זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש ב' למעלת הצדקה
איתמר בילקוט תהלים מזמור ל"ז וז"ל אל יקנא לבך בחטאים ובמה יקנא לבך ביראת ה' כל היום אמר הקב"ה קנא שאלמלא הקנאה אין העולם עומד אין אדם נוטע כרם ואין אדם נושא אשה ואין אדם בונה בית אלמלא שקנא אברהם אע"ה לא היה קונה שמים וארץ אימתי קנא כשאמר למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה א"ל בצדקה שעשינו שם א"ל ומה צדק' עשיתם בתיבה וכי עניים היו שם והלא לא היו שם אלא נח ובניו ועם מי הייתם עושים צדקה א"ל בבהמה חיה ועוף ולא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה אותה שעה אמר אאע"ה אלולי שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים וכיון שעשו צדק' יצאו אני אם אעשה צדקה בבני אדם שהם בצלמו של הקב"ה עאכ"ו אותה שעה ויטע אשל בבאר שבע אכילה שתיה לוייה עכ"ל המאמר:
אשרי מי שזכה זכיה דאורייתא ליהנות אחרים מנכסיו בחיבה יתירה ובאהבה רבה דולה ומשקה תלת מאה גרבי. לראש גבר אחד חכם ואחד תם אח' שאינו יודע לשאול ורחמיו על כל מעשיו בכל צרתם לו צר עמד וימודד מתנה מרובה כרוה נדיבי. לאיש אשר אלה לו לפני מלכים יתיצב מע"ל מע"ל כי שיג לו על צבא המרום במקום שמצויין חשוב אלים זכותי' מגן שוייא ומציל הוא מכל צרה וצוקה ומרובה מדה טוב' בא בשכרו וכיילין ליה בקבא רבא תרי רובי:
כאשר חז"ל הגידו דבעבור מצות הצדקה שעשו ישראל אלו עם אלו הגין עליהם בחרבן הבית שלא יעשו בהם כליה ונותן להם ריוח והצלה וכמאמרם ז"ל ברבה פ' אמור פ' כ"ו וז"ל א"ר יהושע דסכנין ששת שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשו' כיון שראה שלא עשו תשו' ביקש לזורקן בתימה ולקעקע ביצתן של ישראל א"ל הקב"ה גבריאל גבריאל יש בהם בני אדם שעושים צדק' אלו עם אלו שנא' וירא לכרובים תבנית יד אדם ואין יד אלא צדקה כמד"א פתוח תפתח את ידך א"ר אבא בשה ר' ברכיה מי מעמיד עליונים ותחתונים הצדקה שעושין ביד. הה"ד וצדקתך אלהים עד מרום עכ"ל:
הנלמד מדבריהם הוא דאפי' דישראל ראויים היו כדי ליענש עונש גדול וכאשר חשב גבריאל לזורקן בחימ' ולכלותן עמד עליהם מצות הצדקה שיזרקם לאט לאט ולא בתימה שפוכה והיתה הרוחה הצלה פורתא:
הן אמת דאיכא למידק מאי דעתיה דגבריאל שחשב להשתית לזורקן בחימה ולכלות את ישראל ח"ו וכי לא הוה ידע דיש בהם אנשים שעושים צדקה אלו עם אלו ואי נאמר דלא ידע זה לא יתכן דמי שידע שלא עשו תשו' איך לא ידע שעושים צדקה אלא עכ"ל דידע ועכ"ז ביקש לזורקן בחימה ולנו לדעת למה ואי נאמר דלא ידע דזכות הצדקה יצילם גם זה ליתא דכמה מקראות מוכתי דמצות הצדקה מגנא ומצלא:
ומעין זה איכא למידק במאמז"ל הביאו הרפ"ד ז"ל בד"מ וז"ל דרש ר' לוי מ"ד מי זה בא מאדום חמוץ וגו' אני מדבר בצדקה רב להושיע לעת"ל כשיבא הקב"ה לכלות את האומות באים כל השרים שלמעלה ואומרים לפני הקב"ה כלום יש לפניך משוא פנים מה נשתנו אלו מאלו הללו שופכי דמים וכו' הללו עע"ז וכו' אומר הקב"ה למיכאל סניגורן של ישראל החזר להם תשו' באותה שעה מיכאל משתוקק שנ' ובעת ההיא יעמד מיכאל ואין עמידה אלא שתיקה וכו' אומר הקב"ה למיכאל נשתתקת אני מדבר בצדקה באיזה זכות אני גואלם בשביל הצדקה שהיו עושים אלו עם אלו שאלמלא הצדקה לא נתקיימו שמים וארץ הוי אני מדבר בצדקה רב להושי' ע"כ. וקושיא זו נופלת גם על מלאך מיכאל וכי נעלם ממנו שישראל עושים צדקה אלו עם אלו:
והנלע"ד פשר דבר בהקדים מאי דגרסי' בפ"ק דקידושין דל"ו ע"א וז"ל תניא בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהג' מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודא ר"מ אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים שנא' בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי מאי ואומר וכ"ת סכלי הוא דמקרי בני כי לית לון מהימנותא לא מקרו בני ת"ש ואומר בנים לא אמון בם וכ"ת כי פלחי לע"ז לא מקרו בנים ת"ש בנים משחיתים וכ"ת וכו' יע"ש: מבואר מזה דפליגי ר"מ ור"י היכא דאינם נוהגים כשורה שלדעת ר"י הוא דלא מקרו בנים ולדעת ר"מ הוא דמקרו בנים. ולענין הלכה כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' קצ"ד וסי' רמ"ב דאע"ג דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י הכא ההלכה הוא כר"מ הואיל דדייקי קראי כוותיה דר"מ ע"כ יע"ש. ואפשר לומר עוד דמטעם אחר הוי ההלכה כר"מ הואיל ושקלו וטרו אליביה כנודע: אך את זה תם אני לא ידעתי מה יענה ר"י לכמה קראי דקורא אותם הכתוב בנים אף שהם סכלים מחוסרי אמנה ועע"ז אשר מקראי הללו הוא סמוכות של ר"מ ומה יענה בהם ר"י שמצינו שבפה מלא קראם הכתוב בנים אפי' שאינם נוהגים מנהג בנים וכעת לא ראיתי מי שנרגש מזה והוא פלי:
תו איכא למידק מהאי סוגיא על מאי דאמרו בפ"ק דבתרא שאל טורנוס' את ר"ע אם אלהיכם אוהב את העניים למה אין מפרנסם א"ל כדי להנצל אותנו מדש"ג א"ל אדרבא זו מחייבתן אמשול לך משל למה"ד למלך שכעס על עבדו וכו' ואתם קרוים עבדי' דכתיב כי לי בנ"י עבדים א"ל ר"ע אמשול לך משל למלך שכעס על בנו ואנו קרוים בנים שנא' בנים אתם א"ל אתם קרוים בנים וקרוים עבדים בנים כשאתם עושים רצונו ש"מ וכשאין עושים רצינו ש"מ קרויים עבדים ועכשיו אין אתם עושים רצינו ש"מ א"ל כתיב הלא פרוס וכו' אימתי בזה"ז וקאמר הלא וכו':
והנה הדבר מבואר שטורנוס' לא לחלוק על תורתנו בא אלא מכח תורת משה בא להקשות קושיא הלזו דקארי להו עבדים ור"ע תי' לו דקארי להו בנים וע"ז חזר המין לחלק בין עושים רצינו ש"מ לאין עושים וכשאין עושים אינם נקראים בנים. וקשה דאמאי ר"ע לא השיב לו דסברתו זאת דס"ל דכשאין עושים רצו' ש"מ אינם נקראים בנים נדחה קרוי לה מכמה קראי שהביא ר"מ והוכיח מנייהו דקרויים בנים אף היותם עע"ז והם פשוטים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ובודאי שגם המין בהראותו לו כל הני קראי בקראם הכתוב סכלים וכו' ואפי"ה קראם בנים היה חוזר מסברתו ויודה לדברי ר"ע וק' למה לא השיב לו כן:
וראיתי למוהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שכתב דר"ע השיב לו דאעפ"י שכעס עליהם נמשלו לבנים כדאמרי' בנים משחיתים דאפי' בזמן שהם משחיתים מעשיהם נק' בנים ולפי שהמין הזה לא הודה לו ואמר שאינן קרויים בנים רק כשעושים רצו' ש"מ הביא לו רע"ק ראיה לדבריו דאימתי עניים מרודים וכו' דהיינו חיל המלך וכו' בזה"ז וקאמר הלא פרנס וכו':
ולע"ד אהמ"ר נראה שהוא דוחק לומר כן חדא דאי רע"ק השיב לו כן למה לא הוזכר בתלמיד דבר זה. ועוד דאי רע"ק היה משיב לו כן והיה מביא לו ראיה מק' דבנים משחיתים ודאי שהיה מודה מאי דסבר המין דכשאין עושים רצו' ש"מ לא נקראו בנים הוא משום דלא ידע ולא שמע הך קרא דבנים משחיתי' ואי שמיע ליה ודאי דהוה הדר מסברתיה. אשר הנכון בזה לדעתי המעט הוא דברים פשוטים דודאי טעמיה דר"ע שלא חזר והביא הנך קראי ללמוד משם דאף כשאין עושים רצונו ש"מ נקראו בנים הוא משום דמהנך קראי ודאי ליכא ראיה חותכת לומר לו שנק' בנים כשאין עושים רצינו ש"מ שהרי מצינו שר"י לא ס"ל הכי ולדעתו ודאי דאית ליה טענה מספקת לדחות הנך קראי דלא מוכחי מינייהו מידי ודחייה הלזו אמור יאמר לו טורניס' לר"ע וא"כ לא מתרצתה קושיית המין ולכך לא הביא ר"ע מהנך קראי לומר דאף כשאין עושי' רצונו ש"מ נקראו בנים:
ולזה אפשר לומר דר"ע לפום קושטא הכי ס"ל כר"י ולכך השיב לו רע"ק דציוויי בצדקה הוא אפי' בהיותינו עבדים מדכתיב הלא פרוס לרעב בזמן שעניים מרודים ולא כמו שעלה בדעת המין שכל שהם בבחי' עבדים לא יאות מעשה הצדקה שהרי אף בהיותינו בבחי' עבדים יש מצות צדק':
פש גבן חקור דבר לדעת מה יענה ומה יפרש ר"י בהנך קראי שהביא ר"מ והוכיח מינייהו דנקראים בנים אף כשאין עושים רצינו ש"מ והנלע"ד לומר שהדברים מגיעים למאי דגרסי' במנחות ד"ט איתמר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ר' יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהם ור"ל אמר אין מקטיר קומץ עליהם ואמרו טעמא שם בגמ' דמאן דפסל הוא דאמר קרא והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזב' המנחה עד דאיתא לכולה מנחה ואי לא לא יקטיר ואידך דהיינו ר"י ס"ל מן המנחה מנחה שהיתה שלימה כבר בשעת קמיצה יקטיר אע"ג דהשתא אינה שלימה שמעינן מהך סוגייא דפליגי ר"י ור"ל בפי' הכתוב דוהרים הכהן מן המנחה דמר סבר מנחה שהיתה שלימה כבר ומר סבר מנחה שהיא שלימה עתה:
וכהאי גוונא אמרו בגיטין דמ"ב ע"א על ממרא דב' בריתות הכותב נכסיו ל"ב עבדיו דקנו ומשחררין זה את זה ותניא אידך האומר כל נכסי נתונים לפ' ופ' אף עצמם לא קנו ופי' ר"א שאני התם דקא קארו ליה עבדי א"ל רפרם לר"א ודילמא עבדי עבדי שהיה כבר מי לא תנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות ר"א אומר לעולם הוא בן תורין וכו' ואמאי קני והא קארי ליה עבדי אלא עבדי שהיה כבר ה"נ עבדי שהיה כבר יע"ש. באופן דשמעינן מהך סוגייא נמי דמצי לתרץ דיבורו של אדון ולומר דמאי דקארי עבד כונתו הוא לומר עבדי שהיה כבר ולא עתה. המורם מהאמור הוא דפליגי אמוראי בכונת הפ' דוהקטיר הכהן מן המנחה במשמעות דורשים דמר סבר מנחה שהיתה כבר ומינה דאם חסרו שיריה כשירה ומס' מנחה כפשטא דהשתא ומינה דאם חסרו פסולה וכמו כן באומר עבדי יכולים לפרש עבדי שהיה כבר:
וא"כ יתכן דבהך פלוגתא הוא דפליגי ר"מ ור"י והוא דמשמעות דורשים איכא בינייהו דר"י סבר דקרא דכתיב בנים סכלים פי' הוא בנים שהיו כבר נעשו סכלים וכ"כ בנים שהיו כבר נעשו משחיתים ועתה אינם נקראים בנים כיון שאינם עושים רצונו ש"מ. אבל ר"מ ס"ל דבנים דקארי להו הכתוב הוא בנים דהשתא כפשטיה ושמעינן דקארי להו הכתוב בנים אף שאין עושים רצונו ש"מ זה נלע"ד לפרש וק"ל:
ונראה דיש שורש וענף לזה שאמרנו בדברי התרגום שתירגם בפ' בנים משחיתים וז"ל איתאמר להון בנים חביבים וחבילו אורחתהון ע"כ הרי מפורש יוצא שמפרש הכתוב כדכתיבנא בעניותין לדעת רי' דהיינו דאיתאמר להון בנים חביבים והשתא תביל אורחתהון והיינו בנים שהיו כבר דאיתאמר להון בנים והשתא חבולו אורחיהין וזה ברור לעין כל:
ואגב שמעינן דס"ל למתרגם כדעת ר"י דכל זמן שאין עושים רצינו ש"מ אינם נקראים בנים מדמפרש איתאמר להון בנים דמשמע שמעיקרא נקראו בנים ולא עתה ואי ס"ל כר"מ דאף השתא מקרו בנים הו"ל לפרש בה"ג בנים חביבים חבילו אורחייהו ומשמעות זה משמע דהשתא נמי קארי להו בנים ומדפירש איתאמר להון וכו' מוכת דמקדם קדמתה נקראו בנים והשתא לא. זה נראה מדברי המתרגם דס"ל כר"י ודוק:
הן אמת דמדברי הריטב"א ז"ל בקידושין ד"ד שכתב ז"ל מיהו יש אחרת שיפה כח הבן מכח הזרע דאילו בן משמע אפי' זרע פסיל וכדאמרי' ביבמות וכו' אבל זרע לא משמע אלא זרע כשר וכו' יע"ש וכן כ' התוס' ביבמות דכ"ב ע"ב ד"ה אין לו וכו' דאע"ג דסתם אח או אחות או בן הוי אפי' ממזר יע"ש באופן שדעת התוס' והריטב"א ז"ל הנה הבן נכלל בו כשר ופסול ולכאורה נראה שזה כס' ר"מ. הא ל"ק שכבר נתעורר בזה הרב מוהר"י באסן ז"ל בסי' א' ועלה מן הישוב דיש חילוק בין מאמרו ית' ללשון בני אדם יע"ש באורך:
למדנו מכאן דפלונתא דתנאי והפוס' הוא אי עע"ז אי נקראו בנים או לא. עוד נמצינו למדין ממעשה דטורניס' האמור למעלה דמצות הצדקה יעלה ויראה חשיבא ממעל לחש"ב משום דאנו נקראים בשם בנים ודומה למלך שכעס על בנו וכו' דאי אנו בבחי' עבדים ליכא מצות הצדקה והנותנה לא יעלה לרצון דדומה למלך שכעס על עבדו דאדרבא מגרעות נתן כאמור:
והשתא לדעת ר"י והתרגום דס"ל שאינם נקראים בנים אם לא כשהם הגונים וכשרים מינה נמי דמצו' הצדקה אינו אלא כשהם הגונים וכשרים דאז לרצון יהיה ואגוני מגנא ואצולי מצלא אבל אם אינם נוהגים מנהג בנים ונותנים צדקה אותה צדקה לא מהני להו דכיון שהם בבחי' עבדים דומה למלך שכעס וכו' ולדעת ר"מ והרשב"א שפ' הלכתא כר"מ ס"ל דאעפ"י שאינם נוהגים כשורה איתא מצות הצדקה ומגן הוא:
והנה יתכן דכפלוגתא זו היו חלוקים המלאכים עם הקב"ה דהמלאכים הוו סברי כסברת ר"י דס"ל דאי נוהגים כשורה קרויים בנים ואי לאו אינם קרויים בנים וכיון שאינם קרויים בנים לא ניתן להם לקיים מצות הצדקה ואם יתנו מלבד דלא מהני עוד זאת היתה יתירה ענוש יענשו כמלך שכעס על עבדו וכו' ובכן שישראל שבאותו הדור היו עע"ז ומג"ע וש"ד א"כ לא היו כבנים ומצות הצדקה אשר פעלו לא הועיל להם ולא מידי ולכך ביקש גבריאל לזורקין בחימה שפו' ולקעקע ביצתם כיון שאין להם מצות שיגינו עליהם: וזה היה טעמו של מיכאל שנשתתק ולא השיב לאו"ה שיש בהם שעושים צדקה יען שטענת' היתה טענה דמה הללו עע"ז וכו' ומה נשתנו אלו מאלו ובכן אינם נקראים בנים ולא ניתן להם מצית הצדק' ובמקום מצוה לא יעלה לרצין לפניו ית'. אבל סב' כביכול הוא לפסוק כר"מ דאף שאינם הגינים נקר' בנים ושייכי בהו מצות הצדקה דמגנא ומצלא וע"פ בעבור מצות הצדקה אני גואלם:
אך פש גבן למען דעת דהנה מדברי רז"ל הללו מבואר דאף דישראל הם עע"ז בעבור מצות הצדקה ניתן להצילם מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה וכמ"ש במאמר הנז' אני מדבר בצדקה באיזה זכות אני גואלם וכו' והדבר הקשה למה לא הגינה עליהם מצ' הצדקה שלא תחרב הבית ושלא ילכו בגלות המר הזה ואף שעזבו את התורה והיו עע"ז דהדברים ק"ו אי מצות הצדקה מגן הוא שישובו לאיתנם על מכון שבתם כ"ש וק"ו שהגין עליהם ומציל הוא שלא יחרב ולא יגלו מארצם בארץ לא מטוהרה:
ואין לומר דכמו דהוו להו למעבד לא עבדו וכדא' על נקדימון בן גיריין שאמר רבי לבתו כן שהרי מצינו בירושלים שהיו עושים צדקה הוגנת יותר מיכולתם וכדאי' בבי מדרשא באיכא רבתי ז"ל ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ר' הונא בשם ר"א אמר הקב"ה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי כיצד היתה לאשת אחד מהם כיכר לאכול היא ובעלה יום א' וכיון שמת בנה של שכינתה היתה נוטלת אותו ככר ומנחמת בו והעלה עליה הכתוב כאלו בשלו ילדיהן וכ"כ למה בשביל שהיו לברו' למו ע"כ. ופירש שם מוהרש"י ז"ל וז"ל לא הניחו לפשוט ידי בעולמי דראוים היו לבלתי השאיר מהם שריד ועי"כ נמצא פושט ידו בעולמו שהיה העולם אובד שהם המקיימים אותו אלא ע"י הצדקה שהיו עושין לא הניחו מקום למדה"ד לעשות ככה ע"כ. מבואר מזה דמעשה הצדקה אשר היה בירושלם היה יותר מהראוי להם משאר ניתני צדקה וא"כ כשם שהגין מצות הצדקה שלא יאבדו מן העולם וכן יגן עלינו לעת"ל אמאי לא הגין עלינו שלא יחרב הבהמ"ק ולא נלך בגלות: ונראה פשר דבר בהקדים מ"ש רז"ל דישראל שבאותו הדור היו רוצים לפרוק עול מלכות שמים מעליהם והיו אומרים כלום עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש זה ע"ז כלים וכביכול השיב להם העולה על רוחכם היו לא תהיה וכו' למדנו מזה דישראל באים מחמת טענה לפטור עצמם מעבודת ה' מטעם שהם סוברים דדינם כעבדים ועבד שמכרו רבו וכו' דאי יש להם בחי' בנים תו לא מצי פרקי עול מ"ש מעליהם דהבן לא יצוייר שלא יהיה בן ואב אם מכרו בנו יקרא וכיון שדעתם של ישראל הוא שהם בחי' עבדים מינה דמעשה הצדקה ופעולתה לא יועילו אוצרות כמשל למלך שכעס על עבדו וכו': ובכן לענין הגלות דן אותם לפי שיטתם דסברי דהם בבחי' עבדים וצדקה שעשו לא הועיל ולא תעלה לרצון לפי שיטתם ועפ"י דעתם דן אותם אבל ח"ו לעשות בהם כליה לא דן אותם עפ"י שיטתם שהם בבחי' עבדים והצדקה לא יועיל להם אלא עשה למען רחמיו למען הציל אותם ע"פ מדותיו כי רחום הוא דישראל הם בבחי' בנים אף שאינם הגונים ולהם ניתנה מצות הצדקה שבנים נקראו ומינה דהצדקה מציל הוא ואגנא עלייהו לרחם על נפשייהו כאמור:
וכסברת מלאכי רומה הסוברים דהלכה כר"י דכשאין עושים רצינו ש"מ אינם נקראים בנים נראה דהוה קאי ירמיה הנביא כשקלל לאנשי ענתות על שבקשו להורגו ואחר כל הקללות סיים באף ואמר ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפיך עשה בהם ואמרו בפ"ק דבתרא ד"ט דרש רבא מ"ד ויהיו מוכשלים לפניך אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפי' בשעה שכופין את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר ע"כ: ואו ס"ל כסברת ר"מ דס"ל דישראל נקראים בנים הגם שאינם הגונים ופע"ז ומינה דאף שאינם הגונים חיובא רמייא לפרנסם ולכלכלם והציווי באה ליתן צדקה אף שאינם הגונים ומתן שכרם בצידם א"כ מאי האי דקללם ירמיה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים והלא הגם שאינם מהוגנים רמייא עליהם מצות הצדקה ויבאו על שכרם:
אלא ודאי הדבר מבואר שירמיה סבר כסברת ר"י דכשהם כשרים נקראים בנים ואם לאו אינם נקראים בנים ולא ניתנה מצית הצדקה להם ואם יתנו לבני אדם שאינם מהוגנים מלבד שלא יקבלו שכר הם ראוים ליענש ומשו"ה קילל אותם ירמיה שבשעה שכופין את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים שהאנשים כאלו אינם בבחי' בנים וצדקה שנותנים לא יועיל להם ולא יקבלו שכר:
עוד אפשר לפרשו באופן אחר עפ"י מ"ש הרב החסי' בפ' וירא ובשארית יעקב דס"ב בכונת מאחז"ל פ' בהר וז"ל א"ר אבין העני הזה עומד על פתחך והקדוש ב"ה עומד לימינו דכתיב כי יעמוד לימין אביון אם נתת לו דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך ע"כ וק' מה בא ר' אבין ללמדינו דנותן לו שכרו דמהיכא תיתי שמקפח הוא ית' שכרו עד שהוצרך להשמיענו והיותר ק' אומרו מי שעומד על ימינו וכו' למה תלה השכר לפי שהוא עומד על ימינו:
ופירש הוא ז"ל במה שיש לחקור דכיון דהוא יתברך נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף לו את המצוה הו"ל כפורע חובו של חבירו דאיבד את מעותיו האמנם כתב הרב ז"ל דמצא למוהרשד"ם ז"ל בתשו' חא"ה סי' ל"ו אחר שהביא פלוגתא דרש"י ור"ת דלרש"י ס"ל בכל חוב איבד מעותיו ולר"ת דוקא בחוב דמזונות כתב שם דאף לרש"י דס"ל דבחוב דעלמא נמי איבד מעותיו היינו יכולים לחלק דהיינו דוקא היכא שפורע חוב חבירו שלא בפניו דדמי לאשה שהלך בעלה למד"ה דמהתם הוא דילפינן הך דינא אבל בפורע חובו בפניו ושותק נראה דאפי' דגם רש"י ז"ל מודה דחייב לשלם יע"ש:
והנה כי כן במצות הצדקה יעלה על לב אנוש לומר כי מעשה הצדקה אינו אלא כפרוע חובו של חבירו יתב' וכ"ש חוב דמזונות דלכ"ע איבד את מעותיו הילכך בא ר"א ואמר דהם כי לא להזכיר ח"ו דהא העני הזה עומד על פתחך והקב"ה הוא הלוה עומר על ימינו א"כ בה תדע שאם נתת לו מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך הרבה מאד דהואיל ועודינו עומד על ימינו השכינה מקבל פ"ש במעשה הצדקה הו"ל כפורע חובו בפניו דנפרע משלם א"ד ז"ל וש"י:
נמ"ל מן האמור דמן הדין אין ראוי לאדם לבוא על שכרו במעשה הצדקה משים דהוי פורע חוב חבירו דקי"ל איבד מעותיו ובפרט חוב דמזונות דלכ"ע איבד מעותיו אם לא מטעם שהשכינה עומד על ימינו של עני והוי פורע חובו בפניו דחייב לשלם:
אמור מעתה התינח אם העני הזה הוא הגון וכשר שאז השכינה ראוי לעמוד אצלו אז יבוא על שכרו משום פורע חובו בפניו אבל אם העני אינו ראוי והגון להיות שכינה עמו א"כ מי שנתן לו צדקה לא יבא על שכרו ובפרט אם הוא גאה וגאון דארז"ל בפ"ק דסוטה אין אני והוא יכולים לדור בעולם או אם הוא מד' כיתות שאינם מקבלים פני שכינה כמ"ש בפ' חלק יע"ש. באופן דהא איכא עבירות רבות שע"י אינו מקבל פ"ש ואדרבא מסתלקת ממנו א"כ איפה אם יתן לאיש העני הזה שאינו הגון לא יבא על שכרו כיון שאין ה' עמו והו"ל פורע חוב מזונות שלא בפניו דלכ"ע איבד מעותיו:
וזהו שאמר הנביא ירמיה דאפי' בשעה שכופים את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר שכר דייקא דכיון שהם אנשים שאינם מהוגנים אין השכינה עמהם והנותן אינו מקבל שכר משום דהוי פורע חובו שלא בפניו דאינו גובה:
אשר עפ"י קוטב זה יתבאר כונת המאמר הביאו הרב פרשת דרכים דח"ל ע"ג וז"ל לא חרבה ירושלם אלא בשביל גסות הרוח שנאמר שמעו שמוע אלי ואל תגבהו ע"כ. די"ל דהן אמת דהגאוה מאוסה היא עד מאד דכתיב תועבת ה' כל גבה לב מ"מ ק' לשמוע שיהיה גדול מע"ז וש"ד שהיה בחורבן הבית ועוד מקרא מלא דבר הכתוב ע"מ אבדה הארץ על עזבם את תורתי:
ולפי"ה ניחא. והוא שרז"ל נרגשו מזה דמאחר דמעשה מצוה של הצדקה אשר היה בירושלם גדלה עד מאד עד דחשביה ליה קרא כאלו בשלו ילדיהן א"כ איפה אמאי לא הגין עליהם מצוה זאת שלא יחרב הבית לזה השמיעו רז"ל שסיבת החרבן היה מפני שהיו גסי הרוח וכיון שהיה בהם גאוה שכינה מסתלקת מהם ובכן כי יבא על שכר בעבור הצדקה שעשו בטלה היא ואין להם מתן שכר יען שכל עיקר שמשתלמת שכר הצדקה הוא משום דהו"ל פורע חובו בפניו וכביכול עומד על ימינו של עני וכיון שהיו בהם גסי הרוח וגרמו לסלק השכינה א"כ לא היה עומד כביכול לימין העני והו"ל הנותן צדקה פורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאין לו שכר וכיון שלא יש להם שכר לא הגין עליהם שלא יחרב הבית:
ובזה יתכן לפרש כונת המאמר ע"פ שלח לחמיך ע"פ המים וז"ל אם ביקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה ע"כ. ורבים עמדו במאמר זה להבין כוונתם אם ביקשת דמה בקשה שייך ותו למה דוקא עם עמלי תורה והלא החייוב מוטל לפרנס כל עניי ישראל אחד חכם ואחד תם:
ועפ"י דרך זה עלי באר כונתם והוא דהנה הנותן צדקה יתברך בלבבו לאמר שמא העני הזה יש בו גאות ואין שכינה עמו ולא יקבל שכר דהו"ל פורע חובו שלא בפניו דאיבד את מעותיו ולזה מבקש תרופה לבא על שכרו ולסברת רז"ל אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה שהת"ח אין להם גאוה ואם יש בהם צד גאוה הותרה להם ומעטרה להו כסאסה לשבולתא ושכינה עמו ויבא על שכרו כפורע חובו בפניו דחייב לשלם:
א"נ אפשר לומר כונת המאמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל גסות הרוח עפ"י מ"ש מוהר"ש פרימו ז"ל ברמזיו פ' וילך משם מוהר"א מונסון ז"ל בטעם מה שהשרה שכינתו למטה בארץ כי ע"י השראת שכינה בארץ מתירא האדם לחטוא: וכן הרב ראש דוד ז"ל בפ' ויקרא ששמע ממוהר"ש ז"ל כונת הכתוב במ' בתפלת שלמה בבנין בה"מ יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו דהכונה יהי ה' אלהינו עמנו שיהא בנו השראת שכינה כאשר היה עם אבותינו קודם בנין בהמ"ק שהשכינה היה שורה עם הצדיקים והן עוד היום גדול בבנין הבית שצמצם שם שכינתו אל יעזבנו ואל יטשנו כדי להשרות שכינתו בנו והתכלית הוא להטות לבבינו אליו שע"י השראת שכינה בנו תתיירא האדם לחטוא דאע"ג דאיהו לא חזי מזלא חזי א"ד ז"ל:
והנה כי כן לפי זה יש לחקור דמאחר דהיתה השכינה שרוייה במקדש ובישראל כולם צדיקים איך באו לידי מדה זאת לעשות כמה עבירות ע"ז וג"ע וש"ד ולעזוב התורה והרי ע"י שהשכינה שרוייה בארץ מתיירא האדם לחטוא וא"כ איך באו ישראל שבאותו הדור לידי מדה זו:
והתשו' לזה פשוטה לפניה שתחילת כל המה פעלו ועשו דבר הגורם סילוק שכינה ותרם מעל הארץ ומאחר שנסתלק השכינה ממילא רווחא עשיית כל העבירות והוא זה שתחילת דבר לקחו בידם מדת הגאוה גאה וגאון וכבר מלתא אמורה מדברי רז"ל שכל המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם וע"י מדה זאת של הגאוה גרמו סילוק שכינה ועל כן בנקל באו לחטוא זנלע"ד הטעם:
ולזה כיונו רז"ל במאמרם לא חרבה ירושלם אלא בשביל גסי הרוח שהכונה לומר דסיבה לעע"ז וג"ע וש"ד שהם גרמו להחריב אח בהמ"ק המביאם לזה אף שהיה בהם השראת שכינה ומורא השכינה שגורם את האדם שלא לחטוא כמ"ש היה הגסות הרוח שהיה בהם שזה גרם סילוק שכינה ועי"ז תטאו ובעונם נחרב הבהמ"ק שאלו לא היה בהם מדת גסות הרוח לא היו באים לידי עונות חמורות ולא היה נחרב הבית נמצא דשורש פורא ראש ולענה ויסוד עיקר חורבן הבית הי' הגסות הרוח ומשו"ה אמרו לא חרבה ירושלם אלא בשביל גסי הרוח:
עוד יתכן לומר בכונת המאמר אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה בהקדים מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בדרשותיו פ' תצוה דהמחזיק ביד לומדי תורה האי מצוה חיבה יתירה נידעת לו ולא דמי לשאר מצות דאילו בשאר מצות אמור רבנן עבירה מכבה מצוה לא כן בתורה שאין עבירה מכבה תורה גם המחזיק ביד לומדי תורה אין שום עבירה מכבה את המצוה הזאת יע"ש: נמצא דכל כך גדלה מעלת המחזיק ביד לומדי תו' דאפי' אם אדם א' מקיים כל המצית אם יהיה עושה עבירות אתי עבירה ומכבה המצוה לא כן המחזיק ביד לומדי התורה אין שום עבירה דוחה אותה ואפי' כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותה:
וז"ש אם בקשת לעשות צדקה וכו' והכונה לומר דאילו צדקה הניתנת לאיש עני בעה"ב אפי' דיהיה ירא שמים מ"מ אם בא יבא איזה עבירה לידו מכבה אותה הצדקה ולא הרויח שום דבר בעשיית הצדקה לא כן בנתינת הצדקה לת"ח שנעשה כדין מחזיק ביד לומדי התורה דאז אין כח ביד העבירה לכבות צדקה כזו אלא צדקתו עומדת לעד לכך אני נותן לך עצה טובה דאם בקשת לעשות צדקה מעולה עשה אותה עם עמלי תורה:
אשר עפ"י קוטב זה אפשר לפרש כונת הכתובים בישעיה סי' נ"ו וכת' כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת ע"כ ולא נאריך בדקדוקים. והכונה בהקדים עוד מ"ש בזוה"ק פ' צו דהת"ח נק' שבת וז"ל ת"ח בנוי דמלכא ומטרוניתא איתקריאו שבתות וי"ט מה שבתות וי"ט לית לון מדילהון כלום דאסורים במלאכה כך אינון ת"ח לאו בני מלאכה נינהו ושאר עמא איתקריאו חול דעבדין מלאכה ואגרא דילהון לעלמא דאתי הוא לענגא להון בכל מיני מאכל ומשתה ולאוקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת דאיתמר ביה כבדיהוי בכסות נקיה וכל מאי דעביד ב"נ לשבתות וי"ט אית למעבד לון ע"כ: עוד נקדים מ"ש בילקוט ראובני דלעולם הבא הקב"ה מלמד להם תורה למחזיקים ביד לומדי תורה יען דעתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה וכדי שלא יתביישו מהם לפיכך הקב"ה מלמדם תורה ע"נ מ"ש בילקוט ע"פ אני חומה דהתורה נקראת חומה ט"נ מ"ש בגמ' מאן דרחים רבנן הויין ליה בני רבנן מאן דמוקיר רבנן הויין ליה חתוני רבנן יע"ש: מעתה ז"ש כי כה אמר ה' לסריסים דהיינו הבע"ב שהם מסורסים מן התורה ואינם מקיימים מצות פרו ורבו בתורה שאל יאמרו דמאחר שלא זכינו בתורה הנה אנחנו עצים יבשים וכאשר אבדנו אבדנו אינו כן דכיון דישמרו את שבתותי דהיינו הת"ת ושומרים אותם ומכבדים אותם ובחרו באשר חפצתי בשאר מצות ומחזיקים בבריתי דהיינו מחזיקים ביד לומדי התורה לאיש אשר אלה לו ונתתי להם בביתי ובחומותי ר"ל בתורתי עצמה דהגם שלא זכו בעודן בחיים לכתר תורה לאחר מיתה אני מלמדם תורה ועוד יש להם יד ושם טוב מבנים ובנות דהיינו דיש להם בנים רבנן וחתווני רבנן. ועוד יש להם שם עולם אתן לו אשר לא יכרת דהיינו כמ"ש דהמחזיק ביד לומדי תורה אין שום עבירה דוחה אותה וז"ש ש"ע אתן לא אשר לא יכרת:
ועפי"ז יובן כוונת המאמר בפ"ק דבתרא דיו"ד וז"ל א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה א"ל צאו וראו מה פירש דוד אבא פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד וכבר כל המפרשים האריכו למעניתם בחצריהם ובטירותם הלא בספרתם ואענה גם אנכי חלקי בהקדים עוד מ"ש בפסחים אמר ר' ייחנן כל המטיל מלאי לכיסן של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה ע"כ. עוד נקדים מ"ש רבינו הקדוש האר"י ז"ל דאביונים הם עו"ה עוד כתב רבינו ז"ל דהת"ח הם אחוזים בנו"ה הנק' לימודי ה' כמ"ש בזוה"ק ע"פ וכל בניך לימודי ה' דא ני"ה:
וז"ש שאלו את שלמה עד היכן כחה של צדקה ר"ל מה היא כחה של צדקה יותר משאר מ"פ שבתורה דקי"ל עבירה מכבה מצוה א"כ התינח אם העושה צדקה אינו עושה עבירה מתקיים בידו מעשה הצדקה אבל אם עושה עבירה אתי עבירה ודוחה אותה לזה השיב להם צאו וראו מה שפרש דוד אבא פיזר נתן לאביונים דהיינו הת"ח כמ"ש ר"ל שמחזיק ביד לומדי התורה אז צדקתו עומדת לעד ואפי' אם יהיה לו איזה עבירה אין שום עבירה יכולה לכבותה דאין עבירה מכבה תורה ועוד בה קרני תרום בכבוד דהיינו דזוכה ויושב בישיבה של מעלה כמ"ש משמא דגמ' ודוק:
באופן אחר אפשר לפרש כונת המאמר בהקדים מ"ש רבינו הקדוש האר"י ז"ל דבמצחו של אדם חקוקים הכ"ב אותיות שבתורה וכל מצוה שעושה האדם אותו אות מאיר ויוצא אור באספקלריא המאירה, דהיינו בד' משל אם קיים מצות ציצית אות הצד"י מאיר לי אותו היום וכן עזה"ד אם קיים מצית תפילין אות התי"ו מאיר באותו היום דוקא ואם עושה להיפך אותו האות נעשה חושך ענן וערפל וכל זה דוקא בשאר מצות שמאיר אותו היום דוקא אבל במצות הצדקה כשמקיים האדם אז איתו אות מאיר לעולם וז"ש צדקתו עמ"ל ע"כ וז"ש עד היכן כחה של צדקה ר"ל מאי עדיפיתיה דמ' הצדקה יותר משאר מ"ע שבתורה א"ל צאו וראו מה פי' דוד אבא פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד ע"ד והנה קרן עוד פני משה ר"ל קירון אור של אות הצדקה עומדת לעד משא"כ בשאר מ"ע:
אשר בזה יובן כונת המאמר שם בבתרא לעיל מזה וז"ל א"ר אבהו אמר משה לבני הקב"ה רבש"ע במה תרומם קרן, ישראל א"ל בכי תשא את ראש ע"כ ולכאורה נראה מאמר תמוה ואין לי מובן:
וחוין מדרכינו אפשר לפרש' בהקדים מ"ש במדרש שאל אותו המין לר"י כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות ואני הרבים ורשיב לו ר"י דמאחר דאנחנו עובדים להקב"ה אנחנו הרבים לגבי עכו"ם מפני שעכו"ם יש להם אליהות הרבה דכל א' וא' עובד לאלוה א' א"כ כל א' נדרש לעצמו. נמצא דע"י האחדות היא דאנו יכולים לעבוד להקב"ה ולא לאליה אחר, עו"כ מ"ש המפרשים טעם למה צווה הקב"ה ליתן מחצית השקל ולא שקל שלם יען שמורה על אחדות שכל ישראל הם גוף א' כידוע וז"ש במה תרום קרן ישראל שלא יתבטלו באו"ה ויוכלו לעבדו את ה' והשיב לו הקב"ה בכי תשא את ראש דע"י שנותנים מחצית השקל מורה אחדות וכמו שהשיב ר"י:
א"נ אפ"ל עד"ז בהקדים מ"ש עוד המפ' לחקירה של המין הנז' במאי דקי"ל דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל וישראל הם דבר שבמנין ואפי' באלף לא בטיל וז"ש במה תרום קרנן של ישראל ע"ד שכתבנו והשיב בכי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם וע"י שמונים את ישראל נעשים דבר שבמנין ודבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל:
ולפי דרכנו יפורש בהקדים מ"ש רש"י ז"ל בכי תשא אם באת לשאת את ראשם בהגבהה קח מהם כיפר לצדקה ע"כ נמצא דמה שהשיב לו הקב"ה בכי תשא וכו' מדבר בצדקה. וכבר כתבנו דהעושה צדקה אותו אות מאיר לעולם ולא דמי לשאר מצות דאינו מאיר אלא באותו יום. וז"ש במה תרום קרן ישראל לעולם ר"ל ע"י איזה מצוה זוכים ישראל שיהיה מאיר להם אותו האות לעולם והשיב לו הקב"ה בכי תשא א"ר דהיינו בצדקה:
א"נ אפשר לומר עד"ז בהקדים מ"ש בגמ' בזכות הצדקה ישראל נגאלים שנא' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה וז"ש במה תרום קרן ישראל ע"ד אצמיח קרן לדוד ר"ל באיזה זכות נגאלים והשיב בכי תשא א"ר:
ועוד מצינו מעלה יתירה וחיבה נודעת לנותני צדקה וגומלי חסדים כאשר חכמים הגידו במ"ר ע"פ ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו א"ר אבין שמענו שיש כנפים לארץ שנא' מכנף הארץ זמירות שמעני וכנפי' לשמש שנ' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וכנפים לחיות שנ' וקול כנפי החיות. וכנפים לכרובים שנ' והיו הכרובים פורשי כנפים. וכנפים לשרפים שנ' שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאינם חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי שמים ולא בצל כנפי החיות ולא בצל כנפי הכרובים ולא בצל כנפי שרפים אלא בצל מי שאמר והיה העולם שנא' מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון עכ"ל. הנה למדני מן המדרש הזה כמה וכמה גדלה מעלת נותני צדקה ועושה חסד שאינם מסתופפים בשום צל אלא בצילו של הקב"ה כביכול:
ואולם איכא למידק במאמר זה וצריך לדעת דשאר עושה מצות היכן מסתופפים הא ודאי פשיטא דבצל של הקב"ה הם מסתופפים אשר אמרנו בצילו נחייה ובצל שדי יתלונן וא"כ היכי קאמר שאינם מסתופפים בצילו של הקב"ה אלא דוקא עושה צדקה וגומלי חס' ועוד מהו הכונה של צל זה. ועוד נבין ג"כ מאמר הנז"ל אם בקשה לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה די"ל אומרו אם בקשת משמע שהדבר תלוי בידו אם רוצה לעשות והלא מחוייב הוא לעשות צדקה ומ"ע היא מה שייך בלשון ספק אם בקשת מאחר דחיוב הוא:
אמנם הכל ינוח עפ"י הקדמה ידועה שכתב הרב נזר הקדש דשמ"ב משם הזוה"ק וחכמי האמת הם אמרו שיש הבדל בין עושה המצית ללומדי תורה שתורתם אומנותם וזכו לכתר תורה שעל בעלי מצות נאמר חינה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם כלומר שמשגיח עליהם ע"י מלאך אבל על בעלי תורה הקב"ה משגיח עליהם בכבודו ובעצמו כי שכינת עוזו יתברך היא תמיד במקום אור תורה. ויש הבדל רב בין כשהוא השגחתו של כביכול בעצמו לכשהוא השגחתו על יד מלאך כי שם אלהים משתתף למלאכים ואלהים בגי' הוא הטב"ע לפי שכל הנהגוהתיו אינו אלא דרך טבע ואינו בא אלא ע"י ההשתדלות אנושי בטורח ועמל אבל דבר הבאה ע"י הקב"ה בעצמו הוא בכח מדרגת שם הוי"ה ב"ה שהנהגתו הוא חוץ מהטבע אף בלא השתדלות אנושי:
והטעם כי המלאכים לא נבראו אלא אחר בריאת שמים וארץ שנסייסדו בטבע לפיכך גם הנהגתם הוא דרך טבע אבל הקב"ה שהמציא העולם ומלואו חוץ מהטבע יש מאין כך פעולותיו חוץ מהטבע ובלא יגיעה ובזה פי' טעם יעקב אע"ה שנתעכב י"ד שנה בבית שם ועבר ואח"כ הלך אצל לבן יען היה ענינו שלא כדרך טבע ליקח בנות לבן והוא בעירום ובחוסר כל שלקח הכל אליפז והוצרך לזכות לכתר תורה תורה כראוי ויהיה מושגח מאיתו ית' בעצמו ושלא כדרך טבע יעש"ב:
גמ"ל מדבריו שלדעת הזוה"ק וחכמי האמת ז"ל דכדי להיות האדם מושגת מאיתו יתברך בעצמו שיעשה לו שלא כדרך טבע צריך שיזכה האדם לכתר תורה דוקא אבל בשאר מצות שעושה אינו זוכה להיות מושגת מאתו יתברך אלא ע"י מלאך ונפ"מ שאין עושים לו אלא כדרך טבע:
אבל מדברי המדרש הנז' נראה דבאו להשמיענו דלאו דוקא בעלי תורה זוכים למעלה זו להיות מושגחים מאת ה' ע"י עצמו אלא גם בעלי צדקה וג"ח איתנהו במעלה זאת הגם שהם בעלי מצות ולא דמו הנך מצות צדקה וג"ח לשאר מצות אלא איתנהו במעלה יתירה שהם מושגחים מאתו ית' ותק' לה מקרא דאמ' אשר באת לחסות תחת כנפיו שמסתופף תחת כנפיו ולזה דייק קרא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר וכי' ישלם ה' דייקא שהוא בעצמו המשלם ולא ע"י מלאך וכן משכורתך שלמה מעם ה' ר"ל שהוא בכבודו ובעצמו המשלם ולא ע"י שליח ולז"א רז"ל ראה כמה גדלה כחה של צדקה וג"ח וכו' שאינם מסתופפים בצל שרפים וחיות וכו' הכונה להיות מושגחים מאתו יתברך ע"י מלאך ושרף וחיות ואופנים ועי"ז נמצא שמסתופפים בצילם להיות הנהגתם ע"י אלא בצילו של הקב"ה שיהיה בהשגחתו יתברך דוקא ונפקא מינה טובא כמדובר מדברי הרב נזר הקדש אלא השגחתו הוא ע"י יתברך שמסתו' בצילו יתברך ומינה זוכה האדם שיהיה לו שלא בדרך טבע ובלא יגיעה וכו' משא"כ בשאר בעלי מצית:
המורם מן האמור דלהיות האדם מושגח מאתו יתברך לדעת חכמי האמת צריך לזכות לאור תורה אבל אי לאו בר הכי הוא הוי השגחתו ע"י שליח דהיינו מלאך או שרף ולדעת המדרש אית ליה תקנה למי שאינו ת"ח לזכות למעלה זאת ע"י שיהיה עושה צדקה וג"ח להיות מושגח מאתו ית' בעצמו ולא ע"י מלאך. אלא דעדיין לא יצא י"ח דאפשר דההלכה היא כדעת הזוה"ק וחכמי האמת דלזכות למעלה זאת צריך שיהיה בעל תורה ובציר מהכי לא מהני: ולז"א רז"ל במדרש אם בקשת לעשות צדקה להיות מן המושגחים מאתו ית' בעצמו כדעת המדרש אבל עדיין לא יצאת י"ח דאפשר שהעיקר הוא כסברת חכמי האמת דצריך שיזכה לאור תורה ולא הועיל כלים במעשה הצדקה אי לזאת אני מיעצך עצה טובה דהיינו עשה אותה עם עמלי תורה ועי"ז פלגי בהדייהו דיש לו דין מחזיק כיששכר וזבולון ונמצא דזכה גם לכתר תורה וזוכה למעלת הת"ח להיות מושגת מאתו יתברך בעצמו ולא ע"י מלאך אליבא דכ"ע:
אשר עפ"י קוטב זה סיבב הולך כונת הפוסקים בפ' כי תבא וכ"ת כי תכלה לעשר את כל מעשר תבוא' בשנה השלישית שנת המעשר ונתת' ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו ואמרת לפני ה' אלהיך וגי' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו'. די"ל מפני בא ציווי זה לומר אחר הפרשת מעשר פני השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו' מה שלא ציונו לומר אחר סיום שום מצוה משאר מצות. ולפי"ה ניחא והיא דכבר כתבנו דלדעת המדרש ס"ל דע"י הצדקה זוכה להיות מושגח מאתו יתברך בכבודו ובעצמו ולא ע"י מלאך וא"כ משו"ה אנו אומרים לפניו ית' אחר שהפרשנו מעשרות עני השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ר"ל שתשגיח עלינו אתה בכבודך ובעצמך ולא ע"י שליח דכך היא המדה דע"י הצדקה זוכה להיות מושגח מאתו ית' בעצמו ולא ע"י מלאך כס' המדרש: ובזה אפשר לתת טעם למ"ש בכתובות דס"ח תני חייא בר רב מדפתי כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז ע"כ וצל"ד איך ע"י שמעלים עיניו מן הצד' הוי כאלו עע"ז. ולפי"ה ניחא והוא ע"ד מ"ש המקובלים בכונת המאמר כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בח"ל כאלו עע"ז עיין בכתובות דק"י דהכונה יען דבא"י ההנהגה היא ע"י הקב"ה בעצמו והוא המשגיח כמש"ה ארץ אשר ה' אלהיך דורש וגו' לא כן בח"ל ההנהג' וההשגחה היא ע"י שליח דהיינו השרים משו"ה דומה כאלו עע"ז והדברים עתיקים. א"כ ה"ה הכא כבר כתבנו דע"י הצדקה זוכה להיות מושגח מאתו ית' בעצמו בלי שליח ומי שמעלים עיניו מן הצדקה הוא מורה דאין רצינו להיות מושגח מאתו ית' אלא ע"י שליח משו"ה דומה כעע"ז. ואל קוטב זה עלה נעלה להבין מאמר רז"ל כמ"ש פ' מ"ח וז"ל הולך צדקות זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וכו' הוא מרומים ישכון ר"י בר סימון בשם ר' יוחנן העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הוא דא"ל הבט נא השמימה אינו שייך לומר הבט אלא מלמעלה למטה ע"כ:
וצריך להבין למה העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע וכבר מוהרש"י ז"ל כתב בשם המפרשים שהשליטו על המערכה יע"ש. ותו יש להבין איך ע"י מצות הצדק' שדרשו הולך צדקות על אברהם נדרש יפה סמוך לו שהעלהו ע"ג הרקיע ולפי דרכנו יתכן שכונת רז"ל שאמרו שהעלהו אותו למעלה מכיפת הרקיע הכונה הוא שעד עתה היה השגחתו יתברך על אברהם אע"ה ע"י שליח מלאכי רומה ועי"ז א"א לעשות המלאך אלא דרך טבע ולאט לאט אבל שלא בדרך טבע לא והשתא זכה להיות מושגח מאתו יתברך בעצמו והוא למעלה מהרקיע ר"ל למעלה מי שעשה את הרקיע ועי"ז יש לו עדיפות שהוא נהנה שלא כדרך טבע כיון שהוא תושגח מאתו ית' אשר ברא עולמו שלא כדרך טבע ומהיכן זכה א"א ע"ה למעלה זאת ע"י הצדקה שגדול כחה להיות האדם מסתופף תחת צילו ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף:
ולזה רודף קדים הקדים קרא הולך צדקות זה אאע"ה שנא' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וכיון שהיתה מחזיק במצוה זאת ובג"ח הוא מרומים ישכון שזכה שהעלה למעלה מכיפת הרקיע הכונה להיות מושגת מאתו ית' בעצמו ויהיה הכל שלא בדרך טבע כשם שברא עולמו יש מאין כך יהיה הכל בדרך נס וכמו שכן היה:
ועפי"ז מפורש אצלי כונת הכתוב אני בצדק אחזה פניך הכונה דכשאני בצדק דהיינו שאני עושה צדקה וג"ח אז אחזה פניך דייקא שאהיה מושגח ע"י הקב"ה דוקא בעצמו ולא על ידי מלאך ודו"ק:
עוד מצינו מעלה יתירה במצות הצדקה דלא זו בלבד העושה צדקה עם בני אדם מגן שוויא ועביד ומהני אלא אפי' מי שעושה צדקה עם חיות ובהמוח חשיבא צדקה מעליא וכדברי מאמרינו הנצב פתח השער שאמר אאע"ה אלולא שעשו צדקה נח ובניו בתיבה עם בהמות וחיות יצאו. אני אם אעשה צדקה בבני אדם עאכ"ו. שמעינן מזה שעשית הצדקה אינו דוקא עם בני אדם אלא אפי' אם יעשינה עם בהמות וחיות חשיבא צדקה ומגנא ומצלא שהרי נח לא ניצול אלא בשביל צדקה וחסד שעשה עם הבהמות שזן אותם:
והכי אמרו בב"ר פ' ל"ו אשריהם הצדיקים שהם הופ' מדה"ד למדה"ר בכל מקום שנא' אלהים הוא מדה"ד וכו' ויזכור אלהים את נח מה זכירה נזכר לו שזן ופרנס אותם כל י"ב חדש בתיבה ופי' מוהרש"י ז"ל דהפליא לעשות צדקה גדולה עם כולם וע"ז נאמר ולוקח נפשות חכם כי כל י"ב חדש לא נתן שינה לעיניו ברוב טירחתו הוא ובניו כדאיתא בתנחומא:
אשר עפ"י דברי רז"ל אלו אפשר לפרש כונת הכתוב צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה' דא"ל מה קשר יש במ"ש צדקתך כהררי אל עם מ"ש אדם ובהמה תושיע ה'. ונראה שיובן עפ"י דברי רז"ל במ"ר פ' ל"ג שדרשו קרא דצדקתך כהררי אל בנח וז"ל אמר הקב"ה צדקה שעשיתי עם נח בתיבה לא עשיתי עמו אלא עם ההררי אל וכו' עכ"ד נמצא שפסוק זה נדרש בנח:
וא"כ נאמר דמשו"ה אמר אדם ובהמה תושיע ה' דהוא נדרש ג"כ על נח והוא דכבר מלתא אמורה מדברי רז"ל דמה שיצא נח מן התיבה הוא בזכות הצדקה שעשה עם הבהמות לזון אותם ואם לאו לא היה ניצול. וז"ש אדם שהוא נח ובניו בעבור הבהמה חושיע ה' דאילו לא היה עושה צדקה עם הבהמות לא היה ניצול ומעין זה דרשו במ"ר פל"ג יע"ש:
ומעתה נבוא אל הבא"ר שנים שלשה גרגרים בפרשה. גרסי' בפ"ק דסוטה די"א וז"ל הבה נתחכמה לו א"ר חמא בר חנינא בואו ונתחכם למושיען של ישראל במה נדונם נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט וכו' אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם וכו' והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא א"נ הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים וכו' ע"כ. הנה מכאן משמע דשבועת הקב"ה ולא יהיה עוד מבול הוא דוקא של מים אבל של אש מביא וכן איתא בהדיא בילקוט ע"פ ולא יהיה עוד המים למבול מבול של מים אינו מביא אבל של אש מביא:
וקשה מהא דאמרי בזבחים דקי"ו וז"ל כשנתן הקב"ה תורה לישראל היה קולו הולך מסו' העולם וע"כ נתקבצו כלם אצל בלעם וא"ל מה קול ההמון הזה שמא מביא מבול לעולם א"ל כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם שנא' וכו' א"ל שמא מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנא' כי הנה ה' באש יבא א"ל כבר נשבע להם שלא יביא מבול כל עיקר שנא' ולא יהיה עוד מבול דמשמע משום דבר ע"כ. א"כ נמצאו מאמרים הללו סותרים זא"ז:
וכבר האחרונים אחזו שער ומכללן מורינו הרב הגדול מוהרח"א ז"ל בס"ה עץ החיים בס' זה כתב דפליגי הני מאמרי רז"ל בפלוגתא דהרי"פ והרא"ש ז"ל בפי' הסיגייא דפ' שבועת העדות דל"ו ע"א וז"ל א"ר אלעזר לאו שבועה הן שבועה בשלמא לאו שבועה דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלא הן שבועה מנ"ל סברא הוא מדלאו שבועה הן נמי שבועה אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני והוא דאמר הן הן תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול ומדלאו תרי זימני הן נמי תרי זימני ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל שם דהרי"ף ז"ל גורס והוא דאמר לאי לאו תרי זימניה דכתיב לא אוסיף עוד להכות כל חי ולא יהיה עוד מים למבול ע"כ. והוא ז"ל כתב דאינו נראה לו לא כגירסת הספרים דהיינו גירסת הגמ' ולא כגירסת רב אלפס ז"ל. אלא הני תרי קראי שאמר הקב"ה לנח כשבנה מזבח והקריב קרבן וערכה עליו מנחתו והבטיחו שלא ישחית עוד עולמו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי והנך תרי לאוין אמר הקב"ה לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע דכתיב וידבר אלהים אל נח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וכתיב ויצא נח ובניו ואשתו כמו שכתוב בבואם אל התיבה ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו שאסרו בתשמיש המטה כל ימי היותם בתיבה והתירם הקב"ה בצאתם ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם. אבל הנך תרי קראי לא יכרת ולא יהיה המים עוד למבול דכתיב בפרשת הקשת לא לשם שבועה נאמר אלא לסיפור דברים להבטיח שבראיית הקשת ישכח חמתו ולא ישחית עולמו. תדע לך דתלתא לאוי כתיבי התם לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר וא"כ ליבעי תלתא לאוי ואי מצרפינן להו ליבעי ה' לאוי אלא ודאי לא חשיב אלא הני תרי דכתיב ויאמר ה' אל לבו שאמר לשם שבועה ודומייא דהני שאמר זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשים האדם על הדבר ואמר לא אעשה ועוד בקשוהו שנית ואמר לא אעשה אין בזה בית מיחוש ע"כ:
והנה טרם בואי לדרכו של הרב מוהרח"א זלה"ה יש לי לעמוד על דברי הרא"ש ז"ל הללו טובא חדא דבאיזה כח דחה גירסת התלמוד וגירסת הרי"ף והוליד גירסא חדשה אשר לא כתוב בספר דהגם דמי לנו גדול כמותו וגדול כחי מ"מ לדחות גירסת התלמוד וגירסת הרי"ף ז"ל כגון דא צריכא רבה וצריכא ראייה כדי למחוק כל הספרים. ועוד במ"ש דהרי"ף ז"ל גורם הב' לאוין א' מפרשתא קמייתא לא אוסיף עוד להכות כל חי וא' מפרשתא בתרייתא ולא יהיה עוד המים למבול הרואה יראה בנוסחת הרי"ף שבידינו שכתוב הב' לאוין מפרשתא בתרייתא דהיינו ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר וכן ראיתי בג' מיני דפוס הנוסחא כן. ולזה י"ל דשמא בדפים שהיה לפניו היה כתוב כן כמו שכתב הוא ז"ל:
ועוד קשה במ"ש דהנך תרי לאוי א"ל הקב"ה לשם שבועה אבל הנך תרי קראי לא יכרת ולא יהיה המים עוד למבול דכתיב בפ' הקשת לא לשם שבועה נאמר אלא לסיפור דברים וכו'. לא ידעתי מנין בא לו לומר כן דתרי קראי דבפ' א' א"ל לשם שבועה והתרי קראי דבפ' ב' איני אלא סיפור דברים אדרבא נראה דב' פסוקים הא' אינו אלא סיפור דברים דהיינו ויאמר ה' אל לבו וכו' לא כן בב' פסוקים אחרונים נראים דבאו לשם שבועה דכתיב והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר וכי' ונודע דברית היינו שבועה: ועוד קשה במאי דסיים ואמר דלא חשיב אלא הני תרי וכו' ודומייא דהני שאמר זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשים וכו' נראה דבא לתת טעם למה בחר באלו הב' פסוקים דבפ' א' ולא בפסוקים דפ' ב' משים דנפקא מינא לענין דינא דבעינן שיהיה הדבר בלי שום הפסק כלל בזה אתר זה והוא תימא דאי משום הא אדרבא יותר היה לו לגרום הב' לאוי שנאמרו בפ' ב' בפסוק א' דהיינו והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ דאין בניהם שים הפסק כלל אלא בזה אחר זה לא כן בב' פסוקים הא' יש בהם מעט הפסק דהיינו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות וכו':
ובעיקר הגירסא דגרים הרא"ש ז"ל תרי לאוי לא אוסיף לא אוסיף וכו'. אהמ"ר קשיא לי טובא ולא זכיתי להבין דבריו חדא דבאלו הב' פסוקים שהביא דהיינו לא אוסיף עוד לקלל האדמה ולא אוסיף עוד להכות כל חי וכו' לא נזכר שם מי מבול כלל אלא סתמא לא אוסיף להכות וכו' והנביא אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח משמע דבשביעה הזכיר בפירוש מי מבול ואינו כן אבל לגירסח התלמוד דידן והרי"ף ז"ל א"ש דהוזכר בפי' מי המבול כנז':
ועוד דבב' לאוין אלו שהביא הרא"ש ז"ל אמר הפסוק בתחילה ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וכו' דמשמע דלא הוציא מפיו שום דיבור אלא דיבר כן בלבו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה דדבר זה לא גילה אותו אלא אל לבו עד שצוה למרע"ה שיכתוב התורה אז גילה לו דבזמן נח אמר בלבו לא אוסיף עוד לקלל וכו' ומאחר שכן הוא הרי קיי"ל הלכה רווחת בשבועות דכ"ו אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופירש"י ז"ל צריך שיוציא בשפתיו ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה. וכן פ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שבועות ה"י וז"ל מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל וכו' ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנא' לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו ע"כ וא"כ ק"ט איך מנה אלו התרי לאוי שאמר הקב"ה בלבו לשבועה והוא פלי:
ועוד קשה במה שנתן טעם לגירסתו דהנך תרי לאוי אמר הקב"ה לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע דכתיב וכו' ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם וכו' דנראה דהוא נותן טעם לפגם דמאחר דהקב"ה לא היה רצונו לישבע על זה אלא ע"י שלא רצה נח ובניו לעסוק בפ"ו אם לא ישבע להם ומשו"ה נשבע א"כ נמצא דשבועתו של הקב"ה היתה באונס דהקב"ה רוצה בישובו של עולם דכתיב' לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה וכל עיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל האדם וכיון שלא היו רוצים נח ובניו לעסוק בפ"ו לא היו עוד בני אדם מכח זה הוכרח הקב"ה לישבע וכיון שכן הוא ידוע מאי דקיי"ל בשבועות דכ"ו ת"ר האדם בשבועה פרט לאנוס וכו' ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ג ה"א וז"ל כל הנשבע שבועה באונס הרי זה פטור מכלום וכו' יע"ש וא"כ איך נתן טעם למה שמנה הב' לאוין הא' משים שלא רצה נח לעסוק בפ"ו וכו' אדרבא בשביל זה לא היה לו למנות אלו הב' לאוין אלא הב' לאוין דבפ' בתרייתא דאותם נאמרו ברצונו הפשוט בלי שום זכר אונס כלל:
אשר מכח קושיות אלו נלע"ד אהמ"ר הגם שאיני ראוי להכריע דגירסת התלמיד והרי"ף ז"ל היא הנכונה וגירסת הרא"ש ז"ל אינה מוסכמת מכל מה שכתב וכן נראה שהוא דעת הב"ר דס"ל דלא ילפינן שבועות המבול מפ' לא אוסיף וכו' כסברת הרא"ש ז"ל מדאמרו בבי מדרשא פ' כ"ו ופ' ל"ד וז"ל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לא אוסיף ליסגי ליסגי פי' די די בגזירה זו ולא יוסיף עוד. רבנן אמרי לא אוסיף לבני נח לא אוסיף לדורות ע"כ ופי' המפרשים דלבני נח היינו עד מתן תורה דכלם נקראו בני נח ולדורות היינו לאחר מתן תורה דהיה ס"ר שיביא מבול לעוברי התורה שעונשה גדול מז' מצות בני נח יע"ש. נמצא דלרבנן דבי מדרשא ס"ל דהאי לא אוסיף אינו כפול ללמד דלאו לאו שבועה כיון שכל אחד בא על זמן אחד והוא הפוך גירסת הרא"ש ז"ל כנז' ובודאי דרבנן הנז' ס"ל כגירסת הש"ס או הרי"ף ז"ל וכמ"ש:
וראיתי למוהרש"י ז"ל שכתב דלרבנן לא ילפינן מהכא דאיכא שבועה ופליגא אההיא דפ' שבועת העדות הנ"ל וא"ת והא בהדייא כתיב אשר נשבע מעבור מי נח י"ל בשבועה הואי ולא נתפרשה כאן ע"כ ולא זכיתי להבין דבריו מאי קאמר מר דלרבנן לא ילפינן מהכא דאיכא שבועה ופליגא אההיא דשבועות הנז' שהרי באהיא דשבועות ילפינן השבועה מלא יכרת וכו' ולא יהיה עוד המים וכו' ומה ענין לזה הפ' דלא אוסיף וליכא למימר דס"ל כגירסת הרא"ש דא"כ הי"ל לפרש דבריו ולהזכיר גירסת הרא"ש. ועוד דבהדיא כתב בפ' ל"ד וז"ל בפרק שבועות העדות ילפינן דלאו לאו תרי זימני הוא שבועה מדכתיב ולא יכרת ולא יהיה עוד מבול וכו' הרי בהדייא דלית ליה גירסת הרא"ש א"כ הוא תימא למ"ש וכו':
האמנם עדיין צריכים אנו לדעת החילוק שיש בין ב' הגירסאות של התלמוד והרי"ף ז"ל דהתלמיד גרים הב' לאוין אלו דהיינו הא' ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול והב' אחר ד' פסוקים שנא' ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. והרי"ף גורם הלאו הא' ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנאמר אחר ולא יכרת וכו' והלאו הב' הפ' הנז' בתלמוד דהיינו ולא יהיה עוד המים וכו'. ויש לדעת בין על התלמוד ובין על הרי"ף למה לא מנו התרי לאוין דסמיכי אהדדי בחד קרא דהיינו ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ומנו הלאו ב' שנאמר אחר ד' פסוקים. ועוד במאי הם חלוקים דהתלמוד מנה ולא יכרת וכו' ולא יהיה עוד המים וכו' והרי"ף מנה ולא יהיה עוד מבול וכו' ולא יהי' עוד המים וכו' ומאי נפקא מינה ובודאי צריך שיהי' טעם: ואפשר שר לומר דמה שלא מנו התרי לאוי דסמיכי אהדדי הוא להורות לנו שאפי' לא אמר התרי לאוי סמוכים זה לזה אלא מרוחקים וענין אחר מפסיק הוי שבועה כיון שעל ענין אחד השיב פעמים לאו לאו והוא נלמד מהכא דבתחילה אמר לא יכרת וכו' ואח"כ הפסיק בענין הקשת ואמר אח"כ לא יהיה עוד המים למבול וקרו ליה תרי לאוי אף דאיכא הפסק בנתיים הפוך סברת הרא"ש ז"ל דס"ל דצריך שלא יפסיק בשום דיבור בין הלאוין משום דיליף מפרשה קמייתא לבדה ושם נאמרו הלאוין סמוכים זה לזה:
ועל החילוק שיש בין התלמוד והרי"פ וכו' כנז"ל י"ל דס"ל להתלמוד דבעינן התרי לאוי שיהיו בענין אחד דהיינו על כל בשר משו"ה מנו לא יכרת כל בשר וכו' ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר לא כן הלאו דלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ אם היה מונה אז לא היו התרי לאוי בענין אחר דחד לאו הוא על הארץ וחד לאו הוא על כל בשר. אבל הרי"ף ז"ל ס"ל דלא איכפת לן אם הלאוין לא נאמרו בענין א' כיון דהכל הולך אל מקום אחד דהיינו שלא יהיה עוד מבול ומשו"ה מנה ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. וכן נראה שהוא דעת הרא"ש ז"ל ג"כ דמנה לא הוסיף עוד לקלל האדמה ולא אוסי' עוד להכות את כל חי הגם דאינם התרי לאוי בענין אחד דחד לאו הוא על האדמה וחד הוא להכות כל חי: ומאחר דהוכחנו דגירסת הרא"ש ז"ל אינה מוספ' וגירסת התלמוד והרי"פ ז"ל היא הנכונה ולמדנו דאף דלא אמר התרי לאוי סמוכים זה לזה אלא מרוחקים וענין אחר מפסיק הוי שבועה כיוון שעל ענין א' השיב פעמים לאו לאו א"כ תם אני על מר"ן ז"ל בש"ע י"ד סי' רל"ז סעי' ה' דפ' כהרא"ש ז"ל וז"ל במה דברים אמורים כשאמרם זה אח"ז בלא הפסק וכו' ולא חש לגירסת התלמוד והרי"פ ז"ל דנמצא דהוי ספק שבועה וא"כ היה לו להחמיר דאפי' אם הפסיק בניהם דהוי שבועה מאחר שכן הוא לפי גיר' הש"ס והרי"פ:
אלא דשוב אמרתי דבר וחזרתי לאחורי דראיחי דגירסא זו של הרא"ש ז"ל יסודתה בהררי קדש הלא היא כתובה בספר הזוה"ק ע' פנחס דרט"ו ריש ע"א וז"ל תמן תנינן מאן דחמי קשת בגוונוי איצטריך לברך ברוך זוכר הברית וכו' בגין דכד סגיאו חייבין בעלמא בעי קב"ה לאובדא לון וכדין דכיר לון האי אומאה דאומי לארעא דכתיב תרי זימנא לא לא. לא אוסיף לקלל ולא אוסיף להכות דא איהו אומהא כמה דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח עכ"ל ומאחר דהתנא האלהי רשב"י ז"ל דכל רוח קדישין איתמלל ביה ותורת אמת היתה בפיהו גרים כן ודאי דהאמת כן הוא. ומן התימא על הר"ש ז"ל איך לא הזכירו דהני תנא דמסייע ליה מאחר דיש קבלה בידינו דהזוה"ק כבר נתגלה מזמן הרמב"ם ז"ל והוא הוציאו לאור עולם. ואני מצאתי חידוש דמזמן התוס' כבר נתגלה בעולם שכן ראיתי בתוס' במנחות דל"ז ע"א ד"ה קיבורת שהזכירו לספר הזוהר יע"ש וא"כ יש תימא על הרא"ש ז"ל שלא הביא ראיה מהזוה"ק:
ועוד מצאתי במדרש תנחומא שאמרו וז"ל לאמר לאסורים מתשמיש המטה צאו מן התיבה וכי' א"ל נח רבון העולמים שמא אתה חוזר ומביא מבול א"ל לאו נשבע אני שאיני מביא מבול לעולם שנא' וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו וכו' ואומר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ע"כ. משמע דיליף התנחומא ענין השבועה מלא אוסיף וכו' כדעת הרא"ש ז"ל וגם זה תימא על הרא"ש שלא הזכירו לראיה:
ושוב ראיתי לרש"י ז"ל בפי' החומש שכתב ע"פ לא אוסיף ולא אוסיף וז"ל כפל הדבר לשבועה הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצי' בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה וכן דרשו חכמים במ' שבועות ע"כ. הרי בהדיא דרש"י ז"ל היה גורם בתלמוד כגירסת הרא"ש ז"ל. והא ודאי תמיהא גדולה היא על הרא"ש שלא הזכיר דברי רש"י אלו:
באופן דמצינו תלת סמכי קשוט ה"ה הזוה"ק והתנחומא ורש"י ז"ל דגרסי הכי כגירסת הרא"ש ז"ל ובודאי דהכי נקטינן. ומאחר שכן הוא חל עלינו חיבת ביאור לתרץ השלשה קושיות שהקשינו לעיל בגירסת הרא"ש ז"ל דהיינו על הראשונה שהקשי' דבב' פסוקים אלו דהיינו לא אוסיף וכו' לא נזכר שם מבול כלל והנביא אמר אשר נשבעתי מעבור מי נח דמשמע דבשבועה הזכיר בפי' מי מבול וכו' לזה י"ל והוא פשוט דכיון שאמר הכתוב לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי מאמר כאשר עשיתי הוי כאלו הזכיר מבול בפירוש כאשר עשיתי היינו המבול:
ועל מה שהקשינו דמאחר שלא הוציא הדיבור מפיו אלא בלבו כמש"ה ויאמר ה' אל לבו א"כ לא הוי שבועה דכתיב לבטא בשפתים וכו' גם לזה י"ל דאפשר דמכח זאת הקושייא תרגם אנקלוס ואמר ה' בממריה במקום אל לבו דהגם דכונתו לפי פשט הוא להרחיק הנשמות שכן תירגם בפ' ויתעצב אל לבו מ"מ אפשר לומר ג"כ דכונתו לומר דלא היו הדברים אל לבו דוקא אלא הוציאם מן הכח אל הפועל מן הלב לפה והדברים נאמרו באמירה וזהו ואמר ה' בממריה:
א"נ י"ל עפ"י מה שפירש הרב מוהר"י אברבנאל ז"ל בפ' זה ויאמר ה' אל לבו וז"ל ואפשר עוד אצלי לפרש ויאמר ה' אל לבו על דרך שפירשתי בפ' בראשית בפ' ויתעצב אל לבו שלא אמר אל לבו כנגד הקב"ה אלא כנגד האדם ויאמר הכתוב בזה ויאמר ה' אל לבו ועל לבו של אדם קאי כי עם היות שלא נזכר שם אדם בפ' הזה הנה הדברים עליו היו יגיד שאמר ה' על לבו של אדם שלא יצטרך לקלל עוד את האדמה בעבור שיצר אותו לב של אדם היה עד עתה רע מנעוריו ולא יהיה כן אחר זה עכ"ל ובהכי לק"מ ודו"ק: ועל מה שהקשינו עוד דמאחר דהקב"ה לא היה רצינו לישבע על זה אלא ע"י שלא רצה נח ובניו לעסוק בפ"ו אם לא ישבע להם משו"ה נשבע ואם כן נמצא דשבועתו היתה באונס דהקב"ה רוצה בישובו של עולם ולא הוי שבועה וכו' גם לזה י"ל והוא פשוט דזה לא נאמר אלא לגבי ב"ו שייך לומר אונס אבל לגבי הקב"ה הם כי לא להזכיר לומר דהוא אנוס מאחר דהיה כח בידו להכריחו ולכופו לנח שיעסוק בפ"ו אלא דרצונו הפשוט היה לישבע שלא להביא עוד מבול לעולם כי חפץ חסד הוא ולא מצד אונס:
וראיתי להרא"ם ז"ל שכתב ע"ד רש"י ז"ל שפי' לא אוסיף וכו' כפל הדבר לשבועה וכו' כתב הוא ז"ל בשבועות פ' שבועות העדות א"ר אלעזר לאו שבועה נאמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד המים למבול וכו' ע"כ. והוא פלי איך השוה גירסת הגמ' עם גירסת רש"י ז"ל כאלו שניהם שוים הם והחילוק נראה לעינים הוא והיה לו להזכיר דברי הרא"ש ז"ל דגריס הכי וכמ"ש:
עוד כתב בסו"ד וז"ל וא"ת ולמה לא הביאו הראייה על שהכפל לשבועה מקרא דוהקימותי את בריתי דהכא דמשמע שכבר כרת ברית ורוצה לקיימו והוכרחו להביא הראיה מדברי קבלה על שבועת המב' מדכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח וצ"ע עכ"ל יע"ש:
והרב מוהרש"י ז"ל תי' דלק"מ שאעפ"י שמצינו ברוב המקומות ברית במקום שיש בו שבועה לא יחוייב שהברית הוא שבועה שהרי מצינו והקימותי את בריתי אהך בנח ובפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום ולא מצינו בהם שבועה וכו' וא"כ אין ממאמר ברית ראיה שהיתה שבועה לנח עכ"ל. ונ"ל להביא עוד ראיה לדבריו דברית לא הוי שבועה בדוקא ממה שאמ' הכתוב כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי ואם איתא דברית היינו שבועה היה די שיאמר כרתי ברית לדוד עבדי ולא היה צריך להזכיר שבועה אלא ומאי דליתא:
ולעד"נ לתרץ עפ"י מ"ש הרא"ש ז"ל דהנך תרי קראי לא יכרת ולא יהיה וכו' דכתיב בפ' הקשת לא לשם שבועה נאמר אלא לסיפור דברים להבטיח לנח שבראיית הקשת ישכח חמתו ולא ישבית עולמו וכו' יע"ש וא"כ כיון דפ' אלו לא נאמרו לשם שבועה ה"ה נמי הפ' דוהקימותי את בריתי דהוא רישיה דקרא דולא יכרת וכו' לא נאמר לשם שבועה אלא לסיפור דברים ומשי"ה לא הביאו ראיה לשבועת המבול מהאי קרא דוהקימותי את בריתי וכו' ומכאן ראייה דהרא"ם ז"ל לא זכר מדברי הרא"ש ז"ל אלו דאלו זכר לא היה מקשה כן ולהניחו בצ"ע:
איך שיהיה נחזור לדרכו של מורינו הרב מוהרח"א ז"ל והוא דלדעת הרא"ש ז"ל דמפיק תרי לאוי מפרשתא קמייתא יש ללמוד דלאו דוקא מבול של מים הוא דאינו מביא אלא אפי' של אש אינו מביא מאחר שלא הוזכר בהו מים אלא סתמא לא אוסיף להכות את כל חי והיינו בכל אופן אינו מביא מבול. וזה היה דעת בלעם שאמר דאפי' מבול של אש אינו מביא משום דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל וכמ"ש:
אבא לדעת הרי"פ ז"ל דמפיק התרי לאוי מפרשתא בתרייתא יש ללמוד דדוקא מבול של מים אינו מביא אבל של אש מביא כיון דהזכיר מים דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול וכו' דמשמע מבול של מים אינו מביא אבל של אש מביא. וזה היה דעת המצרים דאמרו דמבול של אש מביא. וכן זהו דעת הילקוט דדרש מבול של מים אינו מביא אבל של אש מביא משום דמפרשי לה כדעת הרי"פ ז"ל א"ד ז"ל וש"י:
ובזה פירש כונת המאמר בב"ר ע"פ חלילה לך וז"ל א"ר אחא נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול של מים אין אתה מביא מבול של אש אתה מביא א"כ לא יצאתה ידי שבועה ע"כ והכונה דלא אמרו אתה עובר על השבועה רק מערים לומר ששבועתך הייתה מפרשה שנייה כדעת הרי"פ ז"ל חלילה לך דהאמת הוא כסברת הרא"ש ז"ל שהביא ראיות לדחות ס' הרי"פ ולא של מים ולא של אש שלא הזכיר מים בפ' א' א"ד ז"ל: וחזה הוית להרב פני האדמה ז"ל בסדר זה שכתב במאמר זה וגם עמד בחקירה הנז' על הני מאמרי דסתרי אהדדי וז"ל ולענ"ד י"ל לעולם לכ"ע ס"ל דלעולם כולו אינו מביא לא של אש ולא של מים אבל על אומה אחת מביא א"כ בסדום התם חשב אברהם אבינו תחילה כמו שחשב לוט ובנותיו דהיו נידונים בזה כל העולם ולכך א"ל שמא ח"ו אתה מערים יען דלכל העולם אפי' של אש אינו מביא דכן נראה מלשון השבועה וכו' יעש"ב:
ואהמ"ר תמהני עליו איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאאע"ה חשב כמו שחשב לוט ובניתיו דהיו נידונים בזה כל העולם מאחר דהוא הפך הפסוק וזה סדרן של פסוקים וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ויאמר ה' אל אברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ארדה נא ואראה וגו' עשו כלה וגו' ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה חלילה לך וגו' ופירש"י ז"ל חמשים צדיקים עשרה צדיקים לכל כרך וכרך חמשה מקומות יש וכו' הרי מבואר בהדיא דבתחילה ובראשונה סבר אאע"ה שהדין לא היה אלא על סדום דוקא ולא ע"כ העולם והוא פלי:
שעפ"י הבא"ר אפשר לבאר פסוקי פרשתינו וכ"ת הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ודרשו רז"ל והביאו רש"י ז"ל בחומש הבה נרדה בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה ע"כ. והדבר תמוה דהנה אמת דענותנותיה יתירה כביכול להמלך בבית דינו האמנם מצאה הקפידה מקום לנוס מה היה לכביכול בעת ובעונה הזאת אימלוכי אימליך בבית דינו הצדק והלא דבר הוא:
ונראה דיתכן לפרשו בהקדים עוד מ"ש ה' דת ודין משם רבו ז"ל בכונת הפ' הקודם לזה ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות וגו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' דהכונה דכיון דנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לא של אש ולא של מים א"כ כיון שהם שפה אחת ואומה אחת לא יכול לדון אותם לא באש ולא במים מכח השבועה ומאי תקנתיה נרדה ונבלה שם שפתם ונעשים שבעים אומות ועל אומה אחת מביא אלו דבריו ז"ל ודפח"ח: ואולם מלתא דנא' שמבול של אש נמי אינו מביא לאו מלתא פסיקתא היא והדבר במחלוקת הוא שנוי בין הרי"פ והרא"ש ז"ל דלדעת הרי"פ מבול של אש מביא ולדעת הרא"ש מבול של אש אינו מביא וכאשר הארכנו בזה. אמור מעתה אם נאמר כהרי"פ ז"ל אינו הכרח לבלבל שפתם לנקום נקמת שהרי יכול להביא מבול של אש ובשל אש ידונם. אבל אם נאמר כהרא"ש ז"ל דהשבועה היתה אף על מבול של אש א"כ להפרע מהם ולנקום נקמת צריך לבלבל שפתם ונעשים אומות הרבה ובכן על אומה א' מביא:
ואפשר דבספק זה עלה ונסתפק הקב"ה אי הוי הלכתא כהרי"פ או כהרא"ש ולכך הוצרך להימלך בבית דינו לראות מה תהיה הסכמתם ועלתה הסכמתם דהלכתא כהרא"ש ז"ל ולדעתו אף מבול של אש אינו מביא וא"כ לפרוע פרעות מדור הפלגה צריך לבלבלם כדי שיהיו נעשים אומות הרבה ועל אומה אחת יכול להביא כאמור:
ודע דהא דאמרינן דהאומר לאו לאו או הן הן דהוי שבועה דעת הרמב"ם ז"ל הוא דבעינן שיזכיר שבועה שכ"כ בפ"ב מה' שבועות ה"ו וז"ל וכן האומר לאו לאו ב' פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע ע"כ. משמע דבאומר לאו לאו או הן הן ב"פ צריך שיזכיר שבועה הא לא"ה לא הוי שבועה:
איברא דמדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל איכא למידק דבאומר לאו ב"פ לא בעינן שיזכיר שבועה שהרי חילק בלשונו וגם אומר לאו לאו נקט דרך שבועה ואח"כ כתב או הן הן והזכיר שבועה ואי הוה ס"ל דגם באומר לאו צריך שיזכיר שבועה הו"ל למיכללינהו הדדי ולומר האומר לאו ב"פ או הן ב"פ דרך שבועה והזכיר שם או כינוי ומדלא כללם יחד והזכיר גבי לאו דרך שבועה וגבי הן הזכיר שבועה משמע דבאומר לאו ב"פ דרך שבועה ה"ל שבועה ובאומר הן ב"פ צריך שיזכיר שבועה או כינוי כדי שיהיה שבועה זה נראה מריהטא דלישניה:
ושמעינן מזה דבאומר לאו ב"פ אין צריך להזכיר שבועה. ונראה לכאורה דבזה הושוו עם הרא"ש ז"ל שכתב ב"פ שבועת העדות דבאומר לאו והן ב"פ והוא שמתכוין לשם שבועה ה"ל שבוע' יע"ש. דאלמא במתכוין לשם שבועה די ואינו צריך שיזכיר לשין שבועה לא בלאו ולא בהן ובלאו שוים עם דעת הרמב"ם שכתב דרך שבועה והיינו שהוא מכוין לשם שבועה. אבל באומר הן חלוקים הם שלדעת הרמב"ם צריך שיזכיר לשון שבועה ולדעת הרא"ש אינו צריך ובמכוין ללשון שבועה הוי שבועה:
הן אמת דאיכא למידק מנ"ל לרבינו לחלק בהכי בין לאו להן דבאומר לאו דרך שבועה הוי שבועה ובהן דצריך שיזכיר שבועה והרי בש"ס לימדו הן מלאו דכשם דלאו לאו הוי שבועה כך הן הן הוי שבועה וסברא הוא א"כ מנ"ל לחלק ביניהם בין לאו להן כיון שהן נלמד מלאו ודאי דחד דינא אית להו ואין חילוק:
ותו שמדברי מר"ן כ"מ ז"ל שכתב וז"ל, וא"ת אם הזכיר שם מאי אירייא דאמר תרי זימניה לאו או הן בחד זימנא סגי וכו' מבואר דסבר דגם בלאו הצריך הרמב"ם ז"ל שיזכיר שם. וכן משמע מדברי הטור ז"ל שהבין כן בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסי' רל"ז ז"ל כתב הרמב"ם צריך שיזכיר על הלאו וההן השם או כינוי והרמב"ן ז"ל כתב שא"צ וכן היא מסכנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ מבואר שגם בלאו צריך שבועה כמו שהבין מר"ן ז"ל. ואם כנים הדברים הדבר הקשה על הרמב"ם ז"ל למה לא עירבם הלאו וההן ולסיים בב' שהזכיר שם או כינוי:
ומר"ן ז"ל בכספו הטהור תי' דאי אמר בה' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הכא במאי עסקינן בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאתר שהזכירו סמוך ללאו לאו או בהן הן הוי כנשבע וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי עכ"ל:
וא"כ מעתה אפשר דמה"ט חילקם רבינו ז"ל להורות שהלאו והן צריך דרך שבועה והזכרת השם אינו צריך דרך שבועה ולכך חילקם ושם דרך שבועה גבי לאו דאלו היה מחבר שניהם יחד אחר הדין וכותב דרך שבועה בשם ובכינוי. הוה משמע דגם השם וכינוי צריך דרך שבועה שיאמר בה' שאעשה או לא אעשה והאמת אינו כן דא"כ א"צ שיכפול הלאו והן ולכך חילקם:
באופן דלמדנו מכאן דלדעת הרמב"ם ז"ל ס"ל דצריך שיזכיר שבועה או כינוי וכו' אשר מזה תמהני עמ"ש הרב ש"ך ז"ל בסי' רל"ז וז"ל וראיתי בהגהת התשב"ץ להרי"ף ז"ל סי' ת"א שכתב דהיינו דוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לאו או הן ע"כ ותמהני דא"כ אפי' דאמר פעם א' סגי והוי שבועה ואפשר דמיירי שקודם לזה הזכיר שבועה ואח"כ הפסיק בנתיים בענין דלא הוי יד עכ"ל:
ואהמ"ר תם אני לא ידעתי שכו"ל מה זו תמיה על הרי"ף ז"ל מאחר דסברתו היא מוצאת הלא היא ברכת הרמב"ם ז"ל ואי משום דקשה דא"כ בפעם א' סגי כבר נתעורר מזה מר"ן ז"ל ויישב דעתו וא"כ הרי"ף ז"ל קאי כדעת הרמב"ם ז"ל והוא פלי ודבריו צ"ע:
וחזיתיה להרדב"ז ז"ל בחי' על הרמב"ם ז"ל אשר בתשו' ח"ב סי' קס"ג שעמד ע"ד הר"מ במז"ל אלו כקושיית מר"ן ז"ל ותירץ וז"ל. וי"ל דלעולם שם בעינן ובהן אחד או לאו אחד הוי שבועה לענין שאסור לבטל דבריו אבל לא להתחייב קרבן או מלקות אבל אם אמר לאו לאו ב"פ או הן הן והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה לקרבן ולמלקות:
ולדעתי המעט הוא דבריו לא זכיתי להבינם שהרי מילתיה דר"א דאמר דלאו לאו שבועה יליף ליה ממבול והתם למאי נפקא מינה אמר תרי לאווי וגם שם או כינוי להתחייב קרבן והלא עיקר שבועתו היה כדי שלא יוכל לעבור על דבריו וא"כ היה די באמירת לאו א' כפי דבריי דס"ל דבלאו א' הוי שבועה לענין שאסור לבטל דבריו אלא ודאי דבעינן ב"פ לאו כדי שלא יוכל לבטל דבריו:
ועוד אני תמיה דאם איתא לפי דבריו מאי האי דקאמר הרמב"ם ז"ל הרי זה כנשבע דמשמע כנשבע ולא נשבע ממש והלא לפי דבריו שבועה ממש היא לכל דבר בין לקרבן ובין למלקות:
ותו חם אני שבהדייא כתב הרמב"ם ז"ל בה"ג וז"ל האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון שלא אוכל יאכל וכו' הרי זה חייב ט"כ. הרי בהדייא דבאומר לאו א' אם הזכיר את ה' חייב והיינו קרבן או מלקות ואיך כתב דבאומר לאו א' וכו' באופן שדבריו צ"ע:
אלא העיקר כמ"ש דמאי דאמרו באומר לאו ב' פעמים היינו שהזכיר שבועה מקודם וכמ"ש מרן כ"מ בעד הרמב"ם ז"ל או כמ"ש הרש"ך ז"ל אבל באומר לאו לחוד ב"פ אפי' איסורא ליכא זה נוכל לפרש בכונת הש"ס וכמ"ש התוס' שם בד"ה והוא דאמר לאו לאו וז"ל ולאו דשבועה ממש היא אלא יש להיזהר וקצת עונש בדבר עכ"ל ומשמעות דבריהם הוא דאיסורא ליכא ואולם קצת עונש איכא:
איך שיהיה נחזור לכונת מאחז"ל שאמרו הבה נרדה וגו' שנמלך בבית דיני. וגם נבאר מאחז"ל במ"ר פ' וירא פ' מ"ט וז"ל חלילה לך א"ר אבא נשבעת שלא להביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש אתה מביא א"כ לא יצאת ידי שבועה ע"כ:
ואחד הרואה אתמוהי מתמה דנראה ח"ו כמדבר קשות לפני המלך מש"ע דמערים על השבועה דאם כנים הדברים שהשבועה הוא שאינו מביא מבול של מים אבל של אש מביא מה הערמה שייך בענין והלא לא נשבע על מבול של אש ואיך הפה יכולה לדבר שלא יצא ידי שבועתו והלא לא נשבע על של אש. ואם השבועה הוא אף על של אש איך קרי ליה מערים והרי ח"ו אינו מקיים שבועתו כלל:
והנלע"ד לפרש עפ"י מאי דאיתמר בשבועות דכ"ו אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופריך מתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשפ' קשיא לשמואל א"ר ששת תריץ ואימא הכי בשפת' ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם. והק' שם בעלי התו' דהכא משמע דלא מתסר אלא בפת חטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש והא דקאמר שמואל צריך להוציא בשפתיו היינו שצריך להזכיר פת אבל חטים א"צ להזכיר. וזה תימא דכפ"ג דנדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין וכו' שהן של תרומה וכו' ומפרש הש"ס דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה וכו' ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואעפ"י שאמ' בלבו היום א"כ הכא דליכא אונם אעפ"י שבלבו היה לאסור פת חטים ליתסר בכל מיני פת שהוציא בשפתיו:
ותי' שם ב' תירוצים בזה הא דהתם בפ"ד דנ"ד איירי בע"ה דלא התיר' לו אלא לגבי אונסים כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונם ועוד תי' דהכא דסתם פת הוי דחטים הוה ליה כמוני בשפתיו מה שבלבו להכי שרי אפי שלא במקום אונם ע"כ:
ונפקא מינא דלתירוץ א' ת"ח מצי לפרש שבו' ולומר לכך נתכונתי אעפ"י ששבועתו היתה בלשון כולל כגון דאמר יאסר פת עלי דמשמע כל מיני פת נאמן לעשות מלשון כלל ולפרט פת חטים נתכוון אבל לפי תירוץ ב' הוי בהפך ואפי' בת"ח כל שלשון שבועה שמוציא בשפתיו הוא כולל אינו יכול לעשות פרט ולומר לפרט זה נתכוונתי והכא שאני משום דסתם פת הוי דחטים דוקא:
והנה טרם בואי אל המכוון רגע אדבר בדרך אגב בהא דאמרינן נודרים להרגין וכו' והוא דראיתי להרדב"ז ז"ל החדשות בלשונות הרמב"ם ז"ל שבסוף ח"ב דס"ג ע"ב שכתב וז"ל ומ"מ אין חילוק בין שבועות לנדרים לענין אונסין ותנא דתני נודרין להרגין וכו' ה"ה נמי לשבועות וחדא מינייהו נקט ע"כ:
ונוראות נפלאתי עליו תם אני לא ידעתי שכ"ל דמה בא ללמדינו מאחר דבהדיא אמרינן באותו פרק באותו מקום באותה משנה וז"ל נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אעפ"י שאינו תרומה וכו' ב"ש אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה וב"ה אומרים אף בשבועה ע"כ וכן פסקו כל הפוסקים ולכאורה הוא פליאה גדולה:
וכמו כן תמהני על מר"ן ב"י ז"ל בי"ד סי' רל"ב שכתב וז"ל עמ"ש הטו"ר ז"ל הנודר או הנשבע לאונס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להורגין וכו' כתב הוא ז"ל ואע"ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירושלמי קאמר דה"ה דנשבעים ע"כ והוא פלי דבהדייא קתני מתני' נשבעים כנז"ל ואיך כתב דבמתני' לא קתני:
שו"ר להרב פני משה ז"ל בפי' על הירושלמי שכתב ע"ד הירושלמי שאמרו וז"ל הוון בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין ע"כ כתב הוא ז"ל ואע"ג דתנן ב"ה אומרים אף בשבועה ס"ד דהוין בעי מימר דדוקא אם אמר לו האונס לישבע אבל לפתוח לו בשבועה לא כדפרישית ופשיט לה מברייתא דר"י דקתני נשבע את להרגין דמשמע אפי' לפתוח לו בשבועה מותר. וכן משמע מד' הרמב"ם ז"ל ריש פ"ג דשבועות שכ' ואמר הנשבע מתחלתו באונס וכו' לפיכך נשבעים לחרמין וכו' וכן משמע מדברי הב"י סי' רל"ב שהביא ראיה מהאי דהכא לפרש דברי הטו"ר שכתב הנודר או הנשבע לאונס יע"ש עכ"ל:
הרי מבואר שכבר נרגש הרפ"מ מזה וישב אותו בטוב טעם ודעת. וכן ראיתי להרב תוי"ט שם במשנה הנז' שיישב דברי מר"ן הב"י הנז' באופן אחר יע"ש. וא"כ בזה מתיישב ג"כ דברי הרדב"ז הנז' דכפי מה שנפרש בדברי מר"ן הב"י נפרש בדברי הרדב"ז ז"ל ודו"ק:
ומזה תמהני על הרב ב"ח ז"ל שהקשה על מר"ן הב"י ז"ל בקושיין הנז"ל והניחו בתימא ואהמ"ר אלו היה מעיין יפה בדברי הירושלמי כמ"ש הרפ"מ והתוי"ט לא הי' מניחו בתימה:
עוד יש לי לעמוד בדברי התוס' שכתבו במ' קמא דקי"ג ע"א בד"ה נודרין להרגין וכו' וז"ל וה"ה שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע וכן נוהגים כשהשרים משביעים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולים לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפי' הוא מפרש בשפתים שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש דהוי ביטול גמור ע"כ:
והדבר הקשה דאיך כתבו דאפי' הוא מפרש בשפתים שלא יצא ממנו כל ימי חייו דיכול לחשוב שום תנאי דהא כיון דאסר ליה כל ימי חייו הוי כמי שאמר לעולם ובאומר לעולם אפי' שחושב בלבו היום לא מהני לבטל מה שהוציא בשפתיו דדוקא היכא דאומר סתם הוא דאמרינן דדברים שבלב מבטל הוא למה שהוציא מפיו משום דסתמא משמע לעולם ומשמע היום והאנוס מפרש ליה לדיבוריה דהיום קאמר וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים יע"ש:
והיותר תימה שהתוס' עצמם כתבו הכי במסכת נדרים וז"ל מכאן יש לסמוך עכשיו לישבע ע"י הערמת לבו כשרגיל לישבע שבועה למושל העיר שלא יברחו מהמדינה וכיוצא בזה שיחשוב בלבו היום או תנאי אחר ובלבד שלא יסתור בפירוש מה שבלבו את מה שבפיו כגון אם הפרש מפרש לו המושל בהדיא לעולם דעתה אם יחשוב בלבו היום א"כ יסתור את מה שבפיו וכו' ע"כ וא"כ דברי התוס' סתרי אהדדי:
וכמו כן יש לתמוה על הרא"ש ז"ל דאילו הכא בנדרים פי' דצריך שיוציא בשפתיו סתם ואילו בקמא כתב כדברי התוס' וז"ל וכן כשהשר משביע יאודי שלא יצא מארצו יחשוב בלבו היום ואף אם יפרש לו לעולם יחשוב בלבו על תנאי זה ע"כ הרי דדבריו סתראי נינהו נצ"י: