חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן מב
ס"ו שתי מרות שבמקום דיבוק ברוחב אצבע היה כאחת כשירה עש"ך דאע"ג דלקמן גבי דקין בעינן שיוצאין כאחת גם למטה התם שאני שצריך המאכל לצאת. ועפ"ז נראה הא דס"ז וכ"נ דברי הרשב"א בב"י מקור הך דינא. ולכאו' היה נראה דכ"ז הרשב"א לשי' בתשו' שהביא הב"י בסמ"ו שלא קיבל עדות הטבחין על הוריד שבדקין סמוך לקיבה אבל לדידן דקיי"ל כחכמי לוני"ל שקבלו העדות שהוא האמת שבכל הבהמות יש להם וריד זה מן הכבד והמרה לדקין והביאם ב"י בסמ"ז ותימה על הב"י שלא הביאם יחד למחלוקת). ועכ"פ קיי"ל כחכמי לוניל וכ' שהוא לשפוך מותרות המרה לחוץ. א"כ גם המרה יש לה דרך לצאת ולא שייך טעם זה. אמנם נראה בלא"ה כיון דהרבה פוס' מכשירין לגמרי ביתרת מרה סמכינן הכא אמ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי דהא התם גבי דקין אינו אלא חומרא מספיקא וכשי' הר"ן שם שהסכימו עליו דלא בעי הדרי וערבי ע"ש:
ס"ז בהגה מרה הניכרת מעבר לעבר אי שפכו להדדי חדא היא וכשירה עש"ך בשם הד"מ דאע"ג דבועא הניכרת מעל"ע בריאה טריפה התם חיישינן לסימפונות, אבל בכבד אין חשש סימפונות ול"י למה הוצרכו לזה דא"כ לשי' הרמב"ם דס"ל דגם בסימפוני הכבד פוסל נקב גם בכאן יש להטריף. ולענ"ד בפשי' דדווקא בועא דהוא לקותא יש חשש סמפונות אבל מרה אין כאן לקותא ואורחה היא וליכא למיחוש למידי ודו"ק שם אי לא שפכו תרתי היא וטריפה לענ"ד דדווקא כ' בכה"ג דשני המרות הם בתוך הכבד בזה האחת ע"כ הוה יתרת. אבל כשהמרה תלוי' כהלכתה ויש בתוך הכבד כמין מרה הוי כשאר יתרת שלא במקומו דנוהגין להכשיר כמבואר בכ"ד וצ"ע:
ס"ט בהגה וכ"ש מחט או קוץ במרה דטריפה הנה שי' רש"י דלמאן דמכשיר בריאה מכשיר גם במרה וקו' התו' דא"כ למה מסיק בש"ס בפשי' אבל דזיתא בזע כיון דאנן קיי"ל להכשיר בריאה. מבואר בב"י בשם רי"ו ובע"ה. דהיינו בשאינה שלימה לפנינו דהוה כחתיכה דריאה דקיי"ל שם דטריפה אבל כשהיא שלימה לפנינו גם במרה דיינינן דין שלימה וכשירה בכה"ג כמו בריאה שלימה. וגם בשאינה שלימה אי קופה לגיו כשירה. וכ"ה בחתי' דריאה לשי' רש"י שם דפי' גם בחתי' דהוא משום חשש שמא אתי דרך ושט א"כ בקופה לגיו לא חיישינן ע"ש. והנה התו' חילקו דבזיתא שהוא גרעין חיישינן טפי דדחוק לה לבוא דרך הסימפון ולכאו' לפי דבריהם ג"כ במחט דלא שייך סברא זו דדחוק יש להכשיר ובקופא לגיו [ואע"ג דלשי' גם בריאה בחתיכה טריפה אפילו בקופא לגיו משום דחיישינן דנקבה כבר לחוץ וחזרה ויש לחוש כן גם במרה (ואפילו בשלימה לדידן דלא דיינינן במרה דין שלימה] יש לחלק דדווקא בריאה יש לחוש לחזרה וכמש"כ בסל"ו ע"ש]. וגם י"ל דהתו' ס"ל כשי' הר"ן דס"ל דבמרה הוה כסימפונא רבא דכבדא וא"כ במקום דליכא סברא דדחוק משמע דלשי' יש להכשיר בכ"ג. וכן הבין הרש"א ע"ש. וא"כ יש לצדד להקל בזה בקופא לגיו. אלא דעדיין יש לדון בזה דהנה הר"ן כתב לפרש מטעם אחר דבמרה מתוך שעורה דק חיישינן שמא נקבתה ע"ש. ולפי"ז הוא להיפך דכשקופה לגיו והחוד לצד העור. חיישינן שנקבתה. (ועט"ז סק"ה בשי' הרשב"א והרמב"ם). ובקופא לצד העור אין חשש וכשר. לשי'. ולשי' רש"י הוא להיפך כנ"ל. וא"כ לדידן דע"כ אנו צריכין לחוש לחומר שני השיטות. ע"כ יש להטריף בתרוייהו דבקופא לגיו והחוד לצד העור יש לחוש שמא נקבה דרך הליכתה דעורה דק וכסברת הר"ן. ובקופא לבר דהיינו לצד העור יש לחוש לדרך הושט כשי' רש"י. וא"כ לדידן ע"כ טריפה בכ"ג ועוד דקיי"ל דלא בקיאינן בין אלימתא לקטניתא. אלא א"כ היא כגרעין תמרה כמבואר בסמ"א:
וכשהקופה גדולה כ"כ תו יש חשש התו' דהמקום דחוק לה וטריפה בכ"ג ודו"ק סימן מג ס"ב ניקב ראשו העב טריפה התב"ש דקדק מלשון הרשב"א שכ' דלשי' הרמב"ן שני טחולין הדבוקון בסומכי' טריפה דכניטל מקום הדבוק דמי ומשמע אפילו דבוקין בכל הסומכי' דהוה כניטל כל הסומכי' טריפה. ש"מ דאפילו ניטל כל הסומכי' כולו ולא נשאר כלל אלא הקולשי' הוא טריפה ע"ש והנה מבואר מדברי' דס"ל דהא אם היה שני טחולין דבוקין בכל הטחול לגמרי זה כשר אפי' להרמב"ן דהוה כניטל כולו ולענ"ד נראה דלא שייך כניטל אלא על מקום הטריפות אבל במה שאין בו טריפות לא שייך כלל כל יתר כניטל וא"כ להרמב"ן דבשביל מקום דבוקו מטריף. אפילו דבוק בכולו טריפה דלעולם חשיב כניקב בסומכי' וטריפה. ומ"מ אינו אלא להרמב"ן דבשביל דבקותו של היתרת עושה את המקום שהוא דבוק בו אם יש באותו מקום דין טריפות כניטל והוה כניקב בסומכי' דטריפה. אבל לשי' רש"י דבאבר יתר הוה כניטל גם אבר השני שכנגדו. אין לנו להחמיר בו אלא לעשות זה כניטל כל האבר כולו. ובטחול דניטל אינו מטריף בו אלא א"כ ניקב. כשר זה. דזה הות כניטל כולו ודוק וא"כ בחסר כל הסומכי' שפיר י"ל דהוה כניטל כולו וכשר ודוק היטב:
ס"ג כל מה שדבוק לכרס קרוי עב כו' ע' ל"ח דהמונח ואינו דבוק כשר. וכן נראה לענ"ד כיון דדק שבעב כ' כל הפוס' בפשי' להטריף. ואם גם המונח טריפה א"כ מטריף נקב ברובו. ולמה אמרו לית הלכתא כמאן דמטריף בניקב הטחול. דהרי אדרבא ברובו הוא טריפה. והול"ל הלכתא כותי'. והנ"מ בסומכי' וכדאמר שם גבי כוליא. והנ"מ דמטיא לקותא למקום חריץ. אלא ש"מ דברובו כשר. ואין טריפה אלא המיעוט הדבוק לכרס ודוק: ס"ד עובי ד"ז ל"י שיעורו ע' פלתי שכ' לצדד בשליש אצבע ואין דבריו מוכרחין כמבואר מעצמו להמעיין שם. ולענ"ד המדקדק במלאכת המשכן במעשה האדנים בפירש"י וסוגיא דשבת ימצא בכל אדן שמונת אלפים ושש מאות וארבעים אצבעות כסף. על רוחב וגובה אצבע. ומבואר בפרשה פקודי שהוא נעשה מככר כסף שהוא שלשת אלפים שקלים כדאמרינן בריש בכורות. ומגיע לכל שקל דאו' שהוא סלע. קרוב לשלש אצבעות. על רוחב וגובה אצבע. (חסר חלק תשיעית אצבע בקירוב) וקיי"ל בס"ל דסלע הקיפו טפח. וא"כ רחבו שהוא שליש מהקיפו הוא אצבע ושליש והוא עגול. וכשתעשנו מרובע דקיי"ל דהוא נעשה רביע פחות. הוא אצבע מצומצם. וא"כ ע"כ שהיה ג"א בעביו. ובפרק הזהב אמרינן דינר הבא מסלע. שהסלע כשנפחת יכול לעמוד על דינר ומסתמא הוא נפחת גם בהקיפו. ולפחות הדינר כסף יש בעוביו אצבע. ובתוס' רי"פ הזהב כ' דדינר זהב היה עב יותר וא"כ היה נראה לכאורה דודאי אין פחות מאצבע וצ"ל דהוא בשור הגדול וכמש"כ הפוס' וצ"ע: שם ומ"מ נראה שהוא פחות מחצי טובי' עפ"מ דגם בדק שבעב דיו בחציו. וצ"ע לענ"ד דכ"כ המפרשים דאע"ג דבש"ס נתנו שיעור אחד בסתם. עובי ד"ז. י"ל שהוא בשור הגדול ובקטנים הוא לפי חשבון עובי' של הטחול כמו שהוא. ומשו"ה א"ש דמשערין לדידן בכ"א בחצי עובי' כמו שהוא. וא"כ אין השיעור שוה דבאמת הוא לפי עובי' של הטחול ע"ש. וא"כ אי"נ לחלק בטחול אחד:
דודאי נתנו שיעור אחד על כולו. וא"כ לכאו' לדק צריך ג"כ חצי עובי של העב. ואף שהוא יותר מחצי עובי' במקום זה הדק. ולשון אשתייר לא קשה ע"ז. דקאי על עיקר עובי' וצ"ע ס"ו טחול העוף כו' אין הנקב פוסל בו. עב"ח דברייתא דלוי דכנגדן בעוף אינו אלא על המתני'. הנה אין כוונתו לאפוקי דלא קאי ברייתא אשמעתא דר"ע דזה פשיטא אלא דכוונתו דאע"ג דברייתא דר"י ברי"פ א"ט מסקינן דחשיב לכולהו טריפות. והיה מקום לומר דבריי' דלוי קאי ג"כ אברייתא דר"י. ומשו"ה כ' דמ"מ לא קאי אלא על המתני' וכעין זה כ' התו' בנדה ס"ז גבי ברייתא דכל החוצץ בגר חוצץ בנדה שכן דרך הברייתא לעמוד על המשנה ע"ש ויפה הקשה הט"ז דהא מש"א אין לך אלא מה שמנו חכמים ע"כ לא קאי אמתניתין לחוד אלא אכולהו. ה"נ מה שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ודאי קאי נמי אכולהו. ולא כמו מי שהשיג על הט"ז דברייתא דלוי ודאי לא קאי אשמעתא דאמוראי ואינו נכון דהרי ברייתא דר"י ודאי דחשיב כולהו כמבואר ברי"פ ודו"ק:
ועיין ט"ז שכ' דלקותא דטחול בפנים אינו פוסל וה"ר דהא בריאה כשר חסרון בפנים. ומדלא אמרו כשר בריאה פסול בטחול כדאמרינן הכי גבי כוליא ש"מ דבטחול נמי באמת אינו פוסל לקותא שבפנים כמו בריאה. ולענ"ד ע"כ יש לדחות דהרי גבי חוה"ש נמי קיי"ל ברובו דווקא. ואינו נפסל בנקב כריאה. ואפ"ה קיי"ל בסי' ל"ב דהומרך המוח מבפנים פוסל ולא אמרו ג"כ כשר בריאה פסול בחוה"ש. וע"כ דאין זה מוכרח. ומ"מ בנשאר גם מעט בשר שלם בכל הקיפו אפשר ללמוד מהא דחוה"ש גופה להקל דהרי כשהמוח מקיף מכל צד כשר גם במוח שבראש אע"ג דנפסל בנקב משהו כמבואר בסל"א. וכ"ש בחוה"ש. וא"כ י"ל דה"נ כאן כשהבשר שלם סביב. וע' אחרונים שכ' דין זה של הט"ז בכוונת הראבי"ה שבהגה ס"ב. וי"ל דהראבי"ה לשי' דמכשיר נמי שם גבי מוח ודוק: