זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש למעלת המילה
אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים:
האי עלמא דמי לבי הלולא לעת צאת דבר מלכות ברקיעא לנטוע שמים וליסוד ארץ בראשית ברא:
ידיעתו מכרעת ידו אבן פנתה מול הדרת אבן השתיה כי היא היתה יסוד העולם ממנה פנה שפע ימים ומשם בארה. זרח בחשך אור צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ועמד הקב"ה וגנזו ליהודים היתה אורה. דחזו ליה רבנן: האי מאן דבכוכב הכוכבים וצבא השמים עומדים כוכבא דשביט שמשא וסיהרא. ותחל הארץ ותשרש שרשיה. את עמודיה ואת אדניה. ויאמר אלהים יקוו המים ותראה היבשה. ברוח פיו את הכל עשה הכינה וגם תקרה. ורוח הבריות נוחה בעל חי בלתי מדבר וכל חיות ברא. יתוש קדמו שלשול קדמו לזבוב ולדבורה. שעורין דרבנן:
האי מאן דבמעלי שבתא והיה ביום הששי גבר עלינו חסדו ואמיתו ואסף איש טהור מעין דוגמא של מעלה עפר מעפרה. וברוח מבינתו מים תיתן במשקל ובמשורה. עשאו גל של עצמות נתן עיניו בו ואזנים לשמוע ולבבו יבין חביב אדם שנברא. דו פרצופים בראו גופא מהיום כד נאים ושכיב ויעשיה כמשפט אשה הראוי'. לא תהו בראה לשבת ונרה. עביד לה תקנתא דרבנן: האי מאן דבצדק מי האיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באבר' לו משפט הבכורה. הוא אוהבו נאמן בריתו מקודש מקודש שקדשוהו שמים הכיר אברהם את בוראו בין שלש שנים ושמר את כל התורה. ואפילו ערובי חצרות דרבנן:
האי מאן דבנוגה ה"ן נוגה לי' זה חלק האדם הגדול לפי גודלו. אחד היה אברהם אוכל תולין בטהרה נגלה עליו אדון הכל ואמר לו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים היא גופא גזירה. והבאים אחריך יעשו כמעשיך כי יהיה לאיש בן ביום השמיני ימול בשר ערלתו מצות ה' ברא. הדור אתם ראו כמה וכמה הפליגו רז"ל בפ' איזהו מקומן ת"ל שבחים גדולה מילה שדוחה שבת החמורה. כי רבה היא אב"א קרא ואב"א סברה. ואי בעית אימא מדרבנן: האי מאן דמבעית מקמי דרבנן כל השומע יצחק מחכו עלה במערבא יציבא וגיורא. מירי ורבותי ידעתי ב'יני ידעתי כי מה אני לבא בקהל קדושים. נבזה וחדל אישים. ומי יקום יעקב כי קטון דלא ידע לכווני אמרא. יודע אני בעצמי ניכר שפחמי. פחות שבערכין אפר כירה. ומה גם הכא קאימנא באתרא די זקוקין דנורא. ראשון בקדש הוא הראש עטרת תפארה. כתר תורה. כמשה מפי הגבורה. גדול אדונינו מורינו ורבינו ועטרת ראשינו הרב הגדול מבצר עז ומגדול מרן מלכא אור החיים. ושני בקדש עטרת ראש המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים. שמו נודע בשערים ראש המדברים. מלא רוח חכמה הרב המופלא. וכבוד ה' מלא. יהודה יעלה:
וצויתי את ברכתי לכם ג"פ וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית:
איתמר בתנחומא פ' תצוה ילמדינו רבינו קטן לכמה נימול כך שנו רבותינו קטן נימול לשמנה מה טעם כשם שנימול יצחק אבינו. אמר רשב"י בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו וכל כך למה א"ר שמואל בר נחמני כדי לעשות רצון יוצרו הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. א"ר חונייא ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטוה הוא שהכתוב אומר ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך ואדם הולך ולווה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום. א"ר יודן אימתי הבן חביב אצל אביו כשמתחיל להשיח הוא אומר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כבן שלשה כבן ארבעה שהוא מתחיל להשיח ומשמחהו את אביו. עד כאן לשין המאמר:
גם את הארי אריה דבי עילאי ארי שבחבורה. קולע אל השערה. הוא גלי עמיקתא. דתני הלכתא גברוותא. הכהן הגדול כתר תורה וכתר כהונה עט"ר כת"ר לי לי יאיר"י אור החמה הרב המובהק המאיר כברק מופלא הסמוך מר שמואל יהי עמו אל. ואחריהם כל ישרי לב החכמים השלמים הרבנים הכוללים כולל תהלות ישראל כל חד לפום חורפיה ואחר כל הכבוד הזה מה מני יהלוך לדבר דבר לפני אלה המלכים מאן מלכי רבנן:
ואשיב את שבותי. כי כך היא חובתי. מנהגן של ישראל תורה. דרשינן סמוכין ליהודים היתה אורה זו תורה. וששון זו מילה. לדרוש בשבחא דאתי ממיל"ה. וידעתי כי אדבר ולא יכלמוני כי כך היא דרכה של תורה וקא סמיכנא אענותנותייהו דרבנן:
האי מאן דבעי רחמין למבעי קילי אל ה' אקרא הקל קול יעקב תפלת הדיוט קלה. דורש ה"ן לה. והנה צלי. תפלה לעני אל אצילי, יאריכו ימים ושנים. דשנים ורעננים. בבנים ובני בנים. נטיעות דומות לשרשים. קדשי קדשים. זרוק חוטרא לאוירא ואיהי אעיקרא. אל הנער הזה התפללתי. הנה ברך לקחתי. אשמח בו ובחופתו. בו ובתורתו. חכם יתקרי רבי יתקרי יאיר ויזהיר כאספקלריא המאירה בחיי אביו ואמו ובחיי הרב מר זקנו ובחיי רבנן אכי"ר:
מודעת זאת מעלת מצות המילה כי רבה היא כאשר חז"ל הגידו ששקולה ככל המצות שבתורה ועוד אמרו בב"ר פ' מ"ו ע"פ ונתתי לך ולזרעך וגו' והייתי להם לאלהים אמ"ל הקב"ה לאברהם אם מקבלים בניך את המילה הם מקבלים אלהותי ואם לאו אין מקבלים ע"כ וצריך לתת טעם דאמאי תלוי זה בזה:
ואפשר לומר בהקדים מ"ש הרב החסיד ז"ל בס' ש"י פ' תרומה דצ"ט ע"ד בענין טענת או"ה שמונין את ישראל אחרי רבים להטות הביא משם הרב מוהרש"י ז"ל דמצי ישראל לומר קי"ל כמ"ד רוב וקרוב קרוב עדיף וכל לעומת זה היתה כוונתו ית' להשרות שכינה בתחתונים לפרסם אלהותו וזש"ה ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים. וידוע דע"י המילה איכא השראת שכינה בישראל תמיד כמו שאמרו בזוה"ק פ' שלח לך מאן דנטיר ברית שכינה עימיה שנא' תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתיב ומבשרי אחזה אלוה ע"כ. ומעתה זהו הכונה אם מקבלים בניך את המילה ועי"ז אני משרה שכינתי עמהם בזה הם מקבלים אלהותו וליכא טענת אחרי רבים מטעם כי קרוב הוא וקורבה דמוכח עדיף מרובא וכמ"ש:
ובזה אפשר לפרש כונת מאחז"ל במדרש חזית בפסוק משכני אחריך נרוצה ממה שהשרת שכינתך בתוכ' אחריך נרוצה ע"כ דצריך לדעת איך ע"י שהשרה שכי' בתוכינו מוכרחים אנו ללכת אחריו ולפי"ה ניחא דע"י שהשרה שכי' בתוכינו נעשה קרוב אלינו ורוב וקרוב קרוב עדיף וא"כ מתבטלת טענת או"ה ועי"ז אחריך נרוצה ולא בתר רובא:
וזה יהיה כונת מ"ש בפ"ק דברכות בקש מרע"ה שלא ישרה שכינתו באו"ה שנא' ונפלינו אני ועמך וגו' ויש להבין דלמה הוצרך מרע"ה להתפלל ע"ז שלא ישרה שכי' באו"ה דאם היה משרה מה נזק היה מגיע לנו אמנם לפי האמור הנה נכון והוא דכיון דכל כחנו לבטל טענת או"ה שאומרים לנו אחרי רבים הוא ע"י השראת שכינתו בינינו דאז יש לנו דין קרוב ורוב וקרוב קרוב עדיף ואם היה משרה שכינתו גם על או"ה מתבטל טענתינו דגם הם נעשים קרובים ויכולים לכוף אותנו אחריהם אי לזאת עמד משה בתפילה שלא ישרה שכי' באו"ה וזה רמוז בתפיל' שאמר ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מבל העם אשר ע"פ האדמה דנ"ט למה אני שואל ממך ונפלינו אני ועמך דוקא ולא תשרה שכי' באו"ה משים כל העם וגי' שהמה רבים ודוק:
וראיתי להרב החסיד בס' תזריע שפי' מאמר הנז' אם מקבלים בניך את המילה וכו' ע"פ מ"ש המפ' ז"ל בטעם מאמרם ז"ל שעמלק היה חותך ערלות ישראל והיה זורקן כלפי מעלה ואימר טול מה שבחרת ואמרו ז"ל שעמלק היה עושה כן לשבטו של דן שהיה ביניהם חסל מיכה והיה הענן פולטן. והענין נמשך למה שאמרו בתנחומא ששאל טורנוסרופם את ר"ע איזה דבר הוא יותר טוב מעשה שמים או מעשה ב"ו וכו' עד וא"כ למה לא ברא כל הברואים נמולים. והנה מעין זה אמרי' בפ"ק דע"ז דשאלו את ר"ג אם אין הקב"ה חפץ בע"ז מפני מה אינו מבטלה א"כ סגנון אחד עולה לשניהם שעע"ז מכריחים לומר שאם אינו חפץ בע"ז מפני מה אינו מבטל' במעשה שמים א"כ ודאי שרצונו בכך וכן בענין המילה אומרים שאם הקב"ה חפץ במילה מ"ט לא בראם מהולים ומדלא בראם מהולים מעשה שמים מוכרח שאינו חפץ במילה א"כ כיון ששבטו של דן היו עובדים לפסל מיכה היה עמלק חותך המילות וזורקן כלפי מעלה ואומ' טול מה שבחרת שהרי מי שהוא עע"ז אין לו למול עצמו דמי שאינו מודה בע"ז הוא סובר שהקב"ה אינו עושה שום דבר רק מצוה לבריותיו שיעשו דמעשה ב"ו עדיף ליה אבל אם מודה בע"ז אין לו שיכות במילה דכיון דהוא סבור שאם אין הקב"ה חפץ בע"ז מ"ט אינו מבטלה הוא בעצמו סבור הוא ג"כ שאם הקב"ה חפץ במילה היה בורא כל העולם נימולים. ומעתה פשוט מאמרינו ההוא אמר בעצם אם מקבלים בניך את המילה הם מקבלים אלהותי דקבלת אלהותי אתי ממיל"ה דהואיל ולא טעו במילה לומר דמעשה שמים עדיף ועלתה הסכמתם איפכא דמעשה ב"ו עדיף א"כ בה אדע שיקבלו אלהותי ולא יפקרו לומר אם אינו חפץ בע"ז מ"ט אינו מבטלה כיון דהסכמתם עלתה דמעשה ב"ו עדיף כמדובר:
אשר בזה יתכן לפרש התכת הכתובים בפ' וזאת הברכה וכ"ת האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ופירש"י ז"ל כי שמרו אמרתך אנכי ולא יהיה לך ע"כ ונקדים עוד מה מחקר הרב הנז' דהואיל כי הוא ית' מלך המשפט למה מסר המשפט לשופטים בארץ ולא נעשה הדין על ידו ומצוה בו יותר מבשלוחו ותירץ שעשה ה' ככה להשריש שורש האמונה דמעשה ב"ו עדיף לאפוקי ס' אפיקורסים החושבים דמעשה שמים עדיף ולפיכך אף כי המשפט לאלהים הוא בחר בתחתונים ב"ד של ב"ו כדי לעשות משפט להורות דמעשה ב"ו עדיף ע"כ: וז"ש כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו תלה הכתוב זב"ז דהא בהא תלייא דע"י שהם כופרים בע"ז ושמרו אמרתך אנכי ולא יהיה לך דסוברים דמעשה ב"ו עדיף ומשים הכי אין הקב"ה מבטל לע"ז הנה עפ"י שיטה זאת בריתך שהיא ברית המילה ינצורו ולא שגו לומר אם הקב"ה חפץ במילה מפני מה לא ברא לכולם מהולים דודאי יתד הוא שלא תמוט דמעשה ידי אדם חביבים עליו. ובכן עפ"י שיטה זאת יורו משפטיך ליעקב כלומר מה שהיה לך לשפוט הם שופטים בארץ אצל המקדש אל המקום אשר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ולא שגו לומר אם ה' אוהב משפט מפני מה אינו דן הוא בעצמו את החייב ואת הזכאי והטעם לכל אלו הדברים הוא יען כי ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה דמעשה ב"ו הוא חפץ יותר ממ"ש:
ובזה אפשר לפרש כונת הכתוב בפ' יתרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי הארץ דלכאורה מאמר כי לי כל הארץ משולל ההבנה אבל הכונה רצוייה בהקדים מאי דאמרי' במכילתא שם ושמרתם את בריתי ר"א אומר זו ברית שבת ור"ע אומר זו ברית מילה וע"ז ע"כ:
וחוץ מן המכוון י"ל מאמר כי לי כל הארץ עפ"י ס' ר"א שאמר זו ברית שבת בהקדים מאי דאמרי' בב"ר פי"א סי' ו' שאל טורנוסרופוס לר"ע אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בו רוחות אל יוריד בו גשמים אל יצמיח בו עשב א"ל טיפח רוחיה דההוא גברא אמשול לך משל לב' שהיו דרים בחצר א' אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל בחצר אבל אם היה דר בחצר א' הרי הוא מותר בכל החצר כולו אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל העולם כולו עכ"ל: והנה אמרי' במ' ברכות דל"ה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ומשני ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה:
וראיתי להרב אספקלריא המאירה בפ' בחקתי שהק' דכיון שלאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם א"כ הדר יש מקים למינים לרבות כקושית המין הנ"ל דאיך מוריד גשמים בשבת ולא מצינן לתרץ דהוי כבעל הבית בחצרו כמו שתי' ר"ע דהא הארץ נתן לבנ"א ולאו דידיה הוא ואע"ג דבודאי כ"ע דיליה והוא המושל בעליונים ובתחתונים כי הוא מלך העולם מ"מ הרי אין ענין זה כחצר אחת כיון שהשמים הוא לה' והארץ לבנ"א. ותירץ לזה עפ"י שינוייא אחרינא שתירצו במדרש על האי רומייא דר"ל והיינו כאן כשעושין רצונו של מקום כאן כשאין עושים רצונו של מקום ור"ל כשאין עושין רצינו של מקים אז הוי השמים לה' והארץ לבנ"א שמסלק שכינתו כביכול למעלה וכשעושין רצונו ש"מ אז לה' הארץ ומלואה והיינו דאז השכינה שורה בתחחונים ואז השמים והארץ רשות א':
אשר בזה פי' הרב ז"ל כמין חומר כונת הפסוקים אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמכם בעתם וגו' ואמרו בגמ' בתענית דכ"ג מ"א והביאו רש"י בחומש ונתתי גשמכם בעתם בלילי שבתו' והכונה אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו דהיינו שאתם עושים רצונו של מקום עי"ז ונתתי גשמכם בעתם בלילי שבתות וליכא טענת המין דהיאך מוריד גשמים בשבת דהואיל ועושין רצונו ש"מ הרי לה' הארץ ומלואה דהשכינה שורה בתחתונים וא"כ הוי כבעל הבית בחצר שלו עכ"ל:
וזהו אומרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי דהיינו שתהיו עושים רצוני ושמרתם את בריתי זו ברית שבת והייתם לי סגולה מכל העמים במה שאתם שומרים השבת משא"כ כל העמים כי שגו בדעתם לומר אם הקב"ה מכבד את השבת למה מוריד גשמים וכיוצא דטת עיניהם מראות דכ"ע דיליה הוא וכחצר א' דמי וז"ש כי לי כל הארץ דע"י שאתם עושין רצוני אני משרה שכינתי בארץ ובכן בודאי דלי מותר ולכן ושמרתם את בריתי זו שבת:. אמנם עפ"י דרכנו יובן ג"כ סברת ר"ע דאמר זו ברית מילה וע"ז דלכאורה יפלא מה ראו אלו להתקרבות מילה וע"ז אבל הוא הדבר אשר דברנו דע"י המילה וקיומה יוכחש ענין ע"ז דכיון דמקיים המילה מטעם דסובר דמעשה ב"ו עדיף ומש"ה לא ברא אותם מהולים באותה מדה כופר בע"ז דמה שאינו מבטלה הקב"ה הוא משום דניחא ליה ביטול ב"א דמעשה ב"ו עדיף ולז"א ושמר' את בריתי ועי"כ והייתם לי סגולה מכל העמים להיותכם לי ולא להיות אחרי אלהים אחרים והיה כנ"ט כי לי כל הארץ ר"ל דחביב עלי על כל ענין שיהיה נעשה על הארץ ע"י ב"ו כמו ענין המילה דבחר להיות נעשה ע"י מעשה ב"ו דעדיף ליה ממעשה שמים ומינה נמי דלא אל חפץ ברשע ע"ז ח"ו אלא ציוה לאבדה ע"י ב"ו דעדיפא ליה טובא:
וכן יפה נדרש דרשת ר"א דאמר זו ברית שבת עד"ז שפי' בדרשת ר"ע בענין מעשה ב"ו עדיף והוא כלפי מ"ש המפ' ז"ל ששבת ניתן להורות על חידוש העולם והגם דאיכא אותות ומופתים בשמים ובארץ המורים על חידוש העולם לא בחר להורות גדולתו ית' אלא ע"י מעשה ב"ו דהיינו ע"י ששומר שבת: ובזה אפשר לפרש כונת הכתובים ביחזקאל סי' ב' וכ"ת ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם וימרו בי וגו' בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואת שבתותי חללו מאד ואומר לשפוך חמתי עליהם וגו' יען במשפטי מאסו וגי' ואת שבתותי חללו כי אחרי גלוליהם לבם הולך וגו':
אני ה' אלהיכם בחקותי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אותם:
ואת שבתותי קדשו והיו. לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם: ולא נאריך בדקדוקים כי אם ב' ג' גרגרים הא' דלמה לא פרט הכתוב כי אם שבת ודינין ולא שאר מצות ואם נאמר דכבר הם כלולים בכלל בחקותי לא הלכו א"כ גם שבת ודינין הם בכלל. ולמה קפיד קרא לפורטם ועוד מהו שאמר ואת משפטי הודעתי להם אשר יעשה אותם האדם דפשי' שכדי לעשות אותם ציונו אותם כמו כל המצות ומהו האדם. ועוד דהדברים באו בכפלון: ולפי האמור הנה נכון והוא דכבר כתבנו דב' הוכחות יש למאי דקי"ל דמעשה ב"ו עדיף הפוך או"ה דסברי דמעשה שמים עדיף ועי"ז הם כופרים בעיקר הא' ממה שציוה הוא ית' לב"ד של מטה לעשות משפט ולא על ידו שהוא אלהי המשפט כדי להורות דמב"ו עדיף והב' ממה שנתן לנו את השבת להורות על חידוש העו' והגם דאיכא אותות ומופתים בשמים ובארץ המורים על חידוש העולם לא בחר להורות גדולתו ית' אלא ע"י מעשה ב"ו דהיינו ע"י שמירת שבת מטעם הנז"ל. וז"ש ואתן להם את תקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם ר"ל הגם שהם משפטי ולי היה נוגע הדבר כי המשפט לאלהים הוא אפי"ה הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם להורות דמעשה האדם עדיף לי. וגם נתתי להם את שבתותי להורות על חידוש העולם הגם דאיכא אותות ומופתים בשמים המורים על חידוש העולם לא בחרתי אלא ע"י מעשה ב"ו והיינו טעמא בהיות לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשם דעי"ז לא יבאו לכפור בי ולומר אם אין הקב"ה חפץ בע"ז מפני מה אינו מבטלה כיון דהעיקר הוא דמעשה ב"ו עדיף וכמו שהוכחתי לכם מהמשפט ומן השבת. ועכ"ז לא הועיל להם אלא וימרו בי בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם ותי בהם ואינם רוצים לעשות משפט באומרם כי המשפט לאלהים הוא ולו נאה ואת שבתותי חללו באומרם דכבר יש אותות ומופתים בשמים המורים על חידוש העולם ואינו צריך למעשה ידינו ואומר לשפוך חמתי עליהם יען שע"י שבמשפטי מאסו ואת שבתותי חללו מטעם דסוברים דמעשה שמים עדיף נפיק מניה חורבא שאח"כ אחרי גילוליהם לבם הולך ר"ל הולכים אחר גילולי ע"ז באומרם אם הקב"ה אינו חפץ בע"ז מ"ט אינה מבטלה דהא בהא תלייא. הנה כי כן אני אומר לכם בחקותי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אותם ר"ל שאני חפץ שאתם תעשו המשפט ואת שבתותי קדשו להורות על חידוש העולם במעשה ידכם שעי"ז והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם אני הוא ולא אחר ולא תביאו לטעות ללכת אתרי אלהים אחרים בטענ' דאם הקב"ה וכו' כיון דהעיקר אצלינו דמעשה ב"ו עדיף:
וזה יהיה טעם נכון מ"ש חז"ל במ' שבת והביאו רש"י ז"ל בחומש ע"פ שם שם לו תק ומשפט דשבת ודינין נצטוו במרה דצריך לדעת מה ראו אלו להתקרב יותר משאר מצית שבתורה להקדים ציווים קודם נתינת התורה אמנם לפי"ה הנה נכון והוא דרצה הקב"ה להורות לבנ"י קודם שיתן להם התורה ולומר להם לא יהיה לך אלהים את' וכו' שמא יהיה להם טענה לומר אם אין הקב"ה חפץ בע"ז מ"ט אינו מבטלה אי לזאת מראש מקדמי אר"ש נתן לנו ב' מצוות אלו שבת ודינין להורות לנו דמעשה ב"ו עדיף ליה שמאלו יש הוכחה גמורה כמ"ש ובזה לא יהיה להם טענה:
ועפי"ז נבין כונת הפסוקים בפ' בהר וכ"ת לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם. לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם וגו' כי אני ה' אלהיכם. את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' די"ל מה סמיכות יש זה עם זה ומהו הכפל אני ה' אלהיכם פעמים שלש ולדרכינו יבא על נכון. ונקדים עוד מ"ש הרב הנז' בפ' יתרו בענין ציאת מצרים דכתיב אני ה' ולא ע"י מלאך ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו אשר זה הוא הוראה עצומה לעיני כל העמים דמעשה שמים עדיף ומזה יבואו להתחזק ידי עע"ז ופי' דאין סתירה לזה דלעולם מעשה ב"ו עדיף ליה והכא היינו טעמא כמ"ש חז"ל סנחריב שחירף ע"י שלית נפרע ממנו ע"י שלית פרעה שחירף ע"י עצמו נפרע ממנו הוא בעצמו באופן דליכא הוכחה מזה דמעשה שמים עדיף. עוד נקדים מ"ש עוד הרב הנז' שם ובפ' תזריע דיש עוד הוכחה להא דמעשה ב"ו עדיף ממה שהניח שמי השמים עליונים למעלה ובא והשרה שכינתו בתחתונים מקום מקדשינו הוי הוראה עצומה דמעשה ב"ו עדיף ליה:
וזהו שאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצא' אותם מא"מ אני ה' אלהיכם ר"ל שהוצאתי אותם מא"מ אני ה' אלהיכם בכבודי ובעצמי ולא ע"י מלאך ולא ע"י שליח ומשום דיש מזה מקום לטעות דמעשה שמים עדיף ליה כיון דלא בחר לא מלאך ולא שליח אלא ע"י עצמו ויוצא מזה דיש פתחון פה לעע"ז בטענה דאם הקב"ה אינו חפץ וכו' לזה אני מצוה אתכם לא תעשו לכם אלילים וכו' כי אני ה. אלהיכם ר"ל אל תטעו לעע"ז בזאת הטענה כי אני ה' אלהיכם הוצאתי אתכם מא"מ דהא ליתא והטעם הוא כמ"ש משום שחירף הוא בעצמו נפרע ממנו ע"י עצמו ולעולם דמע' ב"ו עדיף ליה וראיה לזה הוא את שבתותי תשמרו וכבר כתבנו דע"י שמירת שבת הוי הוראה דמעשה ב"ו עדיף לי וגם ומקדשי תיראו וכבר כתבנו דע"י השראת שכינתו במק' הוי הוראה דמעשה ב"ו עדיף והרי ב' אותות לדעת כי אני ה': ועם הקדמה זאת דמיציאת מצרים היה ס"ד להוכיח דמעשה שמים עדיף נ"ל לדרוש סמויכים אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני והכונה לומר אנכי ה' אשר הוצאתיך מא"מ ר"ל אני בעצמי ולא ע"י שליח וא"כ יביאו לטעות ולומ' דמעשה שמים עדיף לי ובזה יש להם טענה לעבוד ע"ז באומרם אם הקב"ה אינו חפץ וכו' לזה בא לצוותינו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני דלעולם מעשה ב"ו עדיף לי והכא היינו טעמא יען שחירף הוא עצמו נפרע ממנו ע"י עצמו:
ועד"ז יובן כונת הפ' בפ' בא וכ"ת ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בא"מ מאדם ועד בהמ' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיה הדם לכם לאות וגו' ונבין ג"כ מאמר המגיד שאמר ועברתי בא"מ אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח אני ה' אני הוא ולא אחר ע"כ די"ל דמאחר שכבר אמר אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח למה הוצרך עוד לומר אני ה' אני הוא ולא אחר ולפי"ה ניחא ונקדים עוד מ"ש הרב בעל הטורים ז"ל בפרפרותיו בפ' והיה הדם לכם דתיבת לכם הוא בגי' המילה שבאותה הלילה מלו:
וז"ש ועברתי בא"מ אני ולא מלאך והכיתי כל בכ' אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח וכדי שלא תיסק אדעתין להוכיח מכאן דמעשה שמים עדיף ומזה תבואו לטעות בע"ז לומר אם אינו חפץ בע"ז מ"ט אינו מבטלה הוא בעצמו לזה אמר אני ה' אני הוא ולא אחר ומה שהיה ע"י ית' כבר נאמר הטעם משום שחירף ע"י עצמו ותדע לך איך מעשה ב"ו עדיף לי ממצות המילה שציוה לב"ו ולא ברא אותנו מהולים והיה הדם לכם לאות דהיינו דם המילה כמ"ש הבעהט"ו יהיה לאות כי אני ה' וגו' עוד יתכן לומר באופן אחר בהקדים מ"ש כת הקודמים ז"ל דטעם דור אנוש שעבדו ע"ז לא שכפרו בעיקר אלא שהם טעו בדעתם שמגודל מעלתו ית' כי רבה היא אין כבידו שישגיח בתחתונים וע"כ הם אמרו שמהראוי להיות אמצעי ביניהם וע"כ היו משתחוים לשמש או לירח להיות מליץ בינותם ומעין זה נמי אמרו שהיה ענין העגל שאמ' קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. והנה מיציאת מצרים שהיתה ע"י ית' הוי הוכחא גמורה שהוא ית' משגיח בתחתונים מעתה ז"ש ועברתי בא"מ וגו' אני ולא שליח ומזה תדעי שאני ה' אני ולא אחר כלומר שאני משגיח בתחתינים ואיני חפץ באחר להיות אמצעי. וזהו אפשר שיהיה כונת הסמיכות אני ה' אלהיך וגו' עם לא יהיה לך וגו' והרי הוא כמבואר:
ומן האמור בענין אפשר לפרש כונת הכתוב אשרי אניש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. ונקדים מאחז"ל בפ' אחרי מות דמילת זאת היא כינוי לעשרה דברים וא' מהם הוא כינייי למילה כד"א זאת בריתי. עי"נ מ"ש בילקוט ע"פ ויהי העם כמתאוננים רע אין רע אלא ע"ז כמד"א כי תעשו את הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו ובכן יש לפרש הקרא והכי קאמר אשרי אניש יעשה זאת על המילה שנקראת זאת. וכן הביא הילקוט ראובני בפ' לך לך משם רז"ל שדרשו פסוק זה על המילה וז"ל מי שאינו נימול ואינו שימר שבת אינו נקרא אדם שנא' אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו יע"ש. ולפי"ה י"ל דכיוון אל האמור אשרי אנוש יעשה זאת וב"א יחזיק בה ואיני מונע עצמו ממצות המילה בטעות המינים שאם הקב"ה אוהב את המילה למה לא בראם מהולים דתופס השיטה דהעיקר הוא דמעשה ב"ו עדיף וא"כ באותה מידה שומר שבת מחללו דאע"ג דאיכא אותות ומופתים בשמים ובארץ המורים על חידוש העולם לא בחר להורות גדולתו ית' אלא ע"י מעשה ב"ו בשמירתו של שבת וגם באותה מידה ושומר ידו מעשית כל רע דע"י זה שימר עצמו מעשות כל רע דהייני מלעבוד ע"ז משים טענת המינים מ"ט אין הקב"ה מבטלה אם אינו חפץ בה דהטעם הוא מפני כי מעשה ב"ו עדיף וחביב קמיה קב"ה באופן דהא בהא תליא דע"י המילה יבא לשמור שבת ושלא לעע"ז. עוד אפשר לומר באופן אחר עפ"י ח"ש מוהראנ"ח ז"ל במאמרן גדולה מילה שדוחה את הנגעים דאם הדברים כפשטן שמילה דוחה את הצרעת יקשה למה לא אמרו כן דוחה את הצרעת שהוא לשון המורגל בתלמוד ופי' הרב ז"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בס' המורה וז"ל וכן המילה אצלי א' מטעמיה להחליש את האבר הזה וכדי למעט תאות המשגל ולשבות יצר לב האדם ע"י ובתנחומא אמרו על מה הנגעים באים ערי הזנות ומשו"ה לא אמרו גדולה מילה שדוחה את הצרעת אבל אמרו שדוחה את הנגעים לרמוז עוד על ענין זה כי המילה היא סיבה למעט תאות המשגל ואם זה ידחה מעליו האיש הישראלי אין הנגעים באים עליו שסיבת ביאתם הוא ע"י הזנות וכמ"ש בתנחומא:
אשר עפי"ז יש לפרש כונת מאמרן ז"ל ע"פ תן חלק לז' וגם לח' וי"ל ז' אלו ימי הנידה ח' אלו ח' ימי המילה אמר הקב"ה אם שמרת ימי הנדה אני נותן לך בן ואתה מולו לח' ע"כ דראוי ליתן טעם מה ענין שמירת ימי הנידה למילה אבל לפי"ה ירמוז והוא שענין שמירת הנידה הוא ג"כ גדר לעריות כמ"ש החינוך ז"ל וז"ל ורז"ל אמרו בטעם הנידה על צד הפשט שום תועלת בהרחקת האשה קצת זמן כדי שתחבב על בעלה יותר בזמן טהרתה ולא יקיצו זה מזה לרוב התמדת הקרבתן וזה גדר גדול מפני היצה"ר שלא יקוצו זה מזה ויחנו עיניהם בגופים אחרים וכמו שיעשו האומות ח"ו ע"כ. באופן שגם מצות הנדה היא באה לגדור גדר על העריוח ע"ד מצות המילה שבאה לגדור גדר על העריות כמ"ש המורה ז"ל. וזהו אומרו אם שמרת ימי הנדה תחזקנה ידך למצוה אחרת שאני נותן לך בן ואתה מולו לח' דעם כי הוא חביב עכ"ז מהטעם עצמו ששמרת ימי הנידה לעשות גדר בעריות מאותו טעם עצמו אתה מעצמך מולו לח' להחליש ולהשבית כח היצה"ר דעריות ממנו כאמור:
ובכן נבוא לכונת הכתוב דה"ק אשרי אנוש יעשה זאת מוסב על אבי הבן שעליו מוטל חיוב המצוה למולו ע"י או ע"י שלוחו ואשריו לו כי יעשה מצוה זאת למול אה בנו וגם ובן אדם יחזיק בה מיירי כלפי המתעסקי' במצוה זאת כגון המוהל והסנדק וכיוצא שהם מחזיקים ומעשים במצוה זאת הם ג"כ פתח עליהם הכתוב באשרי לקבל שכר כאבי הבן בעל המצוה ואמר עוד שומר שבת מחללו לרמוז מ"ש גדולה מילה שדוחה שבת דלכאורה י"ל דהול"ל שומר שבת מלחללו או לא יאמר תי' מחללו כלל דמסתמא השומר שבת אינו מחללו ומכח דיקדוק זה הוכרחו בגמ' לומר א"ת מחללו אלא מחול לי אמנם הכונה לומר דלענין עשיית מצית המילה חלולו של שבת זהו שמירתו דמצוה לקיים מצות מילה בזמנה ואמר עוד ושומר ידו מעשות כל רע ע"ד מ"ש בפ"ק דע"ז ונשמרתם מכל דבר רע שלא יסתכל אפי' באשה פנוייה וכן בפ"ק דמכות דרשו ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה וז"ש דע"י מצות המילה סגולתה היא כי שומר ידו של הנימול מכל רע להרחיקו מיצה"ר של עריות דסגולת המילה היא משבית יצה"ר דג"ע: ועפ"י מ"ש עוד במ' פ' אחרי מות ביו"ד דברים שהם כנוי לזאת שאמרנו דזאת כנוי לקרבנות כמד"א בזאת יבא אהרן אל הקדש יפורש הכתוב הנז' עד"ז באופן אחר בהקדים מ"ש מוהרש"פ ז"ל במא' חז"ל לא לן אדם בירושלים ובידו עון שהרי תמיד של שחר היה מכפר על עונות של לילה ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עונות היום הקשה הוא ז"ל דלכאורה קשה כי כפרת הקרבנות אינו אלא על השגגות ואיך יאמר ובידו עון ומהראוי הי"ל לומר ואין בידו חטא. ופי' הרב דהכוונה כי היצה"ר אינו יכול להביא לאדם לידי עון ופשע עד שיחטיא אותו בחטא קל ושוב בנקל יחטיאהו בעין ומזיד באמור לו כבר חטאת אכלת שום וריחך נודף חזור ואכול נמצא שהחטא הוא האב וממנו יצאו תולדות העון וע"כ אמרו בלשון הזהב לא לן אדם בירו' ובידו עין דכיון דהיה נמחל החטא ע"י הקרבנות ממילא שוב לא היו באים לידי עון ע"כ:
וזהו אומרו אשרי אנוש יעשה זאת דהיינו הקרבנות ובן אדם יחזיק בה בהקרבת קרבנות הציבור כגון תמידין וכיוצא שומר שבת מחללו כלומר שחילל שבת לגבייהו זהו שמירתו שהרי התמידין דוחין את השבת. ועוד זאת יתירה השומר ידו מעשות כל רע דהיינו העונות שהם במזיד דע"י הקרבנ' מתכפר החטא ושוב לא יבא לידי עון מזיד ע"ד לא לן וכו':
עוד דרשו שם במ' בכלל היו"ד דברים שהם כינויי לזאת אמרו דזאת הוא כינוי לתורה דכתיב זאת התור' ועפ"י פירש הכתוב עד"ז באופן אחר בהקדים מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בדרשותיו פ' תצוה דהמחזיק ביד לומדי התו' האי מצוה חיבה יתירה נודעת לו ולא דמי לשאר מצות דאילו לשאר מצות אמור רבנן עבירה מכבה מצוה לא כן בתורה שאין עבירה מכבה תורה גם המחזיק ביד לומדי התורה אין שום עבירה מכבה את המצוה הזאת. עוד נקדים מ"ש בזוה"ק פרשת לו וז"ל ת"ח בנוי דמלכא איתקרי שבתות ויו"ט וכל מאי דעביד ב"ן לשבתות אית לון למעבד לת"ח וכו' ומה שבת קדש אוף אינון רבי רב קדש איקרון:
וז"ש אשרי אנוש יעשה זאת דהיינו כלפי הת"ח שיושב ועוסק בתורה הנק' זאת ובן אדם יחזיק בה מיירי כלפי המחזיק ביד לומדי התורה דהיינו שומר שבת שהוא הת"ח מחללו שלא יחלל תורתו וכבודו ופרט לך הכתוב שניהם יחדיו באשרי דשקולים הם ויבואו שניהם. וכדי שלא תיקשי דאיך השוה אותם הכתוב ב' כאחת ת"ח עם מחזיק ואיך יכונו לומדיו במחיצה אחת דהלא הת"ח זכות התורה שיש לי אפי' אם יהיה לו עבירה אין עבירה מכבה תורה לא כן הבעה"ב אין לו זכות התורה. לז"א דהואיל שהוא שומר שבת מחזיק ביד לומד התורה הנה שכרו אתו לתת לו סגולת הת"ת עצמו ושומר ידו של המחזיק ר"ל שומר לו הקב"ה זה המצוה שעושה המחזיק בידו ליתן לו לת"ח מנכסים מעשות כל רע ר"ל דאפי' אם יהיה בידו כמה עבירות שעשה אפי"ה אין שום עבירה דוחה לזאת המצוה וכמ"ש:
עוד דרשו שם בכלל הי' דברים דזאת הוא כינוי לירוש' דכתיב זאת ירושלים ועפי"ז יפורש הכתוב עד"ז באופן אחר ונקדים מה שפסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' ש"ו סעיף י"א וז"ל מותר לקנות בית בא"י מן העכו"ם בשבת וכותב וחותם ומעלה בערכאות שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשים ישוב א"י מותר ע"כ נמצא דכמה החמירו משים ישוב א"י עד שהתירו לחלל שבת באיסור דרבנן לכתוב בשבת בעש"ג ולקנות בית בא"י וז"ש אשרי אנוש יעשה זאת ר"ל אשרי למי שיעשה כל טצדקי כדי לזכות לדור בירושלם הנק' זאת ובן אדם יחזיק בה ר"ל שלא ישב שם ישיבת עראי אלא יבקש לקנות בית ויחזיק בה ועד היכן הגיע מעלתה שאפי' אם היו יהיה שמצא בשבת לקנות בית מן הגוי מותר לכתוב בשבת בעש"ג ולעשות מקח וממכר משום ישוב א"י וז"ש שומר שבת מחללו ר"ל דלענין ישוב דירת א"י חלולו של שבת זהו שמירתו דהותר לעבור איסור דרב' כדי שיהיה ישוב בא"י ואמר עוד ושומר ידו מעשות כל רע הכונה רבא לומר דכל זה שאמרנו דאשרי אנוש שישתדל לדור בא"י והותר לו בשבת לכתוב ולחתום וכו' אך בתנאי שישמור ידו מעשות כל רע שצריך שמירה גדולה שלא יבא לידי חטא שהעונש הוא גדול מאד יען כי משפט לאלהי הארץ ותמיד עיני ה' אלהיך בה ואינו דומה החוטא בפלטרין של מלך וכו' וכמ"ש הרב של"ה ז"ל בשער האותיות אות קו"ף וז"ל הבאים לא"י ואין שמים על לבביהם שהם יושבים בהיכל המלך ופושעים ומורדי' ומרבים במשתאות של סעודות מרעות. עליהם הכתוב אומר ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה וכתיב כי תבאו לראות פני מי ביקשזאת מידכם רמוס חצרי לכן כל איש יחרד בבואו אל א"י להיות ירא שמים בכפלים ממה שהיה בחו"ל וידע כי בבית המלך יושב ע"כ:
והנה בפסוק תן חלק לז' וגם לח' דרשו עוד רז"ל ר"א אומר תן חלק לז' אלו ז' ימי השבת וגם לח' אלו ת' ימי המילה די"ל דמה ראו להתקרב ימי השבת לח' ימי המילה ועם כי לפי פשוטו י"ל דהכונה לרמוז מאי דקי"ל דמילה דוחה שבת ולז"א תן חלק לז' אלו ז' ימי השבת להיות זריז בשמירת שבת אך בתנאי שתתן חלק לח' ימי המילה שלא משום שמירת שבת תדחה המילה מלעשותה כשחל בשבת:
אך לפי האמור לעיל שע"י מצות שבת מורה דמעשה ב"ו עדיף דשבת הוא להורות על חידוש העולם דאף דאיכא אותות ומופתים בשמים ובארץ המורים על חידוש העולם לא בחר להורות גדולתו ית' אלא ע"י מעשה ב"ו בשמירת השבת יהיה הכונה לומר דכיון דאתה שומר שבת מפני שהעיקר הוא דמעשה ב"ו עדיף א"כ באותה מידה תן חלק לת' ימי המילה ולח תשגיח בטעות המינים האומ' אם הקב"ה חפץ במילה למה לא בראם מהולים דהעיקר אצלינו דניחא ליה לקב"ה מעשה ב"ו:
אשר בזה אפשר שיובן הסמיכות של הפסוק הסמוך לעיל מיניה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו שדרשוהו רז"ל על הצדקה והביאו מעשה ע"ז באדם א' שהיה רגיל במצות צדקה ופעם א' נטבע בים וניצול ונקראו עליו המקרא זה דשלח לחמך וגו' והענין הוא עפ"י מ"ש עוד הרב החסיד ז"ל במחז"ל כל המעלים עיניו מן הצדק' כאלו עובד פ"ז דהכונה דענין ע"ז והצדקה סגנון א' להם דכבר כתבנו דלענין ע"ז טוענין המינין אם הקב"ה אינו אוהב שיהיה ע"ז למה אינו מבטלה דעם כי כבר ציוה לאבדה מ"מ הם סוברים דמעשה שמים עדיף וכן הוא לענין הצדקה דאמרי' במ' דשאל טורנוסרופוס לר"ע אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסים הוא בעצמו וכו' וע"כ אמרו דהמעלים עיניו מן הצדקה כאלו עע"ז דכיון דהוא אינו נותן צדקה בטענה זאת לומר אם הקב"ה אוהב את העניים מ"ט אינו מפרנסם ואזיל ומודה לטענת המינים דס"ל דמעשה שמים עדיף באותה מידה הוא כעע"ז דבס' זו יביאנו לעע"ז ח"ו בטענה זאת דלמה אינו מבטלה הקב"ה בעצמו וצוה לאבד ע"ז ע"י ואין האמת כן דהקב"ה חפץ במעשה ב"ו ובין במעשה הצדקה ובין בע"ז צוה אותנו שנעשה אותם ע"י לזכותינו ע"כ: וזהו סמיכות הפסוק שלח לחמך על פני המים עם פסו' תן חלק לז' והכונה לומר שלח לחמך ע"פ המים ועשה צדקה עם העניים ולא תחוש לומר אם הקב"ה אוהב אותם למה אינו מפרנסם ואין זה כי אם שכעס עליהם וא"כ איך אהיה אני מפרנסם הפוך רציני ותטעה לומר דמלבד דלא יהיה לו שכר יהיה לו עונש ח"ו לא תחוש לזה שאדרב' ברוב הימים תמצאנו דהטעם שאינו מפרנסם הקב"ה בעצמו הוא משום דמעשה ב"ו עדיף ליה. ובכן באותה מידה דמעשה ב"ו עדיף תן חלק לז' שהוא השבת ותן חלק לז' שהיא המילה דודאי עיקרן הוא מטעם זה דמב"ו עדיף:
וזה יהיה כונת הכתוב לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים ודרשו רז"ל ולנו בושה הפנים בעגל דהכונה לומר לך ה' הצדקה כלומר לך היתה ראוייה הצדקה דהיינו שמן הראוי היה שתפרנס אתה את העניים אם אתה אוהב אותם דכתיב נותן לחם לכ"ב וציוית אותה לנו מטעם דמעשה ב"ו עדיף וא"כ לנו בושת הפנים בעגל במה שעשו העגל מטענת המינים מ"ט אינו מבטלה דאינו כן דמעשה ב"ו עדיף וצדקה תוכיח ותיבת לנו תיסוב למעלה ולמטה ע"ד שדרשו רז"ל בפ' את כספך לא תתן וגו':
ועפי"ז אפשר לפרש כונת המאמר בפ' בא וז"ל החדש הזה לכם הה"ד יהיה לך לבדיך ואין לזרים אתך אמר הקב"ה איני מזהיר על ע"ז אלא לכם שנא' לא תעשו לכם וגי' לא נתתי המשפט אלא לכם הצדקה שלכם שנ' ולך תהיה צדקה הרחמים שלכם שנ' ונתן לך רחמים ע"כ די"ל דמה באו להודיענו על אלו המצות הנז' שאמר הקב"ה איני נותנן אלא לכם ומה ראו להתקרב מצוות אלו אמנם לפי האמור א"ש דהכונה לומר איני מזהיר על ע"ז אלא לכם ולא לאו"ה מפני שהם או' דמעשה שמים עדיפי ומפני מה אינה מבטלה ואתם בני ישראל אשר אתם קיבלתם מצות המילה אשר ממנה יראה דמעשה ב"ו עדיפי לכם דוקא שייך לצוות אתכם על ע"ז דמה שציוה הקב"ה לבטלה על ידינו הוא משום דעיקר הוא דמעשה ב"ו עדיף. ובכן לפי שיטה זאת ג"כ לא נתתי המשפט אלא לכם דבענין המשפט אשר ציוה הוא ית' לישראל על הדינין הוא מטעם זה דמעשה ב"ו עדיפי ליה דאל"כ כיון דהוא ית' אלהי המשפט הוא מ"ט אינו עושה המשפט על ידו וציוה לב"ד של מטה לעשות המשפט אם לא דהטעם הוא דכך היא המידה דניחא ליה לקב"ה במעשה ב"ו בענין מה שציוה לנו לאבד ע"ז ע"י. ועפי"ז נמי הצדקה שאתם עושים עם העניים והרחמים שאתם מרחמים עליהם שלכם הוא שאיני מפרנסם אני בעצמי מפני כי ניחא לי במעשה ידיכם:
וזהו נמי כונת המאמר במ"ר וז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הה"ד שמרו משפט ועשי צדקה ע"כ. וידוע דכל היכא שאומר המדרש הה"ד הוא שיש לו קושייא ומתרץ בפסוק שהביא וא"כ הכא מהו הקושייא שנתקשה בפ' דואלה המשפטים עד שהוכרח להביא פ' דשמרו משפט וגו'. ולפי האמור נכון והכונה דהוק' לו במש"ה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וציוה לב"ד של מטה שיעשו דין ומשפט דלמה הוצרך לכך מאחר דהוא ית' אלהי המשפט למה אינו עושה המשפט בידו לזה הביא הפסוק דשמרו משפט ועשו צדקה לומר דהטעם שציויתי לב"ד שמ"ט שידונו הוא להורות לכם דמעשה ב"ו עדיפי לי ועי"ז ועשו צדקה ולא תאמרו דלמה אינו מפרנסם הקב"ה וזהו ג"כ כונת הפ' אשרי שומרי משפט עושה צדקה ב"ע:
עוד דרשי שם במדרש ד"א ואלה המשפטים הה"ד מגיד דבריו ליעקב פעם אחת אמר לו עקילם לאנדריינוס המלך רוצה אני להתגייר ולהעשות ישראל א"ל מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר א"ל הקטן שבהם יודע היאך ברא הקב"ה את העולם ומה נברא ביום א' ומה נברא ביום ב' ותורתן אמת א"ל לך ולמד תורתן ואל תמול א"ל עקילם אפי' חכם שבמלכותך וזקן בן ק' שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל שכן כתוב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישר' וגו':
וי"ל במאמר הזה טובא חדא במ"ש אפי' קטן שבהם יודע מה שנברא ביום א' וביום ב' דמאי רבותייהו אם יודע מה שנברא ביום א' וכו' ומאי נפקא ליה מזה ואם רצונו לידע יפתח ספר בראשית ויראה מה שנברא ביום א' ועוד מאי דעתי של הרשע של אנדריאנוס שאמר לו שלא ימול ואם היה רוצה שלא יתגייר יאמר לו בפי' שלא יתגייר ועוד במה שהשיב לו אפי' חכם וזקן בן ק' שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל צריך לדעת דאיך תלוי ענין המילה בלימוד התורה ועוד אומרו אפי' זקן בן ק' שנה דמאי אתי לרבויי אפי' זקן דמשמע דלא מבעיא בחור שאינו ראוי אלא אפי' זקן ולנו לדעת למה:
ולפי קוטב דרושינו יבא על נכון ונקדים עוד, מ"ש במ"ר פ' בראשית פ"ח וז"ל שאלו המינים את ר' שמלאי כמה אלוהות בראו העולם אמר להם אני ואתם נשאל לימים הרא' הה"ד כי שאל נא לימים הראשונים וגו' דיש לדקדק דמה צורך לשאול לימים הראשונים ומה הוכחה יש מהם ואין שייך שאלה לימים הראשונים. ופי' המפרשים ז"ל דהכונה כמ"ש חז"ל מפני מה גברא אדה"ר בערב שבת כדי שלא יהיו המינים אומרים שותף היה לו להקב"ה במעשה ברא' ועוד אמרו מפני מה נבראו המלאכים ביום ב' שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו וכו' וזהו שאמר נשאל לימים הראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם אמאי בראו ביום ששי ולא ביום ראשון וכן המלאכים אמאי לא נבראו ביום א' אלא ודאי כדי שלא יהיו מינים אומרים הרבה רשויות וא"כ מהימים ראשונים יש הוכחה מהם כי ה' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו עוד נקדים מ"ש מוהר"ש יפה ז"ל בטעם המילה שציונו הקב"ה יען כי הערל לבו אטום וסתום מהשכל ולנימול יפתחו לו שערי הדעת והתבונה להבין ולהשכיל בתורה ע"כ עוד נקדים מ"ש במדרש הובא בילקוט ס' במדבר וז"ל בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו או"ה ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות סתם הקב"ה פיהם וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנא' הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאים ויתילדו על משפחותם וגו' נמצינו למדים דישראל לא זכו לקבל התורה אלא בשביל שגדרו עצמן מן הזנות וכמ"ש הראובני השמעוני חתם שם יה עליהם להעיד שלא פרצו הגדר של זנות. וכן איתא בזוה"ק ח"ב דקל"ט וז"ל בההוא זמנא דמטו ישראל לטורא דסיני כנס להו קב"ה לזרעיין ואשגח בכולהו ולא אשכח בכל זרעא דישראל פיסול אלא כולו זרע אמת אמר קב"ה השתא אנא בעינא למיהב אורייתא לישראל ע"כ. וכבר כתבנו משם המורה ז"ל דאחד מטעמי המילה הוא בדי למעט תאות המשגל כי הערלה בטבעה מרבה זימה: ומעתה נבוא לכוונת המאמר והכוונה שעקירם היה רוצה להתגייר ולהעשות ישראל גמור ולכפור בע"ז אבל היה מתפחד מהמלך שלא יניח אותו כמו שכן נר' מתלמוד דידן בפ"ק דע"ז דברח ממנו ונתגייר והיה שולח לו המלך כמה פעמים גונדא דרומאי כדי שיביאוהו אצלו ולא היו יכולים עמו והיה מגייר אותם עד שנתייאש ממני כי ע"כ. כשגילה דעתו עמו שרוצה להתגייר לא רצה לומר לו בפירוש שרוצה להיות ישראל גמור ולכפור בע"ז כי אם בדרך רמז כדי לידע מה בלבו וע"כ כששאל לו מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר השיב לו שאפי' קטן שבהם יודע מה נברא ביום א' ומה נברא ביום ב' שפשטן של דברים אלו הן שרוצה לידע מה שיש בעולם והיאך נברא העולם אבל שם רמז באומרו לו שאפי' קטן שבהם יודע מה שנברא ביום א' וביום ב' דכשיודע מה שנברא ביום א' וכו' ממילא יודע אחדותו ית' שאין זולתו ע"ד אני ואתם נשאול לימים הראשונים ולזה אני רוצה להתגייר כי ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ואין עוד מלבדו:
והנה הרשע של אנדרי' כבר הבין שכוונתו הוא שרוצה להיות ישראל גמור ולכפור בע"ז ע"כ זרק לו את החץ והניח לו סם המות וא"ל לך ולמד תורתם אם כוונתך הוא שאתה רוצה לידע מה שיש בעולם לך ולמד תורתן אך בתנאי שאל תמול וכוונתו היתה להעבירו על דת ולבקש אופן שלא יכפור בע"ז דכבר כתבנו דקבלת האלהות תלוי במילה דכשמל מורה את עצמו שסובר דמעשה ב"ו עדיף ובזה כופר בע"ז:
ואז כשראה עקילס שכבר הבין כונתו במה שרמז לו שרוצה להיות יהודי גמור ולכפור בע"ז וראה שאינו רוצה להסכים על ידו חזר לומר לו עוד דברים לחזק דבריו הפשוטים שאמר לו בתחילה שאין כונתו אלא כדי לידע מה שכתוב בתורה כדי להוציא זה מלבו ויניח אותו כדי שיוכל לברוח מפניו כמו שעשה כן לבסוף. והשיב לו אפי' חכם שבמלכותך וזקן בן ק' שנה אינו יכול ללמוד תורתם אם אינו מל והיינו טעמא דאפי' אם יהיה חכם גדול אפי"ה כ"ז שהוא ערל לבו אטום מהשכל ואינו יכול להבין בתורה. ואפי' אם יהיה זקן בן ק' שנה שכבר בטלה תאותו אינו יכיל ללמוד תורה אם אינו מל דבזה ימעט תאות המשגל ויהי פרוש מן העריות לא כן הערלים כי בני זנונים המה אינם זוכים לקבל התורה:
ועפ"י הקדמה זאת דלימוד התורה תלוי במילה ע"י המילה יפתחו לו שערי בינה להבין בתורה. יובן כונת הכתוב אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם וה"ק אם ישמרו בניך בריתי דהיינו ברית מילה אז זוכים דועדותי זו שהיא התורה אלמדם דהא בהא תלייא:
וזהו ג"כ כונת הכתוב זאת היתה לי כי פיקודך נצרתי דכ"כ דזאת היא כינוי למילה וע"י המילה פקודיך שהיא התורה נצרתי:
ועם הקדמה זו שכתבנו משם המורה ז"ל שהמילה ממעטה את הזימה אפשר לתת טעם בעיקר עמ"ש חז"ל דאליהו ז"ל זכה להמצא בכל מקום שעושים ברית מילה בזכות אשר קנא בשיטים דלכאורה אינה מדה כנגד מדה ולפי"ה ניחא והוא כי להיות שהמילה ממעטת הזימה לפיכך ימצא שם כי הוא ג"כ גרם להפסיקם מלזנות ותיקן אות ב"ק שלא יטמאו עוד דומייא דמילה דמתקן אב"ק:
עוד מצינו מעלה אחרת במצות המילה שזכותה הגינה על ישראל ליגאל ממצרים כמאמרן ז"ל במכילתא פ' בא וז"ל והיה לכם למשמרת עד י"ד יום הי' ר' מתייא בן חרש אימר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל אה בניו ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנא' שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מכל מצות נתן להם הקב"ה ב' מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך לכך הקדים לקיחת הפסח קידם שחיטתו ד' ימים שאין ניטלין שכר אלא המעשה. ר"א אומר כבר היה בידם ד' מצות שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא גילו מסתורין שלהם ולא פרצי בעריות ומפני מה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו שטופין בע"ז והיא שקולה ככל המצות שבתורה אמר הקב"ה משכו ידיכם מן הע"ז והדבקו במצות עכ"ל:
אשר האדם יראה לעינים קושי המאמר הזה כי כולו מקשה דבתחלת דבריו קשה דהואיל שכבר הגיע קץ שאמר הקב"ה לא"א א"כ מה צורך למצות כלל דברוך שומר הבטחתו לאאע"ה ויגאלם עפ"י אותה הבטחה בלתי מצוה. וכמו כן קשה לדברי ר"א דאמר לפי שהיו שטופין בע"ז דאף שהיו שטופין בע"ז כיון שכבר הבטיח לא"א בודאי שמוכרח לקיים הבטחתו:
ולזה אפשר לומר בדרך פשוט עפ"י מ"ש התוס' ז"ל ביבמות דכ"ב ע"ב ד"ה בן אין לי וכן בבתרא דקט"ו דזרע סתם אינו אלא זרע כשר. והרב מוהר"י באסאן ז"ל בתשובותיו סי' א' כתב דאף פסול בעבירה כגון עובד ע"ז נמי חשיב זרע פסול והוכיח כן הוכחה גמורה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' יבום שכתב וז"ל אפי' היה לו זרע ממזר או עובד ע"ז הרי זה פוטר מן היבום דמשמע דממזר ועובד ט"ז חדא מילתא נינהו. וא"כ הכא במעמד בין הבתרים א"ל הקב"ה לאברהם בלשון זרע כמש"ה כי גר יהיה זרעך וכן לזרעך נתתי את הארץ א"כ אינו אלא זרע כשר ולאפוקי זרע פסול והכא כיון דהיו שטופין בע"ז נמצא דלא מיקרו זרע. וזהו דמקשי ליה ר"א לר' מתיא בן חרש דאם הי' טעם לקיחתו ד' ימים קודם כדי שיתעסקו במצות לא היה צריך לזה דהא כבר היה בידם ד' מצות אלא הטעם הוא לפי שהיו שטופים בע"ז וכיון שהיו שטופים בע"ז אינם נקראים זרע דזרע פסול לא מקרי זרע ולא היו נגאלים דמ"ש הקב"ה לאברהם היינו לזרע כשר ולזה אמר להם הקב"ה משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מן הע"ז ועי"ז יכולים אתם ליגאל: ואני שמעתי ממורי הרב המובהק כמוהר"ם רולו זלה"ה שהיה אומר לנו משמיה דגברא רבא מורינו הרב הגדול מוה"ד הרב קדושת יו"ט אלגאזי זצוק"ל שהיה מפרש המאמר זה והוא דהבטחתו ית' לא"א הי' שתחון זכות אבות שיגאלו וכמ"ש רז"ל לא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות אבות וזהו מאמרן ז"ל על המשקוף זה אברהם ועל ב' המזוזות אלו יצחק ויעקב: והן לזאת חקר חקירת חכם דהיאך אמרינן דמה שיצאו ישראל ממצרים הוא בזכות האבות והא אמרינן בפ' חלק דק"ד ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא כדתניא ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשיו. ואיהו מותיב לה ואיהו מפרק לה עפ"י מ"ש התוס' בסוטה דיו"ד ע"ב במאי דהוקשה להם ע"ז במאי דאמרי' התם גבי אבשלום דאתייה דוד לעלמא דאתי דאמר ח' זימני בני בני לאפוקי מז' מדורי גיהנם דאלמא אמרינן אבא מזכי ברא הפוך ההיא דפ' חלק ותירץ דלא אמרינן אבא לא מזכה ברא אלא כההיא דישמעאל ועשיו שהיו עובדי ע"ז אבל אבשלום שלא הי' עע"ז אבא מזכי ברא ע"כ:
וא"כ הכא שעיקר הבטחתו ית' לא"א הוא כדי שתחון זכות אבות עליהם כדי שיגאלו ממצרים כיון שישראל במצרים היו גוי מקרב גוי מה אלו עובדי. ע"ז אף אלו עע"ז לא היה מציאות שתחון עליהם זכות אבות כדי שיגאלו דאבא לא מזכי ברא כשהוא עע"ז ע"כ ראה ה' לתת להם ב' מצות אלו דם פסח ודם מילה שבאמצעותם יפרשו וימשיכו ידיהם מהע"ז דב' מצות אלו המה עיקר גדול לקבל אלהותו ית' כמ"ש ז"ל אם ישראל מקבלין את המילה הם מקבלין אלהותי ואם לאו אין מקבלין. וקרבן פסח נמי אמרו ז"ל כי כל עיקרו של קרבן פסח היה לביטול ע"ז שלהם שהיו עובדים לטלה וע"כ נאמר משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מן ע"ז וקחו לכם צאן וכיון דע"י ב' מצות אלו היו פורשים מע"ז תחון עליהם זכות אבות לגאלם דכך היא המידה דכל דאינו עע"ז אבא מזכי ברא. ובזה הובן המאמר מאליו דאף שכבר הגיע השבועה שנשבע לא"א הוצרכו למצות אלו כדי שתחון עליהם זכות אבות ואבא מזכי ברא א"ד ז"ל וש"י:
ואני ברגליו אעבורה נלע"ד לתרץ קושיית הרב ז"ל הנז' עפ"י מה שראיתי למרן זקני מוהר"ם בן חביב זלה"ה בשיטתו למ' יומא דפ"ז שכתב על מאי דאמרינן התם אשריהם לצדיקים לא דיין שזוכים לעצמם אלא שמזכים לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות הרבה בנים היו לו לאהרן שראויים לישרף כנדב ואביהו אלא שזכות אבותם עמדה להם. הקשה הרב ז"ל וא"ת והא אמרינן בחלק אבא לא מזכי ברא וי"ל דשאני הכא דעיקר עונש נדב ואביהו היה על חטא אביהם שעשה העגל ע"כ זכות אבותם הצילם עכ"ל נמצינו למדים דכשהבן ראוי ליענש בחטא אביו כהא, אמר' אבא מזכי לברא וזכות אבות מגן לו. וא"כ הכא בנדון דידן ג"כ עונש ישראל שגלו במצרים היה בשביל אברהם אבינו כמ"ש בפר"א הובא בילקוט וז"ל א"ל הקב"ה אתה אמרת במה אדע חייך שני פעמים ידוע תדע וכן אי' בנדרים דל"ב מפני מה נתחייבו בניו של א"א גלות מפני שעשה אנגריא בת"ח. הרי מבואר דעל חטא אביהם הוא שנתחייבו גלות של מצרים וע"כ זכות אבותם עמדה להם להוציאם מארץ מצרים דבכגון דא אמרינן אבא מזכי ברא:
והנה י"ל בדברי התוס' הללו מההיא דאמרינן בעירובין די"ט אמר ר"ל פושעי ישראל אין אור של גהינם שולטות בהם דאתי א"א ומסיק להו בר מישראל שבא על הגוייה דמשכה עורלתו ולא מבשקר ליה. הרי דהכא אמרי' דמאי דלא מסיק מגהינם הוא דוקא לישראל הבא על הגויה הא לאחריני מסיק ואף עובד ע"ז והוא הפוך דברי התו' אלו:
והיותר תימא על הרשב"א ז"ל בתשו' כ"י הביאה הרב מוהר"ש יפה ז"ל בסוף בראשית דעמד בחקירה זו דנהי דההיא דאבשלום י"ל דשאני אבשלום דנטל את שלו בעוה"ז שנהרג במיתה משונה מ"מ מכמה דוכתיה נראה איפכא דאבא מזכי ברא כדאמרי' במדרש סוף פ' בראשית א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה תסד לאחרונים בשביל הראשונים ובעוטן העגל עמדה להם לישראל זכות אבות כמו שנא' זכור לאברהם וגו' וכן בכמה דוכתיה דנראה איפכא ותירץ הוא ז"ל דלזכות לעוה"ב ולינצל מדינה של גהינם הוא דאין אבא מזכה ברא אבל לזכות בעוה"ז אבא מזכה ברא עכ"ל. דאיך כתב דלינצל מדינא של גהינם אין אבא מזכה ברא שהרי מצינו לא"א דאף מדינא של גהינם מסיק לבניו מדקאמר ואתי א"א ומסיק להו משמע דאי לאו דאתי א"א ומסיק להו עדין היו נשארים בגהי' וא"כ קשיא בין לדברי התו' דהכא לא שייך שום תי' מהנהו תלתא תירוצו דבמאי דאמרו דשאני אבשלום דנטל את שלו בעוה"ז שנהרג במיתה משונה הועיל לו תפילת אביו הכא דמסיק את כולם חוץ מישראל הבא על הגוייה אי אפשר לומר שכולם נהרגו במיתה משונה. ולתי' הב' שאמרו דשאני אבשלום שלא עבד ע"ז ה"נ אי אפשר שאין בהם אחד שלא עבד ע"ז דהא מאי דפרט הוא הבא על הגוייה. ולתי' הג' שתי' דמאי דאמרי' דאבא לא מ"ב היינו בלא תפלה אבל בתפלה מועלת ודוד התפלל על אבשלום הכא ליכא למימר הכי דמשמעות הלשון שאמרו ומסיק להו משמע בלא תפילה כ"א בכח זכותו ועוד דהשתא על ישמעאל שהוא בנו לא התפלל כדי שיתפלל על בני בניהם. וכ"ש לדברי הרשב"א שאמר דלהינצל מדינא של גהינם אין אבא מזכי ברא:
שו"ר למוהר"ש יפה ז"ל שם שהרגיש בזה לא ע"ד התו' כ"א בעיקר האי מאמ' שאמרו אבא למ"ב שכתב וז"ל ולפי שטה זאת צ"ל דהא דאין אברהם מניח מהול לירד לגהינם לאו משום זכות אברהם היא אלא בזכות המילה וע"י שאברהם אבינו ע"ה הוא בעל מצוה זאת ניתנה הצלה זו על ידו ע"כ יע"ש: ולע"ד נראה לתרץ באופן אחר בדרך פשוט עפ"י מ"ש במ"ר פ' מ"ד וז"ל והנה תנור עשן ולפיד אש שבר"א משם ר' יוחנן אמר ד' דברים הראה לו גהינם ומלכיות ומ"ת ובהמ"ק א"ל כל זמן שבניך יהיו עוסקים בב' הם ניצולים מב' פי' מב' הם נידונים בב' ועתיד בהמ"ק ליחרב וקרבנ' ליבטל במה אתה רוצה שירדו בניך לגהינם או במלכיות רבי חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות הה"ד אם לא כי צורם מכרם זה אברהם וה' הסגירם מלמד שהקב"ה הסכים לדבריו וכו' עכ"ל, נמצא דלפי פ' המדרש בני אברהם לית להו דינא של גהינם כיון שכבר בירר אלא שעב' מלכיות ותנאי היה הדבר אי גהינם או מלכיות מן הדין הם נפטרים מדינא של גהינם מחמת התנאי. וזהו סברת ר"ל במאי דקאמר דאתי א"א ומסיק להו מגהינם הייני מן הדין מחמת התנאי ולא משום זכיה או תפילה דהא אבא לא מ"ב. ובזה מדוקדק הלשון שאמר ומסיק להו דהיינו בכח הזרוע יען שכך היתה תנאי ביניהם. וזהו הטעם דמסיק להו א"א ולא יצחק ולא יעקב מפני שהיא היה בעל התנאי:
ברם פש גבן להבין דאם איתא דס"ל לר"ל כסברת המדרש הזה למה לי לעשות ק"ו ממזבח הזהב דהשתא ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עומד כמה שנים ולא שלט בו האור פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון עאכ"ו ת"ל דאין אור של גיהנם שולט בהם מכח התנאי של אברהם אע"ה:
ולזה י"ל והוא פשיט שהרי אעיקרא דמילתא תנאי של א"א עם הקב"ה לא היה אלא על ביטול בהמ"ק שהם הקרבנות וכיון שהם ב' כנגד ב' דהיינו תורה וקרבנות נגד שעבוד מלכיות וגהינם כמ"ש כל זמן שבניך יהיו עוסקים בב' הם ניצולים משנים פירשו מב' הם נידונים בב' וגלוי וידוע לפניו שבהמ"ק עתיד ליחרב לזה אמר לו לא"א שיברר במה שהוא רוצה נגד ביטול ביהמ"ק ובירר שע"מ נגד בהמ"ק ובזכות עסק התורה ניצול מדין גהינם והוה ס"ד לומר דמאי דניצולים מדינא של גהינם בזכות עסק התורה היינו דוקא עסק התורה בלי עון אבל אם יהיו להם עונות לא יהיו ניצולים לזה בא לחדש לן ר"ל דאף אם יהיו להם עונות כמו פושעי ישראל אפי"ה אינם נידונים בגהינם מכח הק"ו וזה הק"ו הוא דוקא כשעוסקים בתורה הגם שיש בידם עונות נפטרים מכח הק"ו אבל אם אינם עוסקים בתורה אף שלא יהי' להם עון אחר זולת זה דביטול תורה אינם נפטרים מכח הק"ו דגזירה היא לפניו ית' דלהוי גהינם נגד ביטול התורה לאחר הברירה שבירר א"א שעבוד מלכיות נגד ביטול בהמ"ק:
ואפשר שזה יהיה פלוגתייהו של ר' אבהו עם ר"ל בשילהי חגיגה וז"ל א"ר אבהו ת"ח אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שכל גופן אש דכתיב הלה כה דברי כאש עאכ"ו. אר"ל פושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב וכו'. די"ל על ר"ל דאמר פושעי וכו' א"כ מאי עדיפותיה דת"ח והיה כצדיק כרשע ולפי"ה ניחא וכו' ונקדים מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק' שהק' להאי מימרא דר' אבהו דת"ח אין אור של גהינם שולטת בהם מהא דאמרי' במנחות על ענין גהינם ושמא תאמר למלך לא הוכן ת"ל וגם היא למלך הוכן ופירש"י ז"ל למלך זה ת"ח שנקרא מלך כמ"ש מאן מלאכי רבנן ע"כ הרי דיש גהינם לת"ח ועוד הוכיח מכמה מקומות דעונש הת"ח קשה מכולם. ותי' לזה בהא דאמרי' בפ' העור והרוטב א"ר עקיבא מה רבו מעשיך ד' יש לך בריות גדולות בים וכו' ויש גדלות באור ויש גדלות באויר שבאור אם יוצאות לאויר מיד מיתות ובזה נמשל ת"ח לסלמנדרא שת"ח כ"ז שהוא בתוך האור של תורה מתקיים יצא ופירש מיד ראוי להכשל בחטא ואמרו לו על סלמנדרא שא"א ללקט הדם אלא בזמן שהוא בתוך האש ושם שוחטין אותו אבל אם יצא מיד מת ונבלע דמו ואין תועלת לסוך מדמה אלא בזמן שהיא בתוך האש כך הת"ת כל זמן שהוא בתוך אהל התורה אין אור של גהינם שולט בו שהתורה מצילתו מן החטא שלא ירש גהינם וכו' יעש"ב ע"כ: נמצא דר' אבהו שאמר דת"ח אין אור של גהינם שולטת בו מיירי בת"ח שכל ימיו לא ימיש מתוך האהל ואין בידו שום חטא ועון אבל אם יש בידו עונות הולך לגהינם כל קבל דנא בא ר"ל ופליג עליה דר"א דאף אם יהיה להם עונות כמו פושעי ישראל אפי"ה אינם נדונים בגהינם דכיון שהם עוסקים בתורה הגם שיש בידם עונות אינם רואים פני גהינם יען דגזרה הוא לפניו ית' שיהיה גהינם נגד ביטול תורה והא בהא תלייא דגהינם ועסק התורה ירדו כרוכים זה בזה וכשזה קם זה נופל. וכן ראיתי להתו' שכתבו פושעי ישראל אין אור של גהינם וכו' משום דמסיק להו אברהם אבינו כדאמרינן בעירובין וכו' וכ"כ דהט' דמסיק להו א"א הוא מכח התנאי שיש ביניהם דכל זמן שבניך יהיו עוסקים בב' הם ניצולים מב' הרי ראיה למ"ש דמ"ש ר"ל פושעי ישר' וכו' היינו כשעוסקין בתו':
וכל כי האי מלתא צריכא למימר דמ"ש דכל מי שעוסק בתו' הגם שיש בידו כמה עונות אינו רואה פני גהינם לאו למימרא דאינם מענישין אותו בשאר מיני עונשים דזה לא ניתן ליאמר ופוק חזי מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בתשו' הנ"ז דצווח ככרוכיא על ת"ח א' שדרש ברבים שכל מי שעוסק בתורה אין שואלין ממנו שים דין וחשבון בעה"ב וזה יצא לו מלשון א' של זוה"ק שטעה בדבריו. והרב ז"ל הרבה להשיב אפו עליו ואסף וקבץ כמה מאחז"ל דמוכח מנייהו דאדרבא יש לת"ח ליתן דין וחשבון על מעשיהם יותר משאר ב"א ועש"ב אלא כונתי לומר דמענישין אותו על עונותיו בשאר מיני יסורי' ועונשין כגון גילגולים וכיוצא וכבר ידוע מ"ש חז"ל דמ"ש בגמ' משפט רשעים בגהינם יב"ח היינו אחר שכבר עברו עליו כמה שנים רבות רעות ומרות בכמה מיני יסורין מינים ממינים שונים אלא שגהינם אינו רואה מי שעסק בתורה יען שכן התנה הקב"ה דכל מי שעוסק בתירה ניצול מדינה של גהינם:
והטעם דגהינם ניתן נגד ביטול תורה נ"ל פשוט יען דהתורה נמשלה לאש כדכתיב הלא כה דברי כאש א"כ בהיותו עוסק בתורה שהיא אש אתי אשא דתורה ומבטל לאשו של גהינם לאפוקי בשאינו עוסק בתורה דאז אשו של גהינם שולטת עליו. וזהו ממש כונת מ"ש במ' הוריות די"ג כל הפורש מד"ת נופל בגהינם דכתי' מהאש יצאו ואש תאכלם ע"כ הרי מפורש הטעם שכתבנו בפסוק הנז':
אשר עפ"י דברי המדרש הזה שנראה דעונש השעבוד מלכיות הוא כנגד ביטול בהמ"ק ועונש גהינם הוא כנגד ביטול עסק התורה אפשר שיובן מאמר תמוה בשוחר טוב הובא בילקוט במשלי סי' ו' וז"ל תקעת לזר כפך ששכחת את התורה שנתתי בכף ימיני וכו' ולכדתם באמרי פיכם אמר להם הואיל וציערתם נפשכם בשעבו' האומות תכפר זה על זה אלא לכו והביאו אבות העולם שעסקו בזאת ויצילו אתכם מדינא של גהינם שנא' עשה זאת בני והינצל ומשיבין אבות העולם הואיל ונתפשתם במצודת יום הדין אין לכם אלא לישב ולהתעסק בתורה שנא' אל תתן שינה לעיניך וגו' על העון עכ"ל: והמאמר הזה אומר דרשוני וחייו חדא דמאחר שכבר אמר הואיל וציערתם על נפשיכם בשעבוד האומות תכפר זע"ז דהיינו על מה ששכחו את התורה א"כ למה חזר ואמר לכו והביאו אבות העולם שעסקו בזאת ויצילו אתכם מדינה של גהינם כיון שכבר נידונו בשעבוד האומו' על ביטול תורה וכמ"ש תכפר זע"ז כבר נתכפר להם. ועוד צ"ל דמהו העסק שעסקו אבות העולם בזאת: אמנם לפי"ה הנה נכון והוא דהשוחר טוב ס"ל כסברת המ"ר הנז' דס"ל דעונש גהינם הוא נגד ביטול תורה ועונש ש"מ הוא נגד ביטול בהמ"ק ולז"א תקעת לזר כפך שכחת את התורה וגו' אמר להם הואיל וציערתם נפשכם בשעבוד האומות תכפר זה על זה כונתי לומר שמא יעלה בדעתכם דהואיל וציערתם נפשיכם בשעבוד האומות ראוי שתכפר לכם זה השע"מ על עון ביטול תורה אבל האמת אינו כן אלא לכו והביאו אבות העולם שעסקו בזאת ר"ל הביאו לא"א ע"ה שהוא אבוהון דכולהו שעסקו בזאת התנאי עם הקב"ה דעל ביטול התורה ניתן עונש גהינם ויצילו אתכם מדינה של גהינם ר"ל נראה אם יכולים אבות העולם להציל אתכם מדש"ג דא"א להציל אתכם מדש"ג מאחר שכן היה התנאי ביניהם שכדי להינצל מדש"ג צריך שיעסקו בתורה ואתם ששכחתם את התורה חייבים גהינם ועל זה הביא הפ' דעשה זאת בני והינצל דר"ל שתעסקו בזאת שנק' התורה ועי"ז תינצלו מדש"ג. ולזה באה התשו' מאבות העולם הואיל ונתפשתם במצודת יום הדין דמן הדין אתם חייבים להיות נדונים בדש"ג על ביטול התורה שכן היתה תנאי בינינו אשר ע"כ אין לכם אלא לישב ולהתעסק בתירה שנא' אל תתן שינה לעיניך וכיון שאתם מנדדים שינה מעיניכם להגות בתורה יומם ולילה בזה אתם יכולים להינצל מגהינם ויכופר העון של ביטול תורה דהא בהא תלייא:
וחזה הוית להרב גופי הלכות בדקל"ג מ"א שהקשה על דברי התוס' הללו והוא שבגמ' אמרו הני ת' בני בני דאמר דוד על אבשלום למה שבעה דאסקיה משבעה מדורי גהינם ואידך איכא דאמרי דקריב. רישיה לגבי גופיה ואיכא דאמרי דאתייה לעלמא דאתי. והקשו שם התוס' על איכא דאמרי בתרא שאמרו דאתייה לעלמא דאתי מהא דאמרי' בחלק ברא מזכה אבא אבא לא מזכי ברא כדכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל וכו' אבל הבן מציל את האב וכו' ותי' התו' שכתבנו לעיל והקשה הרב הנז' וז"ל קשה דכי היכי דהתוס' הקשו על איכא דאמרי בתרא דאתייה לעלמא דאתי. מהא דאין מידי מציל אמאי לא הקשו ג"כ על איכא דאמרי קמא דקריב רישיה לגבי גופיה שהרי הוא מודה דאפקיה מז' מדורי גהינם והא כתיב ואין מידי מציל ודוחק לומר דהתם מיירי להביאו לעוה"ב אבל להצילו מגהינם אביו יכול לעשות דלשון אין מציל פשיטא הוא להצילו מהעונש:
ותירץ דאפשר לומר כי כדי לתרץ זה כיוונו במ"ש בדיבור הזה שאחר שכתבו אבא לא מזכה ברא דמינה הוייא קושייתם מה צורך להביא עוד אבל ברא מזכה אבא אלא כונתם להביא ראיה כי ידיעת ההפכיים אחד כי כשם דבחלוקות ברא מזכה אבא היינו שיהיה לו חלק לעוה"ב כך בחלוקת אבא לא מזכה ברא היינו להביאו לעוה"ב דמגהינם מציל ע"כ:
ואהמ"ר מעצמותיו הקדושים לענ"ד לא ירדתי לסיף דעתו כמ"ש דמ"ש דאבא לא מזכה ברא היינו להביאו לעוה"ב אבל להצילו מדינה של גהינם האב מציל את הבן שהרי אמרו אין אברהם מציל את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשיו ומלישנא דמצ"ל משמע דאין מציל מדינה ש"ג. וכן ראיתי בפרקי ר"א הובא בילקוט פ' האזינו ע"פ זה וז"ל וכל מלאך ושרף לא יצילו את הרשעים מדינה ש"ג שנאמר ואין מידי מציל ע"כ הרי בהדיא דהאי הצלה אינו אלא מדש"ג:
והיותר תימא לי בדבריו שבתחילה עלה בדעתו לתרץ זה וכתב דלשון אין מציל פשיטא הוא להצילו מן העונש והאיך נחה דעתו אח"כ לתרץ זה בשביל דיקדוק זה שדקדק בדברי התוס' שהרי סוף סוף מלשון הש"ס שאמר אין אברהם מציל וכו' משמע דההצלה דאינם מצילים הוא מדינה של גהינם וכמו שהכחנו מדברי הפר"א:
ותו ק"ל שדבריו הם הפוך דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דלפי סברת הרשב"א לינצל מדינה של גהינם ג"כ אין אבא מזכה ברא:
ובעיקר הקושיא שהק' ע"ד התוס' אלו דאמאי לא הקשו ללישנא קמא דאית ליה דאפקיה מז מדורי גהינם נלע"ד לתרץ והוא דס"ל להתוס' דכיון דשקליה למטרפסיה בהאי עלמא שמת במיתה משונה אהנייא ליה להציל מדינה של גהינם ומאי דקאמר הש"ס דאסקיה מז' מדורי גהינם היינו שאם היה עולה הוא בעצמו הוה עולה לאט לאט ואתי דוד ואסקיה מכל מדור ומדור ברגע כממריה כדי שיעור אמירת בני דבדבר זה שכבר הוא היה עולה מעצמו אינו נכנס בסיג אבא מזכי ברא ועל זה לא הקשו התוס' אלא ללישנא דאתייה לעוה"ב דהתם הוי זכייה גמורה דאתייה לעוה"ב דאילו ללישנא דאסקיה מז' מדורי גהינם אין שום קושייא שהרי בלאו הכי כבר הוא היה עולה מעצמו אלא שהי' צריך מעט זמן וזה לא מעלה ולא מוריד. ומוכרחים אנו לומר חילוק זה שהרי לפי סברת הרשב"א ז"ל דס"ל דלינצל מדינה ש"ג אין אבא מזכה ברא א"כ קשה דהיאך אסקיה דוד לאבשלום מז' מדורי גהינם וצ"ל דמאי דאהניא ליה לאבשלום היינו במה שמת מיתה משונה ותפילת דוד גרם להעלותו ברגע כממריה מכל מדור ומדור וזה אינו נכנס בסיג אבא מזכה ברא וכמ"ש:
ואל תשיבני דמאחר שכבר הגין עליו מיתתו משונה לינצל מדי' של גהינם א"כ אעיקרא דמלתא למה הורידוהו בז' מדורי גהינם זו אינה קושייא שהרי מצינו כיוצא לזה בדברי ר"ל דאמר דפושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהן מק"ו ממזבח הזהב ואפי' הכי מורידין אותם לגהינם שהרי אמרו דאתי אברהם אע"ה ומסיק להו משמע דאחר שמורידין אותם לגהינם אתי אאע"ה ומסיק להו הרי דהגם שאינו שולט בהם גהינם וגם שכבר יודעים דאתי א"א ומסיק להו אפי"ה מורידין אותם. וא"כ הכא נמי אבשלום הגם שאינו נידון בגהינם שכבר נתכפר לו במה שמת מיתה משונה מ"מ ירידה מיהא בעי:
והיינו טעמא כמ"ש בזוה"ק פ' ויקהל דרי"א פ"ב וז"ל בתרי זימני אתלבנת נשמתא בנורא זמנא קדמאה נטלין לה ואעלין לה בגו אתר חד דאית בגהינם דתמן אצטריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא עד לא אעלין בגנתא דעדן דלתתא וכו' זמנא תניינא לבתר דיתבא בג"ע דלתתא וכו' כד אעלין לה בג"ע דלעילא אעברו לה בההוא נהר דינור כדין נשמתא אתלבנת מכל וכל וכו' הרי שכל הנשמות צריכים ליכנס בגהינם מעט כדי להתלבן אלא דמי שהרשיע יותר נכנס במדרגות יותר תחתונות וע"כ אבשלום ירד לז' מדורי גהינם: אלא דכפי"ז צריך להבין איך אמר ר"ל דפושעי ישראל איך אור של גהינם שולט בהם והרי מדברי הזוהר משמע דא"א ליכנס בג"ע התחתון אם לא יכנס בתחילה בגהינם כדי להצטרף ולהתלבן ואם אין שולט בהם האור של גהינם איך יצטרפו ויתלבנו וכמו כן קשה גם על ר' אבהו שאמר דת"ח אין אור ש"ג שולט בהם דמדברי הזוה"ק אלו משמע דאחד חכם ואחד רשע כל נשמתין צריכין ליכנס לגהינם כדי להתלבן:
והנכון בזה מ"ש מוהרש"א ז"ל בספר הנז' דקכ"ג ע"ב דמ"ש אין אור של גהינם שולטת בהם היינו לכלותם שאינו מכלה אותם אבל לפחות שורפם והראיה ממה שהוכיח ק"ו ממזבח הזהב וא"כ דיו לביא מן הדין להיות כנדון מה מזבח הזהב כתבו התוס' דאעפ"י שאינו מכלה לפחות שורף גם פושעי ישראל אף שאין גהינם מכלה אותם וזהו אינו שולט לפחות שורפם יע"ש ודו"ק:
והשתא דאתית להכי יתורץ ג"כ מ"ש לעיל שהק' מוהר"י מטראני ז"ל דבמקום א' משמע דאין גהינם לת"ח וכמאמר ר' אבהו שאמר ת"ח אין אור של גהינם שולט בהם ובמקום אחר משמע דיש גהינם לת"ח וכמ"ש במנחות שמא תאמר למלך לא הוכנה ת"ל גם היא למלך הוכן. דלפי זה לא קשיא ולא מידי דמ"ש ר"א ת"ח אין אור ש"ג שולטת בהם היינו לכלותם אבל הא מיהא נשרפין וכמו כן מ"ש במנחות גם הוא למלך הוכן היינו שישרפו דכן הוא ההכרח להצטרף ולהתלבן ובלאו הכי א"א ליכנס אפי' לגן עדן של מעה וכמ"ש בזוהר הקדוש:
ואם כנים אנחנו בחילוק זה דמאי דנטל את שלו בעוה"ז דמת מיתה משונה הועיל לו לעלות מז' מדורי גהינם כדרך כל העולים לאט לאט ותפילת דוד אביו אהניא ליה להעלותו מכל מדור ברגע כממריה כשיעור אמירת בני. נסתלקה קושית הרב ז"ל הנז' שהקשה עוד בדברי התוס' שם וז"ל תו איכא למידק במ"ש דאבשלום לפי שמת מיתה משונה הועיל תפילת אביו דומייא דיהויקים דאמרי' התם שהי' כתוב על גולגולתו זאת ועוד אחרת ונפרע ממנו לאחר מיתה לא מנו אותו. וק' דכיון שהביאו ראיה מיהויקים א"כ באבשלום נמי אמאי הוצרך לתפילה הרי מת מיתה משונה ע"כ. ולפי מה שפירשנו לא קשייא ולא מידי דתפילת דוד הועיל לו להעלותו מכל מדור ומדור ברגע כממריה:
והוא ז"ל תירץ די"ל משום דאיכא למיפרך מה ליהויקים שנפרע ממנו תרתי חדא שמת מיתה משונה ותו שנפרע ממנו לאחר מיתה זאת ועוד אחרת אבל אבשלום שלא מצינו שנפרעו ממנו לאחר מיתה אם לא היתה רק בשביל עונש המיתה משונה לא הי' מצילו וכו' אבל בהצטרפות תפילת אביו עם המיתה משונה זכה לינצל וכו':
ואנכי לא ידעתי מי גילה לו רז זה דיהויקים מת במיתה משונה דהרואה יראה בפ' תלק דמ"ש זאת ועוד אחרת היינו שלא ניתן לקבורה אבל לא שמת במיתה משונה. ושוב מצאתי הדבר מפורש שלא מת מיתה משונה כי אם מיתת עצמו בילקוט מלכים רמז רמ"ט דהיינו כששאל אותו נבוכדנצר ולא רצה לילך. עמדו ונטלוהו ושלשלוהו ונחלקו שם רבי אלעזר ור' שמואל בר נחמני חד אמר חי שלשלו אותו וחד אמר מת שלשלו אותו אמר ריב"ל אני מקיים דברי שניהם חי שלש' אותו אלא מתוך שהיה מפונק מת בידיהם וכו' הרי בהדיא דלא מת מיתה משונה. וכן ראיתי לרד"ק ז"ל שפי' בירמיה סי' כ"ב ע"פ קבורת חמור יקבר וז"ל כי מחוץ לעיר מת כשהיו מוליכין אותו בגלות בפעם השנית והכשדים לא הניחוהו להקבר ע"כ וא"כ איך כתב הרב ז"ל שמת מיתה משונה:
ועפ"י חילוק זה יתורץ קושיא אחרת שהקשה עוד הרב הנז' והניחה בצ"ע וז"ל וקשה לזה דאי סברי דמיתה משונ' לפחות מועיל להציל האדם מגהינם א"כ תמניא בני למה הוצרך דוד למימר ותיסגי בחד בני כדי להביאו לעוה"ב דאילו לאפוקי מז' מדורי גהינם מיתתו משונה סגי דהא אמרו בסנה' קרי ליה נבלת וקרי ליה עבדיך כיון דאיקטול הוייא ליה כפרה וכו' ע"כ. ולפי"ה ניחא דהה"נ דמשום מיתתו משונה הוה סגי לאפוקי מז' מדורי גהינם אבל היה עולה לאט לאט והוצרך לתפילת דוד להעלותו ברגע כממריה כשיעור אמירת בני:
עוד הקשה הרב הנז' שם על קושית התוס' שהקשו בד"ה דקריב רישא וז"ל תימא ר"מ דאמר בחלק אבשלום אין לו חלק לעוה"ב א"כ ס"ל דקריב רישיה לגבי גופיה ולא ס"ל דאתי' לעלמא דאתי מ"מ אסקיה מז' מדורי גהינם וא"כ אמאי לא חשיב ליה בהדי אחז ואחזיה דאמר לא חיין ולא נדונין ע"כ כתב הוא ז"ל וז"ל צ"ע דמאי קושייא התם הוו הרי תנאי בהדיה אליבא דר"מ דהא התם איכא תרי בריתות בחדא תני התם תניא היה ר"מ אומר אבשלום אין לו חלק לעוה"ב ותניא אידך רשב"א אומר משום ר"מ אחז ואחזיה לא חיין ולא נדונין וא"כ נימא דת"ק דקתני אבשלום אין לו חלק לעוה"ב סובר דגם אבשלום לא חי ולא נדון כמותם ורשב"א אומר דוקא אחז ואחזיה אבל אבשלום יש לו חלק לעוה"ב כמ"ד הכא עכ"ל:
ולעד"ן לומר דודאי ס"ל להתו' דאליבא דת"ק דקתני אבשלום אין לו חלק לעוה"ב אבשלום נמי לא חי ולא נידון כמו אחז ואחזיה ועיקר קושייתם אינו אלא אמאי לא חשיב ליה בהדי אחז ואחזיה וזה נראה מדקדוק לשונם שכתבו אמאי לא חשיב ליה בהדיה אחז ואחזיה ולא כתבו אמאי לא קאמר דאבשלום לא חי ולא נידון דלזה מפורש יוצא דס"ל לר"מ דאבשלום לא חי ולא נידון ועיקר קושייתם הוא דליחשבי' בהדיא בהדייהו דכמו שחשב התניא אידך בהדיא לאחז ואחזייה דלא חיין ולא נידונין ה"נ נימא הת"ק בהדייא אבשלום לא חי ולא נידון ולהכי לא אמרו אמאי לא קאמר דאבשלום לא חי וכו':
והנה י"ל בהאי ברייתא דאמר רשב"א משום ר"מ דאחז ואחזייה לא חיין ולא נידונין מהא דאמרי' התם בדף הסמוך לזה מפני מה לא מנו את אמון ומשני מפני כבודו של יאשיהו ופריך מנשה נמי לא נמנו מפני כבודו של חזקיהו ומשני ברא מזכה אבא אבא למ"ב וכו' השתא דאתית להכי אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו ע"כ הרי בהדייא דס"ל להש"ס דאחז יש לו חלק לעוה"ב מכח חזקיהו דברא מזכה אבא וא"כ איך קאמר רשב"א דאחז ואחזייה לא חיין ולא נידונין. ואם נאמר דפליג על זה א"כ איהו כמאן ס"ל שהרי לא מצינו שום אחד דפליג על זה:
וכמו כן יש להבין הא דאמרינן בברייתא דפסחים פרק מקום שנהגו ת"ר ששה דברים עשה חזקיהו המלך על ג' הודו לו ועל ג' לא הודו לו ואלו הן שהודו לו גירר עצמות אביו במעה של חבלים וכו' וכתב רש"י ז"ל גירר עצמות אביו משום כפרה וכו' דכיון דהא קיי"ל דברא מזכה אבא ומהאי טעמא לא מנו לאביו באותן שאין להם חלק לעוה"ב למה לו לחזקיהו המלך לבזות לאביו בביזיון כזה די לו הקדיש שהיה אומר עליו. ואי חזקייהו לא הוה ידע הגדה זאת דאין מידו מציל חכמים שבדורו לא הוו ידעי דהודו לו:
והנלע"ד לומר והוא פשוט עפ"י מ"ש הרב היפה זלה"ה בירושלמי פ' חלק כסברת בר קפרא דאמרינן התם בר קפרא אמר אחז וכל מלכי ישראל הרשעים אין להם חלק לעוה"ב ופריך מתיבין ליה הרי הוא נמנה בפטייה של מלכים דכתיב בימי עוזיהו יותם אחז יחזקייהו מלכי יהודה וגו'. והביא הירושלמי לזה שם כמה תירוצים ובכללן רבי הושעיא רבא אמר מפני שהיה אביו צדיק ומסיים התם אחז אביו צדיק ובנו צדיק הה"ד יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט וזרע צדיק נמלט אין כתיב כאן אלא וזרע צדיקים נמלט זרע שהוא מוטל בין ב' צדיקים נמלט. וכתב הרב היפה ז"ל שם וז"ל זרע שהוא מוטל בין ב' צדיקים קשה דמשמע דאחז מפני שאביו ובנו היו צדיקים נמלט וזוכה לעוה"ב והא אליבא דבר קפרא קיימינן דתני אין לו חלק לעוה"ב ותי' דהא דמשנינן ע"י שהיה אביו צדיק היינו למנות עם המלכים דוקא ודלא כדמשמע בבבלי דאחז זכה לעוה"ב בזכות בנו ושמא י"ל דקרא לא דריש ליה באחז ממש אלא בקצת רשעים שנמלטים מגהינם ע"י שמוטלים בין ב' צדיקים ומ"מ לא אהני לאחז שהרבה לחטא ומ"מ ילפינן דכי היכי דמוטל בין ב' צדיקים מהני ליה טפי ממי שהוא בן צדיק ובנו רשע ה"נ אהני לאחז להימנות עם המלכים מפני שאביו ובנו צדיקים טפי ממנשה. ומ"מ פליגא אגמרא בבלית דתלי מילתא בבן לחודיה דברא מזכה אבא להנחיל ג"ע והכא משמע דלא סגי לרשע לזכות לעוה"ב בהיות בנו צדיק אלא א"כ גם אביו צדיק עכ"ל וא"כ ה"נ ס"ל לר"מ דאמר אחז אין לו חלק לעולם הבא כסברת הירושלמי הנז', והיינו טעמא דחזקיהו שגירר עצמות אביו והודו לו חכמי דורו משום דקיימי כשיטת הירושלמי הנז' דס"ל דהגם שהי' מוטל אחז בין ב' צדיקים דכגון זה ברשע דבעלמא מהני ליה וזוכה לעוה"ב אפי"ה קאמר דאחז לא אהני ליה מטעם שהרבה לחטא ולזה ביקש לעשות לו כפרה:
נחזור ע"ד הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דס"ל דלזכות לעולם אבא ולינצל מדינה של גהינם אין אבא מזכה ברא אפי' ע"י תפילה דלפי שיטה זאת קשה שהרי מצינו ביצחק שהתפלל על עשו וכמ"ש בפ"ק דמגילה ד"ו אמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע יוחן עשיו ואעפ"י שהשיב לו הקב"ה ואמר לו רשע הוא אפי"ה חזר ואמר לו בל למד צדק:
ואפשר לומר דהתם כל מגמת פניו של יצחק הוא להליץ טיב בעדו ולא בדרך תפילה דאם איתא שהוא דרך תפילה מה היתה תשובתו של הקב"ה לומר לו רשע הוא דזה כבר יודע יצחק אלא שבא בתפילה לומר יוחן עשיו אלא ודאי שלא בא בתפילה לפניו אלא להליץ טוב בעדו וע"ז חזר ואמר לו בל למד צדק ופירש"י אין אדם יכול ללמוד עליו צדק דמזה נראה דאינו אלא דרך מליץ טוב ולא בדרך תפילה:
מהתימא על הרב פתח עינים ז"ל דכל רז לא אניס ליה איך אשתמיט מיניה דמר דברי הרשב"א הנז' שהרי בפ' חלק דק"ד רצה להליץ. ע"ד התוס' הללו במ"ש דע"י תפילה מהני אבא לזכות ברא כתב וז"ל והא דאמרו במגילה דאמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע יוחן עשיו תברא בצדה דהקב"ה השיבו רשע הוא ואז יצחק לא התפלל דאף שהוא רשע יוחן וכו' דמוכח מדבריו דאם היה מתפלל הוה מהני ליה הפוך סברת הרשב"א ז"ל דס"ל דלזכות לעוה"ב אבא למ"ב:
והיותר תימא על הרי"ף ז"ל בפירושו שם במגילה דמוכח מדבריו דס"ל דיצחק התפלל על עשיו דאיך לא זכר מדברי התוס' הללו שכתבו דבתפילה אבא מזכה ברא וא"כ למה לא הועיל לעשיו תפילת אביו יצחק אלא עכ"ל דלא התפלל יצחק על עשיו אלא להליץ טוב בעדו אם ימצא לו איזה זכות שיש לו וכמ"ש בל למד צדק וכו':
עוד יש לעמוד בסברת הרשב"א הנז' מהא דאמרי' בפ"ט דשבת דפ"ט ע"ב מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואל' מעולם שמך לעת"ל אומר לו הקב"ה לא"א בניך חטאו אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימא ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו א"ל בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אומר לו ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם וכו' אם אתה סובל את כולם מיטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך וא"ת כולהו עלי הא קריבת נפשי קמך וכו' ע"כ:
די"ל מאי כוונתו ית' דאומר לאבות העולם בניך חטאו דהא אמרי' אבא לא מזכי ברא וכ"ש לפי סברת הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' בתפילה אבא לא מ"ב א"כ מאי קאמר אפשר דבעי רחמי עלייהו והלא בעוה"ב לא מצו למיעבד מידי לבנים דלעוה"ב אבא לא מ"ב. ויפה השיבו לי אברהם ויעקב להקב"ה ואמאי קאמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. וגם מאי דעתי של יצחק אע"ה שמתפלל מאחר דלא אהני ולא מידי:
ואפשר לומר דהאבות קיימי כשיטת הרשב"א דלזכות לעוה"ב ולינצל מדינה ש"ג אבא לא מ"ב וע"ז השיבו לו ימחו על קדושת שמך ובמאי דקאמרי על קדושת שמך כוונתם לרמוז דאבא לא מזכה ברא ולהכי לא התפללו שהרי ממש"ה ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה וגו' ואין מידי מציל מהכא הוא דנפקא לן הא דאין אבא מזכה ברא וזהו קדושת שמו ית' שהוא אחד ואין ב' ואין מידו מציל ולז"א ימחו על קדושת שמך. והקב"ה קאי בשיטת התוס' דס"ל דע"י תפילה אבא מזכה ברא ולהכי קאמר אפשר דבעו רחמי עלייהו. ויצחק נמי ס"ל כסברת הרשב"א וע"ז לא בא בדרך תפילה אלא בדרך מליץ טוב בני ולא בניך כמה חטאו כמה שנותיו של אדם והמציא חשבון להצילם ומאי דקאמר נמי לבסוף אם אתה סובל את כולם מוטב וכו' כל זה הוא מדרכי המליצי טוב להליץ בדברים אלו וכיוצא: