אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן נה

סימן נד

ס"א קולית בכ"מ שיחתוך טריפה. ע' תו' דל"ב ד"ה וליחשוב כו' שהקשו אהא דפריך שם וליחשוב דר"א ניטל ירך וחלל שלה ניכר נבילה דמאי פריך הא זה הרי הוא כבר בכלל בהמה שנחתכו רגלי'. דהוא מבסג"ר דאתיא שם בזה הכלל ותי' דנחתכו רגלי' אינו אלא בעצם השני דצוה"ג תחתיתו אבל בעצם הקולית כשר ע"ש. וכן פירש"י בדנ"ז אליבא דרב שם דשמוטה כשירה אפילו ניטלה כולה. והיינו דאע"ג דניטל כולה ודאי ל"ג מנחתכה [וכמו שפירש"י בדכ"א]. מ"מ התם רב לשי' דס"ל למעלה מהארכובה היינו עצם שני אבל בעצם שלישי העליון י"ל דכשר. ושפיר י"ל דגם בוקא דשף מדוכתי' לי"ל ואפילו באיעכול ניבי' ואפילו ניטל כולה כשר ע"ש. ולפ"ז לכאורה גם לפ"מ דמסיק שם דבשמוטה [וכ"ש ניטלה] טריפה משום בוקא דאטמא דשף מדוכתה. מ"מ בנשבר בעצם ג' י"ל דכשר. והנה התו' בדנ"ז שם תמהו על פירש"י ז"ל בזה דהרי בניטל לגמרי פשי' דטריפה דל"ג מנחתך. ונראה דס"ל שם דגם בעצם ג' פשי' דטריפה וכמש"כ שם בדל"ב במסקנת דברי' דמיהו רש"י פי' בפ"ק דניטל הירך והבשר חופה טריפה ע"ש. ומשמע דלא סמכו בהחלט על אותה סברא שכ' תחילה דבעצם ג' כשר. אבל הרי לא כתבו שם אליבא דסברא [דגם בעצם ג' טריפה] שום ישוב לקושי' הנ"ל. ובאמת רש"י דבפ"ק הוא לדינא. דודאי לדידן מספיקא קיי"ל כעולא שם דלמעלה מן הארכובה הוא בעצם ג' וטריפה שם אפילו בנחתך וכ"ש בשמוטה דהוא, ודאי טריפה. אבל לרב שפיר י"ל דכשר וכדמוכח ע"כ בסוגיא דדל"ב כנ"ל. ומיהו ללמוד מזה גם לדינא להכשיר בעצם ג'. משום דאזלא סוגיא כרב דנחתכה הוא בעצם השני. ובג' לא מטריף. זה ודאי אינו דהא ע"כ בל"ה סוגיא זו הוא דלא כהלכתא דהא לפ"מ דקיי"ל דשמוטת ירך טריפה באיעכול ניבי'. א"כ מאי פריך ליחשוב דר"א הא ודאי הרי הוא בכלל שמוטה דהוא משב שמעתא דאתיא ג"כ בזה הכלל שם וכעין קושי' התו' מנחחכה וע"כ דסוגיא שם אזלא אליבא דמ"ד אליבא דרב דשמוטה כשירה דתיקשי לי' מתני' ומסתמא לא פליג אר"א אבל לדינא ודאי לא קיי"ל כן וא"כ י"ל דבהא נמי דאזלא דנחתכה רגלי' הוא בעצם ב' הוא דלא כהלכתא. אבל זה נראה דודאי מוכח משם דלרב מיהו כשר בנחתך בעצם ג'. וא"כ עכ"פ לפ"מ דלא איפשט לן בלמעלה מן הארכובה אי כרב או כעולא נשבר בעצם ג' נמי אינו אלא ספיקא ומדברי הפוס' משמע דזה ודאי טריפה וצע"ג:

שם ולא נאסרה מפני שהיא חתיכת רגל שם אלא מפני שהיא פסוקת הגידים עב"י שהביא דהכל בו כ' בשם הראב"ד דבמקום צוה"ג גם חתיכת הרגל גופי' פוסל וכ"כ הרוקח ומש"כ הב"י לדקדק מדברי הטור בסנ"ו דחולק ע"כ בזה שכ' גבי נקשר דאם הי' בא קודם שנתרפא הי' צריכה בדיקה. וש"מ דהא בבדיקה הי' כשירה ולא מיתסרא מפני חתיכת הרגל. איני מבין דהא הטור גופי' ודאי ס"ל כרש"י להטריף בכל העצם השני וכ"ש במקום צוה"ג והא דהי' כשירה בבדיקה היינו כמו שבאר בעצמו שם דבנקשר תלינן ע"כ דודאי לא יצא לחוץ. או הי' עור ובשר חופין. וא"כ בודאי אם הי' באה כן אפילו קודם שנתרפא ע"כ דלא הי' טריפה דהא בנתרפאות הוא הוכחה דלא נטרפה מעולם ודוק:

שם וכן אם נחתך בין הערקום ובין השוק טריפה והש"ך האריך דבתוך הערקום ג"כ טריפה. ועב"י דנתקשה בדברי הטור כ' דיתרת רגל למטה מצוה"ג אוסר דהוא כניטל שם והא בניטל למטה מצוה"ג לא מיתסר וכ' דצוה"ג אינו ממש בהתחלת עצם הב' או דיתרת אפילו בין העצם הב' והערקום ג"כ טריפה. ואינו מובן דהא בהדיא מבואר בסנ"ו דמעילוי ערקום תיכף הוה צוה"ג. וא"כ אפילו בין הערקום והעצם הב' עדיין אינו למטה מצוה"ג. וע"כ כדברי הש"ך דנחתך הרגל אוסר גם בערקום גופי' ומשו"ה גם יתרת בערקום טריפה כנחתך וזהו למטה מצוה"ג. ומש"כ הט"ז בשם הרש"ל דאין סברא לאסור בנחתך למטה מצוה"ג דשם לא שייך עוד טריפות. הנה התו' בהדיא לי"ל סברתו דהא הקשו שם דמאי פריך שם דלמ"ל נחתך הרגל ת"ל משום צוה"ג ומאי קושי' דילמא ס"ל דאגרמא לבר דהוא גבוה יותר מלמעלה מן הארכובה ע"ש. הרי דס"ל בהדיא. דאע"ג דלפי"ז הוא כבר למטה מצוה"ג אפ"ה יש לאסור משום נחתכה ע"ש:

ס"ב בהגה וכן נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר וניקשר היטיב כו' כ' הש"ך דהיינו לפי דהטריפות אינו משום השבירה אלא משום איעכול ניבי' ועפמ"ג דאע"ג דאיעכול ניבי' בלא נשמט כשר הכא שבור סמוך לגוף. [ומש"כ כמו בגף בל"ה אין לו מובן דהתם מחשש ריאה ולא שייכי כלל לכאן] ה"ה כנשמט. ועדיין אינו מובן לענ"ד דבשלמא גבי צומות הגידין דנפסקו הגידים הוא טריפה אחרת בשביל עצמו ולא שייכי כלל לעצמו. שפיר כ' הפוס' דאין קשירת העצם ראי' לפסיקת הגידין דשבירת העצם הוא מילתא אחריתי. אבל כאן דלפ"ד כל הגריעותא דאיעכול ניבי' הוא משום דאז אין שבירת העצם חוזר ומתרפא כמו בשמוטה. א"כ לכאו' ל"ג כלל מנשבר העצם דהרי גם שם הא צריך יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין אותו ומ"מ כשנקשר אנו תולין דהי' באופן שלא הי' נטרפת דאי לא"ה לא הי' מתרפאות וה"נ כאן היה לנו לומר דכנקשר מסתמא לא הי' איעכול ניבי' ומשו"ה ניקשר. דאי הי' איעכול ניבי' ע"כ לא היה מתרפא. ע"כ נראה דהוא כמש"כ בסי' נ"ג דלא דגוף השבירה הוה כנישמט אלא דחיישינן דבשעת השבירה סמוך לגוף שמא נשמטה הבוקא ועיקר הטריפות בזה ג"כ משום הבוקא דשף וא"כ ודאי ל"מ מה שהשבר נתרפא. דהשבר אינו מקום הטריפות כלל. עוד נראה לענ"ד דבאמת לכאו' עיקר דין נקשר דמהני גבי נשבר העצם צ"ע דהא קיי"ל בכ"ד דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום וסופו לסתור וכן בהא דהכא ג"כ פשוט אם ראינו שנשבר ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין ודאי דל"מ אם אח"כ יחזור ויתרפא. דטריפה אינו חוזרת לכשרותה. ובודאי דנאמר דסופה לסתור. וא"כ צריך להבין מה שמקילין כאן בנקשר למה לא ניחוש דהי' טריפה ובאמת סופה לסתור ונראה ברור דהיינו טעמא דנשבר כיון דתניא התם בהדיא דאפילו באבר שאינו עושה אותה טריפה אסור האבר דחשיב כאבמה"ח. והנה מבואר בפגה"נ דצ"ג דאיסור דאבר המדולדל אינו אלא כשאינו מעלה ארוכה, ובל"ה לא מיתסר. וא"כ ליכא למיחוש הכא להבריא דאבר המדולדל כשאין עוב"ח אינו מעלה ארוכה [ובודאי דע"כ אינו מעלה ארוכה כלל דבאבר שאינו נטרף ודאי לא שייך לאסור משום שסופו להתקלקל דזה לא שייך אלא בטריפות דבעי חי' וזה פשוט לענ"ד] וא"כ ע"כ דאינה מתרפאות כלל. וזה כוונת התו' בריש בכורות דחתוכת הרגלים אפילו למטה מארכובה אינה מתרפאת ע"ש והיינו כיון דקיי"ל דהאבר אסור א"כ הוה אינה מעלה ארוכה כנ"ל. ובזה יובן כוונת הב"ש באבה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ז בטריפות דמן הארכובה ולמעלה דווקא אינה חי' ולכאו' הוא דברי נביאות דמה טעם לחלק בזה. והוא כמש"כ דהכא גרע טפי דאינה מעלה ארוכה כלל ודוק:

ומשו"ה א"ש דהקילו כאן בנשבר העצם בחזר ונקשר דכיון דאין כאן חשש טריפות אלא בגוונא דנעשה כאבמה"ח לגמרי. בזה אין לחוש כלל להבריא מחמת מכה וסופו לסתור דאם הי' כבר כאבמה"ח הרי בודאי אינו מבריא כלל כנ"ל. וא"כ כ"ז שם דהחשש משום שבורה ואין עוב"ח. אבל לחששא דכאן דחוששין בו לטריפה באיעכול ניבי' ואפילו בעוב"ח כשמוטה. ומשום אבמה"ח. הרי ודאי כל שחופין את רובו ליכא אבמה"ח. וא"כ ודאי יש לחוש להבריא כנ"ל. וא"כ גם בשמוטה גופי' נראה לחלק כן דאם עור ובשר חופין [ואפ"ה מטריף באיעכול ניבי'] ודאי דל"מ חזר ונתרפא כנ"ל דהא י"ל דהבריא מחמת מכה. מיהו כשאין חופין לכאו' הי' מהני בודאי דאי הי' גם איעכול ניבי':

וא"כ הוה לכאו' ג"כ כאבמה"ח ואינו מעלה ארוכה כלל כנ"ל אבל לענ"ד דעדיין תלוי במחלוקת הרא"ש והרשב"א בסמוך. דלשי' הרשב"א דבנשמט השוק ס"ל דאפילו איעכול ניבי' אינו כנשבר ואי"צ עוב"ח. משום דגידין קרובין להתרפאות א"כ י"ל דה"נ בשמוטת בוקא אף דטריפה הוא באיעכול. אבל עדיין אינה כאבמה"ח כנשבר. וא"כ ל"מ נקשר כנ"ל. אבל להרא"ש דהצריך גם שם עוב"ח כנשבר וכן הסכים הרב. א"כ ודאי הוה כאבמה"ח לגמרי ואפשר דמהני נתרפא. שוב ראיתי דיסוד דבריי ע"כ תלוי במחלוקת הב"י והד"מ בסוסנ"ו דהב"י ס"ל גבי נשבר במקום צוה"ג דאפילו בדיקה בצוה"ג ל"מ דחיישינן שמא לא נתרפא יפה והיינו דהוא כקרום מחמת מכה. ודוקא בעצם לא חיישינן. ודקדק כן מדברי התה"ב ע"ש וי"ל הטעם כמו שבארנו בס"ד. אבל הד"מ דקדק מדברי הטור שם דמדינא מהני שם בדיקה בצוה"ג ולא חיישינן גם בגידין שמא לא נתרפאו ע"ש. וע"כ צ"ל בשי' דדוקא גבי נקב בעלמא חוששין לנתרפא מחמת מכה. אבל בפסיקת הרוב ליכא למיחוש. וא"כ גם בשמוטה מהני מן הדין וגם לדידן י"ל דבקיאין בזה. וכ"ש בנשבר סמוך לגוף דהו"ל לומר דמהני וא"כ מש"כ הש"ך דל"מ ע"כ כמו שכת' תחילה. דהתם החשש שמא נשמט ודוק:

ועש"ך לענין הובא לפניו שלם דבשעה מועטת ל"ח לאיעכול ע' מש"כ בסמ"ו להוכיח מהש"ס [עפ"מ שכ' שם הרא"ש] דבשעה מועטת לא חיישינן לנתמסמס וה"נ מסתמא לאיעכול. ומ"מ לולי שאיני כדאי צ"ע בזה בכאן דלכאו' שמוטה הוא ריעותא דהי' עכולים מעיקרא דאם הי' חזקין לא הי' נשמטין וצ"ע:

ס"ג שוק שניתק ממקומו כשירה. וי"א דוקא כשעוב"ח כו' הנה בלא איעכול ניבי' ודאי אינו כלל כנשבר ולא צריך מידי. ומשו"ה לא נזכר בבוקא דאטמא דכף עוב"ח דבאיעכול ל"מ והוא טריפה ובלא איעכול אי"צ כלל. אלא דהכא באיעכול. והרא"ש ס"ל דאף דבשוק אין טריפות דאיעכול ל"ג מנשבר העצם וצריך מיהו עוב"ח והרשב"א ס"ל דאפילו ליכא עוב"ח לא חשוב זה כנשבר משום דהניבי' [כ"ש אלו שאין בהם טריפות] קלים להתרפאות. ובסוגיא דדנ"ז חלקו הש"ס אליבי' דרב בין שמוטה לחתוכה ופי' התו' משום דשמוטה דלא ניטל לגמרי אינו כחתוך. וסוגיא קאי בבוקא ואיעכול [לשי' רוב הפו'] וא"כ להרא"ש ע"כ צ"ל דכל הסוגיא דהתם בחופין דאי ל"ה לשי' ה"ה כבר כשבור לגמרי ולא עדיף כלל מנחתך]. ולשי' הרשב"א י"ל דלרב כיון דלי"ל שם טריפות דאיעכול. א"כ גם באין חופין עדיין אינו כנשבר ושפיר מחלק בזה מנשבר ובס"ד שם הוה ס"ל דאיעכול ניבי' בבוקא. דודאי לא הדרי בריא. הוה כנשבר לגמרי. ומשו"ה פריך דא"כ הוא טריפה בשביל צוה"ג. ומ"מ כ"ז באיעכול ניבי' דבוקא דהוה ס"ל דלא הדרא בריא. אבל בשוק דפשי' דניבי' דידי' הדרא בריא. אפילו באיעכול. לא הוה קשה לו כלל הא דכשר בזה לכו"ע. דכיון דהדר בריא פשי' דאינו כלל כניטל צוה"ג והפלתי נתקשה בזה וברור כמש"כ:

ס"ט בהגה וכל גידין סופן להקשות. נראה דהיינו במקום זה דעצם האמצעי. וכן מוכח בדברי הר"ן בשם הר"י במש"כ לסייע פירש"י ע"ש. אבל בכל הגוף ודאי איכא גידין שאינן מתקשים כדאמרינן בפסחים שם בבריי' גידין הרכין נידונין כבשר. ולא פליגי ר"י ור"ל בהא ע"ש היטיב:

ס"י לא הי' הבשר החופה במקום אחד כו' עד שניקב כו' עט"ז ולפ"ז כל הני דמתלקט או מרוסס או נקלף אין קפידא אלא ברובו של רוב החופה אבל מעוטו דאפילו עור (דהוא כניטל הבשר שליש]. דגרע מכולהו מצטרף כדמוכח בהדיא בב"י בשם הרשב"א כ"ש כל הני. אבל ניקב או נסדק דגרע מכל הני דגם העור נפסל פשוט דאפילו בכל הרוב החופה כולו מעכב ודוק: שם לכן נתמסמס עב"י דאע"ג דבש"ס הכא הוא ספק ס"ל להטור דיש לפשטה מההיא דר"י א"ר בפרק א"ט נתמסמס הבשר רואין אותו כאלו אינו. וכן הוא באמת בהדיא ברא"ש בדר"י שם בשם י"מ דקאי אבשר חופה את רובו דהכא ואע"ג דהביא שם הרא"ש גם שי' רש"י לענין צוה"ג נראה דזה לא נהירא לי' להטור דבשר לא משמע לי' בגידין כמו דלא מפרשי לי' לענין כבד וכה"ג וגם מש"כ הרא"ש עוד בשם הר"א שם דמפרש לענין בשר החופה את רוב הכרס נראה דזה נמי ל"נ לי' להטור דכיון דרב ס"ל דטפח בושט סמוך לכרס זהו כרס הפנימית. א"כ כל הכרס הוא כרס החיצונה. וא"כ מתני' דרוב החיצונה קאי בכרס גופי' ובשר החופה רוב הכרס אינו אלא משמעתא דשמואל ודאי דלא קאי רב אשמעתא דשמואל וע"כ פירש דקאי ע"כ אהא דהכא דמתני' היא כפי' הי"מ וזה נכון ונ"מ לענין נקשר כמו שכת' בסמוך ודוק: סי"ד נשבר העצם וחזר ונקשר כשירה כ' הש"ך דהיינו בשטוב"ח את רובו ומשמעות דבריו דקאי אף בשי' המחבר וצ"ל דאע"ג דבשעוב"ח להמחבר כשירה אפילו בלא נקשר כלל מ"מ מהני הא דנקשר להקל בכל הני ספיקות דלעיל דכשנקשר הוה כמו חי' י"ב חודש וכ"כ רש"ל דבספק פלוגתא דהש"ס מהני חי' י"ב חודש והיינו דאייתי הש"ס גבי נפחתה הגולגולת מהא דעשו לו קרומין של קנה וחי' והביאו קצת הש"ך בסנ"ז סקמ"ד ע"ש וה"נ בנקשר מהני בספיקא. אבל בכשאנו רואין לפנינו דודאי אין חופין. והוא יוצא לחוץ ודאי ל"מ גם נקשר כיון דהיא טריפה ודאית קיי"ל דל"מ בה חי' יב"ח [ואי"נ לומר דגם בזה תלינן דמעיקרא הי' חופין ועכשיו כשנתרפא הוא דניטל החיפוי דודאי דאוקמא אחזקה דהשתא וצ"ע]. ובזה א"ש גם מש"כ הש"ך בסמוך דלא חש להאריך בדיני חיפוי דאנו אין בקיאין בזה. דהא נ"מ לענין נקשר היטיב שאשי"י דכשר בחופה אפילו לדידן אפילו באיכא ריעותא. ובאינו חופה ה"ה טריפה לשי' כנ"ל. דלפ"ד א"ש דבנקשר הרי הולכין בכל הספיקות לקולא. וא"כ אין נ"מ להאריך בפירוש הספיקות ודוק ועיין יבמות ק"כ דפליגי אביי ורבא באוקימתא דמתני' שם דסברה דמגויד ה"ה חי דרבא מוקי לה בסכין מלובנות ואביי מוקי כרשב"א [דפליג בכל נחתכה וס"ל] דיכולה לכוות ולחיות ומשמע דאביי פליג דאל"ה הוה מוקי לה ככו"ע וא"כ קיי"ל ודאי כרבא לגבי אביי. ועוד נראה דע"כ סוגיא דרי"פ א"ט כרבא דפריך אדר"י למה לא חשיב בהמה שנחתכה רגלי'. ומשני סבר לה כרשב"א דיכולה לכוות ולחיות. והנה ביבמות שם פריך אאביי מסיפא דתנן התם מעשה באחד ששלשלוהו לים. ולא עלתה בידם אלא רגלו מן הארכובה ולמעלה דאמרו תנשא. ומשני שאני מיא דמרזו מכה. וא"כ לדידי' בכה"ג הוה טריפה אפילו לרשב"א וא"כ קשה מאי משני בא"ט דסבר לה כרשב"א דאכתי הוה לו למחשב טריפות זו בכה"ג דהיה במים דמודה גם רשב"א. וע"כ דס"ל להך סוגיא כרבא וי"ל דלרשב"א בכל גוונא כשירה. וא"כ יצא לנו דנחתכה בסכין מלובנת אינה טריפה וצ"ע מה שסתמו הפו' בזה. ולכאו' הזה נראה דזה תלוי בסברא דחידודה קודם לליבונה. ואי החידוד קודם י"ל דלא עדיפא הכא מחתיכה דעלמא דהא לא נכוות עד אח"כ וזה ל"מ. וא"כ י"ל דאנן ס"ל כסתמא דסוגיא דחולין (ד"ז) דחידודה קודם ולא קיי"ל כרבא (וי"ל עוד דספוקי מספקא להו בהא כמאן פסקינן: וא"כ א"ש בזה גם מה שתמהו על הרי"ף למה לא הביא הך דחידודה קודם לליבונה דתרוייהו לחומרא מספיקא] אבל באמת סברא זו אינו מוכרח דאפשר דכל שהליבון תיכף לחידודה אף שהחידוד קודם מ"מ הרי קודם שגמר לחתוך הרוב. כבר נתרפא מיעוט הראשון דזה ודאי דבעצם לא שייך רווח כמש"כ רש"י בד"כ גבי מלק בסכין דאמרינן שהוא מחליד ע"ש. וא"כ י"ל שפיר דלא מיטרפא. שוב ראיתי בריטב"א שם שנתעורר בזה דלרבא י"ל דבסכין מלובנת כשר. והביא בשם מהר"מ ורבו דרבא לא קאי אמקום שעושה אותה טריפה. וכ"ה ברשב"א ונ"י בשם הרמב"ן ע"ש וצע"ג:

סי"ג נמצא העצם שבור ע' ד"מ שכ' מדברי האו"ה דכשאין מקום המכה שחור יש להקל דודאי לא נעשה מחיים דמחיים הוה משחיר ובשו"ע לא הביאו וגם כל האחרונים לא הביאו. ובאמת לשון הטור לא משמע כן ע"ש ומ"מ באין ריעותא בעור ובשר דמקילינן בהפ"מ. אפשר דבכה"ג יש להקל אפילו בלא הפ"מ וצ"ע:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה