זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש לשבת תשובה
בעה"י. לאדם מערכי לב ומה' מענה לשן:
נושא. המצוה אשר צויתי אתכם חזקו ואמצו אל תיראו. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך. יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה ראו עתה. יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה ראו עתה. יהי עליכם סתרה ראו עתה וגו'. ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה. ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא:
איתמר בבראשית רבה פכ"ב ויצא קין מלפני ה' יצא שמח במד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמת בלבו. פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך אמ"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל מטפח על פניו ואמר כך היא כחה של תשו' ואני לא היתי יודע מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת:
איך שיהיה ואבא היום לדרוש מענינא דיומא במעלת התשובה כמה גדלה כחה של תשוב' בימים האלה ובזמן הזה דאעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לאדם בכל עת וזמן מ"מ וכו':
ידוע הדבר ומפורסם הענין שאעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לאדם בכל עת וזמן מ"מ בי' ימי תשובה היא יפה ביותר משאר ימות השנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תשובה ה"ו וז"ל אעפ"י שהתשו' והצעקה יפה לעולם בעשרת הימים שבין ר"ה ויוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנא' דרשו ה' בהמצאו בד"א ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענין שנא' כה' אלהינו בכל קראינו אליו ע"כ:
וראיתי להרב החסיד ז"ל בפ' אחרי מות שכתב ששמע ממורינו הרב הקדוש מוהרח"א ז"ל שהיה מקשה ע"ד הרמב"ם ז"ל הללו מהא דאמרינן בפ"ק דתענית א"ר אמי אין תפילתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו שנא' נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים אוקים ר"ש בר נחמני אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון ופירש"י ולבם לא נכון עמו עם הקב"ה ואעפי"כ והוא רחום וגו' וא"כ קשו קראי אהדדי ותירצו ל"ק הא ביחיד הא בצבור עכ"ל הרי בהדיא דבצבור אף בלא לב שלם הם נענים ואיך כתב הרמב"ם ז"ל דבצבור בעינן שיעשו תשו' ויצעקו בלב שלם:
והוא ז"ל תירץ בהדק עוד דשינוייא דתלמודא דמוקי קרא דנשא לבבינו אל כפים ביחיד והוא לכאורה מכחיש משמעותא דקרא דמירי בלשון רבים אשר גלו מארץ בחרבן בהמ"ק. אמנם יראה שהוא דוגמא למ"ש הראשונים ז"ל בההיא דאמ' פ"ק דמגילה מכאן סמכו של בית רבי שהיו מבטלי' ת"ת לקריאת המגילה ק"ו מעבודה וכו' ופריך מקרא דעתה באתי דמשמע דת"ת עדיפא מעבודה ומשני תורה דרבים שאני:
והנה הרמב"ם ז"ל בה' מגילה כתב סתם מבטלים ת"ת לשמוע מקרא מגי' ולא חילק בין ת"ת דיחיד לת"ת דרבים וניחא להו להראשונים דצבור שאמרו פ"ק דמגילה היינו צבור דומייא דהתם כיהושע שכל ישראל היו שם אבל שאר צבור כיחידים דמו לבטל ת"ת מפני מ"מ. ורבינו ז"ל שסתם וכתב מבטלים ת"ת ולא חילק היינו משום דרבים כי התם לא שכיחי השתא:
ולדידי חזי לו שהוא דעת רבינו ג"כ כאן דס"ל דקרא דויפתוהו בפיהם וגי' בכל ישר' איירי כמפורש בענין דמפרש ואזיל כמה ימרוהו במדבר וגו' דהתם כל ישראל הוו ולצבור כי הני הוא דאמרי' דנפיש זכותייהו טובא ולא בעינן לב שלם אבל כל שאר צבור כיחידים דמו ולא יועילו עד שיצעקו בלב שלם וכיון דהשתא לא שכיחי רבים דכל ישראל במקום א' בעינן לב שלם לעולם. ובהכי ניחא מ"ש רבינו ז"ל כל זמן שהם צועקים בלב שלם כמדובר עכ"ל:
ולע"ד נראה לישב תחילה מה שהקשה על דברי הש"ס דמוקי קרא דנשא לבבינו אל כפים ביחיד והוא הפיך משמעותיה דקרא דמשמע דרבים אומרים נשא לבבינו. ואפשר לומר דאע"ג דהכתוב מדבר בלשון רבים אינו אלא ביחיד ויען שלא היה לבם שוה עמהם והיה ביניהם פירוד הלבבות ואין שלום כמ"ש חז"ל דבעין שנאת חנם נחרב בהמ"ק לכן כל אחד מהם היה בבחינת רבים ע"ד עע"ז המתיחשים אל הרבים כמ"ש חז"ל ביעקב כתיב שבעים נפש אפי' שהיו שבעים קראם נפש ובעשו כתיב שש נפשית באופן דכשישראל הם בלב אחד נקראים כנפש אחד דכל א' נהנה ממה שעושה חבירו ואף שיש בידם חטא הקב"ה מוחל להם בעבור אחדותם ומקבל תשובתם. וזהו מה שמתחיל המקונן נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' וכדי שיקובל תשובתינו צריך שנשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים שהוא רשות היחיד ר"ל כשם שהקב"ה יחיד בשמים כך אנחנו נעשה כל אחד בבחינת יחיד ר"ל באחדות ולפי זה ביחיד מיירי וכמ"ש:
ולעיקר הקו' שהקשה על הרמב"ם ז"ל דנראים דבריו היפך המאמר דתענית אפשר לחלק ולומר והוא דיש חלוק בין עשרת ימי תשובה ובין שאר ימות השנה והוא דבעשרת ימ"ת לא בעינן לב שלם יען שהימים הם מקבלים תשו' השבים כי הימים אלו הם מסוגלים לכך. אמנם בשאר ימות השנה בעינן לב שלם דאם צעקו בלב שלם הם נענים ואם לאו לא והרמב"ם שאמר שצריך בלב שלם מיירי בשאר ימות השנה כמ"ש כל זמן שעושים תשובה וכו' וכן משמע מהפסוק שהביא כה' אלקינו בכל קראינו ר"ל בכל זמן שאנו קוראים אותו והיינו בשאר ימות השנה. אבל הגמ' שאמרה שאינו צריך לב שלם אפשר דמיירי בעשרת ימ"ת ויש רמז לזה דמיירי בעשרת ימ"ת מהפסוק שהביא והוא רחום יכפר עין ואיזה ימים הם של כפרה הוי אומר אלו עשרת ימ"ת א"כ דברי הרמב"ם לחוד ודברי הגמ' לחוד:
ועפ"י חילוק זה יובן דברי הנביא ישעיה וכ"ת דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב והכונה דבא הכתוב לרמוז דבעשרת ימ"ת לא בעינן לב שלם אלא בקריאה בעלמא סגי וז"ש דרשו ה' בהמצאו כלומר בעשרת ימ"ת כמ"ש חז"ל קראוהו ר"ל בקריאה בעלמא סגי אף בלא לב שלם ונ"ט קרא יען בהיותו קרוב ר"ל שהימים הם מסוגלים לקבל שבים מפני זה אמרתי לך דבקריאה בעלמא סגי כמ"ש:
ובזה יובן כונת המאמר וז"ל קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת ע"כ וקשה כיון דסיפיה דקרא אמר לכל אשר יקראוהו באמת דוקא א"כ למה נקט ברישא קרוב ה' לכל קוראיו הול"ל קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת:
וחוץ מדרכינו יתכן לפרשו בהקדים מ"ש בפ"ק דר"ה וז"ל ויעבור ה' על פניו ויקרא אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאים לפני יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם עונותיהם וכו' א"ר יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנא' הנה אנכי כורת ברית וגו':
והקשו הראשונים ז"ל דכמה פעמים עושים כסדר הזה ואינם נענים ויעבו"ר והנה איננו וכמ"ש רב פפא ואנן קא צווחינן ולית דישגח בן וכו' וניחא להו לומר במה שדקדקו מלת יעשו לפני דהול"ל יאמרו לפני כסדר הזה אלא דבא לומר דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה דמה הוא רחום וחנון וכו' אף אתם כן ואז אני אמחול עונותיהם ע"כ:
וז"ש קרוב ה' לכל קוראיו וקשה דכמה פעמים צווחינן ולית דמשגח בן לז"א לכל אשר יקראוהו באמת ר"ל בפיעל ממש על פי מדותיו דמה הוא רחום וחנין וכי' אף אתה הלך אחר מדותיו ואז הוא קרוב ה' לכל קוראיו ורצון יראיו יעשה:
ולפי דרכינו ופורש והוא דברישא אמר קרוב ה' לכל קוראיו דמשמע אף בכל עת ובכל זמן בקריאה בעלמא סגי זהו קרוב ה' לכל קוראיו ומקשה בעל המאמר דזה אי אפשר לאומרו דיש חילוק בין עשרת ימ"ת ובין שאר ימים לז"א יכול לכל. בין אותם שמתפללים בעשרת ימ"ת ובין אותם שמתפללים בשאר ימות השנה בקריאה בעלמא סגי ומתרץ ת"ל לכל אשר יקראיהו באמת ר"ל מה שאמרתי לך דסגי בקריאה כל שאר ימות השנה הוא באמת ר"ל שלא יהיה קריאה לבד אלא שיהיה בפועל פיו ולבו שוין זהו באמת ואז הוא קרוב ה' לכל קוראיו ודו"ק:
עוד אפשר לישב דברי רבינו כמה שהקשינו דנר' הפך מהמאמר דתענית והוא במה שיש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב ומתקבלת מיד דמאי מיד דקאמר אלא הא אתא לאשמועינן והוא דאה"נ דבציבור אפי' בשאין צועקים בלב שלם הם נענים אבל אין נענים מיד אמנם כשצועקים בלב שלם הם נענים מיד ולזה נקט רבינו תיבת מיד:
ובזה יובן כונת מאמר הנז' קרוב ה' לכל קוראיו דהיינו קרוב ה' לכל קוראיו ר"ל שעונה אותו מיד דהכי כתיב קרוב ה' לכל קוראיו. ומשו"ה קאמר יכול לכל כלומר בין לצועקים בלב שלם ובין לאין צועקים בלב שלם לז"א ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת כלומר דע"כ אין ה' קרוב לענות להם מיד אלא אם יקראוהו באמת ר"ל בלב שלם דוקא היא מה שקרוב ה' ונענה מיד כמ"ש רבינו ז"ל:
עוד ראיתי להרב החסיד ז"ל בפ' נצבים שכתב עוד בזה ליישב דעת רבינו והוא דסבר לה דהא דאמרי' דבצבור אפי' בלא לב שלם מתקבל היינו דוקא להיות עושה מחצה ודייק קרא דכתיב והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו' ולא יעיר כל חמתו דמשמע כל חמתו הוא דלא עביד הא מחצה עביד והוא באותה מדה כי במדה שמדדו לבא לפני האל יתברך לחצאין בפיו ובשפתיו כבדוהו ולבם רחק מהם כן מודד להם ולא יעיר כל חמתו אבל מחצה האף והחמה יעיר ולא יעני בכל עד שגם המה יקראו בלב שלם. והוא מ"ש רבינו ז"ל אבל בצבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים שנא' כה' אלקינו בכל קוראינו אליו שכוונת המק' לרמוז ב' דברים שיהיו נענים בכל ושיקיבלו ג"כ בכל זמן שיהיה:
אשר עפ"י דרך זה יפורש המקרא שכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו יראה בשלא תהיה הטהרה נגד בני אדם האדם יראה לעינים ולב רע לפני ה' אלא לפני ה' תטהרו אז עושה כולה לכפר עליכם ולטהר אתכם מכל חטאתיכם:
ולעד"ן פרש מקרא זה כי ביום הזה וגו' ליישב תיבת מכל חטאתיכם בהקדים מ"ש הרב משגה למלך ז"ל בה' שגגות פ"ג והזכירו מזה המגי' בפ"א מה' תשובה גבי מ"ש רבינו ועצומו של יוה"כ מכפר וכו' והוא דיצא לידון בדבר חדש ממש דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור ואייתי ראיה בידיה ממ"ש בפ"ד דכריתות כי מכפר יוה"כ על כוליה שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר וכו' יע"ש:
וראיתי להרב משה ידבר ז"ל בדרוש ה' לשבת תשו' בדי"ב שעמד מרעיד ומשתומם על המראה דאיך יתכן בעולם דעל כוליה שיעורא בעצמו שהוא מפורש בתורה לא תאכל חלב יהיה יוה"כ מכפר ועל חצי שיעור שאינו מפורש בתורה אלא מריבויא דכל חלב שלא יהיה מכפר יוה"כ וכו'. ועוד קשה שהורה לנו הרב קלקלתו של עון ת"ש ולא הראה לנו תקנתי מה תהא כפרתו דהול"ל דא"צ לעון ת"ש יה"כ אלא תשו' בלבד סגי ליה לכפר דלא יהא חמור עון ח"ש מן העובר על מ"ע ועל מל"ת שאין בו מלקות דקי"ל תשו' בלבד מכפרת ואינו צריך יוה"כ וכו'. ואם נאמר דבעי יסורין כדין כריתות ומתית ב"ד או בעי מיתה כדין ח"ה הא ודאי ליתא חדא דלא מסתבר דעון ח"ש חמיר כולי האי ותו דא"כ אמאי לא הזכירוהו גבי ד' חלוקי כפרה. וכ"ת דאין לו כפרה עולמית זו קשה מן הראשונה חדא דמ"ט חמיר כולי האי ועוד דאם איתא להא אמאי כתבי הפו' דאין לך דבר שעומד בפני התשו' והאיכא עון ח"ש:
ועוד הרבה להשיב עליו יעש"ב אשר מכח זה דחה דברי הרב מש"ל ותירץ ג"כ הסוגייא דכריתות שהביא הרמש"ל דאין משם ראיה כאשר יראה הרואה והאריך ופלפל בחכמה יעש"ב וסי"ד כתב באופן דלעולם יוה"כ מכפר על עין ח"ש דלא כמי שעל"ה בדעתו של עליון הרב מש"ל ז"ל דלת"ש של איסור אין יוה"כ מכפר דהא ודאי ליתא וידוע דחצי שיעור אסורו יוצא מתיבת כל דהייני כל חלב כמ"ש בפ' בתרא דיומא דע"ד ע"א ע"ש:
מעתה יובן כונת הפ' כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם דהיינו דבא להוציא ס' הרמש"ל דס"ל דח"ש אינו מכפר יוה"כ אלא ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם ואפי' על חצי שיעור דאיסורן יוצא מתיבת כל וכדעת הרב משה ידבר. ונ"ט קרא למה אמרתי דאפי' על ח"ש מכפר יטן דלפני ה' תטהרו ר"ל לפני ה' תטהרו אפי' על שיור שלם ואיך יתכן לומר דטל ח"ש שלא יהיה מכפר שהוא דבר שאינו מפורש בתורה משו"ה אמרתי מכל וכו':
עוד אפשר לימר בכינת הפסיק בהקדים מ"ש העור א"ח סי' תקפ"א שהביא משם מדרש תנחומא ע"פ ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' משל למדינה וכו' כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונותיהם כל השנה. ערב ר"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בעשרת ימ"ת בינונים מתענין ומוותר להם שני שלישים ביוה"כ הכל מתענין ומוותר להם הכל ע"כ:
ומרי ב"י ז"ל הקשה ע"ד המדרש אלו דא"כ ער"ה חשיב כיוה"כ שהרי הוא מתכפר בו שליש העונות כמו יה"כ והוא חשוב כמו כל ט' ימי תשו' שהרי בכל ט' יח"ת אינו מתכפר אלא שליש ובערב ר"ה לבדו מתכפר שליש. ותירץ השליש א' קל הוא להתכפר ושליש ב' קשה ייתר ושליש אתרין קשה מכולם וזהו עדיפותיה דיוה"כ ע"כ:
ולעד"ן דאפשר לומר דידוע דג' חלקי מיני חטאים יש דהיינו חטא שהוא שוגג ועון שהוא במזיד אבל אינו מכוין למרוד דהיינו להכעים אלא למלאות תאותי. ופשע שהוא במרד יודע ברבו ומכוין להמרות. א"כ יתכן דבערב ר"ה הוא מתכפר חלק החטאים שהוא הקל שבהם ובימ"ת מתכפר חלק העוניה. וביוה"כ מתכפר חלק הפשעים שהוא החמור שבכולן וזהו עדיפות יוה"כ:
והפר"ח זיל תירץ וז"ל ואין זה דקדוק דמה בכך שהרי מה שנשארו מהעונות מכפר יוה"כ וגם אם לא היו מתכפרים השני שלישים קודם יוה"כ אעפ"י כן יוה"כ מכפר הכל משא"כ בערב ר"ה והיינו רבותיה דיוה"כ וכו' יע"ש: וז"ש כי ביום הזה יכפר עליכם דמשמע דביום זה דוקא הוא שניתן לכפרה ולא יום אחר ולזה נתקשה דמאי עדיפיתיה דיום זה יותר מערב ר"ה וימ"ת דבכל א' מהם מתכפר שליש א' מהעונות. לז"א לטהר את' מכל חטאתיכם שם רמז מ"ש הפר"ת דגם אם לא היו מתכפרים הב' שלישים קידם יוה"כ אפי"ה יוה"כ מכפר הכל וז"ש לטהר אתכם מכל חטאתיכם ועוד לפני ה' תטהרו דהיינו לגמרי ע"י שנתכפר לכם שליש האחרון וזהו קשה חכולן יען דבשליש א' כשנתכפר עדיין נשאר ב' שלישים וכן כשנתכפר הב' שלישים עדיין נשאר שליש א' והם עדיין בטומאתם ולא נטהרו לא כן ביוה"כ שנתכפרו כולן ונעשים טהורים זהו עדיפותיה דיוה"כ מערב ר"ה ומימ"ת:
נחזור לעניניני הראשון והוא שנתננו חילוק בין עשרת ימ"ת לשאר ימים דבעשרת ימ"ת אעפ"י שלא יהיה התשובה בלב שלם מתקבל יען שהימים הם מסוגלים לקבלת התשו' ויש לתת טעם למה עשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ הם מסיגלים לכך לקבל התשובה ואפשר לומר אשר חכמים הגידו דשבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם היא התשובה והטעם כמ"ש בס"ה שקודם שברא הוא יתברך את האדם עלה בהסכמה לעיניו להיות תשובה לפישעים מפני קיום העולם דאם לא כן אין קיום לעולם שלא היה יכול לעמוד מפני הרשעים הלכך בזמן שנברא העולם זיכה הוא יתברך שע"מ כן בראו ומקבלת התשובה מחילה וסליחה בימים האלה ובזמן הזה לקיום העולם שהוא רוצה בקיומו של עולם ומפני זה הימים האלו הם חסיגלים לקבלת התשובה יותר משאר הימים:
וזה יהיה כונת מה שסדרו אנשי כנה"ג לומר במוסף של ר"ה אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם דצ"ל מאי נפקותא איכא אם זוכר מעשה עולם או לא ומה שייכות יש לומר דברים אלו בר"ה. אמנם עפי"ה ניחא והוא שאנו אומרים אתה זוכר מעשה עולם שע"מ כן בראת העולם לקבל תשו' השבים כדי שיהיה קיום העולם א"כ קבל אותנו ביום הזה בתשו' כמו שכן היה התנאי: איטר בזה אפשר לפרש כונת המאמר בפרק בתרא דיומא דפ"ו ע"א וז"ל א"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנא' לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה' עכ"ל:
וכבר ידוע מאי דמקשים העולם ראשונים ואת אחרונים דמה זו גדולה דתשובה דאמר גדולה תשו' שדוחה ל"ת והלא כך היא המדה בכל התורה כולה קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת והכא נמי תשובה היא חד ממ"ע שבתורה ואילולי יקבל הקב"ה תשו' של ישראל ויעבור על הלאו דלא ישוב לקחתה אינו מתקיים העשה דתשו' דמה בצע שיחזרו בתשו' הלא המה בתשו' ומי בכל הגוים א"כ מאי עדיפותא איכא גבי עשה דתשו'. ועוד מאי האי דקאמר שדוחה ל"ת שבתורה מלת שבתורה מיותר:
אמנם עפי"ה ניחא ונקדים עוד מ"ש התוס' בקידושין דל"ח ע"א עמ"ש בגמ' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקרוב עומר והדר אכול כתבו התוס' ע"ז ז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ותי' דאין עשה דקודם הדיבור דוחה את ל"ת דלאחר הדיבור והעשה דבערב תאכלו מצות הוא עשה דקודם הדבור ואיסור חדש הוא ל"ת דלאחר הדיבור ע"כ: וא"כ בנדון דידן נמי התשובה היא עשה דקידם הדין כמ"ש דו' דברים נבראו קודם שנברא העולם וא' מהם היא התשו' ונצטוה לאדה"ר כמ"ש רז"ל ועתה אין ועתה אלא תשו' מלמד שפתח הקב"ה פתח של תשובה וכן קין וכן ראובן כמה אנשים שעשו תשובה והוא קודם הדיבור ואעפ"י שכתוב ושבת מ"מ כבר נצטוה קודם הדיבור ואפילו קודם בריאת העולם א"כ לדעת הירושלמי דס"ל דאין עשה דקודם הדיבור דוחה את ל"ת דלאחר הדיבור א"כ אינו יכול לדחות הל"ת דהן ישלח עשה דתשו' אמנם מכח גודל מעלתה של תשובה הוא מה שיכול לדחות הל"ת דהן ישלח ולזה שפיר אמר גדולה תשו' שדוחה ל"ת שבתורה וזהו שדקדק לומר ל"ת שבתורה ושו"ר אחז"ר בא לידי ס' נפתלי ש"ר וראיתי בפ' יתרו שכתב פן כמ"ש ושו"ש שכיוונתי לדעת עליון יע"ש: והנה חזי הוית למרן זקני הרב הגדול כמוהר"ם בן חביב ז"ל בס"ה תוספת יוה"כ שהביא על קושיא זו תירוץ משם שני מאורות הגדולים ה"ה הרב המוסמך מוהר"י אבואלעפיא ז"ל ה"ד בספר כסף נבחר והביאו המפרש הילקוט בירמיה סי' ג' והרב הגדול מוהרש"א ז"ל בס' אהבת עולם והוא דהא דאמרינן בעלמא אתי עשה ודוחה ל"ח היינו היכא דאותו שדוחה את ל"ת מקיים העשה וכדי שזה יקיים העשה אין אנו חוששין לדחות ל"ת אבל הכא מי שמקיים הפשה של ושבת הם כנסת ישראל ונהי שראוי שתדחה הל"ת לחזור עם בעלה אבל מי התיר לבע"ל דהיינו הקב"ה לחזור עמה ולעבור על לאו דלא ישוב בעלה וכו' מאחר שאינו מקיים שום עשה עכ"ל:
ובזה פי' הרב הק' הרמ"ק ז"ל הפ' מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע דהיינו כביכול נושא עון דהיינו הלא תעשה כדי לכפר ויעבור פשע בני ישראל שהם שארית נחלתו וזה אינו מן הדין כמ"ש אלא משום כי חפץ חסד הוא עושה לפנים משוה"ד:
והקשה עליהם הרב ז"ל ביישוב זה מההיא דאמרי' בכתובות פ' אלו נערות אמתני' דקתני כיצד אונס שותה בעציצו אפי' היתה מוכה שחין וכו' נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנא' ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך וניתי עשה ונידחי ל"ת ניתי עשה דולו תהיה לאשה ונידחי ל"ת דלא יבא בקהל ומשני היכא אמרי' ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ע"כ. ואם איתא כדברי הרבנים הנז' מאי פריך ניתי עשה דולו תהיה לאשה וידחה לאו דאינה ראוייה לבא בקהל נהי דלגבי דידיה יש עשה דולו תהיה לאשה מ"מ לגבי דידה ליכא עשה והיאך היא תעבור על לאו דלא יבא ממזר בקהל א' וגו' יעש"ב:
ואהמ"ר מעצמותיו הקדושים אמינא דנראה דאשתמיט מיניה דמר דברי התוס' דפ' השולח דמ"א ע"א עלה דאמרי' מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' דב"ה א"ל ב"ש תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו בת חורין אינו יכול מפני צר עבדות שבו יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו וכו' אלא מפני ת"ה כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכו'. והקשו התוס' דלמה כפייה זו דכלום הוי אלא משום ביטול מצות פריה ורביה ליתי עשה דפ"ו ונדחי ל"ת דלא יהיה קדש וישא בת חורין ותרץ התוס' דלא אמרינן אתי עשה ודוחה ל"ת אלא כגון מילה בצרעת דמי שעובר על לאו הוא מקדים העשה אבל הכא שניהם עוברים על לאו דלא יהיה קדש והעבד דמצווה על פריה ורביה ומקיים העשה הא מיהא איהי דלא מפקדא על מצות פ"ו עוברת על לאו בחינם עכ"ל:
הרי בהדיא דדברי התוס' ברור מללו דבעינן דמי שיעבור על הלאו הוא צריך שיקיים העשה כדברי הרבנים הנז' א"כ מה לו לתמוה על הרבנים הנז' מאחר דיש להם אילן גדול לסמוך עליו ה"ה בעלי התו' ומה שנאמר לדברי התוס' נאמר לדברי הרבנים הנז':
הן אמת דגם על הרבנים הנז' יש לתמוה דאמאי נתנו חילוק זה מסברא דנפשייהו ולא הביאו ראיה לדבריו מדברי התוס' הנז' דהוה סיעתא לדבריהם ומדלא הזכירוהו נראה דאשתמיט מנייהו מלבי דברי התוס'. האמנם חל עלינו חובת ביאור דכפי"ז יצא לנו שדברי התוס' הם הפך הגמ' הנז' דפ' אלו נערות וכגון דא היא תמיהא גדולה ואין הדעת סובר ואחר ההתבוננות הטיב בדברי מז"ה מוהר"ם ן' חביב ז"ל ראיתי ונתחכמתי מדבריו דליכא קושייא לא על דברי התוס' דנראים הפיך הגמ' ולא עליו הקושיא שהקשינו עליו דמאי קא מקשה על הרבנים הנז' יען שדבריהם הם דברי התוס' הנז' דאין האמת כן אלא האמת אתו והוא ידע וראה דברי התו' הנז' ואפי"ה שפיר מקשה להרבנים ויש חילוק רב בניהם:
והוא שהקשה עוד הרב ז"ל על הרבנים הנז"ל מסוגייא דפ"ק דיבמות דאיתא התם ת"ר ואשה אל אחותה לא תקח מה ת"ל ללמד דאם נפלה לו יבמה אחות אשה דאינו מיבמה וטעמא משום דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערות עליה וכתיב הכא יבמה יבא עליה לומר לך דאפילו במקום מצות יבום אשה אל אחותה לא תקח ופריך טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוא יבומי מיבם אמאי ומשני דאי לא כתיב עליה הו"א דאתי עשה דיבמה יבא עליה ודתי ל"ת דאשה אל אחותה וכן אמרי' בפ"ב דיבמות ד"ך דחייבי לאוין יכול לייבם משום דאתי עשה ודחי את ל"ת ואם כדברי הרבנים הנז' אמאי עשה דיבום איני מקיים איתו אלא היבום והיאך יבמתו תעבור על לאו מבלי שתקיים פשה אלא ודאי הדבר ברור דכל מ"ע דרמייא על איש ומוטלת עליו לעשותה בחברת אחר דוחה ל"ת שבתוכה אע"ג דלגבי אחד מהן ליכא עשה כדאמרן א"כ הכא נמי כדי שיקיימו ישראל מצות לחזור עם הקב"ה יכול הקב"ה לעבור על הלאו דכך הי המדה דאתי עשה ודחי את ל"ת כדאמרן עכ"ל: מבואר מדבריו ממ"ש דכל מצית עשה דרמייא על איש מושלח עליו לעשותה בחברת אחר דוחה ל"ת וכו' דיש חילוק גדול בין עשה דאונס ועשה דיבמה לעשה דפ"ו דעבד והוא דשאני עשה דאונס ויבמה דזה האיש אינו יכול לקיים העשה כ"א בחברת זאת האשה דוקא דהיינו האונס אינו יכול לקיים העשה דולו תהיה לאשה כ"א עם זאת האשה דוקא וכן עשה דיבום תלויי קייומו בחברת זאת האשה דוקא משו"ה אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דבדידה ליכא עשה משום דאינו יכול לקיים העשה אלא עמה. לא כן גבי עשה דפ"ו דעבד דרוצה לקיים עם האשה הזאת בת חורין שאין לו עמה שום קשר וחברה ואל האשה אמר שתעבור על לאו דלא יהיה קדש כדי שקיים עשה דפ"ו אף היא תשיב אמריה לו ויכולה אשה לומר מה לי ולך כי באת אלי שאעבור על לאו דלא יהיה קדש כדי שתקיים אתה עשה דפ"ו אפשר שתקיים המצוה ע"י אחרים והרבה נשים יש בעולם תלך אצל אשה אחרת ומה לי ולצרה הזאת ובעזה"ד יאמרו לו כל אחת ואחת משו"ה לא אמרי' בכה"ג אתי עשה ודחי ל"ת:
מעתה תו ליכא להקשוי על דברי התוס' מאונס ויבמה דשניא דא מדא וכמ"ש. וגם שפיר הקשה מז"ה על דברי הרב"ב שכתבו דבתשובה מן הדין היה שלא תדחה עשה דתשו' על ל"ת וכו' מאונס ויבמה שהרי עשה דתשו' דומה ממש לעשה דאונס ויבמה שאין אנו יכולים לקיים עתה דתשו' כ"א עם הקב"ה שהוא דוקא מקבל תשו' השבים ועכ"ז כתבו דלא היה מן הדין שתדחה העשה לל"ת לזה תמה עליהם וכו' זה נלע"ד פשוט:
עוד ראיתי למז"ה ז"ל שכתב שם בסו"ד משם חתנו הרב מוהרמ"ג ז"ל שפי' כונת המאמר הנז' עפ"י מ"ש התוס' בעירובין דהק' בההיא דנתערבו מתן ד' במתן א' הרי עובר על בל תוסיף או על בל תגרע וא"ת וליתי עשה ולידחי ל"ת וי"ל מאחר דפשוט לא אתי עשה ודחי ל"ת ע"כ וא"כ זהו גדולת התשו' דאעפ"י דפשע אתי עשה ודחי ל"ת ע"כ יע"ש. ומה שיש לי לעמוד בזה כבר עמדתי במ"א ואכמ"ל:
אשר בזה נלע"ד לפרש כונת המאמר באיכה רבתי וז"ל כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה ע"כ וכל אשר בתוכו יתמ"ה דאיך יעלה על לב לומר כי מגן עשה ה' ככה לעמו צאן מרעיתו עד שהוצרך ללמדנו ת"ל על רוב פשעיה ולפי"ה הנה נכון ונקדים עוד מ"ש בפ' כל המנחית כשחרב בהמ"ק בא הקב"ה ומצאו לאאע"ה וכו' עד שא"ל שמא אם המתנת להם היו חוזרים בתשו' וכו' נמצא דיש טענה לומר דלמה לא המתין הקב"ה להם שיחזרו בתשו': וכל קבל דנא אמר כי ה' הוגה יכול על מגן דאם המתין להם עד שתי שנים אחרות היו עושים תשובה לז"א ת"ל על רוב פשעיה הכונה דתשו' אית בה ל"ת דהן ישלח איש ולא אתי עשה דתשו' ודוחה ל"ת היכא דהוי פושע כמ"ש התוס' והגם שכתבנו דגדולה תשו' וכו' היינו כשלא הרבו פשע ורשע אז הקב"ה עושה לפנים משורת הדין לא כן עתה שיש רוב פשעים הקב"ה עושה דין גמור וקי"ל כדברי התוס' דס"ל דפשיעה לא אתי ע' ודחי ל"ת: ובזה יובן כונת הכתוב מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע די"ל דליערבינהי וליתנהו מי אל כמוך נושא עון ופשע אכן יתכן דשיעור הכתיב כך הוא מי אל כמוך נושא עין דהיינו על ידי התשו' הגם דיש ל"ת דלא ישוב וכו'. וכ"ת מאי ריבותא דתשו' והלא כך היא המדה בכל התורה כילה דאתי עשה ודוחה ל"ת ומאי עדיפותא דתשו' לז"א ועובר על פשע ר"ל דשאני הכא דהקב"ה עיבר בל"ת דלא ישוב וכו' על פשע ר"ל דבא ע"י פשיעה ומן הדין היה שלא ידחה עשה דתשו' לל"ת זה כמ"ש התוס' אלא מכח דגדולה תשו' דוחה אפי' שבא ע"י פשיעה וזה ריבותא:
א"נ אפשר לומר בכונת המאמר גדולה תשובה וכו' בהקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המצות שנתן טעם למה שלא מנה פסוק ושבת עד ה' אלהיך וגו' בכלל רמ"ח מצות עשה וכתב הטעם לפי שהוא סופר מילין ממה שעתיד להיות באחרית הימים דאז תשוב עד ה' אבל לא שהוא ציווי ואינו מכלל מ"ע יע"ש:
ומזה תמהני על מה שראיתי להרב נחלת בנימין ז"ל במצוה ע"ג בדנ"ה שחקר חקירת חכם דלדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו דס"ל דהתשו' היא אחת ממ"ע בכלל העשין ושבת עד ה' אלהיך א"כ כל הלאוין שבתורה לא יהיה בהם עונש מלקות ומיתה דהכי קי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והכל ניתק עם עשה דתשו' וכו' ותי' דהרי קי"ל אין לוקין על לאו שבכלל וטעמא דכיון דכולל דברים הרבה לא הוי לאו חמור ללקות עליו ומינה גמרינן לעשה הדוחה הלאו שניתק לעשה דה"ד בעשה פרטי אבל עשה דתשו' הוא כללי לכל ל"ת שבתורה אין בו כח לפוטרו מעונש מיתה ומלקות מטעם ניתק לעשה וכו' יע"ש:
והוא תימא דמלבד דהרואה יראה בפ"א מה' תשובה דלא חשיב התשו' למ"ע מפסוק ושבת כ"א מפסוק והתודו וגו' עוד בה דבס' המצוה כתב בפי' דאין לימנות פ' ושבת למ"ע יען שאינו ציווי אלא סיפור דברים ממה שעתיד להיות באחרית הימים כנז"ל והוא פלי גדול:
ובזה נבא אל המכוון והוא דמאחר דושבת עד ה' אלהיך אינו ציווי ואינו מכלל הרמ"ח מ"ע א"כ למה יהיה בו כח מלת ושובו אלי לדחות ל"ת שבתורה וזהו כונת המאמר גדולה תשו' שאעפ"י שאינה ממ"ע דוחה ל"ת שבתורה וזהו ודאי מכח גודל התשו':
א"נ אפשר לומר כונת המאמר בהקדים מאי דקי"ל הלכה רווחת לכ"ע דלא אתי דיבור ומבטל מ"ע א"כ יש לחקו' איך מקש' בקידושין דנ"ט ע"א עלה דמתניתין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל"י ובא אחר וקדשה בתוך ל"י מקודשת לשני לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו ר' אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור. איתיביה ר"ל לר"י כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולים מידי טוא' אלא בשיניי מעשה מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה. מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תפיק ומשני שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמי וכו':
נמ"ל דלכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה ור"י אתי דיבור ומבטל דיבור. ומחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה דטומאה דמחשבה דטומאה כמעשה דמי: וזה יהיה כונת הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דידוע מ"ש חז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וזה דבר גדול דמחשבה דטומאה כמעשה דמי והי"ל לצרף מחשבת עבירה כמעשה דהיא מחשבה דטומאה ועכ"ז מחסדיו הרבים אין הקב"ה מצרף מחשבת עבירה כמעשה. וז"ש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא כמחשבתו הגם דמן הדין הי' שיצרף דמחשבת טומאה הוי כמעשה:
וא"כ יש לחקור איך כשיתחרט האדם ואומר דברי וידוי על עונותיו כיצד מתקבלת תשו' והלא הוא חטא במעשה שעבר על איסורין דאורייתא ודרבנן בידים בפועל ובמעשה ואיך אתי דיבור של וידוי ומוציא מידי מעשה העבירות אשר עשה והא קי"ל דלכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה זהו כחה של תשו' ומעלתה דאפי' דהוי וידוי דברים יש כח לבטל מעשה העבירות: וז"ש גדולה תשוב' שדוחה ל"ת שבתורה הכינה גדולה תשובה דאע"ג דהוי בדיבור בעלמא דהיינו דברי וידוי עם כל זה דוחה ל"ת שבתורה עבירה שעשה במעשה דבעלמא קי"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה והכא מכח גדולת התשו' דוחה ל"ת שבתורה דהיינו מעשה:
והגם דכבר חקרו כת הקודמים ז"ל זאת דאיך יועיל הוידוי לבעל תשובה מאתר שחטא הוא במעשה וקי"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה ותירצו דמאחר דהחוטא ופושע הואתפום ביד הקליפה וגם הקדושה שהיתה בקרבו ברחה ונכנסה במקומה הקליפה ועתה ע"י החרטה והוידוי בלב נשבר יצא מרשות הקליפה ונכנס ברשות הגבוה ממילא הקליפה אשר בקרבו נתגרשה משם וחוזרת הקדושה וכל זה הוא מעשה ואתי מעשה ומפיק מידי מעשה העבירה כי הגם דהשב בתשו' אמר וידוי לחוד הנה באמירת הוידוי בחרטה כדחזי ידענו נאמנה אשר נעשה מעשה רב לצאת מהסט"א ולגרש הקליפה שבקרבו ולהחזיר בו הקדושה כאשר בתחילה וזהו מעשה גמור מ"מ כל זה הוא ע"ד נסתר אמנם לפי פשטן של דברים נראה דבוידוי דברים מבטל מעשה וכמ"ש:
אשר בזה יובן כונת הכתוב לדוד בשנותו את טעמו לפני המלך ויגרשהו וילך והוא בהקדים מה שפי' רבינו האר"י ז"ל בשנותו האדם את טעמו וריחו לפני אבימלך אבינו שבשמים ויגרשהו לסט"א וילך ועפי"ה הכי קאמר בשנותו את טעמו שנתחרט תכף הנה זה עומד לפני ה' אבימלך מלכו ש"ע בזה לבד במה שנתחרט והתודה וכ"ת איך בהרהור ובדיבור מבטל מעשה העבירות והלא קי"ל לא אתי דיבור וכו' לז"א ויגרשהו לסט"א וילך וא"כ הוא עושה מעשה רב לגרש הסט"א מקרבו ואתי מעשה ומבטל מעשה:
עוד ראיתי להרב דת ודין ז"ל שפי' בכונת המאמ' א"ר יוחנן גדולה תשו' וכו' והוא דר"י לטעמיה אזיל דס"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה ואפי' בבעלי חיים נדחים והוא אמר דאכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו דכיון דאידחי אידחי והשתא הכא בתשובה יש לחקור דאיך הקב"ה מקבל תשו' השבים שישובו לאיתנם הראשון מאחר כי האדם בתחילה הוי נראה בלי שום מום וחטא ונשמת שדי בקרבו וכשיחטא האדם הוא נדחה במעשיו הרעים ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה במה שעושה תשו' דומייא דמי שאכל חלב ונשתמד דס"ל לר"י דאפי' דהוי ב"ח דאינו חוזר ונראה וא"כ היה מן הדין לפי סברתו דלא תועיל תשובה ולכך הוצרך הכתוב לומר דבענין התשו' אפי' דהוי נראה ונדחה דחוזר ונראה. וז"ש ר"י גדולה תשו' דגילה בה הכתוב הפך כל התורה לפי סברתו דס"ל דנר' ונד' א"ח ונר' א"ד ז"ל:
וראיתי להרב עיר דוד בסי' רנ"ב שחקר חקירה זו של הרב דת ודין ותריץ יתיב דיש חילוק רב והוא דע"כ לא קאמר ר"י דנר' ונדחה א"ח ונראה אלא דוקא גבי בהמה לענין קרבן משום דלמיתה אזלא אמנם באדם דהוא עתיד לחזור בת"ה לא אמרי' הכי הילכך כיון דאנחנו יודעים בודאי הגמור דאף כי האדם מת ונדחה וחזר לעפרא דארעא אפי"ה קם בת"ה וחוזר ונראה כמו שהיה א"כ מינה נשמע דה"ה נמי לענין תשו' שהקב"ה מקבל תשו' השבים בלי שום פקפוק אף שבתחילה הוא נראה בלי שום חטא ועון ואח"כ נדחה מסיבת העון אפי"ה ע"י התשובה חוזר ונראה משום דבאדם לא נאמר דין זה כי אם דוקא בבהמה דלמיתה אזלא עכ"ל:
למדנו מדברי הרב עיר דוד ז"ל דת"ה היא אות ומופת שהקב"ה מקבל תשו' השבים בכל לב אף כי האדם הזה הוא נר' ונד' אפי"ה חוזר ונר' בתשו' שנעשה משום דבאדם לא נאמר דין זה:
אשר עפי"ז מה מתוק לחכי כונת אדונינו ד"ה ע"ה בתהלים סי' פ"ה וכ"ת שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו. הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור. הלא אתה תשוב תחיינו וגו'. וי"ל דמהו שאמר שובינו אלהי ישעינו וגו'. הלא אתה תשוב תחיינו דמשמע דמכריח הדבר שיקבל אותנו בתשו' ממה שאתה תשוב תחיינו ולנו לדעת מה ענין זה לזה. ועוד במ"ש תאנף בנו תי' בנו מיותר דכבר אמר בתחי' והפר כעסך עמנו ובנו משתעי קרא:
אמנם עפי"ה קום קרא כמין חומר והוא דאמרו ישראל לפני אבינו שבשמים שובנו אלהי ישענו וגו' ר"ל קבלנו בתשובה שלמה לפניך. וכ"ת איך אני יכול לקבל אתכם בתשובה והלא קי"ל כר"י דס"ל דנראה ונדחה א"ח ונראה. לז"א הלעולם תאנף בנו בנו דייקא שאנו בחי' בני אדם וע"כ לא קאמר ר"י אלא בבהמה לענין קרבן ולא באדם ולזה תמוהים הלעולם תאנף בנו והלא אתה תשוב תחיינו, א"כ כיון דאיכא ת"ה דאף שכבר מת האדם ונעשה עפר ונדחה אפי"ה חוזר ונראה עוד א"כ מכח ת"ה מוכח בהדיא דבאדם לא שייך זה דנראה ונד' א"ח ונר' הנה כי כן שובינו אלהי ישעינו:
ועד"ז אפשר לפרש כונת ב' כתובים הבאים כאחד בהושע סי' ו' וכ"ת לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבישנו. יחייני מיומים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. וי"ל במ"ש לכו ונשובה ופירש"י ורד"ק ז"ל לכו ונשובה יאמרו איש אל אחיו לכי ונשובה דמשמע דהיו בהם בישראל שלא רצו לשוב בתשו' עד שהוכרחו לומר איש אל אחיו לכו ונשובה וצל"ד באיזה טענה לא היו רוצים לשוב בתשובה ותו במה שנתן טעם כי הוא טרף וגו' והיינו מיומים וגו' ונחייה לפניו דהיינו בתחיית המתים כמו שת"ה יחייננא ליומי נחמתא דעתידין למיתי ביום אחיות מיתיא יקימיננא וניחי קדמוהי מאי נתינת טעמ' הוא במה שעתידין המתים להחייות לכדי שישובו בתשו':
ולפי"ה הנה נכון וז"ש לכי ונשובה אל ה' דהיינו כמו שפירש"י שיאמרו איש אל אחיו לכו ונשובה לפי שהיו בהם בני אדם שלא רצו לשוב בתשובה שהיו סוברים דהתשו' לא מהני מידי מאחר דקי"ל כר"י דאמר לענין קרבן דנר' ונדחה א"ח ונר' ומשו"ה לא היו רוצים לחזור בתשו'. אי לזאת יאמרו איש אל אחיו לכו ונשובה וגו' לבטל טענתם דהא ליתא אלא גדולה תשו' ומקובלת היא לפני אבינו שבשמים. והיינו טעמא כמ"ש דדין זה לא נאמר כ"א גבי בהמה לענין קרבן ולא באדם וטעמא דשאני בהמה דלמיתה אזלא לא כן באדם שיקום בת"ה. וזהו שנתן טעם כי הוא טרף וגו' יחיינו מיומים וגו' ונחיה לפניו דהיינו דיש לנו ת"ה כמ"ש ת"א וא"כ כיון דיש לנו ת"ה דאחר שמת האדם ונעשה עפר ונדחה עכ"ז חוזר ונראה עוד בת"ה א"כ מכח ת"ה מוכח דבאדם לא נאמר דין זה דנר' ונד' א"ח ונר' הנה כי כן לכי ונשובה אל ה' חזרו בתשו' והקב"ה מקבל תשובתכם:
ובזה יובן כונת המקונן וכ"ת מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. די"ל למה נקט אדם חי דפשיטא דאדם חי הוא דצריך להתאונן על חטאיו ולא אדם מת דהרי במתים חפשי. ולפי"ה ניחא והכונה דבא הנביא להוציא מלב החוטא דבל יאמר מה יועיל לי התשו' מאחר דקי"ל דנר' ונד' א"ח ונראה ובזה מתרשל החוטא לחזור בתשו' לז"א כמה צריך שיתאונן על חטאיו אדם חי ר"ל דכיון שהוא אדם חי שעתיד לקו' בת"ה לא יאמר דין זה אלא בבהמה כי כן נחפשה וגו':
ועפ"י הבא"ר אפשר לפרש פסוקי דתשובה האמור בהושע סי' י"ד וכ"ת שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו וכאשר ירדוף הקורא עיניו יחזו דיש לדקדק בפסוקים אלו חדא דפתח בלשון יחיד שובה ישראל וסיים בלשון רבים קחו עמכם דברים ועוד דכל פסוק קחו עמכם דברים וגו' נראה מיותר מאחר שכבר אמר שובה וגי' מה צורך לומר עוד קחו עמכם דברים ושובו ועוד מהו תי' קחו דברים וכי הדברים יש בהם ממש שיקח גם אומרו קחו עמכם דברים מהו הן הדברים ומהו עמכם ועוד מ"ש כל תשא עון אין לו מובן דהול"ל כל עון תשא גם אומרו וקח טוב מהו הטובה שיקח גם אומרו ונשלמה פרים שפתינו מהו הכונה:
אמנם עפ"י האופנים שנבאר בעז"ה יתיישבו כל הדיקדוקים והנה אופן אחד כאר"ש עפי"ה ונקדים עוד מ"ש התוס' בזבחים דנ"ט ע"א ד"ה עד שלא נבנה המזבח וכו' שחילקו בהא דאר"י נר' ונדחה א"ח ונראה דהיינו דוקא היכא דאין בידו לתקן מקרי דחוי אבל כל שבידו לתקן לא אמרינן נר' ונד' א"ח ונר' שלא נדחה לגמרי כיון שבידו לתקן בזה חוזר ונראה וא"כ ה"ה הכא גבי אדם החוטא כיון שבידו לתקן בכל שעה דהיינו לחזור בתשובה דשערי תשו' לא ננעלו לא אמרינן נראה ונדחה א"ח ונר':
וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך וכ"ת מה יועיל לך התשו' מאחר דקי"ל נר' ונד' א"ח ונר' א"כ אין לך תקנה בתשו' לז"א אל תחושו מזה כלל דהכא שאני דבידכם הוא לתקן לחזור בתשו' וז"ש קחו עמכם דברים ושו' אל ה' ר"ל שהם דברים מצויים לכם והם עמכם דהיינו בידכם ובזה לא נאמר נר' ונד' א"ח ונר' וכמ"ש התוס':
עוד יתכן לומר כונת הפסוקים והוא דכבר כתבנו לעיל דיש ס"ד לומר דהתשו' בוידוי וחרטה לא תועיל על מה שחטא במעשה מאחר דקי"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה והתי' לזה דבוידוי וחרטה נעשה מעשה רב דע"י התשו' בלב שלם הוא מגרש מקרבו הסט"א וחוזרת הקדושה למקומה וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בפ' ושבית שביו וטעם למה נקרא תשובה יען שהאדם בזמן שהוא חוטא כל התורה שלומד והמצות ומע"ט שעושה הכל הולך לקליפה וכשחוזר בתשו' מוצא בולעו מפיו בסוד חיל בלע ויקיאנו וכו' דישוב הכל לקדושה וזהו פי' תשו' והדברים עתיקים:
וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' וכ"ת איך יועיל לך התשו' שהם דברים בעלמא דהיינו דברי וידוי לבטל מעשה העבירות והלא קי"ל לא אתי דיבור ומב' מעשה לז"א אל תחושו מזה דהכא שאני דדיבור שלכם בתשו' יש בו ממש ונעשה ע"י מעשה רב וז"ש קחו עמכם דברים דברי וידוי ושובו אל ה' דבאלו הדברים יש בהם ממש כמו דבר הניקח ביד לעשות מעשה דהיינו אמרו אליו כל תשא עין וקח טוב ר"ל מלבד שמכפר כל עון התשובה עוד בה וקח טוב ר"ל כל התורה שנק' טוב וגם המע"ט שעשית בהיותך חוטא ולקח אותם הסט"א עתה ע"י התשו' חוזר ותקח ממנו כל הטוב ותוציא בולעו מפיו א"כ אין לך מעשה גדול מזה משו"ה שובה ישר' וגו':
א"נ אפשר לומר עפ"י מש"ל משמא דגמ' דיש חילוק בין יחיד לציבור דכשהוא יחיד צריך שיעשה תשו' בלב שלם אבל כשהם ציבור אפילו שאינם צועקים בלב שלם מיד הם נענים:
וז"ש שובה ישראל ר"ל כשאחד מבנ"י הוא השב בתשו' דהיינו יחיד אז צריך שיהיה התשו' עד ה' אלהיך דהיינו תשובה שלימה בלב שלם עד שמגעה עד כסא הכבוד אבל אם הם ציבור אז קחו עמכם דברים ר"ל אפי' אין התשו' מלב שלם אלא קול דברים דאמרו אליו כל תשא עון סגי דאין צריך לב שלם: עוד יתכן לומר בכונת הפסוקים בהקדים מ"ש ביומא פ' יוה"כ אמר ר"ל גדולה תשו' שזדונות נעשית לו כשגגית שנ' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והא אמר ר"ל גדולה תשו' שזדונות נעשות לו כזכיות שנא' ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה:
נמצא לפי מסקנת הגמ' דהאי קרא דשובה ישראל מיירי בשב מיראה ולהכי קרי לעין שהוא מזיד מכשול שהוא שוגג משים דהשב מיראה זדונו נעשות לו כשגגית. ומשמע מהפסוק כן והוא דקודם אומרו שובה ישראל אמר הנביא תאשם שומרון כי מרתה באלהיה בחרב יפלו עולליהם ירוטשו וקריותיו יבוקעו שובה ישראל וגו' נמצא מפני שניבא עליהם הנביא שעתיד לבא עליהם הרעה עמד וציוה אליה שישובו בתשו'. ע"ז אמר להם שתשו' כזו שהיא מפני היראה תועיל להם הזדונות שעשו שמרדו באלקים ליעשות להם הזדונות כשגגית וינצלו מהרעה הבא עליהם וזהו אומרו כי כשלת בעוניך כמ"ש בגמרא:
ולזה חזר הנביא ואמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ר"ל הדרך הישר והטוב הוא שלא תשובו מפני היראה שניבאתי לכם הרעה העת"ל כי אם אתם בעצמכם התעוררו ותשובו מעצמכם מעבירות שבידכם כי זו היא תשו' מאהבה ולא מיראה ובזאת התשו' אמרו אליו כל כלומר בתשו' כזו מאהבה יכולים אתם לומר לפני האל ית' כל דהיינו הן שתשא לנו עין והן וקח טיב ר"ל שיהא נחשב העון כאילו עשינו טיב שהזדונות יחשבו לנו כזכיות כאלו עשינו זכיות:
ובכן אותם קרבנות שהיינו חייבים להביא על השגגות כשהיינו שבים מיראה דהזדונות נעשים כשגגות עכשיו שאנו שבים ומתודים וידוי דברים בשפתינו מאהבה יחשב לנו כאלו שלמנו הקרבנות של השגגות וז"א ינשלמה פרים שפתינו:
א"נ אפשר לומר בכונת הפסוקים בהקדים מ"ש רז"ל בספרי עתידה כ"י לומר לפני הקב"ה רבש"ע אתה כתבת בתורה הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו' וא"ל הקב"ה כלום כתבתי אלא איש הן ישלח איש אח אשתו כי אל אנכי ולא איש וכי גרושים אתם לי כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וגו':
עוד נקדים מ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שלא להחליף את ישראל באומה אחרת. ואמרי' בתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והגם דאיפליגו בה אביי ורבא באם נשבע אדם שלא לגרש את אשתו וגרשה אביי אמר מגורשת ולרבא אינה מגורשת מ"מ קי"ל כרבא דהלכתא כותיה. והנה בשב' שנשבע הקב"ה שלא לגרש אותנו אם גרש לא הוו גירושין אליבא דרבא וכמש"ה אשר נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך:
וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך וכמ"ש ז"ל גדולה תשו' שמגעת עד כסא הכבוד ושמא תאמר היאך נשוב אליו והלא הוא גירש אותנו ואי אפשר בחזרה. לז"א קחו עמכם דברים וגו' ר"ל תרי טעמי איכא לקבלת תשובתינו חדא קחו עמכם דברים דהיינו מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' א"כ כיון שנשבע שלא לגרש אותנו אף אם גירש אין כאן גירושין ועוד טעם אחר ושובו אל ה' כי אל הוא ולא איה והכתוב אמר הן ישלח איש את אשתו והקב"ה הוא אל ולא איש א"כ מותר להחזירה כאמור:
עוד יתכן לפרש כונת הפסוקים בהקדים החקירה שחקרו הראשונים ע"ה על מה שהחמירה תורה על החטא דהיינו השוגג ומ"ע להתודות עליו כמש"ה והתודו אה חטאתם וחייב עליו הכתוב קרבן ולכאורה יפלא דהואיל והחטא אינו אלא בשוגג מה עונש יגיעו על השוגג כיון דלאו אדעתיה. ומוהר"ם אלשיך ז"ל עמד ע"ז בפ' ויקרא ע"פ נפש כי תחטא ועשתה א' מכל מצות ה' אשר לא תעשנה שיש בו מהדיוק מאי נפש כי תחטא ולא אמר איש כי יחטא ועוד שהמקרא בא בכפלון כי תחטא ועשה א' מכל מצות ה' וגו' ופי' הרב כלפי מש"ה גם בלא דעת נפש לא טוב כי הכונה לומר לבל יאמר האיש הישראלי אם המצא תמצא בידו חטא שוגג נקי אנכי כי לא בפשע ורשע פעלתי עולה ולא אתעצב אל לבי על השוגג שיצא מתחת ידי ואנכי לא ידעתי כי אדם אנכי ולא אל שלא אוכל להתעלם או לשכוח ואם נעשה ולא מלבי מהבל ימעט חטאתי:
ועל כל אלה בא הכתוב לומר גם בלא דעת נפש לא טוב ר"ל שאם יחטא איש כשוגג גם בלא דעת אין זה כ"א שנפשו לא טובה היא מאיזה עון שעשה תחילה ועל איתה עבירה גרמה לו זאת כי האיש אשר אין בידו עון אשר חטא אין שוגג בא על ידו כי הוא ית' אפי' לבהמתן של צדיקים איני מביא תקלה ע"י וכ"ש לצדיקים עצמן:
והוא הנרצה בכתוב נפש כי תחטא ועשה א' וגו' יראה כי לא יתברך בלבבו לאמר ע"ד החטא נפשי לא מטומאה כי הנה המחשבה שיש לה שייכות עם הנפש לא היה חלק בדבר הרע הזה כי אם הגוף בלי מחשבה כענין חושב על החלב שהי' שומן ע"כ לשלשול זה אמר נפש כי תחטא בשגגה כי גם שעתה הנפש לא חטא מ"מ יקרא חוטאת יען חטא זה נמשך לה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה כלומר דאחת מהנה עשתה הנפש תחילה בזדון כי אם לא נטמאה נפשו בפעם הזאת נטמאת בראשונה ואותי הפשע והזדון גרמה לה ובכן מעלה עליה הכתוב כאלו גם עתה היא החוטאת וע"כ ענש הכתוב על השוגג, אלי דברי קדשו בקיצור:
וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת הכונה לומר שובה ישראל על אשר כשלת בשוגג דהשוגג מקרי מכשול כמ"ש בגמ'. יכ"ה למה צריך לשוב בתשו' ולהתודות על השוגג מאחר דאינו אלא בשוגג מהו עונשו כיון דלאו אדעתיה. לז"א בעיניך ר"ל הגם דהי' בשוגג בלא דעת מ"מ מה שבאת לידי מכשול זה הוא בעוניך ר"ל משום העון שעשית מקודם במזיד ממני נמשך לך החטא לכן צריך שתשיב אל ה' על השגגות:
א"נ י"ל עפ"י מ"ש הרי"ף ז"ל בכונת המשנה עבירות שבין אדם למקים יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר וכו' דהכונה לומר דהעבירות שבין אדם למקום תלוייה כפרתם בעבירות שבין אדם לחבירו שאם נתרצה ונתפיים עם חבירו אז הקב"ה מכפר עבירות שבין אדם למקום ואם לאו אפי' חלקו אינו מכפר יע"ש:
וז"ש שובה ישראל וגו' וביאר איך יהיה אופן התשו' לז"א קחו עמכם דברים ר"ל תחילה צריך שתקחו בניכם דברים של פיוסים ממה שחטאתם זע"ז והדברים שעברו בכם ואח"כ ושובו אל ה' דהיינו עבירות שבין אדם למקום דבזה שתעשו כן אמרו אליו כל תשא עין ר"ל יכולים אתם לומר להקב"ה כל עין תשא בין עבירות שבין אדם למקום ובין העבירות שבין אדם לחבירו דהא בהא תלייא:
עוד פירשתי בעניותי ב' אופנים בפסוקים אלו הא' בדין שמירה בבעלים עיין בדרוש לפ' נצבים והג' בדין אין שליח לדב"ע עיין בדרוש לבר מצוה והן ז"ב:
מעתה נחזיר למאמרינו הפונה קדים ולכאורה נראה מאמר זה תמיה חדא במ"ש כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע דמאיזה טעם לא ידע כחה של תשובה יתכן יציר כפיו של הקב"ה שיפלא ממנו דבר זה ובנו קיין שידע יותר ממנו וע"כ צ"ל דכבר היה יודע כחה של תשובה אלא דהיה לו איזה קושייא וטענה בענין התשובה ומכח זה לא חזר ולנו לדעת מהו. ועוד במ"ש מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת לכאורה אין לו שחר דמה שייכות יש זה עם זה:
אמנם נלע"ד שיובן הענין בהקדים החקירה שחקרו הראשונים ע"ה בענין התשו' דימינו פשוטה לקבל שבים דאיך יתכן זה מאחר דקי"ל הלכה רווחת דמלך שמחל על כבידו אין כבידו מחול וא"כ איך הקב"ה מיחל וסולח לעונות עמו ישראל ומקבלם בתשו':
ותירצו דדוקא במלך ב"ו דכבידו לאו דיליה אלא משל ציבור איני יכול למחול אבל הקב"ה כ"ע דיליה והכביד משלו ונקרא מלך הכבוד יכול הוא למחול וכמ"ש בקידושין דל"ב עמ"ש רב יוסף רב שמחל פ"כ כ"מ שנא' וה' הולך לפניהם יומם וגי' אמר ר"א הכי השתא התם קב"ה כ"ע דיליה ותורה דיליה מצי מחיל ליקריה:
והרב החסיד ז"ל בפ' האזינו הביא משם ה' בעל עשרה מאמרות דהתשובה אינה מועלת אלא לישראל ולא לאי"ה והיינו טעמא משום דישראל נק' בנים למקום כמש"ה בנים אתם לה' אלהיכם וקי"ל האב שמחל על כבידו כבודו מחול. וזהו שרמז התנא רע"ק ביומא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים והרי הוא כמבואר:
ובזה נתן טעם הרב ז"ל למה שקורין לשבת בנתיים שבת תשובה דלכאורה יפלא והלא כל העשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ כלם קדושים הם ימי תשובה ושבת גם הוא כאחד מהם ומה ראו על ככה לייחס התשובה אל השבת ולפי"ה ניחא די"ל דמה שיחסוה לשבת ללמד דעת את העם לבל יעלה על רוחחם לחשוב מחשבה על שחטאו ומרדו בה' שאף אם יתנו לב לשוב אין בם מועיל כמשפט המלך דאין כבודו מחול ע"כ יחסו התשו' אל השבת כי הוא הוראה עצומה היות ישראל בנים למקום וכמ"ש רז"ל בטעם מ"ש גוי ששבת חייב מיתה מפני היות השבת שרביטו של מלך ואסור לעבד להשתמש בשרביטו ש"מ לא כן ישראל כי המה בנים למקום וכן מפורש בריש הקד' תיקיני הזוהר כד ישראל נטרי אות שבת איתמר עליהו לא תקח האם על הבנים וכו' ולכן קורין איתו שבת תשו' לומר כי המה בנים והוא יתברך מקבל משובתינו ומכפר עונתינו כרחם אב על בנים ע"כ יע"ש:
ובזה יתורץ מה שהק' הרב"ד בא"ת סי' צ"ו עמ"ש הרב"י בסי' רמ"ב דמי ששומר שבת יש לו תוחלת מחילה ע"י תשובה וכי' יע"ש ודוק:
אשר עפ"י חילוק הא' שכתבנו דיש חילוק בין מלך ב"ו לממה"מ הקב"ה וכו' שמעתי באומרים לי משם הראשונים דזהו כונת אנשי כנה"ג שתקנו לומר בנוסח התפילה של יוה"כ מלך מוחל וסולח לעונותיני וכו' מלך ע"כ הארץ דלכאורה נראה מיותר מאמר מלך ע"כ הארץ דדי במ"ש מלך מוחל וסולח וכו' ומה שייכות יש זה לזה ולפי"ה יובן כמין חומר מתוק מדבש והרי הוא כמבואר:
ואני בעקבותם ר"ל לרמוז נס התי' ב' במ"ש מקדש ישראל ויוה"כ דהיינו דכבר כתבנו דישראל יש לנו דין בנים וקי"ל אב שמחל ע"כ כ"מ וידוע משה"כ בנים אתם לה' אלהיכם וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך הרי דקרא לנו עם קדוש אחר שקראנו בנים והרי הוא כמבואר ודו"ק:
ועד"ז יש לפרש כונת מה שתקנו לומר במוסף של ר"ה היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם אם כבנים אם כעבדים והכונה דכיון דהיום יעמוד במשפט וכל יצורי עולם מזה מוכח דכ"ע דיליה ואין מי יאמר לו מה תעשה א"כ ממ"נ אם כבנים ל"צ למימר דאב שמחל ע"כ כ"מ ואם כעבדים נמי יכול למחול וכו'. וחזה הוית להמבי"ט ז"ל בס' בית אלהים בשער התשו' פי"ד שכתב דכיון דישראל קבלו התורה שיש בה תרי"ג מצית וכמה אזהרות והם אסורים בכבלי ברזל ואינם יכולים לפסוע ב' פסיעות מבלי שיהו זהירים שלא יארע חטא על ידם מהכשל בעבירה או לעשות מצית א"כ מפני ריבוי מצותיה אין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ע"כ ראוי להקב"ה שימחול לנו עונותינו לקבלנו בתשו' דיש לנו דין אנוסים לאפוקי או"ה דאין להם אלא ז' מצות ב"ן יכולים ליזהר בהם וע"כ אין ראוי שימחול להם הקב"ה וכו' יעש"ב:
כי מן הבא"ר נלע"ד שזהו כונת התנא ר"ח בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו' והוא דהוק' לו קו' המפרשים דהיאך מקבל תשו' השבים מאחר דקי"ל מלך שמחל ע"כ אכ"מ לז"א רצה הקב"ה לזכות אח ישראל ולקבל בתשו' לישראל דוקא ולא לאו"ה לפיכך הרבה להם תור' ומצות שיש בה תרי"ג מצות ומפני ריבוי המצות אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא באחת מהנה לכך ראוי לו להקב"ה למחול עונותינו דיש לנו דין אנוסים ובדברי המבי"ט ז"ל וכמ"ש: ובכן עלי בא"ר כונת המאמר ויצא קין וגו' פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשו' ונתפשר' התחיל מטפח על פניו ואמר כך היא כחה של תשו' ואני לא הייתי יודע יען שאני הייתי סובר דאין תשו' בעולם דאין הקב"ה מוחל העון מאחר דקי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבידו מחל ואנו יש לנו דין עבד וע"כ לא שמתי על לבי לחזור בתשו' עכשיו שאני רואה שאתה עשית תשו' ונתקבלה תשובתך ברצון בודאי צ"ל דטעות היה בידי מה שהייתי סובר דאין הקב"ה יכול למחול מאחר דיש לנו דין עבד וקי"ל מלך שמחל ע"כ אכ"מ אלא האמת הוא דיש לנו דין בנים וקי"ל אב שמחל ע"כ כ"מ וע"כ נתקבלה תשו' אז מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת דעכשיו שנתחדש לי דיש לנו דין בנים יכול לשמור את השבת לאפוקי מקודם דהיה ס"ל דהוא בבחי' מבד לא היה יכול דאסור לעבד להשתמש בשרביטו ש"מ וכמ"ש. ומעתה ניחא במ"ש בתנחומא ע"פ וישם ה' לקין אות אות שבת מסר לו כמד"א כי אות היא וגו' דצ"ל למה מסר לו ה' אות שבת ולפי זה נימא דהיינו כדי שיודע שיש לו דין בן יחזור בתשו' וא"כ כשפגע בו אדה"ר ושאל לו וכו' גילה לו רז זה דע"י השבת יש תשו' וע"ז עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת:
עוד אפשר לומר עד"ז בהקדים מ"ש הרב החסיד בדעת חכמה שער השבת פ"ד דכשחוטא האדם ע"י החטא ממשיך הטומאה בפנימיותו וחיצוניותו אמנם ע"י החרטה והבכיה ממשיך בתוכו קדושה אבל צריך להמשיך ניצוץ שכינה ואותו ניצוץ מגרש כח הטומאה מפנימיותו. והב' צריך לעשות מצות חבילות באיברים שחטא בהם ועי"ז יתהוו מלאכים ויגרשו מלאכי חבלה אשר בחיצוניותו ושתיים זו אי אפשר כי אם בשמירת שבת כי אז הוא זוכה לניצוץ שכינה על נשמה דאצילות. גם צריך זמן רב לקיים מצות באיברים שחטא ומי יזכה אבל שמירת שבת שקול ככל התורה והוי כאלו קיים מצות חבילות חבילות זהו תו"ד:
הראת לדעת דלא אפשר לשוב בתשובה ראייה אלא אם כן יזדרז במאד בשמירת שבת והוא ריוח גדול דבנקל תעלה תשובתו לפני ה' לריח ניחוח: ובזה יש לתת טעם למה שקורין לשבת בנתים שבת תשובה דקשה כמש"ל ולפי"ה ניחא דינה שיחסוה התשו' לשבת הוא ללמד דעת את העם דאם יתנו לב לשוב בתשובה אי אפשר לשוב בתשו' ראויה אלא א"כ יזדרז מאד בשמירת שבת ובזה תלוי התשו' וזהו רמז שבת תשובה ודו"ק:
וזהו רמז ה"ה מוה"ד מוהרי"א ז"ל בפ' ושבת עד ה' אלהיך קרי ביה ושבת כי התשו' והשבת צריכים זל"ז כי בזה תלוי התש':
וז"ש פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל וכו' ואמר כך היא כחה של תשו' ואני לא הייתי יודע דהייני כמ"ש דהיה ס"ל דאין התשו' מתקבלת דאינו יכול למחול הקב"ה דקי"ל מלך שמחל ע"כ אכ"מ וס"ל דיש לנו דין עבדים ועכשיו שראה שנתקבלה תשו' קין יען דיש לנו דין בנים אז התחיל מטפח על פניו איך טעה בדעתו בסברא זו ומזה לא חזר בתשו' ועכשיו תכף נתן דעתו כדי לחזור בתשו' יפה שעה אחת קודם יען שכבר עבר כמה זמן שחטא ולא חזר בתשו' ע"כ ביקש אופן לחזור בתשו' בנקל ובלא אריכות זמן ולזה מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת ר"ל קיבל עליו להזהר בשמירת שבת במאד מאד דבזה תלוי התשו' ובלא זה אי אפשר לשוב כראוי ובזמן מעט כאמור ודוק:
והנושא בא אמרתי בתחילת דברי ראו עתה כ' אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגו' רומז ונרמז למ"ש בב"ר ע"פ ועתה פן ישלח ידו אין ועתה אלא תשובה שנא' ועתה ישראל מה ה' אלהיך ונו' מלמד שפתח לו פתח של תשו' וכבר כתבנו לעיל החקירה שיש בענין התשו' דמאחר דקי"ל מלך שמחל ע"כ אכ"מ איך מקבל תשו' השבים ושתי תשובו' בדבר הא' דזה לא נאמר אלא במלך ב"ו דכבודו לאו דיליה אלא משל צבור אבל הקב"ה כ"ע דיליה והכבוד משלו ונקרא מלך הכבוד לכן יכול למחול והב' דישראל יש לנו דין בנים כמש"ה בנים אתם לה' אלהיכם וקי"ל אב שמחל על כבודו כבודו מחול: עוד נקדים החקירה שחקר הרב תנא דאורייתא בס"ה פ"ד בדרך ארוכה דנ"ו במאמר חז"ל שאמרו בפ"ק דתענית ג' מפתחות ביד הקב"ה שלא נמסרו לשליח וא' מהם הוא מפתח של ת"ה דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ופרש"י אני ה' ולא שליח ע"כ ויפלא ע"ז דהא אמרינן בסנהדרין א"ל ההוא מינאה לר"א אלהיכם כהן הוא כד קבריה למשה במאי טביל וכו' א"כ יקשה דבת"ה דכתיב אני ה' ולא ע"י שליח הואיל והוא כהן היאך מטמא וכו' ותי' כמ"ש התוס' שם כי קבריה למשה במאי טביל הא דלא ק"ל להמין דהעיקרא איך נטמא הקב"ה דהוא כהן ותי' דישראל נק' בנים למקום וכהן מטמא לבנו ע"כ וה"ה והוא הטעם לת"ה דהואיל וישראל נק' בנים למקום כביכול מטמא לפתוח את קברותיהם ע"כ נמצא דע"י ת"ה יש הוראה עצומה דיש לנו דין בנים כמדובר:
מעתה זהו מה שרמזתי בנושאי מקדם ראו עתה דהיינו ראו לחזור בתשו' שלימה וכ"ת איך אתה מקבל תשו' השבים ומוחל וסולח לעונותינו והא קי"ל מלך שמחל ע"כ אכ"מ לזה בא לתת טעם כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי שם רמז החילוק א' שכתבנו דשאני קב"ה דכ"ע דיליה יכול למחול ועוד אני אמית ואחיה בא לרמוז החי' ב' שכתבנו דישראל יש להם דין בנים ואב שמחל ע"כ כ"מ והראיה דיש לנו דין בנים הוא מת"ה:
ובזה יובנו פסוקי תהלים שובינו אלהי ישענו וגו' הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור בטענת מלך שמחל ע"כ אכ"מ והלא אתה תשוב תחיינו אתה דוקא והרי הוא כמבואר וגם בזה יובנו פ' לכו ונשובה וגו':
חזרתי ואמרתי לנו עדת בנ"י רמזתי דידוע מ"ש בפ' יוה"כ אר"י גדולה תשו' שמקרבת הגאולה שנא' ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב מ"ט ובא לציון גואל משום ולשבי פשע ביעקב וידוע דבזמן הגאולה אז יתקיים המק"ש והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך ע"כ הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ובאותו זמן יהיה ת"ה וז"ש ראו עתה דהיינו לחזור שתשובה כי עי"ז אני אני הוא ואין אלהים עמדי שיביא הגאולה וגם אני אמית ואתיה דהיינו ת"ה יראו עינינו בעוב"ק:
אמרתי בתתילת דברי המצוה אשר צויתי אתכם חזקו ואמצו אל תיראו רומז ונרמז למע' התשו' כי מצוה היא נק' התשו' כמ"ש הבעה"ט בפ' נצבים דסמיכות כי המצוה הזאת לפ' התשו' לומר לך דשקולה מצות התשו' ככל התורה כולה וידוע דמצות התשו' המשובחת היינו העושה אותה מאהבה ולא מיראה וכבר כתבנו דהתשו' ניתנה לישראל דוקא שהם בבחי' בנים: וזה מה שרמזתי המצוה אשר צויתי למעלה דהיינו מצות התשו' אתכם דוקא ניתנה ולא לאו"ה חזקו ואמצו וחזרו בתשו' ואל ירע בעיניכם דאיך יתכן לעשות תשו' דקי"ל מלך שמחל וכו' דהא ליתא דאתם בבחי' בנים ואמר אל תיראו רומז דעיקר התשו' הוא לעשותה מאהבה וז"ש אל תיראו ר"ל לא תעשו מיראה:
חזרתי ואמרתי רמז רמזתי בענין שליחותי דהיינו קומו השרים לעזרת ה' בגבורים איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלהינו כי בצרה גדולה אנחנו וז"ש חזקו ואמצו ובזכות זאת המצוה שתעשו בימים האדירים האלה אל תראו ואל תערצו מפניהם משטן רע ומפגע רע ומכל גזירות קשות ורעות וכו' כי הצדקה מבטלת כל גזירות קשות ויכולה היא שתגן שתכתבו בספר חיים טובים ברכה וש':
ולנו עדת בנ"י רמזתי על גאולתיני ועל פדות נפשינו כי לא יעלה על לבני ח"ו להתייאש מן הגאולה יען כי ארכו ימי הגלות המר והנמהר באשר אי"ה מחרפים ומבזים אותנו ואומרים לנו כי אבדה תקותינו דבודאי הבל יפצה פיהם והוא בראותינו כי כל מקים שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם וא"כ כאשר יגאל ה' את שכי' עוזינו מהגלות כן יגאל אותנו וזהו רמז זא"ת נחמתי בעוניי:
וזהו מה שרמזתי חזקו ואמצו ואל יתיאשו מן הגאולה ח"ו אל תיראו ואל תערצו מן האו"ה האומרים אבדה חקותינו ח"ו דבודאי הקב"ה יגאל אותנו יען כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך בגלות וכשם שיגאל שכי' עוזינו כן יגאל אותנו ולא ירפך ולא יעזבך בעוב"ק: