חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן מא
ס"ב שיעור זה דכשני זיתים אפי' בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו לשון אפי' בשור הגדול משמע לכאו' דבכל בהמה שוה אפי' דקה שבדקה וא"כ גם בעוף הכל שוה וא"כ אין להקל אלא ערך עוף גדול לפי ערך בהמה דקה וצ"ע. וגם לקמן סמ"ג גבי טחול לכאו' לא משמע כן ועיין מה שכתבתי בסנ"ו וצ"ע:
ס"ג יבש הכבד עד שנפרך בצפורן כו' הא דהטריפו יבש גם בכבד אף דאין מדמין בטריפות ולא חששו בכל האיברים למראה וסירכא וכה"ג. נראה דהכא שאני לפי דגם הש"ס שם דמי לה גם למומי בכור. והקילו בכבד ג"כ עד שנפרך בצפורן משום דתלי לה הש"ס שם בשלט בה אוירה. וא"כ גם בכל האיברים שהטריפות פוסל בהם ג"כ יבש פוסל ודמי לנתמסמס דמטרפינן בכל האיברים [ובצומת הגידים י"ל דמיקרי שליט בהו אוירה ואפשר להחמיר בהו כמו באוזן בכור שם ועי' רי"פ גה"נ גבי ביעא דגדיא דקרי לי' שם לא שליט בהו אוירא. וברי"פ לולב הגזול גבי אתרוג משמע דבכה"ג קרי שליט בה אוירא וצע"ג] אבל צ"ע קצת דא"כ למה לא כללו גם יבש בכל האיברים כמו שכ' בסי' נ' גבי נתמסמס ע"ש:
שם בהגה אם יבשו אלו הב' זיתים לבד נמי טריפה עש"ך הא דלא בעי לה הש"ס הכא כמו גבי גלודה דמיבעי לי' נטלו ראשי פרקים וכולו קיים משום דהכא פשיטא לי' דהוא טריפה. ונראה לענ"ד הטעם הא דפשי' לי' הכא משום דלמ"ד דכשר בנשתייר הימנו כלום פירש"י דטעמו משום דלא בעי כדי להעלות ארוכה דלא תלי בי' חיותא אלא דשיורא כ"ש בעינן מקום תליא דמרה. וכיון דאין טעם השיור כלל משום מעלה ארוכה. אלא דמקום זה הוא דיש עליו טריפות וכל השאר אינו תולה בו טריפות א"כ לא שייך כלל למיבעי דדווקא גבי עור דכולו תלוי בי' חיות אלא דכ"ז שנשתייר מקומות אלו מעלה ארוכה י"ל דבכולה קיים ג"כ אינו ניטרף אף שחסר במקומות הללו אבל כאן דהטריפות הוא רק בשביל מקום זה ודאי דלא שייך למיבעי כלל דודאי הכל תלוי בי' דווקא וא"כ ודאי דלמ"ד דמחמיר דבעי דווקא כזית לא ניקול טפי מלמ"ד כ"ש ובודאי גם לדידי' טריפה דודאי גם לדידי' משמע דעיקר החיות תלי במקומות הללו ודו"ק:
שם נימק הכבד טריפה אע"פ שנשתייר הב' זיתים. עט"ז שהאריך להשיג דבהש"ס גיטין מקשה עלה דאדרבה ריאה חמיר דהא תנן ריאה שניקבה או שחסרה ובכבד ניטל ולא נשתייר כלום ומשני כיון דמפומה קאתו אימור איתמוחי איתמח ופי' רש"י אף השני זיתים ע"ש משמע דווקא בשנימק השני זיתים הוא דטריפה ע"ש. ובאמת לולי ד"ק של רש"י לשון הש"ס איתמוחי איתמח לא משמע כן דא"כ הו"ל למימר דילמא כולי' איתמח. ע"כ נלענ"ד דבאמת יש להבין בקושי' הש"ס שם דמאי פריך הא מסקינן גבי כוליא דכשר בריאה פסול בכוליא מוגלא. פסול בריאה כשר בכוליא נקב. וא"כ לק"מ דשפיר י"ל ג"כ דנימוק גרע בכבד מבריאה אע"ג דבנקב ריאה חמיר. ע"כ נראה דמעיקרא הוה ס"ד דריעותא דדם שבא מכבד הוא רק משום חסרון והיינו דפריך דחסרון אדרבה פוסל בריאה יותר. דבריאה פוסל בחסרון כ"ד אבל כבד כשר בנשתייר כלום [ולפי"ז צ"ל דס"ל דחסרון דריאה היינו אפי' אינו חסר אלא מבפנים דליכא נקב ואין הטריפות כלל משום הקרום אלא משום החסרון בעצמו וי"ל דמכאן יצא לו להרמב"ם להטריף חסרון מבפנים בשניכר החסרון מבחוץ]. ומשני דהאי ריעותא דדם אינו כלל משום חסרון אלא משום דודאי איתמח וסופו לקלקל הכל. ובזה שפיר י"ל דכבד חמיר. ובכבד אמרינן דגם במקצת סופו להיות נימוק הכל. אבל ריאה שנימוקה אפי' נשפכה כקיתון קיי"ל דכשירה. וא"כ אי"צ כלל לפרש דאימור איתמחי איתמח דהיינו דכולו איתמח. אלא כוונת הש"ס כמש"כ דהטריפות מצד איתמח. ובזה שפיר כבד חמיר כנ"ל. וכן מוכת לענ"ד דפשטו' הש"ס דמכבדא אפי' מעט דם כבר לי"ל תקנתא בודאי ע"ש ודו"ק. וע' רשב"ם ב"ב דק"ל גבי אין מדמין בטריפות כ' כדאמרינן וחילופא בכבדא וכבר נדפס בצדו שלא נמצא. ולכאו' הי' נראה בכוונתו על סוגיא זו. ומפרש כדפירשתי. אמנם יש לומר דכוונתו על הא דחולין מ"ה גבי תלתא קני ר"ח מתני דכבדא כריאה. דריאה ככבדא ע"ש. ומש"כ ראי' מנפלה לאור דלא מטרפינן בכבד אלא כנגד ב"מ פשוט דאין מדמין בטריפות. וכ"ש דשי' המרדכי שם להטריף באמת בכולו וע' משכ"ש ודו"ק:
ס"ד התליע הכבד והש"ך החמיר כדברי הר"ן דהבעיא לא היה להקל אלא אדרבה דבעי להחמיר בזה דלא סגי אפילו נשתייר ב' זיתים ופשטו בזה להקל אבל השני זיתים בודאי בעינן לבד המתליע. ונראה דלפ"ז בעינן נמי שלא יהיה מרודד בשביל התולעת. דאי ל"ה עדיין הו"ל להר"ן למימר דמבע"ל היכי דהכזיתיםהוא מרודד אע"ג דמרודד בשביל חסרון דעלמא פסול. וע"כ דליכא הכא שום קולא ומשו"ה הוצרך להר"ן לפרש דאדרבה הוה הבעיא להחמיר דהכא גרע טפי ודו"ק:
ס"ו מחט שנמצא בכבד כו' פשוט דל"ב הכא ק"ד דבין לשי' רש"י דחיישינן שמא בא דרך הושט וניקב ובא לכבד ובין לשי' הרשב"א דהחשש שניקב את הסמפון בהליכתו עכ"פ אין המחט במקום הנקב וליכא מידי למסרך דקיי"ל דל"ב ק"ד ופשוט:
שם כלפי חוץ כשירה עש"ך דכ' דאם החוד כבר יצא חוץ לכבד חיישינן שמא ניקב את המעיים וער"ן שהקשה דלמה לא חיישינן אפילו באינו יוצא לפנינו שמא כבר יצא וניקב וחזר וכדחיישינן בריאה ותי' דדווקא גבי ריאה דבשיצא משהו לחוץ כבר נטרפה חיישינן אבל בכבד דאינה נטרפת בנקובתה אלא דניחוש שמא יצא כ"כ עד שניקבה המעיים לא חיישינן דאי יצאה כ"כ לא היתה חוזרת. ולפי"ז אפילו ביוצא כבר משהו ממש לחוץ עדיין אין לנו לחוש לנקובות המעיים. אבל לא נתברר לנו שיעורו. ועוד דאין קושי' מוכרחת לענ"ד דלפ"מ דמבואר לעיל סי' ל"ב בתולעת בחוטם דל"ח לנקובות קרום של מוח משום דהוה ס"ס שמא לא הגיע לקרום ושמא לא ניקב. ובארנו שם משום דזה הוה כספק על ספק לא על בספק דרוסה. וא"כ ה"נ לענין ריאה דהנקובה מטריף בשביל עצמותה. והוה ספק אחד אי ניקב אי לא מטרפינן. אבל כאן דאין הנקובה אלא באבר אחר א"כ כ"ז שלא יצא לחוץ לפנינו נראה ברור דהוה נמי ס"ס שמא לא יצא ושמא לא ניקב. וא"כ לפי"ז י"ל דכ"ז אינו אלא כשעדיין לא יצא כלל אבל ביצא משהו. בודאי יש לחוש כבר שניקבה המעיים. ועוד לא ידעתי דהרי לכאו' ל"ח ליצאה וחזרה אלא בושט דפעיא בי' וכן בריאה דמשמעת ג"כ קול וכמש"כ בסוסל"ו אבל בשאר איברים קיי"ל דל"ח כדמוכח בביה"כ שניקב מצ"א וער"ן גבי ביה"כ ודו"ק:
ס"ז מחט שנמצא בסימפון גדול שבכבד כו' עפמ"ג שכ' דאפילו כבר ניכנס בהסימפון שהוא בגוף הכבד כשר ויש לתמוה עליו דבהדיא מבואר בב"י דלמאי דקיי"ל דהסימפונות שבתוך הכבד אין נקב פוסל בהם ע"כ דהחשש הכא על הקנה שלא נכנס עדיין לתוך הכבד וע"כ כל שנכנס לתוך הכבד כבר יש עליו חשש ניקב. וע"כ לא הכשירו כאן אלא בהרחב הרבה ולא כשהוא מיצר כבר. ואפילו חוץ לכבד וכן משמע בהדיא בדברי הרשב"א וצע"ג:
ס"ח ניקב טרפש הכבד כו' נראה דס"ל להגאונים דכזית במקום שהיא חי' היינו במקום הטרפש. וא"כ ע"כ בניטל הטרפש היא טריפה. וכדפריך בש"ס גבי ניטל לחי התחתון והא איכא עיקור סימנים. וכיון דבניטל טריפה קיבלו דהוה"ד בניקב ולא חשיב לי' לטריפות בפ"ע משום דהוא בשביל הכבד. ועפ"ז נראה דאע"ג דמהני לי' סירכא לסתום את הנקב מ"מ זה דווקא סירכא אחריתי דהוא בריא ומחזיק את הכבד אבל סירכת הכבד עצמו ל"מ כיון דהוא צריך להחזיקו להכבד. א"כ אם אין בו כח בלא הכבד היאך יחזיק את עצמו. ועוד כיון דעיקר החיות במקום חיבור. א"כ אם נקוב שם אין הגנה על מקום חיותו. ואם נקוב במ"א ונסרך לכבד אינו כסדרו. ובודאי ל"מ וכ"כ הח"א ונראה דזה טעמו: