. אבל נסתר זה שם גופא מהא דפריך שם אהא דוהפרות העלה עולה ופחותה מבת ג' מי ילדה והתנן כו' אע"ג דהא דפרות הוה קדים טובא ע"ש וצ"ע בכ"ז לדינא שם חולדה כו' י"ל דריסה בכל העופות ע' בסוגיא גבי חתול בגדיים וטלאים דפריך מברייתא דחתול ונץ עד שינקוב לחלל ומשני בל"ב שם דברייתא כברבי דלא אמרו יש דרוסה אלא ביש לו מצילים. והנה הרא"ש שם הבין דחילוק די"מ הוא גם בנץ ובגו"ט דווקא ביש לו מצילים. ובעוף הדק אפילו באין לו מצילים וא"כ נראה לפ"ז כיון דנץ דחמיר דביש לו מצילין דריס אפילו בגו"ט אפ"ה באין לו מצילין לא דריס אלא בעוף הדק. א"כ כ"ש חולדה דלא מצינו לה' כלל דרוסה בגו"ט דודאי דוקא בחתול דעדיפא אמרו די"ל דרי' בגו"ט בי"מ וא"כ חולדה דגריעה ודאי דאין לה בהו דריסה כלל אפילו בי"מ וא"כ ודאי דכ"ש דלא דרסה אלא עוף הדק. ואף דהתו' חולקין בזה על הרא"ש וס"ל דאין סברא לחלק כ"כ. אלא דחילוק די"מ לא קאי כלל אנץ ע"ש. וא"כ לשי' אין לנו ק"ו זה. מ"מ הא ע"כ אנן לי"ל סברת התו' בזה דהא מבואר כאן בס"ב בפירוש עד שתינקוב לחלל: דהיינו דבכה"ג הוה דריסה וא"כ אנו מחלקים בנץ דבכה"ג דנקב לחלל י"ל דרי' אפילו בגו"ט ובסתם דרי' דווקא בעוף הדק. א"כ ה"נ יש לחלק דבי"מ ג"כ אפילו בגו"ט. ובודאי דנקטינן בריי' כפשטה לחלק גם בנץ כשי' הרא"ש. ועוד דמזה גופי' דנקב לחלל נמי יש ללמוד ק"ו הזה דהא לא תני הכי אלא בחתול וא"כ ודאי דבחולדה דגריעה מינה ליתא:

וא"כ הרי ג"כ כבר יש לו לנץ מעלה דאינו בחולדה דבניקב לחלל יש לו דרי' אפי' בגו"ט ולא בחולדה וכיון דגם נץ לא דרים אלא בדק כ"ש חולדה כנ"ל גם ממשמעות הלשון בש"ס שם גבי נץ כאן בגדיים וטלאים כאן בעופות משמע דלשון עופות סתם קאי אדק דנץ לי"ל דרי' אלא בדק כדתנן בהדיא במתניתין וה"נ לשון עופות שאמרו גבי חולדה משמע דהוא דק וצע"ג: שם שאר חיות טמאות כו' הרא"ש דקדק להקל בכל שאר חיות מדלא מיבעי לי' בהו כדבעי בעופות ולפי' הר"ן שהסכים עליו הש"ך בסקי"ד דאיבעי' דהתם אינו אלא בלמטה מן הנץ דאע"ג דתנן במתניתין נץ י"ל גם בלמטה ממנו איכא דרי' וכמו בזאב דהוא לאו דווקא ע"ש א"כ אין מקום לראייתו כלל דהא אדרבה כל האיבעיא בעופות משום דבחיות פשי' דיש דרי' ודו"ק ומ"מ יש לענ"ד קצת סעד מסוגי' דזבחים הנ"ל דמסיק דידוע ואי דיש דרי' לכל החיות א"כ הוא דוחק לומר דהי' בקיאו בכל החיות שבעולם וכי קניגי ובלסטרי הוי וזה נוטה דאין דריסה אלא לאותן ששכרו כאן בש"ס וצ"ע: עש"ך סק"ו לענין דוב אם הוא למעלה מן הזאב וע' תו' ריש ע"ז ד"ה וארי דכ' דדוב הוא עז ומסוכן יותר אפי' מארי והביאו ראי' מהא דהניח מעשה ארי וספר מעשה דוב ע"ש::

ס"ג הנץ י"ל דרי' כו' אבל לא בתרנגולת ודווקא גדולים לפ"מ כ' בס"א דאפי' עגלים חשיבי כגסה ה"נ הו"ל להקל אפי' בקטנים כיון שהם ממין גדולים. ומיהו התו' בזבחים סו"פ חה"ע כ' דבעופות אין חילוק בין המינים כמו בבהמה דמצינו בקרא בקר וצאן ע"ש והנה הטור כ' קטנים ממנו ונראה בטעמו דס"ל כיון דמסקינן בנץ בדרבה מינה בזה הוא דאמרינן דדווקא בדק אבל בקטנים ממנו אפי' בגס. ומ"מ מסתברא דכ"ז נמי דווקא לענין דריסת עופות. אבל בזאב בגסה אפי' בקטנה ממנו אין לו דר' וכנ"ל ט"ז סקכ"א בטור כ' וכן אם ניקב לפנים אי"צ בדיקה כו' הנה ברא"ש ר"פ השוחט ס"ג כ' גבי אווזא דבי רבא דאתי כי מסמס קועא דמא דתלינן בקניא כ' דנ"מ דבקנה אפי' ניקב גרגרת משהו כשר אבל בדריסה משיאדים הגרגרת משהו טריפה. עוד כ' בשם הרמב"ם דבקנה ל"ח כלל לניקב ע"ש. והנה לכאורה צ"ע למה כ' דבניקב גרגרת משהו כשר כיון דלא הי' לפנינו שאנו מסתפקין במה לתלות למה לא ניחוש לניקוב. הושט ונראה דהטעם כמש"כ בסנ"א דבתחוב בדופן ובלב ל"ח למ"א ה"נ כשאנו מוציאין שנקב בצוואר וכנגדו בגרגרת אין לנו לחוש כלל שמא נקב גם במ"א ובודאי כך נקבה בתחיבה זה ויצאה תיכף ומש"כ הרמב"ם דל"ח כלל לנקיבה פשוט דהיינו כשאין נקוב לתוך חלל הושט דאי ל"ה פשוט דל"ג מקוץ שניקב לחלל והנה הב"י כ' בפי' הטור שכוונתו לתי' שניקב הגרגרת והט"ז רוצה לפרש שכוונתו לדברי הריב"ם. אבל לכאורה לא שייך לפרש כן בלשון שניקב לפנים דבזה בודאי לכו"ע חיישינן ועב"ח:

שם סקכ"ג האריך להשיג על הב"י ולולי ד"ק נראה דאע"ג דזה מוכח בש"ס דהריעותות דמקרקרן וצפורן בגבו שוה אהדדי אבל פשוט דאין הריעותות האלו אחד ממש דבמקרקרן הריעותא הוא דבזה נודע דרוצה לדרוס אבל בצפורן ודאי דהריעותא הוא דכבר דרסו וזה פשוט ומבואר וא"כ לענין קולא דהמקום רחב פשוט דזה שייך לענין מקרקרן די"ל דאף דחזינן מזה דהארי הוא רוצה לדרוס אבל מ"מ כיון דהמקום רחב אין עדיין מה שרוצה ריעותא כלל דאימור ברחו. אבל בצפורן כיון דהי' ארי וחזינן דיש צפורן בגבו ובודאי כבר דרסו מה שייך בזה מקום רחב וז"פ. אבל בעיקר חומר הריעותא שמוכיח לאיסור ודאי שוה אהדדי ומשו"ה שפיר אמרינן דרב לטעמי' דכיון דלא חייש כלל במקרקרן אפי' במקום צר וא"א להשמט וע"כ דלא חייש אפילו במקום ריעותא ודאי דה"נ אין לחוש גם בצפורן ודו"ק: סט"ו ואפילו ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה והש"ך סקל"ה הביא דעת הריב"ם ודעת הרא"ה והר"ן דאפי' רק ראינו שנדרסה אפי' לא נדע שהי' במקום האוסר ל"מ בדיקה והתו' הקשו ע"ז ולענ"ד יש ליישב כל הקושי' דנראה דטעמם דס"ל כיון דהרוב שהדורס הוא מטיל ארס המטריף אין לסמוך על הבדיקה די"ל דאולי משהו מקום דרו' אינו ניכר. וא"כ כ"ז לדידן דקיי"ל דמחמירין בס"ד. אבל רב דס"ל דאין חוששין לס"ד בודאי לא יחמיר גם בזה וא"כ בדיקה דאיירי רב ודאי קאי בודאי דרוסה. דלדידי' לא חיישינן לזה דשמא אינו ניכר דל"ג זה מספק דרו' דל"ח לדידי'. אבל לפ"מ דמחמרינן לדידן בס"ד. ודאי דגם בזה דודאי דרוסה ל"מ כלל בדיקה. דלא עדיף מס"ד דקיי"ל להחמיר. גם מה שהקשו מהא דאמרינן דבסימנים עד שיאדימו סימנים עצמן. והרי אף דהאדים הבשר ובודאי נדרס מהני בדיקת הסימנים. נראה, פשוט כיון דחזינן דמקילין בסימנים טפי מכל המעיים ואמרינן דרוב סימנים אין ארס שולט בהן כמש"כ רש"י ע"ש ה"נ לא חיישינן בהו לחששא דאינו ניכר. ומיושב בזה גם הא דבעי שם קנה דרוסתו בכמה וגם בל"ה יש ליישב שם דאי הוה צריך כאיסר ודאי דלא הי' שייך לחוש בשיעור גדול כזה דלא מינכר. ומיירי כ"ז בראינו שלא דרס אלא במקום זה ודוק:

והש"ך בסקל"ו הוסיף להקשות דא"כ לוקי בזבחים דאיערב דרוסה שראינו שנדרסה ואין מקום הדרי' ניכר ע"ש. ולענ"ד דע"כ אין ללמוד מדיוק זה דבל"ה קשה בכמה גווני דלפ"מ שהסכים בעצמו בסקכ"א בשם הר"ן דבפסקי' לידי' אפילו מקום הדרי' ניכר לא חיישינן להו. א"כ לוקי דאיערב דרוסה דלא פסיקי' בין דרוסת דפסקי'. וכן לפ"מ דקיי"ל כשי' הרמב"ם דכל הני דניטל טריפה נברא חסר כשר. וע' בכורות ל"ז דנברא חסר בפנים כשר גם להקרבה. וא"כ לוקי דאיערב נטולה בין נבראת חסר וכה"ג בכמה אנפי. אלא דלא חש להאריך כ"כ וצ"ע:

סט"ז כיצד היא הבדיקה שוחטין הנדרס כו' עב"י בשם הרשב"א דדקדק כן מדברי התו' שכ' דבניכר מקום הדרי' אי"צ לבדוק אלא כנגד אותו המקום והרי בודאי דיש לחוש שדרס גם לשאר הגוף שדרס וחזר ודרס כמבואר בס"ח וע"כ פי' דברי' דהיינו דבכה"ג סגי בכל הגוף בבדיקת חוץ. וכנגד מקום זה בודק בפנים ומוכח דס"ל דהא אינו ניכר כלל בחוץ צריך לבדוק גם בכל הגוף דווקא בפנים ולא סגי בבדיקת חוץ. וע"ש דהרשב"א גופי' כ' דאינו אלא דברי נביאות. והש"ך הקשה ע"ז מאוד מסוגיא דזבחים ע"ש. ולולי דבר"ק הי' נראה בפירוש דברי התו' דניכר היינו כמו הוכרו ולבסוף נתערבו בפסחים פ"ג ובב"ב קכ"ג וכ"ד דפירושו שהיה נודע. וה"נ כוונתם בנודע לנו בבירור שלא דרס אלא במקום זה ולשון מבחוץ אינו מדוקדק. וא"כ כוונתם בפשי' דאי"צ לבדוק כלל בכל הגוף ואין שום דיקדוק מדברי' בזה ודוק. ועכ"פ מבואר מדברי כולם דהאדים מבחוץ לבד אינו טריפה עד שיאדים מבפנים כנגד ב"מ. ונראה דיצא להם כן מהא דאמרינן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד ב"מ. ופירושו דהיינו לצד ב"מ וכמו גבי נפלה לאור והאדים כבד כנגד ב"מ דקיי"ל שם דהיינו מצד הב"מ. ונ"מ גם לדידן דבחוץ אינו אלא ספק טריפה וא"כ כי נשתהה י"ב חודש כשר והפמ"ג בסקל"ה כ' דמשמעות הפו' דהוא טריפה ודאי ול"מ שהה י"ב חודש ע"ש. ול"י מי המה הפוסקים שלמד מדברי' כן. ולכאורה משמעות כל הפוסקים כדברי התוספות והרשב"א זולת דברי הש"ך בסקל"ו בשי' רש"י ע"ש שם מכף הירך היינו בשביל צוה"ג כמבואר בטור. ונראה דמפרשו עד אטמא עד ועד בכלל וכמו דקיי"ל בכ"מ דשיעורי חכמים להחמיר וצ"ל דהא דלא אמר בש"ס דהא אתי רב לאשמועינן דא"כ לא הול"ל מכפא עד אטמא אלא הו"ל לאסופי אטמא בהדיא וע"כ דמכפא נמי הוספה הוא ונכון. אלא דצריך להבין דא"כ למה מבעי לי' בקנה דווקא דרוסתו בכמה. ול"מ בצוה"ג. ואולי דלא שייך למיבעי אלא בקנה דבעי האדים בעצמו אבל צוה"ג דהאדים כנגדן טריפה ודאי דהוא במשהו וצ"ע:

שם עד הקדקד [משום המוח]. לשי' התו' שם מוכרח דמכפא היינו סוף כפא. וצ"ל דכנגד המוח אי"צ בדיקה. והטעם י"ל כמש"כ הרא"ש בנפולה דהעצם מגין. אבל באמת עיקר הוכחתם לפרש דמשמעות כפא סוף כפא. שהוא משום דבס"ד שם דהוה ס"ל דהיינו כפא דידא פריך שם היינו ב"מ. וחלקו על רש"י דס"ל דב"מ משמע כל המעיים אפי' ריאה ולב וכבד. והם הוכיחו מהא דאמרינן גבי נפולה כל החלל להוספה על ב"מ. וע"כ דב"מ אינו אלא כרס ודקין. ומשו"ה הוכרחו לפרש דהיינו סוף כפא ולפי הס"ד לא הוה באמת אלא כרס ודקין ע"ש. אבל באמת הוא תמוה דלא הזכירו כלל דרש"י פי' בהדיא בנפולה שם דהוספה דכל החלל היינו אפילו חוליות וצלעות ע"ש. וא"כ ב"מ דשם ג"כ באמת כל הב"מ. ושפיר י"ל דכפא היינו תחילת כפא. ולפי המסקנא גם המוח בכלל. וכן כ' רש"י לדינא בדנ"ו דהכתה חולדה על ראשה היינו בשן דאילו ביד יש דרוסה לחולדה בעופות ע"ש:

שם בסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמם ורש"י כ' בודקין כנגד הסימנים. ונראה דהיינו דמעיקרא סגי בבדיקת הבשר ואפשר אפילו מבחוץ כמו כנגד ב"מ מבחוץ וכמש"כ לעיל בשם הרשב"א ואח"כ אם האדים הבשר כנגדן אפילו מבפנים בודקין הסימנים עצמם ואם לא האדימו כשירה דבסימנים קיל ולא מיטרפו בהאדים הבשר אפילו מבפנים וכן יש לפרש בדברי הר"ן. והב"י הניח דבריו בצ"ע ונראה דלשון אסור שבר"ן קשי' לי'. אבל נראה דכוונתו בלא בדיקה וצ"ע:

וע' טור בשם הרשב"א דאם לא בדקוהו מיד. ל"מ בדיקה שמא נתחלחל לפנים. והטור כ' ע"ז דל"נ לחדש חומרא שלא נזכר בש"ס. ולכאו' הוא בכלל שמא הבריא דקיי"ל לדידן דחוששין ודוק. ולעיל סי' נ"א הביא הטור דברי הרמב"ם לענין בדיקת ניקב דל"מ אלא תוך ג"י. ועוד דהרי הרא"ש הכריח כעין סברא זו גבי ושט דלמה מהני בדיקת פנים כיון דאין לו בדיקה מבחוץ שמא הוא מבחוץ ואינו נראה. ותי' דכ"ז שלא נתחלחל לפנימי ניכר הוא גם מבחוץ. אלא דחוששין שמא כבר נתחלחל ואם מתחלחל הוא ניכר בפנים ע"ש. ובודאי דיש ללמוד מזה דבשהה הרבה י"ל דנתחלחל לגמרי ועבר ואינו ניכר כלל ומיהו הרשב"א שם ס"ל דאינו אוסר בושט אלא דרוסת פנים אלא דלכאו' יש להקשות ע"ז מסוגיא דזבחים דלימא דנתערב דרוסה שלא בדקוהו מיד ועתה אינו ניכר אבל כ"כ בסמוך דאין לדקדק שם כ"כ אמנם התו' שם בר"פ ד"ה ובטריפה כ' בהדיא דלאחר שירעו עד שיסתאבו יבדוקו את הדרוסה ע"ש. הרי שחולקים בפירוש על הרשב"א וצ"ע:

סי"ח ובנקיבה שתתעבר ותלד בחי' ב"י כ' הוכחה לזה דלא סגי עיבור לחוד מהא דהוכיחו התו' בריש חולין דליכא חזקה מבוררת שאינה טריפה ע"ש ואי עיבור לחוד מהני א"כ כל בהמה מעוברת יש לה חזקה מובררת דאינה טריפה. [ואע"ג דאין אותה הרגע של העיבור נודע לנו. מ"מ ודאי לא שייך ע"ז חזקה שלא נתבררה בשעתה. כיון דבאותה הרגע עצמה היה נודע מעצמו בלא צירוף בירור זמן אח"כ. נראה ברור דזה מיקרי שפיר נתבררה בשעתו. דאי ל"ה לא מצינו חזקת טהרה לאשה. דלעולם אינו נודע טהרתה אלא באותה רגע שהבדיקה בפנים. ואותה שעה אינו נודע לה. ותיכף כשמוציאה את העד לחוץ לראות בו. תו יש לחוש דראתה עם סילוק ידי'. וע"כ כיון דאותה רגע בעצמו הוא מבורר בעצמו. אע"ג דאנו לא היינו יודעין באותה רגע שפיר הוה חזקה שנתבררה. וראיתי שהאחרונים שם נתקשו באמת בזה וע' מה שכ' שם והעיקר כמש"כ כאן] וא"כ הכא ע"כ דהעיבור לחוד אינה ראי' עד שעת לידה ואז אינו מגלה אלא על שעת העיבור וי"ל דאח"כ נעשית טריפה ולא עדיף מיב"ח דאינו מגלה אלא אלמפרע ומשו"ה הוה חזקה שלא נתבררה ודוק:

ולענין זכר אם הוליד הנה לכאורה לפ"מ שהוכחנו דבעי עיבור ולידה זה לא שייך בזכר. אמנם הפלתי הוכיח בסמ"ד מדברי הרש"ל המצריך דבעי עיבור ולידה דאין הטעם דטריפה אין בה כח להוליד אלא דהעובר של הטריפה הוא אינו ראוי להתקיים ללידה גמורה ע"ש. וא"כ ודאי דשייך זה גם בזכר. ומסוגיא דידן דנקט בזכר יב"ח ובנקיבה כל שאינה יולדות. אין ראי' דבזכר ל"מ לידה דהתם הא קאי הסוגיא לענין ביצה ע"ש ושם הרי טבע תרנגולת שהיא ספנא מארעא גם בלא זכר א"כ לא שייך שם בביצה ראי' על הזכר. והפו' י"ל דנקטו לשון הש"ס. ועוד בל"ה אינו הוכחה זו דמוליד שכיח בזכר דלא שייך אלא בהי' מסורים לשומר וצ"ע לדינא:

ש"ך סקנ"א והשתא ניחא הא דלא הקשה מש"ס כו' והתו' כ' שם לענין חשש תקלה דאין להוכיח משם דלפי המסקנא אין ראי' ע"ש:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה