אור ברסלב
זרע יעקב יעקב דרוש ב' למעלת א"י

זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו

יעקב דרוש ב' למעלת א"י

יעקב דרוש למעלת א"י

איתמר במדרש רבא סדר שלח לך וז"ל רבי אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם. מלה"ד למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה הלך עמו ומת אמר המלך לבנו של אוהבו אעפ"י שמת אביך אינו חוור בי במתנה שאמרתי לו בא וטול אתה. כך הדבר המלך. מלך מלכי המלכים והאוהב זה אאע"ה שנאמר זרע אברהם אוהבו. א"ל הקב"ה בא לך עמי לך לך מאר' וממולדתך ומבית אביך התנה עמו שיתן לו מתנה שנאמר קום התהלך בארץ וכן הוא אומר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. א"ל הקב"ה למשה אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי אלא ודבר אלהינו יקום לעולם:

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר כעל כל אשר גמלנו בהנחל עליון ארץ חמדה לבי הית לכל הארצות ומאד נעלה. מקום אשר מכפר ישיבתו לעונותינו בזמן קריבת קרבנות והקטרת הקטורת שלא היה אדם ישן שם ועונו עמו כולהו אזלא. והן עוד היום אפי' בחרבנה לא היתה בזה ביאה ריקנית וכל הקרב הקרב גברא דאתי ודייש אמצרי ועמדו רגליו על אדמת הקדש ד' אמות זוכין לו חלקה טובה בעולם שכולו טוב טובה כפולה. אשרי הגבר אשר מילא כפו כנש"ר ונפשו אותה ויעל לשכון כבוד בארצינו ויבן לו בית ישיב"ה בארעא הנה זה עומד במקום מקדש וקדשיו שרוי בלא עין אין ערוך אליו בתואר המעלה:

זאת מצאנו בפ' בתרא דכתובות אמור רבנן בטעמא ואמור בכפלא. וז"ל א"ר אלעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון שנא' ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. א"ל רבינא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה עכ"ל:

והנה מפשט המאמר נראה דקא מפלגי רבינא עם רבי אלעזר וכמו שכן הבין הרב לח"מ ז"ל שכתב בפ"ה מה' מלכים הי"א וז"ל א"ל רבי' לר"א אנן בס"ח מתנינן לה כלו' דהאי קרא דבל יאמר שכן חליתי דמשמע שהוא מכופר מעון לא אמרי' ליה לענין דר בא"י אלא למי שסובל יסורין ורבינו פ' כר' אלעזר וכו' ע"כ הרי דכונתו לפרש דכונת רבינא לומר דאנן כפרת הדור בסובלי חלאים מתנינן לה אף בלא דירת א"י שהיסורין ממרקין העונות: וקשה דא"כ במאי קמפלגי ומאי אתא רבינא למימר דיסורים מכפרים בח"ל דאטו ר"א כיחש לו הא ומי א"ל דאינן מכפרים דקאמר הכי והלא ר"א מקרא הוא דורש דא"י מכפרת וה"ה דיסורי ח"ל יעשו כפרה. ועוד דמה בא להשמיענו רבינא דיסורים מכפרין העונות והלא זה החידוש ילפינן ליה מק"ו דשן ועין ולמא איצטריך לימוד אחר וכיוצא בזה הרבה להקשות על פירוש זה מהראנ"ח ז"ל בפ' ואתחנן יע"ש:

אשר מחמת כן דחה פי' זה מוהראנ"ח ז"ל ופירש בדברי הש"ס דמ"ש רבינא אנן בסובלי חלאים מתנינן לה הכי פירושו הנה אתה אמרת דבזכותא דא"י לחוד שרוי בלא עון אמנם אנן בתנאי שיהיו סובלי יסורין בעינן דתרתי בעינן סובלי יסורין ויושב בא"י וכתב עוד דכן ראה למוהר"ם אלשיך ז"ל במראות הצובאות שפירש כן בכונת הפ' העם היושב בה נשוא עון וכו' דתרתי בעינן יסורין וא"י והוא ענין מאמר חז"ל שא"י הוא אחד מהדברים שאינן אלא ע"י יסורין יעש"ב. וכן נראה דהרב ז"ל בש"מ ס"ל הכי דשניהם מיירי בא"י ורבינא בא להוסיף דתרתי בעינן יע"ש כמ"ש היושב בה בחלאים וכו':

אמנם עדיין צריכים אנו למודעי מה טעם הוא כי א"י לחודא אינה מכפרת אם לא ע"י יסורין דממה נפשך אי א"י היא המכפרת הני יסורין מאי עביד. ואם היסורין הם המכפרין א"י מה זאת עושה ומאי חידושא דא"י מאחר דח"ל נמי זה מעשיהו:

ולכן אני אומר דהנה אמת נכון הדבר דא"י מכפרת דהרי מקרא מלא דבר הכתוב וכפר אדמתו עמו האמנם צריכים אנו להקדים מ"ש הרב המקובל מוהר"ן שפירא ז"ל בס' טוב הארץ די"ז ע"ד וז"ל ודע כי א"י אינה מכפרת מהעבירות הנעשות בה אלא השגגות בלבד אבל העונות הנפשות בארץ אינם נמחלים אלא ע"י יסורין וכו' יעש"ב והוא משם הרמ"ק זלה"ה הרי מבואר דא"י אינה מכפרת אלא את חטאות העם היושב בה אשר חטאו עליה אך אמנה עון עצמו אינו נמחק ובהצטרפות א"י והיסורים יש כח בהם בשניהם יחד לכפר חטא ועון וז"ש אין יסורין בלא עון:

ובזה יובן כונת מאמרינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא דר' אליעזר אמר כל הדר בא"י שרויי בלא עון ונתקשה רבינא בדברי ר"א שאמר שרויי בלא עון דלא כך היא המדה דא"י אינה מכפרת אלא על החטאים ולא על העונות ואיך אמר שרויי בלא עון לזה בא רבינא לפרש דבריו ואמר אנן בסובלי חלאים מתנינן לה ר"ל דזה שאמר ר"א דהדר בא"י שרויי בלא עון לא די בדירה לחוד אלא בסובלי חלאים ויסורים:

ויתכן דגם ר' אליעזר הכי ס"ל וכונתו במ"ש כל הדר בא"י שרויי בלא עון היינו ע"י יסורין ומה שלא פירש דבריו היינו דמסתמא כל מי שדר בא"י סובל יסורין כמו שעינינו הרואות דאין נקי מהיסורין אפי' אם יהיה עשיר כל אחד לפי דרכו והיינו טעמא כיון דעיקר נתינתה ביסורין מוכרח שלא יהיה אדם נקי מיסורין. וז"ש כל הדר בא"י והכל לאתויי אפי' אם תראה איזה אדם שהוא יושב שקט ושאנן מושפע ועומד אפי"ה סובל יסורים דכך היא המדה דישיבתה קשה מש"ה כל הדר בא"י שרוי בלא עון אלא דרבינא אתא לפרושי בפי' דצריך יסורין וכו':

וזהו ממש כוונת הכתוב ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון והכי קאמר אל יתרעם אדם היושב בארץ לאמר חליתי בטענת אומרו אחרי היותי מיושבי הארץ ויליד בית למה זה יהיה לי יסורין לכפרתי והלא א"י לחודא היא מכפרת ולמה לי יסורין אל יאמר כן משום דהעם היושב בה נשוא עון פי' דהוי נשוא עון ולא נשוי חטאה אין לו להתרעם על היסורין דמיצרך צריכי נמי היסורים כדי לעקור העון עצמו:

אשר עפ"י קוטב זה יובן כמין חומר דברי רש"י ז"ל אשר בפ' אלו מגלחין דכ"ה ע"א בעובדא דרב הונא כשהעלו אותו מבבל לא"י לקוברו פירש"י וז"ל כד אסקוהו להתם לא"י לקוברו שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא שנאמר העם היושב בה נשוא עון כדאי' בכתובות דקי"א עכ"ל וק"ל דלמא נקט רש"י לישניה לשון חטא ולא אמר עון כלישניה דקרא דאמר העם היושב בה נשוא עון. ועוד ק' דאמאי מייתי ראיה מהאי קרא ולא מייתי מקרא דוכפר אדמתו עמו דמיניה דרשינן בגמ' להקבר בא"י לא כן קרא דהעם היושב בה דאיירי בהדר בא"י:

ולפי"ה ניחא והוא דלהכי קאמר דהנקבר בא"י נקבר בלא חטא פי' חטא דוקא לומר דאין כח בא"י לכפר עון עצמו דצריך יסורין שיסבול בא"י וזה שלא סבל יסורין שם שלא דר בחייו כ"א אחר מותו אינו מכפר כ"א החטא הראיה שנא' ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון והיינו כמו שפירשנו בכונת הפסוק:

וזה יהיה כונת מ"ש בגמ' עולא הוה רגיל דהוה סליק לא"י נח נפשיה בחו"ל וכו' אמ"ל ארונו בא א"ל אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה ע"כ די"ל למה אינו דומה וכו' מאחר דכבר זכה ליקבר בא"י מה לי בחיים מה לי אחר מיתה. ולפי"ה ניחה דכשקולטתו מחיים ודר שם סובל יסורין ואז מתכפרים לו גם עונותיו לא כן כשקולטתו אחר מיתה אינו מתכפר לו כ"א החטאים ולא העונות:

ועפי"ז יובן כונת המאמר הובא בילקוט תהלים וז"ל רצית ה' ארצך מי מרצה עונם הארץ אשר הם יושבים עליה שנא' העם היושב בה נשוא עון הרי החיים ומנין אף המתים ת"ל וכפר אדמתו עמו מי מכפר על עמו אדמתו. אשריהם יושבי א"י שאין להם לא חטא ולא עון לא בחיים ולא במתים וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה עכ"ל:

וי"ל במאמר זה במ"ש ומנין אף המתים דמאי בעי מנין אף המתים וכי בשביל שמתו אבדו זכות ישיבת א"י שישבו בה בחייהם. ועוד למה בכפרת המתים לא הזכיר לשון עון כלל כ"א כפרה סתם. ותו במה שסיים לא חטא ולא עון למה עד עכשיו לא הזכיר בעל המאמר אלא עון לבד ולא חטא: ולפי"ה ניחא והכונה דבתחילה אמר מי מרצה עונם הארץ אשר הם יושבים עליה ר"ל כשהם חיים יושבים עליה לאפוקי כשאדם מת שהוא יושב תחת הארץ שנא' העם היושב בה דהיינו שדר בה בחייו נשוא עון הרי החיים דהיינו כמ"ש שדרים בה מחיים מנין אף המתים ר"ל אותם שמתו בח"ל ואח"כ העלו עצמותיהם לא"י שהארץ מכפרת ת"ל וכפר אדמתו עמו מי מכפר על עמו אדמתו והשתא קאמר סתם שהארץ מכפרת ולא הזכיר עון כמ"ש בתחילה והדר מפרש אשריהם יושבי א"י שאין להם לא חטא ולא עון לא בחיים ולא במתים ר"ל לא עון בחיים ולא חטא במתים וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה דמה שהפריד הכתוב עון לבד וחטא לבד ולא כלל אותם בבת אחת היינו לומר דיש זה החילוק בין חי למת כמ"ש:

ויתקרב לזה כונת המאמר באיכה רבתי וז"ל כי ה' הוגה על רוב פשעיה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה ע"כ. וכל המפרשים ע"ה אחזו שער דהיכי היה ס"ד לומר כן שהקב"ה יעשה כן על מגן ולפי"ה ניחא ונקדים עוד מ"ש בס' טוב הארץ שם וז"ל דהפשעים הנעשים בא"י אין להם סליחה אלא ע"י תלמוד תורה ע"כ וידוע מ"ש בגמ' על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי: וז"ש כי ה' הוגה יכול על מגן דהיה ס"ד לומר דכל זה העונש שנתחייבו הוא על חינם דמאחר שהיו יושבים בא"י א"כ אם חטאו א"י מכפרת ואם עוו הו"ל ליתן להם יסורין אבל כל זה העונש שבא להם נראה ח"ו דהוי שלא כדין. לז"א ת"ל על רוב פשעיה דכאן היו פשעים והפשעים אינו מכפר א"י ולא יסורין כ"א עסק התורה וכיון שלא היו עוסקים בתורה כמ"ש משו"ה נתחייבו בעונש זה:

וזהו טעם מ"ש בפי"א דנדרים וז"ל דבר זה נשאל לחכ' ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנ' ויאמר ה' על עזבם את תור' והוא דהחכמים והנביאים היו סוברים דכיון שהיו יושבי' בא"י א"י מכפרת על הכל ומשו"ה לא היו מוצאים טעם למה נענשו כ"כ וגלו מארצם עד שבא הקב"ה ופיר' על עזבם את תורתי והתורה היא המכפרת על הפשעים לא א"י וכיון שעזבו את התורה נתחייבו גלות דא"י אינה מכפרת כ"א חטאים והיסורים עונות וכו':

ועד"ז יובן כוונת פסוקי איכה סי' ד' לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכי' בקרבה דם צדיקים. די"ל מדוע לא היו מאמינים כל העולם שיבא צר וגו' אחר שהיו יודעים כמה עבירות עשוי ולפי"ה ניחא והוא דכולי עלמא היו סוברים כיון דהם יושבים בא"י אפי' שעושים עבירות א"י מכפרת וע"כ לא האמינו וכו' אבל הם לא ידעו דהא דא"י מכפרת היינו שגגות אבל עונות במזיד אין א"י מכפרת ולז"א מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים בקרבה וגו' ר"ל דהיה בידם חטאים ועונות וזה אין א"י מכפר כמ"ש:

עוד יתכן לומר וליישב תיבת בקרבה דלכאורה נראה מיותר דבה משתעי קרא. ונקדים מ"ש הרב יקרא דשכבי בדרוש ס"ג משם ס' שערי אורה במאחז"ל לא לן אדם בירושלם ובידו עון לפי שגובה בכל יום חיבת אותו היום כדי שלא יתרבו חובות על אנשי ירושלם חרב נוקמת נקם ברית היתה שוכנת בירושלם ומייסרת אותם תמיד כמו הדיין הקבוע לדון עד שהיו כולם צדיקים ולפיכך נק' צדק שגובה מהם פשעיהם ומצדקת אותם כמ"ש בזוה"ק וכי ירושלם נוה שאנן והכתיב צדק ילין בה ובאתר דאשתכח דינא לא שקיט ולא שאנן הוא. גם בס' מכלל יופי כתב ע"פ ומלכי צדק שנקרא ירושלם צדק לפי שלא יסבול עול וחמס ומעשה תועבה זמן ארוך לפיכך מקיא היושבים בה. וכ"כ הכלבו סי' קכ"ז שהחוטא בא"י יענש יותר מן החוטא בח"ל לפי שהשגחת הקב"ה בה תמיד ואינו דומה מורד במלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין:

ובזה פי' הרב ז"ל כונת מאמרינו כל הדר בא"י שרוי בלא עון דהק' ממ"נ אם לא עשה עון אפילו בחו"ל שרויי בלא עון ואם עשה עון איך שרויי בלא עון ואין לומר שהארץ מכפרת דא"כ איך גלו ישראל ממנה והיה החרבן ועוד דא"כ הול"ל כל הדר בא"י מכפרים לו ע"כ עונותיו. אלא נראה שבא לומר ההקדמה הנז' שכל הדר בא"י גובין ממנו העון שעושה באופן שהוא שרויי בלא עון כי אין זמן בעולם שיהיה עמו עון משא"כ בח"ל שאינו גובה מיד נמצא יש זמן מה ששרויי עמו עון וכו' ע"כ. נמצא דמ"ש הדר בא"י שרוי בלא עון אין הכונה דא"י מכפרת בלי עונש אלא אדרבא יענש יותר מן החוטא בחו"ל דאיני דומה החוטא בפלטין וכו' אלא דגובין ממנו תכף ואינם מאריכין להם זמן וכו':

וז"ש לא האמינו מלכי ארץ וגי' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם דהם היו סוברים דא"י מכפרת העונות בלי עונש כיון דכך היא המידה העם היושב בה נשוא עון והם לא ידעו דאדרבה החוטא בא"י לוקה בכפליים יען שחוטא בפלטין של מלך. ולז"א מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים בקרבה דהיינו בפלטין של מלך דם צדיקים:

או נאמר בא"א כונת מאמרינו כל הדר בא"י וכו' וניישב תיבת כל דהכל לאתויי מאי והוא בהקדים מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי"ד סי' כ"ח שנשאל על מי שנדר לעלות לא"י ושוב ראה שאין ידו משגת וכו' והשיב שיש לאותו הנדר התרה כמו שאר נדרים של רשות משום דלעלות לא"י אין בו מצוה שאין עיקר המצוה בעלייתה אלא בישיבת והדירה שמה כמ"ש הרמב"ן ז"ל אבל מי שעולה לראותה ע"ד לחזור לא מצינו בזה מצוה מפורסמת ואפי' תימא שזכות הוא לי ממ"ש כל המהלך ד"א בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב דכתיב ורוח להולכים בה מ"מ מ"ע ליכא ועוד ההיא מתפרשא בנקבר שם אלא שלא הספיק לדור ולישב בה דהכי משמע רישיה דקרא נותן נשמה לעם עליה אפי' שפחה שבא"י מובטח לה שהיא בת העוה"ב והיינו שמתה ונקברה שם עכ"ל: והנה במ"ש ועוד דההיא מתפרשא בנקבר שם אלא שלא הספיק לדור ולישב בה אהמ"ר נראה דפשט הסוגייא לא משמע הכי אלא המהלך ד"א בא"י וכו' אפי' שלא נקבר. והראיה שהביא דהכי משמע רישיה דקרא נותן נשמה וגו' והייני שמתה ונקברה שם לא ידעתי מה ראיה היא דוכי מוכרח הוא לומר דרישיה דקרא וסיפא דקרא שידבר בענין א' נימא דרישא מיירי בנקבר שם וסיפא מיירי בהולך לבד כפשט המאמר:

ועוד דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי שכתב בפ"ה דה' מלכים הי"א וז"ל אמרו חכמים כל השוכן בא"י עונותיו מחולין וכו' אפי' הלך בה ד' אמות זוכה לחיי העוה"ב וכן הקבור בה נתכפר לו וכו' הרי דהולך ד"א היינו הליכה לבד לא שנקבר שם ממש וכן הקבור וכו':

וראיתי להרב טירת כסף ז"ל בפ' ואתחנן שהקשה ע"ד מוהרימ"ט ז"ל אלו דס"ל דמ"ש רז"ל ההולך ד"א בא"י היינו כשנקבר שם ברם כשהולך ע"מ לחזור אין מצוה דלפי דבריו מאי האי דאמר מרע"ה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וארז"ל שכונתו היתה לעמוד שם לשעה ולחזור ולהקבר בקברו המזומן לו מששת י"ב ועז"א מילת נא דהיינו לשעה ואח"כ יחזור ובודאי דכונת מרע"ה בזה היינו להרויח חיי עוה"ב ממ"ש לו הקב"ה רב לך ואז"ל יותר ממה שבקשת נתון לך מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך כנראה דכונתו היה לילך שם בא"י כדי שיהא מובטח לו העוה"ב וא"ל הקב"ה יותר נתון לך ואם איתא דההולך שם ע"מ לחזור לא נאמר עליו ורוח להולכים בה כדקאמר הרב ז"ל צ"ע מה זו שאלת מרע"ה ומה ירויח בזה אלא ודאי וכו' והניחה בצ"ע:

ולע"ד נראה לתרץ דלא אמרה הרב מוהרימ"ט ז"ל להא מלתא דבהעברה לחוד לא מהני אלא באיש שיש ספק בידו לדור שם בא"י ולא רצה וחזר אבל מרע"ה אה"נ שהוא הי"ל נחת רוח לישב שם וכמה תפילות התפלל אלא שלא רצה הקב"ה בזה מהטעמים הידועים וע"כ ביקש מהקב"ה לפחות אעברה נא דהיינו העברה לבד א"כ בכגון דא מידה מוהרימ"ט ז"ל כי זכות הוא לו דהוא אינו מדבר אלא על מי שיש בידו לישב שם והוא חוזר מני אור כי זה מורה כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו רח"ל:

באופן דדבר זה דהיינו מי שהולך לא"י ע"מ לחזור אי איכא מצוה או לא במחלוקת הוא שנוי. דלדעת מוהרימ"ט ז"ל ס"ל דליכא מצוה ולדעת הרב טירת כסף ס"ל דאיכא מצוה. וכן הסכים ה' פני משה ז"ל בח"א סי' ה' והביא ג"כ משם הרב מ"ז מוהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' מ"ג דאף בעליה ע"מ לחזור איכא מצוה וחיליה ממ"ש במ"ר ע"פ הראינו את מראיך אלו עולי רגלים וכו' יע"ש. גם מר"ן החביב ז"ל בא"ה סי' ע"ה הגהב"י אות כ"ז כתב שראה בשלטי הגבורים דאפילו ע"ד לחזור יש מצוה יע"ש וכבר הארכתי בזה בדרוש אחר ואכמ"ל:

מעתה נבא לכונת המאמר דאפשר לומר דרבי אלעזר ורבינא קא מפלגי בפלגותא דהני רבוותא והוא דר' אלעזר ס"ל כדעת מוהראנ"ח וה' פ"מ וה' ט"כ ז"ל דסברי מרנן דבהעברה לחוד סגי ולז"א כל הדר בא"י והכל לאתויי אפי' שלא הלך להשתקע אלא לישב שם מעט זמן ואח"כ לחזור עכ"ז מצוה יקרא ושרויי בלא עון. אמנם רבינא ס"ל כדעת מוהרימ"ט ז"ל דס"ל דצריך שידור שם וישתקע לעולם דעי"ז סובל יסורין כי א"י ניתנה ביסורין וישיבתה קשה כמש"ה ויברכו את העם היושב בירושלים וע"י היסורין שסובל הוא דשרויי בלא עון מובטח לו שהוא בן העוה"ב כמש"ל לא כן כשהולך שם וחוזר דאינו סובל יסורין בישיבתה לא נאמר זה וז"ש אנן בסובלי חלאים מתנינן לה דצריך התמדה בא"י שידור בה ויסבול יסורין בישיבתה ועי"ז שרויי בלא עון:

אשר עפי"ז אפשר לפרש כונת הפסוקים האמו' בסדר היום וכ"ת ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל:

ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך:

ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעיניים:

והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך: די"ל כפל הטוב כמה פעמים והיה די במ"ש פעם א' והטבנו לך. ועוד מאי היא ההטבה שייטיבו לו. ועוד למה אמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך יאמר לא אלך ודי. ועוד מ"ש כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר מה נתינת טעם היא:

ולפי"ה ניחא והכונה דמרע"ה קאי בשיט' מוהרימ"ט ז"ל דס"ל דצריך שידור דירה קבועה בא"י כדי לזכות לחיי עוה"ב ולז"א נוסעים וגו' לכה אתנו ר"ל כמו שאנחנו הולכים לקבוע דירתנו בא"י כמו כן אתה לכה אתנו ועי"ז והטבנו לך דהיינו הטוב ההוא הצפון לצדיקים לעוה"ב כי ה' דבר טוב על ישר' דהיינו העוה"ב דעוה"ב נק' טוב כמ"ש חז"ל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב:

אכן יתרו ע"ה רוח אחרת אתו וס"ל כדעת מוהראנ"ח וה' פ"מ ז"ל דס"ל דאפי' דרך העברה די בזה לזכות לעוה"ב ולז"א לא אלך ר"ל לדור דירת קבע כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך מפני שדירת א"י היא מ"י יסורין ואני זקן ואיני יכול לסבול יסורין משו"ה לא אלך להשתקע:

וע"ז בא כמשיב מרע"ה אל נא תעזוב אותנו. וכ"ה איך אפשר שאני ס"ל כדעת מוהרימ"ט דצריך דירה תדירית והלא כששאלתי מאת ה' בדרך העברה שאלתי שאמרתי אעברה נא וכמ"ש לזה בא לתת טעם כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר דשאני אני דאין ספק בידי לדור בקבע מפני גזרת ה' שגזר עלינו במדבר הזה וכו' א"כ מוכרח אני במעשי לשאול דרך העברה לא כן אתה דיש ספק בידך לדור דירת קבע לא די בהעברה אלא והיה כי תלך עמנו ר"ל כשתלך צריך שיהיה עמנו שוה לנו כמו שאנחנו הולכים לדור דירת קבע כמו כן אתה ובזה והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו דהיינו עוה"ב והטבנו לך ידי"ק:

עוד אפשר לומר בכונת הכתובים באופן אתר בהקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' בכורים ה"ג וז"ל הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי השכי' ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ וכן כהנים ולויים מביאין וקורין מפני שיש להם ערי מגרש ע"כ:

והקשה הרב משנה למלך ז"ל תמוה לי דאף דיכולין לומר לאבותיני מ"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי דומייא דאשה וכהנים ולויים אינם קורים אלא מפני שיש להם ערי מגרש. ועוד דרבינו עצמו כתב בסו' הלכות מעשר ב' דגרים אינם מתודים מפני שאין להם חלק בארץ והניחה בצ"ע. ומזה המגיה ז"ל תירץ משם מ"ז מוהר"ם ו' חביב ז"ל דיש חילוק בין וידוי מעשר למקרא ביכורים דגבי מקרא ביכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבו' לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע"ג דל"א ע"כ נטלו חלק בארץ מ"מ לעת"ל יטלו נחלה הגרים בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס"ם מ"ו ובמ"ר בקהלת ע"פ כל הנחלים הולכים אל הים וטעמא דמלתא דבגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלותיהם הם גרי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו אנחנו ברום המעלות ולא היתה כונתם לשמה משו"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידויי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ א"ר ז"ל יע"ש:

וק"ל טובא ע"ד במ"ש דמקרא ביכורים נאמר בלשון עתיד שהרי אח"כ נאמר בלשון עבר דכתיב ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת וגו' וכמו כן נאמר עוד ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'. הרי דנאמר בלשון עבר:

שו"ר להרב ז"ל עצמו בחי' לסוכה הנקרא כפות תמרים דז"ך ע"ב שהקשה כן ותי' וז"ל וי"ל כיון דנתינה זו אינה תשובה לשבועה כההיא דמעשר ב' דכתיב את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת וגו' לא איכפת לן משום דהכא יש לפרש אשר נתת לי דיהב לי זוזי וזבני בהו כמ"ש בפ' הספינה דפ"א ע"א וכן ויתן לי יש לפרש כן אבל במעשר ב' דכתיב אשר נתת לנו כאשר נשבעת דהוא לשון עבר וסמיך ליה כאשר נשבעת וגו' עכ"ל נתינה ממש שנטל חלק בירושה א' וזה אינו יכול לומר הגר כיון שלא נטל חלק בארץ בירושה א' וכו' ע"כ. הרי בהדיא שכבר דהקשה הרב ז"ל בזה וישבו כנז': אשר מזה תמהני על הרב ספרי דבי רב ז"ל בדף רצ"ה ע"ג שהביא דברי מז"ה המגיה בשם הרב כפות תמרים הללו והקשה עליו דמה יענה האדון על ויתן לנו ואשר נתת לי והניחו בצ"ע והוא תימא איך לא ראה הדברים בשורשן בס' כפות תמרים כמו שציינו ה' המגיה שכבר הק' כן ותירץ:

אלא דאי קשיא הא קשיא על מ"ז מוהר"ם ן' חביב ז"ל במ"ש דלעת"ל יש לגרים חלק בארץ והביא ראיה מפסוק דיחזקאל אהמ"ר נראה דאישתמיט מיניה דברי הספרי ה"ד בילקוט פ' בהעלותך ע"פ נוסעים אנחנו וז"ל אשר אמר ה' אותו אתן לכם ואין לגרים חלק בו ומה אני מקיים והיה השבט אשר גר הגר אתו תתנו נחלתו אם אינו ענין לירוש' תנהו עניין לכפרה וכו' ד"א תנהו ענין לקבורה ניתן לגרים קבורה בא"י ע"כ. הרי בהדיא דס"ל להספרי דאין לגרים חלק בא"י לעת"ל ופסוק דיחזקאל מיירי לענין כפרה או לענין קבורה כמ"ש. ברם מ"ש משם המר' בקהלת לכאורה נראה ראיה נכונה וצ"ל דפליגי הספרי עם המר' הנז' ודו"ק:

ולעיקר הקושיא של הרמש"ל ז"ל נלע"ד לתרץ בשלשה אופנים ויצא הראשון והוא עפ"י מ"ש התוס' במס' בתרא דפ"א ע"א דק' למעוטי וז"ל והא דאמר ר' יאידה בירוש' דגר מביא וקורא דוקא גר מבני קני חותן משה דמצי אמר לתת לנו שנטלו חלק בארץ כדכתיב והיה הטוב ההוא אשר ייטיב וגו' והטבנו לך שנתנו להם דושנה של יריחו והכי נמי תניא בתוספתא דבכורים ר"י אומר כל הגרים מביאים ואינם קורים ובני קני חותן משה מביאים וקוראים עכ"ל. הרי בהדיא דממקום שפסק הרמב"ם ז"ל דינו דהיינו מהירושלמי הנז' כמ"ש מרן כ"מ ז"ל יעו"ש חילקו התוס' דדוקא גר מבני קני חותן משה דמצי אמר לתת לנו וגו' א"כ אף אנן נמי אמרי' דמ"ש הרמב"ם ז"ל הגר מביא וקורא היינו דוקא גר מבני קני חותן משה כמ"ש התו' על דברי הירוש' שהוא מקור הדין דמשם למד רבינו דין זה. והגם דיש קצת דוחק דהיה לו לרבינו לפרש דבריו דבגר מבני קני חותן משה מיירי מ"מ לפי חומר הנושא יכולין אנו לפרש כן כמ"ש:

גם את השני אפשר לומר עפ"י מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' בכורים ה"א וז"ל ומביאין ביכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא שהקונה בסוריא כקונה בירוש' ע"כ. וכתב מרן כ"מ ז"ל משנה בספק דבכורים וז"ל ואלו מביאים וקורין וכו' ופ' כת"ק ע"כ הרי דמביאין וקורין יע"ש: עוד כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' שמיטה הי"א וז"ל כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען וכו' ויראה לי שאין הדברים אמורים אלה בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות בכל ישראל עכל"ה:

ולפי זה ה"ה בגר ג"כ שמה שאין לו חלק בארץ היינו במה שנכרת לאבות אבל במה שכבשו המלכים ידו כיד ישראל וא"כ מ""ש רבינו הנ"ל מביא וקורא מיירי בארצות שכבשו המלכים כגון סורייא וכיוצא שחייב כדין ישראל:

ויש להסמיך חילוק זה בדבריו כמ"ש ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ ופי' הכ"מ ז"ל כלומר אעפ"י שאברהם אף לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שכתחלה קודם שנא' לו כי אב המון וגו' היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע"כ והכונה שבא לתת טעם למה במה שנכרת לאבות אין להם חלק בארץ ובמה שכבשו המלכים ידם כיד ישראל לז"א מפני שבתחילה קודם שנא' לו כי אב המון וגו' ודו"ק: גם את השלשי אפשר לומר כמ"ש בפ"ק דבכורים הקונה ב' אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא וכו' ג' אילנות מביא וקורא מפני שנקרא אחיזת קרקע ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' בכורים הי"ג א"כ אפשר שזה יהיה כונת רבינו דאמר הגר מביא וקורא דאיירי שקנה ג' אילנות דשפיר יכול לומר אשר נתת לי ופי' דיהבת לי זוזי וזבני בהו כמ"ש בתרי דפ"א יע"ש: ומעתה נבוא לכונת הפסוקים ויאמר משה לחבב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם דהיינו במה שכבר נשבע ה' לאברהם אע"ה וכרת עמו הברית ובזה לא אפשר ליתרו ליטול כיון שאין לגרים חלק בארץ וכמ"ש בספרי אותו אתן לכם ולא לגרים אבל למולם עכ"ז לכה אתנו והטבנו לך שיכולים אנו להתחסד עמך ולעשות לך טובה ליתן לך חלק בארץ בכיבוש המלכים דזה נקרא הטבה אבל במה שנשבע ה' לאברהם אין לך חלק בה יען כי ה' דבר טוב על ישראל ר"ל כשדבר ה' לאאע"ה ליתן לו הארץ היינו לישראל דוקא ולא לגרים כמ"ש לזרעך נתתי וגו':

והנה יתרו לא נתרצה בזה מב' טעמים חדא דלא רצה לסמוך עצמו על הספק דבשלמא אם היו נותנים לו חלק במה שנשבע הקב"ה לאאע"ה הוא ודאי דודאי יש לו חלק לא כן במה שיכבשו המלכים אפשר שלא יכבשו ולא יהיה לו ועוד שלא רצה שיקראו לו בשם גר ומשו"ה קאמר לא אלך ודרשו רז"ל לא אניח את הודאי ואטול את הספק רמז למ"ש הט' הא' ועוד כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך דשם לא יקראו אותי בשם גר שם רמז לט' ב' שכתבנו: ויהי כמשיב מרע"ה על אחרון ראשון אל נא תעזוב אותנו ר"ל אין אנו חושבים אותך כגר שאז"ל נכסי הגר כל הקוד' בהם זכה ונמצא עוזב נכסיך לנו אין אתה כן. ועלא' אחרון כי ע"כ ידעת חנותי' במדבר שם רמ"ז למ"ש הרמ"ז מוהרמב"ח ז"ל דמה שאין לגרים חלק בארץ מפני שמתלוים עם ישר' בשעת רוממותם אבל אתה ידעת חנו' במדבר שהיינו במקום נחש שרף ועקרב והיינו סובלים יסורין ועכ"ז נתלוית עמנו א"כ לך לבדך יכולין אנו ליתן לך חלק בארץ:

ולז"א והיה לשון שמחה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך ר"ל הטוב ההוא בעצמו אשר ייטיב ה' עמנו דהיינו במה שכרת ברית לאברהם שהיא א"י מאותו הטוב עצמו והטבנו לך ולא מכיבוש המלכים וזהו לך לבדך ולא לשאר גרים:

ומ"ש והיית לנו לעיניים היינו עפ"י מ"ש בספרי שתהא יושב עמנו בסנהדרין ותהא מורה בדברי תורה ע"כ וזה הוכחה שאין אנו מחשיבים אותך כשאר גרים וכו' והיינו כמו שפי' הרמב"ם ז"ל דגר אינו יושב בסנהדרין. עוד אפשר לפרש המשך הפסוקים אלו די"ל מלבד וכו':

ויאמר משה לחבב בן רעואל המדייני חתן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי ע"כ ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך די"ל עוד מלבד מה שדקדקנו לעיל עוד:

והנה בכתובים הללו יש לדקדק א' כמ"ש אותו אתן לכם דמילת אותו הוא שפת יתר והוה סגי באומרו אתן לכם ותו כמ"ש כי ה' דבר טוב על ישר' דמשמע על ישראל דוקא ולא לגרים וא"כ אדרבא מטעם זה ימנע מהלוך אליו ותו איכא למידק במ"ש לא אלך וגו' וארז"ל לא אניח הודאי מפני הספק ובספרי אמרו דאמר לו למחר כשתחלק א"י לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם א' בתוך שלו אלא הרני הולך לארצי ואוכל פירות מארצי ושותה יין מכרמי והדבר תמוה דמה מקום יש להסתפק מאחר שאמרו לו והטבנו לך וארז"ל זה דושנה של יריחו שהיה ת"ק אמה על ת"ק אמה א"כ היאך אומר איזה שבט מכם שיתן לי כרם א' ותו יש לדקדק במ"ש לו משה אל נא דמילת נא היא תפילה. ועוד מה הוסיף בדבריו אלו האחרונים כי ע"כ ידעת חנותינו וגו' והיה הטוב וגו' על דברי הראשונים שלא נתרצה בהמה ואיך יתרצה באלו ועוד מאי הטוב ההוא דתיבת ההוא שפת יתר:

האמנם נלע"ד שהדברים מגיעים למאי דתמן תנינן בגיטין פ' מי שאחזו דע"ד אמר רשב"ג מעשה בצידן באחד שאמר לאששו ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי איצטלתי ואבד איצטלתו ואמרו חכמים תתן לו את דמיה. ובגמ' מאי תנא דקתני מעשה חסורי מחסרא והכי קתני אם אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי איצטלתי ואבדה איצטלתו דוקא קאמר רשב"ג אומר תתן לו את דמיה ואמר רשב"ג מעשה נמי בצידון בא' שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ וכו' ואבדה איצטלתו ואמרו חכמים תתן לו את דמיה ופירש"י דהיינו טעמא דרשב"ג משום דלא איתכיון זה אלא להרוחה דידיה:

עוד שם בעא מיניה רבי אשי מרבי יוחנן ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ואח"כ חזר ואמר מחולים לך מהו ופירש"י מי הוייא הך מחילה קיום תנאיה וכאלו נתנה לו או לא תיבעי לרבנן תיבעי לרשב"ג תיבעי לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא מחלה גבה אבל הכא הא קאמר לה מחולים לך ופירש רש"י תיבעי לרבנן דאמרי דדמי לאו במקום איצטלית קיימי אבל הכא הא אחלינהו והוי כאלו קבל המעות ממש דמחילה כקבלה או"ד אפי' רשב"ג לא קאמר אלא דקא מפייסה ליה בדמי אבל לגמרי לא א"ל אינה מגורשת כלומר דמחילה לא הוי כקבלה:

איתיביה האומר לחבירו קונם תהא עליך כל הנאה שתהנה ממני אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חיטין וב' חביות של יין ר"מ אוסר עד שיתן וחכמים אומרים אף זה יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם ואומר הריני כאלו התקבלתי ופירש"י דיכול הנודר להתירו מאיליו בלא שאלת התרת חכם ואומר לו וכו' אלמא מחילה כקבלה א"ל הכי השתא התם לצעורא קא מכוין ולא ציערה הכא משום הרוחה קא מכוין והא לא איצרי' ופירש"י משום הרווחה שהיה צריך לבני:

עוד מייתו שם ההוא גברא דא"ל לאריסיה כ"ע דלו תלת דלוותא ואכלי רבעא את דלי ארבע ואכול תילתא לסוף אתא מיטרא א"ר יוסף הא לא דלא כלומר ולא שקיל אלא רבעא. רבה אמר הא לא איצטיריכא כלומר ושקיל תילתא דמזלו גרם לימא ר"י דאמר כרבנן ורבה דאמר כרשב"ג ופרש"י כרשב"ג שסובר דדמים במקום איצטלית קיימי הכא נמי המטר במקום ההשקאה ופריך ותסברא והא קי"ל הילכתא כוותיה דרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג אלא לעולם כרבנן כלו' ותרווייהו אליבא דרבנן אמרי לה רב יוסף כרבנן ורבה אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלצעורה קא מכוין חבל הכא משום הרווחה הוא והא לא איצטריך ע"כ:

הנה נמצינו למידין דהיכא דלהרווחה קא מכווין כההיא דקונם ומטר כ"ע מודו דמעיקרא כי מתני לאו בדוקא קא מתני וגבי גיטין הוא דאיפליגו דרבנן סברי דלצעו' קא מכוין ואיצטלית דוקא קאמר. ורשב"ג סובר דאף בגיטין נמי כי קא מתני להרווחה קמכוין ודמים במקום איצטלית קיימי: ולענין הלכה כבר אמרו דאין הלכה כרשב"ג דהכי פסקו שם בהדייא בדע"ה ארבב"ח אר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראייה אחרונה וצידן היינו מתני' ע"כ וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל זולת הרא"ש והטו"ר ז"ל דיצאו לידון בדבר החדש כאשר נבאר אח"כ: וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל איצטלית דוקא קאמר הקשו בתוספות במאי עסקינין אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לה האיצטלית תיפשוט כעין דבסמוך דא"ל מחולין לך דלרבנן לא מצי מחיל ולרשב"ג מצי מחיל ואי בשאינו רוצה לקבל הדמים א"כ תיפשוט בעין דנתינה בעל כרחו הויא נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאיצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתו נתינה ורשב"ג אפי' הכי פליג ומכשיר אלמא לכ"ע נתינה בע"כ הויא נתינה ובתוספות העלו הדבר בקושי וכו' יע"ש:

אשר מדברי הרשב"א ז"ל הללו ק"ל טובא על דברי הרא"ש ז"ל שכתב בסוגיין וז"ל חוץ מערב וצידן וכו' הילכך איצטלית דוקא בעייא למיהב ליה ואי אבדה אע"ג דיהבא ליה דמי לא הוי גיטא ויראה לי דמדעתו הוי גט ואע"ג דבמחולין לך לא הוי גט שאני התם דלא ציערה אבל הכא דיהבא לו דמי וציערה על גוף האיצטלית יכול למחול עכ"ל. וכדבריו נמי כתב בנו הטו"ר ז"ל בסי' קמ"ג סעיף ד' יע"ש:

והנה מ"ש דמדעתו הוי גט לכאורה ק"ל טובא דלפי דבריו הא דאיפליגו רבנן ורשב"ג היינו דוקא כשאינו מתרצה בדמים אלא באיצטלית וא"כ קשה דתיפשוט מיניה דנתינה בע"כ הוייא נתינה לכ"ע דהא לא פליג רבנן אלא משום דסברי דאיצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתו נתינה ואפי' בהכי פליג רשב"ג וס' דלאו דוקא ונתינתו נתינה אלמא מוכח דהיכא שנותן הדבר שהתנה בעצמו אפי' בע"כ הוייא נתינה והוא ממש הקו' שהק' הרשב"א משם התוס' בעיקר הסוגייא לצד דאם פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג הוא בשאינו מתרצה בדמים א"כ הרא"ש ז"ל דאוקי פליגתייהו בין מתרצה לאינו מתרצה ק"ל דתיפשוט מינה וכי':

וראיתי להרב ב"ח בסי' קמ"ג שהביא משם מוהרש"ל ז"ל שהק' על הרא"ש ז"ל בהפוך מזה דניפשוט דנתינה בע"כ לא הוי נתינה לרבנן דקיי"ל כוותייהו ע"כ:

ואנכי לא ידעתי איך נוכל להפשוט מכאן דנתינה בע"כ לא הוי נתינה דהא עיקר פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג אינו בנתינה בע"כ דאם איתא דהוי בהכי, א"כ ליפליגו וליתני באיצטלית גופא ומה אירייא דמים ועוד דבש"ס מוכח בהדייא דפלוגתייהו הוא דרבנן סברי דאיצטלית דוקא קאמר משום דלצעורה קמכוין ורשב"ג סבר דלאו דוקא דלהרווחה קמכווין כדמוכח מההיא דקונם ודמטר והרא"ש ז"ל נמי כשהוקשה לו מההיא דמחילין לך חילק נמי הכי דהתם לצעורה קמכוין ולא ציערה כלל וא"כ ליכא להוכוחי מכאן דלרבנן נתינה בע"כ לא הוי נתינה דאני אומר שאני הכא דאיצטלית דוקא קאמר לא כן בעלמא ובע"כ הוייא נתינה:

וכבר ראיתי שה' ב"ח פשה זה תי' לקושייא הנז' שכ' וז"ל ונ"ל דאע"ג דנתינה בע"כ הוייא נתינה הכא שאני דלצרה קמכוין ואיצלטלית דוקא קאמר ע"כ:

והרואה יראה שזה ודאי דרך עקומה דטפי הי"ל להקשות על רש"ל דאיך אסיק אדעתיה שנוכל ללמוד מכאן לרבנן דתנינה בע"כ לא הוי נתינה כמ"ש לעיל: ועוד תמהני עליו דאיך נחה דעתו בתי' זה שבאמת ק' דכיון דטעמא דרבנן הוא דבדוקא קא מתני דלצעורה קמכוין הא לאו הכי נתינתו נתי' אפי' שהוא בע"כ א"כ נילף מינה דבעלמא היכא שנותן הדבר שהתנה בעצמו דלצעורה קמכוין והא ציערה וכן היכא דלהרוחה קמכוין אליבא דכו"ע הוי נתינה וכקישיין דלעיל משם הרשב"א שהביא משם התוס' א"כ הי"ל להקשות אח"כ בהפיך:

שוב בא לידי ס' יש"ש לגיטין וראיתי שם דקושי' על הרא"ש הוא דלפי דבריו נפשוט דנתי' בע"כ הויא נתינה כקושיין שהקשינו משם הרשב"א והוא פליאה רבא על הב"ח דהיכן ראה זה בדברי מוהרש"ל ואפי' אם נאמר דנוסחה מוטעת נזדמן לפניו אפי"ה הי"ל לה' ז"ל עפ"י רוב חכמתו וחריפותו להרגיש מזה ולומר דטעות נפל בדבריו כנז':

ומן התימא ג"כ על הרב בית שמואל שגם הוא העתיק דברי הב"ח משם מוהרש"ל ' ולא ראה דברי רש"ל במקומם ולא הרגיש מזה כלל והוא רצה לתרץ תי' ב' ולא ידע דמעיקרא קושייא ליתא ועוד תימא עליו דנר' דאפי' דברי הרב ב"ח לא ראה אותם במקומם שהרי כ' הק' ה' ב"ח משם מוהרש"ל וכו' ולא תירצו ולי נראה לתרץ וכו' ע"כ והרואה יראה שכבר הב"ח ז"ל תי' תירץ לזה באופן שדברי ה' ב"ח וה' ב"ש שגבו ממני:

שוב ראיתי ג"כ להפרישה בסי' הנז' שהק' בשם רבו ז"ל דניפשוט מינה דנתי' בע"כ ה"נ כקושיין:

אך את זה ראיתי לרש"ל ז"ל שם שהק' עוד על הרא"ש וז"ל גם ק"ל דמאחר דאמרי' לצעורא קמכוין בתחי' שתתן האיצטלית מאי מועיל אח"כ מחילה שלאחר זמן עכ"ל הנה כוונתו רצוייה שהוא ז"ל סובר דכיון דלרבנן כי קא מתני מעיקרא אדעתא דאיצטלית דוקא קמתני דלצעורה קמכוין א"כ כי קא מתרצה אח"כ בקבלת דמים הוא דקא בטיל לתנאי דמעיקרא וע"ז הוק' לי דמה מועיל מה שמתר' אח"כ בקבלת הדמים כיון דסוף סוף לא אקיים תנאו: האמנם אהמ"ר הא ליתא דהרא"ש ז"ל לא קאמר דמדעתו גוי גט אלא משום דהיכא ששתרצה עתה בדמים כ"ע מידו דאיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא כי התנה באיצטלית לאו דעתיה איצטלית דוקא אלא אף לדמיה ואף דרבנן סברי דבגיטין לצערה קא מכוין הא ציערה בדמים ולא דמייא לההיא דמחולים לך דהתם לא ציערא כלל כמ"ש הרא"ש מיהו היכא דאינו מתרצה עתה בדמים בהא הוא דפליגי דרבנן סברי דכיון דאינו מתרצה עתה בדמים א איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא האיצטלית דוקא התנה ורשב"ג סובר דכיון דלצעורי לא קמכוין אלא להרווחה אף שאינו מתרצה עתה בדמים מ"מ מעיקרא כי התנה לאו דעתיה האיצטלית דוקא התנה וזה פשוט וברור:

וחזה הוית לה' מכתב מאליהו בשער ח' סי' יו"ד שעמד על דברי הרא"ש הללו והק' כקושיין דניפשוט מינה דנתי' בע"כ הויא נתי' ורצה לתרץ דמ"ש הרא"ש ז"ל דמדעתו הוי גט היינו כשמוחל בפי' על גוף האיצטלית ומתרצה בדמיה אבל במקבל הדמים סתם ואינו תובע האיצטלית בהא הוא דאיפליגו רבנן ורשב"ג. ומזה תמה על הש"ע שאחר שהביא לשין הרמב"ם הביא דינו של הרא"ש בלשון זה ויש מי שאומר שאם הוא מתרצה בקבלת הדמים הוי גט ע"כ ותמה עליו שלא ביאר כל צורכו דהרא"ש ז"ל לא קאמר אלא במוחל בהדייא על גוף האיצטלית ע"כ יע"ש:

ולענ"ד דברי הטור אינן עולין יפה לפי דרך זה שכ' וז"ל ע"מ שתתן לי איצטלתי ואבדה אפי' אם נתנה לו דמי' אינו גט אא"כ הוא דמתרצה בקבלת הדמים עכ"ל והרואה יראה דמ"ש אפי' אם נתנה לו דמיה קשה להולמו לפי דרך הרב ז"ל דמאי אירייא במה שהיא נותנת והלא עיקר החידוש במה שהוא מקבל הדמים סתם והכי הו"ל למימר אפי' אם קבל הדמים אינו גט אלא א"כ הוא מתרצה בקבלת הדמים:

ומה שהכריח הרב ז"ל דע"כ מ"ש הטור אפי' אם נתנה וכו' איירי כשקבל הדמים סתם דאילו סירב ולא רצה לקבלם הו"ל נתינה בע"כ ואיהו ז"ל פסק קמי הכי דנתינה בע"כ הויא ספק מגורשת. הא ודאי לא מכרעא מידי דהכא שאני דבדוקא קא מתני דלצעורא קמכוין ומשו"ה כשאינו מתרצה בדמים לא הוי גט לרבנן דקי"ל כוותייהו וא"ש א"כ משמע דבנותן החפץ בעצמו אפי' בע"כ הויא נתינה לכ"ע הא ודאי היא גופא דקשייא לן על הרא"ש ז"ל ועל הטור כמ"ש לעיל משם רש"ל. ולע"ד נראה לישב דעת הרא"ש ז"ל דמ"ש דמדעתו הוי גט היינו דוקא כשהוא מעצמו ומרצונו מתרצה בדמים בלי שום פייוס והכי דייק לישנא דמדעתו דבזה אפי' רבנן דסברי דלצעורא קמכוין מודו דאיגלאי מלתא למפרע כי התנה מעיקרא ע"מ שיתן לו האיצטלית לאו דעתיה האיצטלית דוקא ושוב כשמתרצה מעצמו בדמים קיים תנאה הוא ומגורשת ולא דמייא לההיא דמחולין לך דאע"ג דהתם נמי הוא מדעתו מ"מ לצעורה קא איכיון ולא ציערה כלל ואפי' רשב"ג מודה כדאי' בש"ס וכמ"ש הרא"ש אמנם כשהוא מתרצה ע"י פיוס הוא דאיפליגו דרבנן סברי דכיון דהוא ע"י פיוס מתפייס איגלאי מילתא דמעיקרא כי התנה על אותו דבר דוקא התנה ולא על שיווייו וכי קא מתפייס עתה בדמים הוא דקא מחיל לתנאי ומשו"ה אינה מגורשת ורשב"ג סובר דאף בכי האי גוונא הוייא מגורשת דלהרוחה קא מכוין ומעיקרא כי התנה ע"מ שיתן לו האיצטלית לאו דעתיה האיצטלית דוקא:

ובהכי נמי מתפרשים דברי הטור שכתב דאפילו אם נתנה לו דמיה כלומר שנתנה לו דמיה ע"י פיוס אינו גט דהלכה כחכמים אא"כ הוא מתרצה בקבלת הדמים הוא דיקא ר"ל שהוא מדעתו ומרצונו מתרצה בדמים בלי פיוס דבזה אפי' רבנן מודו דהוי גט כמש"ל:

ובזה אזדא נמי תמיהת הרב מכתב מאליהו שתמה על הש"ע שלא ביאר כל הצורך ולפי דרכינו הדבר מבואר בדבריו כמ"ש שאם הוא מתרצה בדמים: אך את זה ק"ל בדברי הרא"ש והטו"ר ז"ל ממה שאמרו שם לקמן בדע"ה ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר הרי זו מגורשת מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר ר"ח הא נמי רשב"ג הוא דאמר תתן לו את דמיה. ולכאורה ק"ל דאם איתא כמ"ש הרא"ש דהיכא שמתרצה בדמים כ"פ מודו דהוי גט א"כ לוקמא הך ברייתא אליבא דכ"ע כמ"ש ואמאי מוקי לה כרשב"ג שהוא דלא כהלכתא:

ונ"ל בדוחק דאה"נ דהוה מצי לאוקמא אליבא דכ"ע אלא דחיקא ליה לתלמודא לאוקמא בהכי משום דהיא אוקמתא דלא רמיזה בברייתא כלל דסתמא קתני ובשלמא בשאינו מתרצה וכרשב"ג ניחא ליה לאוקמי משום דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דמתני' הוא בשאינו מתרצה ומוקי ג"כ לברייתא כרשב"ג דהיינו בשאינו מתרצה שהוא מעין פלוגתייהו דמתניתן ואה"נ דהיכא שמתרצה דינו של הרח"ש אמת דכ"ע מודו דהוי גט:

ומצורף לזה נקדים עוד מ"ש בע"ז פ' השוכר את הפועל דס"ג בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר ורימנהי בא עליה ואח"כ נתן לה אפילו מכאן עד ג' שנים אתננה אסור אמר ר"ן בר יצחק ל"ק הא דאמר לה התבעלי בטלה זה הא דא"ל התבעלי בטלה סתם ופירש"י בטלה זה כל כמה דיהיב ליה הוי אתנן דמהשתא קניתיה בטלה סתם כי יהיב ליה לאח"ז לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקנייה ליה ופריך וכי א"ל בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה בזונה גויה דלא קנייא במשיכה ע"כ:

והקשה הרא"ש ז"ל דהא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה מלאכה אצל בעה"ב קנה שכרו וביאה דבר שנותנין עליו שכר הוא ואמאי לא נתן לה הטלה בביאה מכאן נ"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך יכול לתת לו דמי החפץ בשכרו דודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל בגוף החפץ א"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות פועל בשעת עשיית מלאכה וכיון שיכול ליתן לה דמי הטלה הוי כמו טלה סתם עכ"ל וכדברי הרא"ש כתב נמי הרשב"א והביאו הריטב"א שם בחי' וכ"כ הר"ן ז"ל ע"ש:

ושוב מצאתי בהגה מור"ם בסי' של"ב שהביא משם תשו' מוהר"ם ב"ב בסי' קס"ה שהביא משם ר"ת שכ' כדברי הרא"ש ז"ל יע"ש:

איברא דראיתי לה' בעל תרומת הדשן ז"ל בסי' שי"א שכתב דהא דאמרי' דהיכא דלהרווחא קמכוין דחזרת דמים הויא חזרה היינו דוקא היכא דליתיה החפץ בעיניה אבל היכא דאיתא החפץ בעיניה צריך לתת לו החפץ וחזרת דמים לא הויא חזרה אף דלהרווחה קא מכוין ודקדק כן מדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל דאם איתא דכל היכא דלהרווחה קמכוין אפי' דאיתא החפץ בעיניה חזרת דמים הויא חזרה מאי איריא שכר פעולה דנקט הרא"ש הא כל מילי נמי הוי דינא הכי ואמאי לא מייתי הרא"ש ראייה מפ' מי שאחזו דאמרו שם דהיכא דלהרווחה קא מכוין כ"ע מודו דחזרת דמים הוייא חזרה אלא ע"כ כל היכא דאיתא לחפץ בעיניה צריך ליתן לו ולא דמיו אפי' דלא מכוין רק להרווחה ודוקא היכא דליתא בעיניה שנאבד או נתקלקל מתקיים התנאי בדמיו רק בשכר פעולה אפי באיתא בעיניה נותן לו דמיו דהפועל לא זכה בו בשום קנין ולא קנה אלא דמים ע"כ:

ותמהני על הרב ז"ל שנראה ממה שדקדק מדברי הרא"ש שהוא ז"ל סובר לדעת הרא"ש נמי דהיכא דאיתא החפץ בעיניה אפי' דלהרווחה קמכוין חזרת דמים לא הוייא חזרה וזה תימא דמדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין מוכח בהדיא שסובר דהיכא דלהרווחה קא מכוין אפי' דאיתא החפץ בעיני' חזרת דמים הוי קיום התנאי שכ' שם לענין המקדש את האשה בטבעת שאולה וז"ל אמנם נ"ל אם א"ל השאליני טבעת זו כדי לקדש בו את האשה דהויא מקודשת כי אדעתא דהכי מסר לו הטבעת ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה לכל הפחות תהיה מתנה ע"מ להחזיר והויא מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזרנה לו או יחזיר לו דמיו וחזרת דמים הוייא חזרה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג באיצטלות דוקא התם דלצעורה קמכוין וכה"ג מפליג הגמ' שם אבל הכא משום הרווחא ק"מ והא קא רווח וגבי שור בפ' י"נ יראה דאם אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו הרי זה קדוש אע"ג דקאמר ותחזירהו לי כיון שהחזיר לו דמים ויכול לקנות בהם שור אחר כיוצא בזה ש"ד וכו' ע"כ. וכן כתב בתשו' כלל ל"ה עי"ש:

הרי בהדיא דהגם שהטבעת והשור הם בעין כיון דלהרווח' קא מכוין סובר הרא"ש דחזרת דמים הויא חזרה ועיין בס' בני אהרן דקכ"ז ע"ב שהכריח כן בדעת הרא"ש מההיא דקידושין יע"ש:

וא"ת א"כ חזרה קושיין לדוכתין דמאי אירייא שכר פעולה דנקט הרא"ש הא כל מילי נמי הוי דינא הכי ואמאי לא נסתייע הרא"ש ז"ל מסוגיין דפ' מי שאחזו כמו שהקשה הרב ז"ל. לזה ודאי י"ל דאה"נ דלדעת הרא"ש דבפועל ובכל מילי הוי דינא הכי דאפי' דאיתא החפץ בעיניה מצי לסלוקי בזוזי ומה דלא מייתי ראיה מההיא דפ' מי שאחזו הוא משום דהתם יש לבעל דין לחלוק ולומר דפלוגתיהו דרבנן ורשב"ג הוא בשאין החפץ בעין דהכי קתני מתני' ואבדה איצטליתו אבל אם האיצטלית הוא בעין לעולם אימא לך דאפי' רשב"ג שסובר דלהרווחה קמכוין יודה דחזרת דמים לא הוייא חזרה וכן יש ללמוד מההיא ברייתא דע"מ שתחזיר לי את הנייר דמוקי לה כרשב"ג ודחי לה אביי ואמר אימור דארשב"ג היכא דליתא בעיניה היכא דאיתיה בעיניה מי אמר הרי דאפי' רשב"ג שסובר דלהרווחה קא מכוין אפי"ה דוחה היכא דאיתא בעיניה מי אמר ומרשב"ג נשמע לרבנן ואע"ג דבדרך דחייה קאמר לה כמו שכן הוא דעת הרא"ש מיהו אפשר לדוחה לומר דהכי הוי קושטא דמלתא משוה הכי לא מייתי ראיה הרא"ש משם אלא דייק ליה מסוגייא דע"ז דשם מוכח בהדיא ואפי' מי שיסבור דהיכא דאיתא החפץ בעיניה אפי' דלהרווח' קמכוין חזרת דמים לא הויא חזרה מודה בודאי דלענין שכר פעולה אפי' דאיתיה החפץ בעיניה דמצי לסלוקי בזוזי כנ"ל בדעת הרא"ש ז"ל ודעת התה"ד ז"ל במה שנראה שסובר בדעת הרא"ש לא"ת. ודע דלדעת הרא"ש ז"ל מאי דנקט מתני' ואבדה איצטליתו לחידושא דרבנן נקיט הכי דאפילו דליתיה האיצטלית בעיניה כגין דלצעורה קמכוין איצטליתא דוקא קאמר וכמו שכן כ' הב"ח בסי' הנז':

ובהיותי בזה ראיתי להר' מחנה אפרים ז"ל בה' זכיה ומתנה סי' כ' שהי' רוצה להכריח דלא כהרא"ש ז"ל מההיא דפ' י"נ דשור זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי שאמרו שאם הקדישו והחזירו אינו קדוש ואי חזרת דמים הוייא חזרה אפי' כי איתיה בעיניה אמאי אינו קדוש ליהוי קדוש ויחזיר לו הדמים. ושוב כתב שכבר ראה להרא"ש ז"ל בפ"ק דקידישין שכתב דאם החזיר לו המעות הוי קדוש וכתב עוד דכל זה אפשר לומר בדברי התלמוד אבל בדברי הטו"ר שכ' דאינו קדוש משום שאם אתה אומר שהוא קדוש נתבטלה המתנה משמע דחזרת דמים לא מהני כיון דאיתיה בעיניה ומזה למד דהמקדש את האשה במתנה שנתנו לו ע"מ להחזיר הוי ספק קידושין ע"כ:

הנך רואה בעיניך שהרב ז"ל סובר כדעת הטו"ר דפליג אאביו הרא"ש ז"ל וסובר דכל היכא דאיתיה בעיניה אפי' דלא מכוין רק להרויח חזרת דמים לא מהני:

ונוראות נפלאתי עליו איך אישתמיט מיניה דמר דברי הטו"ר ז"ל שבאה"ע סי' כ"ח דשם הביא דברי אביו ז"ל שבפ"ק דקידושין ומוכח שם שדעתו כדעת אביו ז"ל דהיכא דלהרווחת קמכוין חזרת דמים הוייא חזרה אפי' דאיתיה בעיניה כההיא דהמקדש בטבעת שלו או במתנה שנתנו לו ע"מ להחזיר דהוייא מקודשת היכא שמחזיר דמי הטבעת והמתנה הפיך דינו של המח"א שרצה להוציא מדברי הטו"ר דהמקדש את האשה במתנה שנתנו לו ע"מ להחזיר דהווי ספק קידושין. והמשמעות שכתב הרב מדברי הטו"ר נראה שהוא ממה שהטו"ר ז"ל לא סיים דאם החזיר הדמים הוי קדוש כמ"ש הרא"ש בקידושין: ולפי מה שכתבנו י"ל דכיון דהרא"ש ז"ל השוה לן המקדש בטבעת שאולה עם ההיא דשור דכמו שבטבעת שאולה חזרת דמים הוייא חזרה ה"נ הדין בשור וא"כ י"ל דהטו"ר ז"ל סמך על מה שכבר הביא באה"ע משם אביו במקדש בטבעת שאולה אי במתנה שנתנו לו ע"מ להחזיר דודאי ממנו נקח לדין השור באופן שדברי המח"א צא"ת:

ואיך שיהיה דמצינו למדין מכל האמור דהיכא דלהרוחה קמכוין וליתיה החפץ בעיניה כ"ע מודו דחזרת הדמים הוי חזרה. והיכא דאיתי' בעיניה לדעת הרא"ש והטו"ר ז"ל הוי חזרה וכן נר' מדברי רבינו ירוחם הובאו דבריו בהג"ה ח"מ סי' רמ"א שכתב וז"ל המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פ' יכול ליתן לו דמי החפץ ומדלא חילק משמע דהגם שהוא בעין יכול לתת לו דמי החפץ וכן ראיתי לה' בני אהרן שהביא דברי רבינו ירוחם ודקדק כמו שכתבנו וכמו כן דקדק נמי מדברי הרב הנמקי שבפ' י"נ בההיא דשור זה נתון לך וכו' יע"ש. ולדעת הרב תה"ד כל היכא דאיתיה בעיניה צריך. ליתן לו. והרב מח"א ז"ל כתב שכן נ"ל בדעת הרב בעל העיטו"ר ז"ל. וכל זה אינו אלא כשאר תנאים דבעלמא אבל בשכר פעולה כ"ע מודו דאפילו דאיתיה לחפץ בעיניה יכול ליתן לו דמיו אליבא דכ"ע:

ומעתה נבוא לכוונת הכתובים דהנה מה שהיו רוצים ליתרו שילך עמהם היינו טעמא כמו שאמרו רז"ל שהי' מאיר עיניהם בהלכה אי נמי כמ"ש בספר פענח רזא בשם הר' אליעזר מגרמיזא ז"ל שהיו מבקשים ליתרו מפני שהוא היה יודע מוצאן ומובאן של או"ה להורות להם את הדרך לא יכשלו בה עיי"ש ולכן אמר לו משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם אותו דוקא ולא דבר אחר במקומו ולכן לכה אתנו להורות לנו את הדרך א"נ שתהא מאיר עינינו בהלכה כמו שאמר לו אח"כ והיתה לנו לענים ובעבור זה והיה שכרך והטבנו לך דהיינו דושנה של יריחו וכי תימא שלמחר אנו חוזרים ומסלקים אותך בדמים כמו שהוא הדין בפועל בעלמא שאף עפ"י שנדר לו הבעה"ב ליתן לו חפץ יכול לסלקו בדמים כמ"ש הרא"ש והודו לו כל הפוסקים לזה בא משה ואמר כי ה' דבר טוב על ישראל כלומר כמו שהשי"ת אינו חוזר בו כשהוא לטובה וכמו שאמרו חז"ל דכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר בו גם אנחנו לא נחזור בנו ואנו נותנים לך מה שנדרנו ליתן לך דהיינו דושנה של יריחו דוקא ולא מסליקינן לך בדמים ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך לא אניח את הודאי בשביל הספק כלומר שדוקא השי"ת אינו חוזר בדיבורו כי לא אדם הוא להנחם אבל ב"ו יכול לחזור בו וליתן לו דבר אחר כמו שכן הוא הדין בפועל בעלמא דאעפ"י שהתנה עמו ליתן לו איזה חפץ יכול לחזור בו ולסלקו בדמים דחזרת דמים הוייא חזרה לכן לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך שהוא הודאי ואהיה אוכל פירות מארצי ושותה יין מכרמי כמ"ש רז"ל לזה השיב לו משה אל נא תעזוב אותנו נא דייקא כלומר לא דמי נדון זה לדין פיעל דעלמא דשאני הכא דאיכא פסידא שכבר בירר ופירש דבריו בהדייא שהוא רוצה שדות וכרמים כמו שיש לו בארצו דאדעתא דהכי הוא דהולך עמהם ווה דומה לאיצטלית דצריך ליתן לו האיצטלית דוקא ולא דמים למאי דאמרינן משים הרווחה קא מכוין והא קא רווח דהכא הא גלי דעתיה שאם יתנו לו דמים הפסד הוא לו ולא ריוח וא"כ עכשיו שגלית דעתך שאתה רוצה החפץ בעצמו דהיינו דושנה של יריחו וביאתך עמנו אדעתא דהכי הוא אין אנו יכולים לחזור ולכן אל נא תעזוב אותנו ובשביל כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר והיתה לנו לעיניים והיה כי תלך עמנו אנחנו חייבים ליתן לך החפץ בעצמו כמו שהתנית עמנו בפי' דהיינו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו ההוא דייקא דהיינו גוף הדבר בעצמו והטבנו לך ולא דבר אחר ודו"ק:

ובזה אפשר שיובנו פסוקי הכרוז בשמואל א' סי' י"ז ויאמר איש ישראל וגו' והיה האיש אסר יכנו וגו' ואת בהו יתן לו וגו' ויאמר דוד וגי' מה יפשה לאיש אסר יכה יגו' ויאמר לו העם כדבר הזה וגו' ויאמר כדבר הזה וישיבהו העם דבר כדבר הראשין ע"כ והדקדוקים ידועים והכונה דדוד נתפחד עמ"ש ואת בתו יתן ואפ' שיחזור בו ויתן לו ממון ערך דמי בתו כמו שכן הדין בפועל דעלמא לזה חזר ושאל מה יעש' וגי' ויאמר לו העם כדבר הזה ר"ל הדבר הזה דוקא ולא דבר אחר וחזר עוד פ"א ושאל והשיבו לו כדבר הראשון כ"ז לגלות דעתו שרצינו בזה דוקא ולא בדבר אחר והן הן זכרון דברים לעה מצוא ועדיין צריך לעיין במפרשים. עוד אפשר לפרש כוונת פסוקי חובב בהקדים מ"ש מוהרשד"ם ז"ל בסי' קי"ח בשם המרדכי ז"ל בפ' זה בורר בשם תשו' מוהר"ם ז"ל ראובן שאמר לחבירו חלמוד תורה לבנך ואתן לך כך וכך פטור ראובן דבלאו הכי מוטל עליו לקיים המצוה המוטלת עליו עכ"ל:

ומזה דן מוהרשד"ם ז"ל על מעשה שבא לפניו על ראובן שהי"ל קרוב נטמע בין הגויים וחילה ראובן פני קרובו שיצא מתוך ההפכה לחסות תחת כנף השכינה. והקרוב המשומד א"ל שאם את הדבר הזה יעשה שיתחייב להשאילו כי"כ פרחים לזמן ב' נים ולקיום הבטחה זו שיתן בידו משתה ש' פרחים שאם לא יקיים ראובן חייובו שיפסיד אותם המעות ואם ככה יעשה לו ישוב ליהדותו ונתרצה ראובן בכך וכתב לו שטר חיוב פ"ז וכו':

ועלה בהסכמה הרב ז"ל מהך תשובה דמוהר"ם ז"ל דראובן פטור מחייובו שנתחייב להשאילו ולא עוד אלא שחייב קרובו הנז' להחזיר לו הש' פרחים שנתן לו על קיום הבטחתו דכל מי שמתחייב לחבירו בעבור שיעשה חבירו דבר שחייב מן הדין לעשותו פטור המתחייב דבלא"ה מוטל עליו לקיים המצוה המוטלת עליו כמ"ש דמוהר"ם עכ"ל:

והרב החסיד ז"ל בס"ה שי' בפ' תזריע כתב וז"ל ונראה פשוט דהך תשו' דמוהר"ם ז"ל היינו דוקא במצוה דלא רמייא אלא עליה דידיה ולאו אכולי עלמא כענין תלמוד תורה לבנך ואתן לך כו"כ שהיה לדין מוהר"ם ז"ל אבל במצוה דרמייא אכ"ע אם נזדמן לו ולא רצה לקיימה אלא בשכר חייב המתחייב:

וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' ב"י סי' תקנ"ו שהביא דברי הרשב"ץ ז"ל שכתב בהא דמי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעביריני דאמרי' דאין לו אלא שכרו דטעמא דמלתא כיון דמפני דוחק השעה פסק עמו מצי א"ל משטה הייתי בך. ולפי"ז רופא שרפוהו והתנה עמו שכר הרבה נוטל מה שהתנה שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה: ויש מי שפירש דטעמא דמתני' דמי שהיה בורח וכו' היינו משום דחייב הוא להצילו ומשו"ה אין לו שכרו אלא כפועל בטל ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא דכל מ"ע דרמ"א אכ"ע. אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוצי' מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו וכו' ע"כ:

עלה בידינו מן האמור דראובן שאמר לשמעון עשה מצות זאת ואני אתן את שכרך ראובן פטור כיון דבלא הכי מוטל עליו לקיים את המצוה ומצי א"ל מדאוריית' חיובי מחייבת. אמנם מצינו בתרי אנפי חיוב לראובן לשלם חדא דלא אמרי' דפטור חלא במצוה דמוטל על שמעון דוקא כגון ת"ת לבנך דה"א מצוה דרמייא עליה אבל המצוה דרמיא אכ"ע אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימ' אלא בשכר חייב המתחייב לדעת הרש"י ז"ל הגם דמדברי מוהר"ם ז"ל ליכא הוכחא דדבריו באו סתומים:

ועוד דאם חכמתו מכר לו חייב לשלם לי כפי מה שפסק עמו לדעת הרמב"ן ז"ל בדין רופא דאע"ג דמן התורה חי"ב דמצוה רמייא עליה להצילו נותן מה שהתנה עמו שחכמתו מכר לו. וכ"כ ה"ה ז"ל בפי"ב מה' גזילה בשם הרשב"א ז"ל דמי שהתנה ליתן הרבה דמים על סממנים מחמת אונס חולייו אין לו אלא דמיהן אבל רפואות יש לו לשלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה ע"כ וכבר הארכתי בזה במקום אחר ואכמ"ל:

עוד נקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל דאחר מתרי"ג מצות הוא לדור בא"י ואפי' בחורבנה דכתיב וירשתם אותה וישבתם בה ומנה אותה בכלל רמ"ח מצות וכן כתב הרשב"ץ ז"ל, וברייתא דספרי קרי בחיל דישיבת א"י שקולה ככל המצית יע"ש:

מעתה נבוא אל המכוון ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו ואהן את שכרך והטבני לך דהיינו דושנה של יריחו כמ"ש חז"ל והיה זה בעבור שתבוא עמנו לדור בא"י והטבנו לך:

וכ"ת מה מקום לשכר זה מאחר דאני חייב לדור בא"י שהיא אחד מתרי"ג מצות א"כ למחר תוציאני בידים ריקנייות באומרך דהמתחייב לחבירו בעבור שיעשה דבר שהוא מחוייב מן הדין לעשותו פטור המתחייב לדעת מוהר"ם ומוהרשד"ם ז"ל כנז'. לז"א לו כי ה' דבר טוב על ישראל בא לרמוז לו החילוק של הרש"י ז"ל דס"ל דלא אמרו מוהר"ם ז"ל אלא במצוה דלא רמייא אלא עליה דידיה ולאו אכ"ע אבל במצוה דרמיא אכ"ע אם נזדמ' לו ולא רצה לקיימה אלא בשכר חייב המתחייב והכא נמי חיוב זה דלדור בא"י רמייא ע"כ ישראל וז"ש כי ה' דבר טוב דהיינו לתת לנו את הארץ ולדור בה ע"כ ישראל:

אלא דיתרו לא נתרצה בזה דהדבר ספק אצלו דמאחר דמוהר"ם ומוהרשד"ם ז"ל לא חילקו בזה וסתמא אמרו משמע דלא ס"ל הכי א"כ למחר יאמר לו מרע"ה קי"ל כמוהר"ם ז"ל דמדלא חילק בהבי לא ס"ל הכי ולז"א לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך וארז"ל לא אניח את הודאי ואטול את הספק דכל לגבי דידי ספק הוא:

אי לזאת בא מרע"ה וא"ל אל נא תעזוב אותנו כי ע"כ ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים ודרשו בספרי שתהא יושב עמנו בסנהדרין ותהא מורה בד"ת שם רמז החילוק של הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואם דבר של חכמה מכר לו חייב לשלם לו כפי מה שפסק עמו דהחכמה שוה דמים הרבה א"כ הכא מה שאמרתי לך לכה אתנו והטבנו לך היינו כדי שתהיה לנו לעינים לישב בסנהדרין ולהיות מורה הוראות בישראל ובכגון דא שחכמתך חתה מוכר לנו אנו חייבים לשלם לך כפי מה שפסקנו ולז"א והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והעבנו לך מדינא כמ"ש. ובזה אפשר לפרש סדרן של כתובים האמורים בס' שופטים סי' י"א וכ"ת ויהי מימים וילחמו בני עמון עם ישראל. ויהי כאשר נלחמו בני עמון עם ישראל וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב. ויאמרו ליפתח לכה והייתה לנו לקנין ונלחמה בבני עמון. ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש לכל יושבי גלעד:

ולא נאריך בדקדוקים כי אם שנים גרגרים. האחד במ"ש ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם דאינו מובן כונתו דודאי כאשר צר להם באו בצל קורתו. ועוד מ"ש לכן עתה שבנו וגי' דהוא כפל הענין בלא חידש דאיך יתורץ בזה שאלת יפתח:

ולפי האמור ניחא והוא דכבר כתבנו דמי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבו' לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו והטעם דמצי א"ל משטה הייתי בך. וכתב ה"ה ז"ל בפי"ב מה' גזילה דמכאן אנו למדין לכל אונס וצער שהתנה ליתן בדמיהן הרבה דאין לו אלא שכרו זולת דבר של חכמה כגון רפואות וכיוצא יש לו לשלם שחכמתו מכר לו:

עוד נקדים מ"ש הריב"ש ז"ל בסי' תע"ו והביאו מרן ב"י ז"ל במ"מ סי' ל"ב דטענת השטאה לא נאמרה אלא ביחיד ולא ברוב ציבור המודים שאין דרך ציבור להשטות ע"כ:

ובכן נבוא אל הענין ויהי מימים וגו' ויאמרו ליפתח לכה והיית לנו לקצין וגו' ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אותם שנאתם אותי ופרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם כונתו לומר דמאחר שבאתם עתה כאשר צר לכם א"כ אנוסים אתם וה"ז דומה למי שהיה בורח וכו' דאין לו אלא שכרו וא"כ למחר יכולים אתם לחזור בכם ממה שאמרתם להשים אותי מלך ותפטרו עצמכם בשכר כל דהו כיון דבאונס וצער הייתם:

אי לזאת באו זקני גלעד וחדשו לו הב' חילוקים שכ' כא' מ"ש הריב"ש ז"ל דטענת השטאה לא נאמרה אלא ביחיד ולא ברוב ציבור המודים דאין דרך צבור להשטות. ולז"א ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו כונתם לומר כיון שאנחנו המתחייבים בענין זה דיש לנו דין ציבור כיון שהם פרנסי העיר א"כ אין אנו יכולים לומר לך משטה הייתי בד דזה לא נאמר אלא ביחיד ולא ברוב ציבור המודים דאין דרך ציבור להשטו':

ועוד ונלחמת בבני עמון וגו' רמזו לו החילוק של הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבדבר של חכמה כגון רפואות וכיוצא יש לו לשלם דחכמתו מכר לו וא"כ ענין זה של המלחמה הוא דבר של חכמה יותר מחכמת הרופא דצריך חכמה גדולה לעשות מלחמה כמש"ה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ולז"א ונלחמת בבני עמון ובזה והיית לנו לראש לכל יושבי גלעד וכמ"ש:

או נאמר בא"א פסוקי חובב בענין פטומי מילי והוא דאמרי' במציעא דס"ה ע"ב ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות חזיה דהוא קא עציב א"ל אמאי עציבת אי טרפו לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא. א"ל רב אשי לאמימר טעמא מאי כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קא מתני אמרי' פטומי מילי בעלמא הוא. ופירש"י פטומי מילי אין אלו אלא דברי תנחומין בעלמא לפטם את לבו ע"כ: ברם כתבו שם התוס' דדוקא הכא שכבר עמדו על סוף המכר לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנותה בשביל כך אמטו להכי הוי פטומי מילי אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר וא"ל קני לך שדי דאי טרפי לה מינך וכו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור וכו' ע"כ. וכן זה פסקוהו הפוסקים יע"ש:

מעתה ז"ש ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו וגו' לכה אתנו והטבנו לך דהיינו אשלם במיטבא שכרך הרבה מחד בעבור שתבא עמנו ויאמר אליו יתרו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך והיינו טעמא דכיון שאני הוא הלוקח ואני היה צריך להתנות שתתן לי שכר בעד הליכתי ולא התניתי ואתה שהוא הנותן התנית אינו אלא פטומי מילי בעלמא כדאמר אמימר וע"כ לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך:

לזה בא מרע"ה וא"ל אל תעזוב אותנו וגו' והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך הכונה דבא לחדש לו מ"ש התוס' דלא אמרי' פטומי מילי רק היכא דבתחילת הדבר לא התנה הנותן אבל אם בתחילת הדבר פתח הנותן אז ליכא משום פטומי מילי והכא נמי מרע"ה התנה עמו להטיב לי דהיינו לתת לו דושנה של יריחו בתחילת הדבר דהיינו קודם שילכו לא"י בהיוחם במדבר וז"ש והיה כי תלך עמנו וגו' ובזה ליכא משום פטומי מילי וכמ"ש:

עוד אפשר לומר עד"ז דכונת תשובת מרע"ה הי' בא"א במ"ש אל נא תעזוב אותנו כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר והיית לט לעיניים והכוונה שבא לומר לו מרע"ה דלא כמו שעלה על דעתך שאתה הוא הלוקח ואנחנו הנותנים וא"כ כיון שאתה לא התנית איכא משום פטימי מילי אינו כן דאדרבא אתה הוא הנותן ואנחנו המקבלים יען שאנחנו רוצים ליהנות ממך דהיינו והיית לנו לעיניים שתהיה יושב בסנהדרין ותהיה מורה הוראות וכיון שאנו הלוקחים ליכא פטומי מילי כמ"ש וע"כ והיה כי תלך וגו' והטבנו לך מדינא. ודו"ק:

ועד"ז יובנו פסוקי יפתח עם גלעד הנז' והכוונה דכשאמרו ליפתח ליתן לו המלוכה כדי שילחום להם א"ל יפתח מדוע באתם אלי עתה וגו' כונתו לומר דכיון שאני הוא הלוקח דהיינו המלוכה הדבר נוגע לי להתנות וכיון שאני לא התניתי אלא אתם באתם אלי בתנאי זה איכא משום פטומי מילי כדאמר רב אשי:

לזה באו זקני גלעד וא"ל לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמת וגו' הכונה דבאו לרמוז לו חילוק של התוס' דאם בתחילת הדברים פתח המוכר והתנה עמו וכו' ליכא משום פטומי מילי וז"ש לכן ר"ל מפני זה שלא יהיה פטומי מילי עתה דייקא שבנו אליך קודם שתלך עמנו ונלחמת וגו' עשינו התנאי ובזה ליכא פ"מ:

או יאמר עד"ז בא"א במה שיש לדקדק עוד דקדוק אחד מהו זה השינוי ששינו בלשונם זקני גלעד שבתחי' א"ל לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון הקדימו נתינת המלוכה למלחמה וגם שאמרו ונלחמה שלא לנוכח ואח"כ כשסירב לבא הפכו לשונם וא"ל והלכתה עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש וגו' הרי שהקדימו ענין המלחמה קודם נתינת המלוכה וגם שאמרו לו ונלחמת לנוכח ומאי שנא:

ולפי"ה ניחא דבתחי' א"ל והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון דמשמע דהעיקר הוא שרוצים ליתן לו המלכות ואח"כ יעשו הם מלחמה ולזה סירב יפתח במ"ש דכיון דהוא הלוקח היה צריך להתנות הוא וכיון שלא התנה הוא איכא משום פ"ת אי לזאת א"ל זקני גלעד דהאמת אינו כן כמו שהבין הוא דעיקר כוונתן הוא ליתן המלוכה אלא עיקר כיונתן הוא ליקח אותו כדי שיעשה להם מלחמה ולז"א ונלחמת בבני עמון אתה בעצמך ועי"ז אח"כ והיית לנו לראש באופן שעיקר כונתינו הוא ליקח אותך למלחמה א"כ נמצא שאדרבא אנו הלוקחים ממך הנאה שתעשה לנו מלחמה ובזה ליכא פ"מ כמ"ש: עוד יש לפרש בכונת פסוקי חובב במ"ש כי ה' דבר טוב טל ישראל דתי' על מיותר הול"ל לישראל אמנם יובן במ"ש גירי הארי ז"ל והובא קצת בחס"ל דיש ששים ריבוא אותיות לתורה והוא ניט' ישראל כנגד כללות האימה ישראלית שהיא ש"ר נשמות של ישראל וכל נשמה יש לה אות א' בס"ת שמשם היא אחיזתו ולכן צריך להסתכל בס"ת כדי לקבל שפע לשורש נשמתו: ולזה חקרו דא"כ הגרים שאינם בכלל הש"ר נשמות של ישראל היכן אחוזים ותירצו דהגרים יש להן אחוזה בתגין של ס"ת וז"ש שר"ע הי' דורש כתרי אותיות יען שר"ע הי' בן גרים ולכן הי' דורש על קיץ וקיץ וכו' יען דמשם שורשו ושם היא אחיזתו והדברים עתיקים:

ובזה פירשו כונת הפסוק בישעיה סי' ד"ן הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפיל והכונה שהפסוק עצמו הוא מותיב לה והוא מפרק לה החקירה הנז' דהיינו הן גור יגור אפס מאותי ר"ל איך יש מציאות שגור יגור אפס מאותי דגר מאן דכר שמיה שאין לו מקום לסמוך ומהיכן אחיזתו. לזה מתרץ מי גר אתך ר"ל כשיבא גר להתגייר עליך יפול דהיינו התגים שהם עומדים ע"ג האותיות משם היא אחיזתם:

ובזה נ"ל לומר מש"ה הגר אשר בקרבך יעלה עליך ודו"ק:

וא"כ אפשר דמה שסירב יתרו שלא רצה לבא וא"ל לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי היינו מטעם זה דאמר כיון שאני אין לי אחיזה באותיות התורה יען שאני גר א"כ למה לי לילך עמכם. לז"א לו מרע"ה אי משום הא לא תחוש לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל ר"ל יש לך חלק ואחיזה במה שיש על גבי ישראל דהיינו התגים כמ"ש:

ומעתה נחזור למאמרינו אשר יעדנו בפתח השער יבש חציר נבל ציץ וגו' דלכאורה יפלא מהיכא תיתי שיחזור בו לאחר שהבטיח לאאע"ה ולא איש אל ויכזב. ועוד אומרו אעפ"י שהתניתי עם האבות וכו' דאדרבא היא הנותנת דמפני שהתנה עמהם לתת להם את הארץ צריך לקיים תנאו. ועוד דבשעה שנתן הקב"ה לאברהם את הארץ בפירושא איתמר לו ולזרעו אחריו כמש"ה כי לך ולזרעך אתן וגי' וא"כ באיזה דין יכול לחזור בו אפילו בדיני אדם. ועוד דזה הדיבור לא הי' צריך שיאמר למשה כיון שלא נכנס לארץ והול"ל ליהושע או לישראל:

וראיתי להרב זרע בירך בח"ב ס' שלח שפירש בכונת המאמר עפ"י מאי דקי"ל ופסקו הטו"ר והש"ע בסי' רמ"ה האומר לחבירו אתן לך מתנה לא קנה ואפי' נעשה בקנין דאינו אלא לשון הבטחה בעלמא. ולפי"ז כיון שהוא ית' אמר לאאע"ה לך אתננה וגו' וכן כי לך ולזרעך אתן וגו' משמע שעדיין לא ניתנה אלא שהבטיחו שיתננה לעתיד וכל כה"ג בדיני אדם אינו קונה אפי' בקנין דהוי קנין אתן דלא קני. אבל הקב"ה אמר אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם וכו' ירצה שהתניתי לתת להם לעתיד ולא נתתיה להן עדיין וא"כ הייתי יכול לחזור בי מצד הדין אבל באמת לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם משום דדבר אלהינו יקום לעולם ר"ל מפני שדיבורו של הקב"ה הוי כעין שבועה בב"ו וקי"ל דשבועה מועיל בכל דבר בין באתן בין בדשלב"ל וכיוצא בזה מה שלא נקנה ע"י קנין מצד השבועה צריך לקיימה כמפורש בסי' קכ"ט יע"ש בא"א עיין בדרוש אחר והוא בדין דבשא"ק. א"א בדין דבשלב"ל:

ולענ"ד נראה לפרש כונת המאמר בהקדים מ"ש הרב מוהר"א ששון ז"ל בס"ה תורת אמת בסי' מ"ח בא' שנתפשר עם הקהל בסך מה ופטרו אותו מן המס ונתנו לו שטר כתוב שפטרו אותו מן המס עד עולם כתב ע"ז הרב ז"ל דאפי"ה יכולים הקהל לטעון דעד עולם הכתוב בשטר אינו מרבה רק זמן שתי שנים לדעת רש"י ז"ל שפי' בפרק הכותב גבי מתגי' ר"י אומר לעולם אוכל פירות עד שיאמר לה דין ודברים אין לי וכו' עד עולם ופירש רש"י ז"ל דאי לא אמר לעולם הוי שנה אחת ואי אמר לעולם הוי שנתיים ימים וכו' יע"ש. ומה שיש לי לעמוד בזה כבר עמדתי במקום אחר ואכמ"ל יע"ש: אשר בזה פירש הרב אש דת ז"ל כונת המאמר ז"ל הובא בשוחר טוב על פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וז"ל אין הקב"ה עושה חסד עם ישראל לא לשנה ולא לשנתיים אלא לעולם וכן אתה מוצא שנתן להם משה את התורה שנקראת חסד שנאמר ותורת חסד על לשונה ולא נלקחה מהם אלא נתנה להם למורשה שנ' מרשה קהלת יעקב וכן כל החסדים שעשה עמהם לעולם הם שנ' חסדי ה' כי לא תמנו וכו' הוי כל"ת עכל"ה. והקושי מבואר דאיך הי' ס"ד לומר שהקב"ה עושה תסד לשנה או לשנתיים עד שהוכרת בעל המאמר לאומרו דאין הקב"ה עושה חפד וכו' מאחר דרפ' אומר בפי' כל"ת:

אמנם לפי"ה כונת המאמר פשוטה והוא דהכתוב אומר כל"ת וקס"ד לומר דפירושו הוא כדעת רש"י ז"ל ומוהר"א ששון ז"ל דס"ל דלעולם משמע ב' שנים לפיכך הקדים בעל המאמר ואמר אין הקב"ה עושה חסד עם ישראל לא לשנה ולא לשנתיים שנתיים דייקא כפירש"י אלא לעולם כפשוטו משמע שהרי נתן להם משה את התורה שנקראת חסד לעולם ועד ואם איתא דהחסד שעושה עם ישראל הוא לשנתיים הי' צריך שיטול מהם את התורה אתר ב' שנים ולא כן הי' אלא נתנה להם מורשה לעד לעולם. וכמו כן כל החסדים שעושה עמהם לעולם הם כפשוטו שנאמר חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו הוי כי לעולם חסדו ר"ל דפירוש לעולם האמור כאן הוא כפשוטו לעד לעולם א"ד ז"ל וש"י ודפת"ת:

עוד נקדים מ"ש במ' ברכות ד"ז אר"י כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא תור בו מנ"ל ממרע"ה שנאמר הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו ואע"ג דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה אפי"ה אוקומיה בזרעיה שנא' ובני משה וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו' ותני רב יוסף למעלה מס' רבוא וכו':

אמור מעתה כונת מאמ"ר פשוטה דהיינו יבש וגו' ודבר אלקינו יקים לעולם ואפשר דלעולם יש לו קצבה לזה הביא בעל המאמר מלה"ד למלך וכו' כך הקב"ה התנה עם אאע"ה ליתן לו מתנה את הארץ שנא' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם וכיון שאמר לו לאאע"ה עד עולם לדעת רש"י ז"ל עד עולם הוי ב' שנים ויכול הקב"ה לחזור בו אחר ב' שנים לז"א אעפ"י שהתני' עם האבות ליתן להם את הארץ ואמרתי להם עד עולם והייתי יכול לחזור בי כמ"ש אעפ"י כן איני חוזר בי אלא ודבר אלקינו יקום לעולם דהיינו כפשוטו לעד לעולם:

והטעם שהדיבור הי' עם מרע"ה אעפ"י שלא נכנס לארץ הי' כדי לרמוז לו ב' דברים הא' כמ"ש במדרש דאין הקב"ה עושה חסד לא לשנה ולא לשנתיים אלא לעולם וכן אתה מוצא שנתן להם משה מורשה התורה לעולם ועד כמו כן נתן לנו את הארץ מורשה לעולם ועד. והשני לרמוז לו ולבשר אותו שדבר אלהינו יקום לעולם וא"כ מה שיצא מפי ואמרתי לך ואעשה אותך לגוי גדול ועצום איני חוזר בי אפי' שהי' על תנאי כמו נתינת הא"י שהיא לעד: ובענין פסוקי חובב הנז"ל מצאתי ראיתי להרמ"ז הרב המופלא ת"ק כמוהר"ר יעקב נינייו ז"ל בס"ה קהלת יעקב כ"י שפי' אותו בענין דשא"ק כנו' ס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהמחייב עצמי בדשא"ק אפי' בקנין אינו משתעבד וכו' מ"ש מוהרש"ת והרפ"מ ז"ל דזהו דוקא כשהוא במתנה או ג"ח אבל כשיש לו הנאה וגמול חסד ממנו אז מתחייב אלא שהריטב"א ז"ל חולק גם בזה וס"ל דאינו מתחייב כאשר הארכתי בזה במ"א ואכמ"ל. וא"כ זהו טעמו של יתרו דכשא"ל מרע"ה נוסעים אנחנו וגו' לכה אתנו והטבנו לך לא רצה ואמר כי אל ארצי וגו' אלך והט' יען דלא נתן לו קצבה אלא א"ל סתם והטבנו לך אבל מרע"ה כבר חידש לו התי' של מוהרש"ת ז"ל דכשמטי לו הנאה ממנו מתחייב ולז"א כי היית לנו לעיניים ודרז"ל שהיה מאיר עיניהם בהלכה וחידש פ' א' בתורה אלא דיתרו לא נתרצה בזה יען שהריטב"א ז"ל חולק גם בזה וכשראה כן מרע"ה אז א"ל והי' הטוב ההוא וגו' והטבנו לך ודרז"ל זה דושנה של יריחו א"כ הוי דבר קצוב ולכ"ע קני ע"כ. וזכורני דכשלמדתי ענין זה פירשתי אני כן ושו"ר כן להמפ' שפי' כן וכמדומה לי שפי' כן הרב ש"י ומשו"ה לא כתבתים וכעת אין הספר בידי:

תוכן העניינים

זרע יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה