אור ברסלב
זרע יעקב יעקב דרוש לשבת זכור

זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו

יעקב דרוש לשבת זכור

יעקב דרוש למעלת המילה

עלינו לשבח לאדון הכל הנפרע לנו מצרינו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מצילנו מידם כאשר עשה בימים ההם ובזמן הזה בקום עלינו אדם זה המן הרשע בקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד ויאר לנו נהרו"ת תבק"ע אר"ץ: בקע כשחר ואת כ"ל העודף מירא דכייא כ"ל שישנו באסת"ר ימיני והדסה צדי"ק וצד"ק צד"ק ושלו"ם נשקו וישבת המן תולין לו בזכות אחרים וזרע מרעים תולין חוצה לו ונהפוך הוא ויפול בשחת יפעל וזו היא גדולתו ית' לעיני כל העמים להראות עוצם אהבתו לישראל עמו כי מלבד הצלתם כי רבה היא עוד בה כי שלח ידיו במבקשי רעתם ונפקא מינה טובא: כאשר כת' הקודמים ז"ל כתבו דהנה מי שהיה בתוך צרה וניצול יש במשמע לומר כי לא מאהבת ה' אותו הצילו רק מסיבת שלא נתחייב בה עפ"י עונו לקיצפון הזה. ויש במשמע כי ראוי היה לכך אלא דמאהבת ה' ית' איתו כבן המתחטא טרח להצילו ובמה יוודע זה אם בצאתו מהצרה לא תאונה רעתו לרודף עצמו רק הצלה לחוד ותו לא אז יש להוכיח כי לא מאהבה היה לו זולת כדבר האמור שלא נתחייב בה עפ"י עונו. אך אם ינצל מהצרה ונהפוך הוא כי יפול הרודף בשחת יפעל לו אז עדות יש בדבר דמצד אהבה רבה שאוהב אותו הקב"ה הצילו מהצרה ההיא ע"כ:

ובזה אפשר לפרש כונת הכתובים בתהלים וכ"ת ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי:

רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה:

ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי קול אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה וגו' לא אירא מרבבות עם וגו' קומה ה' הושיעני אלהי כי הכית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת:

דיש להבין מהו הויכוח שיש לדהע"ה עם האויבים שאומרים לו דאין ישועתה לו באלהים ומהו הנתינת טעם שאמר כי הכית את כל אויבי לחי כדי להודיע דהישועה בא לו מה':

ולפי האמור ניחא והכונה דרבים אומרים לנפשי כי כל הישועות שעשית לי לשעבר לא מן ה' היו לי וא"כ בצרה דאבשלום קרוב להיות לנפול בידו למצא עוני ואין מציל אמנם לבי אומר לי כי מידך היו לי באהבה רבה וז"ש ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי לא מחוסר עון אשר חטא ובזאת אני בוטח כי לא אירא מרבבות הקמים עלי ומהר קומה ה' הושיעני אלהי כאשר עשית עד כה וא"ת מי גילה לך כי עד הנה משום אהבה הוו לז"א כי הכית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת מלבד ההצלה שהצלתני. וזה ראיה וכו':

ועפי"ז יתכן לפרש כונת הפוסקים בישעיה סי' מ"ט וכ"ת היוקח מגביר מלקוח ואם שבי צדיק ימלט:

כי כה אמר ה' גם שבי גבור יוקח ומלקוח עריץ ימלט ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי אושיע:

והאכלתי את מונייך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב. והכונה כי ישראל הנאנחים בגלות המר הזה מאנה הנחם נפשם דאף כשיצאו מן הגלות צר להם דכמה יודע לעיני העמים דאכתי חביבותיה גבן דעוד יאמרו בגויים דלא מאהבה הם ניצולים כי אם שלא נתחייבו עוד לישב בגלות כי כבר נתכפר להם עונם אכן אם היה מציאות לשבות ממנו שבי בצאתם מרשותם זה היה אות מיפת חותך דבאהבתו גאלם דאל"כ הרי ניצולו:

וז"ש היוקח מגבור שהם או"ה מלקוח אף כי שבי צדיק שהם ישראל ימלט כי היכי דנימא עדות יש דתני אהבה רבה ויהי כמשיב דנקל הדבר להיות כי כה אמר ה' גם שבי גביר יוקח ומלקוח עריץ ימלט וגו' וגדולה מזאת אעשה לכם להראות העמים חבתכם כי אאכיל את מוניך את בשרם וגו' אז יאמרו בגוים כי מפני אהבה. אני ולא מלאך הוא הגואל וזהו וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגו':

וזה יהיה כונת מ"ש אדונינו דהע"ה ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם. בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי והוא דשאל מה' דמלבד דחנני והקימני עוד בה כי אשלמה להם ואשלוט בהם ובזאת ידעתי כי חפצתי בי ומאהב' עשית דאל"כ הי' די כי לא יריע אויבי עלי בלבד ולא לנקום וכו':

זאת מצאני בנס הנפלא אשר נעשה בימים ההם ובזמן הזה להודיע אהבתו יתברך עם ישראל עמו שמלבד הצלתם שלטו באויביהם כמש"ה ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ועוד מצינו הפיכה אחרת שהיתה בעיקר הנס דאחר שגזר אומר אחשורוש לאבד לשונאיהם של ישראל ונכתב ונחתם בטבעת המלך כשבאה אסתר לפני המלך ואמרה כי נמכרנו אני ועמי וגו' נהפך לאיש אחר ואמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן:

והן אמת דצריך להתבונן טובא בכתובים הללו כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך. ויאמר המלך אחשורש וגו' מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. חדא במ"ש ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי דמה זו שתיקה וכי הותר גופן לימכר לעבדים ולשפחות. ועוד מ"ש כי אין הצר שוה בנזק המלך מהו הנזק שיש למלך בזאת המכירה.ועוד במ"ש אחשורוש מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן לכאורה אין לו שחר דאיך כ"כ תקפתו שכחה בעוד ג' ימים ולא זכר שר ענין המכירה והדת אשר נתנה בשושן הבירה ואשר המלך והמן ישבו לשתות מהש' ועתה נהפך כגוי אשר צדקה עשה ונעשה מתמיה בדבר מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן והוא פלי. ועוד דמצינו לרז"ל בגמ' שאמרו דאחשורוש את האלקים הי' ירא והי' מתפחד ממה שעשה למלכי קמאי וא"כ למה חזר בו אח"כ ונתן יד לפושעים ולא מיחה בהמן ומי הי' מכריחו הלא הוא הי' מלך והכל בידו ואין מי יאמר לו מה תעשה כנראה דאיזה אונס הי' לו והוכרח לעשות כן ולנו לדעת מהו האונס:

וכדי להבין פסוקים אלו הן קדם נבין סדרן של כתובים האמורים שם וכ"ת ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך ויסר המלך את טבעתו מעל ידו וגו'. ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך:

ויש לדקדק בכתובים הללו טובא חדא במ"ש מפוזר ומפורד וגו' בכל מדינות מלכותך דמאי איכפת ליה אם הם מפוזרים בכל מדינות מלכותו, ותו במ"ש ודתיהם שונות מכל עם דפשיטא וזה כ"ע ידעי דכל אומה יש לה דת משונה משאר אומות ולא דוקא האומה ישראלית. ותו במ"ש ואת דתי המלך אינם עושים היאמן כי יסופר מלך קשה כמוהו מה כחם יפה להעביר על דת המלך. ותו במ"ש ולמלך אין שוה להניחם למה דוקא למלך אין שוה להניחם דמשמע אבל לעם שוה להניחם והוא תי' דאי מדינא חייבים למלך ולהדיוט אחת דתו. ותו במ"ש יכתב לאבדם למה הוצרך שיהיה הדבר בכתיבה הול"ל יגזור לאבדם והגם שהי' צריך לכתוב לשלוח לכל מדינות המלך אחר הגזירה הי' שולח כתבים. ותי במ"ש ועשרת אלפים וגו' דאי מדינא חייבים מתן דמים מאי עבידתייהו. ותו למה נתן סכום זה לא פחות ולא יותר. ותו במ"ש אשקול למה זה בא במשקל הול"ל אתן. ותו במ"ש ע"י עושי המלאכה מאי נפקא מינה אם הוא ע"י עושי המלאכה או בינו לבינו. ותו במ"ש להביא אל גנזי המלך למה הוצרך לפרש מה יעשה מהכסף הליועץ המלך נתנוהו ואמר שיתנם למלך והוא יעשה מהם מה שלבו חפץ ומוהרמ"א ז"ל פי' דהנה יש מטבעות המיוחדות ליתן במשמרת בית גנזי המלך והם הגדולים וטובים מהכסף הטהור ולמטה מהם הם הניתנים להוצאה ואמר כי הוא יתן יו"ד אלפים ככרי כסף ממטבעות הראויות להביא אל גנזי המלך כי יהיה הכסף טוב מאד ע"כ. ולדרכינו יבא על נכון. ותו במ"ש המלך הכסף נתין לך והעם וגו' דמהו הנדיבות הזה למחול כסף אשם סך גדול כמוהו וליתן לו העם במתנה ולא במכירה:

אמנם נלע"ד שיובן הכל עפ"י מאי דגרסי' בפ' חזקת הבתים דמ"ז ע"ב וז"ל אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני מ"ט אגב אונסיה גמר ומקנה ופירש רשב"ם ז"ל מי שתלוי אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקבל הדמים ואמר רוצה אני זביניה זביני ואינו יכול לחזור בו ודוקא מכר אבל מתנה לא הוייא מתנה דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני כדמוכח לקמן. אגב אונסי גמר ומקני דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי:

מותיב רב הממנונא לקח מסקיריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני הא איתמר עלה אמר רב ל"ש אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי. ופירשב"ם ז"ל לקח מסיק' מגזלן נכרי הורג נפשות על עסק ממון שאומר לו שא קרקע זו והניחני ומתנה זו לא הוייא מתנה דאפי' למ"ד תליוהו וזבין ז"ז תליוהו ויהיב לא הוי מתנה והילכך לא קנה הסיק' וכו' ואפי' חזר ולקח מבעה"ב שכתב לו שטר או במתנה וכו' אפי"ה לא קנה לוקח דמחמת פחד דסיקרי' הקנה לו ללוקח ומודה שמואל דהיכא דיהיב זוזי זה הלוקח מסיק' כשחזר ולקח מבעה"ב יהב ליה זוזי לבעה"ב דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני והיינו תליוהו וזבין וכו':

אמר רבא הלכתא תליוהו וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארציי זוזי אבל ארציי זוזי לא. ופירשב"ם דלא ארציי זוזי לא מנה המעות גילה דעתו דבעל כרחו מקבל ע"כ. אבל הרשב"א ז"ל פי' ה"ד הרב כשימ' דלא ארציי זוזי הוא כלומר שלא ראינוהו מדקדק במעות אם יפות הן אם רעות והוא מלשון אסור להרצות מעות כנגד נר חניכה ע"כ:

והתוס' ז"ל כתבו בד"ה ואפי' בשדה זו וכו' דלפי הספרים רגרסי לא ארציי ליה משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה לו הוו זביני אפי' בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוו זביני היינו כי אמרי בפנינו הודו לו שלא ראו נתינה המעות וכו'. הנה מבואר כדעת התוס' דס"ל בהא דתליוהו וזבין דקי"ל דהוי זביני דהיינו דוקא בדאיכא עדים שאומרים בפנינו מנה לו המעות יע"ש:

וכן דעת הטו"ר ז"ל בסי' ר"ה סעי' ב' שכתב וז"ל בד"א שראו עדים שקיבל המעות אבל אם לא ראו אלא שהודה בפני' שקיבלם לא ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי שכתב בפ"י מה' מכירה ה"א דאע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים ממכרו ממכר ע"כ וכבר השיגו עליו הראב"ד ז"ל וכתב דטעה בדברי רבו הרי"ף ז"ל והסכים דלעולם צריך שיתן בפני עדים וכו' יע"ש ודעת הסמ"ג ז"ל בעשין פ"ב קאי כדעת הרמב"ם ז"ל יע"ש:

עוד כתבו התוס' שם בד"ה אמר רבא וכו' דלאו דוקא נקט רב הונא תליוהו דאפי' בלא יסורין אלא מחמת אונס ממון כי ההוא מעשה דפרדיסא שם ד"מ ע"ב הוי זביניה זביני וכו' יע"ש וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בה"ד שכתב וז"ל א' האונס את חבירו כשהכהו או תלאהו או שהפחידו בדבר שאי אפשר לו לעשות וכו'. וכן דעת הרא"ש ז"ל ובנו הטו"ר ז"ל שם סעי' ד': והנימק"י ז"ל כתב בפ' חזקת הבתים גבי עובדא דפרדסא וז"ל דמהא דפרדיסא שמעינן דמאן דמגזים לחבריה במידי דיכיל למעבדיה כגון הפסדת ממון או הנאה כ"ש הנאת נפשיה דאמר ליה אי לא מזבנת לו כך וכך דאית לך עבידנא לה כך וכך דאית להו לסהדי למכתב ליה מודעה להאי ולפרושי בה ידענא ביה באונסא דפלניא ואע"ג דלא עביד מאי דאמר ומחיל ליה אלא כיון דאמר עבידנא ויכיל למעבד היינו אונסו דמוכר וכל כהאי גוונא ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל:

ולענין אי בעינן שיתן האנס כל דמי שוויו או אפילו במקצת דמי שוויו הנה ראיתי להר"ב ז"ל בשי"מ בד"ה ולא אמרן אלא וכו' באמצע הלשון שהביא משם הרשב"א ז"ל וז"ל יש מפרשים שכתבו על ההיא דאמר אמימר תליוהו וקדיש קדושיו קידושין דה"ט משום כסף קדושיה ומכאן דקדקו דתליוהו וזבין אפי' בפחות מדי שיווי הקרקע זביני זביני דהא אשה מתקדשת בפרוטה וחשבינן לה כתליוהו וזבין וא"כ אף קרקע נקנה הוא בכל כסף הילכך אפילו תליוהו וזבין בפרוטה זביניה זביני. ועוד מביאין ראיה וכו' והרשב"א ז"ל חלק עליהם וכתב וז"ל ומסתברא לי שאין דברים אלו נכונים חדא דאנן דעתיה דמוכר אמדינן דאגב אונסי' וזוזי גמר ומזבין הא בלא זוזי לא ותליוהו ויהיב אין מתנתו מתנה והיאך אפשר שיתרצה בפרוטה על קרקע שוה ק' מנה וכו'. ועוד כי סתם לקח מסיקיריקון וחזר ולקח מבעה"ב מעט כסף הוא נותן לבעה"ב שכן דרכן של בני אדם וכו' ואפי' הכי קתני מקחו בטל וכו' ומאשה המתקדשת בפרוטה נמי לאו ראיה היא דכל אשה מתקדשת היא בכך ואפי' בנתיה דר' חייא מתקדשת בפרוטה והרי כל אשה כאילו דמיה קצובי' לקנות לבעל בפרוטה וכו' ואעפ"י שאין אונאה לקרקעות סתם במוכר מדעתיה הא באונסיה שאנו צריכים לרצויי מחמת מעות אין כאן מעות שיתרצו הבעלים בכך. ועוד נ"ל שאין הטעם בקידושי אשה משום כסף קידושיה שאם אתה אומר כן תליוהו וקדיש בשטר א"נ בביאה מאי איכא למימר ובודאי אמימר כל שקדשה קאמר בין בכסף ובין בשטר ובין בביאה וכו' אלא מסתבר לי דטעמא דאשה משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות כדר"ל דאמר טב למיטב טן דו וכו' ואגב אונסא והנאה זו גמרה ומקניה נפשה דאנן סהדי דבכל בעל ניחא לה וכו' עכת"ד יעש"ב: הרי מבואר בהדיא דס"ל להרשב"א ז"ל דגבי תלוהו וזבין לא קנה בנתינת קצת דמים. וכן נמי מבואר עוד שם בדמ"ט ע"ב מהש"ס ד"ה מי לא תנן וכו' והוא משם הרשב"א ז"ל באמצע הלשון שכתב וז"ל ולפי מה שכתבתי אני למעלה אם נתן לה מקצת מעות כדי שתחתום לו לא הוה זביניה זביני וכו' יע"ש:

אשר מזה תמהני על מ"ש הרב מוהריק"ו ז"ל בס"ו שורש קפ"ה שדקדק שם מתוך תשו' הרשב"א ז"ל במיותסו' סי' רמ"ו והביאה מרן הב"י בי"ד סי' רכ"ח דרי"א ע"ב במי שנשבע לחבירו לפרוע לו מעות לזמן וכשהגיע הזמן הכריח האדון למלוה להאריך הזמן ללוה והמלוה מסר מודעה שהוא מאריך באונס מי נפטר בכך או לא. תשובה. כל דבר שבאונס לאו כלום הוא דמ"ש מתלוהו ויהיב דאף זה אין מקבל מידי בהארכת הזמן ולא עוד אלא אפי' נתנו קצת מעות דבמכר דכוותיה אמרי' אגב אונסי דזוזי גמר ומקני אם מסר מודעה המודעה מבטלת המכר ע"כ. וכתב עליו מוהריק"ו דמדקאמר ולא עוד אלא אפי' נתנו לו קצת מעות וכו' משמע דבקצת מעות ואפי' שאין המעות מגיעות להנאת ההארכה דאפי"ה הוה חשיב כתולהו וזבין והיה נפטר אי לאו המודעה. ועוד יש לדקדק מדקאמר דבמכר דכוותיה אמרי' אגב אונסיה דזוזי וכו' דאי לא תימא הכי הול"ל ולא עוד אלא אפי' נתנו לו קצת מעות דהוי כעין מכר אפי"ה אם מוסר מודעא וכו' אלא מדקאמר הכי משמע דהכי פי' דבמכר דכוותיה כלומר שלא היה נותן כל דמי המכר אלא מקצתו אפי"ה הוי זביניה משום דאגב אונסין דזוזי גמר ומקני וזה פשוט לכל מבין לפי הנלע"ד ע"כ. ואהמ"ר אלו היה רואה דברי הרשב"א הנ"ל שהביא הר"ב ז"ל דנראה בהדיא דס"ל דגבי תליוהו וזבין לא קנה בנתינת קצת דמים לא היה מפרש הכי דברי הרשב"א ז"ל דדברי הרשב"א הם באו סתומים וכדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי אין אנו מדקדקים כמו שדקדק הוא ז"ל הגם דפשט דבריו מוכיחות קצת כמו שכתב הוא ז"ל אפי"ה היינו דוחקים עצמינו לפרשם דכונתו לומר דאפי' נתנו לו קצת מעות דהוי כעין מכר וכו' כמ"ש הוא ז"ל ודחה אותו מכח דקדוק דהול"ל הכי וכדי שלא יהא נסת"ר מחמת"ו אין אנו מדק' כן:

שבתי וראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה והביאה מר"ן הב"י ז"ל בח"מ סי' י"ב מחידשין י"ג וז"ל והרי זה כמי שאנסוהו ליתן שאעפ"י שקבל קצת מעות לא אמרי' בכי האי אגב אונסא וזוזי גמר ומקני שלא אמרו אלא בזוזי של דמי המכירה אבל כאן קצת הגזילה הוא דהשיב ולא דמי הגזילה הגע עצמך הרי שגזל שדה מחבירו ואנסו למכור לו מחציתו ובמחיר שיחזור לו מחציתו האחר הנאמר בזה אגב אונסא וחצי שדהו שהוא מחזיר לו גמר ומקנה החצי האחר והא נמי דכוותה היא. ועוד דאף לכשתמצא לומר גבי תליוה וזבין שאמרו אגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה דאפי' בנותן זוזי כל דהו קאמר כדעת מקצת גדולי' בכל כי הא מודו דלא גמר ומקנה דלא אמרו אלא בקרקע שאין לו אונאה ונקנה אפי' בפרוטה דומייא דאשה הא במטלטלין שיש להם אונאה לא אמרו עד כאן לשונו:

והא ודאי תמיהא גדולה היא בעיני על מוהריק"ו ז"ל איך אשתמיט מניה דמר תשו' הרשב"א ז"ל הנז' דמבואר בהדיא דס"ל דלא אמרו אלא כשנתן כל דמי המק' אבל אם נתן מקצת דמי המקח אינו קונה ואיך דקדק הוא ז"ל בדבריו דס"ל דאף שלא נתן כל דמי המכר אלא מקצתו אפי"ה הוי זביני זביניה דלפי דבריו נעשה הרשב"א סותר דידיה אדידיה. ועוד דאפי' לדעת מקצת גדולים דסברי דבנותן מקצת המקח הוי זביני כבר חילק הרשב"א ז"ל דלא אמר אלא בקרקע אבל לא במטלטלין שיש להם אונאה ונדונו של מוהריק"ו ז"ל הרואה יראה דמיירי במטלטלים דהיינו מעות וזה אליבא דכ"ע דצריך שיתן כל דמי המקח וכ"ש לדעת הרשב"א בחי' דס"ל דאין חילוק בין קרקעי למטלטלי ובכולם צריך שיתן כל דמי המקח כמש"ל יע"ש: וכמו כן תמהני על מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' כ"ח שכתב וז"ל ואיכא פלוגתא דרבוותא במאי דקאמר בגמ' אגב זוזי גמר ומקני דרשב"ם ז"ל סובר דדוקא היכא דיהיב ליה כל דמי השוויי הוא דאמרי' הכי דאגב זוזי גמר ומקנה. ומדברי הרשב"א ז"ל בתשובה יראה דהא דאמרי' דתליוהו וזבין זב"ז אע"ג דלא יהיב ליה כל הדמים אלא כל דהו גמר ומקנה ע"כ והוא תימא דאדרבא מתשו' הרשב"א ז"ל הנז' מבואר בהדיא להיפוך דצריך שיתן כל דמי המקח וכמ"ש ולפי הנראה הוא דמוהריב"ל ז"ל אזיל לשיטת מוהריק"ו הנז' שכן ראיתי שכתב דאחר שכתב זה הביא דברי מוהריק"ו הנז' שבתשו' קפ"ה יע"ש: ומ"ש דרשב"ם ז"ל סובר דדוקא היכא דיהיב ליה כל דמי המקח לא ידעתי מהיכן למד כן בדברי רשב"ם ואפ' דלמד כן ממ"ש מי שתלו אותו וכו' עד שמכר וקיבל הדמים וכו' וממ"ש וקיבל הדמים ולא כתב וקיבל דמים משמע כל הדמים זה עולה בדעתי לומר בדוחק. שו"ר למרן הב"י ז"ל שדקדק כן כדברי רשב"ם ז"ל דס"ל הכי ממ"ש וז"ל והואיל דאי' תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי ע"כ ומדקאמר דלא מפסיד מידי משמע שלא היה מפסיד משלו כלום ע"כ:

אלא דראיתי למר"ן החביב ז"ל בהגהב"י שהביא דברי מרן הב"י ז"ל אלו שכתב דנראה שכן הוא דעת רשב"ם ז"ל שכתב וכו' וכתב הוא ז"ל נ"ב אין זה מוכרח ע"כ. ואנכי לא ידעתי למה איניו מוכרח והרואה יראה שהוא הכרח גדול ודקדק אמיתו ממ"ש דלא מפסיד מידי משמע וכו':

והנה זה החילוק שחילק הרשב"א ז"ל דלא אמרו מקצת גדולים דאפי' בזוזי כל דהו גמר ומקני אלא בקרקע שאין בו אונאה אבל במטלטלים שיש להם אונאה לא. ראיתי שדבריו אלו הם דברי רבינו יונה ז"ל והביאו הטו"ר ז"ל בריש סי' ר"ה וז"ל מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים הרי זה מכר בין במקרקעי ובין במטלטלי אלא שהר' יונה חילק דבקרקעי אפילו לא נתן לו כל שוויו לפי שאין אונאה לקרקעות אבל מטלטלין כיון שיש בו כדי אונאה וכו' אין כאן מקח ע"כ:

ומזה תמהני על מה שראיתי להרב מוהר"א קובו ז"ל בסי' כ"ה ה"ד הרב חשק שלמה בסי' י"ב הגהב"י אות כ"ג וז"ל מ"ש הרשב"א ז"ל לחלק בין קרקעי למטלטלי לא אמר כן אלא מכח הסברא ולא שכן אמרו הגדולים בפירוש ואני אומר כי לדעתי הני רברבי מיירי אפי' במטלטלי וכו' יע"ש. ואהמ"ר נראה דאישתמיט מניה דברי רבינו בעל הטורים ז"ל בשם ר' יונה ז"ל הנז' שכתב בדברי הרשב"א ז"ל בהדיא וכמ"ש:

וכמו כן ראיתי למרן החביב ז"ל בהגהט"ו אות ג' שתמה ג"כ על מוהרשד"ם ז"ל בסי' תי"ט שכתב כן דהרשב"א ז"ל לא אמרו אלא מכח דסברא ואין כן דעת הני רברבי וכו' ודחה דברי הרשב"א ז"ל יע"ש. ותמה עליו דאשתמיטתיה דברי הרב בעל הטורים יע"ש:

והנני אוסיף להפליא עליו מלבד מה שתמה הוא ז"ל והוא דמוהרשד"ם ז"ל עצמו בח"מ סי' רפ"ה הביא דברי רבי' בעל הטורים משם רבינו יונה ז"ל הנז' דחילק בין קרקעי למטלטלי וכו' וכתב עליו דהדברים נאים למי שאמרן גם גדול בדורינו מוהרי"ק ז"ל שבח הדברים וסעד אותם מדברי גדולים. ע"ש. הרי דכבר ראה דברי הטור משם ר' יונה ז"ל שכתב חילוק זה ואיך בסי' תי"ט תקפתו שכחה דהרשב"א לא אמר אלא מסברא וכו': עוד ראיתי להרב מוהריק"ו ז"ל בשורש ס"ג שהביא דעת הנהו רבוותא שלמדו מדברי התוס' בשבת דפ"ח ע"א ד"ה מודעא רבא וכו' שכתבו והא דאמרי' בנדרים שכרת משה ברית עם ישראל על התורה ומצות והשביעם על כך וכן בסוטא אמרו שקבלו כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל אומר ר"ת דעל פי הדיבור הוה והוי כבעל כרחם ע"כ. ומדברי ר"ת ז"ל אלו למדו הנהו רבוותא לענין גט מעושה שמתחילה נאסר הבעל בבית האסורים כדי שיגרש ולבסוף הותר וגירש בביטול מודעות שהגט פסול דכל שביד האנס לאנסו אעפ"י שבשעה שגירש לא אנס אותו מ"מ כיון שבתחילה אנס איתו ובידו עתה ג"כ לחזור עוד ולאונסו עדיין אונם הראשון קיים וכל הנעשה מהמשך זה מקרי נעשה באונס כמו דאמרי' גבי מודעה רבא לאורייתא דאעפ"י דבערבות מואב כשהשביעם משה על התורה והמצות שהי' ע"פ הדיבור לא אנס אותם בשום אונס כלל באותה שעה מ"מ כיון שמתחילה בשעת מ"ת כפה עליהם ההר כגיגית ובערבות מואב הי' בידו ג"כ לחזור ולכפות עליהם הרים הגבוהים מקרו אנוסים דככחו אז כחו עתה:

ומוהריק"ו ז"ל חלק עליהם ואמר שאין מדברי ר"ת הנז' ראיה לדבריהם דר"ת לא אמרה למילתיה אלא בההיא דמודעה רבה ושאר מעשה ב"ו דבשלמא גבי הקב"ה אשר לא יפלא ממנו שום דבר חשיב תמיד כמו עומד באונס ושרוי בתוכו כי מי יאמר לו מה תעשה וגם כי לא אדם הוא ויתנחם שנאמר שבאולי מתחילה היה עומד בדעת אחד ועתה עומד בדעת אחרת מה שאין כן בני אדם דעבדין ומתמלכין ואפשר לומר דאע"ג שמתחילה בא עליו מצד האונס עתה נמלך ולא יעשה עוד באונס וא"כ אעפ"י שהאונס הראשון קיים מ"מ כיון שעכשיו לא אנסו לא מקרי אינם ועוד שהרי בנדון הגט הנז' כן ראוי לחשוב ולומר שאעפ"י שמתחילה כפה אותו מ"מ עתה בשעה שגירש כיון שלא אנס אותו מסתמא ודאי איכא למימר שחזר בו שלא לכופו מאחר שהדבר אינו הגון וגם יודע שלא יוכשר הגט ע"י כפיה משו"ה נמלך וחזר בו מלכופו עוד עכת"ד ועיין להרפ"ד בדמ"ט ע"ב שהביא דבריו אלו יע"ש:

ואהמ"ר נלע"ד שהדין עם הנהו רבוותא שהביא מוהריק"ו דס"ל דאפי' במעשה ב"ו ס"ל לר"ת דכל שמתחילה בא עליו מצד האונס אעפ"י דשוב בשעת מעשה לא אנס אותו מ"מ כיון שבידו לחזור ולאנסו עדיין אונס הראשון קיים והוי אנוס ואפי' גבי גט מעושה שאין הדבר הגון וכו' והוא שמצאתי להריטב"א ז"ל בחי' לגיטין דנ"ה ע"ב מהש"ס עלה דמתני' דקתני כיצד לקח מסיקיריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל וכו' בסוף ד"ה והא דאמרי' לקח מן האיש וחזר וכו' וז"ל ומדאמרי' הכא דלקח מסיקיריקון אעפ"י שלקח מבעל הבית מקחו בטל אומר ר"ת דה"ה לגט מעושה שלא כדין דקיי"ל דפסול דלאו דוקא כשמכין אותי באותה שעה וכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה מאדם שיש בידו לעשות כי הא דהכא בסקריקין הגט פסול דהא סקריקין הכא אינו כופה אותו למכור אלא שמאימה ומפחד שיש לו הוא מוכר ואמרינן דלא קנה הכא נמי לא שנא עכ"ל ר"ת הרי בהדיא דס"ל לר"ת כמ"ש הנהו רבוותא דאפי' במעשה ב"ו ס"ל לר"ת דכל שמתחילה בא עציו מצד האונס אעפ"י דשוב בשעת ממשה וכי' ודלא כמו שצדד מוהריק"ו ז"ל ודו"ק: וכמו כן תמהני על מוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ס"ג שכתב על ראובן שהניחוהו בבית הסוהר כדי שיגרש את אשתו ואחר שנתרצו הוציאוהו מבית הסוהר ועכבו אותו קצת ימים כדי שיאמר שגירש ברצונו הגמור וכו' וכתב דכיון דבזמן נתינת הגט נסתלק מעליו האונס אין לחוש שיאנסו אותו עוד והביא ראיה מדברי מוהריק"ו ז"ל הגז'. ולפי מ"ש אין ראיה ממוהריק"ו דהדין עם הנהו רבוותא דס"ל להפיך:

וחפץ הייתי להאריך בהאי עניינא אלא כיון שראיתי שהספרים מלאים וכמעט לא הניחו מקים להתגדר בו לא הארכתי עוד:

עלה בידינו מפרשת אלה הדברים דמי שמכר באונס בין באונס הגוף ובין באונס ממון ואפי' שהפחידו בהגזמה בעלמא שיעשה לו איזה דבר ואפי' הפסד הנאה כמ"ש הנימק"י בשם ר"ח וכן פ' הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מכירה אם כתב עליו שטר המקח קיים לדעת רב אפי' בלי נתינת מעות ולדעת שמואל צריך שיתן לו מעות ובשטר לחוד אינו קונה וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל דצריך שיתן לו דמי המקח אבל במתנה לא קנה וגם צריך שיתן לו כל דמי שוויו המקח אבל אם נתן לו מקצת דמי המקח לא קנה וזהו דעת כל הפוסקים ז"ל כמ"ש וגם הרמב"ם ז"ל הכי ס"ל כפי מה שדקדק הרמש"ל בדבריו ממ"ש מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח דמשמע כל דמי שוויו במשלם יע"ש: אלא דיש מי שסובר דהיינו רבינו יונה ז"ל והרשב"א ז"ל לדעת מקצת גדולים דהיינו דוקא במטלטלים שיש להם אונאה אבל בקרקע שאין בו אונאה ניקנית אפי' בפרוטה. ומרן החבי"ב ז"ל בהגהט"ו אות ד' כתב משם מוהראד"ב ז"ל דלענין הלכה אפי' בקרקע יכול המוחזק לומר קי"ל כמאן דאמר דבעינן שיתן לו כל דמי שווייו:

גם לדעת רשב"ם ז"ל צריך שימנה המעות ואי לא מנה גילה דעתו דבעל כרחו מקבל. ולדעת הרשב"א ז"ל צריך שיעיין במעות אי טבי נינהו או לא. ולדעת התוס' ז"ל ס"ל דצריך שיתן המעות בפני עדים:

עוד נקדים מ"ש התוס' ז"ל במגילה די"ו ע"א ד"ה דחי עשרה אלפים ככרי כסף דידי וז"ל שמעתי שעשרת אלפים ככרי כסף עולין חצי שקל לכל א' מישראל שהיו ת"ר אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם דוק ותשכח ע"כ. ובדברי התוס' הללו כל הראשונים ז"ל המה ראו כן תמהו דבמחצית השקל שנצטוו ישראל לאדנים כתיב בפ' פקידי וכסף פקודי העדה מאת אלף וגו' ופירש"י מנין חצאי שקלים של ת"ר אלף עולה מאה ככר וכו' במנה של קדש שהיה כפול וכו' ואף אם היו ככרי המן ככר של חול עולה מאתים ככר אך עשרת אלפים לא משכחת לה:

והרב שער אפרים ז"ל בסי' מ"ה הגיה חמשים שקל דהאומר ערך פ' עלי מבן ך' שנה ועד ס' הוא חמשים שקל ועולה עשרת אלפים ככרי כסף וזהו שדייקו התוס' לומר ליתן כל פדיונם ר"ל דמי ערכם ע"כ וכדבריו כתב רבינו בחיי בס' פקודי והרב מנות הלוי ז"ל ועיין למוה"ר הגדול מוהר"י חזן ז"ל בס"ה מערכי לב בדק"י ע"א מ"ש ע"ד התוס' הללו פי' נאה ויפה אלא דלפי' ה' שער אפרים מדוקדק מ"ש כל פדיונם ודו"ק:

ומעתה נבוא לכונת הכתובים ונקדים עוד מאי קיי"ל דמלך שמחל על כבידו אין כבודו מחול יען דכבודו לאו דיליה אלא של צבור. וכבר ידוע מאי דאמרו בגמ' דאחשורוש הי' מתפחד וא"ל מסתפינא מאלהיו דלא לעביד בי כדעבד בקמאי ועוד אמרו במ"ר דטען בעדם כי כך נצטוו בתורתם ותורתם הם שומרים:

אי לזאת בא המן הרשע וא"ל דע לך כי ישנו עם אחד וגו' כי דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ואם באת להליץ טוב בעדם כי תורתם הם שומרים ואתה מוחל על כבודך. ישוב עמלם בראשך שתדחה מפניהם דאין כבו' מחול דכך יש להם בדתם דמלך שמע"כ אכ"מ ועי"ז את דתי המלך אינם עושים:

ודע לך דנפיק לך מזה חורבא והוא כי ידברו את אויבים בשער זה הדין שיש להם וילמדו מהם בני עמינו הגרים עמהם ומה גם היותם מפו' ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ויפרסמו ענין זה וכמעט תדחה ממושבך ותאבד המלכות דכיון דאין כבודו משלו אלא משל צבור מה כבוד נשאר וז"ש ולמלך דאין כבודו משלו דוקא אין שוה להניחם דכל הנזק מגיע לך: באופן דהמן הרשע אנס אותו במכירה זאת והפחיד אותו פחד גדול והגזמה גדולה דיאבד מלכותו וכבר כתבנו משם הנמק"י ור"ת והרמב"ם ז"ל דס"ל דלאו דוקא בתלוהו וזבין ביסורים אלא אפי' באונס ממון ואפי' בהפחדה והגזמה בעלמא שמפחידו ואפי' הפסד הנאה הוי אונס כ"ש וק"ו בהפחדה זאת שיאבד מלכותו דאין לך אונס גדול מזה ויתכן לומר שהפחידו שהוא עצמו יפרסם ענין זה שיאבד המלכות ועיין עוד לקמן בציור כזה ובזה תלוי יסוד הדרוש הזה:

הנה כי כן בא המן הרשע לעשות את המכירה כדת וכהלכה עפ"י הדין הגמור המוסכם מכל הפוסקים שלא יהיה בה שום פקפוק כדי שלא יוכל לחזור בו: ולז"א אם על המלך טוב תחילה וראש. יכתב לאבדם דהייני שיעשה שטר על המכירה ולדעת רב מי שמכר באונס וכתב לו שטר ונתן לו המקח קיים אי לזאת יכתב לאבדם:

אלא דהניחא לדעת רב דס"ל דבשטר לחוד קנה אבל לדעת שמואל דקי"ל הלכתא כוותיה דס"ל דצריך שיתן לו דמים לא קנה ומה גם דלדעת כל הפוסקים ס"ל דלא די במה שיתן לו מקצת דמים אלא צריך שיתן לו כל מה ששווה המקח: לז"א ועשרת אלפים ככרי כסף אני נותן שהם ערך שווי כל ישראל כמ"ש התוס' והרב שער אפרים ז"ל דחשבון זה עולה ערך כל ישראל כמו שיצאו ממצרים ת"ר אלף ויגיע חמשים שקל על כל נפש מישראל והאומר ערך פ' עלי נותן חמשים שקל וכמש"ל:

והגם שהיה יכול המן לפטור את עצמו במכירה זאת בנתינת קצת דמים יען דזאת המכירה יש לדמותה לדין מכירת קרקע דעבדים הוקשו לקרקעות ולדעת רבי' יונה והרשב"א ז"ל מ"ל דקרקע נקנה במקצת דמים ואפי' בפ' מ"מ כיון שכתב מוהראד"ב ז"ל דלענין הלכה אפי' בקרקע יכיל המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דבעינן שיתן כל דמי שוויו משו"ה חשש המן שמא יאמר לו אחשורוש שהוא מוחזק בישראל קי"ל כמ"ד דצריך שיתן לו כל שוויו אי לזאת כדי לצאת י"ח אליבא דכ"ע ולא יהיה לו פתחון פה לדבר נתן לו דמי שווי כל המקח ערך כל ישראל עשרת אלפים ככרי כסף:

ועוד אמר תיבת אשקול שם רמז למש"פ רשב"ם במ"ש דלא ארצי זוזי לא מנה המעות גילה דעתו דבע"כ מקבל לזה אמר אשקול דהיינו אני מונה אותם בפניו א' לאחת למצא חשבון כדי שלא יהיה לו טענה אח"כ:

ועוד אמר על ידי עושי המלאכה כנותו לרמוז מ"ש התוס' ז"ל דצריך שיתן המעות בפני עדים אבל אם לא ראו העדים נתינת המעות לא קנה לז"א ע"י עושי המלאכה דהיינו עדים:

אלא דעדין אף הוא ראה מ"ש הרשב"אז"ל במ"ש דלא ארצי זוזי דהיינו שלא דיקדק במעות אם יפות הן או רעות דגילה דעתו דבע"כ מקבל אי לזאת אמר להביא אל גינזי המלך וכבר כתבנו מה שפירש מוהרמ"א ז"ל דכונתו לומר לו שהוא יתן לו יו"ד אלפים ככרי כסף ממטבעות גדולים וטובים מהכסף הטהור הראויות להביא אל גנזי המלך כי יהיה הכסף טוב מאד וא"כ לא הניח לו מקום לחלוק ומעתה תתבטל טענת האונס וממכרו ממכר לכ"ע: והנה המלך אחשורוש בראותו מפורסם אונסו כי בנפשו הוא דבר וגם ראה שהקיפו בהלכות ולא הניח פינה וזוית בחר לו דרך א' דהיינו שלא ליקח ממנו הכסף כ"א ליתן אותם במתנה דבזה אליבא דכ"ע במתנה לא קנה ועי"ז יוכל לשוב לערער על המכר ביום שידובר בו ולז"א לו הכסף נתון לך והריני כאלו התקבלתי והעם לעשות בו וגו' ואמטו להכי כאשר באת אסתר לפניו ואמרה לו כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ההוא אמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ולומר דבכגון דא הוייא מכירה ולא דעת ולא תבונה אליו כי להראות לו האונס לא קיבלתי מעות דלכ"ע ס"ל דתליוהו וזבין בלתי נתינת מעות לאו שמה מכירה דדוקא תליוהו וזבין ז"ז אבל יהיב לא:

ויתכן דלזה כוון הפיטן במ"ש מועצותיו כדת נתונות די"ל איך יתכן שיהיו עצותיו שנתיעץ להשמיד להרוג ולאבד אומה א' שלימה שיהיה כדת דבאיזה דת יש התר להרוג אומה א' מנער ועד זקן וכו' אלא הכונה לומר דהעצה שנתיעץ בענין המכירה היה כדת וכהלכה מוסכם מכל הפוסקים: ואל תתמה על החפץ מכל מה שכתבתי דאיך יתכן לומר שהיה יודע המן לכוון אימרא כל אלו הדינין וההלכות דלא נפלא' היא ולא רחוקה שהרי פוק חזי מ"ש רבינו הקדוש האר"י זצוק"ל בכונת מ"ש בגמ' במ"ש ישנו עם אחד ישן הוא האלוה שלהם על סוד הדורמיטא ומשם בארה עד היכן הגיע גודל חכמתו יע"ש ועיין עוד השייך לכונת הפסוקים אלו בסוף הדרוש ד"ה ואפשר: כי מן הבא"ר נלע"ד לפרש מקראי קדש האמורים בס' שמואל ב' סי' פ"ד וכ"ת וישקף ארונה וירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה:

ויאמר ארונה מדוע בא אדוני המלך אל עבדו ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל העם:

ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים:

הכל נתן ארונה המלך למלך ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך: ויאמר המלך אל ארונה לא כי קנו אקנה מאתך במחיר ולא אעלה לה' אלהי עולות חנם ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמישים ע"כ: ויש לדקדק בכתובים הללו טובא חדא במ"ש וישקף ארונה וגו' ופירש"י מתחבא היה מפני המלאך כמו שכתוב בד"ה לאיזה צורך טרח וכתב לה קרא שהי' מתחבא וכו'. ותו במ"ש לקנות מעמך הול"ל ממך והרב כלי יקר ז"ל פי' דר"ל מעמך שתהיה הקניה מעמך מחדרי לבבך בלב שלם וכו' ולדרכינו יבא על נכון ותו מ"ש לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה וגו' מי הכריחו לדע"ה שיגיד לארונה לאיזה צורך קונה מאתו הגורן. ותו מ"ש מעל העם דהול"ל מעל ישראל והרב כ"י פירש שרמז לו שעצירת המגפה תועלת הוא לארונה ולעם הארץ אפי' או"ה ולדרכינו יבא על נכון. ותו מ"ש ויעל אדוני המלך וגו' ראה הבקר לעולה וגו' וכלי הבקר לעצים וגו' למה נתן לו ארונה דבר שלא שאל לו דהע"ה שהוא לא שאל ממנו כ"א הגורן ובא הוא ונתן לו הבקר וכלי הבקר וגו'. גם תי' ראה אין לה מובן. ותו מ"ש הכל נתן וגו' ופי' רד"ק דרצה ליתן לו במתנה ודוד לא רצה לקבל במתנה מאי דעתו של ארונה ליתן לו במתנה כל זה והרי לא שאל לו כ"א לקנות. ותו מ"ש לא כי קנה אקנה מאתך במחיר מדוע לא רצה דהע"ה ליקח ממנו במתנה. גם תי' מאתך יתר. ותו מ"ש ויקן וגו' בכסף שקלים חמישים למה הוצרך לומר מניינא:

וחו"ץ מדרכינו יתכן לפרשם בשני אופנים והנה אופן אחד באר"ש והוא בהקדים מאי דאמרי' במציעא דכ"ב אמימר ומר זוטרא אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתיה אריסיה תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחנהו וא"ל לאריסיה אמאי לא אייתת להו לרבנן מהנך שפירתא א"ל למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר וכו' א"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי ומשמע התם דאם בא בעה"ב והוסיף ליכא תו משום כיסופא וכדתנן ואם בא בעה"ב והוסיף תרומתו תרומה וכל שהוסיף לית ביה משום כיסופא ועיין למוה"ר הגדול ז"ל בס' שם הגדולים בפ"א דאבות מט"ו מ"ש בזה:

והנה דהע"ה כשבא לשאול מארונה שימכור לו את הגורן חשש כיון שהוא הי' מלך שמא לא יתן לו ארונה הגורן בלב שלם ובנפש חפיצה כי אם משום כיסופא ומפני הבושה ויש בו משום לתא דגזל והקב"ה שונא גזל בעולה והגם דגם ארונה הי' מלך מ"מ לפני דהע"ה לא הי' חשוב לכלום וכמש"ל ארונה לדהע"ה מדוע בא אדוני המלך אל עברו:

לז"א ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן והיינו כמ"ש הר' כ"י שתהיה הקנייה מעמך מחדרי לבבך בלב שלם ולא מחמת כיסופא ונתן טעם למה אני שואל מעמך שיהיה הנתינה בלב שלם וכו' יען שמה שאני רוצה ליקח הגורן הוא כדי לבנות מזבת לה' ולהקריב עולות ואם אתה נותן אותו מחמת כיסופא יש לתא דגזל והקב"ה שונא גזל בעולה. ועוד מצד אחר יש לך ליתן אותו בלב שלם משום דיש לך הנאה דותעצר המגפה מעל העם וכמ"ש הרב כ"י שרמז לו שעצירת המגפה תועלת הוא גם לארונה ואפי' לאו"ה וא"כ אין לך הנאה גדולה מזאת:

אי לזאת השיב לו ארונה ויאמר אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ולא תחוש דמשום כיסופא אני נותן כ"א בלב שלם וראיה לזה ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים הכל נתן ארונה וגו' הרי דדברים שלא שאלת ממני אני מוסיף ליתן וכיון שכן ליכא עתה חשש דמשום כיסופא הוא דהא קי"ל ואם בא בעה"ב והוסיף וכו' וגם שאתה שאלת ממני לקנות בדמים ואני נותן לך במתנה וזה ראיה ב' דבלב שלם אני נותן אלא דלא רצה בזה דהע"ה ליקח במתנה משום שלא לעלות לה' עולות חנם: אופן ב' נלע"ד דאפשר לומר בהקדים מאי דאמרינן בבא בתרא די"ג ע"ב גבי קרקע שאין בו דין חלוקה דהיינו ד' אמות לכל א' אין כופין אותו לחלוק ואם אמר לו טול אתה ד' אמות ואני אטול ג' שומעין לו ורשב"ג אומר אין שומעין לו ובעי תלמודא מ"ט דרשב"ג ומשני דמצי א"ל אידך במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה ע"כ. וכן פסקי הרי"ף והרמב"ם ז"ל הלכה כרשב"ג דאין שומעין לו משום דמסתבר טעמיה אבל ר"ח והרא"ש ז"ל פסקו כת"ק:

וכתב הסמ"ע ז"ל בח"מ סי' קע"א ס"ק כ"ד דטעמייהו מייהו דרבנן דפליגי ארשב"ג ואמרי דשומעין לו ולא חיישי משום שונא מתנות יחיה הוא משום דס"ל דכל היכא דמטי ליה הנאה לנותן ליכא משים שונא מתנות יחיה משום דהוי כמוכרו לי:

ובזה פ' הרב החסיד ז"ל בס' בהעלותך כונת המאמר בפ"ג דמגילה ר' זירא כי הוו משדר ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה שקיל כי הוו מזמני ליה אזיל אמר אתיקו' הוא דמתייקרו בי ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה וכו' לא הוה שקיל וכי היו מזמני ליה לא הוה אזיל א"ל לא ניחא לכו דאחייה דכתיב ושונא מתנות יחיה ע"כ דלכאורה קשה במאי קא מפלגי ר"א ור"ז אמנם יראה דפליגי בפלוגתא דרבנן ור"ש ב"ג דר"ז ס"ל כרבנן בדין חלוקה שאם א"ל טול אתה ד' ואני אטול ג' שומעים לו ולית בי משום שונא מתנות יחיה כל דמטי ליה הנאה לנותן ומשו"ה כי הוו מזמני ליה הוה אזיל משים דמתיקורי ביה וכמוכרו לו דמי כל דאית ליה בגיניה יקר וגדולה. אך ר"א ס"ל כרשב"ג דס"ל דאפי' בהא אין שומעין לו ומשו"ה כי הוו מזמני ליה נמי דמטי להו הנאה דמתייקרי בו לא הוה אזיל אמר לא ניחא לכו דאחייה דס"ל כרשב"ג דאפי' במטי לו הנאה לנותן נמי איתא להא ע"כ:

ובכן עד"ז יש לפתור הויכוח של ארונה עם דהע"ה והוא דכששאל ארונה לדהע"ה מדוע בא אדוני המלך אל עבדו השיב לו לקנות מעמך את הגורן וגו' ותעצר המגפה מעל העם והיינו כמ"ש דרצה לומר לו דבזאת המכירה של הגורן יש לך הנאה דתעצר המגפה גם ממך ואין לך הנאה גדולה מזו דמציל נפשו ממות וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו:

לז"א ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדיני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה וגו' הכל נתן ארונה וגו' במתנה והיינו דארונה ס"ל דהלכה כרבנן דאמרי דכל דמטי הנאה לנותן לית בו משום ושונא מתנות יחיה וכיון דיש לי הנאה דתעצר המגפה מעלינו יכול אני ליתן לך הגורן במתנה ואל תפחד משום ושונא מתנות יחיה:

אמנם דהע"ה רוח אחרת אתו וס"ל דהלכה כרשב"ג דס"ל דאפי' היכא דמטי ליה הנאה אין שומעין לו משום ושונא מתנות יחיה וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל הלכתא כוותיה משום דמסתבר טעמיה ולז"א לא כי קנה אקנה מאתך במחיר ואיני חפץ ליקח אותו במתנה משום ושונא מחנות יחיה: ולפי דרכינו יובנו כונת הכתובים והוא דכבר כתבנו דמי שמכר באינס בין באונס הגוף ובין אונס ממון אם קבל דמים המקח הוי מקח אבל במתנה לא קנה ויכול לחזור בו. ונקדים עוד מ"ש מוהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קצ"ז והביאו מרן החבי"ב ז"ל בהגהט"ו אות י"ט דיראת הדבר מקרי אונם ועדיף ממאסר של צדקיהו ואין לך אונם גדול מזה יע"ש:

עוד אביא מ"ש רלב"ג ז"ל בסוף ספר שמואל וז"ל תועלת הכ' הוא להודיע שאין ראוי להעלות לשי"ת עולות שיחשב בהם שיהיה בהם קצת אונס כמו בענין זה שהיה נותן ארונה לדוד דאפשר שלא היה נותן זה כי אם על צד היראה ממנו להיותו מלך ולזה רצה דהע"ה לקנות הגורן וכו' ע"כ. נמצינו למדין דב' מיני אונסים יש לו לארונה במכירת הגורן הא' דכיון דשאל ממנו המלך מתפחד לומר לו לא אמכור ומוכרח למוכרו וה"ן שני דכיון דהיה מתיירא מן הדבר וגילה לי דעצירת המגפה תלוי במכירת הגורן דאם ימכור לו ויבנה מזבח תעצר המגפה א"כ הוי אנוס כמ"ש מוהרש"ך ז"ל דיראת הדבר הוי אונס::

ומעתה נבוא אל המכוון וז"ש וישקף ארונה. וירא וכו' ופירש"י דמתחבא היה מפני המלאך הדוב"ר. ובא להורות לנו דארונה הי' מתירא מן הדבר. ויאמר ארונה מדוע בא אדוני המלך אל עבדו ומדברים אלו שדבר לי בזה הסדר של ענוה ושפלות למדנו שהי' כפוף ומתפחד ממנו ונפקא מינה דאם ישאול ממנו איזה דבר ויתן לו באונס הוא נותן על צד היראה. ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל העם. גילה לי דאין המגפה נעצרת אם לא בקניית הגורן לבנות מזבח לה' אשר ע"כ כיון שאתה מתפחד מן הדבר והראי' שנחביתה תמכור לי הגורן ותציל ממות נפשך: והנה ארונה כיון שראה דמפורסם אונסו מב' צדדין הן מצד יראת הדבר כי בנפשו הוא והן מצד ששאל אותו המלך דוד ומתיירא ממנו לומר לו שאינו רוצה ליתן לו מה עשה חשב מחשבות לבלתי קחת ממנו כסף כ"א ליתן אותו במתנה דאם לוקח ממנו דמים אז לכ"ע תליוהו וזבין זביניה זביני אבל אם אינו לוקח ממנו דמים כ"א נותן אותו במתנה אז לכ"ע תליוהו ויהיב אין מתנתו מתנה ובזה יש לו הבטחה כי ברוב ימים ימצאנו ויכול לערער עליו:

ולז"א ייאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ר"ל כיון שאתה הוא אדוני המלך מוכרח אני לקיים דברך ראה הבקר לעולה וגו' הכל נתן ארונה למלך דהיינו רציני הוא ליתן אותו לך במתנה. ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך ופי' המתרגם ה' אלהך יקבל קרבנך ברעוא רצונו לומר לו דכל מגמתו הוא שיקבל קרבנך ברעוא ותעצר המגפה מעלינו דאני מתיירא מהדבר ומחמת יראת הדבר הוא מה שאני נותן וזה מקרי אונס כמ"ש מוהרש"ך ז"ל דיראת הדבר מקרי אונס דאין לך אונס וכו':

אמנם דוד הע"ה הבין כונתו של ארונה דמה שלא רצה למכור הגורן בדמים כי אם ליתן לו במתנה היינו כדי שלא יהיה המכירה קיימת ויוכל לחזור בו כשירצה בטענה דאנוס הי' דדוקא תלוהו וזבין ז"ז אבל תלוהו ויהיב לא. לז"א ויאמר המלך אל ארונה לא. כי קנה אקנה מאתך במחיר דהיינו בדמים דוקא ולא במתנה כדי שיהיה המכר קיים ולא תוכל לערער דאנוס היתה וכמ"ש:

ואמר עוד ויקן דוד את הגורן וגו' בכסף שקלים חמשים דהיינו במנין לרמוז מ"ש רשב"ם ז"ל בפי' דארצי זוזי דהיינו דצריך שימנה המעות משו"ה אמר בכסף שקלים חמשים:

ויתכן להליץ טוב בעד ארונה שאין כונתו במה שרצה ליתן הגורן במתנה כדי שלא יהיה המכר קיים כמ"ש אלא כונתו היתה לטובה יהוא שראיתי למוהריק"ו ז"ל בשורש קפ"ו שכתב בשם רבינו יודא בר ברזילי דאפילו בתלוהו ויהיב. מתנתו מתנה יע"ש. והגם דמוהריב"ל ז"ל בח"ב סי' מ"ז כתב דאין לחוש לדבריו דיחידאה הוא לגבי הנהו רבוותא וגם מוהרשד"ם ז"ל בא"ה סי' קפ"ב כתב דאפי' שנראה דיש מי שסו' כסברתו דהיינו מוהריק"ו אפי"ה אין המוחזק יכול לומר קי"ל כמוהר"י בר ברזילי. וגם הרמש"ל בפ"י מה' מכירה ה"א תמה על מוריק"ו דהיאך תפס דברי ריב"ב בדבר שכל חכמי ישראל חלוקין על זה יע"ש. מ"מ מצינו דיש סברא בעולם דס"ל דגם במתנה באונס מתנתו קיימת. וגם מוהרלנ"ח ז"ל בח"א סי' ס"ג כתב דיכול המוחזק לומר קי"ל כמוהריב"ב ז"ל יע"ש ועיין למרן החביב ז"ל בסי' כ"ה בהגהב"י אות ע' יע"ש:

וא"כ אפשר לומר דארונה תפס השיטה כמוהריק"ו ומוהריב"ב ז"ל דסברי דגם במתנה מתנתו קיימת ולהכי כשאמר לו דהע"ה לקנות מעמך הגורן דהיינו בדמים כדי שיהיה המכירה קיימת השיב לו ארונה דיקח במתנה ואינו צריך נתינת דמים מאחר דכבר כתב מוהריק"ו בשם מוהריב"ב דגם במתנה מתנתו קיימת כמ"ש אמנם דהע"ה לא רצה בזה מאחר דהיא סברא יחידאה וכל חכמי ישראל חולקין עליו ולז"א לא כי קנה אקנה מאתך במחיר:

ומה שהוכרחתי לפרש פי' זה הוא יען דכשפירשתי הפי' הא' באותה הלילה חלמתי חלום שהייתי יושב בבית א' חשובה עד מאד והיו החלונות פתוחים לפני הבהמ"ק וכתל המערבי ואני הייתי יושב בחלון והייתי שמח שמחה גדולה מראיית הבהמ"ק אדהכי והכי נכנס הבעה"ב והי' אדם חשוב לבוש בגדים נאים ואמר לי כל המקום הזה של בהמ"ק שאתה רואה שלי היתה ואני נתתי לדהע"ה שאני הוא ארונה וראיתי שהדברים אלו אמרם בשמחה ובסבר פנים יפות ומזה רציתי להבין שכוונתו היתה לטובה במ"ש:

עוד יתכן לפרש כוונת הפסוקים אלו בהקדים מאי דאמרי' בסנהדרין ד"ך ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו ופירש"י בפ' מלך בספר שמואל א' סי' ח' בניכם ובנותיכם יקח שדותיכם יקח וכיוצא וכו' והתוס' ז"ל כתבו וז"ל מלך מותר בו תימא למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו. וי"ל דבפ' מלך כתיב יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו. ועי"ל דבחינם הי' יכול ליקח אם הי' רוצה אבל כשהי' שואל המלך שימכרו לו הרשות בידם לומר לא נמכור. ועוי"ל דנענש לפי ששאל הכרם לעשות ע"ז דכתיב והי' לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות. והנקדן תירץ דאינו מותר רק בשדות הרחוקים מהעיר דלא מעלו כ"כ אבל כרם נבות הי' אצל היכל אחאב בשומ'. ועי"ל דדוקא בשדה מקנה אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא כמו שהשיב נבות חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך. ועי"ל בפ' המלך לא נאמרה רק על מלך שמנלך על ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יאודה וגם לא מלך מאת המקום ע"כ:

נמצא דהא דאמרי' כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו דהיינו שדותיהם יקח וכיוצא היינו דוקא כשהוא ליתן לעבדיו כמש"ה יקח ונתן לעבדיו אבל אם אינו לעבדיו אינו יכול ליקח. ועוד יש חילוק אחר דדוקא אם שואל בחנם יכול ליקח אבל אם שאל שימכור לו בדמים הרשות בידו לומר לא אמכור לך כמ"ש התוס':

והנה כשבא דהע"ה אצל ארונה ושאל ממנו לקנות הגורן חשב ארונה שבא אליו מכח דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ובפ' מלך כתיב שדותיהם יקח ולז"א לו יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו וגו' הכל נתן ארונה למלך וגו' כונתו לומר לו דיקח אותו במתנה מאחר שהוא אדוני המלך ובפ' מלך כתיב שדותיהם יקח ולדעת התוס' ס"ל דדוקא בחינם הוא דיכול ליקח אבל במכירה לא וא"כ למה אתה שואליני לקנותו בדמים:

ובכונת תשובת דהע"ה לארונה יתכן לפרש באופן אחר והוא במה שראיתי לרבינו יונה ז"ל שדחה תי' זה של התוס' שכ' דדוקא בחנם וכו' וכ' הוא ז"ל דאדרבה אין לך מרד במלכות גדול מזה. גם הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מלכים כתב בהדיא דאין המלך יכול ליטלו בחנם כי אם בכסף מלא יע"ש וא"כ אפשר דזהו הויכוח של ארונה עם דהע"ה דארונה ס"ל כדעת התוס' ודהע"ה ס"ל כדעת רבינו יונה והרמב"ם ז"ל ודו"ק:

לזה השיב לו דהע"ה לא. כי קנה אקנה מאתך במחיר כונתו לומר לו דתדע דאני לא באתי אליך מכח דשדותיהם יקח שהרי כבר חילקו עוד התוס' דדוקא כשלוקח השדה כדי ליתן אותו לעבדיו הוא דמותר שכן כתיב יקח ונתן לעבדיו ואני רוצה אותו לבנות מזבח לה' ולא אעלה לה' אלהי עולות חנם דאין ראוי לעשות כן מדינא כמ"ש:

ועפ"י קוטב זה נבא להבין כונת פסוקי נבות ואחאב במלכים א' סי' כ"א וכ"ת ויהי אחר הדברים האלה כרם הי' לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב מלך שומרון:

וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה:

ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות וגו' לא אתן לך את נחלת אבותי וישכב וגו':

ותבא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו וגו':

וידבר אליה כי אדבר אל נבות היזרעאלי ואומר לו תנה לי את כרמך בכסף או אם חפץ אתה אתנה לך כרם תחתיו ויאמר לא אתן לך את כרמי: ותאמר אליו איזבל אשתו אתה עתה מעשה מלוכה על ישראל וגו' אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי:

ונכתוב בספרים וגו':

ויבאו שני האנשים בני בליעל וגו' ויעדוהו אנשי הבליעל את נבות וגו' ברך נבות אלהים ומלך וגו' ויסקלוהו באבנים וימות:

ויהי כשמוע איזבל כי סוקל נבות וימות ותאמר איזבל אל אחאב קום רש את כרם נבות היזרעאלי אשר מאן לתת לך בכסף כי אין נבות חי כי מת: ויהי כשמוע וגו' ויקם אחאב וגו' לרשתו:

והדקדוקים שבכתובים אלו רבו כמו רבו ראשון לציון במ"ש ויהי לי לגן ירק למה הוצרך לומר לו שרוצה אותו לגן ירק. ותו במה שנתן טעם כי הוא קרוב אצל ביתי פשיטא דבשביל זה הוא מה שרוצה ליקח ודבר ידוע הוא ונראה לעינים. ותו מ"ש ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממני וגו' למאי רצה לעשות חילופין ולמה לא אמר לו מתחילה אתן לך כסף מחיר. ותו מ"ש מחיר זה תיבת זה מיותר ותו במאמר נבות חלילה לי מה' דמה כל החרדה הזאת כמי שהולך לעשות עבירה גדולה ומה גם אומרו מה' מה יש לו לה' בזה אם ניתן לו הכרם ותו מ"ש מתתי לך וגו' תי' לך נראה מיותר תו מ"ש ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו וגו' למה הקפיד כ"כ ונעשה סר וזעף דמה דבר לו. ותו במ"ש איזבל קום רש את כרם נבות כי אין נבות חי כי מת דודאי ירושה שייך לקרות על מי שמת ולא ניתנה ירושה למי שהוא חי ומהו הכפל כי אין נבות חי כי מת:

והנה מה שעלה בדעתי לומר בכונת הכתובים הללו דהיינו לרמוז כל הו' חילוקים שכתבו התוס' להלבישם בכתובים אלו כבר מצאתים בספר ברכת אברהם בפ' חיי שרה שכתב כן כאשר היה עם לבבי ויותר. ושו"ר ג"כ למורינו הרב מוהרח"א ז"ל בס"ה עץ החיים בפ' חיי שרה שגם הוא הלך בדרך של ה' ברכת אברהם ז"ל ושני נביאים נתנבאו בסיגנון א' יע"ש: האמנם עכ"ז לפוטרם בלא כלום א"א ואענה גם אנכי חלקי והוא דהרבנים הנז' פירשו אותם בתי' שחילקו התוס' דבעינן מלך עפ"י המקום ואחאב מלך בזרוע וז"ש חלילה לי מתת נחלת אבותי לך לך דייקא כי לא מן ה' מלכת וכו' יע"ש. ולע"ד נ"ל לבארם כתירוצם אחר שתי' דדוקא לעבדיו הותר דהכי כתיב יקח ונתן לעבדיו אבל לא לעצמו וטעמא דמסתבר הוא דכיון דכולהו כייפי ליה מוציא מזה ונותן לזה מן הדין אבל לעצמו מורה דבזדון נוהג עמהם ואלם הוי ולהכי אין שומעים לו. אלא דבזה החילוק ג"כ נראה דיש לו זילותא למלך דיפה כח עבדיו מכח המלך דלעבדיו יכול ליקח ולעצמו אינו יכול ליקח:

וז"ש תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק לי דייקא דהיינו לעצמי ואני ידעתי דלעצמי איכא איסורא דמורה פריצותא ואלמותא ולמען אציל מפח זה אתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אי כסף מחיר וגו' להורות כי לא בחזקת היד אני בא עליך:

ויהי כמשיב לו נבות חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך והכונה דבשלמא אם היית שואל לעבדיך הייתי מעלים עיני לתת נחלת אבותי מפני שהתורה אמרה מלך מותר בו דהיינו שדותיהם יקח אכן כיון דמן התורה איני חייב יען שהוא לעצמך ולא לעבדיך איני רוצה לתת לך אפי' בכסף מחיר. וז"ש חלילה לי מתח את נחלת אבותי לך דייקא דהיינו לעצמך והוי שלא במקום חיוב דלא חייבתני התורה בזה:

ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי לך דייקא דהיינו לעצמך ותבא אליו איזבל אשתו וגו' וידבר אליה כי אדבר אל נבות ואומר לו תנה לי את כרמך דהיינו לעצמי וא"ת דאינך חייב לעצמי ליתן דלא חייבתך התורה לזה אתן לך כסף או כרם תחתיו ועם כל זה ויאמר לא אתן לך את כרמי לך דהיינו לעצמך וזה נראה דאין כוונותו אלא לבזויי קמכוין דיפה כח עבדי מכחי:

ותאמר אליו איזבל אשתו אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל בתמיה כמ"ש רוב המפרשים ורצונה לומר דעתה שהגעתה לשפלות הזה דשאלת לו הכרם ולא הנחת לו מקום לטעון שכבר נתת לו מחיר כסף ועכ"ז אמר לך דלך דהיינו לעצמך אינו נותן ואם היתה שאלתך לעבדיך הי' נותן תוכל לעשות מלוכה על ישראל דלא נשאר לך כבוד וגדולה כי ע"כ אני נותן לך את כרם נבות ועשתה מה שעשתה:

ויהי כשמוע וגו' ותאמר איזבל אל אחאב קום רש את כרם נבות אשר מאן לתת לך בכסף כי אין נבות חי כי מת כונתה לומר לו דהשתא לא שייך לחלק בינו לבין עבדיו כמו שהי' מחלק ער עתה דאדרבא עכשיו נכסיו הם לך דוקא ולא לעבדיך דהא הרוגי מלכות נכסיהם למלך דוקא ולא לעבדיו דהכי קי"ל ודו"ק:

עוד יתכן לומר עפ"י מש"ל בענין שונא מתנות יחיה דלדעת רשב"ג ס"ל דאפי' היכא דמטי ליה הנאה לנותן אין שומעין לו דאיכא משום ושונא מתנות יחיה כנז"ל. עוד נקדים מ"ש הרב כלי יקר ז"ל בכונת דברי אחאב וז"ל דמ"ש תנה לי את כרמך היינו דרך מתנה וכו' ואתנה לך דרך מתנה תמורתו כרם טוב ממנו ונתינת הכרם יהיה התכלית לשאם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה השני שנתתי לך תחתיו טוב ממנו כדי שיהיה המחיר גדול לא מחיר אותו כרם שלך אלא מחיר זה מורה באצבע על אשר נתתי לך ולהורות שהתכלית בנתינת זה הכרם הטוב ממנו הוא על מנת שאם ירצה מחירו יתן לו כיד המלך לזה לא כתב ואם טוב בעיניך בוי"ו אלא ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב ממנו אתנה לך כסף מחיר זה להורות שהכל חלוקה אחת מורכבת משתי חלוקות שאם ירצה לעמוד בחליפי הכרם הטוב ממנו טוב מאד ואם ירצה לקחת מעות הכרם שלקח יקח ויועילו החליפין כדי להוסיף על המחיר שיתן לו מחיר הכרם השני וכו' יע"ש באופן שלמדנו מדברי הרב ז"ל דרצה אחאב ליתן לו מחיר גדול על חד תרי ממה ששוה הכרם דידו יד מלך היא:

ולזה כששמע נבות כך שדבר לו ליתן מתנה גדולה יותר ויותר ממה ששוה הכרם שלו. חשש נבות דיש בזה משום ושונא מתנות יחיה דהגם דיש לו הנאה לנותן דהיינו אחאב שנותן לו את כרמו מ"מ כיון שנותן לו מתנה גדולה יתירה על מה ששוה כרם שלו א"כ זה היתרון שנותן לו הוי מתנה בחנם ולדעת רשב"ג ס"ל דאפי' היכא דמטי ליה הנאה לנותן איכא משים ושונא מתנות יחיה וכן פסקו הרי"פ והרמב"ם ז"ל הלכתא כוותיה:

וז"ש חלילה לי מה' ר"ל ממה שאמר הכתוב ושונא מתנות יחיה לעשות זה ליקח מתנה גדולה יותר ממה שאני נותן לך דהגם דיש לך ג"כ הנאה ממני מ"מ קי"ל כרשב"ג דאית ליה דגם בזה יש בו משום ושונא מתנות יחיה. וכ"ת א"כ יש בזה תקנה שלא תיקח יתרון ממה ששוה כ"א דמי שוויו בדקדוק לז"א מתתי את נחלת אבותי לך דגם זה חלילה לי לעשות ליתנה לך כפי מה ששוה דאיני יכול לתת נחלת אבותי:

ומה נמלצו לחכי מאמר איזבל באומרה לו לקום רש את כרם נבות אשר מאן לתת לך בכסף כי אין נבות חי כי מת דנראה כמתנקמת ממנו ומה בצע לערוך מלחמה וקרב את המתים אמנם כונת' לומר לו דהנה כל עיקר כונת נבות במה שלא רצה לקבל ממך מתנה יתירה היינו משום ושונא מתנות יחיה דהיה רוצה להאריך ימים רבים והרי תראה דלא הועיל לו כלום ועלה חרם בידו כי אין נבות חי כי מת ודו"ק:

או נאמר באופן אחר בהקדים מאי דקי"ל הלכה רווחת רוצה בקיומו של איסור שכרו אסור כדאמרי' בפ' הפועל דע"ז דס"ד ישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה ומכר ע"ז והביא לו. יין נסך והביא לו. מותר אבל אם אמר לו המתן לי עד שאמכור ע"ז ויין נסך ואביא לך אסור ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני אמר רב ששת סיפא משום דהו"ל רוצה בקיומו של איסור עד שימכרנה לעכו"ם ע"כ ופסקו הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה מאכלות אסורות. והטור י"ד סי' קל"ב הביא משם הראב"ד ז"ל דכל שעל ידו מתקיים הע"ז שכרו אסור יע"ש:

וכבר כתבנו משם התוס' ז"ל שכתבו דמה ששאל אחאב הכרם מנבות היינו כדי לעשותו ע"ז דכתיב והיה לי לגן ירק כמי המתקדשים והמטהרים אל הגנות ע"כ. וא"כ אם היה נותן לו נבות הכרם לאחאב יש כאן משום רוצה בקיומו של איסור כיון שעל ידו מתקייים הע"ז ושכרו אסור:

וז"ש וידבר אח' אל נבות לאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק דהיינו לעשותו ע"ז כמ"ש התוס' ואתנה לך תחתיו כרם טוב. ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה. ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך ר"ל איך עולה בדעתך שאתן את כרמי לך דהיינו לאיש שכמותך שאתה רוצה לעשותו ע"ז ותרצה לי כסף מחיר זה מאחר דהוי כי רוצה בקיומו של איסור ושכרו אסור. ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על אשר דבר לא אתן לך ר"ל לאיש שכמותך עע"ז:

עוד יתכן לומר בדינא דבר מצרא והוא דאמרי' בפ' המקבל דק"ח ע"ב וז"ל ארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף ולית ביה משום דינא דבר מצרן. ופירש"י ז"ל הי' המצרן חפץ בה לזריעה והלוקח צריך בה לבנין בית. ישוב דבתי עדיף לבית דין ולא תקנו כאן עשות ישר וטוב שזו טובה מזו ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' שכנים ה"א וז"ל הי' רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים וכן המצרן רוצה לזורעה. הלוקח זוכה משים ישוב הארץ ואין בה דין המצר:

וכתב הרא"ש ז"ל דאם המצרן רוצה לנוטעה יכול לסלקו ללוקח וז"ל אבל לנוטעה אילנות יראה דחשיב מבתי וראיה מדאמרי' בהשואל דק"א היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו ואמר לו עצי ואבני אני ניטל אמר ר' יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו ופירש"י בבית היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות שומעין לו כשאמר עציי ואבני אני נוטל. בשדה היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות ואמר נטיעתי אני נוטל אין שומעין לו. בשדה מ"ט משום ישוב ארץ ישראל ע"כ. הרי דנטיעה עדיף מבתים:

ורגע אדבר בדברי הרא"ש ז"ל הללו דקשיא לי טובא מהיכן יליף הרא"ש מההיא דהשואל דנטיעה הוי ישוב טפי אי משום דאיתמר התם משום ישוב הארץ והלא שם בגמרא אמרו איכא דאמרי משום כחשא דארעא ופירש"י ז"ל שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה ע"כ וא"כ נימא דלעולם בתי עדיפי מנטיעות ושאני התם דאיכא כחשא דארעא והכי קיי"ל כהאי איכא דאמרי כיון דהוי לישנא בתרא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' גזילה ה"ט כאמ"ד בתרא וז"ל בשדה אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע ע"כ. וכן פסק מרנא הב"י ז"ל בח"מ סי' שע"ה כלישנא בתרא יע"ש:

והנלע"ד לומר והוא במאי דיש לדקדק במ"ש שם בגמ' מאי בינייהו איכא. בינייהו חוצה לארץ ופירש"י דלמ"ד משום כחשא דארעא ממונא אפסדיה ואפי' בח"ל נמי אין שומעין לו. וי"ל מאי בעי תלמודא מאי בינייהו הא מאי דבינייהו מפורש יוצא בהדיא דלמ"ד משום ישוב א"י דנטיעה עדיפא מבתי ולזה אין שומעין לי בנטיעה ולמ"ד משום כחשא דארעא ס"ל דבתי עדיפי מנטיעות ומאי דאין שומעין לו בנטיעות לאו משום דעדיפי אלא משום כחשא דארעא ומאי בעי מאי בינייהו:

אלא ודאי ע"כ לומר מדבעי מאי בינייהו דס"ל לתלמודא דלכ"ע נטיעות עדיפי טפי לישוב העולם ולהכי פריך כיון דלכ"ע נטיעות עדיפי מאי נ"מ אי משום ישוב או משום אכחושי ומשני איכא בינייהו חו"ל. והשתא פסיק ותני הרא"ש ז"ל דנטיעות עדיפי מבתים משום ההיא דהשואל דאפי' למ"ד משום אכחושי מודה מיהא דנטיעות חשיבי טפי אלא מאי דנקט אכחושי לרבות חו"ל זה נלע"ד לומר והוא פשוט:

עוד ק"ל בדברי הטור ז"ל במ"ש בסי' קע"ה סעי' מ"ג כתב א"א הרא"ש ז"ל דאם המצרן רוצה לנוטעה שיכול לסלקו שחשוב טפי מבתים ע"כ. וק"ק דריביתא ה"ל לאשמועינן דאם לוקח רוצה לנוטעה ומצרן לבניתה לית ביה דדב"מ דהוי ריבותא טפי ללוקח דאע"ג דקי"ל דבן המצר קדים לעולם משום הישר והטוב במקום ישוב לא אמרו:

ולא על הרא"ש ז"ל תלונותינו רק על הטיר ז"ל דדברי הרא"ש באו סתומים וז"ל אבל לנוטעה אילנות יראה דחשיב מבתי ע"כ ומתפרשן בכל גוונא בין על הלוקח ובין על המצרן אבל על הטור ז"ל קשה דלמה נקט בדברי הרא"ש אם המצרן רוצה וכו'. ולענ"ד נראה דאפשר לישב והוא דהטור ז"ל דייק לישנא דהרא"ש ז"ל דקאמר ארעא לבתי וארעא לזריעה לית בה דדב"מ אבל לנוטעה אילנות יראה דחשיב מבתי ע"כ די"ל דהול"ל וה"ה לנטיעות דחשיבי מבתי והוה מתפרש אז אלוקח דרוצה לנטוע ומדנקט אבל לנטיעה משמע דהא דיד בן המצר על התחתונה דוקא בדבעי ליה לזריעה אבל אי בעי לה לנטיעה ידו על העליונה ולכן כתב הטור בשם הרא"ש ז"ל דאם המצרן רוצה לנוטעה יראה וכו':

אלא דכפי זה הדרא הקושיא על הרא"ש דלישמועינן ריבותא בלוקח: וראיתי להסמ"ע ז"ל בסי' קע"ה ס"ק מ"ד שכתבן דה"ה אם הלוקח בא לנוטעה והמצרן בא לבנות עליה בתים דאין בה דדב"מ דומייא דזריעה ובתים והשתא א"ש מ"ש הטור ז"ל שהנטיעה חשובה טפי מבתים מ"מ אם לוקח רוצה לנטוע בה אילנות דלית ביה דדב"מ אף שהמצרן רוצה לבנות בה בתים דאל"כ קשה הא אף אם שוים הן המצרן יכול לסלק להלוקח ע"כ:

והט"ז ז"ל דחה דבריו וכתב דדבר תמוה הוא דודאי לא הי' שתיק רבינו לפרש דין זה בפירוש וכו' ותו דא"כ בטלת דין מצרנות דכל לוקח יאמר אני רוצה לנטען וכו' ונ"ל עפ"י מ"ש הרא"ש וז"ל אבל לנוטעה אילנות יראה דחשיב טפי מבתים כדאמרי' בהשואל וכו' מבואר כונתו דנקט החשיבות לרבותא דבעלמא מצינן דחשיב טפי וה"נ כונת רבינו לראיה בעלמא שאין נטיעות בכלל זרעים דהא מצינו שחשוב אפי' מבתים אבל כל שהלוקח רוצה לנוטעה והמצרן לבנות אין נראה כלל לבטל משו"ה דין מצרנות וכו' ותו לא מצינו שחשו חכמים אלא לישוב עדיף מדבר שאינו ישוב אבל בשני דברים של ישוב אלא שאחד עדיף מחבירו לא בטלו משו"ה דין מצרנות דאל"כ למה אמר בגמ' בתי עדיף משום ישוב הארץ נגד זרעים דאין בהם ישוב כלל היל"ל ריבותא דאפי' בישוב יש חילוק בין נטיעה לבתים עכ"ל יע"ש: ואהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו דאדרבא מ"ש על הסמ"ע דדבר תמוה הוא נראה דדבריו הם תמוהים חדא במ"ש לא מצינו שחשו חכמים וכו' דאל"כ למה אמר בגמ' בתי עדיף משום ישוב נגד זרעים דאין בהם ישוב כלל היל"ל ריבותא דאפי' בישוב יש חילוק בין נטיעה לבתים וכו' דלא על הסמ"ע ז"ל תלונתו כ"א על הרא"ש ז"ל שייך זאת התלונה דהוא מארי דהאי שמעתתא דהוציא זה החילוק בין נטיעה לזריעה א"כ יקשה עליו דלמה אמרו בגמ' בתי עדיף וכו' ומה לו להקשות על הס הסמ"ע ז"ל דדינא לא אמר כ"א דמה שחילק הרא"ש ז"ל היינו גם אם הלוקח בא וכו':

ועוד במ"ש דא"כ בטלת דין מצרנות דכל לוקח יאמר אני רוצה לנטיעה וכו' מאי כונתו בזה דאם כונתו לומר דאנו חוששין לעורמה שיאמר הלוקח דרוצה לנטועה ולא יעשה כן וכי באמירתו תלייא מלתא והלא דבר זה מסור לב"ד שיעשו ברירה אם אמת הדבר או לא ואם רואים שהערים ולא נטעה לוקחים אותו ממנו ונותנין למצרן. ואם כונתו לומר דכל לוקח יאמר אני רוצה לנטיעה ויעשה כן באמת וממילא מתבטל דין מצרנות אם הדין כן הוא דבנטיעה ליכא דדב"מ יתבטל כמו שיש כמה חילוקי דינין בדדב"מ דכשיש א' מהם ליכא דדב"מ גם זה כאחד מהם. דאלת"ה תיקשי ליה להש"ס שאמרו ארעא לביתי וארעא לזרעא ישוב עדיף דכל לוקח יאמר אני רוצה לבנות ומתבטל דדב"מ וכעזה"ד בכל החילוקי דינין שיש תקשי כן:

ועוד דמה כל החרדה הזאת שהחריד דא"כ בטלת דין מצרנות וכו' והרי כתב מר"ן הב"י ז"ל בסעיף מ"ג דכיון דאין דין בן המצר אלא משום הישר והטוב בטענה כל דהו דחינן ליה וכו' יע"ש וא"כ הכא נמי בטענה זו דהרא"ש ס"ל דה"ה בלוקח וכו' דחינן ליה:

ומ"ש עוד בביאור דברי הרא"ש ז"ל דמבואר כונתו דנקט החשיבות לריבותא דבעלמא מצינן דחשיב טפי וה"נ כונת רבינו לראיה בעלמא וכו' לא ידעתי מאי קאמר וצ"ע:

וכן ראיתי להרב נתיבות משפט בדנ"ה ע"ב שהביא דברי הסמ"ע הללו שכתב בדברי הטו"ר דה"ה שאם לוקח רוצה אותה לנטיעה והכדיע כן שאל"כ אמאי נקט דחשיב טפי מבתים דאפי' לא יהא אלא חשיב כמותו הו"ל כאלו תרוייהו בעו לה לבתי וחזר דין המצרן למקומו וכתב ע"ז דאין זה מספיק דאפשר לומר דקושטא דמילתא נקט כדאשכחן התם דעדיף מבתי אבל מ"מ לא אהנייא עדיפותיה כ"כ כיון דבבתי נמי איכא ישוב קצת ע"כ. והרואה יראה דדבריו דחוקים הם עד מאד וכמעט לא ניתנו ליאמר:

כי ע"כ נלע"ד שדינו של הסמ"ע ז"ל דין אמת דה"ה אם הלוקח בא לנוטעה והמצרן בא לבנות בתים דאין בה דדב"מ ומה שדקדקנו על דברי הרא"ש ז"ל דלישמועינן ריביתא בלוקח אפשר ליישב והוא דהרא"ש ז"ל בא לאפוקי מדעתינו מאי דהוה ס"ד מעיקרא דישוב בתים דוקא הוא דמיקרי ישוב העולם שימצאו בני אדם מקום לחנייתן לא כן ישוב שדות וכרמים דלא מעכבי כולי האי לישוב העיר אין זה מעלה ומוריד והואיל וכן הוא לפי סברא זו הוה קשייא לן טובא כי איתמר בפ' המקבל ארעא לבתי וארעא לזריעה לית בה דדב"מ לישמועינ' ריבותא ארעא לנטיעה דהא לכ"ע נטיעה עדיפא קצת מזריעה לענין ישוב ואנא אמינא אי בנטיעה לית בה דדב"מ לגבי בתי כ"ש זריעה משא"כ עכשיו דנקט זריעה איכא לספיקי בנטיעה מה דינה: ולאפוקי מזה קאמר הרא"ש דבדיוק נקט תלמודא זריעה גבי מצרן דאילו נטיעה חשיבה טפי מבתי ודלא כדס"ד מעיקרא. דבתים עדיפי משדה וכרם תדע דנטיעה חשובה דאמרי בהשואל בבית שומעין לו בשדה אין ש"ל משים ישוב וליטעמיך תיקשי דאטו בתי נמי לאו ישוב נינהו ואמאי שומעין לו אלא מאי אית לך למימר דישוב אלנות ופירות הוא דמקרי ישוב דבלא נטיעה לא ישב אדם שם אבל בתים לא קפדי אינשי כ"כ דלא מצינו אדם יוצא מן העיר משום בתים אבל משום מזונות יוצא:

והשתא להכי נקט לה הרא"ש ז"ל למילתיה גבי בן המצר אע"ג דה"ה גבי לוקח כמ"ש הסמ"ע אלא משום דכלפי מ"ש ארעא לזריעה קאי וה"ק מאי דנקיט הש"ס זריעה ולא נטיעה משום דבנטיעה איפכא מסתברא יען דנטיעה עדיף מבתי וזריעה מיירי כלפי בן המצר כמ"ש בכ"מ ארעא לביתי וארעא לזריעה היה המצרן חפץ בה לזריעה וכו' משו"ה כתב דינו גבי בן המצר וה"ה גבי לוקח זה נלע"ד:

איך שיהיה נקטינן מזה דלדעת הרא"ש ז"ל זריעה דאית' בש"ס דוקא הוי דאלו נטיעה חשיבא ישוב טפי מבתי ולדעת הרמב"ם ז"ל ס"ל דבתי עדיפי מזריעה ולא שנא ליה בין זריעה לנטיעה דתרוייהו גריעי מבתי ולית בהו ישוב שכן נראה ממ"ש בפי"ד מה' שכנים ה"א וז"ל היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המצר לזורעה הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דדב"מ ע"כ ומדנקיט זריעה לבד כמ"ש בש"ם ולא חילק בין זריעה לנטיעה נראה דס"ל דאין חלוק:

ומעתה אפשר דבהכי פליגי נבות בהדי אחאב בפלוגת' דהרמב"ם והרא"ש ז"ל והוא דאחאב ס"ל כהרמב"ם ז"ל דבתים דוקא הוי ישוב ונטיעה וזריעה כחדא שוין ולזה קאמר קרא כרם היה לנבות פי' לא היתה בזה מתחלה בית רק כרם וזאת היתה לו לאחאב לבא עד הלום באמור אליו תנה אותה לי ותהי לי לגן ירק והכונה דאם באחת היתה בנין בית לא מלאני לבי לקחתה דגרועי גרעינן לה והיא לא תצלח דבתי עדיפי משום ישוב הארץ אמנם כיון דכרם הוא תנהו לי אף שאני רוצה לעשותו גן ירק דהיינו זריעה בעלמא דהא אין חלוק בין זריעה לנטיעה:

ויהי כמשיב נבות דלבבו לא כן ידמה דאיהו כהרא"ש ס"ל דנטיעה עדיפא מבתי ואיך יעלה על לב למעוטי ישובו של עולם וז"ש חלילה לי מתח את נחלת אבותי לך לך דוקא ר"ל לאיש שכמותך דלא שנא לך בין נטיעה לזריעה ולפי סברתך תמעיט ישוב העולם ויהא הקולר תלוי בצוארי דלדידי ודאי אסיר ודוק:

ומה מתוק לחכי מאמר אי"בל קים רש את כרם נבות כי אין נבות חי כי מת דנראה כממהרת אותו שיקח אותו ולמה זה המהירות. האמנם כונתה לומר לו דהנה כל עיקר כונת נבות שלא מכר לך אינו אלא משום שלא יחמעט ישוב העולם דכהרא"ש ס"ל וממקום שבא צריך שתקחנה לעובדה ולשומרה יפשא"ק כי אין נבות חי כי מת ואם לא תירש אותה נמצאת ממעט הישוב כי כן מהר קום רש וכו':

או נאמר באופן אחר בהקדים מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' שכנים ה"ד החליף חצר בחצר אין בה דין בעל המצר ע"כ והטור ז"ל בסי' קע"ה סעי' ס"ב רצה לחלק בדברי הרמב"ם בין החליף חצר בחצר למי שהחליף שדה וכרם דבשדה וכרם יש בו דדב"מ ומרן הב"י ז"ל דחה דבריו וכתב דאין חלוק ורבינו נקט חצר וה"ה לשאר קרקעות הילכך בחילופי קרקע בקרקע אין בו דדב"מ והביא ראיות לזה וכ"כ המפרשים דאין חלוק בזה יעש"ב וכן פ' בש"ע סעי' כ"ד. והמרדכי בפ' המקבל כתב דכן צריך להורות:

עוד נקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל שם פי"ד ה"ד המוכר שוה מנה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן לו המאתיים וידוע מאי דקי"ל דפירושה לית בה דדב"מ דומייא דמתנה דאין בה דדב"מ וכמ"ש מרן ב"י בטור סעי' ל"א בשם רבינו הא"י ז"ל ינ"ט משום דניחא ליה לאיניש שיורשיו יזכרוהו על נחלתו שהניח להם ויע"ש:

והנה אפשר לומר דכרם זה דנבית אשר אצל היכל אחאב לאו למימרא דאצלו ממש ומצרן הוה אלא דנראית קרובה אליו לפני עליתו אשר הוא יושב בה ומצינו נראה אף עפ"י שאינו סמוך והא דקא מפציר ביה דמתיירא מן המצר כי יקים ויקחנה לו מידו בדינא ובדיינא:

ולזה בא בטענה לבטל זכות ן' המצר בא' מן הדרכים אלו וכה אמר תנא לי את כרמך ותהי לי לגן ירק וכדי לסתום פי המצרן אתנה לך כרם טוב ממנו דהיינו ארעא בארעא דלית בה דדב"מ. ואם טוב בעיניך הנה מקום אתי לבטל המעוררין אפי' במעות בעין וכגון שאתן לך כסף מחיר זה דהיינו מחיר הכרם הטוב ממנו אשר אמרתי ליתן לך וכמש"ל משם ה' כ"י דבזה הו"ל כמוכר שוה ק' במאתים ועי"ז יתבטל כח הבן המצרן דסתמא דמילתא לא יהבי אינשי על חד תרי ואני אטלנה מן הדין:

ויהי כמשיב נבות חלילה לי מעשות זאת חדא למכור נחלת אבותי שלא לצורך ועוד לך פי' דאף את"ל שהייתי מוכרה לאחר לך לא אמכרנה כיון שבאת בעקיפין ובעורמה להפקיע זכות שזיכתה התורה למצרן במרמה ובתחבולה משו"ה איני מוכר לך:

ויחר אפו וימאן להתנחם על תשובתו שהשיב לו שאיני מוכר לך שבאת בעורמה דמה איסור איכא בזה מאחר דכבר ביקשתי לו שני צדדין של התיר לפי הדין שלא יהיה בו דדב"מ ומאי נ"מ אם באתי אליו בעקיפין כיון דלפו"ד ליכא שום איסור בזה וז"ש ויבא אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דיבר לו לא אתן לך דייקא ואם היה אחר הייתי מוכר דזה מורה מיעוט חשיבותי בעיניו וזה רעה חולה וכדי בזיון:

ולכן במותו סידרה איזבל דבריה באמור אליו קום רש את כרם נבות אשר מאן לתת לך כי אין נבות חי כי מת דהשתא ממילא ביטלו המעוררים דעתה תקח אותו מכח ירושה כמ"ש חז"ל ובירושה ד"ה לית בה דדב"מ:

עוד יתכן לומר בהקדים מאי דאמרי' בפ"ק דבתרא ד"ה ע"א רונייא זבן ארעא אמיצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דינא דב"מ א"ל רב ספרא בריה דרב ייבא לרבינא אמרי' אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא ופירש"י צלא רצען עני וצללא רצען עשיר וכך אמר לו ד' ככרות צריך הרצען העני למאכל ביתו ליום כמו שצריכין לעשיר וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדב"מ משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך עשה הישר והטוב לעני זה ואל תסלקהו ומשל הוא נגד רונייא:

ומכאן פסק מור"ם ז"ל בסעיף מ"ט משם מוהרא"י וחוהרי"ו ז"ל דאם הלוקח לית ליה ארעא ודחיקא ליה שעתא והמצרן אין צריך לה רק להרוחה בעלמא דלית בה משים דדב"מ. אמנם זהו דוקא היכא דהלוקח הוא מן העיר ולא יוכל למצוא בית במקום אחר הא לאו הכי אע"ג דהמצרן לרווחא בעי הוא קודם ללוקח אע"ג שהוא עני:

והשתא יכולים אנו לומר דאחאב קשיא לבו אתו כדי שימכר לו את כרמו כי הוא בן מצר שלו הואיל ונבות לאו בן עיר הוא דהרי מושבו היה ביזרעאל. ורצה לדמות מילתא למילתא דכי היכי דבלוקח דאינו בן עיר המצרן קידם אע"ג דהלוקח בעי לדירה ומצרן לרווחא הכי נמי דימה אותו כמו לוקח עתה בשעת המכירה כיון דאינו בן עיר והוא קודם אליו:

ולזה הציעו הכתובים גופא דעובדא ומי הביאה עד הלום לשאו"ל הגיע. וזהו אומרו כרם הי' לנבות אשר ביזרעאל והי' אצל היכל המלך שבשומרון כי ע"כ אלה עינו הטעתו ההוא אמר כיון שאין אתה בן עיר תנה לי שאני הוא המצרן ואע"ג דכונתי היא שתהיה לי לגן ירק דהיינו לרווחא בעלמא אינו מעכב דהרי אין אתה בן עיר זו ואם טוב וגו' אתנה כסף מחיר זה: אי לזאת באתה התשובה כיורה זיקים דמה מקום לשאלה זו דע"כ לא אמרו דאפי' לרווחה שרי ליה למצרן אלא לגבי ליקח מטעם שאינו בן עיר משא"כ הכא דנחלת אבותי הוא מאי איכפת אם פה אשב או במקום אחר וז"ש חלילה לי מתתי את נחלת אבותי ומה גם לך דאף את"ל דאמכרנה לא תהיה אלא לעני שאין לו בית לא למצרן דבעי לה לרווחא כמו אתה שתרצה אותו לגן ירק. ויבא אל ביתו סר וזעף וגו' על רמז תי' לך וכו'. ולזה במותו אמרה לו איזבל קום רש כי מת וגו' לרמוז דבנחלה ליכא לפליגי בין היכא דבעי ליה לרווחא לאין לו בית דאתה יורשו מ"מ ודו"ק:

נחזור לבאר פסוקי המגילה הנז"ל ישנו עם אחד וגו' והנמשכים עפ"י מש"ל משם התוס' שכתבו בההיא דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו לא נאמר אלא במלך שהוא מאת המקום ב"ה דוקא ולא במי שמולך בזרוע יע"ש והנה ידוע מה שדרשו רז"ל המולך שמלך מעצמו:

וז"ש ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם א' וגו' ודתיהם שונות מכל עם דאילו בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם לא פלוג בין מלך שהוא בהסכמת כולם למולך מאליו דדין מלך יש לו ואומה זו קמפלגי בין דא לדא כמ"ש: וא"ת מאי איכפת לך בזה לז"א דע"י כך את דתי המלך שהוא מעצמו אינם עושים לשמוע גזירתו כיון דלדעתם לית ביה משום דינא דמלכותא וא"כ למלך שכמותך שאתה מלכת מעצמך אין שוה להניחם יען דנפיק מניה חורבה כי ידברו את אויבים בשער וילמדו מהם בני עמינו הגרים עמהם והיית לאיין ולזה הקדים היותם מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך: הנה כי כן אם על המלך טוב איעצה עליך עיני יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככרי כסף אשקול בפירסום ע"י עושי המלאכה כדי שישמעו כל עם הארץ דמלך גמור אתה עליהם ואתה מותר בהם מדנחתית למזבינינהו ועי"ז תכון מלכותך מאד. והנה המלך להודיע ולפרסם כי יש יכולת בידו לעשות ולז"א הכסף נתון לך ובמכירה לחוד סגי לפרסומי מלתא:

והשתא מה נמלצו דברי אסתר באומרה ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי דמה טעם תחריש בהתמכרם בלי עון ירוצון אכן עפ"י דרכינו ניחא דכונתה לומר דאילו לעבדים נמכרנו הי' מקום לומר דכל כונת המן לתועלת המלך שלא יטעו הטועים כמוהם יהיו לזלזל בגזירת המלך וזהו החרשתי משום דהייתי אומר דטעמו הוא כי אין הצר שוה בנזק המלך אמנם היה די והותר בפירסום מכירתם לעבדים לעיני העמים וידעו כל בשר דשליט הוא עליהם ואל ישעו בדברי שקר משא"כ עכשיו שנמכרנו להשמיד וגו' זה מורה דמשנאה הוא דקעביד:

ויהי כמשיב המלך אחשורוש דהעיקרא דמילתא מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן הכונה לעשות מעשה זה רק כונתי היתה להראות כי הכל אוכל לעשות והכל בידי אבל לא ח"ו לבא עד קיצו ותצא מחשבתי לפועל: או נאמר דבאופן אחר עפ"י חילוק אחר שחילקו התוס' בין כששואל לעצמו לכששואל לעבדיו דכששואל לעצמו אין שומעין לו אבל כששואל לעבדיו שומעין לו שכן כתיב יקח ונתן לעבדיו:

וז"ש ישנו עם אחד וגו' ודתיהם שונות מכל עם דיש להם חוקים משונים מכל אומה ולשון שאם המלך יחמוד לאיש מיטב שדהו ומיטב כרמו לאחד העם מהר ימהרנה לו ולא יחם לו ואם לעצמו ישאילנה מאן ימאן וז"ש ואת דתי המלך הוא הראש אינם עושים ווה משפט מעוקל. ולמלך דהייני לך לבדך אין שוה להניחם כי לך הוא הביזיון ולא לנו דהא אם תבקשנה לעצמנו יתנו לך. כי ע"כ אני דורש לכבודך אם על המלך טוב יכתב לאבדם ואז ינוח לך: יאמר המלך הכסף נתין לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך והכונה דהנה אנכי בא עליהם מתורתם דמי לא ס"ל דלעבדיו מיהא מצי למישקל אף אם אמסרם בידך כטוב בעיניך עשה ואם אקח כסף אמכרם נמצאתי לוקח לעצמי וכמו זר יחשב לפי דתם דלעצמו אינו יכול וז"ש הכסף נתון לך והעם לעשות בו וגו' דמעתה לעבדיו הוי ושרי:

ולזה בהתנפלה אסתר לפני המלך כה דיברה במרירות נפשה דהנה בשגם דקי"ל כל האמור בפ' מלך מלך מוסר בו לעבדיו כדאמרן היינו דוקא למשול בם בגופם ובממונם כדמוכחי קראי את בחורכם הטובים יקח שדותי' יקח וכיוצא בזה אבל מעולם לא הותר בפרשת מלך להכרית אומה ולשון יחיד או רבים לא לעצמו ולא לעבדיו וזה משפט מעוקל אשר לא נשמע כמוהו:

ז"ש כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד מה שלא חייבה התורה בפרשת מלך דהא אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו אף כי היה מקום לערער בזה דיהיו לעבדים כתיב לא להמכר ממכרת עבד רק למלאכתם עם כל זה החרשתי דהא מיהא רמיזא מלתא בפ' מלך שיהיו עבדים. אמנם דם נפשות אביונים היכן רמיזא דלא היה בכלל מעולם:

ובאה התשובה דמי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ר"ל לעשות כן מעשה דמעיקרא לא היה רק פטומי מילי בעלמא ולדחותו נתכוונתי בדרך דחייה אבל מעולם לא עלה על לבי לעשות מעשה:

עוד יתכן לומר כונת הפסו' כי נמכרנו וגו' והנמשך ונבין ג"כ הפסוק שלפניו תנתן לי נפשי בשאלתי וגו' והוא כי אזכרה מקדם דהנה קדמה לנו הידיעה דאחשורוש אנוס היה בענין המכירה עפ"י דברי המן שא"ל שיאבד מלכותי הן כפי מ"ש בתחילה בהמשך הא' מכח דיש להם בדתם המלך שמחל על כבודו אכ"מ דכבודו לאו דיליה אלא של ציבור ועי"ז יבואו לזלזל בכבודו והן ממ"ש באופן הב' דיש להם בדתם חילוק בין מלך שמלך בהסכמת כלם למי שמולך מעצמו בזרוע דלזה אין שומעין לו וע"י זה יאבד מלכותו: והנה קי"ל לענין אונס דגט ומכר ומתנה דאע"ג דמתנה או גט או מכר דמחמת אונס לאו כלום הוי היינו דוקא היכא דנאנס לעשות אותו דבר ממש אמנם היכא דהאונס בדבר אחד אלא דלהינצל מאותו אינם מכר או נתן או גירוש קי"ל דהמעשה קיים כמ"ש מרן הב"י ז"ל בסי' כ"ה סעיף ד' בשם הרב בעל העיטור יעש"ב:

תוכן העניינים

זרע יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה