זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש למעלת הצדיקים
מודעת זאת כמה גדלה מעלת מעשה הצדיקים כאשר חז"ל הגידו בפ"ק דכתובות ד"ה דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממע' שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. פי' דמעשה שמ"ו היה ביד א' ומעשיהם ש"צ דהיינו הבהמ"ק היה בב' ידים. השיב בבלי אחד ורבי חייא שמו והכתיב ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב והכתיב יצרו א"ר נחמן בר יצחק יצרו אצבעותיו כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' מתיבי השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר פי' דע"י שמתפללים הצדיקים על הגשמי' המטר יורד וזה מעיד לבריות שהם צדיקים עכ"ל: וראיתי למוהרש"א ז"ל בס' תאוה לעינים שהקש' דמאי קא מקשה רבי חייא לבר קפרא מדכתיב ויבשת ידיו יצרו דהא בר קפרא קרא אשכח ודריש ומקרא יליף לה ותיקשי קראי אהדדי דכתיב אף ידי יסדה ארץ דמשמע ידו א' וכתיב ויבשת ידיו יצרו דמשמע בב' ידים ומאי פריך ליה לבר קפרא דאטו בר קפרא מעצמו דריש דרשה זו דתיקשי ליה קראי וכן הקשה ה' אש דת פ' תרומה יע"ש:
ולע"ד נראה לישב והוא דאי לאו דרשת בר קפרא לא הוה קשי ליה לר"ח מידי בקראי דהוה מתרץ קראי הכי דהיינו מאי דקאמר קרא אף ידי יסדה ארץ דמש' בחד יד הוה מוקי ליה ביסודתו דהיינו כשיסד הארץ ומאי דקאמר קרא ויבשת ידיו יצרו דהו"ל בתרתי ידים מיירי ביצירה דהיינו ביום היותו מכונן שמים וארץ היה בב' ידים וא"כ היו שקולים למעשה הצדיקים דהיינו הבהמ"ק דכתיב כוננו ידיך דמה אלו בב' את אלו בב' אמנם לבר קפרא דאחר גדולים מעשה צדיקים וכו' קשה דמשמע דלא מחלק בין יסדה ליצירה אלא הכל נעשה ביד א' דאלת"ה איך אמר גדולים מעשה הצדי' וכו' נימא שאני התם דמיירי ביצירה דהיינו בהיותו כונן הבהמ"ק כמש"ה כוננו ידיך אבל היסידה היתא ביד א' כמו הארץ אלא ודאי ע"כ צ"ל דב"ק ס"ל דמ"ש קרא אף ידי יסדה ארץ מיירי בין ביסידה ובין ביצרה דהכל היה ביד א' וא"כ קשה קרא דויבשת ידיו יצרו במאי מוקים ליה:
עוד אפשר לומר באופן אחר דבלאו דרשת ב"ק לא הוה ק"ל לר"ח מידי דהוה ס"ל דה"ק קרא אף ידי יסדה ארץ דאיכה למידק מאי אף דקאמר ולמה פתח באף אלא ודאי ה"ק דידוע הוא דיד נקראת היד שמאל וכמ"ש במנחות דל"ו ע"ב ת"ר ידך זו שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת"ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ופירש"י מדכתיב ידי וימיני ש"מ יד היינו שמאל יע"ש. וא"כ ה"ק אף ידי ר"ל לא מבעיא ימיני דפשיטא אלא אף ידי הנאמר בשמאל אף היא יסדה ארץ אמנם בשמים היה ימיני לבד כמש"ה וימיני טפחה שמים א"כ מעתה תו ל"ק מידי מקרא דויבשת ידיו יצרו דהב' מקראות שוים הם כאמור:
אמנם לדעת בר קפרא דדרש דגדולים מעשה הצדיקים יותר ממעשה שמים וארץ בשלמא אי הוה קאמר גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים ניחא דמעשה הצדיקים היה בב' ידים ומעשה שמים היה ביד א' אלא מן הארץ נמי דקאמר קשה דמשמע דלא ס"ל דאף ידי להכי אתא כמו שפירשנו אלא אף דקאמר לאו דוקא אלא יד א' משמע דהיינו השמאל כמ"ש בגמ' וא"כ קשה עתה דהכתיב ויבשת ידיו יצרו:
ולפי דרכינו למדנו דבריאת שמים וארץ הי' בשני ידים של כביכול השמים ביד ימין והארץ ביד שמאל כמ"ש במנחות ע"פ אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים כנז"ל. וצריך לתת טעם לזה ע"מ וע"מ ברא הקב"ה את השמים ביד ימין ואת הארץ ביד שמאל ולא להפיך. ואפשר לומר במאי דידוע מ"ש רבינו הק' האר"י ז"ל דשמים וארץ הם רומזים לזו"ן שמים רומז לז"א והארץ רומזת למלכות. וידוע דז"א הוא כחסד שהוא בקו ימין מ"ה. והמלכות היא בגבורה שהוא קו שמאל ב"ן. וכן עומדים זו"ן איהו בנצח שהוא קו ימין ואיהי בהוד שהוא קו שמאל. ולכן נבראו עפ"י מדותיו דהיינו השמים שהוא בקו ימין נברא ביד ימין והארץ שהיא בקו שמאל נבראת ביד שמאל וא"ש את"ם:
וזה יהיה כונת טענת מה"ש בנתינת התורה שלא היו מניחים שיתנה לנו ואמרו בלשונם תנה הודך על השמים דנראה דכל טענתם היתה דצריך שהתורה יניחנה בשמים ולא תרד בארץ ולנו לדעת למה ולפי"ה ניחא והוא דכבר כתבנו דהשמים נבראו ביד ימין של הקב"ה וידוע דהתורה ניתנה ביד ימין של הקב"ה דכתיב מימינו אש דת למו וא"כ זאת היתה טענת מה"ש לומר דמאחר דהתורה והשמים הם אחוזים במקום אחד דהיינו בימינו א"כ תנה הודך על השמים כיון דיש להם שייכות זה עם זה לא כן בארץ שהיא בשמאל אבל הקב"ה לא הסכים על ידם מטעם דכיון דהארץ נבראת בשמאל דהיינו בדין א"כ אין לה קיום והעמדה אלא ע"י התורה שניתנה בימין דהיינו חסד דעולם חסד יבנה ובדין לבד אין העולם מתקיים. וזהו כונת מש"ה על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי ודו"ק:
אשר עפ"י קוטב זה יובן כונת המאמר במ' שבת דפ"ח ע"א אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שטקה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדרל"ק דארל"ק מ"ד ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ה' יתירה למ"ל מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וא"ל אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו ע"כ וצריך לדעת למה יראה הארץ כ"כ. יותר משאר מעשה בראשית דהיינו השמים דמשמע דהתנאי היה עם כל מעשה בראשית וגם השמים בכלל ואם נאמר דהתנאי לא היה כ"א עם הארץ בלבד צלד"ע למה. אמנם לפי"ה ניחא דהיינו טעמא שהתנה הקב"ה עם הארץ שאם אין ישראל מקבלים התירה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו יען דהארץ נבראת בדין ואין לה קיים והעמדה אלא ע"י התורה שהיא חסד שניתנה בימין ולזה ארץ דוקא יראה ולא השמים:
אלא דעדיין קשה דמפשט המאמר משמע דגם השמים הי' בכלל התנאי שהתנה הקב"ה אם ישראל וכו' מר"ש התנה הקב"ה מעשה בראשית והשמים הם בכלל מע"ב. ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי הרי בהדיא דגם עם השמים היה התנאי א"כ צריכים אנו לדעת למה יראה הארץ והשמים לא יראו כלל כיון דגם עליהם יעבור כוס להיות תוהו ובוהו כמו הארץ:
ואפשר לומר בהקדים מ"ש במדרש תנחומה פ' נח דעל תורה שבכתב כבר קיבלו עליהם בימי מרע"ה בלי כפית ההר ואמרו נעשה ונשמה ומה שהוצרך כפית ההר היינו על תורה שבע"פ יע"ש. עוד נקדים מ"ש רבינו הקדוש האר"י ז"ל דתורה שבכתב ותורה שבע"פ הת זו"ן דהיינו תורה שבכתב הוא בז"א ותירה שבע"פ הוא במלכות. וכבר כתבנו לעיל דשמים וארץ הם זו"ן שמים הוה בז"א והארץ היא במלכות. מעתה הובן הענין והוא דהן אמת דהתנאי היה עם ב' דהיינו השמים והארץ אמנם כיון שכבר קבלו ישראל התורה שבכתב שהוא חלק השמים לזה לא יראו השמים דכבר יש להם קיום ע"י תורה שבכתב דהוא חלקם אבל הארץ כיון דחלקה היא תורה שבע"פ ובזה תלוי קיומה כשראתה שלא רצו ישראל לקבל התשבע" פ. יראה זנלע"ד ואשאת"ם:
נחזור ע"ד מאמרינו במאי דסיימו מתיבי השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע הכי קאמר מעשי ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר. דזכורני שראיתי להרב ל"ב אר"י ז"ל שפי' דאיך ע"י מטר מגיד מעשה ידיהם של צדיקים והגם שרש"י ז"ל כבר פי' דע"י שמתפללים על הגשמים ומטר יורד מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים. מ"מ הוא ז"ל פי' באופן אחר והוא בהקדים מ"ש בסנהדרין דמ"ז ע"א וז"ל ר' נתן אומר היו גשמים מזלפין על מיטתו זהו סימן יפה למת ע"כ. נמצא דכשגשמים יורדים על גבי מיטתו הוא סימן יפה לו והוא הוראה שהוא צדיק. א"כ ז"ש מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד ר"ל מהיכן יש הוראה לאדם שיש לו מע"ט הרקיע ומאי ניהו מטר דאם ירדו לו גשמים על מיטתו הוא סימן יפה לו ומגיד לעולם שהוא צדיק א"ד ז"ל:
ולע"ד נראה לתת טעם איך הוי סימן יפה למת על ידי הגשמים שמזלפין על מיטתו ומגיד לאדם שהוא צדיק והגם דלפי הפשט הוא יען דנפרעין ממנו בעוה"ז לאחר מיתה ויש לו כפרה. מ"מ אפשר לבארו לפי סודן של דברים אם ישר בעיני ה' והוא בהקדים מ"ש רבינו הקדוש האר"י ז"ל בלי"ת הקדמה יקרת הערך והביא הרב הגדול מוה"ד מוהרי"א ז"ל בס' דבש לפי באות טי"ת באורך וז"ל בקיצור ענין המטר היורד מלמעלה וגורם להוציא הצמחים מי נתן הצמחים היוצאים מן העפר הלא הם נצוצי הקדושה המעורבים תוך הקליפה ויוצאים לחוץ. והנה ענין הבירור הוא כי יורד אור עליון מהקדש שלמעלה ואז הניצוצות אשר בעמקי הקליפה עולין לקראת אור היורד ומתדבקין ועולים ומתבררים. והנה המטר היורד הוא אור עליון היורד מלמעלה שהוא מ"ד וכנגדו עולים אלו המ"ן שהם הניצוצות. וז"ש אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין כמה טיפין עולים מלמטה משום שניצו' אלו שהם מן הקדושה הם אסורים בכלי ברזל בעמקי הקליפה והם מתאוים וחושקים לעלות אל מקומם ואין לאל ידם עד שיהא להם סיוע מהעליונם ואז עולים בחשק גדול טיפיים נגד טפה אחת. וז"ש גדול יום הגשמים כקבוץ גליות שקבוץ גליות הוא קבוץ כל ניצוצות הקדושה וכו' יעש"ב נמצא דענין הגשמים היורדים הם אורות והם מיין דוכרין וכנגדם עולין מ"ן דהיינו הטיפיים שעולים מלמטה והיינו שמזדווגים זו"ן שיורד הגשם דהיינו מ"ד מהשמים שהוא ז"א ונכנם בבטן הארץ שהיא הנוקבה ומזדוונים:
עוד נקדים מ"ש רבינו ז"ל בע"ח שער מ"ן ומ"ד פ"א ופ"ב דבכל פעם שיש זיווג עליון אנו מעלין ע"י תפלתינו ניצו' הק' בבחי' מ"ן למעלה ואז יתחברו עמהם מ"ד ונעשה הזווג ובלא זה אין שום זווג למעלה רק ע"י העלאת מ"ן. עוד כתב בש' הכללים פ"א ובכ"מ דפעולה זו עושים הצדיקים במיתתן כשהם נפטרים מן העוה"ז עולין ומעלין ניצוצי הקדושה עמהם לצורך מ"ן של רחל להזדווג ז"א בנוקבה ויותר עושה הצדיק בעת שיוצא נשמתו מן הגוף כי אז הנשמה בלי לביש הגשמי ונכנסת בתוכם ומשברת הקלי' ומלקטת ניצו' ומעלה אז יותר מכל מה שהעלה בחייו וז"ש גדולים צדיקים וכו':
מעתה מצינו טעם לשבח עמ"ש היו גשמים מזלפי על גבי מטתו סימן יפה הוא לו והיינו דכבר כתבנו דענין הגשמים הם אורות עליונים דהיינו מ"ד היורד מלמעלה מן השמים וכנגדם עולים מהארץ מ"ן שהם הניצו' שבקדושה והיינו בחי' הזווג. וכבר כת' דאין שוה זווג אם לא ע"י העלאת מ"ן של מעשה הת"ח ועיקר עלית מ"ן הוא בשעת פטירת הצדיקים מהעוה"ז וא"כ כשהיו הגשמים יורדים ע"ג מיטתו זהו הוראה דהאיש הלזה הוא צדיק והיה בו כת בשעת פטירתו להעלות ניצו' הק' לצורך מ"ן להזדווג והראיה לזה הוא הגשמים היורדים שהם המ"ד וכו' המורה על בחי' הזווג וזה לא יתכן שיהיה למעלה שום זווג בלא העלאת מ"ן ובודאי אנו אומרים דזה העלה מין בשעת פטירתו וכו' ולזה הוא סימן יפה לו דיודעים העולם דזה היה צדיק וזהו ג"כ כוונת מאמרינו מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר והרי הוא כמבואר ודו"ק:
עוד יש לי לעמוד מדברי המאמר הנז' במ"ש מתיבי השמים מספרים כבוד אל וגו' על מה שראיתי למר"ן החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי לאוין ד' ד"ה ע"א שכתב דאין דרך התלמוד לומר איתיביה או מתיבי כשמקשה מן הפסיק ע"כ יע"ש. ואהמ"ר תמהני עליו דלא במקום א' ולא בב' מקומות מצינו בתלמוד שאמרו איתיבי או מתיביה כשהקשו מן הפסוק אלא בשבעה מקומות מצינו בתלמוד שאמרו איתיביה או מתי' כשהק' מהפסוק:
זה יצא ראשונה במאמרינו זה שאמרו מתיבי השמ' מספרים כבוד אל וגי'. וה'ן שני במסכתא זאת דק"ו ע"ב וז"ל איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע הכהן וגי' ואל השלשה במ' סנהדרין דל"ז ע"ב וז"ל איתיביה חזקיה אחיו ותפתח הארץ את פיה וגו' ואת רב"ע במ' דנדרים דנ"ה ע"א וז"ל מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן וגו'. וחמשיתו במ' זבחים דקי"ג ע"ב איתיביה מכל אשר בחרבה וגו' ואת הש"ש במ' יומא דס"ו ע"ב איתיביה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. שבעה אלה במ' ע"ז דנ"ד ע"א וז"ל מיתבי ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' הרי בהדיא דבז' מקומות מצינו בתלמוד שאמרו לשון איתיביה ומתיבי כשהק' מהפסוק ואיך כתב דאין דרך התלמיד לומר כן ושבעה דרכים נסו מפניו וצ"ע:
איך שיהיה נמצא כמה גדלה בריאתן של צדיקים עד היותם יותר ממעשה שמים וארץ ולא כן הרשעים כדאשכחן דכתבו התו' אפלוגתא דב"ש וב"ה כמו שנבאר בע"ה והוא דגרסי' בעירובין די"ג ת"ר שתי נים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה בבריאת האדם הללו אומרים נות לו לאדם שנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שלא שנברא והיא סברת ב"ה וקמא הלכתא כב"ה וכתבו התוס' וקשה דאמרי' בע"ז ד"ה בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילמלא הן לא חטאו לא באנו לעולם ותי' דיש חילוק בין היכא דהוא צדיק להיכא דאינו צדיק. דכשאינו צדיק אז אמרי' ניח לו לאדם שלא נברא אבל כשהוא צדיק אשריו ואשרי דורו יע"ש:
ואני עני נוראות נפלאתי ולא ירדתי לסוף דעת התוס' דמה באו לקבוע קושיתם כפי הס"ד דמעיקרא דאטו לא ראו מאי דמסקינן התם דלאו דוקא לא בנו אלא כאלו לא באנו א"כ מאי קושייא והגם שכבר תירצו שם ובע"ז בסוף דבריהם דכפי האמת דהיינו להמסקנא דכאלו לא באנו ל"ק מידי יע"ש מ"מ מה ראו על ככה לקבוע קושייתם בדברי הס"ד:
והנה כדי לבא אל תכונתו צריך אני להקדים הבנת ההיא דע"ז ד"ה וז"ל אר"ל בואו ונחזק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באני לעולם שנא' אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וגו'. למימרא דאי לא חטאו לא היו מולידי פי' דהיו כבני ה' והכתיב ואתם פרו ורבו ומשני עד סיני תו פריך והכתיב זה ספר תולדות אדם וגו' וכי ספר היה לו לאדה"ר אלא מלמד שהראה לו הקב"ה דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו כיון שהגיע לדורו של ר"ע שמח בתורתו ונעצב במיתתו וכו' ומשני לא תימא לא באנו לעולם אלא כמי שלא באנו לעולם פי' שלא היו מתים ובזה לא היינו נחשבים לכלום למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי פי' שלא היו מתי והרי כתיבי פ' יבמות ופ' נחלות ומשני עד סיני וכו' ע"כ:
והרואה יראה כמה יש לדקדק בזה המאמר ראשונה מאי פריך בגמ' בין למאי דהוה ס"ד מעיקרא ובין למאי דמסיק מקרא דפ"ו ומפ' נחלות ויבמין דהן אמת קשיא אמנם ר"ל קרא דאני אמרתי אלהים וגו' אשכח ודרש א"כ קראי הוא דקשו אהדדי דר"ל לא דריש זאת מסברא דנפשיה תו קשה למאי דהוה ס"ד מעיקרא דפריך מפרו ורבו אמאי לא פריך נמי מפ' יבמין ונחלות דנר' דהוו מולדי:
ולזה י"ל והוא פשוט דל"ק מידי דאי הוה פריך הכי הוה מצי למימר כי היכי דמשני לאידך דקא פריך ומשני עד סיני הכא נמי הוה מצי לשנויי דמטי דכתיבי פי' נחלות ופ' יבמין היינו עד סיני והכי פי' דכתב רחמנא פ' אלו שאם ימות א' מב' אחים או כי ימות האיש ובן אין לו וגו' להם נאמרו פ' אלו ולעולם דמשם ואילך לא יולידו עוד ולהכי לא פריך ליה מכאן אלא למ"ד דלא מייתי וכפי תי' זה ל"ש לאותם דקודם סיני ול"ש לאותם דלאחר סיני א"כ פרשייות אלו למה נכתבו ומשני על תנאי אבל למאי דהוה ס"ד לא מצי לאקשויי דהא אמרי' דתשובתה בצידה דהיינו עד סיני ולזה לא פריך מפ' נחלות:
אך קשה למאי דמסיק השתא דהיינו כמי שלא באנו אדפריך ליה מס' נחלות ויבמין ליפרוך מס' תולדות אדם דמינה משמע בפי' דאיכא מיתה והחיים והמות נתונים המה לנו. הן אמת דהוה מצי לשנויי כדמשני דהיינו על תנאי מ"מ מה ראה להק' מאידך יותר ממנה:
ואפשר לומר דמאי דלא פריך מינה היינו טעמא משום דאינו כ"כ הכרח מס' תולדות אדם דאיכא מיתה וליכא למיפרך מינה אלא דוקא למ"ד מעיקרא דלא באנו ופי' לא הוו מולידי הא קשייא מס' תולדות אדם דור דור וכו' דהא קמן דמולדי אמנם השתא דאמרי' לא מייתי ליכא קו' מהא דס' תולדות וכו' דמצי' למימר דה"ק הראה לו הקב"ה דור דור ודורשיו וחכמיו וכו' ופי' שהראה לו הראויים להיות דיינים ומנהיגים אבל לעולם ישבו דוממים ושותקים בשער לא יפתחו את פיהם דאטו מי קאמר הראה לו הדיינים שידונו וגם המנהיגים שינהיגו הא לא קאמר אלא החכמים והמנהיגים הראויים לדון ולהנהיג אבל לא שינהיגו דכשבא דור אחר ישבו הא' דוממים:
גם מדחזי לרע"ק ונעצב ממיתתו ל"ק דמצינן למימר דלאו דוקא מיתה ממשית אלא עניות שנק' מת וכמ"ש בגמ' פרק ה' דפריך ליה ות"ק הכתיב אכן כאדם תמותון ומשני מאי מיתה עניות א"כ הכא נמי מצי' למימר דמאי דקאמר נעצב במיתתו היינו בעניותו וכמו שכן הוא האמת דידוע כמה עניות סבל רע"ק בחחילת ימיו שראו לומר ונעצב עליו:
והשתא ניחא קושיתינו הא' שהקשינו לעיל דמאי פריך בין למאי דס"ד מעיקרא ובין למאי דמסקי' מפרו ורבו ומס' תולדות אדם ומפ' נחלות וכיוצא דר"ל קרא קא דריש ובלאו הכי קשו קראי אמנם לפי דרכינו יבא בטוב טעם. והוא דלדידיה לא הוה קשיא מידי דאיהו ס"ל דה"ק אני אמר' שתהיו חביבים לפני כאלקים ובני עליון ותהיו כל ימיכם שקטים ושאננים על האדמה באהבתי אתכם אמנם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון דהיינו שתגיעו לימי עוני ורעבון וירדו מנכסיהם ומרעה אל רעה ילכו סוף דבר דמאי דקאמר כאדם תמותון היינו ימי עוני כדדריש לקמן ת"ק א"כ לדידי ל"ק מידי אמנם לדידך דאמרת בואו ונחזיק טובה וכו' דאלמלא לא חטאו וכו' דמשמע לא מולידי או לא מייתי קשיא מכל הני מקומות ומשני כל הני שנויי:
ולדברי התוס' שכתבתי בסמוך יראה לי בהקשות עוד קושיא אחריתי דמלבד מאי דק' דקדמו את קושי' כפי הס"ד תו ק"ל דדי להם כשיתרצו מ"ש בסוף דבריהם דכפי המסקנא ניחא ולמה להו לתרוצי נמי דיש המפרש בין היכא דהוא אדם כשר להיכא דאינו כשר מאחר דמעיקרא קו' ליתא ומה להם להביא עצות מרחוק:
ואני אומר דלעולם לא אסיקו אדעתייהו להקשות מידי מהכא להתם דמהיכא תיתי וקו' אעיקרא ליתא אמנם כל עיקר כוונתם אינו אלא לתת הבנה וטעם לר"ל אף לפי מאי דהוא ס"ד מעיקרא דהיכא אסיק אדעתייהו לומר בואו ונחזיק טובה שבאנו וכו' דמשמע דטובה הוא לגבייהו והלא נעלם ממנו מאי דמסקי' התם נוח לו לאדם שלא נברא א"כ מאי טיבותא מחזיקנא להו כפי הס"ד כיון דיותר טפי עדיפי מי שלא נברא ממי שנברא וכל עיקר כונתם הוא לתת מקום למאי דהוא ס"ד לר""ל ומשני דלפי הס"ד הוה מצי למימר רי"ל דמאי דקאמרי' נוח לו לאדם שלא נברא איירי ברשעים ומאי דקאמרינן רי"ל איירי בצדיקים והיינו לפי הס"ד אבל לפי מאי דמסקי' ל"ק ול"מ ול"ש צדיקים ול"ש רשעים נוח להו וכו':
ובזה ניחא מאי דהיתי מצטער טובא דלא יכולתי להולמו דמלבד דק"ל כל הני דאמרן עוד קי"ל טובא בתירוצים שאמרו לחלק בין צדיק לרשע דלפי דבריהם לגבי הצדיק לא אמרי' נוח לו שלא נברא אלא אדרבא נוח לו שנברא והא ליתא דמקרא מלא דבר הכתוב זיל קרי ביה רב בקהלת סי' ד' ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה וטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש. ובודאי דבצדיקים משטעי קרא דאלו ברשעים ליכא לשביחינהו להנהו דמייתי דישחקו עצמותיהם הטמאים בגהינם וע"כ בצדיקים משתעי ואפי' הכי קאמרי' בפי' דטוב משניהם את אשר עדן לא היה וגו' והיכי קאמרי התוס' דבצדיקים אמרי' נוח שנבראו ולכאורה נראה הפוך הפ' הנז':
אמנם לפי דרכינו זה שכתבנו אפשר לישב קצת והוא דהתוס' נמי לא אמרוה להאי מילתא אלא כדי לתת הבנה כל דהוא דהיינו לתת מקום קצת להס"ד דאפיק אדעתיה ר"ל לומר בואו ונתזיק טובה וכו' שבאנו דמשמע דטובה היא והנה הפוך מ"ש נוח לו לאדם וכו' אבל לעולם כפי האמת קושטא דמלתא הכי הוי דטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע וגו' כמאמר קהלת ע"ה וכדברי ב"ה שאמר נוח לו לאדם וכו' זה נלע"ד לישב:
נמצא כמה וכמה גדלה מעלת הצדיקים וכמה חפץ ה' בנו להיות לו לעם סגולה שלא ישלוט שטן במעשי ידינו כמש"ה אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אלא שחטאתינו היטו אלה וגרמנו מיתה לעצמינו כאשר מצאני ראינו בפרשתינו זאת כי אכילתם מאותו עץ היא שגרמה לנו המיתה כמבואר. והואיל ואתו לידן נימא בהו מלתא וכ"ת:
ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה. ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות וגו' והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טו"ר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו וגו' המין העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל וגו' ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמור לא תאכל ממנו וגו':
והנה יש לדקדק בפסוקים אלו טובא ולא נאריך בדקדוקים זולתי קצת מהם היותר קשים ראשונה למה הוצרך השי"ת לומר מכל עץ הגן אכיל תאכל וכי חיוב להם שיאכלו די לומר מעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו. ותו תי' ממנו מיותר וכמו כן ממ"ש ביום אכלך ממנו גם זה מיותר. ותו במ"ש הנחש אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן איך דיבר שקר דבר שלא אמר ה' כי בפי' אמר לו הי"ת מכל עץ הגן אכל תאכל והגם שרש"י ז"ל נרגש מזה וכתב אף כי אמר אלקים שמא אמר לכם לא תאכלו מכל עץ הגן והרבה עליה דברים כדי שתשיבני ויבא לדבר באותו עץ מ"מ קשה למה לו להרבות דברים ללא צורך. ותו קשה במה שהוסיפה חוה מדעתה לומר ולא תגעו בו מנ"ל להוסיף מדעתה דבר שלא אמר ה' ומי שאל מאתה אי אסירא או שרייא. ותו קשה בתשו' הנחש בזה לא מות תמותון וגו' דאטו בידו הי' כי לא ימותו. ותו במ"ש כי יודע אלקים וגו' דמה נתינת טפם הוא זה אדרבא משום שיודע שיפקחו עיניהם ציום שמות ימותון אם יאכלו ממנו ותו במ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' דמנה ידעה וראתה ראיה זו. ותו ק' היאך לא שת לבה על ציוויי ה' בשביל דברי הנחש וכמו כן קשה על אדה"ר יציר בפיו של הקב"ה איך עבר אמימרא דרחמנא ואכל מעץ הדעת. ותו במ"ש האשה אשר נתת וגו' דלמה ליה להאריך כ"כ בדברים והי' די שיאמר האשה נתנה לי ומאי מן העץ ואוכל דאטו מי לא ידענו שמן העץ היה ולא ידענו שאכל. ותו"ק במ"ש הקב"ה לאדם כשבא להוכיחו על פניו א"ל כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא האכל ממנו וגו' דהנה ידוע דכל מלת לאמר הוא לאמר לאחרים וכאן נראה שאין שום שייכות ת לזה והול"ל כמ"ש לעיל מניה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ולא אמר אשר צויתיך לאמר לבלתי וכו' וכמו כן קשה במ"ש בתחי' ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מאי לאמר ויובן הכל בין כמה אופנים שנפרש בס"ד:
זה יצא ראשונה ולע"ד דאפשר שהדברים מגיעים למאי דתמן תנינן בנדרים דנ"ב ע"ב וז"ל הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן אמר קונם זתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהן וביוצא מהם. ובגמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא. או שאיני טועם דוקא. פי' מה שנאסר בהם וביוצא מהם מאמרו שאמר אלו הוא דגרם לו או"ד מ"ש שאיני טועם גורם לו. ואי ס"ד אלו דוקא שאיני טועם למ"ל הא קמ"ל דאע"ג דאמר שאיני טועם אי אמר אלו. מיתסר ואי לא לא. ובעו למפשט דאלו דוקא מדאמרי' בשר זה עלי קונם דאפי' בנותן טעם אסור. ושם נאמר דבאלו לא קא מבעיא לן דדוקא הוא כי מיבעיא לן בשאיני טועם דוקא או לאו דוקא ולא איפשיטא יע"ש: ולענין הלכה הכי קי"ל לכ"ע דבעינן שיאמר אלו כי היכי דיאסר אפי' ביוצא מהם אבל אי לא אמר אלו אינו אסיר אלא בפרי עצמו אבל ביוצא ממנו מותר דהכי תנן התם האומר קונם מענבים מותר ביין אמנם באומר אלו אסיר אף במשקים. וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ה"ה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' נדרים הי"ג ובפ"ט הי"ד והטו"ר והשו"ע בי"ד סי' רי"ו וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ה האומר פירות האלו קרבן עלי וכו' הרי זה אסור בחילופיהן ובגדוליהן ואצ"ל במשקין היוצאים מהם ע"כ. ובפ"ט כתב וז"ל הנודר מן הענבים מותר ביין ואפי' החדש עכ"ל ובלשון זה כתב הטו"ר והש"ע דמותר ביין ואפי' חדש:
ולכאורה לא נתקררה דעתי מה הלשין אומרו אפי' חדש כיון דהעיקר ההיתיר אינו אלא דפרי גופיה קאסר עליה ולא היוצא ממנו דאין שמו עליו א"כ מה לי חדש ומ"ל ישן ומר"ן הב"י ז"ל לא דבר מאומה דמי הכריחו להם לכתוב כן. עד שמצאתי מציאה גדולה ואורו עיני למוהר"ל ב"ת ז"ל בסימן ט' שפירש במאי דאיפליגו אביי ורבא בע"ז דס"ו ביין נסך שנפל ע"ג ענבים דבעתיקא דברי הכל בנותן טעם כי פליגי בחדתא אביי אמר במשהו דבתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא והו"ל מין במינו ומב"מ במשהו. ורבא אמר בנותן טעם דבתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והו"ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ"ט וקי"ל כרבא והשתא ז"ש אפי' חדש דאיכא למ"ד דהוי מינו שרי דהלכתא כרבא ואפשר דגם אביי מודה הכא דשרי דבנדרים הלך אחר לשין בני אדם א"ד וש"י:
ועל ענין הבעיא השנית דבעו באומר קונם ענבים שאיני טועם אי אסור ביוצא מהן או לא רצו בגמ' לפשיטה מהא דתנן דגים שאיני טועם אסור בהן בין גדולים בין בקטנים בין חיים בין מבושלים ומותר בטרית טרופה ובציר ומורייס ודחי לה רבא דהא דקתני מותר בציר ומורייס מיירי שכבר יצא מהם קודם שנדר ולהכי מותר אבל אם לאחר שנדר יצא מהם אימא לך דאסור ואין ראיה מהכא באופן דלא איפשיטא ופסקוה הפוסקים לחומרא דהאומר איני טועם אסור ביוצא מהן יע"ש:
וראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב בפ"ה מה' נדרים הי"ד עמ"ש רבינו דהאומר איני טועם וכו' משקין היוצאים מהן ספק לפיכך אם שתה מהן אינו לוקה כתב הוא ז"ל דכיון דלא אפשיטא הוי לחומרא וכן פ' הטו"ר ז"ל בסי' כ"ו ומ"מ קשה עליו דבסי' כ"ז גבי דגים שאיני טועם כתב ומותר בציר ומוריס סתם והול"ל דהיינו הציר ומוריס שיצא כבר קודם שנדר אבל הציר שיצא אחר הנדר כיון דשאיני טועם משמע לאסור היוצא מהן דהכי אמרינן בגמ' כשרצו לפשוט ממתני' דמותר בציר דהיכא דאמר שאיני טועם אינו אומר היוצא מהם מדהתיר הציר ודחו שם דמיירי כשיצא קודם שנדר א"כ משמע דכראמרי' דשאיני טועם אוסר היוצא מהם לא הותר הציר אלא מה שיצא קודם והצ"ע וכבר ראיתי להרב ב"ח ז"ל שהקשה כן ויהי כמשיב דאפשר דנסמך על מ"ש לעיל גבי בשר וזתים וענבים בסיף סי' רי"ו דכשאמר איני טועם אסיר במשקין היוצא מהם ומינייהו נלמד לכאן יע"ש:
אלא דאנכי הרואה ראה ראיתי שגם הרמב"ם ז"ל והש"ע כתבו כן ולא חלקו דדוקא הציר שיצא כבר וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ט ה"ח הנודר מן הדגים מותר בציר ובמוריס של דגים ע"כ וכלשון זה כתב הש"ע בסי' רי"ז סעיף י"ב וא"כ יש לתמוה למה הקשו על הטור דוקא דלא חילק ולא הקשו גם על הרמב"ם והש"ע דגם הם לא חלקו וכתבו סתם כמו הטור. ושו"ר להלח"מ ז"ל שכבר נרגש מזה גם בדברי הרמב"ם וכתב וז"ל ומה שלא הזכיר רבינו דהיינו דוקא הציר שיצא כבר. כבר כתבתי לעיל בזה עכ"ל ומ"ש לעיל הוא בפ"ה הי"א וז"ל ורבינו לא הזכיר דהוא ספק אלא לגבי יוצא מהם בלבד אבל לגבי נתינת טעם נראה דאית ליה דאינו אוסר אלא היכא דאמר אלו לבד וכו' וא"כ הכא בציר ומוריס אינו יוצא מהם אלא נותן טעם דגים וכו' יע"ש:
ואחר ההתבוננות ראיתי דאין להקשות לא על הרמב"ם ולא על הש"ע אלא דוקא מה שיש להקשות הוא על דברי הטור יען שהטור כתב דגים שאינו טועם. אסור בין בגדולים בין בקטנים וכו' ומותר בציר ומורים היוצא מהדגים הרי דנקט בלשונו דגים שאינו טועם דמיירי באומר דגים איני טועם ומשו"ה קשה דלמה כ' מותר בציר סתם דהול"ל דהיינו הציר שיצא כבר קידם שנדר אבל הציר שיצא אחר שנדר כיון דאמר איני טועם אסור היוצא מהם. לא כן הרמב"ם ז"ל דכתב ז"ל הנודר מן הדגים מותר בציר ומורים של דגים הרי דלא נקט בלשונו איני טועם א"כ משו"ה כתב דמותר בציר וכו' ואפי' היוצא מהן אח"כ כיון דלא אמר לא אלי. ולא איני טועם דבזה נאמר דאסור ביוצא מהן זה נלע"ד פשוט ובהכי יש לתמוה על הרלח"מ שהק' על דברי רבינו כנז"ל ומזה יצא לידון בדבר חדש דס"ל לרבינו דבנותן טעם אינו אוסר היוצא מהן ולפי מ"ש אין מקום להקשות:
אשר מזה תמהני על הרב ש"ך והט"ז שכתבו עמ"ש הש"ע הנודר מן הדגים מותר בציר ומורים של דגים כלשון הרמב"ם כתבו הם וז"ל דבר פשוט הוא דהיינו דוקא בציר שיצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהם לאחר הנדר אסור כמ"ש בסי' רי"ו ס"ט לענין בשר ויין ממילא ה"ה נמי כאן דאם אמר דגים שאיני טועם וכו' אסור בציר היוצא מהן אחר הנדר וכו' ע"כ והוא תימא דאיך כתבו דמים דוקא בציר שיצא מהם קודם שנדר אבל וכו' מאחר דלא מיירי באומר איני טועם וא"כ אפי' מה שיצא מהם אחר שנדר מותר כמ"ש ואם נאמר דמה שבאו לומר הוא לכשאמר דגים איני טועם וכו' גם זה תי' דפשיטא ומה באו ללמדינו דבר שכבר הוא מפורש בדברי מר"ן לעיל סי' רי"ו:
עוד אביא מ"ש הר"ן ז"ל בדנ"ו ע"א גבי מ"ש דבעינן שיאמר אלו ואי לאו איני אסור במשקין כתב דה"ה נמי אם אמר פירות מקום פ' או פירותיו של פ' דכיון שיחד לו מקום הרי הוא כפורט כאומר אלו דאסור גם ביוצא ממנו יע"ש והביאו מר"ן ז"ל בב"י בפ"ה הי"ג יע"ש אלא דבשולחנו הטהור השמיטו וא"כ באנו למחלוקת שיש בזה דלדעת ה' ידי אליהו ז"ל סי' קמ"ו וה' זרע אברהם ח"מ סי' י"ג ס"ל דכיון דהשמיטו מהלכה נראה שחזר בו מפני שראה חולקים בדבר ולדעת ה' מנחת כהן ס"ל דכמה דברים שהביא בב"י השמיט בש"ע אפי' שהם אליבא דהלכתא יעוין בס' ח' בדקצ"ב אמנם מור"ם ז"ל פסקו בס' רי"ו סעי' א' יע"ש:
ומעתה נבוא לכונת הפוסקים והנחש היה וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים פי' אע"ג דכי אמר אלהים איסור זה כונתו היתה לאסור לכם הן הפרי והן היוצא ממנו מדלא פירש פרי זה. אתם לא כן תעשו אלא לא תאכלו מכל עץ הגן והכונה אינה כפשוטו מכל עץ הגן דהיינו מכל האילנות. אלא ה"ק לא תאכלו מכל אותו עץ הגן דהיינו הפרי והעץ שהיה נאכל כדברי חז"ל וע"ז הוא דאמר הנחש מכל אותו עץ לא תאכלו דהא אע"ג דלא אמרתם אלו הא מיהא הפרי ודאי נאסר וגם העץ שטעמו כפרי דהא הכי תנן הנודר מן הענבים מותר ביוצא ממנו דמשמע מינה דהפרי ודאי אסור הכא נמי אע"ג דלא נאמר לכם אלו. אפי"ה מכל העץ ודאי לא תאכלו אבל נפקא מינה דביין מותר מאחר דלא אסר לכם באלו. וא"כ יכולים אתם לשתות יין למ"ד גפן היה:
אף היא תשיב אמריה דאה"נ דהאמת הכי הוי דמותרין הם ביין אמנם אינם יכולים לשתותו דהא בשאר אילנות יכולים לעשות כן מכל עץ הגן אכול נאכל בין הוא ובין היוצא ממנו אמנם בעה"ד אין אנו יכולים לשתות ממנו אע"ג דשרי דמה נעשה כי ה' אמר לא תאכלו ולא תגעו בו וא"כ אע"ג דמצינו התיר לשתות ממשקה היוצא ממנו כיון דלא אמרנו עץ זה. מ"מ כיון דאסר לנו נגיעתו היאך אנו יכולים ליקח מפריו ולסחוט משקהו דהא יראים אנו מגשת אליו ואה"נ דאי לא היה אסור הנגיעה היינו עושים כדבריך אבל מה נעשה כי ה' אמר פן תמותון וכו':
לזה השיב לה הנחש לא מות תמותון כמ"ש רז"ל שדחפה ונגעה באילן עצמו ולא מתה א"ל הרי דנגיעה נמי שריא ומ"ש כי מות תמותון היינו ט' כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וכו' כמ"ש חז"ל מזה אכל וברא העולם לכן ציוה כדברים האלה ולעולם אין בו שום איסור:
ותרא האשה וכו' ראתה דבריו של נחש וחשש להם וזהו ותרא האשה כי כן היה שמחמת היותו טוב העץ למאכל ונחמד להשכיל הוא כי אמר אלהים כדברים האלה מיד ותקח מפריו ותאכל ומלת מפריו לרמוז היוצא מן הפרי ולא הפרי ממש כמ"ש במדרש דסחטה ענבים ושתתה וכוונתה היתה מטעמא שכתבנו דכיון דאיסור דמשקה ליכא אלא באומר אלו. והכא לא אמרו אלו. כי אם אסרו עליהם עץ הדעת אמרו אינו אסור אלא דוקא בפרי עצמו לא ביוצאים ממנו ומהאי טעמא נמי ותתן גם לאשה עמה והוא ג"כ ויאכל מט' זה:
והשתא א"ש מ"ש לו הקב"ה כשבא להוכיחו על פניו על מה שאכל מעה"ד א"ל המן העץ אשר צויתיך וכו' רצה לרמוז לו לאדם סברת הר"ן ז"ל דאמר דאם ייחד פירות מקום פ' הו"ל כאומר פירות אלו לז"א המן אותו העץ המיוחד שבתוך הגן אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת דלשיטת הר"ן אסור במשקה היוצא ממנו כיון דייחד לו מקום ואיך לא שמת לבך בס' הר"ן ז"ל: ויהי כמשיב האדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל הכונה דאתה ידעת כי האשה מחמת שנתנה לי מן העץ דהיינו המשקה היוצא ממנו הוא דאכלתי מסיבת היותי סובר דכיון שלא אמרנו אלו שרי. ואי משום סברת הר"ן ז"ל הנז"ל לא שמיע לי כלומר לא ס"ל מאחר דמר"ן ז"ל בשולחנו הטהור לא פסקו והשמיטו מהלכה נראה דאין הלכה כמותו: ובזה יובן כונת המ' במ"ר וז"ל א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל ע"כ ודבר זה קשה לשמוע איך יציר כפיו הקב"ה מלאו לבו להעיז פניו כ"כ לפני בוראו ולפי"ה ניחא דלא היתה כונתי להמרות דבריו ית' ת"ו אלא כמ"ש והרי הוא כמבואר:
או יאמר באופן אחר בהקדים מאי דתמן תנינן במציעא בפ' הפועלים דצ"א ע"ב בדין פועל וז"ל היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים ובגמ' איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב בעינן והא איכא או"ד ממה שאתה נותן לכליו של בעה"ב בעינן והא ליכא. ואם תימצי לומר עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר שור במחובר היכי אכיל א"ר שישא בריה דרב אידי בשרכא. ופירשי' שור במחובר היכי אכיל הרי מלאכת שור במחובר א"א לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהרי השור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן שאצל העגלה ונית' בעגלה. ותי' בשרכא פי' בזמירה ארוכה מאד ומגעת עד לפני השור. ת"ש היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל. ואי אמרת עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר היכי משכחת לה א"ר שישא בריה דרב אידי במודלית. ופירש"י בתאינה המודלה על הגפן או גפן מודלה על תאנה דאין צריך להבחין מאיזה מהן יאכל דממין שאתה נותן וממה שאתה נותן הוא דבשניהם הוא עסוק. ת"ש אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל ואי אמרת עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר ניזיל וניתי וניכול. התם משום ביטול מלאכה לא קא מבעיא לן. כי קא מבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו מאי. ופיר"שי ביטול מלאכה שביטל בהליכתו ובחזרתו. אשתו ובניו שלא נשכרו אצל בעה"ב ואינהו מייתו ליה דליכא ביטול. ושקלי וטרי בזה לפושטה ולא מיפשיטא יע"ש:
ולענין דינא פסקו הרמב"ם ז"ל בפי"ב מ"ה שכירות ה"י וז"ל היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת ע"כ. וז"ל הטו"ר בסי' של"ז סעי' י"א ומבעיא לן אם עושים בגפן זה ואוכלים בגפן אחר ולא איפשי' לפיכך לא יאכל ואי אכיל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן ליה מאגריה ומיהו גפן שמודלית על גבי חברתה ועושה כא' מהם יכול לאכול מהשני ע"כ:
וראיתי להרב משנה למלך ז"ל שכתב עמ"ש רבי' והעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וז"ל י"ל בדברי רבינו דלא כתב דאם היה מודלית גפן זה ע"ג חברתה אם היה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחרת שהרי בגמ' בעו למפשטה ממתני' דהי' עושה בגפנים לא יאכל בתאנים הא גפנים וגפנים אכיל ומוקי לה בגפן הסמוך לתאנים וכו' ודכותיה גבי ענבים וענבים אכיל אע"ג דמספקא לן אם עושה בגפן זו אם אוכל בגפן אחרת וע"כ אי לא מוקמינן הכי בעיין איפשיטא ממתני' דעשה בגפן זו אוכל בגפן אחרת וראיתי ג"כ לבעל הטורים שכתבו וצ"ע. עכ"ל:
וכבר ראיתי למר"ן החבי"ב ז"ל בהגהט"ו אות ח' שכבר קדמו בקו' זו והוא תי' איך אישתמי' מיניה דברי הכנה"ג. והוא ז"ל תי' בדוחק והוא דמתוך דבריהם של הרי"ף והרמב"ם ז"ל נלמד דין זה בהכרח שהם כתבו היה עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר וכתבו דהיה עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכו' ומשמע הא תאנים בתאנים או ענבים בענבים כעין תאנים וענבים יאכל וכיון דהם פסקו דעושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר היכי משכחת לה דיאכל בתאנים ותאנים דומייא דתאנים וענבים הא לא משכחת לה אלא בגפן המודלית ע"ג גפן אחר כדאמר בגמ' והוא דוחק עכ"ל:
האמנם במה שהכריח הרמש"ל דע"כ אי לא מוקמינן בהכי בעין איפשיטא ממתני' דעושה בגפן זה אוכל וכו' משמע דס"ל כדעת רבינו דבעין לא איפשיטא ועל כן צריך לאוקמי בהכא כי היכי דלא תפשוט הבעיא ממתניתן דעושה וכו' ואין כן דעת רבינו דרבינו ס"ל דבעין איפשיטא וכמו שנבאר והוא שכתב מר"ן החבי"ב ז"ל בהגהט"ו אות ז' עמ"ש הטור דעושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר ואי אכיל לא מפקינן מיניה וכו' נ"ב ולא משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו ולא יאכל ולא ביארו דאם אכל לא מפקינן מיניה וכו' והנכון אצלי דס"ל להרמב"ם דלא אמרינן דהיכא דלא איפשוט אם תפס לא מפקינן מיניה אלא כשאמרו בגמרא שני צדדי הבעיא ונשארה בתיקו אבל בבעיא זו דבמסקנא אמרו לעולם עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר ראוי לפסוק כן מחמת הדין ולא מחמת הספק ע"כ:
ולעד"ן לומר מטעם אחר פסק רבינו כן מחמת הדין ולא מחמת הספק וס"ל דבעין איפשיטא ומשו"ה לא ביאר דאם אכל לא מפקינן מיניה והיינו טעמא כיון דבבעיא זו אמרו את"ל זו היא פשיטות הבעיא כידוע וכמבואר בס' כריתות חלק לשון לימודים סי' קל"ח וכמו שכתב מר"ן כ"מ במקומית הרבה אין מספר וא' מהם הוא בפ"ב מה' פסולי המוקדשין הי"ד יע"ש וכ"כ הרב ב"ח בחא"ה סי' ל"ח סעי' ה' דכך היא השיטה של הגאונים בתלמוד דכל את"ל פשיטותא הוא יע"ש באופן דבין הכי ובין הכי או כמ"ש מר"ן החבי"ב ז"ל דכיון דאמרו במסקנא לעולם עושה בגפן זו וכו' זו היא פשיטות הבעיא או כמ"ש דכיון דאמרו את"ל זו היא פשיטות הבעיא ס"ל לרבינו דבעין איפשיטא ומשו"ה לא ביאר דאם אכיל לא וכו':
והשתא יתורץ קו' הרמשל"מ ז"ל שהק' דלמה לא כתב רבינו דאם היתה מודלית גפן זה ע"ג חבר' וכו' כמ"ש הטור ז"ל ועיקר הדוחק שלו היא דע"כ אי לא מוקמינן הכי. בעיא איפשיטא ממתני' יכו' ולפי מ"ש ל"ק מידי דדוקא הטור דס"ל דבעיא לא איפשיטא כמ"ש בהכא משו"ה מוכרח לאוקמי הכי דאלת"ה הכי בעין איפשיטא ממתני' דעשה בגפן זה אוכל בגפן אחר אבל רבינו ז"ל דס"ל דבלאו הכי בעין כבר איפשיטא דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר כמ"ש א"כ אינו מוכרח לאוקמי הכי דמיירי בגפן המודלית וכו' וכן דעת הרי"ף ז"ל דס"ל דבעין איפשיטא כמבואר בדבריו שכתב בפשיטות העושה בגפן זה וכו' ולא כתב ולא איפשיטא כמ"ש בבעיא אחרת דהיו בניו ואשתו וכו' וגם מדלא כתב דאם אכיל לא מפקינן מיניה וכו' והשמיט דין זה דאם היתה גפן מודלית ע"ג חברתה נראה דהטעם כמ"ש דהא בהא תליא:
וחזה הוית להרב לח"מ ז"ל שכתב עמ"ש רבינו ולא יהיו בניו או אשתו מהבהבין לו השיבולים באור וכו' והשיגו הראב"ד ז"ל בעיא היא ולא איפשיטא כתב ע"ז וקשה דאמאי לא השיגו בדין העושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר והוא בעיא דלא איפשיטא ואולי מפני שבמסקנא אמרו שם לעולם עושה בגפן זו וכו' דכיון דמסקנא אמרו לעולם ראוי לפשוט כן ומ"מ קשה על רבינו ז"ל אמאי לא כתב דאם אכל הפועל לא מוציא ממנו כדרכו בכל תיקו האמור בגמרא דאפשר למטעי בדבריו ולומר דאם אכל חייב לשלם דומיא דמבטל ממלאכתו ואכל בשעת מלאכה שפ' רבינו דחייב לשלם והניחו בתי': ואהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו דמאחר דהוא כתב בתחילה דמאי דלא השיגו הראב"ד בדין דעושה שה בגפן וכו' דהיא בעיא דלא איפשיטא הוא משום דבמסקנא אמרו לעולם וראוי לפשוט כן ולפסוק כן מחמת הדין ולא מחמת ספק א"כ מאי קמקשה לרבינו דלמה לא כתב דאם אכל הפועל אין מוציא ממנו כדרכו בכל תיקו דאפשר למטעי בדבריו ולומר דאם אכל חייב לשלם וכו' והלא תשו' בצידה דזאת הבעיא איפשיטא כיין דבמסקנא אמרו לעולם ראוי לפשוט כן מדינא דלא אמרי' היכא דלא איפשוט אם תפס לא מפקי' מיניה אלא בבעיא דנשארה בתיקו לא כן בעיא זו וכו' כמ"ש הוא ז"ל דבמסקנא אמרו לעולם ראוי לפסוק כן מדינא ואיך בתוך כדי דיבור עשה אותה כבעיא שנשארה בתיקו והוא פלא:
וכמו כן יש לתמוה עוד במ"ש עוד ע"ד הראב"ד ז"ל דקשה דאם כונתו להשיג לו דלמה לא כתב דהוא ספק ואם אכל הפועל בהבהוב הרבה לא מפקא מיניה א"כ למה לא השיג על רז"ל גבי בין העושה בגפן זו וכו' שכתב סתמא אינו אוכל בגפן אחר ויפול שם הקושיא בעצמה דהיא בעיא דלא איפשיטא וכו' והוא פלא דמה חזר עוד להקשות על הראב"ד ז"ל מה שהק' קודם זה דאמאי לא השיגו בדין העושה בגפן זה וכו' ותי' מפני שבמסקנא אמרו לעולם וכו' א"כ הכל הוא ענין א' והיינו הך והך היינו באופן שדבדיו שגבו ממני:
עוד אביא מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגהט"ו אות וי"ו עמ"ש הטו"ר ומבעיא לן אם עושה בגפן זה אוכל באחרת. נ"ב ובשכרו לעשות בשתיהן מיירי אבל שכרו לעשות בא' מהם פשיטא דלא יאכל בגפן אחרת מדבעינן למפשט בעיא זו מדתנן היה עושה בתאנים וכו' הא תאנים ותאנים אוכל ואי אמ' עושה בגפן זה אינו אוכל באחרת היכי משכחת לה. ואי הך בעיא הוי בשכרו לא' ולא בשתיהם מאי סיעתא לעולם עושה בגפן זה אינו אוכל באחרת ומתני' דמשמע מינה דהא תאינים ותאינים דומייא דתאנים וענבים אוכל הוא בששכרו לעשות בשתיהן. אלא ודאי דהך בעיא מיירי בששכרו לעשות בשתיהן ע"כ: ומעתה נבוא לכונת הפסוקים דהיותר קשה לעינים הוא דהאשה אמרה שהיה באילן זה איסור נגיעה נמי א"כ אע"ג דבנגיעה לא מתה סוף סוף האיסור העיקרי שציוה ה' כי לא יאכלו ממנו מי התירה אמנם עפ"י דרכינו אפשר שיובן בטוב טע' והוא כי הנחש הערום כשראה ציווי זה שציוה הקב"ה לבלתי יאכל מעה"ד מה מאד תמה דמאחר שהקב"ה לקח את האדם לעובדה האדמה ולשומרה והיינו כפועל גמור א"כ למה זה ציוהו לבלתי יאכל ממנו דהא בודאי דלא שכר אותו אלא לשאר אילנות לא לאותו אילן דהא כיון דאסור בנגיעה היאך יעבוד אותו אלא ע"כ צ"ל כי לא שכר אותו אלא לשאר אילנות חוץ מאותו אילן א"כ למה זה צריך ציווי לבלתי יאכל ממנו הא פשיטא הוא דלא יאכל וכמ"ש מר"ן החבי"ב ז"ל דע"כ לא מבעיא בגמ' אם עושה בגפן זה אי אוכל בגפן אחרת או לא אלא דוקא בשכרו לעשות בשתיהן אבל כששכרו לעשות בא' מהם פשיטא דלא יאכל:
ולהכי אמר הנחש בדעתו כי כונת הציווי אינו אלא לאסור בעושה בגפן זה שאינו אוכל בגפן אחרת דהכי קי"ל בכל התורה ע"ד דלא שייך לעניינו אנו אומרים אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה הכא נמי אם אינו ענין לגופיה דהא לא אצטריך תנהו לעושה בזה שלא יאכל באחרת והיינו אשאר אילנות דלגופיה הא לא איצטריך וכמ"ש:
וזהו מ"ש אל האשה אף כי אמר אלהים פירושו מה שגם הוצרך ליאמר לא תאכלי דהו"ל משנה שאינה צריכא היינו לאסור גם אכילת שאר אילנות כדינן דהיינו עושה בזה שאינו יכול לאכול באחרת וז"ש אף כי אמר אלהים לרבות שלא תאכלי מכל עץ הגן דאלו לגופיה אינו ענין:
אמנם האשה לא הבינה כן דלאסור עושה בגפן זה וכו' הוא דאתא דא"כ הי"ל לצות לנו ציווי זה בשאר אילנות בפירוש ולא הוה בעינן שום ציווי בעץ הדעת דהיינו אומרים השתא ומה בשאר אילנות דנשכר לתרוויהו אפי"ה אמר לנו דעושה בזה אינו אוכל באחר בעה"ד שלא שכר אותנו עליו צריכא למימרא אלא ודאי דאינו כדבריך מדהוצרך לפרש בעה"ד איסור אכילה. ומאי דאייתר לך ציווי זה היינו לדעתי לרבות איסורא דנגיעה נמי דאסור לנגוע בעץ הדעת טו"ר:
וזהו אומרה מכל עץ הגן נאכל ואינו כדבריך דאתא לרבות איסורא בשאר אילנות אלא שאר אילנות במקומם הם עומדים ובהתר הם ומעץ הד' טו"ר מאי דאמר אלקים לא תאכלו ממנו היינו לומר אל תגעו בו דהיינו לרבות איסורא דנגיע ואם כן לעולם לגופיה איצטריך לאסור הנגיע:
והנחש הראה בזה רשעותו שדחפה וכו' והוברר הדבר כי אין מיתה בנגיעה א"כ מעתה אין לנו מקום לציוויו דא"ת לרבות עושה בגפן זה וכו' זה אינו כמ"ש וא"ת לרבות הנגיעה הא נמי ליתא דכבר הוברר הדבר דאין מיתה בנגיעה א"כ אין לנו מה לומר אלא כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם דהא מאילן זה אכל וברא כמה עולמות כמ"ש חז"ל זאת היתה שרימה אתכם באמור לכם שאם תאכלו או אם תגעו תמותו והראיה שהנגיע גילתה על האכילה:
ותרא האשה דבריו אלה והבינה גם היא כי כל הדברים האלה אינו אלא שח"ו רימה אותם כדברי הנחש ואין טעם ומקום לציווי זה אם לא מחמת היותו טוב למאכל ונחמד להשכיל מיד ותקח מפריו ותאכל ומהאי טעמא ותתן גם לאישה ותאכל ולא ידעו ולא הבינו דאע"ג דבעלמא אינו צריך לאומרו הכא שאני דאיכא מיתה ומשום הכי הרבה לצוות עליו:
ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו המן העץ אשר צוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת הכונה וכי בעבור שציותיך אכלת לפחות אם לא מצאת מקום לדברי הי' לך לאוסרן מדעתך מידי דהוי אעושה בתאנים שאינו אוכל בענבים משום ביטול מלאכה כמש"ל:
ויהי כמשיב אדה"ר לא נטיתי לבי לדבר הזה יען כי האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואנא ס"ל דהיכא דאשתו מביאה לי כדאמרינן בגמ' דלא שייך ביטול מלאכה שרי משו"ה אכלתי אבל האמת אינו כן דטעה בדבר הלכה דמאחר דהיא בעיא דלא איפשיטא פסקוה הפוסקים לחומרא דאף ע"י אשתו ובניו אסור כאמור. ולהכי חזר הקב"ה להוכיחו על פניו דטעה בדין וא"ל כי שמעת לקול אשתך וגו':
עוד יתכן לומר בדין זה של פועל בהקדים מ"ש עוד במציעא דפ"ז ע"ב וז"ל כי תבא בכרם רעך בכרם רעך ולא של הקדש ופירש"י ולא של הקדש אסור לאכול. ופסקו הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' שכירות ה"ו ובה' מעילה פ"ח ה"א וז"ל הפועלים שהן עושים בהקדש אעפ"י שפסקו עמהם מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואם אכלו מעלו אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות ע"כ: עוד נקדים מ"ש בס' תולדות יצחק ז"ל דאדם וחוה היו סוברים דמה שציוה להם הקב"ה שלא יאכלו מעה"ד היינו כדי שלא יבואו ליגע בעה"ד יען שהיה נטוע במקום קדוש באמצע הגן דשם הוא מקום השכינה ואינו ראוי לילך שם דומיא דאסור ליכנס במקדש וזהו שדקדקה חוה לומר ומפרי העץ אשר בתוך הגן דהיינו באמצע אמר אלהים לא תאכלו ולא תגעו וגו' כונתה לומר דמה שציוה ה' לא תאכלו הוא משום לא תגעו שאין להם רשות ליגע בו משום שהוא נטוע במקום קדוש והזר הקרב יומת זת"ד יע"ש: ובכן נבוא אל המכוון והוא דהנחש כשראה שציוהו הקב"ה דמכל עץ הגן אכול תאכל ומעה"ד דוקא לא יאכל תמה ואמר דמאחר שלקחו הקב"ה כפועל גמור שיהיה בגן עדן כמ"ש א"כ איך הותר לו לאכול מכל עץ הגן והלא קי"ל הלכה רווחת דפועל העושה בכרם של הקדש אסור לו לאכול ממנו וה"ה הכא בודאי דיש לגן עדן דין הקדש יען שהוא מכון שבתו של הקב"ה ונקרא גן ה' ונתקדש כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מעילה ה"ח וז"ל כל דברים שנקרא שם אדון העולם עליהם נתקדש וכו' יע"ש א"כ מהראוי הוא שלא יאכל מכל עץ הגן כיון דהם קדש:
וזהו מ"ש הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים מ"ש דהיינו מכל עץ הגן תאכל ומפרי עה"ד דוקא לא תאכל אני מייעץ אתכם לא תאכלו מכל עץ הגן מאחר דכל הגן יש לה דין הקדש וקי"ל דפועל העושה בהקדש לא יאכל בפירות של הקדש דרעך אמר רחמנא ולא של הקדם משו"ה אני אומר לכם דלא תאכלו מכל עץ הגן:
ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ר"ל דאינו כדבריך דאסור אנו לאכול מכל עץ הגן דיש לה דין הקדש אינו כן אלא מכל עץ הגן נאכל ודוקא מפרי העץ אשר בתוך הגן דהיינו באמצע הגן דשם הוא מקום השכינה יש לו דין אילן של הקדש ומשו"ה אמר אלהים לא תאכלו ממנו כדי שלא תגעו בו יען שהוא נטוע במקום קדוש ואין ראוי לילך שם כמו שאסור ליכנס במקדש שהוא מקום השראת שכינה פן תמותון דהזר הקרב יומת: אי לזאת מצא מקום הנחש להטעותה בדבריה דכיון שראה דתלה המיתה בנגיעה מה עשה דחפה עד שנגעה באילן וא"ל כשם שאין מיתה בנגיעה כך וכו' א"כ הוברר הדבר דאין מיתה באכילה ומ"ש מות תמותן היינו משום דיודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וגו':
ותרא האשה וגו' פי' ראתה דבריו של נחש וחששה להם כי כן הוא האמת דמחמת היותו טוב העץ למאכל ונחמד להשכיל הוא שאמר אלהים שלא יאכלו ואין פחד ממיתה ע"כ הכינה עצמה לאכול האמנם חששה דהגם דאין פחד ממיתה מ"מ מידי איסורא לא נפקא דכיון דאילן זה יש לו דין אילן של הקדש א"כ אסיר לאכול ממנו דמועל בקדשים:
כי ע"כ פיה פתחה בחכמה ותקח מפריו ותאכל ר"ל היוצא מהפרי ולא הפרי ממש כמ"ש חז"ל דסחטה ענבים ושתתה וכונתה היתה דבהקדש כתיב וכל זר לא יאכל קדש לשון אכילה ושתיה לאו בכלל אכילה היא למ"ד וכמ"ש ענין זה ה' לקט יוסף בערך משה יע"ש וא"כ היא תפסה כמ"ד דשתיה לאו בכלל אכילה ובזה מותר כמ"ש ומטעם זה ותתן גם לאישה והוא ג"כ אכל מטעם זה דס"ל דאין איסור מעילה בשתיה:
ויאמר לו ה' המן העץ אשר צויתיך וגו' פי' המן אותו העץ המיוחד שבתוך הגן שיש לו דין אילן של הקדש אכלת ומעלת בהקדש ויהי כמשיב אדה"ר האשה וגו' היא נתנה לי מן העץ פי' מן היוצא מן העץ דהיינו המשקה ואוכל משום דס"ל דשתיה לאו בכלל אכילה ובהקדש כתיב לשון אכילה מזה הט' הוא דאכלתי אבל הקב"ה ס"ל כמ"ד דשתיה בכלל אכילה והכי קי"ל הלכתא ולהכי חזר הקב"ה להוכיחו על פניו דטעה בדין וא"ל כי שמעת לקול אשתך וגו':
ואפשר עוד לומר דמה שחזר הקב"ה להוכיחם לאו"ח ולא נתרצה בהתר שעשו לסחוט ענבים ולשתות המשקה היינו משום דטעו בדבר הלכה ואין מקום להתירם והוא דגרסי' בחולין דק"כ ע"ב תניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאים מהן כמותן ע"כ ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מאכלות אסורות הכ"ב וז"ל הטבל וההקד' וכו' משקין היוצאים מפרותיהן אסורים כמותן ואין לוקין עליהם חוץ מיין ושמן וכו' שלוקין עליהם כדרך שלוקין על הזתים ועל הענבים שלהן ע"כ ועיין מ"ש מר"ן כ"מ נמצא דבהקדש אסור המשקה היוצא ממנו כמו הפרי עצמו ולא אמרי' בזה שתיה לאו בכלל אכילה היא א"כ כיק דאילן זה יש לו דין הקדש גם המשקה היוצא ממנו אסור ובפרט שהיו ענבים דבענבים לוקה גם על שתייתו משו"ה חזר להוכיחו כי שמעת לקול וגו' וטעית בדין:
ויתכן לפרש עוד כונת הפסוקים בענין זה דשתיה בכלל אכילה אי הוי או לא והכונה דהנחש ס"ל דשתיה לאו בכלל אכילה א"כ מה שאסר להם הקב"ה היינו דוקא אכילה ולא שחיה ובטענה זו בא אצל האשה לפתותה והוא שמצא ג"כ ראיה מדברי הקב"ה דלא אסר להם אלא אכילה ולא שתיה מלבד דלמ"ד שתיה לאו בכלל אכילה הותר להם לאכול והיינו ממ"ש לו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו דבשאר אילנות כפליה לדיבוריה וקאמר אכל תאכל דמשמע בכל מילי בין בדרך אכילה ובין בדרך שתיה אבל בעה"ד אמר לא תאכל ולא כפליה לדיבוריה א"כ מה שאסר לכם הוא דוקא אכילה ולא שתיה דשתיה לאו בכלל אכילה היא:
וז"ש הנחש אף כי אמר אלהים דהיינו איסור זה דאכילת עה"ד מ"מ היינו דוקא לא תאכלו ר"ל אכילה אבל שתיה מותרת שתיה לאו בכלל אכילה וראיה לזה דהקב"ה לא אסר לכם אלא אכילה אבל שתיה התיר לכם הוא מכל עץ הגן ר"ל מההתר שהתיר לכם מכל עץ הגן דאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל וכפליה לדבוריה לומר דבכל אופן הותר בין בדרך אכילה ובין בדרך שתיה אבל בעה"ד אמר לא תאכל לבד ולומר דאכילה דיקא אסור ולא שתיה:
והיתה תשובתה של האשה דאה"נ דהדין עמך כמ"ש דבשתיה מותר אמנם אין אנו יכולים לשתות דבשלמא בשאר אלנות יכולים אנו לעשות כן מכל עץ הגן אכל נאכל בין באכילה בין בשתיה אבל בעה"ד אין אנו יכולים לשתות ממנו מאחד דהי"ת אמר לא תאכל ולא תגעו בו וכיון דאסר לנו נגיעתו היאך יכולים אנו ליקח הפרי ולסחוט כדי לשתות המשקה דירא אני מגשת אליו דה' אמר פן תמותון בנגיעה ג"כ:
אז אמר הנחש מצאתי מקום להטעותה דהיינו דדחפה ונגעה באילן ולא מתה וא"ל כשם דאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה בשתיה משום דמלת לא תאכלו לא נפקא לן איסור שתיה ומ"ש אלקים פן תמותון ה"ט כי יודע אלקים וגו' דהא מאילן זה אכל וברא העולם:
והיא גם היא האשה דעתה קלה ראתה דבריו של נחש וחששה להם וזהו ותרא האשה כי כן היה דמחמת היותו טוב העץ וגו' ונחמד להשכיל הוא מה שציוה ה' ומיד ותקח מפריו דהיינו המשקה היוצא מהפרי דסחטה ענבים ושחתה מטעם דשתיה לאו בכלל אכילה ומהאי טעמא נמי ותתן גם לאשה והוא ג"כ ויאכל מטעם זה דסבר וקיבל דעתה:
ולזה כששאל לו הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ויהי כמשיב אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ דהיינו מן המשקה היוצא ממנו ומחמת זה הוא דאכלתי יען דס"ל דשתיה לאו בכלל אכילה ואתה אמרת ומע"ד לא תאכל אכי' דוקא:
אמנם הקב"ה חזר להוכיחו וא"ל כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו וגו' כונתו לומר לו דמלבד דאנן קי"ל כמ"ד דשתיה בכלל אכילה א"כ אתה חייב עוד בה דאפי' את"ל דהלכה כמ"ד שתיה לאו בכלל אכילה כנדון דידן מודה דחייב גם בשתיה והט' דאני צויתיך ומעה"ד טו"ר לא תאכל ממנו דמשמע אפי' שתיה בכלל דהיינו כל היוצא ממנו והמשקה יוצא ממנו א"כ אליבא דכו"ע אתה חייב:
ובזה יתורץ הקושיא שהקשה ה' לקט יוסף בערך אדם סי' ג' דלמ"ד שחיה לאו בכלל אכילה היא למה נענש אדה"ר מאחר שלא אכל וכו' דלפי האמור לק"מ דהכא שאני דהקב"ה אמר לו לא תאכל ממנו דתיבת ממנו משמע דבא לאסור לו גם המשקה היוצא ממנו. שו"ר לה' טירת כסף ז"ל שפי' פסוק' אלו בענין זה דשתיה בכלל אכילה והרואה יראה שאין דרכי דרכו דרך הקדש כלל:
עוד אפשר לפרש מקצת פסוקים אלו בהקדם מאי דגרסי' במ' בתרא דס"ט ע"ב וז"ל האי מאן דזמבן ארעא לחבריה ואמר ליה לבר מדקלא פלניא חזינן אי דקלא טבא הוא שיורי שייריה אי דיקלא בישא הוא כ"ש הנך. ופירשב"ם אי דיקלא טבא שטוען פירות זה לחודיה שיירה דדעתו ליהנות מפירות שדהו פורתא וקנה הלוקח כל השאר דיקלי ואי דיקלא בישא הוא דאינו טוען פירות הרבה כ"ש הנך הטובים ממנו שייכו לעצמו דהכי קאמר אפי' ההוא דיקלא בישא אני משייר לעצמי וכו' ע"כ:
וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' מכירה הי"א וז"ל המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים וא"ל חוץ מדקל פלוני אם דקל טוב ומשובח הוא אותו הדקל לבדו הוא ששייר והשאר ללוקח ואם דקל רע הוא ששייר לא קנה מן הדקלים כלום ע"כ וכן פסק הטור והש"ע בסי' רי"ו סעי' ג' יעש"ב:
והנה אפשר לדמות ענין זה שלקח הקב"ה לאדם והניחו בג"ע ונתן לו רשות שיאכל מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת טו"ר דשייר לעצמו דהרי זה דומה לדין שכתבנו דמי שמכר שדה לחבירו וה"ה אם נתן לו במתנה ואמר לו לבר מדיקלא פלניא דחזינא אי דיקלא טבא הוא שייורי שיריה זה דוקא והשאר קנה הלוקח כל שאר דיקלא ואי דיקלא בישא היא כ"ש הנך הטובים דשייר לעצמו ולא קנה הלוקח מן הדקלים כלום והגם דהתם ענין דיקלי טבא או בישא פי' הוא דאם עושה פירות הרבה נקרא דיקלא טבא ואם עושה מעט פירות נק' דיקלא בישא הכא לענין דרשא יש לפרש ענין טבא ובישא באופן אחר דהיינו אם כדברי הקב"ה שאמר דאם יאכל ממנו ימות נק' דיקלא בישא דאין לך ביש גדול מזה ואם כדברי הנחש שאמר כי יודע אלהים וכו' דמזה האילן אכל וברא העולם נקרא דיקלא טבא דאין לך טוב מזה האילן וכו': נמצא דאי אמרי' דעה"ד נק' דיקלא טבא כמ"ש הנחש כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים וגו' אז יכול אדה"ר לאכול מכל עץ הגן שכן הוא הדין דאם אמר לבר מדיקלא פלניא חזינין אי דיקלא טבא הוא זה לבד שייר לעצמו והשאר דיקלא קנה הלוקח ואי אמרינן דעה"ד נק' דיקלא בישא כמ"ש הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות אז אינו יכול אדה"ר לאכול מכל עץ הגן דהכא קי"ל האומר לבר מדיקלא פלניא והוא דיקלא בישא כ"ש הנך הטובים ממנו דשיירם לעצמו דה"ק אפי' ההוא דיקלא בישא אני משייר לעצמי:
ובכן נבוא אל כונת הפסיקים והנחש היה ערום וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן והיינו כמו שפירש"י ז"ל שמא אמר לכם לא תאכלו מכל עץ הגן והכונה דבא להוכיח לאשה דעה"ד אינו אילנא בישא כמ"ש הקב"ה דהאוכל ממנו ימות אלא אדרבא הוא אילנא טבא דמזה אכל וברא העולם ולז"א שמא אמר לכם לא תאכלו מכל עץ הגן דאם לא התיר לכם לאכול מכל עץ הגן אז האמת אתו דעה"ד הוא אילנא בישא ומשו"ה לא הותר לכם לאכול משאר אילני הגן דהכי ק"ל האומר וכו' לבר מדיקלא פ' אי דיקלא בישא הוא לא קנה משאר הדקלים כלום משו"ה שאל שמא אמר וכו': ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון הכונה דבאת להשיב על שאלתו ששאל לה שמא אמר לכם וכו' ר"ל שלא הותר לכם לאכול משאר אילני הגן השיבה היא דאינו כן דהותר לנו לאכול מכל עץ הגן זולת מעה"ד דוקא דאיכא מיתה:
אז אמר הנחש לא מות תמותון כי יודע אלקים וגו' כונתו לומר לה דלא כמו שעלה על דעתיך דהאוכל מהאילן ימות דהוא אילנא בישא דא"כ לא היה לכם התיר לאכול משאר אילנות דהאומר לבר מדיקלא פ' והוא ביש לא קנה משאר הדקלים כלום ואתה אמרת מכל עץ הגן נאכל אלא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו וגו' דהא מאילן זה אכל וברא העולם א"כ אין לך אילן טוב יותר מזה ומזה הטעם הוא דהותר לכם לאכול מכל עץ הגן דהכי קי"ל דהאומר לבד מדיקלא פ' והוא דקל טוב ומשובח קנה השאר הלוקח ואין לך ראיה גדולה מזה:
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ר"ל ראתה דבריו של נחש והאמין בו דיפה דיבר כי טוב העץ למאכל כי טוב דיקא דנק' אילנא טבא ואינו אילן ביש כמ"ש הקב"ה דהאוכל ממנו ימות מההכרח שעשה לו כמ"ש ואז מיד ותקח מפריו ותאכל דעתה הוברר הדבר דאינו אילנא דמותא ואין פחד מהמיתה ואדרבא הוא אילן טוב ותתן גם לאישה עמה והוא ג"כ ויאכל מטעם זה דליכה אימת מות. והקב"ה בא להוכיחו וא"ל המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול וגו' הכונה דאפי' את"ל לפי דעתך דהבנת דליכא מיתה והוא אילן טוב אפי"ה איך לא חששת לעבור על ציוויי אשר צויתיך דהי"ל לקיים ציווי ולא הי"ל לשמוע לקול מלחשים:
או יאמר באופן אחר בהקדים מאי דגרסי' בסנהדרין דס"א ע"ב וז"ל איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין אי לא לא. ופירש"י ז"ל מאהבה ומיראה מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו באלהות עכ"ל: אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ע"ז ה"ו כתב וז"ל העובד עכו"ם מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או בא' מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור ע"כ:
והשיג עליו הראב"ד ז"ל דבגמ' הולכין יתד מאהבה ומיראה ואנו מפרשים מאהבת אדם או מיראת אדם ולא מאהבת ע"ז ולא מיראתה. ומר"ן כ"מ ז"ל תי' וז"ל דרבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואנוס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפי' לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת ע"ז ומיראתו ממנה:
ולכאורה נתקשיתי טובא במ"ש דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב דהא קיי"ל בע"ז יהרג ועל יעבר ואין לך מיראה גדול מזה. ושו"ר דלא קשה כלל והוא שכתב רבא בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ד דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבר ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין איתו ואצ"ל שאין ממיתין אותו ב"ד וכו' ומעתה לק"מ והוא פשוט:
עוד כתב שם מר"ן כ"מ ז"ל וכתב עוד הריב"ש ז"ל ומ"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פי' הרמב"ם ז"ל במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כת להרע או להטיב אעפ"י שאין מקבלה באלוה חייב ובזה לא הוה פטר רבא דרוב ע"ז שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב ומתוך כך עובדים אותה וע"ז הוא שהזהירה התורה אלא הפי' הוא כמו שפי' רש"י והראב"ד ז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם וכו' יע"ש:
נמצא כפי"ז דלפי' הרמב"ם דס"ל דלא הוי פלוגתייהו באהבת אדם וביראת אדם אלא מאהבת ע"ז ומיראתה א"כ מאהבת אדם ומיראת אדם מוסכם לד"ה דהוי מותר אבל לפי' רש"י והראב"ד ז"ל דס"ל דפליגי מאהבת אדם ומיראת אדם א"כ מאהבת ע"ז ומיראת ע"ז אפי' לרבא ס"ל דאסור:
עוד נקדים מ"ש הרב נחלת בנימין במצוה ר' ר' ב' דמצא כתוב משם אדם גדול דחטא אדה"ר היה כפירה ביחידו של עולם כי ניסת והודח מנחש לאמור והיתם כאלהים ומשם הודחו כל הברואים לכפור ביחידו ש"ע וכו' יע"ש נפלאות מתורתו. וכן כתב עוד במצוה קי"ו סי' ל"ו דאילן שאכל ממנו אדה"ר נעבד היה מאדם יעש"ב. וכן כתב רבינו בחיי ז"ל בפ' בראשית. וכמו כן זכורני דראיתי בילקוט חדש דעה"ד האוכל ממנו היה נוטה מטוב לרע יע"ש:
וזה יהיה כונת המאמר בסנהדרין דל"ח ע"ב וז"ל א"ר יהודה א"ר אדה"ר צדוקי היה שנ' ויאמר לו איכה אן נטה לבך רב נחמן אמר כופר בעיקר היה שנא' וכו' והוא תמוה דהיכן מצינו בתורה דאדה"ר כפר בעיקר לא מצינו כ"א החטא שאכל מעה"ד ותו לא ולפי"ה דכבר כתבנו דבאכילת עה"ד היה כפירה ביחידו ש"ע והיה בו ענין ע"ו עד שנעשה האילן נעבד שהאמין דמזה אכל וברא העולם באופן דאכילת עה"ד היה בו ענין ע"ז:
עוד נקדים מאי דאיתא בתרגום ירושלמי על פסוק ותרא האשה כי טוב העץ למאכל פי' וחזת אתתא ית מלאכא דמותא ודחילת מיניה ונקטת מאינביה ואכלת:
ומעתה נבוא אל המכוון והוא דהנחש ס"ל כסברת הרמב"ם דאביי ורבא פליגי מאהבת ע"ז ומיראת ע"ז וקי"ל הלכתא כרבא דאמר פטור ומשו"ה קאמר לה הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו וסיבת מניעת האכילה הוא מפני שעץ זה נוטה אתכם לרעה אפי"ה יכולים אתם לאכול ממנו שאפי' אם תהיו נוטים לרעה ותהיו עובדי ע"ז שרי והיינו מאהבת ע"ז ומיראת ע"ז והכא נמי יכולים אתם לאכול מאהבת העץ כי טוב הוא וגו' ונחמד העץ וגו' והרי זה דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל העובד ע"ז מאהבה כגון שחשק בצורה זו שהיתה נאה ביותר וכו' פטור וקיי"ל כהרמב"ם ז"ל בדיניה:
אמנם האשה סוברת כס' רש"י והראב"ד ז"ל דס"ל דפי' מאהבה ומיראה היינו מאדם אבל מאהבה ויראה דע"ז לכ"ע אסור ומשים הכי אמרה מכל עץ הגן שאינם נוטים לדרך רעה שרי לן למיכל אבל בעץ הדעת טוב ורע אמר אלהים לא תאכלי לא תגעו פן תמותון ומדאמרה הכי ס"ל דכונת ה' הוא כסברת רש"י והראב"ד דדוקא מיראה ומאהבה דאדם הוא דשרי אבל מיראת ע"ז או מאהבתה בין לרבא ובין לאביי חייב ומשו"ה הזהיר לנו יותר על עה"ד אפי' נגיעה לאשמעינן דהלכתא כס' רש"י והראב"ד:
והנה כשראה הנחש דס"ל כדעת רש"י והראב"ד דדוקא מיראת אדם ואהבת אדם הוא דשרי מה עשה הראה לה המלאך המות להפחידה ודחילת מיניה אז אמרה ליכא מקום לאסור אכילתו שהרי בין לס' רש"י והראב"ד דס"ל דפליגי אביי ורבא ביראה ואהבה דאדם כיון דהלכתא כוותיה דרבא שרי והכא איכא יראה ממ"ה ומכ"ש לס' הרמב"ם דס"ל דביראה ואהבה דע"ז פליגי בירא' אד' אפי' אביי פוט' ומה גם דהכא איכא ג"כ אהבת ע"ז דהיינו כי טוב העץ וגו' ונחמד הוא למראה וז"ש ותרא האשה דהיינו כמ"ש התרגום ירושלמי וכו' ועוד בה כי טוב העץ וכו' אז ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה וכו' דאליבא דכ"ע ליכא איסורא כמ"ש:
אלא דהא ניחא לאשה דמצאה מקום פטור וכמ"ש אבל אדה"ר באיזה התיר אכל משו"ה אמר לו הקב"ה המן העץ אשר וגו' אכלת ויהי כמשיב האשה אשר וגו' היא נתנה לי ואוכל כוונתו לומר דטעמא דאכל מעה"ד הגם דאיכא לתא דע"ז היינו מאהבת אדם דהיינו אשתו שהיתה מצלעותיו והיתה חשובה אצלו ומשו"ה דייק אשר נתת עמדי היא נתנה לי וכיון שהיא נתנה לי משו"ה ואוכל מאהבתו אותה. וחזר הקב"ה והוכיחו ע"פ כי שמעת לקול אשתך וגו' ר"ל דיותר אהבת לאשתך לעשות רצונה ולא לעבור דיבורה יותר ממני שעברת על ציווי וכו':
עוד אפשר לפרש מקצת פסוקים אלו בהקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שאלה ופקדון ה"ט מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפק' לאשתו ובני ביתו והודיען שהיא פקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהם חייבים לשלם ובעה"ב פטור שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ע"כ:
עוד נקדים מ"ש הש"ע בח"מ סי' ש"ג בדין שימר שכר שנוטל שכר על שמירתו דצריך שישמור שמירה מעלייא וכו' ואפי' גם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו וכו' חייב לשלם אלא א"כ היה שם ולא היה יכול להציל ע"כ. נמצא דאפי' אם ישן בשעה שישנים בני אדם דהיינו בלילה אפי"ה חייב כ"ש אם ישן ביום דאין דרך בנ"א לישן דאצ"ל דחייב דאין לך פושע גדול מזה: עוד נקדים מ"ש במ"ר פי"ט בענין הנחש כשבא לגן עדן לפתות לחוה כדי שתאכל מעה"ד וז"ל והיכן היה אדם באותה שעה אבא בר קורייא אמר נתעסק בדרך ארץ וישן לי ע"כ:
עוד נקדים מ"ש הרב ז"ב בראשון ע"פ ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ט לעובדה ולשומרה ומה שמירה שייכא שם וכי גנבי איכא התם וע"כ צ"ל דציוה אותו לשומרה מן חיות ובהמות שלא ירעו שם וכן ציוה ע"כ בהמה וחיה ובפרט על הנחש הערום שלא יבא לפתות כדי שיאכלו והנחש עשה הלכה למעשה ובא אל הגן במקום שהיתה האשה ואמר לה אף כי אמר וגו' יע"ש: ובכן נבוא אל המכוון וז"ש ויקח ה"א את האדם ויניחהו בג"ע לעובדה ולשומרה והיינו שלקח אותו כדין שומר שכר כדי שישמור שמירה מעלייא שלא יבוא הנחש בגן כדי שלא יפתה אותם לאכול ויצו ה"א על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל והיה זה בעבור שכר שמירתו שישמור כנז' כדי שלא יבוא לאכול מעה"ד וזהו ומעה"ד טו"ר לא תאכל ממנו:
והוא לא כן עשה אלא דפשע בשמירתו והיינו דנתעסק בד"א וישן לו ביום דזהו פשיעה דנם בעידנא דלא ניימי אינשי דאפי' אם נם בעידן דניימי אינשי פסק הש"ע דחייב כ"ש עתה וזה גרם לו שמצא פתח הנחש לבוא ולפתות לאשה וא"ל אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' וכיון שדעתן של נשים קלה פיתתה לא כן אם היה שימר הוא לא היה בא הנחש ולא היו באים לאכול מעה"ד נמצא דהוא היה גרמא בנזיקין דע"י שפשע בשמירתו בא לאכול מעה"ד:
ולזה בא הקב"ה להוכיחו וא"ל המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכיל ממנו אכלת הכינה דאתה גרמת לזה לאכול מעה"ד ע"י שפשעת בשמירה ולא שמרת כראוי כאשר צויתיך אלא ישנת ביום בעידן דלא נימי אינשי מזה בא הנחש לגן ועשה מה שעשה אבל אם היית שומר כראוי לא באתה לזה כי כן אתה החייב:
ויהי כמשיב אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל כונתו לומר דהאשה היא הגרמא בנזיקין דהגם שאני ישנתי ולא שמרתי כראוי מ"מ כבר מסרתי שמירתי לאשתי וכבר פסק הרמב"ם והש"ע דשומר שמסר שמירתו לאשתו ולא שמרה כראוי היא חייבת לשלם והבעל פטור וא"כ ה"נ כיון דהאשה לא שמרה כראוי והניחה לנחש שיכנס בג"ע ונתפתתה בדבריו היא חייבת ואני פטור או נאמר בא"א עד"ז בהקדים מ"ש הטו"ר ח"מ סי' ש"א ז"ל כל דין השומרים אינו נוהג בקרקעות והקדשות וכו' לענין תשלומין שאם הופקדו אצלו א' מכל אלו ונגנב ונאבר או נאנס אינו חייב לשלם. וכ' הרמב"ם ז"ל שלא פטר בהם אלא גניבה ואבידה אבל אם פשע בה ונאבדו חייב לשלם דפושע כמזיק בידים דמי. וא"א הרא"ש כתב דאפי' פשע בהם ונאבדו פטור מלשלם וכן כתב רב אלפס ז"ל:
ומר"ן ב"י ז"ל כתב דמאחר דהרי"ף והרא"ש ז"ל מסכימים לדעת א' הכי נקיטינן כ"ש בנדון זה שנלוו אליהם מוהר"י הלוי והרמב"ן והרשב"א והר"ן והראב"ד בהש"ע וכן פסק בשולחנו הטהור יע"ש. אמנם הרש"ך ז"ל כתב שם וז"ל ואני הוכחת לעיל בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו דהעיקר כהרמב"ם ז"ל דבפשיעה חייב יעש"ב בסי' ס"ו שהאריך הרחיב בזה ברוח מבינתו ובתחילה דחה כל ראיות שהשיגו הפוסקים על הרמב"ם ז"ל ואח"כ הביא כמה ראיות לדברי הרמב"ם שהדין עמו דבפשיעה חייב יעש"ב עוד כהת שם הש"ע המוסר לחבירו לשמור דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע אפי' ענבים העומדות ליבצר יע"ש:
מעתה ז"ש ויקח ה"א את האדם ויניחהו בגן עד לעבדה ולשומרה דהיינו כדין שומר כדי שישמור הגן ועיקר השמירה הוא בעבור עה"ד שלא יבוא לאכול כמש"ה ויצו ר"א וגו' ומעה"ד טו"ר לא תאכל וה"ז דומה למי שמסר לחבירו לשמור דבר המחובר לקרקע דדינו כקרקע דאין דין השומרים נוהג בו ולדעת רוב הפוסקים ס"ל דאפי' אם פשע פטור כמ"ש:
ומכח זה בא הנחש ואמר להאשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מעה"ד והניח אתכם שומרים על דבר זה אפי"ה יכולים אתם לפשוע בשמירה זו ולאכול מאחר דהוי קרקע ובקרקע אין דין השומרים נוהג בו וקיי"ל ג"כ הלכתא כהרי"ף והרא"ש והטו"ר והש"ע דפסקו דפטורים הם אפי' בפשיעה והאשה נתפתתה וחששה לדבריו ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה והוא ג"כ אכל מטעם זה דשניהם הסכימו בדעת א':
ולזה כששאל לו הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת השיב לו אדה"ר האשה אשר נתת וגו' ואוכל וארז"ל במ' אכלתי ואכל דהיינו במרד ופשע דס"ל כדעת רוב הפיסקים הנז"ל דס"ל דבקרקע אפי' מפשיעה פטור השומר כמ"ש:
אבל הקב"ה פסק ההלכה כהרמב"ם ז"ל דס"ל דבפשיעה חייב וכמי שהוכיח במישור הרש"ך דהעיקר כהרמב"ם ז"ל ולזה בא להוכיחו על פניו ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ר"ל שעברת על ציוויי במרד ופשע בזה אתה חייב:
עוד זאת אדרש בענין זה בהקדים מאי דקי"ל הלכה רווחת במציעא רצ"א דשמירה בבעלים פטור אף מפשיעה ופסקו הש"ע בח"מ סי' ש"ה סעיף ג' וז"ל היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור פטור אף מפשיעה ע"כ וכן פסקו כל הפוסקים:
וא"כ לפי"ז יש לחקור בענין זה של אדה"ר דכבר כתבנו דיש לו דין שומר למה גזר עליו הקב"ה מיתה דאי משים דעבר אמימרא דרחמנא דאכל מעה"ד טו"ר הו"ל פשיעה בבעלים מאחר דהיה יושב בג"ע והקב"ה הי' עמו בג"ע כמש"ה וישמעו את קול ה"א מתהלך בגן וגו' וכן אי' בילקוט עשר ירידות ירד הקב"ה על הארץ א' בגן עדן וכו' ועוד אי' שם בילקוט עיקר שכינה היתה בתחתונים כיון שחטא אדה"ר נסתלקה לרקיע וכו' באופן דהיה פ"ב א"כ למה נענש אדה"ר:
והתשובה לזה הוא עפ"י מ"ש ה' פרח מ"א ז"ל בסי' פ"ה ובח"ב סי' ק"ג משם הרב מוהראד"ב ז"ל בסי' ק"ד דאין לפטור אותו מטעם פ"ב יען ששינה ובשינויי חייב לשלם וכ"כ מוהרשד"ם ז"ל והרשב"ש ז"ל, והטעם כתב הרמ"ל ז"ל בפ"ד מה' שלוחי' ה"ב דכששינה ועשה מעשה בידים יש לו דין מזיק יע"ש וכבר הארכתי בזה הענין בעניותי בד' לפ' נצבים יע"ש א"כ זהו הטעם שנענש אדה"ר דכיון שעבר על ציוויו ית' שציוה אותו לא תאכל ואכל נמצא דשינה ובשינויי לא נאמר דין פשיעה בבעלים דפטור ומשו"ה נענש: ובכן נבוא אל המכוון וז"ש ויקח ה"א את האדם ויניחהו בג"ע לעובדה ולשומרה דהיינו כדין שומר ומהו השמירה שישמור שלא יבואו לאכול מעה"ד כמ"ש הכתוב אח"כ ויצו ה"א וגו' ומעה"ד טו"ר לא תאכל ממנו גילה הכתיב דמה שלקח אותו לשמור היינו בעבור עה"ד:
ואז מצא מקים הנחש לטעות לאשה ולומר לה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מעה"ד יכולים אתם לאכול מאחר דיש לכם דין שמירה בבעלים שהקב"ה יושב דג"ע וקיי"ל שמירה בבעלים פטור אף מפשיעה ותרא האשה וגו' פי' ראתה דבריו של נחש וחשש' לדבריו ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה והוא ג"כ ויאכל מטעם זה דפ"ב פטור:
ולכן כששאל לו הקב"ה המן העץ וגו' השיב לו אדה"ר האשה וגו' היא נתנה לי ואוכל דהיינו אכלתי ואוכל כמ"ש חז"ל בפשע דכיון דיש לי דין שמירה בבעלים אני פטור אפי' מפשיעה:
והקב"ה בא להוכיחו על פניו וא"ל כי שמעת וגו' ותאכל מן העץ אשר צויתיך לא תאכל ממנו ר"ל הלא ידעת מ"ש הפו' דכששינה לא נאמר דין פ"ב פטור ואתה ששנית חייב: