זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש לבר מצוה
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ בחורין ובסדקין להשליך מעליו טומאת חלאת זוהמת הצר הצורר הוא שטן הוא יצה"ר אשר בתועבותיו ועלילותיו מרמותיו ותחבולותיו דכא לארץ חיתו כי גבר אויב אחז שמורות עיניו פרש רשת לרגליו להעבירו על דעת קונו מעט מעט זעיר שם זעיר שם ומראה לו מ"ט פנים טהור וזו המצאתו בהראותו דדבריו הם על עסקי עבודה ומצוה וסומך על זה אדהכי והכי עושה את שלו ביר כרה ויחפרהו להפילו בבאר שחת וזה דרכו כסל תמיד כל הימים עד"ז:
כאשר כתבו כת הקודמים ז"ל הביא דבריהם הרה"ג מוה"ד מוהרי"א ז"ל בס"ה שמחת הרגל בלימוד ב' לחג השבועות בכינת הכתיבים ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מיסר ותשלך דברי אחריך. אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך וגי' אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך וגי' והכונה כי הקב"ה גזרה חכמתו לברוא היצה"ר כדי שיפתה ויסית לאדם לחטוא ואם יזכה ויכבוש יצרו בא בשכרו בהלי נרו לאור באור החיים ומצינו שארז"ל דלשת"ל הקב"ה יבא במשפט עם היצה"ר ויגמר דינו לעשות בו משפט כתוב:
ויש לחקור דלמה יומת מה עשה והרי לכך נברא ועשה כמצותו ואדרבא על ידו זכו הצדיקים את כל הכבוד ואת יקר תפארת גדולת הצדיקים וגדלה מעלתם על מלאכי השרת מי גרם להם כל זה הוא היצה"ר שכופין את יצרם. והתשובה לזה הוא כי האי יצרא בישא נצטוה להסית לאדם לעבור על דת בפירושא אתמר אבל ידע כי אם כה יעשה משכחת לה כמה זימני נכזבה תוחלתו ואין שומע לי לכן חכם לרעה מה עושה מערים לאדם ומעלה על לבו לעשות מצוה שמתוך כך יבא לידי עבירה ופחים עמן לו ומשתמש במצותיו ית' לרעה לעשותן אבן נגף ח"ו הא כיצד מפתה לאדם בבקר השכם ללכת לבה"כ להתפלל ובלכתו בדרך מזמין אשה לקראתו ומהרהר בעבירה כי יחמוד יופיה וכשה לטבח יובל. ויש אשר יוליכני לבה"כ הבקר אור ומזמין שם אנשים שאינם מהוגנים ויפגעו בו לדבר לה"ר או יתגרו לעשות מחלוקת באופן שהשכמתו בבקר עשה לו את החיל הזה להלכד ברשתו אשר עמן אבל אם היה מפתהו על עבירות אלו בפי' לא היה שומע לו ולא יצא מדלתי ביתי אך הוא סבר לעשות מצוה ונלכד וכיוצא בדבר בענין הלימוד והצדקה מראה סימני טהרה כאלו מעוררו על מצוה וסם המות נתין בתוכו כי לא די שלא יעשה מצוה אלא שעובר עבירה וזו המצאתו לאחוז שמורות עיניו וכל כי הני מילי בעלילותיו ומרמותיו רבים אשר המית. ועל דבר זה נתחייב היצה"ר על מרמותיו להתחיל במצוה ולהשתמש במצות כדי להעביר את האדם מדעת קינו לצוד נפשו היקרה לקחתה:
וזהו כונת הכתובים ולרשע הוא היצה"ר אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך כלומר למה תקח אמרי לכלי זיינך להרוג בהם לאדם להטעותו שיעשה מצוה ומשם באר"ה באר שחת לעבור עבירה הלא דבר זה הוא מרמתך ומטבע מזוייף כסף סיגים. אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך שהם העבירות בפירוש דהיינו כמשפטן ועל זה תפתה וגם תוכל להעביר על דת. אלה עשית והחרשתי כלומר שאם היית מפתה בפירוש על עבירה לגנוב ולרוץ עם גנב ולנאיף וכו' ושמעו לך ונתחייבו אלה עשית והחרשתי וען כי כך נצטוית ועשית את שלך ואין לך משפט מות על זה אכן עתה דמית היות אהיה כמוך כלומר שנשתמשת במצותי לרעה ושפכת דם נקיים שנלכדו ברשתך בחושבם לעשות מצוה ועשו עבירה. אוכיחך ואערכה לעיניך כי מצותי ותורתי עשיתם כלי חמס וע"ז מתחייב היצה"ר:
ולענ"ד נראה לפרש המשך פסוקים אלו עד סוף המזמור זובח תודה וגו' ע"ד זה באופן אחר ובתחילה צריך לדקדק בכתובים הללו טובא חדא במ"ש ולרשע אמר אלהים וגו' דמאי איכפת לו להקב"ה אם הרשע קורא בחוקת התורה אם לא ותו דאם רשע זה כמשמעו מנא ליה חוקים ותורות ותו מ"ש ותשא בריתי עלי פיך דהכל ענין אחד הוא ומאריך הפ"ה לגבי דיליה במילות שונות. ותו במ"ש ואתה שנאת מוסר דמה תמיהא היא זאת דמלתא דפשיטא היא דכשהוא רשע ודאי דשונא מוסר. ותו מ"ש ותשלך דברי אחריך דהיא יתיר נפיש דכיון דשונא מוסר דברי תורה נמי אינו מקיים. ותו במ"ש אם ראית גנב ותרץ עמו דנראה דלא קפיד אלא דרואה כת גנבים והוא מחבר עמם וכמו כן כת מנאפים וחלקו בהם הוא דיש קפידה אבל אם הוא לבדו עושה העון יראה דאין תלונותיו עליו וזה תי' ותו במ"ש פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה דנראה יותרת הכבד דפשוט הוא דכשהוא גונב ונואף ודאי כי אין בפיהו נכונה. ותו מ"ש תשב באחיך תדבר דמילת אחיך טפילה מבלי מלח כיון דדבריו הם קשים מה לי שידבר באחיו מה לי שידבר באחר. ותו מ"ש אלה עשית והחרשתי דיראה דכיון דעשית זאת לא ניתן למחל ולנו לדעת למה לא יהיה לו רפואה למכתו. ותו מ"ש זובח תודה יכבדנני דהאי זבח הכא מאי עבידתיה ורז"ל דרשו כל הזובח את יצרו וכו' ולדרכנו יבא על נכון: וכדי להביא כל זה מן הישוב צריכים אנו להקדים מאי דגרסי' בקידושין פ' האיש מקדש דמ"ב ע"ב בההיא דאמרו שלוחו של אדם כמותו הקשו והא דתנן השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש שילח ביד פיקח פיקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ותי' שאני התם דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ופירש"י אין שליח חשיב שליח לד"ע שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאליו:
והא דתניא שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל עשה שליחותו בעה"ב מעל כי עשה שליחותו דבעה"ב בעה"ב מיהא מעל אמאי נימא אין שליח לדבר עבירה ופירש"י שליח שלא עשה שליחותו גבי הקדש קאי שהיו אצלו מעות הקדש וטעה כסבור שהן של חולין ומסרו לשליח ליקח בהן חלוק וקנה בהן טלית שליח מעל ולא השולחו שבדבר זה איני שולחו אבל אם עשה שליחתו בעה"ב מעל ומביא קרבן מעילה ותי' שאני מעילה דילפה חטא חטא מתרומה מה תרומה משוי שליח וחייב המשלח במעילה:
עוד אמרו שם דבשליחות יד בפיקדון ובטביחה ומכיר' יש שליח לד"ע וחייב המשלח דבשליחות יד כתיב על כל דבר פשע למ"ל שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלחו מנין ת"ל על כל דבר פשע. וטביחה ומכירה דכתיב וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר תנא דבי ר' ישמעאל או לרבות את השליח:
והא דתניא האומר לשליחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אמר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנא' ואותו הרגת בחרב בני עמון מ"ט דשמאי הזקן קסבר דיש שליח לד"ע. ואבע"א לעולם ס"ל דאין שליח לד"ע ומאי חייב חייב בדיני שמים מכלל דת"ק סבר אפי' מדיני שמים נמי פטור בתמיה אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו ופירש"י דינא רבא וכו' לשמאי מיחייב בדינא רבה בעונש גדול ולת"ק לא מיחיב מענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם. אמר רבא אם תימצי לומר סבר שמאי דיש שליח לד"ע מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה או אכול את החלב שהוא חייב ושולחו ופטור שלא מצינו בכל התורה כילה זה נהנה וזה מתתייב ע"כ: ולענין הלכה הכי קי"ל בכל התורה כולה אין שליח לדב"ע חוץ ממעילה ושולח יד בפיקדון וטביחה ומכירה דבאלו יש שליח לדב"ע וכן פסק הרמב"ם ז"ל דין זה דאין שליח לדבר עבירה ודין טביחה ומכירה כתבו בפ"ג מה' גניבה ה' יו"ד. ודין שליחות יד בפיקדון כתבו בפ"ג מה' גזילה הי"א. ודין מעילה דקי"ל דיש שליח לדבר עבירה פסקו רבינו בפ"ז מה' מעילה ה"ב:
ואולם במ"ש רבינו בפ"ז מה' מעילה ה"ב וז"ל ובכל התו' כילה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה וכו' תמיה לי טובא דאיך כתב דבכל התורה וכו' אלא במעילה והרי גם בשליחות יד ובטביחה ומכירה נמי יש שליח לדב"ע וליכא למימר דרבינו ס"ל דדוקא במעילה הוא דיש שליח לדבר עבירה אם לא בשלח"י וטביחה ומכירה שהרי כבר פסקם בהלכותיו כנז"ל וא"כ הכי הול"ל בכל התירה כולה אין של"ע אלא במעילה ושליחת יד וטביחה ומכירה לבד:
ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל בסוגיין ולהרב מוהרימ"ט ז"ל בחידושיו על הרי"ף לקידושין בדל"ז ע"ד דהמה ראי כן תמהו על רבינו ז"ל כנז' וה' עצמות יוסף תירץ וז"ל ואפשר דה"ק בכל התורה כולה שלא בא הדבר מפורש אי שליח לדב"ע אלא במעילה שהרי במעילה לא בא הדבר כ"כ מפורש אלא בחטא חטא וכו' ע"כ. ודוחק:
ולעד"ן דאפשר לתרץ במ"ש ה' עצמות יוסף שם אחר זה וז"ל ולמדנו דין מחודש בדיני המעילה מדברי התוס' והוא שאם אמר גזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש ולא ידע המשלח ולא השליח חייב המשלח ואעפ"י שבכל התורה כולה לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב הכא מיד שהגביהו השליח מתחייב המשלח ואעפ"י שלא נעשה שליחותו שהרי עדיין לא אכלו מ"מ אין הכוונה אלא על קנייתו של שליח שקנאו בהגבהה והוא יאכלנו אחר זה ע"כ. והן הן דברי התוס' בסוגיין ומה שזכרתי אותו הוא יען דעשה דברי התוס' אלו דין מחודש. ובזה ניחא מ"ש רבינו בכל התורה כולה אין שליח לדב"ע בענין שזה נהנה דהיינו השליח וזה מתחייב דהיינו המשלח משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא במעילה לבדה דבמעילה מצינו זה נהנה וזה מתחייב כמ"ש התוס'. ומהתימה על הרב עצמות יוסף ז"ל שהביא דברי התוס' אלו שם סמיך ונראה ולמד מהם דין מפורש אך לא ישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש דמה שישב הוא ז"ל הרואה יראה שהוא דחוק מאד וזה נר' יותר נכון שו"ר להשע"ה ז"ל בפ"ז מה' מעילה שיישב דברי רבינו עד"ז עפ"י דברי התו' ושו"ש שכיוונתי לדעת עליון אלא שהוא ז"ל הוסיף עוד נופך משלו וביאר אותו יותר נכון דקאי דבריו אשלפניו שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהה כתב דבכל התורה אין שלד"ע במידי דהנאה וכו' יע"ש:
ובעיקר תירוץ של ה' עצמות יוסף שתירץ דה"ק בכל התירה כולה שלא בא הדבר מפורש אין שלד"ע אלא במעילה שהרי במעילה לא בא הדבר כל כך מפורש אלא בחטא חטא וכו' תמהני עליו דנראה אהמ"ר דאישתמיט מיניה דברי הרמב"ם ז"ל שבפי' המשניות בפ"ו דמעילה מ"א וז"ל אעפ"י שעיקר בידינו אין שלד"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וציוה לשליח וכו' הרי בעה"ב מעל הואיל והוא ציוהו סמך זה למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה ודימה שזה חולין וציוה להטפל בו עכ"ל וכן פירש רע"ב ז"ל שם במשנה וז"ל בכל התורה כולה אשלד"ע חוץ ממעילה משום דכתיב בה ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחילה דהייני המשלח. וא"כ איך כתב דבמעילה לא בא הדבר מפורש כ"א אלא בחטא חטא לג"ש הרי דיש לו להרמב"ם ז"ל מקרא מפורש בענין מעילה:
ומה שהקשה התוי"ט ז"ל שם על רבינו והרע"ב דבגמרא מפיק לה מג"ש דחטא חטא מתרומה ולא הזכירו מקרא זה דואשמה הנפש ההיא והניחו בתימא כבר תי' לזה השע"ה ז"ל עפ"י מ"ש בישוב דבריו והוא דס"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג"ש הו"א דוקא במעילה הבא ע"י הוצאה אבל במעילה הבא ע"י אכילה אי הנאה הייתי אומר דלא יען דבכל התורה כולה לא מניני זה נהנה וזה מתחייב כמ"ש התוס' להכי איצטריך הרמב"ם אידך קרא דואשמה הנפש ההיא: אלא אי קשייא הא קשיא בעיקר הילפותא דיליף הר"ם דיש שליח לד"ע במעילה ממה שנא' ואשמה הנפש ההיא דהיינו מי ששגג תחילה שהוא המשלח מהא דאמרי' בקידושין בסוגיין דיליף שם הא דקי"ל דאין שליח לדב"ע ממאי דגלי רחמנא בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שולחי ע"כ הרי דתיבת ההוא משמע הוא ולא שולחו ואין שליח לד"ע ה"נ נימא ואשמה הנפש ההיא היא ולא שולחיי ואיך יליף מכאן דיש שליח לדב"ע ירמז דההיא ר"ל מי ששגג תחילה דהיינו המשלח ולזה נ"י:
והנה מוהרימ"ט ז"ל תירץ בהא דכתב הרמב"ם בכל התורה כולה וכי' וז"ל ויש לומר לדעתי דהא דגלי רחמנא בשליחות יד באומר לשליחו לאו מדין שליחות הוא דמחייב אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר כיון שפשע הוא עצמו בפיקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו והיינו דכתיב ע"כ דבר פשע אפי' דבור פשע מקרי וכו' והא דלא חשיב טביחה ע"י אחר משמע ליה לרבינו ז"ל דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' אם טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מחייב דומייא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמי שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים. והא דחשיב לה בגמ' שני כתובים הייני דלישתיק מיניה וניליף ממעילה דמדין שליחות בעלמא מחייב וא"ת נימא דאיצטריך להיכא דטבחי ע"י מי שאיני בר שליחות דמחייב י"ל דלא אמרי' הכי דמעילה וטביחה הוו ב' כתובים אלא לב"ש דאלו לב"ה אית ליה שני כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחות יד שני כתובים ולב"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשיב ליה שני כתובים ע"כ:
וראיתי להרב שורשי הים ז"ל בח"ב דקע"ט ע"א שכתב ע"ד מוהרימ"ט ז"ל אלו וז"ל ותמוהים דבריו דמפשט פשיטא ליה להרב ז"ל דבמעילה לא מחייב ע"י קטן ומי שאינו בר שליחות כנרא' דאישתמיטתיה לשון רבינו שם ברפ"ז מה' מעילה סמוך ונראה לדין זה שכתב דבכל התורה כולה אין שלדב"ע אלא במעילה לבדה כתב שם וז"ל ואפי' הי' השליח חרש אי שוטה או קטן שאין להם שליחות אם עשי כמאמרו בעה"ב מעל ואם לא עשו שליחותו בעה"ב פטור ומתני' היא בפ"ו דמעילה דכ"א ע"א שלח ביד חש"ו אם עשי שליחותו בעה"ב מעל ואם לא עשו שליחיתו בעה"ב פטור ופריך עלה בגמרא והא לאי בני שליחות נינהו ומשני ר"א עשאום כמעטן של זתים וכו' וא"כ קשה דמאי פריך בגמ' בפ' האיש מקדש והרי מעילה וכו' התם שאני דאפי' בחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות נינהו מחייב עכ"ל:
ותמהני עליו דמאחר שדבריו הם לקוחים מתורת רבו הרב שע"ה ז"ל שם בפ"ז מה' מעילה כאשר יראה הרואה אית באות תיבה בתיבה ועשה עצמי נמי שלא ראהו עכ"פ הי"ל לומר כלשון רבו ע"ד שהקשה הוא ז"ל אבל לא להרבות דברים על הגאון מוהרימ"ט ז"ל לומר דתמוהים דבריו דאדרבא דבריו הם תמוהים שכתב דמפשט פשיטא ליה להרב ז"ל דבמעילה לא מיחייב ע"י קטן ומי שאינו בר שליחות דהיכן מצא בדברי מוהרימ"ט ז"ל דמפשט פשיטא ליה הא וכו'. גם מ"ש דאשתמיטתיה לשין רבינו ז"ל שם סמוך ונראה באותו פרק באותו מקום מה ענין שמיטה אצל הר סיני ואין שמיטה נוהגת בי דמי לנו גדול כמותו ומה גם בענין כזה שזאת ההלכה היא שם במקום שעומד: וז"ל השע"ה וק"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותא היא ומתני' היא בהדייא בפ"ו דמעילה שלח ביד חש"ו אם עשי שליחותו בעה"ב מעל ופרכי' והא לאי בני שליחות נינהי ומשני עשאום כמעטן של זתים וכו' ןא"כ ק' דמאי פריך בגמ' והרי מעילה וכו' התם שאני דאפי' בחש"ו דלאו ב"ש מיחייב ע"כ: ולפי חומר הנושא נלע"ד דאפשר לחלק בין טביחה ומכי' למעילה דבטביחה אמרי' דלאו מטעם שליחות הוא שהרי אפי' אם טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מחייב ובמעילה הגם דדכוותא היא דאם שלח ביד קטן מעל אפי"ה עדיין יש במעילה דין שליחות והוא עפ"י מ"ש התוס' במעילה דכ"א ע"א ד"ה נתנו וכו' שהקשו עלה דאמרינן שלח ביד חש"ו מעל וז"ל וא"ת אדרבא נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה דהא גבי תרומה בעינן שליח בר דעת כדתנן בריש מ' תרומות והוא עדיף למילף מתרומה דהא כל עיקר שליחות דמעילה מתרומה היא דיליף. וי"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכי הוי שינוי רשות ע"י שליחות בר דעת לכך מסתבר ליה לדמויי להנך דמייתי דאין קפידה בבר דעת ע"כ:
הרי דהטעם דאם שלח ביד חש"ו מעל הוא כיון דאין חילוק בענין השליחות בין בר דעת למי שאינו בר דעת לזה אין קפידה בבר דעת כיון דנעשית שליחותו כמו אם היה בר דעת א"ה לעולם מטעם שליחות הוא לא כן בטביחה ומכירה דיש חילוק בענין השליחות בין בר דעת למי שאינו בר דעת דצריך שיהיה גדול או ב"ד כדי לטבוח ולמכור ואינו דומה למעילה דבהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי א"כ אם איתא דטביחה ומכירה הוי מטעם שליחות היה צריך שלא יתחייב אם טבח ומכר ע"י קטן כיון דיש חילוק בענין השליחות בין קטן לגדול אלא ודאי דטביחה ומכירה לאו מטעם שליחות הוא שהרי אפי' אם טבחו ע"י קטן מיחייב:
וחזה הוית בס' בית ישחק בחי' ב"ה מעילה שהביא דברי מוהרימ"ט ז"ל הללו שכתב דהא דלא חשיב טביחא משמע ליה דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא וכו' וכתב ע"ז וז"ל ולע"ד דבריו תמוהים ממ"ש בפ' מרובה דע"ט ע"א אשמועינן רישא גנב ונתן לאחר וטבח ריש שליח לדב"ע אע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדב"ע הכא יש שליח לד"ע מ"ט וטבחו או מכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר מחייב ע"כ הרי בהדיא דמדין שליחות הוא דיש שליח לדב"ע בטביחה כפשיטא דש"ס והניחו בתי': ואנכי לא ידעתי מאי קאמר ודבריו אינן אלא מן המתמי' דמה חידוש מצא בהאי סוגייא דקמא יותר מן הסוגייא דקידושין והרי גם בקידושין אמרו כן דבטביחה יש שלית לדב"ע דכתיב וטבחו או מכרו מה מכירה וכו' והוסיפו עוד דבר"י תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח וא"כ מכאן הי"ל להקשות על מוהרימ"ט ז"ל מהסוגייא עצמה ומה לו להביא עצות מרחוק אלא ודאי דכל זה כבר ראה מוהרימ"ט ז"ל ולא נעלם ממנו ואפי"ה קאמר בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמאי דגלי רחמנא ומאי דקפיד קרא בין בשליחות יד ובין בטבי' ומכי' לחייב ע"י שליח לאו מדין שליחות הוא אלא מטעם שנהנה ממנו וראיה דאפי' אם טבח ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא חייב:
ותבט עיני להרב פרי האדמה ז"ל בפ"ג מה' גזילה הי"א שהביא דברי המבי"ט ז"ל בספר קרית ספר שכתב עמ"ש רבינו דבכל התורה אין שליח לד"ע כי אם במעילה כתב הוא ז"ל וגם בשליחות כדיליף לה מקרא והו"ל ב' כתובים וכו' ומ"ש בכל התורה היינו חוץ משליחות יד ע"כ ותמה הרב הנז' דאמאי לא זכר שר גם טביחה כמו שנראה מהגמרא והוא ז"ל רצה ליישב וכבר הוא עצמו כתב שהוא דוחק:
ולי נראה דאפשר לומר והוא דיש חילוק בין טביחה ומכירה למעילה ושליחות יד והוא דשאני מעילה ושליחות יד דהדרשות שדרשו בגמרא לומר דיש שליח לד"ע הם דרשות גמורות דהיינו מעילה יליף לה חטא חטא מתרומה היא ילפותא גמורה דבתרומה יש לנו מקרא מפורש דיש שליח דכתיב כן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה גם להרמב"ם דיש לו פסוק אחר ואשמה הנפש ההיא כמ"ש וכן בשליחות יד יליף לה דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו א"כ על כל דבר פשע למה לי שיכול אין לי אלא הוא אמר לשלוחו מנין ת"ל ע"כ דבר פשע הרי שהיא דרשה גמורה מיתורא דקרא לא כן בטביחה ומכירה דילפי' לה מדכתיב וטבחו או מכרו או לרבות את השליח זאת הדרשה אינה דרשה גמורה ואינה מפורשת בקרא ואדרבא יצאו עליה עוררין בעלי השיטות ז"ל חדא דחי' או אנו צריכים אותו כדי לחלק בין טביחה למכירה ועוד דתי' או מצינו על הרוב שבא למעט באופן שאינו דומה טביחה למעילה ושליחות יד משו"ה לא הזכיר המבי"ט ז"ל טביחה ומכירה:
עוד אביא מאי דתמן תנינן בב"ק פ' הכונס דנ"ט ע"ב וז"ל השולח את הבערה ביד חש"ו פטור בדיני אדם וחייב בד"ש שלח ביד פקח פקח חייב. וכתבו התוס' ז"ל באותו פרק בד' נ"ו ע"א ד"ה אלא לחבריה וכו' גבי הא דאחר מר ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וא' מהם הוא השוכר עדי שקר להעיד פטור מד"א וחייב בד"ש והקשו היכי דמי אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובד"א נמי ליחייב אלא לחבריה. וכתבו ז"ל דהא דשוכר חייב בד"ש הוא כגון שאין לחבריה לשלם ודוקא שוכר אבל אומר לעידי שקר פטור מד"ש דסבור שלא ישמעו לו וראיה מדקתני בפרקין השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מד"א וחייב בד"ש שלח ביד פקח פקח חייב משמע דשולח פטור אף מד"ש ע"כ:
וראיתי להרב ש"ך ז"ל בח"מ סי' ל"ב סק"ג שכתב עמ"ש מור"ם ז"ל וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר פטור מד"ש כתב הוא ז"ל כ"כ התוס' בפ' הכונס דנ"ו ודייקי לה מדקתני השוכר דוקא וגם מדקתני השולח את הבערה וכו' אבל קשה לי על דבריהם דהא אמרי' בקידושין פרק האיש מקדש דמ"ג דאף דאין שליח לדב"ע מחייב בד"ש דמתמה התם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפי' בד"ש נמי פטור ומשני בי דינא רבא ובי דינא זוטא איכא בינייהו ופירש"י עונש גדול ועונש קטן:
ומכח קושיא זאת דחק את עצמו וכתב הפך דעת התוס' דבין שוכר בין אומר לעולם חייב בד"ש היכא דגרם נזק לחבירו אפי' לא שכרן והא דקתני השולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב ולא קתני דהשולח חייב בד"ש היינו כיון דהפקח משלם תו לא שייך ד"ש על המשלח והביא ראיה מדברי הריטב"א ז"ל בפ' האיש מקדש וז"ל שלח ביד פקח פקח חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' בד"ש כיון שכבר נשתלם הניזק מהפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מד"א וחייב בד"ש דלא אישתלם ניזק מניזקיה וכן אתה אומר בכל אותם שבריש פ' הכונס ע"כ. והא דקתני השוכר אורחא דמילתא נקט דאם אינו שוכר מסתמא אינן שומעין לו דתרתי לא עבדי דחוטאים אם אין להם הנאה ע"כ:
ואהמ"ר קשה כיון דכל רו לא אניס ליה איך אישתמיט מיניה דברי הריטב"א ז"ל דכתב באותו פרק הפך סברתו גבי הא דאמרי' האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש שולחיו חייב שנא' ואותו הרגת ומוקי לה התם דחייב בד"ש כתב הוא ז"ל דוקא שוכר שליח דעביד מעשה חייב בד"ש אבל בדיבורא פטור לגמרי אף בד"ש ע"כ. הרי דדברי הריטב"א ז"ל נכונים בטעמם כדעת התוס' דבאמירה אף בד"ש פטור והוא הפך מ"ש הוא ז"ל דבין שוכר דבין אומר חייב בד"ש ולאו כל כמיניה לומר דגם מ"ש הריטב"א ז"ל שוכר אורחא דמילתא נקט וה"ה אומר אלא בדוקא נקט שוכר חייב בד"ש ולא אומר דאלת"ה דברי הריטב"א סתרי אהדדי וכמ"ש:
אלא דלמודעי אני צריך דמ"ש משם הריטב"א ז"ל דברים אלו שחילק בין שוכר לאומר לא ראיתיו במקומו שלא היה בידי חי' הריטב"א לקידושין ואני סמכתי על הרב מש"ל ז"ל שכתב בפ"ב מה' רוצח ה"ב וז"ל כתב הריטב"א וכו' וכתב מזה המגיה בפ' האיש מקדש ואני סמכתי עליו וכן ראיתי בשיט' הרב פני יהושע ז"ל שגם הוא כ' כן משם הריטב"א. והן עתה באו לידי חי' הריטב"א ז"ל לקידושין וחיפשתי חיפוש אחר חיפוש ולא מצאתי שמץ מנהו ממ"ש הרמש"ל ותמהני עליו תמיהא גדולה איך כתב זה שלא יש בדברי הריטב"א והיותר תי' על מז"ה המגיה שהגיה בפ' האיש מקדש דזה לא יתכן לכתוב אם לא שראה הדברים במקומם ולא ידעתי היכן ראה דבר זה. ושו"ר להפה"א ז"ל דגם הוא תמה יקרא דביקש בדברי הריטב"א ז"ל ולא מצא. אם לא שנאמר דאפשר דבדפוס א' הי' כתוב זה או באיזה שיטה אחרת כתבו כן משם הריטב"א:
שוב התבוננתי בדברי הריטב"א ז"ל וראיתי דלא יתכן לומר דשמא בדפוס אחר כתוב כן או באיזה שיטה וכו' ומוכרחין אנו לומר דהריטב"א לא ס"ל הכי אלא כל בתר איפכא והוא שכתב שם גבי מאי דאמרי' מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו כתב וז"ל פי' אפי' בד"ש דבדיני אדם לא איצטריך דהשתא אית לן דאין שליח לדב"ע ע"כ והנה ענין אוריה לא הי' כי אם דיבורא בעלמא ע"י כתב ואי אמרי' דכשהוא בדיבור פטור אפי' בד"ש א"כ מה חידוש אתא לומר לו דאפי' בד"ש אי אתה נענש עליו פשי' דכן הוא הדין לכ"ע אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דבא לחדש לו דבר דליכא בשאר בני אדם דבשאר בני אדם אפי' בדיבור חייב בד"ש ודהע"ה לא יענש בד"ש והוא הפך מ"ש המ"ל משמו:
וכזאת תמהני על הרב החסיד ז"ל דבין בס"ה ק"י בתוס' דרבנן באות אלף ובין בדרשותיו בס' וישלח ובס' בלק כתב ענין זה משם הריטב"א ומלבד דהוא תימא איך כתב משם הריטב"א ז"ל מה שלא אמר ונמשך אחר דברי המש"ל וה' המגיה ולא ראה הדברים במקומם עוד בה דנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' ז"ל שבפ' הכונס הנז' שכתבו בהדיא זה החילוק דאומר פטור מד"ש ובודאי דאילו היה רואה דברי התוס' הללו הי' מביא זה החילוק משם התוס' כנז':
ולעיקר קושיית הרש"ך ז"ל ראיתי להרב חו"י ז"ל סי' קס"ו דתי' יתיב וז"ל בקיצור דהאי חייב בד"ש דאמרי' בפ' הכונס ד' דברים פטורים מד"א וחייב בד"ש מיירי לענין פטור וחייב מצד נזק המגיע לחבירו וע"ז שפיר כתבו התוס' דוקא שוכר ולא אומר דמצד זה דחבירו ניזק על ידו פטור גם בד"ש משא"כ מצד שהכשיל העדים שהעידו שקר ובא להם מכשול ע"י הסתתו ודאי חייב בחיוב זה בד"ש לא שנא שוכר ל"ש אומר רק דברייתא הנז' לא מחייב בהא רק מיירי בחיובים בד"ש מצד ההיזק הנעשה לחבירו הן אמת שדוחק לפרש שכיוונו התו' כמ"ש אומר לא לזה וכו':
ואהמ"ר דבריו נפלאו ממני חדא דנאמן הוא לומר דהוא דוחק לפרש כונת התוס' דהאי פטור מד"ש הוא מצד נזק אבל חייב משום לפני עור לא תתן מכשול שהרי פטור דכתבו התוס' לגמרי קאמר והכי דייק מדברי התו' דקאמר דטעם דהוא פטור משום דהוא סובר אפשר לא ישמע לי דיראה דדיבורא בעלמא הוא דקאמר ולא הסית ולא הדיח. ועוד ראיה מהא דאמרי' בסנהדרין דכ"ט מנין שאין טועני' למסית מנחש הקדמוני דאי טעין ליה הקב"ה הומ"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וה"ט דאין שליח לדב"ע ולפי פשוטן של דברים קשה דמה מועיל לו טענה זו והא בד"ש דנו אותו ובד"ש חייב אלא ודאי דאף בד"ש היה פטור דלא היה התם כי אם דיבורא בעלמא וכמ"ש הרש"ך ולפי דבריו ק' דיהיה חייב משום דעבר הלאו דלא תתן מכשול דמצד זה חייב אלא ודאי דכי אמרי' פטור מד"ש אף משום מכשול פטור: וחזה הוית להרב פרי הארץ בח"מ סי' י"ג דנתן תרי תירוצי לקושיית הרש"ך זה יצא ראשונה שדקדק בסו' דקידו' במאי דפריך תלמודא מכלל דח"ק סבר אפי' מדיני שמים פטו' דאימא הכי נמי ומאי אולמיה של המקשן ע"כ פי' דכח המקשן היה מטעם דשמאי הזקן דקאמר דשולחיו חייב יליף לה מקרא דואותו הרגת דאשכחן דאיענש דוד שהיה המשלח וכונת המקשה ה"ך הי"א דת"ק דפליג עליה דשמאי הזקן היאך יתרץ קרא דאותו הרגת דבשלמא אי הוה אמינא דמאי דפליג הת"ק עם שמאי הזקן הוא לענין אם מחייב בידי אדם הוה ניחא קרא לדעת הת"ק דהו"א עד כאן לא קפטר הת"ק אלא מדיני אדם אבל בד"ש מיחייב וקרא דואותי הרגת הוה מוקי ליה לחייבו בד"ש ואילו לדעת שמאי הזקן מוקי הך קרא לחייבו אף בד"א ובהכי הוה ניחא ליה קרא לכ"ע אבל אי אמינא דאיפליגו בד"ש ולדעת הת"ק מפטר אף בד"ש א"כ לדידיה הך קרא דאותו הרגת דאשכחן דאיענש דוד ק' אליביה דבמאי מוקי לה ולהכי פריך שפיר מכלל דת"ק אפי' בד"ש פטור דלא אפשר מכח קרא זהו כחו של המקשן ולעולם דבעלמא ס"ל דבאמירה בלחוד פטור אף מד"ש: וטעמא דמלתא דהואיל דהשליח מחייב לשלם אם היזקו אמטו להכי פטור המשלח מכלום ואפילו מד"ש משא"כ בההיא דהאומר לשלוחו דהשליח לא מחייב כלל על הדם אשר שפך שהרי מצינו גבי יואב שלא נתחייב מיתה על שהרג את אוריה והואיל דהשליח פטור א"כ בדין הוא שיהא המשלח חייב לכל הפחות בד"ש ולהכי פריך שפיר ולעולם דבעלמא קם דינא דבאמירה פטור ע"כ: ולע"ד אהמ"ר אין תירוצו עולה יפה מכמה אנפי חדא דהוא הפך דעה הרמב"ם ז"ל דפסק בת"ק והוא דפסק בפ"ב מה' רוצח ה"ב וז"ל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו ע"כ ומדנקט השוכר הרג נראה דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בד"ש אבל בדיבור לא מחייב. וכן דקדק הרב מש"ל שם דלזה כיון רבינו כמ"ש או ששלח עבדיו יהרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכירים לי אבל באמירה בעלמא לא מיחייב:
ומה שהקשה דמאי אולמיה של המקשן להקשות מכלל דת"ק סבר אפי' בד"ש פטור דאימא הכי נמי וכו' איפשר לומר דהמקשן יש לו כח ויד חזקה להקשות כן דהא בפ' הכונס מצינו ד' משניות דסתם לן תנא דפטור מד"א וחייב מדיני שמים והאי דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש לא גרע מינייהו ואדרבא הוא חמור יותר מכל אותם שנזכרו בהכונס וא"כ איך אפשר דקא פטר תנא דידן אף בד"ש הפך ארבע סתמיות הללו זהו כחו של המקשן: ועל מאי דיהיב טעמא דטעם דהמשלח הוא פטור מד"ש דהואיל דהשליח מחייב לשלם את היזיקו אמטו להכי פטור המשלח וכו' אין טעם זה מספיק דמצינו הפך מזה דהא גבי השוכר עידי שקר מוקי לה בגמ' דהשכיר לחבריה ופירש"י ז"ל דאין לחבירו לשלם וע"ז פטור מד"א וחייב בד"ש באופן דהשוכר פטור מד"א לשלם וחבירו אין לי לשלם ועל זה כתבו התוס' דבאמירה פטור אף בד"ש. נמצינו למדין דאפי' לא נשתלם הניזק מנזקו פטור מדיני שמים: הן אמת דהריטב"א ז"ל כתב כן גבי שולח ביד פקח פקח חייב כתב וז"ל פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' בד"ש כיון שכבר נשתלם הניזוק מן הפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מד"א וחייב לד"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה וכו' ע"כ אמנם על הריטב"א ז"ל אין לתמוה כמ"ש דאפשר דהריטב"א ז"ל לא ס"ל כהתוס' וכמו שדקדקנו לעיל ממ"ש גבי מהחרב בני עמון יע"ש. ואגב זה למדנו מכאן הוכחה שנית למש"ל דהריטב"א ז"ל לא ס"ל החי' שכתבו התוס' בין שוכר לאומר דאלת"ה קשיא עליו ע"ד שהקשינו להרב הנז':
עוד תירץ הרב הנז' ליישב דעת התוס' דכונתם נמשכת אל מ"ש התוס' בעצמם בפ"ק דמציעא ד"י ע"ב בההיא דאין שליח לד"ע דרבינא ס"ל דלא אמרי' אין שלד"ע אלא היכא דהשליח בר חייובא ורב סמא ס"ל דלא אמרי' אין שלד"ע אלא היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד והקשו התוס' שם ד"ה אי בעי עביד ממתני' דפ' מרובה דקתני אמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פ' קחנו משם ותהא עליו שומר חנם הוציאו השומר מרשות בעלים ומת חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי אי בעי לא עביד וי"ל כיון דאין השומר יודע שהוא גנוב הו"ל כחצר דבעל כרחו מותיב ביה ע"כ וכיוצא בזה תירצו התוס' בפ' מרובה דע"ט ד"ה נתנו לבכורת בנו וכו' יעש"ב והשתא לפי דברי התוס' הנז' מתיישב הך סוגייא דקידושין לדעתם דס"ל דהך פלוגתא דפליגי ת"ק עם שמאי הזקן איירי הייכא דאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש והשליח לא ידע דומיא דיואב כי לא ידע מדמייתי קרא דואותו הרגת ובהא לכ"ע המשלח חייב הואיל ולא ידע ולהכי ניחא דפריך תלמו' מכלל דת"ק סבר וכו' דבהא הואיל דלא ידע לכ"ע מיחייב וא"כ לכל הפחות ליחייב בד"ש אבל לעולם דבעלמא באמירה בלחוד לא מיחייב כלל וא"כ קם דינא כמ"ש התוס' בפ' הכונס דבאמירה בלחוד לא מיחייב עכ"ל:
ואהמ"ר גם בזה דבריו נפלאו ממני מכמה אנפי חדא דאיך יתכן לומר זה דמי שהולך להרוג את הנפש הוא בידו הורגו ואינו יודע בהריגתו דבשלמא גנב שייך שפיר לומר שהשומר לא ידע שהוא גנוב דסובר דהטלה היא מהגנב ולא הוה ליה לידע אם הוא גנוב או לא ולזה שומר פטור אבל בהורג את הנפש הוא ההורג ואינו יודע בהריגתו זה לא ניתן ליאמר ובודאי דכונתו הוא לומר דהשליח אינו יודע אם כדין שולח המשלח להורגו או לא וגם זה תימא דאם אומר לו המשלח שבדין שולח להורגו מאמין לדבריו להרוג את הנפש ואין ראיה מיואב דהא אמרו בגמ' דמורד במלכות הוה ומשו"ה לא נענש באופן דגם זה לא ניתן ליאמר:
ועוד דהעיקרא דדינא פירכא לדעת הרב ז"ל דאוקי פלוג' דת"ק ושמאי הזקן באומר לשלומו צא והרוג את הנפש דהוא דהשליח לא ידע א"כ קשה בין לס' ת"ק יבין לסב' שמאי הזקן דלדעת ת"ק קשה איך כתב הוא חייב ושולחיו פטור אדרבא איפכא מסתברא שולחיו חייב דהא השליח לא ידע ובהא כ"ע מודו דהמשלח חייב. ולדעת שמאי הזקן ג"כ קשה דמאי תיקשיה ליה הש"ס מ"ט דשמאי הזקן דשולחיו חייב ומאי קושיא כיון דהשליח לא ידע ודאי דשולחיו חייב באופן כי מכל הצדדים לענ"ד לא מצאתי סעד וסמך לדבריו: ותבט עיני להרב פני יהושע ז"ל בחי' לקידושין בסוגיין שהק' הקו' שהק' הרש"ך ז"ל וז"ל מכלל דת"ק סבר אפי' בד"ש פטור יכו' שמעינן מהא דפשיטא לתלמידא דלכ"ע בד"ש חייב ולא אמרינן דברי הרב וכו' אלא דלפי"ז קשה מ"ש התו' שם בהכונס דדוקא שוכר אבל אומר פטור אף מד"ש. ותי' לכך נ"ל כדפרישית בהכונס דמ"ש התו' אומר פטיר היינו דרך הסתה דומיא דמסית ולא דרך שליחות משא"כ בשולח הו"ל כשוכר שהרי שולחו ע"מ שישמע לי וסתם שליחות נמי בשכר הוא ע"כ:
וגם זה הרואה יראה שהוא דוחק הגם דהחילוק שחילק בין אומר דרך הסתה לאומר דרך שליחות נראה דמסתבר הוא וניתן ליאמר מ"מ הדוחק הוא דהיכן רמוז זה בדבריהם מאחר דבין בש"ס ובין בדברי התוס' נקטו בלשונם האומר ומהיכן בא לנו לומר דאומר דכתבו התו' הוא בלשון הסתה ואומר דאמרו בש"ס הוא דרך שלימות זה נ"ל דוחק:
ולע"ד נראה דכונת התוס' פשוטים בטעמם כשנדקדק בדבריהם דאמרו כיון שהוא אמירה בעלמא סבור לא שמיע לי ובודאי דכונתם לומר דאין כאן שליחות כלל ואין זה שלוחו וע"ז כתבו דבאמירה אפי' בדי"ש פטור ר"ל באמירה כזאת לאיניש דעלמא שאינו שלוחו ואינו כפוף לו כדי שישמע לי דאז יכול לומר סבור הייתי שלא ישמע לי משא"כ בש"ס דקידושין דאמרו האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דעשאו שליח דהוא שלוחו מדנקט האומר לשלוחו ולא קאמר האומר לחבירו או האומר לשליח משמע דכבר הוא שלוחו דהיינו משרתו דמוכרח לקיים דברו ואינו יכול לומר סבור הייתי שלא ישמע לי על זה חייב בד"ש וגם התוס' מודים בזה דדמיא להשוכר עדים דעשאו שליח:
וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל במה שפסק בפ"ב מה' רוצח ה"ב וז"ל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו וכו' חייב בד"ש. וכתב מ' כ"מ בפ' האיש מקדש האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש וכו' ופ' כת"ק וכו' הרי דפי' במ"ש האומר לשלוחו דהיינו ששלח עבדו שהוא שכיר אצלו והיינו דומייא דהשוכר עדים. ולזה קמתמיה בגמ' מכלל דת"ק סבר כיון דהוא שלוחו אפי' בד"ש פטור משא"כ באומר לשליח דעלמא ודאי דבאמירה לחוד אפי' בד"ש פטור ודו"ק. והנה ראיתי להרב מש"ל בה' זאת שהביא זה החילוק בין שוכר לאומר דבאומר אפי' מד"ש פטיר ודקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכן הוא דעתו לחלק בהכי. וכתב עוד דבזה ניחא לי ליישב ההיא דאמרי' בסנהדרין דאין טוענין למסית וילפינן לה מנחש דאי טעין ליה השי"ת הו"מ למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי פשטן של דברים קשה דמה הי' מועיל לו טענה זו הא בד"ש דנו אותו אלא ודאי דאף בד"ש הי' פטור משום דלא הי' התם כי אם דבורא בעלמא: ומז"ה המגיה ז"ל כתב ששמע שהרב המחבר ז"ל היה מיישב קושיא זו באופן אחר בהא דאמרי' בפ' האיש מקדש דבאומרו לשלוחו צא ובעול אח הערוה או אכול את החלב לכ"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב הכא נמי דכוותה דהיינו שהסיתו בדבר של אכילה ואכל מטה"ד טו"ר ועיין בדרושותיו בד"ו ע"ב שכתב כן:
ולענ"ד נראה דלפי דברי הזוה"ק אין מקום לתירוצו והוא דאמרו בפ' תרומה דקס"ג וז"ל תועלתא דהאי מקטרגא כד חייביא צייתין ליה מאי איהו וכו' ותו דהא אתתקף בגין האי הואיל ואיהו רע אתתקף כד עביד ביש וכו' כך האי מקטרגא לא אתגבר בחיליה עד דאסטי לב"נ כדין אית ליה נייחא ואתתקף ואתגבר בתיליה וכו' יעש"ב. הנה מפורש יוצא דגם השטן הוא יצה"ר מטי ליה טובת הנאה נמי כד אסטי לב"נ והיכא דמטי טובת הנאה לתרוייהו הדר דינא למ"ד יש שליח לד"ע דמשלח דאית ליה טובת הנאה מחייב וא"כ הדרא קושייא לדוכתיה ודו"ק:
וחזיתיה להרב חשק שלמה ז"ל בח"מ סי' ל"ב הגהב"י אות כ"ח שתירץ לזה בשם ס' ישרש יעקב דלק"מ ע"פ מ"ש התוס' שם דהנחש לא נצטווה שלא להסית א"כ הנחש דוקא הי' נפטר בטענה זו שלא נצטוה מה שאין כן המפתה להעיד שקר שנצטוה יע"ש:
והנה בודאי דכונתו לומר להא דאיפליגו בפ"ק דמציעא ד"י אמר רבינא כי אמרי' אין שליח לדב"ע היכא דשליח בר חייובא אבל היכא דלאו בר חייובא הוא מיחייב שולחו ורב סמא אמר כי אמרי' אשלד"ע ה"מ היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב בה מיחייב שולחו ע"כ וא'"כ ה"ה כאן דהמשלח שהוא הנחש לאו בר חייובא הוא דלא נצטוה מיתייב שליח וכדעת רבינא כנז':
וזה קצת תימא דאנן לא קי"ל כרבינא כ"א כרב סמא כמו שפסק הרא"ש ז"ל שם משם הרמ"ה ז"ל דהלכתא כרב סמא כיון דאמרה קמיה דרבינא ושתק רבינא וקבלה הדר ביה ממאי דהוה אמר איהו וקבל מ"ש רב סמא וכו' וכן פסק הר"ן ז"ל הביאו הרב הנמקי ז"ל דהכל תלוי באי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל אין חילוק בין שליח בר חייובא ללאו בר חייובא דלעולם חייב ואיך היה הנחש יכיל לטעון דאין שליח לד"ע והדרא קושיא לדוכתיה: אלא דאח"כ ראיתי למור"ם זיל בריש ה' שלוחים סי' קפ"ב שפ' כרבינא וז"ל ודוקא שהשליח בר חייובא אבל אם אינו בר חייובא הוי שליח אפי' לדב"ע הגהות מיימוני פ"ב מה' שלוח' וכ"כ בדרכי משה סי' שמ"ח כרבינא. וכן פ' בתשובות מוהר"ם ז"ל סי' תצ"ג ה' דרבינא. והרש"ך בי"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב הביא משם המרדכי והלבוש ז"ל דפ' הלכתא כרבינא ומה שיש לעמוד בזה עיין להרב החסיד בס' ק"י בתו"ד אום אלף ולהרב מוה"ד בס' עיין זוכר באורך באופן דבמחלוקת הוא שנויי ויש לו להרב סמוכין דרבנן אלא דלא הי"ל לסתום דבריו לכ"ע:
ועוד ראיתי להרב תנא דאורייתא ז"ל שכתב בהלכה הנז' וז"ל כתב מוהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' קי"ו דיש להסתפק אי אמרי' באיסירא דרבנן אין שליח לדב"ע כיון דמן התורה חשיב שליח או דילמא אפי' במילי דרבנן דבר עבירה מקרי ושייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש ולא הכריע יע"ש ואני תמיה על הרב ז"ל מההיא דאמרי' בקמא דנ"ג ע"א אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה ופירש"י וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא וכשאין הכורה בעל הבור עסיקינן אלא שהוא שכירו וכגון שהיתה בור כרוייה ועומדת קודם לכן דאי האי כריה הוי כורה חייב דאין שליח לדב"ע דאסור לקלקל בר"ה ע"כ. ואיסור זה דמקלקל בר"ה פשיטא דהוי מדרבנן ואפי"ה אמרו אין שליח לדב"ע. גם באותו פרק דנ"א ע"א אמרי' בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי לזה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שלית לדבר עבירה ע"כ ועבירה זו היא מה שפירש"י ז"ל בדנ"ג דהיינו דאסור לקלקל בר"ה עכ"ל:
ואהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו ודבריו תמוהים אצלי מאד במ"ש דאיסור זה דמקלקל בר"ה פשי' דהוי מדרבנן דאיך יתכן לומר דבר זה דאיסור זה דקלקול בר"ה ע"י כרית הבור הוי מדרבנן מאחר דמקרא מלא דבר הכתוב וכי יפתח איש בור וגו'. ואין לומר דמה שחייבה התורה הוא דוקא כשנפל בבור והנזק בא מצד הבור לא כן בכאן דנפל מקול הכרייה אינו אלא מקלקל בר"ה זה אינו דאפי' אם לא נחשוב אותו כבור ממש עכ"פ תולדה דבור מקרי וכבר אמרו בקמא ד"ג ע"ב תולדה דבור כבור ופסקו הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' נ"מ ה"ב וז"ל הבור מאבות נזיקין הוא ותולדותיו כמוהו וכל המניח תקלה הרי זו תולדת הבור וכו' וראיה לזה הוא שדין זה דנפלה מקול החפירה פסקו רבינו בפי"ב מהנ"מ הי"ח וז"ל היה חופר בבור ונפלה הבהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה אם נפלה מלפניה חייב וכו' הרי שפסקו בכלל נזקי בור שחייב מן התורה גם זה בכלל:
ואפי' אי יהיבנא ליה כל דיליה דבהא דנפלה מקול החפירה אינו אלא איסור דרבנן כיון דהוי מקלקל בעלמא מ"מ מה יענה בסוגייא אחרת שהביא מ"ש בור של ב' שותפים וכו' אי דשוו שליח תרוייהו וא"ל זיל כרי לן ואזל כרה להו והזיק אשלד"ע הרי שבכאן לא איירי דנפלה מקול החפירה אלא שהזיק הבור עצמו כמש"ה וכי יפתח איש בור וגו' וא"כ איך כתב דעבירה זו היא מה שפירש"י בדנ"ג דהיינו דאסור לקלקל בר"ה והוא פלי דמאחר דהעבירה מפורשת בתורה הניח המקרא והלך אחר מה שפירש"י והדבר צ"ע:
והיותר תימא על הרב החסיד ז"ל על ארעא דרבנן באות האלף אות ו' שהביא דברי הרמש"ל ז"ל אלו ולא נתעורר מזה והתימא הוא דכל מלאכתו של הרב ז"ל שמראה לנו איזה איסור הוא דאורייתא ואיזהו דרבנן ובכאן שתק ולא דבר כלום ולפחות הי"ל להביא ראיה לזה דאיסור מקלקל בר"ה הוי דרבנן דשתיקתו הוי כהודאה:
ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי במה שראתה עיני להרדב"ז ז"ל בשנייות סי' רי"ד שכתב וז"ל שאלת ממני על מי שנשבע שלא לשחוק אם מותר לשים אחר במקומו לשחוק. תשו' ראיתי קצת פריצים מתירין דבר זה וראוי לגעור בהם ולמונעם מזה כי לא די שגוזלין איש את חבירו וכו' אלא שהם עוברים על שבועתם וכו'. ותו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהוא אסור לעשותו אסור לו לומר לאחרים לעשות ומה לי על ידו מה לי ע"י אחר יע"ש:
ותמיה לי טובא במ"ש ותו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו לכל דבר שהוא אסור לעשותו וכו' והלא קיי"ל הלכה רווחת מוסכם מכל הפוסקים דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש ואיך כתב דשלוחו של אדם כמותו גם בדבר עבירה:
ולזה צריך לומר בהכרח והוא דהרדב"ז ז"ל פסק כרבינא דאמר כי אמרי' אשלד"ע היכא דהשליח בר חייובא אבל היכא דלאו בר חייובא הוא מיחייב שולחו וא"כ הכא בנ"ד דהשליח לאו בר חייובא הוא דזה לא נשבע ומותר לו לשחוק משו"ה מחייב שולחו ודימה לזה כתב מוהר"ם ז"ל בתשו' סי' תצ"ג הביאו הרב הח' ז"ל ששאל במי שנדר שלא ישחוק אם מותר לומר לחבירו שישחוק בעבורו והשיב דשלוחו כמותו ואף ע"ג דאשלד"ע הא אמרי' במציעא היכא דהשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו וקי"ל כרבינא דהוא בתראה יע"ש א"כ גם הרדב"ז ז"ל ס"ל הכי:
אלא דשוב אמרתי דבר וחזרתי לאחורי ממה שראיתי להרדב"ז גופיה שם באותו חלק סי' תל"ב שכתב וז"ל שאלת ממני על אחד מהפריצים שהיה מלמד את בנו של ראובן לגנוב משל אביו ולהביא אליו וכן עשה פעמים ג'. תשובה אם בנו של ראובן הוא גדול אעפ"י שהוא בר שליחות כבר ידעת דאין שליח לד"ע לחייב שולחו הילכך לענין דינא פטור הוא אלא שיש לב"ד לגדור גדר בדבר ולהענישו כפי צורך השעה ומוציאין מידו כל מה שלקח מבנו כיון שהרגילו לעבירה וכו' ואם היה הבן קטן הדבר ברור שאין שליחות לקטן ואע"ג דקטן לאו בר חיובא הוא לא מחייב שולחו וכו' ואע"ג דרבינא אית ליה התם טעמא אחרינא דהיכא אמרינן אשלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דלא הוי בר חיובא מחייב שולחו וכו' כבר פסקו רבוותא כלישנא דרב סמא דכיון דאמרה קמיה דרבינא ושתיק רבינא משמע דהודה לו וכ"כ הרמ"ה והר"ן ז"ל ע"כ. הרי בהדיא דהרדב"ז פסק כרב סמא א"כ דבריו סתראי נינהו כפי מ"ש בכונת התשו' דסי' רי"ד אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כדי שלא יסתרי דבריו אהדדי דגם באותה תשו' ס"ל כרב סמא א"כ הדרא קושייא לדוכתיה. והנלע"ד לומר הוא במה שראיתי להט"ז בי"ד סי' ק"ם ס"ק י"א וז"ל דבר ברור הוא דהא דאמרי' אין שליח לד"ע לא מהני אלא לפוטרו מחיוב כרת או ממלקות אבל מ"מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע"י השליח פשיטא שזה אסור ע"כ. א"כ יתכן דהרב"ז ז"ל קאי בשיטה זאת ומשו"ה קאמר ותו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהוא אסור לעשותו אסור לי לומר לאחרים לעשות ודייקא נמי תי' אסור. עוד אביא מ"ש התוס' בקידושין דמ"ב פ"ב ד"ה אמאי מעל דכשהשליח הוא שוגג דלא ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד"ע. והכי ס"ל להמרדכי ז"ל וגם רש"ל ז"ל ס"ל הכי אמנם מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קי"ו כתב בשם הנימוקי ז"ל בפ' מרובה דאפי' כשהשליח שוגג ואינו יודע דעביד איסורא אמרי' אין שליח לדב"ע. וכן ס"ל להריטב"א ז"ל ולהש"ך בח"מ סי' שמ"ח: עוד נקדים מאי דחקר חקירת חכם הרב החסיד ז"ל בס"ה ש"י בס' וישלח על אשר חכמים הגידו בסוכה דלעת"ל עתיד הקב"ה לשוחטו ליצה"ר לפני הצדיקים וכו' וכל הרואה כל אשר בתוכו יתמה על מה ועל מה תצא זאת מלפניו ית' להרוג ליצה"ר על אשר החטיא לבני אדם והלא קי"ל הלכה רווחת דאע"ג דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו מ"מ לדבר עבירה אין שליח לד"ע ושליח חייב הנה כי כן אף כי היצה"ר הוא המסית לבני אדם ומחטיאם מ"מ כיון שמצווין שלא לעבור מפיו ית' ועבדי שלוחותיה דיצה"ר יצה"ר פטור דדברי הרב. ודברי התלמיד דברי מי שומעים:
אמנם עפ"י החילוקים אשר כתבנו אשכחנא לה פתרי האחד מ"ש הרדב"ז ז"ל דאע"ג דקי"ל אשלד"ע ש"מ יש לב"ד לגדור גדר בדבר ולהענישו כפי צורך השעה ומוציאין מידו כל מה שלקח ממנו וראוי לב"ד לקונסו כיון שהרגילו לעבירה הרשות בידם א"כ ה"ה כאן לגבי יצה"ר הגם דמדינא הוא פטור אפי"ה משום מגדר מילתא ראוי להענישו ולקונסו:
וה'ן שני מ"ש הזוה"ק דתועלתא דהאי מקטרגא תייביא צייתין ליה אתתקף ואתגבר בחיליה וכו' באופן דמטי ליה טובת הנאה ליצה"ר והיכא דמטי טובת הנאה לתרוייהו הדר דינא דיש שליח לד"ע דמשלח דאית ליה טובת הנאה חייב דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וכמ"ש הרב החסיד ז"ל:
ואל השלשה ל"ו בא מ"ש הרב הנז' במ"ש בגמ' השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מד"א וחייב בד"ש ולפי זה מצאנו חיובו של רשע כי הנה אשר חכמים הגידו אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות א"כ הרי שנשתטה תחילה ע"י הרהורים הרעים וגירה בו היצה"ר לעשות העבירה הו"ל כשולח ביד שוטה דחייב בד"ש:
ואת רב"ע ח"ש הרב פני יהושע ז"ל דמ"ש התוס' דוקא שוכר ולא אומר היינו דרך הסתה ולא דרך שליחות מה שאין כן בשולח הו"ל כשוכר וחייב וא"כ ה"ה הכא גבי יצה"ר הגם דדרכו הוא להסית את האדם מ"מ רוב פעמים שאינו צריך להסית ובפרט אחר שהרגילו לדבר עבירה א"צ היסית כ"א שולח אותו לך למקום פ' כדי לזנות או לגנוב וכיוצא ובשולח הוא חייב בד"ש: חמשת מ"ש התוס' בקידושין דכשהשליח הוא שוגג דלא ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד"ע והכא נמי כבר כת' לעיל משם הראשונים ז"ל דרכו של יצה"ר הוא להערים לאדם ומראה לו מ"ט פנים טהור בעסקי עבודה ומצוה ומתוך כך מביאו לידי עבירה וכשהוא שוגג המשלח חייב:
ואת הש"ש לדעת ר' סמא דס"ל דהיכא אמרי' אשלדב"ע היכא דאיבעי עביד אי בעי לא עביד אבל היכא דבעל כרחו עביד חייב המשלח א"כ מצאנו חייובו של רשע הוא היצה"ר כי הגדיל לעשות כמה כרכורים ופתויים אל האדם ויום ולילה לא ישבות ואינו נפרד ממנו שיוכל לברוח ממנו אלא הוא אחיז בקירות לבו מזמן היותו שרוי בבטן אמו מחובר עמו נכנס ונתקל עמו יוצא ונתקל עמו ואנה ילך ואנה יברח ממנו והוא קשור עמו ומעבירו על דת ע"כ שלא בטובתו והיכא דבע"כ עביד ודאי יש שליח לד"ע:
והשביעית מ"ש בסנהדרין דאין טוענין למסית וילפי' לה מנחש דאי טעין ליה השי"ת הוה מצי למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהיינו אין שליח לדב"ע נמצא דמסית חייב המשליח וא"כ ה"ה הכא גבי יצה"ר דהוא מסית ומדיח יש שליח לד"ע:
שמנה מ"ש בגמ' דבמעילה יש שליח לד"ע דילפינן חטא חטא מהתרומה נמצא דכי אמרי' אשלד"מ ה"ד בהדיוט אבל במעילת קדשים לגבוה יש שליח לד"ע א"כ מצינו חייובו של היצה"ר דכיוןדמסית ומדיח לאדם להיות מועל בקדשי שמי' שתורה והמצות בזמן שישראל דבוקים בתורת ה' ועוסקים בה תמיד לא יחשו והוא בא להסיתם הו"ל כעושה שליח למעול בקדשי שמים כי קדש ישארל לה' אשר קדשנו במצותיו וע"י הסחתו עושה אותם לצאת לחולין ומשלח חייב וישלד"ע:
ומעתה נבא לכונת הכתובים וז"ש ולרשע דהיינו ר"ל ליצה"ר כמו שדרשו בגמ' ע"פ צופה רשע לצדיק בכל יום ויום יצרו של אדם חתגבר עליו וכו' אמר אלהים מה לך לספר חקי כלומר מה לך לפתות את האדם להחטיאו ולהצדיק את עצמך עפ"י הדין באומרך כיון דאין שליח לד"ע אתה פעור ותשא בריתי עלי פיך דאפי' בד"ש פטור כיון דאין כחך אלא בפיך הא אמרי' בשם התוס' דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב אבל באמירה לחוד אפי' בד"ש פטור וכיון דיצה"ר הוא המסית הוא המדיח הו"ל אמירה בעלמא ופטור וזהו דקאמר עלי פיך ר"ל על סיבת פיך:
ועל זה באו הכתובים כדי לסתור את דבריו עפ"י החילוקים הנ"ז שכתבנו אחת באחת יגשו דהיינו האחד ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך ר"ל דהן לו יהיה כדבריך דמדינא אתה פטור מ"מ מצד מגדר מילתא שאתה שנאת אומסר ותשלך דברי אחריך ולא תשמע בקול מורים ראוי להענישך ולקונס' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל דראוי לב"ד לקונסו כיון שהרגילו לעבירה ומכ"ש דאפי' מדינא חייב בד"ש כמ"ש הרש"ך דאפי' אומר חייב:
ועוד אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקך מטעם אחר אתה חייב ע"פ מ"ש בזוה"ק דכד אספי לב"נ אחגבר בחיליה ואתתקף נמצא דיש לך הנאה במה שתחטיא את האדם וכיון דמטי לך הנאה הו"ל דיש הנאה לתרב' וחייב ג"כ המשלח דלא מצינו בכל השורה כולה זה נהנה וזה תתחייב וזהו רמז הרומז אם ראית גנב וגו' ועם מנאפים חלקך ר"ל כיון דאין לך גנב ונואף דאין לך חלק בהם וזהו חלקך וכיון דיש לך טובת הנאה אתה חייב:
אלא דלדעת הרב מש"ל ז"ל נראה דלא ס"ל הכי כמו שכתבנו לעיל משו"ה קאמר טעמא אחרינא פיך שלחת ברעה הכונה כמ"ש השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מד"א וחייב בד"ש וכ"כ דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות הרי שמשטתה תחילה ע"י הרהורים רעים וגורר בו היצה"ר לעשות עבירה הו"ל כשולח ביד שוטה דחייב בד"ש. וידוע מ"ש חז"ל חש"ו פגיעתן רעה וז"ש פיך שלחת ברעה ר"ל דעשית שליחות לעבירה ע"י השוטה שפגיעתו רעה ושולח ביד שוטה חייב המשלח:
ועוד אפשר דבא לרמוז במ"ש פיך שלחת ברעה החילוק של הרב פני יהושע שחילק דמ"ש התוס' דוקא שוכר אבל אומר פטור אפי' בד"ש הייני דוקא דרך הסחה ולא דרך שליחות דשולח הרי הוא כשוכר וחייב ולז"א פיך שלחת ברעה דהיינו בדרך שליחות אתה שולח איתו לך למקום פלוני כדי לגנוב או לזנות וכיוצא ובשולח הוא חייב המשלח:
אלא דזה ניחא כשיהיה האופן בדרך שליחות אבל אם הוא דרך הסתה שכן הוא דרכו להיות מסית ומדיח אז הוא פטור משו"ה בא לתת טעמא אחרינא ולז"א ולשונך תצמיד מרמה שם רמז למ"ש התוס' והמרדכי ורש"ל ז"ל דכשהשליח הוא שוגג דלא ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לדב"ע והכא נמי כ"כ משם רז"ל דדרכו של יצה"ר הוא לרמות לאדם ומראה לו מ"ט פנים טהור בעסקי עבידה ומצוה ומתוך כך מביאו לידי עבירה ובשוגג חייב המשלח וז"ש ולשונך תצמיד מרמה בעורמה ותחבולה כדי להעבירו על דת וכו': אלא דלדעת הריטב"א והנמק"י ומוהרימ"ט ז"ל ס"ל דאפי' כשהשליח שוגג ואינו יודע דעביד איסורא אמרי' אין שליח לדב"ע משו"ה קאמר טעמא אחרינא תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי בא לרמוז החילוק של רב סמא דהיכא אמרי' אשלד"ע היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל היכא דבעל כורחיה עביד חייב המשלח וא"כ הכא נמי היצה"ר שמגדיל לעשות כמה כרכורים ופתויים אל האדם ויום ולילה לא ישבות והוא מחובר עמו אחים ולא יתפרדו מזמן היותו בבטן אמו ואינו יכול לינצל ממנו וע"כ שלא בטובתו עובר על דת והיכא דבע"כ עביד ודאי יש שלד"ע וידוע מ"ש המורה ז"ל בח"א פ"ו דאח ואחות יאמר על דבר שהוא מחובר אל דבר אחר כמו חמש יריעות חוברות אשה [אל אחותה ע"כ וא"כ שייך לקרותו ליצה"ר אחיו של האדם ע"ש שהוא מחובר עמו בקירות לבו ומה גם שנכנס עמו בהיותו בבטן אמו וכשנולד יוצא עמו והוי כדוגמת תאומים וע"כ שייך ג"כ לקרותו לאדם בן אמו דבהיותו בבטן אמו שרוי עמו וז"ש תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי ר"ל דאתה יושב עמו בחיבור א' ותדבר לו ותתן לו דופי יום ולילה ואינו נפרד ממך אפי' רגע כדי שיוכל לינצל ממך ובע"כ עביד והיכא דהוי בע"כ חייב המשלח כדעת ר' סמא:
אלא דהניחא לדעת הרא"ש והר"ן והרמ"ה ז"ל דפסקו הלכה כרב סמא אבל לדעת המרדכי והלבוש ומור"ם ז"ל דפסקו הלכתא כרבינא דאמר היכא אמרי' אשלד"ע כשהשליח והמשלח הם בר חייובא אבל כשהמשלח לאו בר חייובא הוי השליח חייב אדרבא מצינו מקום פטיר להיצה"ר כיון דכל ישראל הם בריא בחייובא אף עפ"י שהוא מעבירם על דת מ"מ הוא פטור כיון דלאו בר חייובא הוא דהיצה"ר לא נצטוה בתורה:
לזה בא לתת טעמא אחרינא ואמר אלה עשית והחרשתי שם רמז מ"ש בסנהדרין אין טוענין למסית וילפי' לה מנחש דאי טעין ליה השי"ת הומ"ל דברי הרב וכו' דמ"ש דאין שליח לדב"ע וא"כ ה"ה הכא גבי יצה"ר דהוא מסית ומדיח ישלד"ע וז"ש אלה עשית ר"ל כיון דאתה עשית אח כל אלה שאתה מסית ומדיח לאדם א"כ החרשתי אני מחריש ואיני טוען לך כדי שלא יהיה לך פתחון פה לפטור אותך:
ועוד דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך בא לרמוז החילוק שאמרו בגמ' דבמעילה יש שלד"ע דכי אמרי' אשלד"ע ה"ד בהדיוט אבל במעילת קדשים לגבוה ישלד"ע וא"כ היצה"ר כיון דמסית ומדיח לאדם להיות מועל בקדשי שמים התורה והמצות והוא בא להסיתם הו"ל כעושה שליח למעול בקדשי שמים כי קדש ישראל לה' וע"י הסתתו עושה אותם לצאת לחולין ומשלח חייב וישלד"ע וז"ש דמית היות אהיה כמוך ר"ל נדמה בעיניך שאני ועמי דומים לך כמותך שאתה הדיוט סטרא אוחרא מסיטרא דקליפה ואני כמוך אבל טועה אתה מדרך השכל דאיני דומה לך כי קדוש אני ה' וישראל קדושים הם כי אני ה' מקדשם ע"י התורה והמצות שהם מקיימים וכיון דקדש המה אתה באת להסיתם הו"ל כעושה שליח למעול בקדשי שמים להוציאם לחולין דקי"ל המשלח חייב אי לזאח אוכיחך ואערכה לעיניך כיון שאתה חייב מדינא:
ואמר עוד בינו נא זאת שוכחי אלוהי וגו' מיירי כלפי ישראל והענין מ"ש הרב החסיד ז"ל שם דדוקא בזמן שישראל עוסקים בתורה כי קדשו והוא מסיתם להוציאם לחולין אז הוא חייב היצה"ר כמ"ש אבל בזמן שאין ישראל עוסקים בתורה וכבר הוציאו את עצמם לחולין הדר דינא כהדיוט דאשלד"ע וישראל חייבים והגם דסוף סוף במה שמחטיאים לעבור על דת הוי למעול במצות ה' דהוו קדשי שמים אין זה מקרי מועל הואיל והם כבר מעלו בהן ואין מועל אח"מ:
וז"ש בינו נא זאת ר"ל נא לשון בקשה שתעסקו ותבינו בתורה הנק' זאת כדי שיהי לכם מקום פטור ויהיה חייב היצה"ר ואם לאו ח"ו פן אטרוף ואין מציל דאח"כ לא יהיה לכם פטור ומוכרת אני לפרוע מכם אבל כשאתם עוסקים בתורה יש לכם דין הקדש ואז כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם דבמעילה יש שלד"ע וחייב המשלח דהיינו היצה"ר. והשתא א"ש מ"ש אח"כ זובח תודה יכבדנני ודרשו בגמ' כל הזובח את יצרו וכו' שם רמז מ"ש עתיד הקב"ה לשחוט ליצה"ר בעיני הצדיקים וכו' הראנו בישע אלקים יראו מינינו וגו':
ובזה אפשר לפרש כונת הכתובים בתהלים סי' ל"ז וכ"ח כי ה' אהב משפט ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו וזרע רשעים נכרת:
צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה:
פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו:
צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו:
ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו:
ולא נאריך בדקדוקים והכונה דכבר כתבנו דהא דחייב היצה"ר משום דיש שלד"ע במעילה וישראל יש להם דין קדש ה"ד בזמן שישראל עוסקין בתורה דאז יש להם דין קדש אבל בזמן שאין ישראל עוסקים בתורה נעשים חולין והדין הוא דאשלד"ע ואז החוטא חייב והיצה"ר פטור:
עוד כ"כ חילוק אחר לפטור לאדם ולחייב ליצה"ר והוא לדעת ר' סמא דס"ל דהיכא דבע"כ עביד יש שלד"ע והאדם בע"כ חוטא דלא מצי כייף יצריה כי מגדיל לעשות עמו כמה פיתויים וכמה כרכורים. אלא דבזה החילוק איכא למשדי ביה נרגא מהא דאמרי' בסוכה דנ"ב ארשב"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנא' צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו שנא' ה' לא יעזבנו בידו ע"כ הרי דהקב"ה כי הוא נותן לאדם כח כדי שיוכל ללחום עם היצה"ר ובודאי שהאדם צריך שיעשה התעוררות מלמטה כדי שיעזרוהו מלמעלה וכמ"ש רז"ל אתם פתחו לי כפתח של מחט וכו' וכן הבא לטהר מסייעין אותו א"כ לא נשאר לאדם טענה לומר דבע"כ עביד דלא מצי כייף ליצריה מאחר דכבר הבטיחו הקב"ה דהוא עוזר אותו ונותן לו כח לכוף ליצרו כשיבא לטהר את עצמו:
וז"ש כי ה' אהב משפט וכיון דה' אהב משפט ושופט צדק ואמת מדוע חסידיו לעולם נשמרו וזרע רשעים נכרת כיון דישראל דין קדש יש להם והיצה"ר מעבירם על דת ובמעילה קי"ל יש שלד"ע ומשלח דהוא היצה"ר חייב א"כ למה הרשעים הם נכרתים דמן הדין פטורים:
ולז"א פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט תורת אלהיו בלבו וגו' כלומר דאם קרית לא שנית דיש הפרש גדול בדבר דהא דאמרי' דישראל יש להם דין מעילה ויש שלד"ע ה"ד בזמן שעוסקים בתורה תמיד לא יחשו והוא בא להסיתם הו"ל כעושה שליח למעול בקדשים ועושה אותך חולין אז המשלח דהיינו היצה"ר חייב אבל בזמן שאינם עוסקים בתורה וכבר הוציאו עצמם לחולין הדר דינא כהדיוט ואשלד"ע:
וא"ת בהדיוט ג"כ מצאנו דיש שלד"ע והוא דכשהשליח בע"כ עביד והכא נמי כיון דהיצה"ר הוא המסית הוא המדיח ומעבירו על דת בע"כ שלא בטובתו ודאי דיש שליח לד"ע והיצה"ר שהוא המשלח חייב. לז"א צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו והיינו כמ"ש בגמ' בכל יום וכו' והקב"ה עוזרו וכיון דהקב"ה עוזר אותו לא יש לו טענה דלא מצי כייף ליצריה ובע"כ עביד דגדולה הבטחה ואם לא נצחו הוא שלא בא לטהר וכו': (ועפי"ז יתכן לפרש כונת הפסו' בהושע סי' י"ד שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. די"ל דלמה לא רצו ישראל שבאותו הדור לשוב בתשובה עד דאמר להם הנביא לשוב. ותו במ"ש קחו עמכם דברים דמהו הם אלו הדברים:
אמנם עפי"ה הנה נכון והוא דכבר כתבנו למעלה משם התוס' שכתבו גבי השוכר עידי שקר להעיד דפטור מד"א וחייב בד"ש דדוקא שוכר דעביד מעשה אבל אומר פטור גם בד"ש דדיבורא בעלמא הוא. והנה ישראל שבאותו הדור היו סבורים דכיון דהיצה"ר הוא המסית והוא המדיח לאדם במחשבות און כל היום וכל הלילה לא ישבות ולא מצו למיכף ליצריהו ובע"כ עבדי א"כ יש שליח לד"ע ומתחייב היצה"ר ואין לנו עון אשר חטא ולזה אינם רוצים לשוב דאין כאן עון לשוב. משו"ה בא הנביא ליסרם וא"ל שובה ישראל עד ה' אלהיך דאתם חטאתם כי כשלת בעוניך דיקא עונות שלכם הם ולא מצד היצה"ר ואתם חייבים ולא היצה"ר. והטעם קחו עמכם דברים ר"ל קחו סברת התוס' דסברי דדוקא שוכר הוא דחייב אבל בדיבור בעלמא פטור וא"כ הכא דהיצה"ר לא עביד מעשה אלא בדיבור בעלמא דברים לקחתי אז היצה"ר הוא פטור ואתם חייבים כ"כ אני אומר ושובו אל ה':
עוד יתכן לפרש כונת הכתובים ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו' באופן אחר בהקדים מאי דאמרי' בע"ז ד"ב דרש רבי חנינא בר פפא לעת"ל מביא הקב"ה ס"ת בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקב' ובאין או"ה וכו' ואומרים לפניו רבש"ע כלום. נתת לנו ולא קיבלנוה וכי מצו למימר הכי והכתיב ויאמר ה' מסיני בא וגו' מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה אלא כך אומרים לפניו רבש"ע כלום כפית עלינו ההר כגגית וכו' מיד אומר להם הקב"ה הראשונות ישמיענו שבע מצות שקבלתם היכן קימתם ומנלן דלא קיימום דתני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מאי ראה ראה ז' מצות ב"ן שקבלו עליהם ולא קיימים עמד והתירן להם וכו' ע"כ:
עוד נקדים מ"ש הרב ז"ב בראשון בס' יתרו משם רז"ל דמעלת ישראל על או"ה ניכר ע"י תורה שבע"פ דאילו ניתנה כולה בכתב היו או"ה מעתיקים אותה ואומרים לנו ניתנה התורה אבל מכח תורה שבע"פ ניכר מעלתם יתירה על האומות. עוד כתב שם דתורה שבכתב שאין טעמיה מפורש' בתוכה נקראת חק ותורה שבע"פ נקראת ברית כדאי' ביבמות ע"פ כתוב לך את הדברים וגו' כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ולמדו מזה דלא נכרת ברית לישראל אלא על תורה שבע"פ. וידוע מ"ש התוס' דכפיית ההר היה בשביל תורה שבע"פ:
וז"ש ולרשע שהם כללות או"ה אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך ר"ל מהו הטענה שאתם טוענים כלום נתת לנו התורה ולא קיבלנוה דהיינו תורה שבכתב וגם כלום כפית עלינו ההר כגיגית דהיינו משום תורה שבע"פ וז"ש מה לך לספר חקי דהיינו תורה שבכתב ותשא בריתי עלי פיך תורה שבע"פ מאחר דאתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך דהיינו דברי הראשונים שצויתי לכם שהם ז"מ ב"ן והדר מפרש מהו הן הדברים שהשלכת אחריך לז"א אם ראית גנב ותרץ עמו דהיינו גזל ועם מנאפים חלקך דהיינו ג"ע פיך שלחת ברעה דהיינו ע"ז כמד"א כי תעשו הרע בעיני ה' וכיון דלא שמרתם הז"מ איך אתם טוענים לספר חקי ותשא וכו':
ובענין זה דאין שליח לד"ע ראיתי להרב החסיד ז"ל בס' יתרו שחקר חקירת חכם בענין כי הכה ה' בפרעה ובמצרים דהנה פרעה הוא היה מסית לעמו כמש"ה ויאמר אל עמו הנה עם בנ"י וגו' ולמ"ד אשלד"ע פרעה למה לקה ולמ"ד נמי יש שלד"ע למה לקו המצרים והלא פרעה הוא המסית הוא המדיח והוא ז"ל תי' הרבה תי' לזה ומה שצריך לענינינו הוא דהא למ"ד אשלד"ע נמי מודה דהשליח דחייב המסית בד"ש ופרעה לקה בד"ש. ולמ"ד ישלד"ע נמי הכא הו"ל הנאה למצרים להיות משתעבדים בהם בכל עבודה וכבר השמיענו רבא דאם אמר לחבירו צא ואכול את החל שליח חייב דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. ועוד דהא אמרי' התם דבמעילה דהקדש יש שלד"ע דיליף חטא חטא מתרומה וישראל יש להם דין הקדש:
ובזה פי' הרב ז"ל כונת הפ' בירמיה קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה' דשם רמז על מ"ש כל אוכליו יאשמו שריבה אף למסית לעשות רעה עמהם והיה טעמו כי קדש ישראל לה' ודינו כראשית תבואתה שהיא התרומה דילפא חטא חטא מתרומה. גם רמז כל אוכליו ע"ד אוכלי עמי אכלו לחם דהוי כאומר צא ואכול את החלב דמתחייב השליח. ולפי הש"ס יקשה דלא יתחייב אלא א' וכל אוכליו למ"ל לז"א רעה תבא עליהם נאום ה' כלומר בד"ש דאפי' במלתא דאשלד"ע ה"ד בד"א אבל בדיני שמים חייב:
ולענ"ד נראה לפרש כונת הפ' בא"א במה שי"ל במ"ש כל אוכליו יאשמו דהאי מילת כל מיותרת והו"ל אוכליו יאשמו דמהיכא תיתי דהיה ס"ד דמקצת האוכלים יאשמו ומקצתם לא יאשמו דאיצטריך קרא לו' כל אוכליו יאשמו. אמנם יובן במאי דתמן תנינן במעילה די"ט ע"ב וז"ל אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו. ופירש"י ז"ל וכן שתה א' בכוס של זהב אפי' אפחתו ופגמו כיון דקדושת הגוף היא ולא קדושת דמים דלאו לפדיה קיימא עדיין קאי לשירות ויש בו מועל אחר מועל ע"כ. ולענין דינא פסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעילה ה"ד יע"ש:
הן עתה כיון דישראל מוקדשין הן למקום כשנשתעבדו בהם אומה אחת תו לא מחייב האומה אחרת דהא' מעלה והב' לא מעלה ואין לו עונש כלל אבל אי אמרי' דישראל יש להם דין כלי שרת למקום שאנו עובדים אותו תעבודו. ועוד דאי' במ' תנחומא ראשית תבואתה זה אדם הראשון שבראו הקב"ה לשרתו הרי דעיקר בריאת האדם הוא לשרת להקב"ה א"כ יש להם הדין מועל אחר מועל דיש להם קדושת הגוף וכל הנוגע בהם חייב כדין כלי שרת די' מא"מ: וזהו בא לרמוז הפסוק קדש ישראל לה' וכי תימא כי מגרעות נתן דעכשיו שהן מוקדשין אין מועל אחר מועל במוקדשין וכיון דמעל בהן אומה אחת תו לא מיחייב האומה אחרת ולזה בא הכתוב ואמר ראשית תבואתו דהיינו כמ"ש במ' זה אדה"ר שבראו הקב"ה לשרתו וכיון דמאז ומקדם יש להם דין כלי שרת וקדושת הגוף דאינו יוצא לחולין וכולן מועלין בהן ולזה אמר כל אוכליו יאשמו כיון דיש להם דין כלי שרת כולן מועלין בהן ודוק: