אור ברסלב
זרע יעקב יעקב דרוש למעלת א"י

זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו

יעקב דרוש למעלת א"י

יעקב דרוש ב' למעלת הצדקה

איתמר במררשא הובא בילקוט תהלים וז"ל רצית ה' ארצך מי נושא עונם הארץ אשר הם יושבים עליה שנאמר העם היושב בה נשוא עון הרי החיים. ומנין אף המתים ת"ל וכפר אדמתו עמו מי מכפר על עמו אדמתו. אשריהם יושבי א"י שאין להם לא חטא ולא עון לא בחיים ולא במתים וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה ואומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו וכו' עכ"ל:

ראיתי הקדמה אחת צריכה אל הדרוש במדרש הנעלם פ' וירא דקי"ד ע"פ והיה הנשאר בציון וגו' דכל אינון דאישתארו בארעא קדי' דישראל דינא דילהון בירושלים וציון לכל דבר מלמד דכל א"י בכלל ירושלים היא יע"ש: ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מורי ורבותי כמה גדלה מעלת א"י כי רבה היא זאת הארץ חלק אלוה ממעל מעונה אלהי קדם מכון שבתו. כאשר חכמים ז"ל הגידו חכמי המדע כי תלמוד תורה שם יתנו וסדר ברכות ותפלות הנאמרים באמת בארץ ישראל החלו עולין דרך ישר זה שער השמים בלי שום מסך או עם שרים והיא עבודת ה' באמת. אכן יושבי תו"ל ארץ לא מטוהרה ממשלת שרי עם ועם כל תפלות וברכות ולימוד ומצוות עלו זה בנג"ב אויר ארץ העמים בלתי טהור והדברים עתיקים וגובה להן ליודעי חן:

וראיתי להרב הגדול מוה"ד מוהרי"א ז"ל בס"ה ראש דוד פ' ויצא שחקר חקירת חכם דהנה מצינו גדולי ישראל תנאי ואמוראי ורבנן סבוראי וגדולים תקרי לב יושבי חו"ל והס כי לא להזכיר דלא עבדו את ה' כראוי. והתשובה לזה דכשם דרצה הקב"ה לזכות את ישראל כי לא יחדל אביון לזכות לעשירי עם יקנו עולמם בצדקות פזרונם. כן הדבר הזה כי הן בעון יושבי א'י קצרי יד עניים ואביונים וגזרות קשות ורעות באות עליהן יושבי המכתש ואין להם תקומה כ"א בצדקת בני הגולה החכם בחכמתו והעשיר בעושרו יחד כולם מחזיקים ביד שארית ישראל יושבי ארץ הקדש ומסורת בידינו גדול המעשה יותר מן העושה הנה כי כן יושבי א"י נעשים שלוחי כל בני הגולה לעבוד את ה' עבודה שלימה עבודה תמה וכל בני ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם ותפלתם דומה למ"ש חז"ל בתלמוד תורה כי בצל החכמה בצל הכסף ומחזיק יד החכם חלק כחלק יחדיו יחלוקו כנודע מראש מקדמי אר"ש שבטי ישורון יששכר וזבולון אחזיקו אחי ושותפי זה מתעסק וזה לומד כידוע וכזאת וכזאת קיום מצות ישיבת ארץ הקדושה ותלמוד ומעשה קדושים אשר בארץ כל בני הגולה המחזיקים שבתם וקימתם של באי הארץ נזונים בזרוע יחדיו יחלוקו:

ודרך הלציי יש להסמיך זה בפסוקי מזמור קל"ד הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. הכונה הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' ברכה שלימה עבדי ה' יברכוהו ברכה תמה ברכתם ברכה אליו דוקא. והדר קאמר מאן עבדי ה' הם העומדים בבית ה' דהיינו ארץ ישראל ביתו ונחלת שדי ממרומים כי שם ביתו כנודע לכל איש בית אל יקראנו. ואמר בלילות כלומר בגליות הדומים ללילה כי הנה יום בא חשך שבת"ו וערפל חתולתו העריב שמשו אדקאי בשחרית. והעומד בארץ ישראל בגליות הן הן עבדי ה' וברכתם ברכה ועבודתם עבודה תמה בוקעת ועולה דרך ישר במסילה העולה בית אל מסילת שדה אשר ברכו ה' וזה שער השמים כנודע ועפ"י קוטב זה יתורץ החקירה של הרב עבודת ישראל ככתוב במא וגם עפי"ז יובן הפ' ונברכו בך כל משפחות:

והשתא יקשה כי אחינו בית ישראל אבדיר"י אבדו"ר בארץ מרחקים מעבר לים רחוקים ומה תיקון יש להם כדי לברך את ה' ולעובדו עבודה תמה וברכה הראוייה. לז"א כלפי אחינו בית ישראל שבגולה שאו ידיכם קדש כלומ' התנדבו נדבות לקדש ידיכם דמי"ם מלאו להחזיק לבאי הארץ הקדושה ובזה וברכו את ה' גם אתם ברכה המיוחדת לה' דוקא שיש לכם חלק טוב בעבודת אחיכם יושבי הארץ דנעשים כל יושבי ארץ ישראל שלוחי כל בני הגולה כאמור:

אשר בזה נראה לי לתת טעם לשבח על מה שיצא לנו שם בעולם ומרגלא בפומייהו דכל ישראל כשחד מינן מבני א"י יוצא מקדש לחו"ל מפני דוחק השעה לדפוק על דלתי נדיבי עם אלהי אברהם זה שמו אשר יקראו לו שליח ולנו לדעת למה כינו אותנו בשם זה. והגם דפשט הענין הוא על שם שהוא משולח מחו"ר ארץ ישראל להביא להם הקצבות שיש להם ונדרים ונדבות. מ"מ הא ניחא אם היו קורים כן למי שהוא שליח כולל שייך טעם זה אבל אנו רואים דאפי' מי שהוא שליח לעצמו שהוא יוצא מעצמו ואינו עושה שליחות לשום אדם אפי"ה עדיין קורין אותו שליח:

וכמו כן צריכין אנו לדעת מ"ט אומרים למי שיוצא מא"י לחו"ל יצא פ' לשליחות דמה שייך לומר שם שליחות היה לנו לומר יצא לחו"ל וזאת השאלה שייך לנו:

והנה לזה אמרתי כמ"ש בתיקונין ד"א ע"ב וז"ל כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו לית צפור אלא שכינתא דאיהי מתתרכא מאתרהא הה"ד שלא תשלח את האם האם דא שכינתא הה"ד ובפשעיכם שלחה אמכם. כן איש נודד ממקומו מאן דאיהו איש צדיק דאזל נע ונד מאתריה כשכינ' דאיתמר בה ולא מצאה היונה מנוח וגו' האי גרם למארי תורה דאינון אזלין מהתרכין וכו' ואלין עבדין לה דירה ופרחין עמה בכל אתר דאיהי פרחת כולהו מנדדין עמה בשליחוחא דילה ע"כ. וא"כ לז"א הלך לשליחות ר"ל להשתתף בשליחותא דשכי' שנא' בה ובפשפיכם שלחה אמכם וזה יכוין החכם שיוצא מא"י לח"ל. ושייך לקרות לכל מי שדר בא"י צדיק כמ"ש בתנחומ' כל הדר בא"י יק' צדיק דכתיב פרי צדיק עץ חיים:

אמנם לשאלתינו הא' דלמה קורים לנו בשם שליח נראה שהטעם הוא כמש"ל משם הרב מוהרי"א ז"ל דע"י שבני ח"ל הם מחזיקים ביד אנשי א"י נעשים כל יושבי א"י שלוחי כל בני הגולה א"כ משו"ה קורין לבני א"י בשם שליח ר"ל אתה שלוחינו וע"י תהיה סליחתנו להיות לנו חלק בתורתם ותפלותכם: וממוצא דבר תשמע כמה וכמה צריכים בני ח"ל להחזיק ביד אנשי א"י לתומכם ולסעדם ככל הבא מידם העשיר ל"ו ירבה והדל לא ימעיט איש את רעהו יעזורו ולאח' יאמר חזק ונתחזק כדי שיהיה להם חלק בה' אלהי הארץ כנז':

ובזה פי' הרב הנז' כוונת המשורר מזמור פ"ז לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קדש אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב נכבדות מדובר בך עיר האלקים סלה והכונה לומר אוהב ה' שערי ציון כלומר ארץ ישראל בכללה דציון היא העיקר וכל ארץ ישראל בכלל אוהב שערי תורה ותפלה של ארץ ישראל יותר מכל משכנות יעקב שבחוצה לארץ. ונתן טעם לדבר מדוע הקב"ה אוהב שערי תורה ותפילה של א"י יותר מש"ל ח"ל לז"א נכבדות שם תורה ותפילה שמתפללים והטעם משום שמדובר בך ר"ל כל מה שהם מדברים דברי התורה ודברי תפלה הוא בך מילין לצד עילאה בלי שום מסך ותערובת כלל לפי שהיא עיר האלהים סלה וכיון שהיא עירו המיוחדת לו כב יכול הם המדברים נגד פני עליון משא"כ בחוצה לארץ גם כי יתנו בגוים והתפללו בכונה אין זו דרך ישר לעלות אל ה' ריח ניחוח ביח"ד וז"ש נכבדות מדובר בך וגו' עכ"ל הזהב. ולעניות דעתי נראה לפרש המשך מזמור זה וכ"ת:

לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קדש. אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. נכבדות מדובר בך עיר האלקים סלה. אזכיר רהב ובבל לידעי הנה פלשת וצור עם כוש זה ילד שם. ולציון יאמר איש ואיש ילד בה והוא יכוננה עליון. ה' יספור בכתוב עמי' זה ילד שם סלה. ושרים כחללים כל מעייני בך:

וכאשר ירדוף הקורא במזמור זה כל אשר בתוכו יתמה חדא במ"ש יסודתו בהררי קדש דנראה דהחיוב הוא לשורר להקב"ה דיסד לירוש' על ראש ההרים דאם היה בבקעה לא היה לנו לשורר והוא תימ' ועוד במ"ש אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב דנר' דהכתוב בא בכפלין דהא ציון ומשכנות יעקב הכל א' ועוד במ"ש נכבדות מדובר בך י"ל מאי נכבדות והרמ"א ז"ל פי' נכבדות הם הסנהדרין היושבים בה ועדין צריכי' אנו למודעי מה שיוכת יש לסנהדרין אצל משכנות יעק' ועוד במ"ש עיר האלקים סלה דפי לא ידע בכל אלה ועוד במ"ש אזכיר רהב ובבל וגו' מה שיכות יש לזה עם זה ואף לפי מ"ש הרב הנז' והקב"ה הוא זוכר לישראל העומדין בארצות אלו עדין צריך ביאור מהו זכירה זו ועוד מ"ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה איש א' הוא מיותר דבאיש א' סגי ועוד במ"ש ה'יספור בכתוב מה זו ספירה ומה זו כתיבה ועוד ומה זו חזרה זה ילד שם סלה דכבר מלתא אמורה איש ואיש ילד בה ועוד במ"ש ושרים וכו' כל מעייני בך ופי' הרב הנ"ז דעתידים ישראל לשורר כל המעיין ובוטח בה' וגם זה צריך ביאור:

אמנם לע"ד אפשר לומר שהדברים מגיעים למאי דתמן תנינן בכתובות פ' ב' דיני גזרות הוא אומר לעלות לא"י והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה. וכתבו התוס' הוא אימר וכו' אינו נוהג בזה"ז דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם עכ"ל:

וראיתי להרב נתיבות משפט ז"ל בדהמ"ג שהקשה על דברי התו' דנ' מדבריהם דלטעמא דסכנת נפשות אפי' באותו זמן של המשנה ג"כ אם היה במקום שהיה סכנה אין הדין לכוף לעלות ולטעמא דר' חיים אפי' במקום שאין סכנה אין כופין כיון דלאו מצוה הוא והנה המרדכי כתב בסיף כתובות בשם רבינו חיים דהני מילי בימיהם שהיה שלום אבל עכשיו שהדרכים משובשים אין אנו יכולים לכפות וכו' ע"כ משמע דאי ליכא סכנה בדרכים כופין לעלות אף בזה"ז יע"ש:

והרב בני משה שלטון ז"ל בסי' ל"ד תירץ דכוונת התו' לומר דאף בזמן הגמ' ג"כ איכא סכנת דרכים דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ומ"מ בזה"ז איכא טפי סכנה ואין כופין לעלות ואע"ג דבגמ' לא חלקו בין סכנה מרובה לסכנה מועטת נוכל להסתייע מס' ר' חיים דקאמר דבזה"ז ליכא כל כך מצוה ולכך נוכל להסתייע להקל בהצטרפות שני הטעמים לא מפני שאין מצוה כלל אלא דאין כל כך מצוה נוכל להקל משום סכנה ואין כופין יע"ש: ואני לא ידעתי שכו"ל דאיך כתב דרבינו חיים קאמר דבזה"ז ליכא כל כך מצוה ודייק לא מפני שאין מצוה כלל אלא דאין כל כך מצוה שהרי רבינו חיים מלבד דכתב דאין מצוה בעליית א"י כלל כתב עוד דיש עונש בדבר כיון דאין אדם יכול ליזהר בהם:

וחזה הוית למוהרימ"ט זל בחי"ד סי' כ"ח דדחה דברי ר' חיים הנז' מהלכה דכתב וז"ל מדברי הרא"ש סוף כלל י"ב במי שנדר ללכת לא"י דיש לו התרה וכו' כתב משום רבו מוהר"ש סאגיש ז"ל שהי' אומר שטעם הרא"ש ז"ל משום דאזיל לשיטת הר' חיים שהובא בתוס' דאין מצוה עכשיו לדור בא"י וע"ז כתב מוהרימ"ט דלא יתכן דעלה סמך הרא"ש שאינו מיסוד התוס' דהרא"ש לא הביאה בתוספותיו ולא בהלכות ואדרבא הביא הא דירושלמי שפי' מוהר"ם דאמרי בזמן הזה וכו' ועוד דעיקר הטעם משום קדושת א"י ומצות ישיבתה הוא אפי' בזה"ז בחורבנה כמ"ש הר"מ ז"ל והביא ראיה מהספרי דהוא מ"ע מן התורה מוירשתם אותה וישבתם בה. ומ"ש דיש כמה מצות וכו' דברי תימא הם שמי שירצה לקנות קרקע בא"י יכול לקיים כל מ"ע כגון לקט שכחה ופיאה וכו' והאריך בזה דמ"ש בתוס' דאין מצוה לדור הגה' תלמיד היא ולאו דסמכה כלל:

איברא דיש לעמוד על דברי מוהרימ"ט ז"ל אמנם אחר שכבר ראיתי שכבר עמדו בזה ה' נ"מ בדרמ"ר וה' מטה יוסף ז"ל בסי' ט' יו"ד י"א וה' זרע אברהם בסי' י"ג וה' אורים גדולים בדקי"ז וה' יוסף אומץ בסי' ב"ן אם אמרתי אבא העי"ר להשתשע על כל דברי הרבנים הנז' הוא יגיעת בשר ולא נפקא מינה לענין דינא. באופן כי עלה בהסכמה דהנודר לעלות לא"י בזה"ז מצוה היא וסברת ר"ת אשר הביאו התו' סברא יחידאה היא ואין לסמוך עליה נגד כל עמודי ההוראה אשר כל בית ישראל נכון עליהם ה"ה הרי"פ והרא"ש ובנו הטור והרמב"ם ז"ל שהעתיקו המשנה כצורתה דכופין את האשה: גם מדברי מוהר"ם עצמו לדעת מוהרימ"ט דס"ל דאיכא מצוה והרב בעל הפרישה כתב דאין חילוק בזמנים. גם מוהריב"ל ז"ל בח"ג ומוהרשד"ם ומוהרש"ך ומוהר"ם גאלאנטי והמבי"ט ח"ב וח"ג והפ"מ ח"א סי' ה' וסי' כ"ז כולם בהסכמה עלו דאין חילוק בזמנים:

וראיתי לה' י"א ז"ל באה"ע סי' ע"ה הגהב"י אות ל"ה דתמה על מר"ן החבי"ב ז"ל דבאות כ"ה הביא שתי תשובות ממוהרימ"ט ולא הרגיש בסתירתם דבתשו' מיו"ד סי' כ"ח דחה סבר' רבינו חיים מהלכה ובח"א סי' קל"א חשש לסברת ר"ח והניחם בתימא:

ולענ"ד נר' דדברי מוהרימ"ט הם נכונים דכוונתו היא דסברת ר"ת היא סברא יחידאה ובח"א שהביאה הוא לסניף בעלמא כדמוכח מדבריו שכתב וז"ל דהא דתנן הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין אחד אנשים וא' נשים הני מילי אחר נישואין אבל קודם נישואין לאו כל כמינה שהוא רוצה לישא במקום שאביו ואמו שרויים שישמחו בו וישמח בהם ותו דמוהר"ם הוכיח מהירושלמי דאחר החורבן אין האשה כופה. את האיש וכן הובא במרדכי שם ותו איכא מ"ד דאפילו בזמן הזה אפי' הבעל אינו כופה את האשה הואיל ואין אנו יכולים לקיים המצות התלויות בארץ ותו דהיכא דאיכא סכנת דרכים אין כופין כמו שכתבו האחרונים יע"ש:

הרי דנדון הרב פשוט ליה אפי' למ"ד כופין דלא נאמר אלא אחר נישואין אבל קודם נישואין לא ובזה פשיט ותני דאין הבעל יכול לכפות דאין צריך לומר לס' רבינו חיים דאין בזמן הזה מצוה וגם דאיכא סכנת דרכים דבהא כ"ע מודו ולהפיס דעתו דהשואל דבהא ליכא סברה דכופין לאשה:

ועתה אבוא העי"ר למ"ש הרב אורים גדולים וה' י"א דמוהריב"ל ומוהרש"ך ומוהרשד"ם והמבי"ט כולם דחו סברת ר"ח ולא ידעתי מהיכן משמע להו הכי דהא מתשו' מוהרש"ך מסי' קי"ט נראה דסבר לה סברת ר"ח דכתב וז"ל דכל זה כתבתי לרווחא דמלתא דקישטא דמילתא היא דעלית לדור בא"י בזמן הזה אינה מצוה לא מד"ת ולא מד"ס וכמ"ש התוס' אומר ר"ח דעכשיו אינה מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצוות וכו' באופן דאין לספק שאין טעם לבטל את השבועה יע"ש. הרי דבפי' אמרה למילתיה מוהרש"ך ז"ל דבזה"ז אין מצוה לדור בא"י לא מד"ת ולא מד"ס בס' ר"ח ואיך כתבו הרבנים הלז בשמו דהוא מכת הסוברים דלא ס"ל סברת ר"ח:

הן אמת דדברי מוהרש"ך צריכים ביאור איך לא חש לסברת הראשונים הרי"פ והרא"ש והרמב"ם דפסקו המשנה כצורתה דאין חילוק בזמן הבית לזה"ז דלעולם כופין וכ"ש לסברת הרמב"ן דמנאו בכל המ"ע אפי' בחורבנה מפ' וירשת וישבתה בה:

על כן אני אומר דמוהרש"ך ס"ל דאפי' בזה"ז איכא מצוה לדור בא"י אלא ליחשב מצוה לבטל את המצוה בהא לא תשיב מצוה משום חומר השבועה כי כן אומר בסיף דבריו שאין טעם לבטל השבועה שנשבע מטעם שנשבע לבטל את המצוה דנראה דלגבי שבועה לא חשבינן כמצוה דאורייתא לבטל את השבועה אלא דלדעת הרמב"ן קשה דכתב דאפילו בזה"ז איכא מצוה דאורייתא לדור בא"י:

עוד כתבו כי מוהרשד"ם ז"ל בא"ה סי' קפ"ד הוא ג"כ דתאה מהלכה ס' ר' חיים והוא תימא דאיך לא השגיתו באותו חלק בסי' רט"ו דחייש לה לס' ר' חיים וכתב וז"ל ואחר שזה הענין במחלוקת אני דן שיתן הבעל לאשתו הנדונייא לבד אבל לא כתובה מנה מאתיים ולא תוספות:

ועל הרב ז"ל ג"כ יש לתמוה דלכאורה נר' מתשובות הנז' סותרות אהדדי דבסי' קכ"ד דחה ס' ר"ח ופסק דכופה הבעל לאשתו ואלו הכא חייש לה לס' ר"ח ועשאו מחלוקת ועשה פשרה:

שוב ראיתי להרב ב"ד בח"ב סי' מ"ב דמקשה עצמו לדעת דשלשה תשו' הללו סתראי נינהו דבסי' קכ"ד נר' דדחה לס' ר"ת וכשאר פוסקים נקטינן ובסי' רט"ו פסיק ותני דהוי פלוגתא בין התוס' ושאר פוסקים ולא עוד אלא דבח' י"ד סי' ר"ג מצדד לומר דשאר פוסקים נמי סברי להא דתוס' אעפ"י שלא פירשו וא"כ ג' תשו' הללו פליגי אהדדי. ונראה לו לתרץ דג' צדדים יש הא' דגם שאר פוסקים מודים דבזה"ז דאיכא סכנת דרכים אין כופין וכתבו הדין להיכא דהוי בטוח כגון מנא אמון וכו' והב' דאפ' דפליגי וס"ל דאין חילוק. והג' לאידך גיסא דאדרבא גם התוס' מודים לשאר פוסקים ולא אמרו אלא היכא דהמלכיות מחולקות ולכך בסי' קנ"ד פסק דכופין משום דמן הג' צדדים הנז' השנים מהם מסייעים לבעל שאם לא אמרו התו' אלא בזמן שהמלכיות מחולקות כבר עכשיו אינם מחולקות ואי פליגי אהדדי כשאר פוס' אית לן למינקט ולא נשאר לסייע לאישה רק צד א' וידחה הא' מפני השנים והיינו דבסי' רט"ו סמיך הרב בקיצור על צד הא' דהיינו דהוי פלוגתא משום דהצד האחר שיש לומר דמודים הפוסקים להתו' לא מעלה ולא מוריד דהא איכא כנגדו צד אחר לאידך גיסא דאדרבא התוס' מודים לשאר פוסקים ואוקי חד לגבי חד. וביו"ד בסי' ר"ג שיש לו טעמים אחרים אם דליכא מצוה כ"כ שהיה אחר מיתה ואם דהוו באותו נדון סכנות אחרות צירף אלו הטעמים אל הצד הא' דהיינו שאפשר שהפוסקים מודו לדין התוס' ופטירו מלעלות יע"ש:

ואהמ"ר אני שמעתי ולא אבין דמה הועיל לענין דעשאו הרב בג' צדדים כיון דסוף סוף שם סכנה אחד כמ"ש התוס' כיון דשם אונם א' הוא לא אמרי' ספק א"כ כיון דאיכא סכנה יהיה מה שיהיה כיון דהיא מוחזקת בגופה יכולה לומר כסברת ר"ת דיש כאן סכנה ואין כופין:

והנלע"ד דהוא פשיט דמוהרשד"ם לא ס"ל הא דר"ח דבזמן הזה ליכא מצוה לעלות לא"י מדלא הזכיר בכל תשו' האי סברה אלא הביא ס' התוס' וסברת ר"ת שהביא המרדכי דבזה"ז איכא סכנת דרכים והתם לא הזכיר עלית א"י וכ"כ הביא סברת מוהר"ש בן הרשב"ץ דהיכא דאיכא ספק סכנה אסור לצאת באופן דכל טעמו של מוהרשד"ם הוא מטעם היכא דאיכא סכנה או לא לכן התשו' הולכות בדרך נכותה דבתשו' י"ד סי' ר"ג דכתב דאפי' שאר רבוותא מודו לדעת התוס' הוא הטעם דכיון דאפשר דליכא מצוה כמו שהביא דעד כאן לא קאמרי התם אלא בעלית האדם בחיים אבל לאתר מיתה כיון דרבו הסברות דיש מי שאומר מלבד דליכא מצוה אפשר דיש עונש כמ"ש ותבואו ותטמאו את ארצי ויש סכנה. אפשר מודו האי רבוותא להתוס' כיון דליכא מצוה מפורש' ובתשו' אה"ע בסי' קכ"ד כיון דאיכא מצוה כפי דעת הני רבוותא וגם דליכא תשש כל עיקר מסכנת דרכים משום צד אי משום שלום מלכות דאיכא וגם משום ליסטים וגנבים ליכא דבכל יום ויום שיירות מצויות משאלוניקי למאנאסטר. ובזה פסיק ותני דכופין לאשה לעלות לשאלוניקי. ובסי' רט"ו דאיכא ספק סכנה ואיכא מצות עלית לדור בא"י עשה פשרה ביניהם דיטול עיקר נדונייתא ויפסיד המנה מאתיים והתוס':

ועוד ראיה דלא ס"ל להא דר"ח דבזה"ז ליכא מצוה דהא בתשוב' דסי' קכ"ד פסיק ותני דכיון דליכא סכנה כופין ואי אמרי' דס"ל דבזה"ז ליכא מצוה סוף סוף עדיין יש לאשה לפטור את עצמה בקים לי כי' בזה"ז ליכא מצוה והיא מוחזקת וכיון דהרב לא צדד בטעם זה ודאי דלא ס"ל הכי:

וחזיתיה על דברי הרב המבי"ט ז"ל דבח"א בתשו' ראשונות סי' קל"ט החמיר הרבה בענין נדר זה כמבואר בדבריו יע"ש ואלו בתשו' שניות אזיל לאידך גיסא דס"ל דאין כאן נדר לדבר מצוה כלל כמבואר בדבריו יע"ש: וחזיתיה להרב מטה יוסף סי' ט' שעמד בזה דשתי תשובו' הנז' סותרות אהדדי ויצא לחלק דבתשו' ראשונות מיירי במי שנדר לדור אז החמיר הרבה משום דגם בזה"ז יש מצוה לדור כס' מוהרימ"ט אמנם בתשו' שניות דמיירי במי שנדר לעלות בלבד ולחזור תפס לקולא משם דעכשיו אין מצוה בעליה בלבד יע"ש:

ואהמ"ר אי לא מסתפינא אמינא דלא ראה התשו' שניות במקומם דהא בתשו' ח"ב דבסי' רי"ו הוא בראובן שנשא אשה בח"ל וב' היו מעיר א' ועכשיו נשאו לבו של ראובן לעלות לא"י לדור והיא אינה רוצה לעלות וכו' יע"ש באופן שהוא לדור ולא לעלות כמו שחשב הרב הנז'. ובתשו' דח"ג דסי' קל"א הוא בהר' ברוך שיש לו יבמה זקוקה לו זה ה' שנים שמת אחיו בטריפול והיבמה שבאה פה לא"י עם בעל' קשה בעיניה לחזור לשם והיתה ממתנת שיבא גם הוא עם כל בני ביתו פה כי כן אומרים שנדר ושהיה תנאי ביניהם כשיבא פה בעלה שהוא יבא אחריהם וכשראו שלא בא וכו' הרי שהתשו' שיבא היבם אצלה לדור בא"י וממילא הוא בא לחלוץ או ליבם וא"כ איך קאמר דבתשו' הב' לעלות ולא לדור ועל זה לא החמיר דסבר דאין מצוה בעליה:

ועוד ראוי לתמוה דבהאי תשוב' תחלת דבורו כתב דנראה מהאי דיינים מדבריה' שאין מצוה בזה"ז לעלות לא"י ואינו כן כי מ"ש ר"ת כי בזה"ז אין כופין וכו' אינו אלא משום סכנת דרכים וכו' הרי משמע בפי' כי הדיינים הם סוברים דאין מצוה בזה"ז אבל הרב ז"ל הוא לא כן נדמה אלא דסבר דיש מצוה וכן בתשו' דח"ב סי' רי"ו אזיל ומודה דגם בזה"ז איכא מ' ואין אנו חוששים לסכנה אלא דוקא כשיש סכנה ידועה אבל כשכל הסוחרים אינן נמנעים מלכת גם איש ואשתו יכולים לכוף זא"ז:

באופן דמלבד דחילוקו שחי' לא מצינו אותו כלל אלא אעיקרא התשו' שכ' שסותרת לתשו' שבח"א סי' קל"ט דאזיל לאידך גיסא וס"ל דאין כאן נדר לדבר מצוה כעת חיפשתי ולא מצאתי זולת אלו הב' תשו' דסי' רי"ו וסי' קל"א ובאלו התשו' הרואה יראה דאינן סותרות לתשו' שבסי' קל"ט אלא שקולם הם ובין בין כתב דאיכא מצוה בזה"ז וכופין זה את זה:

ובחופשי עוד בזה מצאתי תשו' אחרת בח"א סי' רמ"ה דשם הביא החכם הפוסק ס' ר"ח הנז' וחש לדבריו וכתב לו הרב המבי"ט ז"ל ואני אומר כיון שכן דלדעת ר"ח אין כופין בזמנינו שהדרכים משובשים וכו' כמו שכתבת וכ"ש עם מ"ש ר"ח עצמו דבזה"ז אינו מצוה לדור בא"י כמ"ש התוספות בכתובות וכיון שהוא מביא ראיה מר"ח דון מיניה ומיניה בסברה זו ג"כ והרי הוא עמה ככל הנשים דעלמא דאינו יכול לישא אחרת עליה אם לא שיפרע לה כל כתובתה וכו' ונראה מזה דהרב המבי"ט ג"כ הסכים עם החכם הפוסק לחוש לדברי ר"ח ואין ספק שדברים אלו היה רשום בזכרונו של הרב חתנו של ה' מטה יוסף כשהקשה דתשו' סתרי אהדדי:

והאמת דאי מהא לא אירייא כלל ובודאי דלא ראה באותו פרק התשו' במקומה שדברים אלו אמרם לדעת החכם הפוסק דס"ל סברת ר"ח אבל הוא ז"ל סיים וכתב ואנן נקטינן דלא כרבינו חיים בהא מלתא ורמינן אנפשין למיתי לא"י לאצטעורי בה טפי ולפום צערא אגרא וגם בתחי' התשו' כשהביא המכס הפוסק ס' ר"ח כתב עליו דזה לא נאמר אלא בזמנו שהיו הדרכים משובשים לא כן בזמנינו דשיירות מצוייות ביבשה וספינות הולכות בים לסחורה וספינת הצמר מצוייה בים בכל שנה והם בטוחים הוי דינא דכופין ואם אינה רוצה לעלות גובה נדונייתא בלא כתובה מנה מאתים ותוספת הרי דהרב ז"ל נדחה קרי לה לס' ר"ח ז"ל סוף דבר שדברי ה' מטה יוסף ז"ל שגבו ממני וצל"ע:

ובהיותי נבוך בזה ראיתי לה' נתיבות משפט בדף רמ"ד דאתא עליה דהמביט עמ"ש בח"ב סי' רי"ו דאין כאן מחלוקת בין שאר פוסקים והר"ש דמ"ש הר"ש היינו בזמן ההוא שהיו המלכיות מקפידות זה על זה והי' אז סכנה גדולה לבוא לא"י אבל בזה"ז שרוב אותם ארצות של מערב הם של מלכיות עוטמאן וכו' יכולים לכוף וכו' והשיג עליו דלגנבים והרוצחים מה יעשה המלך וכו' יע"ש:

והרב ב"ד ז"ל בסי' הנז"ל מלבד זה הרבה להשיב עליו דאם היה טעמו של הר"ש מפני שהיו המלכיות מקפידות בזמנו לא הי' לו להעלים את זה כי מי יוכל להבין מדבריו הסתומים מה שהי' באותו זמן שהיו המלכיות מקפידות. ועוד דמר"ן ב"י ז"ל לא ס"ל הכי שהרי הביאה לזו דמוהר"ש בשולחנו ואם איתא דהטעם מפני שהיו המלכיות מקפידות באותו זמן מה לו להביא זה עתה וכו' אלא ע"כ לומר שהרב"י אינו מפרש להא דהר"ש משום הקפדת המלכיות אלא משום חשש רוצחים וגנבים כמ"ש הרב נ"מ:

גם ה' המבי"ט גופיה בהרגישו מאלו הסכנות סיים וז"ל גם כי לפעמים יש סכנת שביה וסכנות נפשות לעולם כל הדרכים הם בחזקת סכנה וצריכה להודות לאל ית' כמו הולכי מדבריות ויורדי הים וכו':

הנה שהרגיש מאלו הסכנות אבל התירוץ שתירץ נראה חלוש מאד ולא עוד אלא שהביא ראיה לסתור מההיא דצריכין להודות דאדרבא מדצריכין להודות נראה דהויא סכנה דאי לא אמאי צריכין להודות ואפי' למ"ש בח"ג סי' קל"א דעל הרוב הם בטוחים נראה דבמידי דסכנה אין לסמוך ברובא אפי' במקום מצוה. וכן מ"ש בת"א סי' רמ"ה דאנן וכו' ולפום צערא אגרא נראה דאינו מספיק דלא נאמר לפום צערא אלא בצערא דלא אתי לסכנה אבל כשיהיה צערא דחיישינן לסכנה לא שייך אגרא דהלואי לא יהא עונש יע"ש:

ואהמ"ר בעקבותיהם נר' להליץ בעד הרב המבי"ט דהרב ז"ל דקדק מדברי הר"ש מדקאמר דזה היה בימיהם שהי' שלום בדרכים ולא נקט דאיכא סכנת דרכים כמ"ש התוס' ודאי דבא לרמוז דהוא שלום במלכות וכן נראה דדקדק מוהרשד"ם ז"ל בתשו' והרב לא סמך על שלום מלכות לבד אלא כתב וגם שהשיירות מצויות ומלתא דמסתבר הוא דהיכא דאיכא שלום במלכות כל מלך מניח מושל בכל עיר ועיר ומלבד שאין חיילות בדרכים וגם כי כל מושל ומושל הוא שומר דרכו שלא יהיו גנבים ורוצחים בארצו דכשהמושל ההוא אינו שומר עירו וסביבותיו הוא מתחייב ראשו למלך ומה גם שהשיירות מצויות גנבים אינם בנמצאים דהגנבים אינם הולכים אלא בדרך שלא עבר בה איש ולא ישב אדם שם א"כ אין חזקת סכנה אלא חששה רחוקה וכיון שהסוחרים הם הולכים לדרכם וגופם ונפשם שהוא הממון ובטוחים בה' אעפ"י שהוא רשות לגבי עלית א"י שהוא מצוה בהבטחה גדולה כזאת עולים לא"י דהא בימי התלמוד ג"כ לא יבצר דאיכא נמי חשש סכנה דרכים ואעפ"י כן אמרו כופין ועל זה הביא ראיה עצומה דבגמ' אמרו כל הדרכים בחזקת סכנה והם אמרו ארבע צריכים להודות וכו' ואם איתא להא דבימיהם לא הי' חשש סכנה למה תקנו ברכת הודאה אלא ודאי דלא בציר עלמא לפעמים דיש סכנה ואפי"ה אמרו דכופין אלא ודאי דלחששא רחוקה דסכנה כיון שיש שלום במלכות ושיירות מצויות ובמקום דאיכא מצוה עליה לא"י ובהא אמרי' שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן ניזוקין זהו נלע"ד ליישב דבריו:

שוב מצאתי הדבר מפורש ראיה לדברי המבי"ט ממ"ש הרדב"ז בשלישיות סי' ת"ח וז"ל ואעפ"י שאמרו כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין להודות אבל לענין שידחה הנדר מפני סכנה זו זה לא אמרו יע"ש הרי ממש מכוון למ"ש:

וחמות"י ראיתי למוהר"י ז"ל בח"ג סי' מ"א דכתב דמאחר דכל הפוסקים ז"ל כתבו הך ברייתא ולא חלקו כמו שחלקו התוס' ודאי דס"ל דאין לחלק מאותו זמן לזמנינו ואי משום הא ודאי דמצי הבעל לומר קי"ל ככל הני רבוותא דלא חלקו מאותו הזמן לזמנינו יע"ש:

וחזה הוית להרב נתיבות משפט ז"ל בדרמ"ד וז"ל דמ"ש מוהריב"ל במחלוקת הוא שנוי היינו אי איכא מצוה בזה"ז בישיבת א"י או לו כמ"ש התוס' בשם ר"ח אבל לענין מ"ש דאין נוהג דין כופין לעלות משום סכנת דרכים בהא לא מיירי הרב מוהריב"ל ואיכא למימר דס"ל דכ"ע מודו דאי איכא חשש סכנה אין כופין ולא אמרו כופין אלא כההיא דהר"ש ז"ל יע"ש:

ואהמ"ר מה מאד נפלאתי ומה גם על הרב ב"ד ז"ל בסי' הנז"ל וז"ל א"א דהכי הוה ס"ד דה' מוהריב"ל שכתב במחלוקית הוה שני הוא משום סכנת נפשות ואולם הרב נ"מ ז"ל הוציאנו מידי כוונה זאת במוהריב"ל וסובר דמ"ש במחלוקת הוא שנוי היינו אי איכא מצוה בזה"ז או לא יע"ש: ואני שמעתי ולא אבין מהיכן למדו מדברי מוהריב"ל דכונתו במחלו' הוא שנוי קאי דוקא אי איכא מצוה בישיבת א"י או לא ולא על הסכנה דהא אדרבא מדכ' דברי התוס' שהוא משום סכנה ודברי הר' חיים שאין מצוה ואח"כ שקיל וטרי מוהריב"ל ולא הזכיר ב' או ג' פעמים אלא דברי התוס' דכתב ולא חלקו כמו שחלקו התוס' וסברת הר' חיים לא עלה בזכרונו נראה דהוא משום סכנה ולא משום דאין מצוה בעליה:

ועוד דהו"ל לאתויי סברת הר' חיים דהביא המרדכי דהר"ח כתב משום סכנה כמ"ש מוהרשד"ם בתשו' דהביא סבר' התוס' דהוא משום סכנה ולא הזכיר סברת הר' חיים שהביא התוס' אלא סברת הר' חיים דהביא המרדכי בשמו שהוא משום סכנה:

ועוד דאי אמרינן בטעמו של מוהריב"ל הוא משום שאין בעליה מצוה הו"ל לפרש ולא לסתום דנפקא מינה לענין דינא דאם הוא משום סכנה אפי' דאיכא מצוה בעלייתה אין כופין ואי משום דאין מצוה בעלייתה בזה"ז אפי' דליכא סכנה כיון דאין כאן מצוה אין כופין:

על כן נלע"ד לומר דמוהריב"ל הביא שתי הסברות כיון דלא פירש בשאלה טעמא של אשה למה העזה פניה בבעלה שלה רצה לעלות על זה הביא הב' הס' דאי משום סכנת דרכים שחוששת את עצמה לעלות יש לה קי"ל ואי משים דליכא מצוה בעליתה ואומרת למה תצטער את עצמה יש לה ג"כ קי"ל ועל זה הביא בראש דבריו שתי הסברות שכתבו התוס' ושקיל וטרי אליבייהו אם יכול הבעל לכופה מטעם ק"ל זהו נר' לע"ד בכוונת מוהריב"ל כיון דחד טעמא אית להו אם נוהג בה"ז או לא:

ואנכי חזון הרבתי להרב מ"ץ ז"ל והביאו הרב בני משה ז"ל בסי' ל"ד שהקשה למוהריב"ל ז"ל במ"ש ואי משום הא ודאי דמצי הבעל לומר קי"ל ככל הני רבוותא דלא חלקו לאותו זמן לזמנינו וכו' דהוא דבר תימא דאדרבא האשה מוחזקת בעצמה והבעל שבא לכפות יכולה היא לומר קי"ל כמ"ד דבזה"ז אין כופין וא"כ ממילא שחייב הבעל לתת לה כתובה וכו' והרב הנז' תירץ והרואה יראה דיש לגמגם על דבריו:

ולענ"ד נראה דכוונת מוהריב"ל כמ"ש הטור בססי' קנ"ד דכל היכא דאמור רבנן יוציא ויתן כתובה אין כופין אותו להוציא אלא וכו' אבל לכפותו בשוטים לא אם לא הנושא אותה בעבירה שהדין נותן להוציאה ושלא לעמוד עמו יע"ש וא"כ הכא שהדין נותן שתלך אחריו מסתברא שאם לא תלך תשב עד שתלבין ראשה ואין כופין אותו לגרשה:

וכן ראיתי למוהרח"ש ז"ל בח"ג סי' ס"א וס"ב שהביא תשובת ר' מאיר בר ברוך שכתב על ארוס שארם אשה ולא רצתה לבא לנישואין במקומו שכיון שהדין נותן ללכת אחריו אם לא תרצה שאין כופין אותו לגרש שאפי' אדמון מודה שתלך אחריו או תשב עד שתלבין ראשה וכו' ומ"ש תצא שלא בכתובה היינו שמבקשין ממנו לגרש ואז כשהבעל רוצה לגרש אז תצא שלא בכתובה אבל אם לא ירצה לגרש מסתבר ודאי שאין כופין אותו יע"ש:

באופן כי אינו תלוי הכפייה עם הכתובה והן אמת כי יש לה קי"ל דאין כופין אבל להבעל יש לו קי"ל דכופין א"כ הולך לו ומעגן אותה דהיא אינה רוצה לעלות עמו ומבקשת ממנו שיגרש אותה או כשהבעל רוצה לגרשה אז תצא שלא בכתובה נמצא דאינו תלוי זה בזה ועל זה כתב מוהריב"ל דיש לבעל קי"ל כלומר דאין אני יכולים לכוף אותו לגרשה וממילא יצא דהיא דאינה רוצה לעגן את עצמה היא דמבקשת מבעלה שיגרש אותה ותצא בלא כתובה ודו"ק:

האמנם מוהר"ם שלטון ז"ל בס' בני משה בסי' הנז"ל בהסכמ"ה עלה וז"ל אמנם אם האשה זו אינה מתרצה להתגרש ובזה"ז אין האישה מתגרשת בע"כ כדכתב הר"ן בסי' ל"ח דבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ ואין אומרים לפרוץ גדרן של ראשונים וכיון שכן כל שהוא אינו יכול לכופה לעלות מפני שהיא מוחזקת בעצמה לאו כל כמיניה להניחה ולילך וכיון שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה אין מצית א"י כדי לבטל חיוב שאר כסות ועונה שהוא מן התורה כדכתב הר"ן וכיון דלגרש בע"כ אינו רשאי אף להניחה עגונה ולילך לא"י אינו רשאי יע"ש: באופן דנר' דמוהר"ם שלטון הוא חלוק על מוהרח"ש כי מוהרח"ש פסק שאם הדין עמו שיכול לכפותה לצאת עמו ואם לא רצתה תשב עד שתלבין ראשה. ומוהרמ"ש פסק להיפך דכיון דהיא מוחזקת בעצמה לאו כל כמיניה להניחה ולילך:

שוב ראיתי לה' ב"ד ז"ל בסי' הנז"ל דבענין זה הוא חילוק עם החכם הפוסק ז"ל דהחכם הפוסק ס"ל דפשיט' דהבעל אי בעי מגרשה בלתי כתובה ותוס' ואי בעי מניחה כך והולך לו ופטור ממזונותיה ואין כאן מקום לומר דהיאך יכול לעגנה דהיא גורמת לעגנה את עצמה ופשיטה דאין להבעל בזה עון אשר חטא והוא פשוט ממ"ש הרשב"ץ והביאו הרנ"מ שכתב או כופין ללכת אחריו או תשב עד שתלבין ראשה וכ"כ מוהר"ם גאלאנטי ז"ל: והרב ב"ד ז"ל דחה דבריו וכתב דפשיטא דלא מצי הבעל להניחה כן ולעבור בקום עשה על לא יגרע וכיון שכן אין מקום לומר שהיא הגורמת אלא היכא דאין לה רשות להתעכב אבל הכא כל שהיא רוצה להפסיד כתובתה הרשות בידה וכיון דרשות בידה לא שייך לומר שהיא גורמת דבדין עבדה והוא הגורם ויש עליו עון אשר חטא כמ"ש הרק והדברים פשוטים יע"ש נראה כי הני תנאי כהני תנאי:

האמנם נראה דמוהר"ם שלטון הוא דלא כמאן. דעד כאן לא קאמר הר' ב"ד דאינו יכול לעגנה אלא כשנתרצה להפסיד כתובת' כדי שלא יעגן אותה והוא אינו רוצה בכך אלא או ילך עמה או הוא הולך לבדו ותשב עד שתלבין ראשה ועל זה פסק כיון שהיא רוצה להפסיד כתובתה א"כ כדין עבדא והוא הגורם ויש עליו חטא ומינה נשמע דאם אינה רוצה להפסיד כתובתה יכול לעגנה. אבל לפי דברי מוהרמ"ש ז"ל לא משמע הכי אלא כל שהיא אינה מתרצה להתגרש באיזה אופן שיהיה או שאינה רוצה להפסיד כתובתה כיון שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה אינה יכול לעגנה כנראה דהוא יחיד בסברה זאת ודבריו הם אמורים דלא כמאן וס' יחידאה היא זו:

ולענין מי שנודר לעלות לא"י לזיהר"א ע"מ לחזור אי איכא מצוה או לא הנה מוהרימ"ט ז"ל בחי"ד סי' כ"ח כתב שאין מצוה אלא לקבוע דירתו בא"י אבל בעולה שלא ע"מ לדור ליכא מצוה וכן נראה מרוב פוסקים האחרונים דס"ל כן. לבד ה' פני משה בנכשת ז"ל בת"א סי' ה' שהביא ג"כ משם ה' מר זקנו מוהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' מ"ג דאף בעליה ע"מ לחזור איכא מצוה וחיליה ממ"ש במדרש יונתי בחגוי הסלע וגו' הראיני את מראיך אלו עולי רגלים יע"ש:

וכבר עמדו עליו הרב זרע אברהם ז"ל בחי"ד סי' י"ג וה' אורים גדולים דקי"ו דאין משם ראיה דמאן שם ליה דעולי רגלים אינם מיושבי הארץ אטו יושבי א"י אינם מחוייבים לעלות וליראות תוככי ירושלם ואדרבא יושבי חו"ל פטירי מלעלו' לרגל וכמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים גבי עובדא דר"י בן בתירא ד"ה מאליה מי קא ספו לך ע"ש נמצא דקרא איירי דוקא ביושבי א"י וכיון שכן אין דמות ראיה וכו' יע"ש:

ולענ"ד תמהני עליו תמיהא גדולה דחה ראיה מביא מהמדרש הזה שהרי המדרש הזה נאמר בזמן שבהמ"ק וז"ל המ' רבי אליהו פתר קרייה בעולי רגלים הראיני את מראיך אלו עולי רגלים שנ' שלש פעמים בשנה יראה וגו' ע"כ ובזמן שבהמ"ק ליכא מאן דפליג ואפי' מוהרימ"ט מודה דהוי מ"ע מן התורה וכל מ"ש מוהרימ"ט ז"ל הוא בזה"ז דליכא מקדש דעל מה באים בשלמא בזמן שבהמ"ק קיים היו באים ומביאין שלמים ונדרים ונדבות והיו אוכלים המעשר שני. ומן התימא גם על הרבנים הנז' שכבר עמדו עליו ואיך לא הרגישו בזה שדבריו הם תמוהים הרבה בעיני ודו"ק:

ועוד אני אימר דאם היו רואים דברי השה"ג בס"ג דשבועות בודאי שלא היו חולקים עליו שכתב וז"ל לענין הנודר בעת צרה לעלות לא"י ע"מ לשוב אם מתירין לו והשיב דודאי מתירין לו דאעיקרא אין זה נחת רוח לפניו ית' דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי וכו' יעש"ב דאין עיקר המצוה אלא בדירה. וכן כתב התשב"ץ ז"ל בח"ג סי' רפ"ת ואין ספק שדברים הללו אישתמיט מנייהו מלכי דאם היו רואים זה לא היו חולקים עליו:

וגם על מוהרימ"ט ז"ל קשה דנראה דאישתמיט מיניה דמר דברי השה"ג הללו ודברי התשב"ץ דהי"ל להביא אותם לראיה בידיה דהוו תנאי דמסייעי לו ומדלא הזכירם נר' וכו':

ומעתה אף אם מצאנו ראינו להשה"ג עצמו בסו"פ ב' דיני גזרות שחלקו על ר"ח וכתבו דאין חילוק בין זמן הזה לזמן הבית ובכל זמן איכא מצוה יע"ש מ"מ אין זו סתירה ממ"ש בפ"ג דשבועות דשפיר י"ל דמ"ש בכתובות איירי לעלות ולדור בה ובשבועות הוא לעלות ע"מ לחזור וזה ברור ולא הי' צריך לכותבו:

ומה שהוכרחתי לכותבו הוא יען שראיתי למר"ן החבי"ב ז"ל בשיירי יו"ד סי' ר"ג בהגהב"י אות ז' שכתב וז"ל לענין הנ לעלות לא"י לזיהר"א כמדומה לי שראיתי בשה"ג בכתובות שכתבו דגם העולה לא"י ע"מ לחזור איכא מצוה וכו' יע"ש. כנראה דהרב ז"ל הבין בדעת השה"ג דמ"ש דאין חילוק וכו' ואיכא מצוה היינו אפי' לעלות ע"מ לחזור וזה תימא דלפי דבריו נעשים דברי השה"ג סותרים זה את זה וזה אינו אלא ודאי כמ"ש דיש חילוק בין העולה לדור לעולה לז"יהרא ובודאי שדברי השה"ג דשבועות אישתמי' למר"ן החבי"ב ז"ל דאלו הי' זוכר מהן לא הי' כותב כזה: וראיתי לה' י"א ז"ל באה"ע סי' ע"ה הגהב"י אות כ"ז שכתב עמ"ש מר"ן החבי"ב בסי' זה הגהב"י אות כ"ז שכמדומה לו שראה בחה"ג ואינו זוכר איה מקומו שסובר שאפי' ע"ד לחזור ההליכה לא"י מצוה היא כ' עליו ואני מצאתי להשה"ג הפך ממ"ש הרב החבי"ב וז"ל בריש פ"ג דשבועות כנז"ל יע"ש הרי דס"ל להרב שה"ג דליכא מצוה בהולך ע"מ לחזור הפוך ממ"ש הוא ז"ל וצ"ע עכ"ל:

ויש לתמוה עליו קצת דנר' דאישתמיט מיניה דברי השה"ג שבמ' כתובות שדבריהם נאמרו בסתם ויש ס"ד לומר דאין חילוק בין עולה לדור ובין עולה ע"מ לחזור וזהו מה שהי' זוכר מר"ן החבי"ב והוא ז"ל הבין דמה שזכר מר"ן החבי"ב שכתוב בשה"ג הם דברים אלו שבפ"ג דשביעות והק' עליו דזכר להפוך והאמת אינו כן דיש סמך לזכרונו של מר"ן אלא דאחר דמצינו מ"ש בפ"ג דשבועות מוכרחים אנו לומר דיש חילוק בין עולה לדור לעולה ע"מ לחזור וא"כ הי"ל להי"א ז"ל להקשות למר"ן בדרך זה דהיינו עמ"ש כמדומה לי וכו' היל"ל שדברים הללו נר' שהם דברי השה"ג שבכתובות שהם בסתם והבין הרב ז"ל דאין חילוק וכו' וזה אינו שהרי אמרו בפ"ג דשבועות דליכא מצוה בעולה ע"מ לחזור:

ודעת הרדב"ז ז"ל בזה מצאני ראינו שלכאורה נראים דבריו סותרים זה לזה והוא דבח"ב סי' קט"ו כתב וז"ל הנודר לדור בא"י בזה"ז וכ"ש בנודר לעלות לז"יהרא ליכא מצוה שבשבילה לא יתירו לו את הנדר עכ"ל: וכמו כן כתב בתשו' החדשות דפוס ויניציא סימן תל"ד וז"ל ואע"ג דמי שנשבע לקיים את המצות אין מתירין לו ליכא הכא מצוה שלא יתירו הנדר בשבילה דבישלמא אם הי' הנדר לדור בירושלים איכא למימר דמצוה לדור בא"י אבל לעלות לז' לז'יהרא ולשוב אין כאן מצוה רבה ואפי' היתה השביעה לדור בא"י כבר ידעת מה שהשיב הרשב"א להר' מנחם אשר נדר ללכת לא"י והיתה אשתו הרה ויש סכנה להוליכה מעוברת והתיר לו את נדרו ע"כ. הרי דס"ל דליכא מצוה בזה"ז:

ואילו בח"א סי' ע"ז בענין לפרוש בים בע"ש כתב וז"ל ואנן אית לן דאינו נק' דבר הרשות אלא יוצא לטייל אבל מי שיוצא לבקש טרף לביתו מצוה חשיב וכ"ש העולים לא"י דחשיב דבר מצוה ע"כ יע"ש) וכמו כן כתב בתשו' הישנות דפוס פיורדא בח"ג סי' ת"ח ות"ט ותי' כאשר יראה הרואה ונדון תשו' בסי' ת"י הוא בא' שנשבע לאשתו בשעה שנשאה שלא יפרידנה מאמה ועתה רוצה לעלות לא"י אם תוכל לעכב עליו מפני השבועה וכו' והשיב דאינה יכולה לעכב עליו מלעשות מצוה וכו' שהרי יכול הוא לעשות את המצוה ולקיים שבועותו כגוין שיגרשנה ויתן לה כתובה ויעלה לא"י וכו' ומ"ש בסיף התשו' שאין אנו דנין עתה בדין הכל מעלין לא"י לפי שאין המחייה מצוי שם בעונותינו אלא א"כ נתברר אצלינו שיש לו אומנות שיתפרנס ממנו אז אנחנו דנין בו דין זה היינו לענין שלא תפסיד הכתובה כאשר יראה הרואה יע"ש. באופן שתשובותיו סתרי אהדדי כנז':

והנלע"ד לחלק ולומר והוא פשוט דלעולם ס"ל להרדב"ז ז"ל דלעלות לא"י בין לדור ובין לזייהרא מצוה קעביד כמ"ש בח"א ובס"ג אלא דמי שנודר לעלות לא"י ואח"כ אירע לו איזה אינס כגין נדון של הר"ם שנדר וכו' והיתה אשתו מעוברת ויש סכנה אז לא אמרי' דהוא מצוה רבא כדי שלא יתירו את נדרו אלא מתירין לו וכמו שהתיר הרשב"א למוהר"ם והכי דייק בח"ב שכ' הנודר וכו' ליכא מצוה שבשבילה לא יתירו את הנדר דהיינו דוקא לענין להתיר את הנדר ויותר דייק בתשו' דסי' תנ"ד שכ' ואע"ג דמי שנשבע לקיים את המצוה אין מתירין לו וכו' אין כאן מצוה רבא דנר' דמצוה איכא אלא שאינה מצוה רבא ואח"כ הביא תשו' הרשב"א שהתיר להר"ם יען דהיה סכנה בדבר אבל לעולם בעלמא מי שעולה לא"י וכ"ש ע"מ לדור בודאי שמודה הרדב"ז דמצוה קעביד כמ"ש בח"א ובח"ג זה נלע"ד פשוט: וחזיתיה למרן החבי"ב ביו"ד סי' ר"ג הגהב"י אות ו' שכ' וז"ל הנודר לדור בא"י בזה"ז וכ"ש הנודר לעלות לזייהרא ליכא מצוה שבשבילה לא יתירו את נדרו הרדב"ז בח"ב סי' קט"ו אמר המאסף מ"ש הרב ז"ל דבנודר לדור בא"י בזה"ז ליכא מצוה הוא כדעת רבינו חיים שכתבו התוס' בפ' ב' דייני גזירות וכו' עכ"ל:

ונוראות נפלאתי עליו דאיך יחס סברת הרדב"ז לס' ר' חיים דהא ר"ח ס"ל דבזה"ז ליכא מצוה כלל לא לדור ולא לעלות בשום אופן ואדרבא מגרעות נתן למי שעולה לא"י כנז' משא"כ הרדב"ז שאמר בפי' בת"א סי' ע"ז ובח"ג סי' ת"ח ת"ט תי' דאיכא מצוה כמ"ש ומ"ש בח"ב הנז' אינו אלא לענין התרת הנדר כשיש אונם כמ"ש בסי' תנ"ד וכמ"ש דמוכ' אנו לומר כן דאלת"ה תשובותיו סתרי אהדדי:

והיותר תימא דמרן התבי"ב בעצמו כתב בשיירי א"ח סי' רמ"ח הגהב"י אות ט' וז"ל אה"מ עמ"ש הריב"ש שהעליה לא"י מצוה ומותר לפרוש אפי' בע"ש כתבתי במ"א דהרדב"ז ח"א סי' ע"ז כתב ע"ז וזו קולא גדולה ולא שמענוה וכו' ולפי שלכאורה יש להבין מדברים אלו שהרדב"ז חולק על הריב"ש וס"ל שאין העליה לא"י מצוה וזה א"א שהרי הרדב"ז כתב שם דאין נק' דבר הרשות אלא היוצא לטייל אבל מי שיוצא להביא טרף לביתו וכ"ש העולים לא"י דחשיב דבר מצוה וכו' ראיתי לבאר דברי שכוונתי לומר וכו' יע"ש הרי דהרב ז"ל הביא התשו' שבת"א שס"ל דאיכא מצוה והוכרח לבאר דבריו שלא יטעו שהרדב"ז לא ס"ל הא ואיך עתה יחם אותו לס' ר"ת והוא פלי ודבריו צא"ת:

ובצפייתינו צפינו לה"ה בס' יוסף אומץ בסי' ב"ן שכ' על דברי ר"ת הללו דעכשיו אין מצוה לדור בא"י דיש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים ליזהר בהם. דהרב ז"ל דבר בזמנו שהיו כמה ספיקות ועתה כי נתוועדו רוב רבני ישראל בארץ ובחו"ל והסכימו על שנת השמיטה שינהגו כהרמב"ם ועתה נקבעו המנהגים הנז' על פי הרבנים הנז' ואין לחוש אבל בזמן הרב הר' חיים עדיין היו כל העניינים בספק והיו נכשלים כל הדרים בא"י הן בתרומות ומעשרות והן בשמיטה באיזה שנה היה והיתה יוצא תקלה גדולה לא כן עתה כי נתיישבו הדברים בהתאסף ראשי עם וכו' יעש"ב:

עוד נקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' בית הבחירה בחילוק בין קדושת א"י לקדושת ירושלם דפסק כר' יוחנן דקדושה א' קדשה לעת"ל וכתב דלא דמי קדו' ירוש' לשאר ארצות דקדושת בהמ"ק וירוש' שקדשה שלמה הע"ה היא מקודשת לעולם ועזרה זכר בעלמ' עבד משא"כ קדושת דבשאר א"י לא קדשה לעת"ל ונתן טעם לפי שקדושת בה"מ וירוש' מפני השכינה והשכי' לא זזה משם. והראב"ד ז"ל השיגו שסברת עצמו היא לחלוק בין בה"מ וירוש' לשאר א"י דמי חילק לו בכך דהא מ"ד דסבר קדושה א' לא קדשה לעת"ל לא חילק בין קדושת ירוש' לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' לר' יוסי דאמר קדושה ב' קדשה לעת"ל לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירוש' ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרה שהמק' וירוש' עתידים להשתנות ולהתקדש קדוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליריאיו ע"כ. למדנו מדברי הראב"ד ז"ל דאדרבא בזה"ז יש קדושה ומעלה לשאר א"י יותר מירושלם ודו"ק. יע"ש:

באופן כי נר' מדברי הרמ"ב ז"ל דאין מצות בשאר א"י לישב שם דהא אין להם קדושה דדוקא בירוש' דאיכא קדושה איכא מצוה אבל בשאר א"י דאין קדושה בהן אין מצוה לשבת בהן:

אבל מדברי הרמב"ן משמע דאפי' בזה"ז בחרבנה איכא קדושה בכל א"י דכתב בפ' המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה דהוא מ"ע מדאורייתא ומייתי עובדא דספרי עד שהישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות:

עוד הסכים הרב המבי"ט בת"א סי' רמ"ה וז"ל כשם שכ' התוס' שלא אמרו אלא בזמנם שהיה שלום בעולם לא כן בזמננו שהדרכים משובשים כך אנו אומרים דמ"ש התוס' ור"ת לא אמרו אלא בזמנם שהיו הדרכים משובשים לבוא מכל אותם המקומות דרך ים לא"י אבל בזמנינו זה לבוא מתוגרמא דרך ים בספינת הצמר כמו שרגילים בכל שנה ודרך יבשה ג"כ אינו נקרא משובש והוי דינא דמתני' דחשיב דליכא סכנ' דבין בים ובין ביבשה השיירות מצוייות בכל שנה ושנה:

עוד כתב שה ואנן נקטינן דלא כר"ח בהא מילתא ורמינן אנפשין למייתי לא"י לאצטעוריה בה טפי ולפום צערא אגרא יע"ש:

ומזה יש לדקדק דשכר העולה מחו"ל לארץ הוא יותר חביב ומרוצה לפני הקב"ה דהוא מניח כל תענוגי עולם שיש לו בחו"ל וישים לדרך פעמיו ומצטער עצמו בסכנת דרכים וגם בעליותו בארץ מצטמק ויפה לו ודאי דשכרו כפול ומכופל מן השמים. ואחרים פירשו דלא דמי למי שהוא ארץ מולדתו בארץ למי שבא מתו"ל:

איך שיהיה עלה בידינו מכל האמור דעלית א"י כפי רוב הפוסקים אפ' בזה"ז מצוה איכא ולדעת הרמב"ן הוא מצוה מדאורייתא דמנאו בספר המצות וסברת הר' חיים ז"ל דחוייה היא מכל הפוסקים זולת היכא דאיכא ודאי סכנה בבירור אז אינו יכול לכפות לאשתו. וגם בעליית א"י ע"מ לחזור לדעת רוב הפוסקים ס"ל דליכא מצוה לבד ה' פני משה ומוהראנ"ח ז"ל דס"ל דאיכא מצוה:

ומעתה נבא לכונת הכתובים והוא דכבר אמרנו דבעליה לא"י לחוד לר' השה"ג והתשב"ץ ומהרימ"ט וכל הפוסקים האחרונים הסכימו דליכא מצוה אלא בישיבה ודירה בה וז"ש מזמור שיר יסודתו בהררי קדש ר"ל עיקר השיר לאדם הזוכה לעלות בא"י הוא דוקא יסוד' בהררי קדש כשעלה לדור שם ומייסד עצמו שם יסוד עולם שוא דמקיים מצות ישי' א"י ולא בעולה ע"מ לחזור וא"ת העיקרא מי יימר דאיכא מצוה בזה"ז אפי' בעולה לישב ולדור בה דהא כתב הר' חיים דבזמנינו ליכא מצוה לדור בא"י ע"כ אמר אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב ר"ל דאפי' מאן דחייש לס' ר' חיים היינו דוקא בשאר ארצות של א"י אבל בירושלים הרי כתב הרמב"ם ז"ל דקדושתו הוא לעולם ומפרישין תרומות ומעשרות ושמיטה ויכולים להקריב קרבן אפי' עתה כיון דשכינה לא זזה משם וקדושה א' קדשה לעת"ל וקאמר אוהב ה' שערי ציון שהוא ירושלים מכל משכנות יעקב שהוא שאר ארצות של א"י. וא"ת אדרבא זהו כי יש מצות התליות בארץ מגרעות נתן דהרי כתב ר"ח דכיון דיש מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם נמצא הפסד מצוה כנגד שכרה לזה בא כמשיב קרא נכבדות מדובר בך כלומר זהו לא נאמר אלא בזמנו של ר' חיים שהיו כמה ספקות ועתה כי נתועדו רבני ארעא דישראל ורבני חו"ל והסכימו על השמיטה ועל תרומות ומעשרות וקבעו הלכותיהן אין מכשול ועון וזהו כוונת נכבדות מדובר בך וכבר קבעו ההלכות ע"כ עיר האלקים סלה ר"ל קדושתו הוא קדושת עולם לקיים מצותיו ית' בלי שום פקפוק. וא"ת דעדיין יש לדוחה לדחות סברת התוס' שכתבו דליכא מצוה בזה"ז דאיכא סכנת נפשות בדרכים. לזאת כבר כתבנו משם ה' המבי"ט ז"ל דכשם שהם אמרו דלא אמרו חכמים אלא בזמניהם כך אנו אומרים דתוס' לא אמרו אלא בזמניהם דלא הי' שלום בדרכים ולא היו בשלום המלכים אבל בזמנינו תהלה לה' יתברך שאני עומדין תחת מלכות תוגרמה ויש שלום במלכות ושיירות מצויות וספינות בים כופין לעלות וקאמר קרא אזכור רהב ובבל וגו' כלו' הקב"ה ישת"ש עלה בזכרון טיב לפניו כי כל העם העומדים מפוזרים בכל ממלכות הארץ עתה עומדים רובם תחת מלך א' ואין סכנה בדרכים ועי"ז נחשב כי העולה מחו"ל הו"ל כי זה יולד בה בלא צער הליכתו בארץ ומצוה בעלייתו כימי קדם דאין שטן ואין פגע רע. ועתה כיון דהשוהו הכתוב ההולך מחו"ל לארץ לאיש אשר יולד בה מספקא לן אי מינייהו עדיף ובא הכתוב לפרש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה ר"ל האיש העולה מחו"ל לארץ עם האיש אשר הורתו ולידתו בקדושת הארץ הם שוים בשכרם והוא יכוננה עליון כלומר דעל ידי ישיבתם בארץ הקדושה הם מקודשים במצות התלוייות בארץ מוכנים ליטול שכרם משלם מאל עליון ופריש טעמא בקרא ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם ר"ל כי כביכול הוא יספור וכותב ומחשב מצוה כנגד שכרה וכפועל אדם ישלם לו וכמ"ש ה' המבי"ט דרמינן אנפשין למייתי לא"י לאצטעו' בה ולפום צערא אגרא ע"כ שכר העולה כיון דיש לו צער בהליכתו והוא עומד בספק סכנה כדי לזכות בישיבת א"י שכר משלם כאיש אשר יולד בה שוו בשיעוריהן ויחד כולם עתידים לשורר וזהו ושרים כחללים כל מעייני בך בנבל וכינור כיון דהם מכוונים ומבטים ומצפים בישי' א"י מתי יבא לידיהם ויקימוה וארז"ל א' הנולד בה וא' המצפה כדי לראותה וזהו החידוש דאפי' אם לא הספיקו לעלות הוי כאלו נולד בה וכ"ש מי שזכה לעלות דחשיב כאלו נולד בה: ועל זה אביט כוונת המשורר במזמור מ"ח שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. אלקים בארמנותיה נודע למשגב. כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו. המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. ברוח קדים תשבר אניות תרשיש. כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלהינו אלהים יכוננה עד עולם סלה. דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך. כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך. ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודא למען משפטיך סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה. וגו':

ואיכא למידק בכתובים הללו טובא. חדא במ"ש גדול ה' וגו' דנראה דדוקא בעיר עז לנו הוא דמהולל ולא בכל העולם והלא בכל העולם גדיל ומהולל שמו ועוד במ"ש אלקים בארמנותיה נודע למשגב נר' דבא בכפליין דכבר מלתא אמורה דבעיר אלקינו הר קדשו ומא בא להוסיף במאמר אלקים בארמנותיה כי הוא מהולל כשהוא כביכול בארמנותיו ועוד במ"ש כי הנה המלכים נועדו ולא פי' על מה נועדו. ועוד בק"ש המה ראו וגו' על מה ועל מה אחזתם רעדה. ועוד במ"ש תשבר אניות תרשיש למאי נפקא מינה וכתב כאן שבירת אניות תרשיש. ועוד במ"ש כאשר שמענו כן ראינו צל"ד מה זו שמיעה ומה זו ראיה ומה טעם הוא בעיר אלהים יכוננה וגי'. ועוד במ"ש דמינו אלהים חסדך מה דמות תערכו לו. ועוד במ"ש כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ דמי לא ידע בכל אלה כי תהלתו מקצה הארץ ועד קצהו ועוד במ"ש הר ציון תגלנה בנות יהודה ולכאורה נר' כי הכל אחד:

אמנם עפי"ה הנה נכון והוא דכבר אמרנו דדעת הרמב"ם ז"ל דקדושת ירוש' לא דמייא לשאר ארצות של א"י דקדושתו לעולם ומפרישין תו"מ ויכולין להקריב קרבנות ועל זה קאמר גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו ר"ל דוקא ירוש' הוא מהולל מכל ארצות של א"י. וא"ת והרי כתב הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מהספרי ומנאה בכלל המצות וירשת וישבת בה דהיא מצוה כוללת בכל א"י וז"ש יפה נוף משיש כל הארץ ר"ל קדוש' הארץ היא מהפשטת בכל ארצות של א"י לזה מתרץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב דהיינו הטעם עצמו של הרמב"ם שנתן דקדושת ירוש' מפני השכינה שכי' לא זזה משם לעולם וזהו קרית מלך רב ממ"ה הקב"ה כי שם ביתו נחלת שדי וא"ת נחזי אנן כי כפי ס' הר' חיים ליכא מצוה לדור בא"י ואדרבא מגרעות נתן לדור בה כי יש בה כמה מצות ואין העולם נזהרין בהם ונכשלים וז"ש אלקים בארמנותיה נודע למשגב ר"ל דוקא כשהוא כביכול בארמון על משכ' אזי יש קדושת הארץ ולקיים מצותיו אבל עתה בחרבנה אין כאן מצוה כלל ולזה בא כמשיב הכתוב כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כלומר המלכים כי מאן מלכי רבנן נועדו רבני ארעא דישראל ורבני חו"ל ז"ל ותקנו להם תקנות מתרו' ומעשרות וגזרו על השמיטה ונשאר ארעא בקדושתה כמאז ומקדם וליכא מכשול כלל והוא ממש כמ"ש הרב הגדול כמוהר"י אזולאי זלה"ה כנז"ל: האמנם בני חוצה לארץ המה ראו כן תמהו מסברת התוס' שכתבו דבזה"ז איכא סכנת דרכים על כן נבהלו נחפזו משום סכנת דרכים לבא דרך יבשה וגם דרך ים לעלות בספינה שמא ח"ו תשבר אניות תרשיש כשם שנשברה אניות תרשיש לא יארע להם שמא תשבר הספינה ואיכא סכנה בדבר. לזה בא הכתוב להוציא מלבם חששה זו דבזה"ז ליכא למיחש והוא כמ"ש הרב המבי"ט ז"ל דבזמנינו ליכא סכנה כיון דאנו תחת מלכות התוג"ר ואיכא שלום במלכיות ושיירות מצויות בדרכים ביבשה ובים איכא ספינות בכל שנה שבאים ולא יארע להם שום נזק ועוד דלא תהא כהנת כפונדקית שהרי הסוחרים הם יוצאים ממקום למקום עם סחורתם ואינן חוששים לסכנת כ"ש במצות עלית א"י דאין אנו חוששים ורמינן אנפשין למייתי לא"י לאיצטעוריה בה ולפום צערא אגרא. כל זה רמזו לנו הכתובים דהיינו כאשר שמענו כן ראינו ר"ל כאשר שמענו מאבותינו הקדושי' שהיו עולים לא"י בדרך יבשה ובדרך ים ולא אירע להם שום נזק ח"ו כן ראינו דכל שנה שעולים בני ישראל הקדו' לארעא דישראל ואינם חוששים לסכנה וזהו בעיר ה' צבאות וגו' ואלהים יכוננה עד עולם סלה ר"ל דהוא מגן וצינה לשמור את בני ישראל מכל נזק והפסד משום ישוב א"י שיהא יכון לעולם. ועוד דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ וגו' ר"ל אנו עושים דמיון כשם שאתה עושה חסד עם כל קצוי ארץ דהיינו סוחרים שהולכים דרך ים ויבשה הם וממוניהם ואין חוששים לסכנה והם באים להודות את שמך על החסד שאתה עושה להם כן הם באים משום מצות ישוב א"י ואינם חוששים לסכנה יען כי צדק מלאה ימינך ר"ל שאתה מתנהג עמהם במדת החסד שהוא הימין. ובכן ישמח הר ציון עם בני חו"ל ותגדנה בני יהודה שהם הנולדים שם בא"י למען משפטיך ר"ל כפי המשפט אשר עשית כי בני חו"ל הבאים לא"י עם הנולדים בארץ משפט אחד יהיה להם כיון שמצטערים בהליכתם בארץ הם שוים בשכר אפי' שלא היתה הורתם ולידתם בקדושת הארץ:

ועתה בא הכתוב לומר לנו דל"מ מי שעולה לא"י ע"מ לדור שם ולהשתקע דמצוה רבא קעביד אלא אפי' העולה שם לזיהר"א ע"מ לחזור אפי"ה מצוה קעביד וכדעת ה' פני משה וה' מ"ז מוהראנ"ח ז"ל דאית להו הכי ולז"א סובו ציון והקיפוה ספרו מגדליה ר"ל תעלו אפילו שאינו לדור בה כ"א לעשות הקפה א' ולסבב אותה ולראות המגדל והחומה וזהו ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה ואפילו שאתם חוזרים אח"כ אפי"ה מצוה קעביד וכמ"ש בגמ' כל ההולך ד' אמות בא"י מתכפרים לו וכו' וכעת יגעתי כדי לקשר הפ' האחרון למען תספרו וגו' ויהיה המזמור שלם ולא מצאתי וה' יזכני לגומרו בטוב:

אשר עפ"י דברי הרב פני חשה ז"ל דס"ל דאפי' בעליה לא"י לעשות ז ז'יהרא מצוה קעביד כמ"ש בגמ' כל ההולך ד' אמות בא"י מתכפרים לו עונותיו אפשר לפרש כונת המשורר שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים ו לי בית ה' נלך עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים ולא נאריך בדקדוקיה והכונה לומר שמחתי כלומר השמחה שהי' לי הוא באומרים לי בית ה' נלך דהיינו הליכה לבד ואפי' על מנת לחזור עכ"ז הרי הוא נחשב להם כאלו עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים בדירת קבע כך נחשב לו למצוה להולך שם:

או יאמר כונת הכתוב בהקדים מ"ש הרב טירת כסף ז"ל בפ' ואתחנן במאחז"ל בפ"ז דכתובות ולציון יאמר איש ואיש יולד בה א"ר מיישא בר בריה דריב"ל א' הנולד בה וא' המצפה לראותה דהיינו החידוש הוא דהגם שלא הספיק לעלות שם עכ"ז הו"ל כאלו נולד שם מעת המחשבה טובה וכתב הרב הנז' משם הגאון מהרש"א ז"ל דמעלה זו דהמצפה לראותה דהוי כאלו נולד בה אינה אלא בעה"ק ירושלם ת"ו ולא בשאר א"י וזהו כונת הכתוב נכבדות מדובר בך דהיינו כבוד זה דאיש ואיש יולד בה דהיינו א' הנולד בה ואחד המצפה לראותה אינו אלא בך דהיינו בציון יען היא עיר האלקים סלה דקדושתה לא בטלה לעולם כדעת הרמב"ם ז"ל:

וז"ש שמחתי באומרים לי הכונה דבני הגולה אומרים איש את רעהו שמחתי בעת שהיו אומרים לי בית ה' נלך דהיינו לירושלם כי שם ביתו נחלת שדי ממרומים יען שמאותה שעה שהיו אומרים לי בית ה' נלך ושמנו לבנו לילך לבית ה' דהיינו לירושלם אפי' שעדיין לא עלינו שם עכ"ז הרי הוא נחשב לפניו ית' כאלו עומדות היו רגלינו כבר מיום המחשבה טובה בשעריך ירושלים ולזה בא קרא לומר עומדות היו לשון עבר דהיינו מיום המחשבה והיינו דוקא בשעריך ירושלם דזאת המעלה לא נאמרה כי אם לירושלם ת"ו: עוד יתכן לומר בא"א בהקדים מ"ש הרב נחלת בנימין ז"ל במצוה צ"ו מצות ועשו לי מקדש דטעם דצווה לנו הקב"ה לבנות לו בית להיות משכן לשכינת עוזו הוא כדי לסתום פיהם של עכו"ם שאומרים לישראל ליסטים אתם במה שכבשתם ארצות ז' עממים כי לא היה ברצון ה' ולכך בבנין ביהמ"ק הראה כי רצונו ית' הי' לנחול להם נחלת עממים:

והוא דגמ' ערוכה היא והובה בח"מ סי' שס"ט וז"ל אסור ליהנות בדבר הגזול כיצד גזל שדה או בית אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים וכו' ולכך כדי לסתום פי' העכו"ם שלא יאמרו גזולה היא צוה לבנות לו בית בא"י לשכון שם שכינת עוזו שעי"ז ידעו כל באי עולם כי ברצונו ית' כבשנו ארץ ז' עממין דאלו היא גזולה בידם האיך דר בה שוכן מעונים והלא אפי' לעבור בתוכה אסור ע"כ:

וז"ש שמחתי באומרים לי בית ה' נלך ר"ל היה לי לשמחה רבה כשאומרים בית ה' נלך דהיינו לביהמ"ק ר"ל שיש בהמ"ק בעולם שהוא בית ה' יען וביען כי עי"ז שיש לנו ביהמ"ק הוא מה שיש לנו קיום והעמדה בירושלם וא"י וז"א עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם דעי"ז נסתם פיהם של עכו"ם שאומרים גזולה היא וכו':

ויתקרב אל זה מאמרן ז"ל בספרי פ' כי תבא וז"ל ויביאנו אל המקום הזה זה בהמ"ק או יכול זה א"י כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת הרי א"י אמורה ומה ת"ל ויביאנו אל המקום הזה הרי בהמ"ק ע"כ. וכבר דש"ו בו רבים ועצומים במאמר זה דלמה היפך הכתוב סידרן של דברים וכתב תחלה ביאת מקדש ולבסוף ביאת הארץ:

אמנם עפ"י הקדמה זאת של הנת"ב יעלה מן הישוב והכונה שמענין בהמ"ק שבא היא ית' לשכון כבוד בארצינו הוא הוראה עצומה כי ברצונו ית' הי' נתינת הארץ דעד עכשיו הי' מתנת הארץ רפופה בידינו שטוענים עכו"ם לסטים אתם וכו' אכן ע"י בהמ"ק נסתם פיהם כאמור הלכך הקדים הכתוב תחילה ויביאנו אל המקום הזה זה בהמ"ק שעל ידו עדות יש שנתן לנו הקב"ה את הארץ הזאת מרצונו הטוב ואינה גזולה בידינו כטענת עכו"ם כמדובר:

ועפי"ז יובן כונת הפסוק בפ' ראה וכ"ת ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והנית לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם וגו' והכ' ועברתם וגו' וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם ברצונו הטוב ואינה גזולה בידכם והניח לכם מכל אויב' דהיינו עכו"ם שאומרים לכם ליסטים אתם וכו' והיה זה ראיה מהמקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם: ועד"ז יובן כונת הפסוק בפ' בשלח וכ"ת תביאמו ותט' בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' וכ"ת טוענים עכו"ם ליסטים אתם לז"א מקדש ה' כוננו ידיך והרי הוא כמבואר:

ומעתה נחזור למאמרינו הניצב פתח השער רצית ה' ארצך מי נושא עונם הארץ וכו' ואומר מי אל כמוך נושא עון וכו' די"ל מאי ואומר ולאיזה צורך הוצרך בעל המאמר להביא מקרא זה ומה בא ללמדנו ואפשר לומר במה שידוע מ"ש חז"ל והובא בס' טוב הארץ דהא דאמרינן כל הדר בא"י שרוי בלא עון וכן כל ההולך ד"א בא"י מוחלין לו כל עונותיו ה"ד בעושה. תשובה אבל אם טובל ושרץ בידו אינו נמחל לו. וכ"ת א"כ מאי עדיפותי' דא"י והלא אפי' בח"ל אל"ד שעומד בפני התשו' התי' הוא דבח"ל מלבד התשו' צריך שיעשה כמה תעניות וסיגופים כדי להסיר. הכתם מן הלבוש העליון לא כן בא"י ע"י קדושת הארץ נטהר וא"ז כיבוס ורחיצה: אשר בזה שמעתי ממעלת הרב מר חמי כמוהרח"ש הכהן נר"ו כונת פסוקי ס' שלח וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח די"ל מה נתי' טעם הוא במ"ש כי חטאנו ואדרבא הוי נטל"פ והכונה דישראל אמרו לעלות לא"י יען שחטאו וכל ההולך ד"א בא"י וכו' לז"א להם משה למה זה שאתם עושים והרי אתם עוברים את פי ה' שציוה שלא תכנסו לא"י נמצא שאתם חוטאים והיא לא תצלח דהיינו להלוך ד"א כדי שיכופר לכם. וז"ש רצית ה' ארצך וגו' ואומר מי אל כמוך וגו' דבא ללמדנו דלא תימרו דא"י מכפרת אפי' בעודן חוטאים ואינם עושים תשו' אלא נושא עון ועובר על פשע והוא ע"ד מה שדרשו למי נושא עון למי שעובר ע"פ דהיינו יעזוב רשע דרכו וגו':

ואפשר עוד לומר עד"ז כמ"ש עוד בס' טוב הארץ די"ז ע"ד דהא דא"י מכפרת היינו למי שהוא מעביר על מדותיו יע"ש. וידוע מ"ש בגמ' כל המעביר על מדותיו מוחלין לו ע"כ פשעיו שנ' נושא עון וגו' למי נושא עון למי שעובר על פשע ומעתה הרי הוא כמבואר ודו"ק:

עוד יתכן לומר ללמד זכות לאחינו אנשי ח"ל דמ"ש ואומר וכו' מיירי כלפי בני ח"ל וכמ"ש בתחי' הדרוש דע"ו שמחזיקים בידינו יש להם חלק בתורתנו ובתפילתנו וה"ה בענין זה שמתכפרים עונותם וכמ"ש ה"ה בס' יוסף אומץ סי' י"ח וז"ל ודע שכתבו המקובלים דיושבי א"י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת העכו"ם מני עצב"י בשמים רו"ש ולענה כדי לכפר ע"כ ישראל ע"כ חטאות הצבור והיחיד יושבי ח"ל וז"ש אשריהם יושבי א"י וכו' ואומר מי אל כמוך נושא עין ועובר על פ' לשארית נחלתי דהייני בני ח"ל דגם להם יש להם כפרה:

ומה שאנו קורים לבני ח"ל שארית נחלתו הגם דהם רובא דעלמא ואנו המיעוט ושארית לא שייך לומר כ"א על המיעוט הט' הוא כמ"ש החס"ל בשם הזוה"ק דבני א"י נק' בנים בני אל חי ובני ח"ל הם בבחי' עבדים. א"כ הגם שאנו המיעוט והם רבים יקראו שארית. דומייא דשיירי מנחות דכיון שנלקח מהסולת הקומץ להקריב שהוא העיקר אפי' שנשאר שיעור ק' קומצים הכל נק' שיריים:

או י"ל יען דכל העולם ניזון מתמצית של א"ו משו"ה שייך לקרות לבני ח"ל שארית נחלתו:

וזה פי' הרא' מא' במג' רות ותשאר היא וב' בניה נעשית היא שיירי מנחות דכיון דמת הבעל שהוא העיקר שייך לומר וכו':

תוכן העניינים

זרע יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה