אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן לט

סימן לח

ש"ך סק"ט ואפשר דה"ק כיון דסירכה לא שכיחי כשנסרכא סירכא גמורה הוא והא דמתנתקת משום שהיא רכה וכן מוכח לענ"ד דע"כ מש"כ הר"ץ משום דלא שכיחא ודאי לא סגי בהא לחוד דא"כ גם בחי' לא נמעך כמבואר כאן בהגה דל"ש בהו סירכא. וע"כ צריך נמי לטעמא דרכה ותרויי' צריכי ודו"ק: ס"ג הוציא הריאה קודם שתבדק נופחין אותה הט"ז כ' דלדידן דאין בקיאין בבדיקה אין להתיר בזה ועפמ"ג מש"כ בשם הרשב"א דאע"ג דקיי"ל בכ"ד דבדיקות הריאה דרבנן מ"מ באיכא ריעותא הוה דאו' וא"כ. פשוט דל"ד הכא לשאר דוכתא דאיכא ריעותא דקיי"ל דלא סמכינן אבדיקה דידן התם משום דהוה חששא דאו' אבל כאן דליכא ריעותא דלא הוה אלא חששא דרבנן שפיר יש לסמוך גם אבדיקה דידן ופשוט:

ס"ד אונא הסריכה לאונא כו' כסדרן כשירה. עפמ"ג בפתיחה לסי"ז דלשי' הרמב"ם דחסר בריאה הוה טריפה בפ"ע א"כ אם יש חסרון ל"מ סתימה ולענ"ד אני מסתפק גם לשי' הפוס' דקיי"ל כותי' דאין טריפה אחרת בחסרון אפשר דבכה"ג ל"מ ואפי' לשי' רש"י דמכשר בנקב גמור אבל בחסרון לא. דהנה זה נראה ברור דבכ"מ דמהני סתימה לנקב כגון כאן וכן בסתימת דופן במצר החזה כן מרה וכבד סותמתה וכן חלב טהור בקורקבן ודקין. משמע דווקא נקב בעלמא אבל נקרע רובו לא וראי' ברורה ממלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותן דכשר מפרש התם ר"י דברובו טריפה. וא"כ ה"נ בחסרון כיון דמצינו בגרגרת דנקבים שיש בהם חסרון חמיר מאין בהם חסרון. י"ל דה"נ בכה"ג ל"מ סתימה ואין לה"ר דא"כ כדפריך בש"ס גבי חסרון בפנים מריאה שניקבה או שחסרה ה"ד אילימא מבחוץ היינו ניקבה. לשני דהיינו כשיש סתימה. דז"א כיון דכל הטעם דל"מ סתימה בזה דבזה אין הסתימה מתקיימת וסופה לסתור. אכתי הוה בכלל ניקבה כמו כל לקותות דסופה לסתור. מיהו סתימת הפוס' בכל הניקובים לא משמע לחלק בזה וכן משמע בהדיא מדברי האחרונים בסל"ג גבי שניהם לקוים בושט, דכ' דאע"ג דברובו ודאי הוה לקותא. מ"מ כיון דאכתי אינו בכולו ל"ג מניקב זה בלא זה דכשר. הרי אע"ג דודאי דכל מקום הלקוי הוה כחסר ס"ל דמהני נמי הגנת השני. אע"ג דבש"ס לא הוזכר אלא ניקבה וצ"ע שם בהגה וי"א להכשיר אם היא מעיקר האונות עד חצין אפי' מפולש. במשבצות סק"ז כ' דאם לא נהגו לאסור נ"ל בכוונת הרב דדווקא במפולש. אינו אלא עד חציו. דאיכא ריעותא דבתחילתה אינה מחוברת ובסופה מחוברת אבל מחוברת מעיקרה כשר עד סמוך לשיפולה ע"ש. ונ"ל להוסיף עוד סברא בזה דאפי' נימא דמה שלמעלה מחצין היא במקום זה שלא כסדרן. מ"מ כיון דהיא מחוברת מעיקרה עד חצי' בכסדרן. ומחצי' עד סמוך לשיפולה ע"כ היא פחות מחצי'. א"כ יש לנו לילך אחר רוב מקום הסירכה כמו בסכ"א גבי מצר החזה דאזלינן בתר רוב מקום בסירכא ע"ש ועש"ך סקי"ז בשם הב"י דאם סירכא יוצאה מדיבוק שבין האונות ונסרכה לאונה עצמה. הוה ס"ס. ספק מחמת הדיבוק ואפי' אם מהריאה שמא היא מאותה אונה שנסרכה סופה ובש"ד כאן ובמשבצות סק"ט האריך בזה. ולכאו' כאן שנסרכה בשני מקומות בבין החיתוכים שהיא כסדרה. וגם לגב שהיא שם שלא כסדרה. הו"ל למיזל אחר רוב הסירכא וכהני דינים שבמצר החזה וכמש"כ לעיל. אמנם דיקדוק לשון הב"י נראה לפענ"ד דלא איירי כאן בסירכא אחת (ובזה יש לעיין לדינא דכיון דפרט שם כמה דינים בזה. נראה דעקירות הן ואין ללמוד מהם למ"א. ועוד די"ל דהוה ספק חסרון ידיעה דבקי אפשר שיכול להבחין) אלא בשניכר לפנינו שעיקר הסירכא היא כדינא בין החתוכים. אלא שיצאה עוד מבין הדיבוקים סירכה שנסרכה לגב וכיון שאנו רואים שהם שתי סירכות שאינן מחוברות. משמע דל"מ מידי האחת להשני'. והיכי שאין להכיר שהנסרכת לגב יוצא מבין הדיבוק. טריפה מספק וכמו שכ' שם הב"י בשם הרמב"ן לענין שתי אונות הנסרכות לדופן ואין ניכר ראשי הסרכות ע"ש. אלא כיון שניכר שהיא יוצאת מהדיבוק ס"ל דיש סברא לומר כיון שעיקרה בין הדיבוק. אע"ג דקיי"ל כשי' התו' דס"ל דיש לחוש לכל סירכא שלא כסדרן שתעשה נקב בהפסקת ראשה. כאן י"ל שלא תפסיק אלא בראשה שבין הדיבוק ואין חשש בזה. ואע"ג דמספק א' אין להתיר בכאן שיש לנו ריעותא סירכא שלא כסדרן לפנינו ול"ד לס"ה דהתם ליכא לריעותא כמו שיתבאר לפנינו אבל בריעותא לא) וכמש"כ בשם הרמב"ן לעיל. אלא דיש להצטרף הספק שמא היא מינה ובה והוה ס"ס טוב. דמתחלה יש לנו לדון על התחלת הריעותא שמה שיצאת מבין הדיבוק אינה שום סירכא כלל ובזה יתיישב היטב כל מה שגמגמו בזה ודו"ק:

ס"ה נסתפק אם בגב או בחיתוך כו' כשירה ע' אחרונים דלא שייך הכא נולד ריעותא מחיים דקיי"ל להחמיר דסירכא כסידרן לא הוה ריעותא כלל וזה יובן היטב עפ"י דברי הח"ד בסי' נ' ע"ש ונראה דאפי' לשי' רש"י דגם סירכא כסדרן אינו בלא נקב אלא דמהני סתימה מ"מ י"ל דגם הנקב גופי' כיון דיש לו סתימה מעיקרא אינו טריפה וכמו באי מבדרא לי' סימנא חיא דלא הוה טריפה אלא דכ"ז שלא נסתמה חוששין שמא אינו ראוי לסתום וגם צריך בדיקה אם ניסתם ומ"מ אותו שנסתם בברור מעיקרא לא הוה ריעותא ודו"ק:

ס"ח סירכא יוצאת מהריאה והיא תלוי' עש"ך בשם הרא"ש דאפי' לשי' רש"י דאין סירכא בלא נקב אם הי' נקב הי' מסתרכת למקום אחר ותמהו האחרונים דשמא עדיין לא הספיקה להסתרך. ובאמת דברי הרא"ש מפורשין בפירוש בדיקדוק לשון רש"י שכ' בלשון זה אין סירכא זו באה בלא נקב. דקדוק לכתוב זה דהיינו שלא כסדרן דווקא והיינו דמהפשטת ליחות בעלמא לא הי' מגיע להסתרך למקום שהוא שלא כסדרן אבל כל שלא נסתרכה למ"א אין זה בודאי אלא הפשטת ליחות ובודאי דרגיל בריאה הפשטת ליחות כדאמרינן גילדי גילדי כשירה. אלא דלכאורה יל"ד דלפי"ז למה כ' רש"י דכסדרן דשוכבות זו ע"ז ומגינות זע"ז. נאמר בכסדרן דהוה הפשטת ליחות. וכן דקדקו התו'. אבל לולי ד"ק לא ידעתי קושי' בזה דרש"י כ' לרבותא דאפי' יש נקב לפנינו תחת הסירכא הוא כשר. כיון דאמר רבא דהכי רביתייהו כמו דאמרו גבי מצר החזה. והתם מכשירין בפירוש אפי' בניקבה. וה"נ הכא. אבל בודאי דבסתם אמרינן דאין כאן נקב כלל וה"נ בתלוי' ונכון: וע' בחדושי הרשב"א שכ' בשם העיטור דסירכא תלוי' כיון שעולה בנפיחה כשר דהוה כמו בועא והוא סברא אחרת דאמרינן דהוא עור הריאה עצמה שעלה והיא בועא בעלמא. ואף שאנו אין סומכין ע"ז שהרי הרב בהגה מטריף בעולה בנפיחה. מ"מ י"ל דמצרפינן תרתי טעמא ביחד. הפשטת ליחות. ובועא. ובזה יוצדק דברי הט"ז בסוהס"י שכ' גבי סירכא שבראשה בועא כמין כפתור מלאה מוגלא. דיש להטריף דהוה כבועא בשפולי ע"ש. ותמהו עליו להטריף משום ספק בועא בשיפולי. דמבואר לעיל בסל"ז ש"ך סקכ"ד דיש להכשיר בספק ע"ש. ועוד מאי ענין בועא בשפולי לכאן דהתם כשר בחוט בשר מקיף. אבל באמת כוונת הט"ז כמו דמטריפין בשפולי. ה"נ כאן שבראשה כפתור והיא תלוי' דחזינן דהיא מתנתקת ודאי דיש להטריף. וכיון דאין מכשירין ס"ת אלא בצירוף שני הסברות הפשטת ליחות. ובועא. וכאן דאם בועא היא טריפה. אין להתיר בשביל הפשטת ליחות דחיישינן שמא נקב. ושמא בועא תלוי' היא וכן נכון לדינא סכ"ד אם כל הריאה דבוקה לדופן כו' טריפה אין זה סותר לדברי הרב בהגה ס"ז. והחילוק מבואר בב"י באריכות:

בל"ש סוסי"ז לענין ריאה שמוציאה כעין טיפת דמים דאם אינו מבצבץ י"ל דהיא מהפשטת ליחות. ואף שהוא כעין דם מצינו בגיטין זיעא כדם. אלא שנסתפק אם שייך לאחר שחי' שמזיע. והנה בטור או"ח סתס"ו מצינו בפירוש בשר שחיטה שמזיע וכ"ש בריאה ששכיח בה ליחות וא"כ נראה להכשיר. וראיתי מי שחשש בזה שהוא נקובה ומה שאינה מבצבצת שהדם סותם הנקבים ולענ"ד הוא חששה רחוקה דמוכח בהדיא גבי אטום דשכיח שלא תעלה בנפיחה ואפ"ה כשתנקוב תבצבץ ע"ש. וא"כ כשהוא עולה בנפיחה ודאי דאין סתימת הדם מעכב לסתום את הנקב. כמו שאין הרוק שלמעלה מעכב וסותם את הרוח. ולפמש"כ ברסל"ו דמשו"ה תלי בריאה בדיקת ביצבוץ ולא נקב במ"ע משום דהריאה היא נטרפת ביציאת הרוח ואפשר שאינו נתפס עדיין במ"ע: וא"כ כאן בנקב שמוציא דם. ודאי זה צריך להיות נראה לעין. וכשיקלפו את הקרום ולא יראו בו נקב ודאי שוב אין לחוש כלל:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה