חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן מ
ש"ך סק"ג אפי' ניקב הלב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחלל כשר. בחי' הגרע"א דקדק מדברי הטור גבי נפלה לאור דכ' שהכבד אינו כלב דהלב בכ"מ שנשתנה טריפה והכבד אינו נטרף אלא כנגד מקום מרה. ואי איתא גבי לב ג"כ כשלא נשתנה נגד החלל לא הי' לו להטריף ע"ז ולענ"ד דבלב חללו הוא לעולם אמציעותו לכל צד. ואף שצד אחד הוא עב יותר מ"מ כל הקיפו של לב הוא כנגד חללו ומותאין קו על אלכסון ולא שייך זה גבי כבד כנגד מקום מרה ודו"ק:
עיין פמ"ג שכ' בשם הסמ"ג דמחט בחלל הגוף הוה ודאי טריפה דעל הרוב נכנס דרך הושט וניקב ויצא וע' בסי' הסמוך דהרשב"א והתו' חולקין על רש"י ולא ס"ל רוב זה דנכנס דרך הושט ובאמת גם לשון רש"י דרוב הנבלעין דרך הושט משמע דלא קאי אלא לענין ריאה דלא נימא דניכנס דרך הגרגרת ולא ניקבה כלל ע"ז כ' דאפי' אי דרך בליעה עייל רוב הנבלעין הוא בושט אבל לענין חלל הגוף לא ידעתי כלל אי שייך לומר דרוב הוא דרך הושט ומשמעות לשון הנבלעין שכ' רש"י משמע דווקא דרך בליעה וכן לשון התו' והר"ן והמרדכי גבי מחט שנמצא בביה"כ מצ"א דכ' דהיינו בצד הפנימי אבל מצד החיצון ודאי טריפה דאי מגואי ודאי נקוב ואי מאבראי יש לחוש שמא ניקב א' מאיברים הפנימים מבואר בהדיא דאינו אלא ספק וכן בתשו' הרשב"א סשע"ה אשר הובא קצת ממנה בב"י סמ"ח מבואר דאינו אלא ספק ואע"ג דכ"ז שהיא בביה"כ מצד פנים אנו מקילין דהיא כדרכה וכשירה. אבל כשכבר ניקבה לחוץ ויצאה מהפנים משמע שם דשוב אין בזה סברה לתלות דרך בליעה ע"ש היטב גם מש"כ שם הוכחה ממה שהעור שלם אינו מוכרח לענ"ד דלא שייך הוכחה משלימת העור יותר משלימת הושט ועוד דהעור דאין בו טריפות עשוי יותר. להתרפאות מהושט דהוא מיטריף בנקיבתו וברי"פ דם הנדה מבואר בהדיא דעור גזעו מחליף לכמו שהי' טפי מבשר ע"ש וצ"ע: ס"ג בהגה מיהו אם נמצא בסימפון הגדול שבלב וקופה לחלל הלב כשירה דאין סופו לנקוב כן הוא שי' הד"מ בפי' דברי הבה"ג וחודה לצד הלב טריפה אפי בסימפון גדול דסופה לנקוב וכבר כ' הב"י דזה תמוה לעשות טריפות בשביל שסופה לנקוב ומה שכתב הפלתי מסירכא שלא כסדרן וחסרון בגולגולת לענ"ד דכוונת הב"י דגם לעשות טריפות בשביל מה שסופה לנקוב הוה בכלל מוסיף על הטריפות דמי יודע דאי בדרא לה סימנא לא הדרא בריא וביותר כאן כיון דכ' בעצמו דבקופה לצד חלל הלב אפשר דפלטה לה ע"י שיעול. א"כ אף כשהחוד לפנים מי יודע דלא פלטה לה. וא"כ זה גרע יותר אף מנתפצלה הריאה מקמא וחסרון ככ' כפופה דמטרפינן לעיל. ועוד קשה דהא בריאה מכשירין לה ולא אמרינן דסופו לנקוב וכמו שהרגיש הט"ז לשי' ומיהו זה יש ליישב לענ"ד דנראה דדווקא בסמפון אמרינן דסופו לנקוב משום דהסמפונות עשוין לפעולתן ובודאי שלא יחזיקו שום דבר בחללן וטבען תוציאן לחוץ ותנקוב אבל בבשר י"ל שפיר דתנוח שם תמיד ולא תנקוב כלל לחוץ. והנה מבואר בב"י בסי' הסמוך דלהרמב"ם ניקב סמפונות הכבד שבפנים הכבד ג"כ טריפה ובריאה כבר הביא הב"י בסל"ו דברי הריב"ש דודאי מודה הרמב"ם למסקנת הש"ס דלא מיטרף בניקבו בפנים הריאה משום דריאה בשרה רך. והבשר סותם ול מיטרף אלא כשנתקלקל גם הבשר. אבל בשר הכבד הוא קשה ואינו סותם. וכמו בסימפון שניקב לחבירו ע"ש. והנה הלב שהוא קשה יותר מכבד ודאי ג"כ אינו סותם. ואפי' חלב הלב ס"ל להרמב"ם דאינו סותם כמבואר כאן בש"ך. וא"כ א"ש דבריאה לא הוה סופה לנקוב די"ל דתיכנס לבשר והבשר יסתום תיכף את הסימפון ובבשר תנוח שם ולא תנקוב כלל את הקרום לחוץ כנ"ל. אבל כאן בלב כיון שסופו לנקוב את הסימפון כבר נטרף דהרי אין לו סתימה כנ"ל. אבל עדיין קשה דמנלן לחדש זה דסופה לנקוב כיון דאין זה מוכרח כמש"כ דאפשר דפלטה לה. ע"כ נראה עיקר כמש"כ הט"ז דכ"ז אינו אלא מחשש שניקב כבר את הסימפון אלא דלא חיישינן לזה אלא כשסופה לנקוב דהיינו בחודה לפנים וכשיצאה כבר מסימפון גדול. אלא דמה של"ח אלא כשסופה לנקוב. נדחק משום דלב דהיא קרוב לקנה כריאה הוה כריאה ולא הוה לן לחוש לניקב. כמו דל"ח בריאה אלא משום דסופה לנקוב. וגם נדחק דלפ"ז הא גם ריאה ג"כ סופה לנקוב ומ"מ ל"ח שם וחילק דבריאה ל"מ טעם דסופה לנקוב משום שיש לה בדיקה ע"ש ולענ"ד אין הבנה לטעם זה דמאי עדיפות יש בזה וגם אין שום מקור לכל החילוקים האלו וכן הרשב"א לא כ' בזה אלא דריאה סימפונות שלה רחבין עי' ב"י בסי' הסמוך אבל א"ש הכל בפשי' לפמש"כ לעיל בסמוך וגם יתבאר מקורו דבאמת ס"ל לבה"ג בפירוש עיקר החילוק שבש"ס שבין כבד לריאה דבכבד טריפה בקופה לבר והוא משום נקובת הסימפונות [דמפרש בש"ס ג"כ כשנמצאת בתוך הסימפונות כמש"כ הב"י לשי' הרמב"ם בסי' הסמוך ע"ש] ובריאה הכשירו בכל ענין אפי' בחודה לפנים ולא חששו לנקיבת הסימפונות. וע' בזה מש"כ התו' לשי'. ומש"כ בסמוך בשם הרשב"א. והוא ס"ל בטעם החילוק כמש"כ בסמוך משום דבכבד סופה לנקוב את הסימפון ואין לו סתימה אבל בריאה שהיא רכה ותסתום ל"ח כנ"ל ומ"מ הכל משום חשש שניקבה כבר כמש"כ הט"ז. אלא דל"ח לזה אלא בשסופו לנקוב דווקא. ומשו"ה לא חששו בריאה דהתם אין סופו לנקוב כמש"כ בסמוך. וזה א"ש מאוד בלשון הש"ס שם הא איתא קמן ולא מינקבה כשירה והאר"נ סימפון שניקב טריפה כו' פי' מדלא חילק בין קופה לבר כו' ודו"ק. וא"כ לב נמי דאין לו סתימה להסימפון כנ"ל. ודאי דומה בזה לכבד ובחודה לצד הסימפון חיישינן שניקבה וטריפה. וא"כ מקורו פשוט מדברי הש"ס גבי כבד וריאה וזה נכון:
והנה הרשב"א כ' סתם דמחט בחלל הלב טריפה. וע' ב"י. ולענ"ד דהרשב"א ס"ל כיון דלא פי' בש"ס אלא דין ריאה ומרה וכבד וביה"כ. ולא איירי בלב י"ל דבלב אין דרכו כלל לבא בו דבר דרך פנים וא"כ יש להטריף בכה"ג כמו מחט בחלל הגוף ועוי"ל מדפריך שם בש"ס גבי כבד אלו אשתכח בבשרא כה"ג מי טרף מר ופרש"י משום דנקובת הכבד אינה טריפה משמע הא בלב דטריפה בנקובה שפיר יש להטריף בכה"ג ומסתימת דברי' נראה להחמיר בכה"ג אף בסימפונא רבא דלבא וצ"ע:
ש"ך סק"ז לולי קבלת ראבי"ה יש להתיר מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב ולשון הג"א וראה בעובי הלב קורט דם ולא בחללו ואסר. ומזה כתב המחבר דאצ"ל בחללו. וכבר תמה הש"ך בסמוך דהרי בחלל הלב דרכו בכך. ולענ"ד גם הלשון לא משמע כלל שהוא לרבותא. ולולי שאיני כדאי הי' נראה דאדרבה ה"ק שלא הי' הדם הרגיל להיות בחללו אלא ק"ד בעובי הלב ובזה הרי איכא ריעותא גם בחלל ומשו"ה הוא דאטריף אבל בליכא שום ריעותא בפנים באמת אין להטריף וצ"ע: