זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש למעלת הצדקה
ב"פ דרוש למעלת הצדקה השייך לפרשת ראה מודעת זאת כמה גדלה מעלת הצדקה כאשר חז"ל הגידו במ' סוכה פ' לולב וערבה דמ"ט וז"ל אמר ר' אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלאו להעולם כולו חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך אלהים יכול אפי' ירא שמים כן ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו ע"כ:
הן אמת דאיכא למידק במאמר הזה טובא ראשונה במ"ש דהעושה צדקה כאלו מלאו העולם כלו חסד ומייתי ראיה מהאי קרא. ולכאורה לאו ראיה גמורה היא דמין הקרא משמע דלאהבתה תליא מלתא ולא בעשי' מדלא קאמר עושה צדקה ומשפט. ועוד דאפי' תימא דאהבתה היינו עשייתה מי זה אמר דקרא מיירי בבני אדם דפשטיה דקרא משמע דמיירי בהקב"ה וכדאמר ברישא דקרא כי ישר דבר ה' וגו' וסירכיה נקיט ואזיל אוהב צדקה ומשפט. ותו מ"ש שמא תאמר דכל הבא לקפוץ קופץ. דמהיכא תיתי למימר הכי. ומהו פי' גם מ"ש יכול אף ירא שמים כן דמאן דכר שמיה דירא שמים ומה לו שיכות זע"ז. ורש"י ז"ל פי' שמא תאמר כל הבא לעשות צדקה קופץ ומספקים בידו וממציאים לו אנשים מהוגנים לכך נאמר מה יקר חסדך אלהים צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף תמיד אחריהם לפי שאינה מצוייה תמיד לזכות בה למהוגנים ע"כ:
והנה הרי"פ ז"ל הקשה על דברי רש"י ז"ל הללו במ"ש דלא כל הבא לעשות ממצאים לו אנשים מהוגנים וכשרים דאטו קב"ה חלילה נועל דלת בפני גומלי חסדים והלא הבא לטהר מסייעי' אותו וחס ליה מעשות כזה. ועוד מ"ש אף ירא שמים כן לפירש"י מוכרח לפרש דה"ק יכול אף ירא שמים יהיה יקר וקשה לעשות צדקה כשאר כל אדם וא"כ קשה דלפי הס"ד דאף ירא שמים יהיה כן קרא דאוהב צדקה במאי הוה מוקמינן ליה. ומכח קושיות אלו ביאר פי' אחר יע"ש:
ואהמ"ר נלע"ד דדברי רש"י ז"ל צדקו יחדיו ואין מקום לתמיהתו משום דדברי רש"י ז"ל אלו הן דברי הגמ' ערוכה בפ"ק דבתרא ד"ט ע"ב דאמרי' התם א"ר יצחק מ"ד רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהגנים לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהן שכר לאפוקי מדדרש רבא מ"ד ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפ' הקב"ה רבש"ע אפי' בשעה שכובשים את יצרם ומבקשי' לעשות צדקה הכשילם בב"א שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר עליהם ע"כ הרי בהדיא דהיכא דלמוד הוא בכך וזה דרכו תמיד כל הימים ממצאים לו אנשים מהוגנים אבל להרחוקים מהצדקה עליהם נאמר ויהיו מוכשלים:
ומעתה נמצאו דברי. רש"י נכונים והוא הדבר שכיוון בפי' יכול תעלה ע"ד כי כל איש ישראל הבא לטהר לעתים רחוקות פעם א' בשנה לעשות צדקה. יהיה קופץ ומספקים בידו כנגד מ"ד דממציא לו מעו' לעשות צדקה. ומ"ש וממציאים לו אנשים מהוגנים וכו' כנגד מ"ד דממציאים לו אנשים מהוגנים לעשות צדקה פ"ל מה יקר חסדך אלהים צריך לטרוח ולרדוף תמיד אחרי' כי לא בכל עת הם מצויים כי לא כל הרוצה ליטול השם בעבור עליו רוח טהרה פעם בשנה ממלא את העולם חסד אלא אותו שבאהבתה ישגה תמיד וזה דרכו כל הימי' וכמאמר הכתוב אוהב צדקה ומשפט. ובכן נסתלקה קו' הרי"פ שהק' דאטו נועל דלת הוא ח"ו כי לא על דברי רש"י תלונותיו שהרי דבריו הם ש"ס ערוך דבשקדנות תליא מלתא:
גם עפ"י דרך זה יתורץ הקושיא השנית של הרי"ף ז"ל שהק' דלפי הס"ד דלא הוה מוקמינן קרא אפי' בירא שמים במאי מוקמת ליה להאי קרא. עפ"י דרכנו ל"ק דמוקמינן קרא שפיר באוהבי הצדקה ומתמידים בה כל ימיהם אע"ג דאינו לא צדיק ולא רשע אלא איש בינוני דזהיר מאד במעשה הצדקה. אבל הירא שמים הוה ס"ד לומר דהגם היותו ירא שמים אם באולי היה טורח למצוא אנשים מהוגנים וגם שיהיה בהתמדה יהיה לו כן ואם לאו לאו לזה חדש לנו דלאו הכי הוא אלא וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו דלגבי הירא וחרד לדבר ה' לעולם מצויין להם אנשים הגונים הן כשמתמידים לעשות צדקה והן באקראי דזהו עדיפותיה דירא שמים:
ועד"ז יתורץ הקו' שהקשינו דמנל"ן דהעושה צדקה מלאו לכל העולם חסד דדילמא באהבתה תליא ולא בעשיתה דהרי מכיון דאמרי' דקרא בתדיר ולא פסיק משתעי וכדמוכח מהתם דהרודף צדקה ימצא צדקה בהכרח לומר דבאהבת עשייתה מיירי:
ומה שהקשינו דמי זה אמר דקרא בבני אדם מיירי דפשט הכתוב משמע דמיירי בהקב"ה לזה כבר תי' הרי"ף ז"ל דא"כ הול"ל אוהב צדקה ומשפט חסדו מלאה הארץ ומאי חסד ה' והלא בהקב"ה משתעי קרא אלא ודאי מדקאמר הכי משמע דבבני אדם קא מיירי א"ד ז"ל:
או נאמר באופן אחר כונת המאמר בהקדים מ"ש שם בבתרא תניא היה ר"מ אומר יש פתחין פה לבעל הדין להשיב ולומר אם אלהיכם אוהב העניים מ"ט אינו מפרנסם א"ל כדי להנצל אנו מדש"ג וזה שאלה שאל טרנום הרשע את ר"ע אם אלהיכם וכו' והשיב לו זה א"ל אדרבא זו מחייבתן לגיהנם מלה"ד למלך ב"ו שכעס על עבדו וכו' א"ל מלה"ד למלך שכעס על בנו וכו' יע"ש. עוד נקדים מ"ש הטו"ר בה' צדקה סי' רמ"ז וז"ל ויתן אדם אל לבו שבכל עת הוא שואל צרכיו מאתו ית' וכשם שרצונו שהוא ישמע את צעקתו כך הוא ישמע שועת עניים וכו' יע"ש:
וז"ש כל העושה צדקה וכו' כאלו מלאו להעולם כלו חסד דהנה מדברי אותו המין דס"ל דאין הקב"ה אוהב העניים משמע דמדותיו הם נקמה ח"ו שהרי מחמת היותו שונא לו הוא דמקפח פרנסתו ואין הדבר כן דמדותיו הם רחמים פשוטים אלא דרצה הקב"ה לזכותינו כמ"ש בגמ' נמצא דבעשותו צדקה מורה דאין מדותיו נקמה אלא רחמים וממלא כל העולם חסד:
ומ"ש יכול כל הבא לקפוץ קופץ הכונה דכבר אמרינן דיש פתחון פה למי שרצה להמנע ממעשה הצדקה דהיינו המשל של עבד וז"ש יכול כל הבא לקפוץ בטענה זו הוא קופץ ולא יענש בסיבתו כי יאמר אנא מספקא לי אם אוהב אותם שיחוייב ממנו לעשות או אם שונא הוא להם ואסור לרחם עליהם ת"ל מה יקר חסדך אלהים ובנ"א בצל כנפיך יחסיון דה"ק קרא מה יקר חסדיך אלהים ומהו היקר בנ"א בצל כנפיך יחסיון דאי לאו דכל אדם בצילו יחי' ובו יחסו כל הרוצה לקפוץ היה עולה בידו אמנם זה חסדו אשר עשה עמנו דבצל כנפיו יחסיון ואם הם לא ירחמו לא ירחמהו עושיהו ומחמת זה לא כל הבא לקפוץ יכול לקפוץ:
ואמר עוד יכול אפי' ירא שמים כן ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו הכונה דלא תימא דזה שאמרנו כל הבא לקפוץ בטענה זאת דאמרי' הירא שמים טוען טענה זו שהרי כתיב וחסד ה' וגו' על יראיו וכיון דחוט של חסד משוך עליהם א"א שיאמרו דמדותיו הם דין ונקמה אלא רחמים פשוטים דרצה לזכותינו וכו':
עוד יתכן לומר בכוונת המאמר דמילין לצד עילאה ימלל והוא בהקדים מ"ש האור המופלא רבינו הקדוש האר"י זי"ע בשער הכונות בדרוש א' של ר"ה וז"ל ענין הנסירה הוא כי כל אותם האחוריים והדינים שהיו בזכר כולם ננסרו ונתפרדו מן הזכר וניתנו כולם באחוריים שלה ועי"כ נתפרד' ונתרחק' ממנו ואז הז"א נשאר כולו בבחי' חסד והיא בבחי' דינין וגבו' שלה ושלי וכו' וכל זה נעשה ע"י חסד העליון של אי' עי' וז"ס הפ' ואיש כי יקח את אחותו וגו' חסד הוא וגו' כי בבא החסד ננסרו זו"ן הנק' איש ואחותו ואתפרשו גזעין מתתא לעילא שהם האחוריים שלהם שנפרדו ועי"כ לקחה לו לאשה ונזדווגה עמו פב"פ ע"כ. עוד נקדים מ"ש רבינו ז"ל בע"ח של"ב פ"ה דעולם נק' הז"א כמש"ה אמרתי עולם חסד יבנה שהוא הראש מן הו"ק דז"א ע"כ. וידוע דמשפט נק' ז"א וצדקה נק' המ' כמ"ש בתיקונין משפט עמודא דאמצ' צדק מלכותא קדישא. עוד ידוע דעשיה הוא לשון זיוג כמ"ש אם לא עשה מעשה. מעתה:
ז"ש כל העושה צדקה ומשפט הכונה כל מי שמכווין לייחד ולזויג צדקה עם משפט שהם זו"ן ע"י כוונת התפילה ועסק התורה והמצות ומע"ט ליחדא קבה"ו כאלו מלאו להעולם כולו דהיינו הז"א הנק' עולם חסד והיינו כמ"ש בדרוש ר"ה דקודם הזיווג צריך שיהיה הנסירה דהיינו שנותן לה הז"א כל הבנין והגבו' שיש בו ואז נשאר ז"א כולו בבחי' חסד וזהו כאלו מלאו לעולם כולו חסד:
אי נמי אפשר לפרש בא"א עד"ז בענין הצדקה בהקדים מ"ש רבינו הקדוש ז"ל בשער המצות פ' ראה במצות הצדקה וז"ל דע כי היסוד דאי' שבתוך ז"א או היסוד עצמו דז"א הוא הנק' גבאי צדקה הגובה כל האורות ואח"כ הוא נותנו ומחלקו לעניים שהם מבחי' המלכות כי היסוד הוא הצדיק הנותן צדקה אל המ' הנק' צדק ועי"כ נעשית צדקה בתוספת ה' כנודע והנה הצדקה שנותן לה, הם החסדים היורדים ביסוד דז"א כנודע וכי' וז"ם צדקה ונתינתה ע"כ. עוד נקדים מ"ש הפרד"ס בשער ערכי הכנויים משם הר"מ דהמ' ג"כ נק' עולם שהוא לשון עלמה פי' נערה משום שהיא עולימתה שפירתא יע"ש:
וז"ש כל העושה צדקה כאילו מלאו לעולם כילו דהיינו ה"מ חסד דע"י הצדקה שנותן גורם שז"א נותן למ' החסדים היורדים ביסוד ואז נעשית המ' מלאה מחסדים של יסוד דז"א. וא"ש הראי' שמביא מהפסוק אוהב צדקה ומשפט חסד ה' דהיינו חסד דז"א מלאה הארץ שהיא המלכות כנודע:
או נאמר באופן זה עד"ש בדרך הא' דעולם מיירי כלפי הז"א וניישב תי' כאלו דהול"ל מלאו לעולם כולו וכו' ונקדים עוד מ"ש עוד שם בשעה"מ אח"ז וז"ל והנה כפי הסברא היה נראה שאורות החסדים נתמעטו מן ז"א ע"י כן ולכן הודיענו הפ' יש מפזר שהוא היסוד כנ"ז ואדרבא מחמת הפיזור הזה נוסף עוד ממה שהי' כנודע דהאורות היו בראשונה סתומים וכחם נעלם בתוכם ועתה על ידי כתישה זו נגלה אורם לאין קץ ועי"כ נגדל גופא דז"א פ"כ:
וזהו אומרו כל העושה צדקה וכו' דהיינו כמש"ל דע"י הצדקה שעושה גורם שיתן הז"א למ' החסדים שיורדים ביסוד שלו וכי' ואל תחשב שאורות החסדים נתמעטו מן ז"א עי"כ אלא הוי כאלו מלאו לעולם כולו דהיינו ז"א תסר דאדרבא מחמת הפיזור הזה נוסף בו עוד אורות החסדים יותר ממה שהי' לו בתחילה מחמת שעתה נתגלו אורות החסדים וזהו כאלו מלאו מחדש וכו': עוד במ"ש כל העושה צדקה דהול"ל העושה צדקה והכל לאתויי מאי ולפי"ה ניחא דכ"ב דהיסוד הוא גבאי צדקה והוא הנותן צדקה וידוע דהיסוד נקרא כל וז"ש כל העושה צדקה. עוד י"ל מ"ש ומשפט הידוע דהיסוד הוא המייחד לת"ת ומ' כמש"ה כי כל בשמים ובארץ ות"א דאחיד בשמיא וארעא וז"ש כל העוש"ה צדק"ה ומשפ"ט וא"ש את"ם:
אמור מעתה כמה וכמה היא מעלת מצוה זאת עד אשר אזהרה שמענו דאפי' עני שבישראל מחוייב בדבר מצוה זאת וכדאמרינן בגיטין ד"ז א"ר אמי מ"ד אם שלמים וכן רבים אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה שנאמר אם שלמים וכ"ש כשהם מרובים שנא' וכן רבים ע"כ:
וי"ל בהא דר' אמי במ"ש אם רואה אדם דמה ראיה שייכא הכא והול"ל אם מזונותיו מצומצמין וכו' אין רואה. ותו ק"ל דמהכא משמע דאפי' כשמזונותיו מצומצמים חייב במעשה הצדקה ואילו הטו"ר פסק בהדייא בסי' רנ"א בשם הרב סעדיא ז"ל הפך מזה וז"ל כתב הרב סעדייא דחייב האדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לעשות צדקה עד שיהי' לו פרנסתו שנ' וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי אחיך וכן אמרה הצרפית לאליהו ועשיתי לי ולבני. תחלה לי ואח"כ לבני והודה לה אליהו וכו' הרי בהדייא דאינו חייב לעשות צדקה אא"כ יותיר לו מכדי פרנסתו אבל במצומצמים לא ודבריו הן הפך הש"ס:
ועוד ק"ל בעיקר דברי הר' סעדיא דהא דכתב הכי היכי דמי אי במזונותיו מצומצמים עד שאם נתן זה לאחרים מפיתו לא נתקיים הוא עצמו ועלה קאמר דאינו חייב הא מילתא דפשיטא היא ולמה ליה לאתויי הא משם ר' סעדייא והלא זוהי פלוגתא דר"ע ובן פטירא בפ' איזהו נשך על ב' שהיו מהלכים בדרך וביד א' מהן קיתון של מים אם שותים ב' מתים ואם ישתה הא' מגיע לישוב דדרש בן פטורא מוטב שימותו ב' ואל יראה הא' במיתת חבירו עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך הרי דהיכא דגורם מיתה לעצמו אינו חייב לעשות צדקה והיינו דרבינו סעדייא ומאי אתא לאשמועינן:
ואם נאמר דמיירי באינם מצומצמים כ"כ אלא דאם יתן זה לאחרים לא יאונה אליו רעה ועלה קאמר הר' סעדייא דאינו חייב לתת. מי זה אמר דפטור והרי חייב הוא כדמוכח מההיא דמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה דלא אמרי' חייך קודמים היכא דיכול להחיות את עצמו ואחר עמו:
גם מה שהוכיח הר' סעדייא מן הצרפית ק"ט דבמאי קמיירי אי בדליכא סכנא בדבר מאי קא מייתי ראייה מהצרפית דשאני התם דהיה סכנה בדבר וכדמוכחי קרא ואכלנוהו ומתני ואי בדאיכא סכנה היכי קאמר דאינו חייב. באופן דדברי רבינו סעדייא ז"ל צריכים ביאור:
תו איכא למידק במ"ש בגמ' וכ"ש כשהם מרובים דלכאורה קשה דכיון דבמצומצמים אמרי' דיעשה מהם צדקה מי איכא ספיקא במרובים אדאיצטריך ליה למימר דבמרובים נמי יעשה ובקרא נמי ק' כן דלא הוצרך לומר וכן רבים:
והנלע"ד לומר במאי דאמרי' במ' ביצה די"ו כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה חוץ ממה שמוציא מהוצאות שבתות ויו"ט וכו' שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפים לו. והטו"ר ז"ל כתב בסי' רמ"ז דמעשה הצדקה הוא כן וז"ל והדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבא תוסיף לו עישר וכבוד וכי' יע"ש נמצא דבקציבת מזונותיו של אדם דכל השנה ליכא תוס' זולתי מדבר הצדקה דבא לאדם תוספת בעבורו:
עוד כתב שם הטו"ר אח"ז וז"ל אמרו חכמים בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר הצדקה כדכתיב ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות. אלא דמרן הב"י ז"ל כתב דמהגמ' משמע דבמעשר דוקא הוא דשרי לנסויי אבל בצדקה לא: וז"ש ר' אמי. אם רואה אדם פי' אעפ"י שאדם יראה לעינים קצבת מזונותיו מועטים אל יאמר מאחר שכן הדבר לא אעשה מהם צדקה שמא אמות ברעב אלא אהיה קופץ על יד אל תאמר כן אלא אדרבא אי בעית עשה מהם צדקה ועי"כ איכא ריוח ביתא דאע"ג דאי בעי מצי מיפטר נפשיה מ"מ עצה טובה קמ"ל דיעשה מהם צדקה כדי שיוסיף לו כהנה רבות ואתי לאשמועינן דלא כדעת מרנא הב"י דס"ל דדוקא במעשר הוא דמותר לנסות אבל לא בצדקה אלא כדעת הטו"ר דס"ל דאף בצדקה מותר לנסות לשי"ת וע"כ אמר יעשה מהם צדקה להורות דשרי לנסויי במזונותיו מצומצמים כדי שיתרבו. והשתא א"ש מ"ש וכ"ש כשהם מרובים דלא תימא ע"כ לא הותר לנסויי אלא בהיכא דמזונותיו הם מצומצמים לרווחא בעלמא אבל במרובים הו"א דאסור לנסות דהרי יש לו רב להכי אתא למימר דקרא אתא לחת היתר דאף במרובים הותר הנסייון כמש"ה וכן רבים וכו':
ומעתה תו ליכא לאקשויי לרבינו סעדיא מדרבי אמי דהא אמרי' דהא דר' אמי לאו דמדינא הוא אלא דעצה טובה קמ"ל כדי שירבה כבוד ביתו וכדאמרן דאי בעי לנסויי שפיר דמי וההיא דר' סעדיא הנז' מיירי מדינא דחיובא לית ליה אמנם אי בעי ודאי מצי עביד אלא דמדינא לא מחייב קאמר וההיא דר' אמי עצה טובה קמ"ל:
עוד אפשר לפרש דההיא דרבינו סעדיא מיירי בדאיכא סכנת נפשות בתתו לו וליכא לאקשויי כדמקשינן מעיקרא דהיא גמר' ערוכה בהדיא וכדר"ע דאמר הכי ומאי קמ"ל רבינו סעדיא משום דאיכא למימר דע"כ לא קאמר ר"ע אלא היכא דנמצאו במדבר דאם יתן הלה את שלו נמצא אינו מגיע לישוב דהרי אין מרחם להחיות את נפשו אמנם היכא דקיימי בישוב אימא אע"ג דבתחו לו איכא סכנה לו אפי"ה יחן לו דהרי מצי לתקוני ליה נפשיה בהיותו חוזר על הפתחים דהא איכא מרחמים להכי קאמר רבי' סעדיא ז"ל דאינו כן אלא אף בישוב לא מיחייב עד שהיה לו כדי פרנ' כי מי יודע אם ימצא מרחמים אם לאו:
ולזה מייתי שפיר ראיה מן הצרפית דהרי בישוב היתה ויכולה לבקש מרחמים מאשר תמצא דאע"ג דשנת רעבון היה מ"מ לא יבצר נפש היפה מישראל שלא ירחם עליה שהרי היא לבדה היתה עניה אשר אין לה כ"א מעט קמח ושמן דאילו אחרים שכיח גבייהו טובא וכמ"ש המפרשים אקרא דחי ה' אם יש מעוג עי"ש ואפי"ה עינינו הרואות דהודה אליהו לדבריה הרי דאין חילוק בין מדבר לישוב אחת דתו:
אשר עפ"י דרך זה אפשר לפרש בדרך רמז מקרא שכ' בסדר היום כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך וגו' כי פתוח תפתח את ידך לו וגו' נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך. והכוונה דבא לרמוז הא דר' אמי דאם רואה אדם מזונותיו מצומצמים דלא תימא מאחר דמזונות בני ביתו מצומצמים נינהו לא אעשה מהם צדקה שבזה אהיה גורם רעה לעצמי:
לז"א כי יהיה בך אביון דהיינו בעצמך כגון שמזונותיך מצומצמים חאחד אחיך דהיינו העני ואתה שוה לו והוא כאחד לא תאמץ את לבבך וגו' ויהיב טעמא וקאמר נתון תתן לו ואל ירע לבבך וגו' באומרך הלואי אעמוד בשלי כי אדרבא בגלל הדבר הזה יברכך ה' באותו המועט דאמרי' יעשה מהם צדקה ויתרבו:
אמנם הני קראי בודאי צריכים ביאור דאיכא למידק בהם טובא תחילה צריך לדעת במ"ש כי יהיה בך אביון וגו' באחד שעריך בארצך דמהו הכפל בא' שעריך בארצך ועוד דאטו בא"י לחוד צריך לעשות צדקה דקאמר בארצך המורה על א"י ואם נפשך לומר דבארצך קאי למושב עירו איכא לאקשויי דאעיקרא בארצך למאי איצט' וסתמא הול"ל. ותו מ"ש לא תאמץ את לבבך וגו' דנראים כדברי תימא דמהיכא תיסק אדעתין שיר"עה בעיני האדם להטיב לאחרים. ועוד במ"ש מאחיך האביון זה שנית. לכאורה נראה כדברי מותר מאחר שכבר אמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך מלתא דפשיטא היא דלא תקפוץ ולא תאמץ עליה דידיה קאי ומאי מאחיך דקאמר. ותו מהו כי פתוח תפתח את ידך לו תיבת לו מיותר והול"ל פתות וגו' ולא לו:
והנה טרם בואי לפרש כונת הפסוקים צריך להביא מה שדרשו בספרי ע"פ זה וז"ל כי יהיה בך אביון וגו' מנין שעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת ת"ל באחד שערך ומנין שעניי א"י קודמין לעניי חו"ל ת"ל בארצך ומנין שאף חו"ל כן ת"ל אשר ה' אלהיך נותן לך ע"כ:
וי"ל במה שסיים ומנין שאף ת"ל ת"ל אשר ה' וגו' דמהיכא תיתי שמצות הצדקה לא תהיה נוהגת בח"ל שהרי אינה מצוה התלוייה בארץ אלא חובת הגוף היא. ותו ק"ל טובא דמאחר שכבר אמר בתחילה ומנין שעניי א"י קודמין לעניי ח"ל ת"ל בארצך ממילא נשמע שבח"ל ג"כ יש חיוב צדקה ולמה חזר ואמר ומנין שאפי' ח"ל כן. ועוד צריך לדעת במה שמוציא מתיבת באחד שערך שעניי עירו קודמין וכו' דהיכן רמיזא הא דפשט הכתוב כולו משמע דמיירי כלפי ירוש' וא"י דהייני שעריך בארצך ולפי זאת הדרשה אתייא אפי' לגבי ח"ל:
ולע"ד נראה לפרש דרך דרש דהכל מיירי כלפי ירוש' וא"י ונקדים ר"ש עוד בספרי בסדר זה בפ' מעשר עני דקתני התם והנחת בשעריך מלמד שאין מוציאין אותו מן הארץ לח"ל. אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירוש' ונתנו להם ת"ר ככרי זהב ולא רצו להוציאם חוץ לירוש' ע"כ:
וראיתי להרב ספרי דבי רב ז"ל שכתב שם וז"ל דהכי תנינן בתוס' פ"ד דפאה ומשמע התם שכל זה ממעשר עני הוה שיוויו ת"ר ככרי זהב ולכך לא רצו להוציאם חוץ מירוש' דהוו דרשי בשעריך בשעריך ב"פ אחד כאן וא' בפ' כי תבא לרבות ירוש' ולכך נתנו הכל לזו המשפחה שהיו עניים והיו מבני בניו של ארונה היבוסי. ואמנם שם בחס"ד כתבתי דלא ידענא היכי מובן בשעריך לרבות ירוש' אדרבא בכ"מ דכתיב בשערך היינו בכל ערי ישראל וכו' ע"כ:
ואני מוסיף על התימא דדברי הספרי סתרי אהדדי דכאן משמע דמתיבת בשעריך מרבינן ירוש' ואלו הספרי עצמו בפ' כי תצא ע"פ לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' באחת שעריך דרשו בא' שעריך ולא בירוש' הרי דמתיבת שעריך אדרבא ממעטינן ירוש'. והרב ספד"ר פי' שם דמתיבת שעריך ממעטי' ירוש' שלא נתחלקה לשבטים לא קרינן בה שעריך ע"כ. ומהתימא על הרב ז"ל איך לא הקשה כן על הספרי דעד דמקשה דאדרבא בכ"מ דכתיב בשעריך היינו בכל ערי ישראל עדיפא מינה הי"ל להקשות דהספרי עצמו בפ' כי תצא ממעט מתיבת בשעריך ירוש' וכמ"ש:
והרב ז"ל תי' דכיון דאיכא הכא תרי בשעריך כנ"ז הוי ע"ד אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ה"נ אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבית ומרבי' מבשעריך ירוש' דאין מוציאים אפי' לא"י וכו' ומ"מ אנן לא קי"ל הכי אלא דוקא בח"ל הוא דאין מוציאין אבל מירוש' לשאר ערי ישראל מוציאין וכ"פ הרמב"ם ז"ל ע"כ:
הרי מהכא דהגם דאמרי' בכ"מ דתיבת בשעריך הוא למעוטי ירוש' היכא דאית לן תרי שעריך אינו אלא לרבות ירוש' ולמדנו עוד מהכא לדעת הספרי דיש מעלה יתירה לירוש' על שאר א"י בענין מעשר עני דאין מוציאין אותו מירוש' אפי' לשאר. ערי ישראל. וכמו שמצינו מעלה אחרת דיש לירוש' יותר על שאר א"י במצוות ישיבת הארץ כדאמרי' בסו' כתובות הכל מעלין לא"י וכו' הכל מעלין לירוש' וכו' כידוע:
מעתה נבא לכוונת הספרי דיתכן לומר דהספרי אזיל לשיטתיה למ"ש במצוות מעשר עני דשמע' יתירה לירושלים על שער א"י דאין מוציאין מעשר מירושלם לא"י וגם דמרבינן מבשעריך יתירה ירושלם וה"נ אית לן הכא בהאי קרא דמצות צדקה תרי ריבויי אחד בשעריך וב' בארצך דהוו כמו תרי בשעריך דמה לי שעריך ומה לי בארצך דמאי דמפקינן מתיבת שעריך ירוש' הייני טעמא מפני שלא נתחלקה ירושלם לשבטים ומזה הטעם ג"כ אינו ראוי לקרותו ארצך וא"כ הכא נמי שעריך האמור כאן הוא לרבות ומפני שאין סברא לומר הכא שבעיקר דין הצדקה מיירי משום הכי לא מרבינן אלא דין הקדימה:
וז"ש כי יהיה בך אביון מניין שעניי עירך דהיינו ירושלם קודמין לעניי עיר אחרת דהיינו של שאר ערי ישראל ת"ל באחד שעריך דהיינו אחד המיוחד שבשעריך ואיזו היא עיר המיוחד שבשעריך הוי אומר זו ירושלם וחשיב ואזיל החשוב חשוב קודם ולכך הקדים ירושלם שהוא חשוב יותר מא"י וכמתניתין דכתובות דתני הכל מעלין לירושלם דהיינו אפי' מא"י כנודע. ואח"כ נתן מעלה בקדימה לעניי א"י מעניי ח"ל דיש מעלה לעניי א"י מעניי ח"ל וכמ"ש במתניתין הכל מעלין לא"י ולז"א ומניין שעניי א"י קודמין לעניי ח"ל ת"ל בארצך דהיינו א"י דסתם ארץ היא א"י:
ואח"כ אמר ומניין שאף ח"ל כן הכונה משום דהי' ס"ד לומר דהא דאמרי' דעניי ירושלם קודמי' לעניי א"י ועניי א"י קודמין לעניי ח"ל ה"ד כשיושבים במקומם בא"י דאז יש להם מעלה יתירה על בני ח"ל שמקיימים כמה מצות התלויות בארץ וגם דתפילתם ועבודתם הם עבודה תמה כנודע וגם דהדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה אבל כשיוצאים לח"ל הגם דדעתם לחזור נימא דאין להם דין קדימה דהרי כל אלו המעלות ליתנהו וחשיב כא' מבני ח"ל ולזה בא לומר ומניין שאף ח"ל כן ר"ל אפילו בהיותם חוצה לארץ כן הדין שוה ת"ל אשר ה' אלהיך נותן לך דזה אינו מוסב על בארצך אלא על הנתינה שניתן לך הקב"ה וממילא נשמע דדין זה נוהג אף בח"ל שהרי תלוי בנתינה שנותן לך הקב"ה והנתינה הוא בכל מקום אף בח"ל וה"ט דמאחר דסוף סוף דעתם הוא לחזור לא"י חשיב כאלו דרים שם וראיה מיו"ט כנודע: ואל תשיבני דכפי זאת הדרשה שדרשנו דמ"ש עניי עירך ועניי עיר אחרת דמיירי בירושלם וא"י א"כ מהיכן ילפי' דין זה דעניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין ודין זה פסקוהו הפוסקים הטו"ר והש"ע יע"ש דלזה י"ל דמקום יש בראש להוציא דין זה והיינו ממאי דאמרי' במציעא דע"א תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין ע"כ הרי בהדייא לענין הלואה דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וא"כ ה"ה ג"כ לענין הצדקה דעניי עירו קודמין וכו': וחזי הוית להרב ספרי דבי רב ז"ל שכתב ע"ד הספרי אלו וז"ל על מה שסיים הספרי ומנין שאף ח"ל כן וכו' הקשה דאע"ג דתנא לעיל מבארצף יושבי א"י קודמין וכו' וא"כ ממילא ש"מ שגם לשל ח"ל איכא נתינה אלא דשל א"י קודם וא"כ לכאורה תיקשי הא תו למ"ל. אין זו קושיא דאי לאו הך קרא כאשר ה' אלהיך נותן לך הייתי מפרש לעיל דתיבת בארצך בא לומר דבח"ל ליכא חיובא כלל אבל השתא דרבי קרא דאפי' בח"ל בהכרח לפרש דלעיל דין קדימה קאמר ע"כ. ואהמ"ר לא ידעתי היאך היינו יכולים לפרש מתיבת בארצך דבח"ל ליכא חיובא כלל שהרי מצות הצדקה חובת הגוף היא ואינה מצוה התלויה בארץ וא"כ איך היה ס"ד לומר דבח"ל ליכא חיובא כלל. ולפי דרכינו יתיישב ג"כ זה דהכל מיירי כלפי ירושלם וא"י וכמ"ש: והנה דין זה של הספרי דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל הביאו הבה"ג בעשין קס"ב ומר"ן בב'י ופסקו בש"ע י"ד סי' רנ"א וז"ל יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל יע"ש. ויש במשמע דבריו דהא דקי"ל עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת היינו ביושבי ח"ל גופא אמנם לגבי יושבי א"י אפי' יושבי ח"ל מחויבים להקדימם וקודמים אפי' לעניי עירם והגם דיש במשמע נמי אידך פי' וכמו שפירש הרב ב"ח ז"ל וז"ל ונראה דבשניהם מעיר אחרת קאמר דיושבי א"י קודם מיושבי ח"ל אבל עניי עירו בח"ל פשיטא דקודמין לעניי עיר אחרת אפי' הם מא"י וכדמשמע מדתני רב יוסף בפ' א"נ דמסתמא קתני עניי עירך דאפי' של עירך בח"ל קודמין לעניי עיר אחרת שבא"י ע"כ. מ"מ הא אמרינן דהכי נמי משתמע ואת"ל דאיני כן הדרשה תדרש:
ועוד דכבר הרב מוה"ד בתשובותיו בס' יוסף אומץ סי' י"ט דחה ראית הב"ח וז"ל ואינה ראיה דהא דתני רב יוסף אקרא קאי אם כסף תלוה את עמי ושם לא יש רמז א"י אבל הספרי קאי אקרא דבאחד שעריך בארצך ואימא דיושבי א"י קדמי לעניי עירו. והכי חזינא לה' ש"ך ז"ל דאפיקיה בלשון משמע. ומוהרש"ך ז"ל סי' ל"ה אמרה בלשון אפשר ויד הדוחה נטויה לקול תתו עכ"ל יע"ש:
ומעתה נבוא לכוונת הפסוקים והוא כי יהיה בך אביון באחד שעריך דהיינו בארצך בארעא דישראל לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מלתת לו מסיבת אחיך האביון היושב בקרבך עמך בההיא דדרשי' באם כסף תלוה וגו' עמך דהיינו עניי עירך כי תאמר בלבבך עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין זהו מאחיך האביון אל תאמר כן כי אם פתוח תפתח את ידך לו דהיינו לזה שבארצך האמור והעבט תעביטנו וגו' דלגבי א"י לא איתמר הא דעניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין דלא קי"ל כהרב ב"ח בזה כמדובר:
עוד אפשר לפרש כונת הפסוקים. עפ"י מה דראיתי להרב ספרי דבי רב ז"ל שכתב וז"ל וכתב הש"ך בשם הב"ח דמשמע אפי' עיר אחרת של א"י כלו' ואפי' הוא בחו"ל עניי עירו קודמין לעניי א"י ונראין דבריהם ז"ל דוקא בגלות הזה כי בעוה"ר אנו פזורין בין העמים בע"כ חבל בזמן הראשון אם היו קהל ישראל שרצו להתיישב בח"ל מנפשם ויש ביניהם עניים בעיר ההיא מסתברא דעניי א"י קודמין כי הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה וכו' יע"ש:
ולכאורה דבריו צריכים ביאור דמשמע מדבריו דס"ל דמ"ש בגמ' כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה לא נאמר כ"א בזמן הראשון דהיינו קודם החורבן אבל עכשיו שאנו בגלוח לא נאמר זה והוא תימא דמפשט המאמר נראה דלעולם קאמר ואפי' בזמן הזה שאנו בגלות שהרי דבריהם אלו נאמרו אחר החורבן בזמן הגלות. ועוד דלפי הטעמים שנאמ' דהיינו או משום דבח"ל ההנהגה הוא ע"י השרים או משום מ"ש הרמב"ן ז"ל דמשפט לאלהי הארץ וכו' שייך גם בזה"ז:
אמנם אפשר לומר דהרב ז"ל קאי בשיטת מוהרי"ט צהלון ז"ל בסי' כ"ה שנשאל על בחור א' שבא מאשכנז לצפת וצר לו המקום אם מותר לו לצאת לח"ל וכו' והעלה הרב ז"ל דמותר לצאת אפי' להשתקע דדוקא במי שהיה דירתו בא"י הוא ואבותיו אסור לצאת ע"מ להשתקע אבל מי שבא מארץ מרחקים להיות בא"י כיון שעיקר דירת אבותיו הוא בח"ל מותר לצאת לח"ל והוכיח חילוק זה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מלכים וז"ל לעולם ידור אדם בא"י וכו' ואל ידור בח"ל וכו' שכל היוצא לח"ל כאילו עע"ז ע"כ והק' הרב ז"ל דלמה שינה הרמב"ם מלשון הברייתא דקאמר שכל הדר בח"ל וכו' והוא כתב שכל היוצא לח"ל אלא דכונת הרמב"ם להפך בזכות הדרים בח"ל דלא ניחא להו למארייהו דנימא שכל הדרים בח"ל כמי שאין לו אלוה שא"כ מה תהא על ישראל ועל רבנן קדישי הדרים בח"ל ולכך כתב שכוונת הברייתא דקאמר לעולם ידור וכו' ואל ידור בח"ל לא בעי למימר אם דר מעולם אבותיו ואבות אבותיו בח"ל אלא מאי דקאמר אל ידור ר"ל לא יצא לדור מי שכבר היתה דירתו ומולדתו שם והק' שפיר מדהע"ה שהיה מתגרש מן הארץ אמנם לא מצאנו שום פוסק שאוסר לדור בח"ל אלא דוקא לצאת מא"י לח"ל וכו' יעש"ב ומשו"ה קאמר הרב ז"ל דבגלות הזה דאנו פזורים בין העמים בע"כ ור"ל דכבר דרים הם ואבות' ואבות אבותיהם בח"ל. לא נאמר הא דכל הדר בח"ל וכו' אבל אם קהל ישראל רוצים להתיישב בח"ל מנפשם דהיינו לצאת מא"י לח"ל אז נאמר כל הדר בח"ל וכו'. זה נלע"ד ליישב דברי הרב ז"ל הגם שהוא דחיק:
באופן דנקטינן מדברי הרב ז"ל דלא אמרה הב"ח אלא בזה"ז בגלות אבל בזמן שישראל שרויים על אדמתן אז עניי א"י קודמין אפי' לעניי עירו. מעתה ז"ש כי יהיה בך אביון באחד שעריך דהיינו בארצך בארעא דישר' אשר ה' אלהיך נותן לך ר"ל בזמן שאתם שרוים על הארץ הטובה אשר ה' אלהיך נותן לך לאפוקי עתה בזמן הגלות דאין הארץ שלנו אלא של או"ה אז באותו זמן לא תאמץ לבבך מלתת לו מסיבת אחיך האביון היושב בקרבך ודר בעירך כי תאמר עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין אפי' לעניי א"י כדעת הרב"ח אל תאמר כן כי אם פתוח תפתח את ידך לו דהיינו לעניי ארצך האמור דלא אמרה הב"ח אלא בזמן הגלות אבל בזמן שישראל שרויין על אדמתן לא אמרו:
עוד אפסר לפרש כוונת הפ' והוא במה שנלע"ד לחלק עוד בדברי הב"ח דלא אמרו הב"ח אלא במי שרוצה לשלוח נדבה לעניי א"י היושבים שם ולא יצאו לקרית חוצות אז אמרי' דעניי עירו קודמין לעניי א"י אבל כשעניי א"י הן יוצאים בצי"ר מא"י לח"ל כמו שאנו נוהגים עתה לצאת משום שליחות איתרבאי לדפוק על דלתי עם אלהי אברהם אז עניי א"י קודמין אפי' לעניי עירו. ומנא אמינא לה להא מלת' ממה שראיתי להטור ז"ל בס' רנ"א שכתב וז"ל וכתב הרבי יצחק בר ברוך ז"ל דהא דאמרי' דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרי' עניי עירך קודמין אלא קידם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ע"כ. והשתא אתי' במכ"ש דהשתא ומה אפי' כשהם עניי ח"ל כשבאים לעיר הם קודמין לעניי העיר כ"ש כשהם עניי א"י שבאו לח"ל דאז בודאי דהם קורמין לעניי העיר:
וז"ש כי יהיה בך אביון באחד שעריך דהיינו א"י שהוא אחד המיוחד שבשעריך ועתה בא בארצך דהיינו לעירך לא תאמץ את לבבך מלתת לו מסיבת אחיך האביון דהיינו עניי עירך כי תעלה בדעתך לומר עניי עירי קודמין אפי' לעניי א"י אינו כי אם פתוח תפתח את ידך לו דהיינו לעני שבאחד שעריך דהיינו א"י דזה לא נאמר אלא כשהוא לשליח לעירם אבל כשהם באו לארצך אז הם קודמים אפי' לעניי עירך כמ"ש:
א"נ אפשר לומר במ"ש הרב ב"ח ז"ל שם אח"כ וז"ל מיהו ודאי בהא דאמרי' דיושבי א"י קודמין לשל ח"ל נראה דאפי' עניי עיר אחרת הבאים לעיר הם נדחים מפני עניי א"י שלא באו לעיר אלא שולחים לעניי א"י קודם שנותנים לעניי ח"ל הבאים מעיר אחרת לעירו דאין חילוק בין באים לעירו ללא באים וכו' יע"ש:
וזהו אומרו כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ר"ל כשיש עני יושב ודר בשעריך בארצך דהיינו בא"י ובזה הדרך מדוקדק יותר מהאמורים לעיל כמ"ש כי יהיה וגי' באחד שעריך בארצך דהיינו שזה האביון היא יושב בארצך דהיינו בא"י לאפוקי הדרכים הא' ק"ק דהול"ל מאחד שעריך מארצך לא תאמץ את לבבך ולא תקמוץ את ידך מלשלוח לו מסיבת אחיך האביון דהיינו זה עני שבא לעירך מעיר אחרת ונקרא אחיך הגם שאינו בן עירו מ"מ כיון דשניהם הם יושבים בח"ל לזה יקרא אחיו כיון שהם יושבים במקום א' ובא לומר דלא תחשוב דכיון דזה העני של א"י הוא יושב במקומו וזה העני של ח"ל יצא ממקומו ובא לעירי א"כ ראוי להקדימו לזה של ח"ל לז"א דאינו כן אלא כי פתיח תפתח את ידך לו דהיינו לזה האביון שיושב באחד שעריך בארצך דהיינו בא"י לזה תשלח לו בתחילה קודם זה העני של ח"ל שבא לעירך וכמו שפ' הרב"ח ז"ל: שבתי וראי' להרב הגדול מוה"ר בס"ה פני דוד פ' ראה שפירש כונת הפסוקים כי יהיה בך אביון וגו' קרוב למ"ש בא"א וראיתי להביא דבריו דשייך לענינינו והוא דהביא דברי הרב"ח שכתב דהא דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל היינו לעניי של עיר אחרת אבל לעניי עירו לא דעניי עירו קודמין אפי' לעניי א"י כמש"ל:
והוא ז"ל חלק דהרב ב"ח לא אמרה אלא במתנדב לעניי א"י דוקא ר"ל לשלוחים לעצמם אמנם כשבא שליח כולל מא"י דעיקר שליחותו הוא משום ישוב א"י דאי לאו סייוע בני הגולה נמוגים ארץ וכל יושביה מפני ליסטים בעלילותם ובתועבותם ולא יזכר שם ישראל עוד בא"י ח"ו נראה דבזה גם הרב"ח מודה דקדמי לעני העיר דכמה החמירו רז"ל משים ישוב א"י עד שהתירו לכתוב בשבח בערכאות שלהם ולקנות בית בא"י מן הגוי בשבת וחותם ומעלה בערכאות כמ"ש בש"ע א"ח סי' ש"ו:
ועוד דאיכא פדיון שבויים גבי עכו"ם אם הם אדונים קשים ומכין ועונשין שלא מן הדין ואם כתב הרב"ח דעני עירו קודמין היינו מצד מצות צדקה אבל אי איכא פדיון שבויים ודאי פדיון שבו' קודם לצדקה וכל זה פשוט: ואשריהם ישראל אשר בבא אליהם שליח של א"י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם וכן בדין דאמרינן שילהי כתובות ר' אבא הוה מנשק כיפי דעכו רב חייא בר גמד' מיגנדר בעפרא דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. ואם ככה יעשו גדולי עולם לאבן מקיר ועפר הארץ הדברים קל וחומר לחכם מארץ ישראל:
ועוד טעמא רבא איכא דאחד מתרי"ג מצות הוא לדור בא"י לדעת הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל אפילו בחרבנה ובריתא דספרי קרי בחיל דישיבת א"י אפי' בחרבנה שקולה ככל המצות. ובזה שבני גולה הם סיבה שיהיה ישוב בא"י ובלעדם לא מצו למיקם הם זוכים במצות ישיבת א"י דאמרי' גדול המעשה. וכל אלו הם דברים אמיתיים למי שאין עיניו טרוט' לאפוקי איזה מההמון אשר יבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא קורא אני עליהם מ"ש אדונינו דהע"ה במזמור ל"ז וכ"ה חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם להפיל עני ואביון לטבות ישרי דרך חרבם תבא בלבם וגי' טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים דהכונה דרך רמז חרב וגו' להפיל עני ואביון רמז לשליח של א"י אשר מבקשים טענות ותואנות ודברי נרגן להפיל שליח א"י ובזה באים לטבוח ישרי דרך הם יושבי א"י שהם ישרי דרך כלומר כי הן בעון התורה והמצות אשר עושים בני הגולה אינו עולה בדרך ישר לשמים כי אם באויר של ארץ העמים או עם שרים ומשם סובב הולך עד מקום הקדש. אבל בני א"י לימודם ומצותם תכף במסילה יעלו שדה אשר ברכו ה' מקום הקדש בלי שים תערובת ולכן קראם ישרי דרך המישרים ארחותם ואלו הקמים להפיל שליח א"י יצא צפע לטבוח ישרי דרך בני א"י אשר שלחוהו אין ספק חרבם תבא בלבם וגו' ואינם זוכים שיהיה להם חלק במצוה רבה כזאת וטוב מעט לצדיק מעט שיקח השליח מאנשים כשרים מהמ' רשעים רבים כי לא בחר ה' בהם ואל תפן אל מנחתם. וזה רמז נבואת ישעיה סי' לב' וכלי כליו רעים הוא זמות יעץ לחבל ענויים (עניים) באמרי שקר ובדבר אביון משפט ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקים שם רמז דהכילי עינו רעה ומקיים בו לא יתן ולא יחנו אחרים לכן בבא שליח א"י הוא זמות יעץ כלבי יקים לדבר באוזן אנשים עיני העדה לחבל ענוים יושבי א"י והם עניים והרבה להשחיח באמרי שקר ובדבר אביון שמדבר לשליח משפט שכך הוא הדין עניי עירך קודמין אף לפניי א"י כמ"ש הפוסקים. וטח מראות עיניו כי מ"ש הפוסקים הוא לענין צדקה והכא השליח בא על עסקי נפשות וזהו לחבל ענוים באמרי שקר כי נפש הוא חובל. וכלפי זה ונדיב נדבות יעץ ישלח דברו שצריך לעשות כמה נדבות לכבוד התורה ולפדיון שבויים וישוב א"י ולזכות למצות ישיבת א"י והוא על נדיבות יקום שעושה בהונו ואונו וזכותא דארעא דישראל מסגא קמיה והוא מרועים וליכא מידי דלא רמיז באוריתא כי יהיה בך אביון מאחד אחיך הוא שליח א"י המיוחד שבאחיך לתורה ולתעודה באחד שעריך בארצך כי הוא מיוחד באחד מערי א"י ובא משום ישוב א"י לא תאמץ את לבבך נגד השולחים אותו יושבי א"י ואמר לבבך לרמוז דיש ס"ד אף ליצר הטוב לאמץ לבו בטענות דעניי עירך קודמין וגם שהם עומדים במקום סכנה וכיוצא אשר יעלה על לב דאין טענות אלה מצד יצה"ר לבד אלא גם מצד היצה"ט שהוא ע"פ התורה: לז"א לא תאמץ את לבבך כלפי המחשבית דזהו מהיצר הטוב ג"כ ודע כי הכל הבל ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון הוא השליח כי פתוח תפתח את ידך לו פתוח לרוחה בכפל בין לבני א"י ששלחוהו בין לו לעצמו והעבט תעביטנו כלי הבית ומרכב ומשכב די מחסורו:
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה דרך הלציי כי משני האדם מתחלקים לעשיריות כמשנת בן עשרים לרדוף בן ל' לכח וכו' וכלפי הזקן בן ע' שנה מדבר דחק מלכות הוא דבן ע' פטור מן החיבות והזקן יאמר קרבה שנת השבע ר"ל כבר הוא בן ע' שנה שנת השמיטה שגם לפי חוק האו"ה היא שנת השמיטה הוא פטור מהחובות ומה לו עם בני ארץ ישראל ורעה עיניך באחיך האביון שליח א"י וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא והיה לשון שמחה ר"ל אויביך יגילו שיהיה בך חטא ויחול עליך קללת השליח:
נתון תתן לו רצ"ל נתין לא"י תתן לו לעצמו כי בגלל הדבר הזה וגו' וכי תימא לפי האמת דנא הוא דעניי עירו קודמין לז"א כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר"ל ענין השליחות הוא משום ישוב א"י שלא יחדל אביון מקרב הארץ ואי לאו צדקת בני הגולה ח"ו לא יזכר שם ישראל בא"י ברשעת העכו"ם ואין זה בכלל עניי עירך קודמין דהכא לאו משום צדקה אלא להעמיד האביונים לשבת בארץ:
ע"כ אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך השליח לענייך ולאביונך בארצך שישארו בא"י ולדבר הזה השליח א"י קודם לכל. ואמר פתוח תפתח דכשעיר אחת פותחים בהצלה תחי' מעשים לעירות אחרות וזכות הרבים תלוי בם:
ולפי דין הרב"ח דעניי א"י קודמים לעניי ח"ל של עיר אחרת הבאים לעיר וקודם שולחים לעניי א"י ואח"כ לעניים שבאו מעיר אחרת. אפ' לרמוז באומרו פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך דברישא לאחיך הם עניי ביתו וקרובים שלו ואח"כ לענייך הם עניי עירו. ואח"כ ולאביונך בארצך דהיינו לשלוח לעניי ארץ ישראל תכף אחר עניי עירו כי הם קודמין לעניים הבאים מעיר אחרת מח"ל. אלו דבריו זיע"א:
א"נ י"ל עמ"ש גדולה צדקה שמקרבת הגאולה וידוע דהן בעון עכשיו רוב המצית בטלות ת"כ כולו וכו' ודו"ק:
ועפי"ז יובן רמז הפ' וצדקה תהיה לנו ר"ל לנו ממש לבני א"י לאפוקי ס' הב"ח ונ"ט כי נשמר לעשות את כל המצוה כס' הספרי דישי' א"י שקולה ככל המצות והיינו טעמא לפני ה' אלהינו דשם ביתו בית אל:
ואפשר עוד לפרש הני קראי באופן אחר בהיותי מדקדק עוד נוסף על הכתוב במ"ש כי פתוח תפתח את ידך לו די מחסורי דהוה סגי במ"ש והעבט תע' ותו לא. ועוד דאת"ל דאיצטריך. סוף סוף מ"ש אשר יחסר לו לכאורה נראה כיותרת על הכבד ורז"ל דרשו מה שדרשו:
ואני שמעתי רמז נאה בזה ואח"כ ראיתי אותו בספר במש"ה די מחסורו אשר יחסר לו והוא דתיבת עשיר במילויי כזה עי"ן שי"ן יו"ד רי"ש כשתקח ממנו אותיות אמצעיות דהיינו ייוי עולין ל"ו. וכן תיבת עני במילויי עי"ן נו"ן יו"ד האותיות אמצעיות עולין כ"ב נמצא שחסר מעני לעשיר י"ד דהיינו בין כ"ב לל"ו יש חסר י"ד וזה מורה החסרון שיש לעני מהעשיר וצריך למלאות לו חסרונו דהיינו לעשותו מעני עשיר שיהיה שוה לו וז"ש העבט תעביטנו ד"י מחסורו אשר יחסר ל"ו דהיינו הד"י שחסר לו ממספר ל"ו יען שהוא עני ואינו עשיר וצריך להשלים לו חסרונו לעשותו עשיר ע"כ שמעתי וראיתי:
אלא דאיכא למשדי בה נרגא דהוא הפוך מה שדרשו בגמ' והביאו רש"י ז"ל בחומש וז"ל די מחסורו ואי אתה מצווה לעשרו כ"כ הרי דאין ציווי לעשרו ואיך אמרו דצריך לעשותו עד שיהיה שווה לעשיר. ויש ליישב דמ"ש דיעשה אותו שווה לעשיר אינו ר"ל ליתן לו ממון רב עד שיהיה עשיר דזה לא נצטוו אלא ר"ל כמו שדרשו כאשר יחסר לו אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו והיינו כדרך העשיר שיהיה שווה לו בכל אלו הענינים שיש לעשירים:
אמנם לע"ד יתבאר במה שנשאלה שאלה להרב הגדול כמוהר"א די בוטון ז"ל בתשובותיו סי' ר"ג על איש יהודי עשיר וגם בעל נפש כי הקדיש ממונו מאה אלף לבנים לקבוע ישיבה בעיה"ק צפת ת"ו כל ימי עולם והנה היה להמקדיש ההוא קרוב ת"ח משנתו קב ונקי דדחיקא ליה שעתא כי ע"כ באו לדרוש תורה מפי הרב ז"ל אם יש יכולת לתת מאותם המעות להחכם הנז' או"ד כבר זכו בו חכמי עה"ק צפת בהנהו זוזי ואין לשנות בהם: והוא הדיין דן את הדין וצידד להתיר בראיות ברורות לעשות בדבר הזה והעלה וז"ל אם הגבאים גבאי ההקדש. את ה' הם יראים כה יעשו ויוסיפו לתת להחכם השלם ההוא חלק יפה ונקי לכלכל את שיבתו הוא ובניו ולא ח"ו שיעקר ההקדש ההוא אלא ההקדש במקומו מונח רק שיקדימו להקרוב בחלק יפה לפי הצורך והם יקחו חלקם וכו' יעש"ב:
עוד נקדים מ"ש המרדכי ז"ל והביאו מר"ן הב"י ז"ל בסי' רנ"א וז"ל מדאיתא בירושלמי תבא מאירא למי שמאכיל את אביו מעשר עני יש ללמוד דמי שהפריש צדקה לעניים לא יפרנס את אביו עני ממנה שלא תבא לו מאירה ע"כ:
והנה בדברי המרדכי אלו איכא למידק דהרי איהו גופיה כתב באותו פרק וכמו שהביא דבריו מר"ן הב"י ז"ל משמו לעיל מזה וז"ל מדאמרינן בנדרים כל הנופל לידי ענייות איני נופל ליד גבאי תחילה שמעינן שאדם הנותן צדקה לסתם עניים שקרוביו עניים זוכים בה וכ"כ הכלבו בשם ר"מ שאדם שנדר מעות לצדקה יכול ליתנם לקרוביו וכן המעשר יכול ליתנו לעניים קרוביו עכ"ד. הרי בהדייא דדעת המרדכי להתיר לקרובי המקדיש ולית ביה משים תבא מאירה אלא אדרבא ברכות לראש המקרב את קרוביו וא"כ מאי שנא מההיא דיליף מהירושלמי דתבא מאירה וכו' וליכא למימר דשאני התם כי לא פירש מה יעשה מהם דבמפרש סתמא קמיירי וכדקאמר לסתם עניים ומשו"ה מצי יהיב ניהליה לקרוביו דהרי התם נמי סתמא הוי שהרי במעשר עני איירי דמצי יהיב ליה למי שרוצה והכא. נמי שמפריש סתם ואפי"ה קא פסיק ותני בהדייא דלא שרי ומכ"ש:
והנלע"ד לחלק והוא פשוט דשנא ושנא. דבשלמא ההיא דמעשר עני דיליף מהירושלמי דמיירי באביו אמרי' שפיר תבא מאירה וילפינן מינה דהמפריש צדקה לא יפרנס אביו העני ממנה משום דטעמא דמסתבר הוא דכיון דבנו מחייב להדורי פתחא לפרנסת אביו וכמ"ש בירושלמי פ"ק דקידושין תני רשב"י כבד אח או"א בין יש לו בין אין לו ואפי' הוא מחזיר על הפתחים וכו' והובא בב"י בסי' ר"מ א"כ משו"ה הוא דאינו זוכה בהקדשו שהרי פטר נפשיה בממון אחרים ומהאי טעמא אמרי' תבא מאירה אמנם היכא דקרוביו נינהו דאין החיוב מוטל עליו לפרנסם דאי בעי יהיב ואי בעי מיהדר אפיה מינייהו אז שפיר זכו קרוביו בהקדש הקרוב הלזה דהרי אינו מציל את עצמו בממון אחרים דמי חייבו להפטר הימנו ופשוט הוא:
מעתה נבא לכונת הפסוקים וזהו אומרו כי יהיה בך אביון דהיינו בקרובים שלך והיה האיש ההוא מאחד אחיך דהיינו המיוחד שבאחיך שהוא ת"ח רשום כנדון מוהר"ה דב' ז"ל לא תאמץ את לבבך וגו' מזה אחיך האביון שלא לתת לו בטענת אומרך איכה אציל עצמי ואתנה לקרובי במעשה הצדקה אשר קצבתי לאחרים וקללה תחשב לו ח"ו אל תאמר כן אלא אדרבא פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו דהיינו לרמוז מאי דפסיק ותני הרב לחם רב שיתנו להקרוב ההוא חלק יפה בתחי' לכלכל את שיבתו וזהו די מחסורו: וא"ת היאך אתה מתיר לעשות כדבר הזה והרי מההיא דירושלמי שמעינן דתבא מאירה להאמאכיל את אביו מעשר עני ומהא שמעינן דהמפריש צדקה לא יפרנס את האב ממנה והכא מאן שרייה. לזה יהיב טעמא וקאמר אשר יחסר לו פי' שאני אביו דבלאו הכי אתה מצוה להחיותו ומשו"ה לא מצית יהיב ליה דמציל עצמו בכך וע"כ אמרו תבא מאירה וכו' משא"כ בשאר הקרובים דאם לא תתנה לו יחסר לחמו שהרי אין אתה מצוה להחיותו כי ע"כ ליכא למימר תבא מאירא ומשו"ה הוא דמצי זכי בה והיינו דקאמר אשר יחסר לו דהיינו לחלק מההיא דאב לכל שאר הקרובים אליו:
א"נ אפשר לפרש כונת הפסוקים במאי דכתב מוהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' קס"ח על רו"ש אחים שהיו עוסקים בסחורה זה כמה ימים לסוף נפטר שמעון לב"ע וחל"ש ולא נמצא שם ראובן אחיו כי מת חוץ לעיר ובעת פטירת שמעון ציוה שיאמרו לאחיו שיתן ממונו ב' אלפים לבנים ליתומות וכו' ובאו דייני אותה העיר אצל ראובן שיתן להם הב' אלפים שהקדיש ליתומות שהן אביהן של יתומים וקי"ל האומר תנו מאתיים דינרים לעניים יתנו לעניים של אותה העיר וטוען ראובן שיש במשפחתו עניים מרודים ויתומים בני אחיהם וענייך ועניי עירך ענייך קודמין וכו' והשיב דנ"ל שאין בידו לעשות רק אם ישנן בעיר אז יתן להן כשאר היתומות ואעפ"י שנראה שיש קצת מחלוקת בזה מ"מ דעתי למעשה כמו שאומר בס"ד דהנה כ' המרדכי ז"ל והב"י מ' הבי' ז"ל בסי' רנ"א דהמפריש מעות לצדקה סתם אין רשאין לחלקם לקרוביו לבדו כי הוא חייב לכל עניי העיר בשוה וכו' אמנם במ"א כתב המרדכי דשמעינן מדברי הרא"ם ז"ל שאדם הנותן צדקה לסתם עניים שקרוביו עניים זוכים בה וכו'. נראה דכל זה מיירי כשקרוביו היו שם בעיר אבל בשאינם בעיר ומצוה סתם לצדקה לבני אותה העיר קאמר ואין לקרוביו חלק בזאת הצדקה וכו' ע"כ:
וז"ש כי יהיה בך אביון מאחד אחיך דהיינו בך בקרובים שלך והיה האביון זה קרובך באחד שעריך דהיינו בארצך לאפוקי שלא יהיה בעיר אחרת אז לא תאמץ לבבך מזה אחיך האביון קרובך שלא לתת לו בטענה שכ' המרדכי דהמפריש מעות לצדקה סתם אינו רשאי לחלקו לקרוביו לא תימא כן אלא אדרבא פתוח תפתח את ידך לו דהיינו לזה העני קרובך כמ"ש המרדכי במ"א דהנותן צדקה לסתם עני. שקרוביו זוכים בה כשהם בעיר ההיא וכחילוק מוהרשד"ם ז"ל:
נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו' כי לא יחדל אביון בקרב הארץ ע"כ אנכי מצוך לומר פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. וי"ל במ"ש ולא ירע לבבך דמהיכא תיתי להרעה זו אדאיצטריך להזהיר עליה. ותו מ"ש כי בגלל הדבר הזה וגו' מהו פי'. ותו מ"ש כי לא יחדל אביון ע"כ אנכי מצוך וגו' מה נתינת טעם הוא זה. גם מהו זה שחזר לומר לענייך וגו':
אמנם אפשר לומר במאי דאמרי' לעיל דשאל טורנוס' את ר"ע אם אלהיכם אוהב את העניים מ"ט אינו מפרנסם א"ל כדי שניצול אנו מדש"ג ע"כ. והנה איכא למידק במאמר זה טובא ראשונה מאי האי דקא"ל אם הקב"ה אוהב וכו' דמי זה א"ל כי הקב"ה אוהבם אדלימא אם אוהב וכו' ועוד בתשו' ר"ע דא"ל כדי שניצול אנו בהם ק"ל דלא היה צריך לתשובה זו וכה הי"ל להשיב מאי דדרש רבא מאי דכתיב יחלץ עני בעונייו אלא הקב"ה מדכה את העני בעוה"ז כדי שינצל מדש"ג ודוחק לומר דחשש בדעתו דלמא לא שמיע ליה הא דרבא דא"כ גם זה שהשיב לו אפ' דלא שמע:
ולעד"נ דחדא מתרצת חברתא והוא דההוא מינא ידע נאמנה דרשת רבא דיחלץ עני בעינייו וכו' אמנם נפשי לשאול הגיע דהנה מהכא משמע דהקב"ה אוהב את העניים במה שעשה כזאת לשלם גמולם בעוה"ז אך אם האמת הדבר דמאהבה הוא זה למה אינו מפרנסם פירוש אותו המיעוט הקצוב להם למזונותיהם למה זה אינו מידו הרחבה מבלי שיהיו חוזרים על פתחי נדיבי עם כי דייה לצרה היות פרנסתם בדוחק גדול להנצל בעבורה. ומשני שפיר כדי שניצול אנו בהם והיינו לזכות את הנותנים מדינה של גהינם משו"ה אינו מפרנסם בעצמו:
עוד נקדים מ"ש שם בגמ' זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית והיינו שבאים עכו"ם ונוטלים בזרוע וכו' הרי דקארי להו קרא עניים לעכו"ם:
וז"ש נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו פי' על היותך אתה הנותן ולא הקב"ה ומחמת כן תבא להתרשל וכדאמרי' התם מכאן יש פתחין פה וכו' וזהו ולא ירע לבבך מחמת קושייא זו דאדרבא בגלל הדבר הזה יברכך ה' וע"כ הניח לו מזונותיו עליך כדי לזכות אותך כמ"ש. וליכא למיפרך דקרא קאמר יברכך ה' ואילו ר"ע קאמר הצלה דגהינם דהנה ידוע דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא אוכל פירותיהם בעוה"ז וע"כ קאמר כי בגלל הדבר הזה וגו': ועוד קאמר דמטעמא אחרינא חייב לתת והוא כי לא יחדל אביון מקרב הארץ והיינו העכו"ם האוכלים את ישראל בכל פה וקראם בשם אביון עפ"י מ"ש ועניים מרודים וגו' וכיון שכן הלא זה דרכם לבא ליטול בזרוע ע"כ אנכי מצוך פתות תפתח את ידך לענייך ולאביונך ישראל לאפוקי עכו"ם ועי"ז יתקיים בך רישא דקרא דהיינו הלא פרוס וגו' ולא סיפא דקרא וגו': עוד אפשר לומר מ"ש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וגו' דמה נתינת טעם היא זו ועוד מ"ש ע"כ אנכי מצוך לאמר דמהו לאמר. ונקדים מאי דאיתא בשבת דקנ"א ע"ב תניא ר"א הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זאת שאם הוא לא בא בא בנו ואם בנו לא בא בן בנו בא שנאמר כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם א"ר יוסף נקיטינן האי צורבא מרבנן לא מעני והא קא חזינן דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר. א"ל רבי חייא לדביתהו כי אתא ענייא אקדים ליה ריפתא כי היכא דלקדמו לבניך א"ל מילט קא לייטת להו א"ל קרא כתיב כי בגלל הדבר הזה וכו':
ואיכא למידק בניר ה"ה טובא חדא מאי לעולם דקאמר ר"א הקפר ועוד מה קשר יש הא דר"י בדר"א הקפר דקאמר נקטינין ולכאורה אין לו שום קשר. גם אזהרת ר"ח מה שייך למ"ש ר"י:
וכדי ליישב כל האמור נתנה ראש לתת טוב טעם ודעת לגלגל הזה כי למה חפץ ה' ית' לגזרה זאת להיות עתידים ליום הזה המר ממות או האב או בנו או בן בנו ולא יעבור משלישי ואילך. האמנם טעמא דמלתא יראה לי כי כך גזרה חכמתי ית' לבלתי רום לבבו האדם ולמען ידע כי לו הכסף ולו הזהב וכי מידו הכל פן ישבע וישכח אלוה עשהו. וכההיא דאמרינן בסנהדרין מ"ט דשביעתא כדי שתדעו שהארץ שלי ולא ירום לבבם וישכחו עול מלכותו: ובכן אני אומר דמלת לעולם בא לומר דאם האדם יראה את אבותיו הראשונים אשר היו מימי קדם מלאים כל טוב ברבות הטיבה אל יבטיחהו יצרו לאמר כי כאשר היו אבותי דשנים ורעננים ולא באו לכלל מדה זו גם עלי לא יעבור מדה זו ואל תקרב אל פתח ביתי לז"א אל תאמין בו והיינו דקאמר לעולם יבקש רחמים פי' אפי' אם עיניו רואות אשר אבותיו הראשונים המה היו עשירים ובעלי כיסים לא יחשוב כי העושר ירושה תהיה לו וימנע עצמו מן הרחמים דאינו כן דאם הוא לא בא. בא בנו או בן בנו וע"כ לא תכלא רחמיך:
והנה אמרי' בנדרים ע"פ יזל מים מדליו דמפני מה ת"ח אינם מצויים לצאת מבניהם ת"ח כדי שלא יאמרו תורה ירושה היא לנו מעתה דברי המאמר מתבארים והולכים כי כונתו לומר דלעולם יבקש רחמים ואל יבטח באוצרות אבותיו דכמה זקנים נשמרו מרע בעושר וכבוד וכמה נערים נמצאו במחתרת מדלית איסר כי ע"כ ירבה בתפילה ובתחנונים:
השתא קאמר רב יוסף שפיר דמהא שמעינן דצו"מ לא מיעני פי' דמה טעם בא האדם לידי עניות משום דנשתבש בדעתו ולא התפלל בחושבו דירושה היא לו והוא אינו יודע דאינו ירושה וע"כ נלכד בשחיתותם אמנם צורבא מרבנן בודאי שלא יבא לידי מדה זו מחמת דידע מיהא דלאו בירושה תליא מלתא ומבקש רחמים ע"ז שהרי עיניו הרואות כי אבותיו לא ראו אור תורה והרי הוא ת"ח או רואה עצמו ת"ח ובניו לא הלכו בדרכיו באופן דעיניו הרואות דלאו באבות תליא מלתא דלפעמים משכחת לה היות האב אך שמח והבן הנולד אך למחפור וע"כ לא מימנע מהרחמים משא"כ שאר עלמא דסלקא דעתייהו דירושה תהיה וממנעי מהרחמים ע"כ אתו לאהדורי אפתחי:
ולכן בא ר' חייא ואמר דמאחר דחזינן מאי דאיכא בין ת"ח לשאר כל עלמא דשאר עלמא אטימי לבא קסברי דירושה היא וע"כ נמנעים מלהתפלל ונתפסים ברעה זו א"כ אקדים ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך שהרי הדבר ידוע שיחשבו מחשבה כי ירושה היא להם ואינו כן דכי היכי דבתורה ידעתי נאמנה דמטעם זה לא יהיו בני תורה. הכי נמי לעניין זה כן יהיה וע"כ אקדימו כי היכי וכו' והיינו כדי שתבקש רחמים ע"ז דצריך תפילה ותחנונים:
מעתה ז"ש כי יהיה בך אביון לא תאמץ את לבבך וגו' כי אם פתוח תפתח את ידך לו דהיינו לאקדומי ריפתא לענייא ויהיב טעמא משים דידיע ליהוי לך כי לא יחדל אביון מקרב הארץ והיינו גלגל החוזר בעולם על כן אנכי מצוך לאמר פי' בעבור זה דלא יחדל אביון דגלגל הוא שחוזר בעולם אנכי מצוך לאמר שתאמר כמצווה בבית פתוח תפתח את ידך וגו' והיינו אקדימו ריפתא לענייך ואביוניך פי' בשביל ענייך ואביוניך העתידים לשוב בדרך הזה וכמאמר רבי חייא לדביתהו:
ועפי"ז יובן מקרא שכתוב בפ' ואתחנן וצדקה תהי:
לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר ציונו והכי קאמר הצדקה והחסדים שאנו עושים לעניי עולם תהיה לנו ר"ל שתועיל לנו ולבנינו דגלגל הוא וכמ"ש אמנם אימתי הוא זה דמועיל כשנשמור לעשות המצוה הזאת כאשר ציונו ה' אלהינו דהיינו לאקדומי ריפתא עד דלא ייתי ויחמיניה וכמ"ש:
ואפשר עוד לומר בא"א במאי דאמרי' בבחרא דיו"ד מ"ד צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד לאומים חטאת שכל צדקה וחסד שעושים אינו אלא להתגדל ופריך ומאן דעביד הכי לאו למעליותא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' ה"ז צדיק גמור ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם ופירש"י ז"ל דישראל דעתו לשמים בין שיחיה או כי ימות ואינו תוהא על הראשונות אבל עכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ואי מיית מתחרט יע"ש:
וז"ש וצדקה תהיה לנו פי' זה מעשה הצדקה איננה אלא לנו עדת ישראל דאע"ג דאם היו יהיה דאנו עושים הצדקה ההיא לטוב לנו מ"מ צדקה תחשב יען דעתינו לשמים לאפוקי עכו"ם וזהו מ"ש כי נשמור לעשות את המצוה פי' דכשאנו שומרים המצוה הזאת ומתנדבים אנחנו לעשות שום דבר אינו אלא כאשר ציונו ה' אלהינו דהיינו דעתינו לשמים בין הכי ובין הכי משא"כ העכו"ם דמתחרטים כמ"ש:
ובעיקר דברי המאמר הנז' שאמרו צורבא מרבנן אהדורי פיתחא לא קא מיהדר צריך לתת טעם לדבר מ"ט צו"מ אינו חוזר על הפתחים. ועוד צריך לדעת במאמר ר"ח לדביתהו כי אתי ענייא אקדים ליה ריפתא וכו' דלמה נקט בהאי לישנא אקדים וכו' ולא אמר יהב ליה וכו' אמנם יובן בהקדים מ"ש ה"ה מוה"ד מוהרי"א ז"ל בס"ה נח"ק בפ' תרומה שהביא משם רבינו הקדוש האר"י ז"ל שכתב ע"פ והי"ה מעשה הצדקה שלום דבמעשה הצדקה יש יחוד לשם הוי"ה ב"ה הזרוע כתמונת וי"ו וה' אצבעות כנגד ה"א והפרוטה כעין יו"ד וה' אצבעות העני כדמות ה"א וזהו והי'ה שהם אותיות הוי"ה נעשה ע"י מעשה הצדקה. ובזה פי' עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' דבין העשיר והרש נתייחד שם הוי"ה:
וגם זהו טעם למ"ש רז"ל אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה והטעם כי הת"ח אינו שואל יא"כ המטבע כעין יו"ד וה' אצבעות כנגד הה"א והזרוע וי"ו וה' אצבעות הת"ח נרמזת שם הויה ב"ה ביושר שהוא רחמים אך כשהוא ע"ה הנה העני שואל וה' אצבעות פשט העני את ידו הוא ה"א אחרונה ואח"כ הנותן זרוע וה' אצבעות ופרוטה הם הוה"י וא"כ הוא השם מהופך שהוא דין ולכן הצדקה לת"ח היא העולה עכ"ל:
מעתה זהו הטעם דצורבא מרבנן אהדורי פיתחא לא קא מיהדר לשאול כדי שיעשה שם הוי"ה ישר ויתעוררו הרחמים. וגם זהו ט' מאמר ר"ח אקדים ליה ריפתא קודם שישאל כנ"ז:
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. וקשה במ"ש וקרא אל ה' והיה בך חטא דמשמע דאם יקרא יהיה חטא ואם לאו לא יהיה והלא כה הול"ל כי חטא הוא ואע"ג דדרשו עליה דבקריאה ממהר אני ליפרע אכתי צריך ביאור וגם כל המקרא הזה אימר דרשוני:
אמנם אפשר לומר במאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מתנות עניים הי"ו דמי שמכר שדותיו והעני או משכנם לבעל חוב הרי זה נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני כשאר עניים דאין להם כלום:
עוד נקדים מאי דאמרו בכתובות דס"ח א"ר אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הם היינו חוטאים דכתיב והיה בך חטא ופירש"י ז"ל היינו חוטאים שאנו מעלימ' עין מן העניים אבל עכשיו הרמאין גורמין לנו ע"כ: וזה יהיה אומרו השמר לך כי תאמר בלבבך קרבה שנת השבע שנת השמיטה ולמחר שדותיו חוזרים ונמצא זה עשיר ממנו א"כ איפה למה זה אאכיל לו את לחמי ומימי הלא זה ילך וילוה ויאכל ומה לי להטפל בו אל תאמר כן דאם ככה את עושה לו מוכרח הדבר שיהיה בך חטא ואי אתה יכול להפטר ממנו כמאז ומקדם בטענת רמאי דבלא זאת היתה מתנצל באומרך חיישינן לרמאי ודילמא מינייהו הוי אמנם השתא דאתה מודה דאינו רמאי אלא דמטעם אחר אתה בא שלא להחיותו דהיינו קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכמ"ש הא ודאי מוכרח להיות אשר יהיה בך חטא ואי אתה נפטר ממנו:
עוד יתכן לומר במאי דקיי"ל ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מתנות עניים ה"ט בעני בן טובים ואינו רוצה ליקח צדקה להתפרנס מערימין עליו ונותנים לו תחילה לשם הלואה ואח"כ לשם מתנה ע"ש. והשתא מי שלבו נוקפו דלא בעי למיהב ידבר דבר לאמר כי היאך יוכל לעשות הדבר הזה דבשלמא בשאר שנים יוכל לעשות כדבר הזה אמנם בשנה או שנתיים קודם השמיטה מה הועילו חכמים בתקנתם כי איככה אומר לו קחם מידי בדרך הלואה כי לא יאבה לקחתם דידע בנפשיה דלמחר יהיה השנה השביעית ואינו משלם דמשמטי זוזי:
וז"ש השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך לאמר דהיינו קרבה שנת השבע וגו' וע"י כן לא תתן לו כי תאמר בלבבך כדבר האמור והאמת אינו כן אלא דרעה עיניך באחיך האביון ומתיירא אתה שמא אין ידו משגת לשלם וע"כ תואנה אתה מבקש לחשוב מחשבות שלא לתת לו השמר לך מן הדבר הזה משום דקרא בסיבתך אל ה' והיה בך חטא דאע"ג שלא היה מקבל אם לפניו ית' גלוי לפניך מי גלוי וע"כ אתה צריך לעשות חובתך וכמ"ש:
באופן אחר שמעתי מת"ח אחד אשכנזי ששמע משם רב אחד שפירש בפסוק זה דהשמר לך וגו' דרך נחמד והכונה דהנה כבר כתבנו לעיל המאמר דא"ל ההוה מינא לר"ע אם אלהיכם אוהב את העניים מפ' מה אינו מפרנסם ומסיים ואזיל דאי דמו לעבדים מי שמפרנסם מתחייב בנפשו הוי ואע"ג דר"ע כבר השיב לו כהוגן דכבנים דמו והמפרנסם חע"ב. מ"מ לפי דרכינו למדנו דאם כעבדים דמו אסור לפרנסם:
עוד נקדים מאי דאמרינן בסנהדרין דל"ט מ"ט דשביעית אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שביעי כדי שתדעו שהארץ שלי וכו' ופי' המפרשים דאם לא תעשו זאת אלא שתזרעו שנים על שנים יעלה על דעתכם כי לכם הארץ דכבר אכלתם שני חזקה והחזקתם בה:
והנה מהא דשביעית משמע דכעבדים דמו מדאיצטריך לשבות שלא יאמרו לנו הארץ יען אכלו שני חזקה כעשר שנים דאי כבנים דמו הא קי"ל דאין לבן חזקה בנכסי האב והיינו טעמא דכיון דבנו הוא ומקרבא דעתייהו מצי א"ל דמשום דלא קפיד עליה לא מיחה בו וכדאמרינן בגמ' הכא נמי הכי הוי וא"כ שביעית למאי איצטריך אלא ע"כ דכעבדים דמו ומשו"ה בעינן שביעית דקיי"ל יש לעבד חזקה בנכסי רבו משום דאנן סהדי דקפיד:
וז"ש השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך לאמר היאך אתן צדקה ואקדים ריפתא להעני החוזר וחטאתי לאלהים דהלא קרבה שנת השבע שנת השמיטה האסורה בזריעה וחרישה וע"כ מ"ט דשביעתא אלא ודאי להורות כי לה' הארץ ולא לנו ואם אמור נאמר לנו הארץ מה בכך אם כבנים אנו חשובים הרי אין חזקה לבן בנכסי האב אלא ודאי ע"כ דכעבדים דימינו א"כ המפרנסם מתחייב בנפשו הוא:
וזהו קרבה שנת השבע ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו מהטעם הזה השמר לך ואל תאמר כן משום דאם זה עני קרא עליך את ה' דע שוהיה בך חטא משום דאין ממש בטענה זאת דהרי לעולם דכבנים דמו וטעמא דשביעית לאו משום שלא יאמרו לנו הארץ וכבר החזקנו בה ולא כמו שפירש"י ז"ל בגמ' וז"ל כדי שתדעו וכו' ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו ע"כ שמעתי:
ואני אומר דהן אמת דהדרך נאה ויפה אמנם איכא למישדי ביה נרגא דקרא לאו בשמיטת קרקעות איירי כדי לדרוש דרשא זו אלא בשמיטת כספים כידוע ופשוט הוא:
עוד שמעתי אומרים בכונת הפסוק נתון תתן לו וגו' בהקדים מ"ש בגמ' הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך בי"א וא"כ אדם א' אם קיים שניהם דהיינו שנתן לו ופייסו בדברים אז בודאי שמתברך בשבעה עשר דהיינו שש וי"א הם י"ז. וז"ש נתון תתן לו וגם מלבד שתתן לו לא ירע לבבך בתתך לו דהיינו שלא תתן לו בפנים זועפות כ"א אדרבא בסבר פנים יפית ובפייוס לדבר על לבו תנחומין ועי"ז כי בגלל הדבר. הז"ה יברכך ה' אלהיך הז"ה בגי' י"ז ר"ל בי"ז ברכות מתברך כמ"ש:
ובזה יובן כונת הכתוב בקהלת טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם דהכונה טובים השנים דהיינו כשיש נתינה ופיוס יותר מן האחד דהיינו כשהוא נתינה לבד או פיוס לבד והטעם אשר יש להם שכר טו"ב בעמלם דהיינו טו"ב גי' י"ז ר"ל י"ז ברכות:
ואפשר עוד לומר בכונת הפסוק נתין תתן לו ובזה אתן גמר טוב לדרושינו והוא בהקדים מה שדרשו במ' מציעה דל"א ע"א וע"ב בנתון תתן וכן עזוב תעזוב שלח תשלח הקם תקים וכיוצא בכל אלו הפסוקים שבאו בכפלין דרשו דאפי' מאה פעמים משמע אמנם ר' אלעזר בן עזריא ור"ש ס"ל דדברה תורה כלשון בני אדם והכונה דדוקא פעם א' חייב ומה שבא בכפל הוא דדברה תורה כלשון בני אדם. וא"כ ה"ה ג"כ בקרא דכי ברך יברכך ה' אלהיך בזה המחלוקת הוא שנוי:
והנה יש פתחין לאדם לומר מה לי ולצרה ליתן צדקה כמה פעמים אם הוא בשביל מקרא שכתוב נתון תתן ודרשו אפי' ק' פעמים הרי אני קי"ל כר"א ב"ע ור"ש דס"ל דדברה תורה כלשון בני אדם ואיני נותן כי אם פעם אחת דוקא:
אף אתה אמור לו דאם אתה תופס ההלכה כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ג"כ הקב"ה תופס ההלכה בפ' כי ברך יברכך ה' אלהיך ודורש כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ואינו נותן לך ברכה כי אם פעם א' דוקא אבל אם אתה תופס כמ"ד אפי' מאה פעמים גם בברכה הקב"ה תופס כמ"ד אפי' ק' פעמים ונותן לך מאה ברכות:
מעתה ז"ש נתון תתן לו דהיינו אפי' מאה פעמים כמו שדרשו בגמ' והביאו רש"י ז"ל בחומש ולא ירע לבבך בתתך לו באומרך מי זה אמר שהלכה כמ"ד אפי' ק' פעמים אני סובר כמ"ד דברה תורה כלשון ב"א ואיני ניתן כי אם פעם א' לז"א כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידיך ר"ל שאם אתה סובר כמ"ד אפי' ק' פעמים גם הקב"ה תופס כמ"ד אפי' ק' פעמים ונותן לך מאה ברכות כמ"ש:
ועפי"ז רשום בזכרוני כונת הפ' איש כמתנת ידו כבר' ה' אלהיך אשר נתן לך דהכינה איש כמתנת ירו ר"ל כמו שמקיים במתנת ידו כך ברכת ה' אלהיך דאם במתנתו ידו סובר כמ"ד נתון תתן אפי' ק' פעמים כך ברכתו היא ק' פעמים ואם סובר במת"י כמ"ד דברה תורה כלשון ב"א ואינו נותן כי אם פעם א' גם בברכה אין לו כ"א ברכה א' דהא בהא תליא וכעת איני זוכר אם הוא ממני:
ומעתה הבא נבא לברר המאמר הנצב פתח השער וי"ל בו טובא חדא דמה ראו להתקרב אלו עם אלו ומה שייכות וקשר יש זה עם זה. ועוד במ"ש ולא א"י בלבד אלא אפי' כל הארצות דמאחר דסופנו לרבות כל העולם א"כ למה אמר בתחילה א"י לכם הול"ל בקצו' כל העולם לכם שנא' כל מקים וכו'. ועוד י"ל במ"ש ולא א"י בלבד אלא אפי' כל הארצות דלמה זה שינה הלשון בכאן דבכל החלוקת אמר הצדקה לכם הרחמים לכם א"י לכם ה"נ הול"ל כל הארצות לכם ולמה זה שינה ואמ' ולא א"י בלבד אלא אפי' כל הארצות ולא אמר לכם:
אמנם נקדים מ"ש רז"ל בגמרא דשאל אותו המין לר"ע אם אלהיכם אוהב את העניים מ"ט אינו מפרנסן א"ל כדי להנצל אנו מדש"ג א"ל אדרבא זו מחייבתן מלה"ד למלך שכעס על עבדו וכו' א"ל ר"ע מלה"ד למלך שכעס על בנו וכו' ואנו קרויים בנים שנאמ' בנים אתם לה' אלהיכם ע"כ. הא למדת דמצית הצדקה היא בעבור שאנו נקראים בנים דאם לאו אין לה מקום למצוה זו. ועוד אנו למדין מזה דהנה מדב' אותו המין דס"ל דאין הקב"ה אוהב את העניים משמע דמדותיו של הקב"ה הם דין ונקמה ח"ו שמחמת היותו שונא לו הוא דמקפת פרנסתו ואין הדבר כן דמדותיו הם רחמים פשוטים ורצה לזכותינו נמצא דבעשותו צדקה מורה דאין מדותיו נקמה אלא רחמים: עוד נקדים מ"ש הרב הגדול מוהר"ש אלגאזי ז"ל ה"ד ה"ה מוה"ד בס' ראש דוד פ' לך לך דממתנת א"י מוכח דיש לנו דין בנים דאם יש לנו דין עבדים קי"ל הלכה רווחת היא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה והכא שייר ירוש' למ"ד או ח"ל אלא ודאי מוכח דיש לנו דין בנים יע"ש: עוד נקדים מ"ש הרב החסיד בס"ה ש"י פ' במדבר בכונת הפ' שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה כי לקח טוב נתתי לכם וגו' דהכונה דידוע הטענה של המלאכים בנתינת התור' דיש להם דינא דבר מצרן אבל אמרו בגמ' דבבן ליכא דדב"מ וישראל נק' בנים למקום א"כ ליכא למיחש משום דדב"מ וז"ש שמעו בנים מוסר אב דאב לגבי ברי ליכא דדב"מ ועי"ז כי לקח טוב נתתי לכם תורתי א"ת וגו' הרי דמה שזכינו בקבלת התורה הוא מכח דיש לנו דין בנים כאמור:
וז"ש הצדקה שלכם ולא יעלה בדעת כדעת אותו המין דאם הקב"ה אוהב וכו' מלה"ד לעבד וכו' אלא דיש לנו דין בנים ומלה"ד למלך שכעס על בנו וכו'. וגם אינו כדעת המינים דמדותיו הם נקמה אלא רחמים פשוטים כדי לזכותינו ביום הדין ומשו"ה קא' הרחמים שלכם ר"ל דע"י הצדקה שאתם עושים יוצא ג"כ הרחמים שלכם כמ"ש:
וגם ע"י הצדקה שלכם יש א"י שלכם דע"י הצדקה מורה דיש לכם דין בנים וכיון דיש לכם דין בנים אתם זוכים במתנת הארץ כמ"ש:
וגם ע"י הצדקה דיש לכם דין בנים התירה והמצות לכם דאי לאו הכי לא היו זוכים בתורה מכח דדב"מ כמ"ש:
א"נ אפשר לומר עפ"י מ"ש משם הספרי דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל וזהו שרמז הצדקה והרחמים שלכם א"י שלכם ר"ל דעיקר הצדקה היא לעשותה עם עניי א"י וכדעת הספרי. והדר קאמר ולא א"י בלבד אלא אפי' כל הארצות הכונה דלא תימא דעיקר הצדקה היא לעניי א"י אבל לעניי ח"ל לא לז"א דלא א"י בלבד אלא אפי' כל הארצית ר"ל לאו דוקא לעניי א"י אלא אפילו לעניי ח"ל חייב ליתן שהרי צדקה אינה חובת הארץ אלא חובת הגוף. ומ"ש הצדקה שלכם א"י שלכם דעיקר הצדק' היא לבני א"י היינו דוקא לענין קדימה לא לענין נתינה:
עוד אפשר לפרש המאמר כלו בדרך רמז דמיירי כלפי אחינו אנשי גאולתינו בני ח"ל. והוא דכבר כתבנו משם ה"ה מוה"ד ז"ל שכתב דלדעת הרמב"ן ז"ל אחד מתרי"ג מצות הוא לדור בא"י אף בחורבנה ולדעת הספרי שקולה מצות דירת א"י ככל המצות שבתורה ובזה שבני הגולה הם סיבה שיהיה ישוב בא"י ומחזיקים בידינו הם זוכים במצות ישיבת א"י וחשיב כאלו דרין הם בא"י כנז"ל:
עוד נקדים מ"ש הרב הנז' בס"ה ראש דוד פ' ויצא משם חכמי המדע כי תלמיד תורה שם יתנו וסדר ברכות ותפילות הנאמרים באמת בא"י החלו עולין דרך ישר זה שער השמים בלי שום מסך או עם שרים והיא עבודת ה' באמת. אכן יושבי ח"ל ארץ לא מטהרה ממשלת שרי עם ועם כל תפילות וברכות ולימוד התורה ומצות עלו זה בנגב אויר ארץ העמים בלתי טהור תחת השרים. ולזה חקר חקירת חכם דמצינו גדולי ישראל תנאי ואמר' ורבנן סבוראי יושבי ח"ל והס כי לא להזכיר דלא עבדו את ה' כראוי. והתשו' לזה דכשם דרצה הקב"ה לזכות את ישראל כי לא יחדל אביון לזכות לעשירי עם יקנו עולמם בצדקות פזרונם כן הדבר הזה כי הן בעון יושבי הארץ קצרו יד עניים ואביונים ואין להם תקומה כ"א בצדקת בני הגולה החכם בחכמתו והעשיר בעושר מחזיקים ביד שארית ישראל יושבי ארץ הקדש ומסורת בידינו גדול המעשה וכו' הנה כי כן יושבי א"י נעשים שלוחי כל בני הגולה לעבוד את ה' עבודה תמה וכל ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם ותפלתם כנודע מראש מקדמי ארץ שבטי ישורון יששכר וזבולון זה מתעסק וזה לומד וכזאת וכזאת קיום מצית ישיבת א"י ות"ת ומעשים של קדושים אשר בארץ. כל בני הגולה המחזיקים שבתם וקימתם של בני א"י יחדיו יחלוקו יע"ש:
עוד נקדים מ"ש הרב הנז' בתשובותיו בס' יוסף אומץ סי' י"ט על מה ששאלו ממנו דמה כח בני א"י לשלוח שלוחים לכל בני הגולה ולאפקועי מעניי עירם והשיב להם באורך ובכלל דבריו כתב וז"ל. ועוד אמרתי אגלה דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' קדוש החדש דמה שאנו חושבין ר"ח והמועדות בח"ל אנו סומכין על חשבון בני א"י וקביעותם וכו' והוסיף בס' המצית עשין קנ"ג שאם יעברו ח"ו בני ישראל מא"י חשבוניני לא יועיל כלום בשום פנים וכו' וא"כ חייובא רמייא ע"כ בני חו"ל להשתדל שיהיו ישראל בא"י דאם לאו ח"ו יהיו בני הגולה בלי ר"ח ומועדים ובטל הכל ח"ו אחת דתו:
מעתה עלי באר כונת המאמר רומז ונרמז לכל מ"ש דהיינו הצדקה שלכם ר"ל לכם בני הגולה דבר זה ניתן לכם שם יתנו צדקות ה' להחזיק ביד תושבי א"י כדי שיהיה לנו קיום והעמדה לשבת על הארץ הטובה. וכמו כן הרחמים שלכם שתתמלאו רחמים עלינו להשתתף בצרח יישבי המכתש כי בצרה גדולה אנחנו ועת לחננה וכו':
ובזה ארץ ישראל שלכם הגם שאתם יושבים בח"ל חשיב כאלו אתם דרים בא"י ומקיימים מצות דירת א"י שהיא אחד מתרי"ג מצות כיון שאתם סיבה שיהיה ישוב בא"י וכיון שארץ ישראל שלכם א"כ גם הברכות שלכם ר"ל סדר ברכות ותפילות שאתם מברכים ומתפללים עולין דרך ישר נכח פני ה' כמו סגולת א"י ולא ע"י שרים:
וכמו כן התורה שלכם ר"ל לימוד התורה שלימה, שהיא בא"י כמ"ש אין תורה כתורת א"י ג"כ זאת התורה שלכם וכן המצות שלכם דהיינו כמ"ש הרמב"ן ז"ל על יעקב אבי' איך נשא ב' אחיות ותי' משפט לאלהי הארץ דהמצות ניתנו ליושבי הארץ:
ועוד בה ימים טובים וראשי חדשים שלכם כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם ח"ו לא יש ישראלים בא"י אין אתם עושים י"ט ור"ח וע"י שאתם מחזיקים בנו וכו': עוד זאת אדרש בפ' הסדר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ע"כ אנכי מצוך לאמר פת' תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך ק"ל למה אמר בארצך דמשמע דוקא בא"י ואין האמת כן דאפי' בחו"ל חייב ליתן דאינה מהמצו' התלויות בארץ אמנם יובן והוא שכבר קדמנו המא' של ר"ע ששאל לו טורנוס' וכו' ולמדנו ממנו דאין הצדקה ראוייה ליתן אלא כשאנחנו יש לנו דין בנים אבל אם יש לנו דין עבדים אין ראוי ליתן דדומה למלך שכעס על עבדו וכו' ועוד למדנו ממנו דכשישראל עושים רצינו ש"מ אז נק' בנים וכשאינם עושים רצונו ש"מ נק' עבדים:
עו"נ מ"ש במד' איכה ע"פ זכור תזכור ז"ל בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה אמר הקב"ה הלואי יהיו בני עמי בא"י אפי' שמטמאין אותה משל למלך שיוצא למלחמה והיו בניו עמו והיו מקניטין אותו למחר יצא המלך לבדו ולא היו בניו עמו אמר המלך הלואי יהיו בני עמי אפי' שמקניטין אותי ע"כ. למדנו מזה המא' דישר' כשדרים בא"י אפי' שאינם עושים רצש"מ נק' בנים וכן כתבי חכמי האמת ז"ל ואם ואסמכוהו הקרא האמור בירמיה ואני אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה: עו"נ מ"ש רז"ל כתיב כי לא יחדל אביון וכתיב אפם כי לא יהיה בך אביון ל"ק כאן בזמן שעושים רש"מ כאן בזמן שאין עישים רש"מ א"כ יצא לנו דפ' זה דלא יחדל אביון מיירי כשאין עושים רש"מ וכבר אמרנו דכשאין עושים רש"מ יש להם דין עבדי' ואסור ליתן להם צדקה דדומה וכו' אבל בא"י אפי' שאינם עושים רש"מ יש להם דין בנים:
מעתה ז"ש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ והיינו בזמן שאין עושים רש"מ כנ"ז ועכ"ז ציויתי אותך נתן תתן לו וגו' ככתוב לעיל וא"ת כיצד אני נותן להם צדקה אפשר שהם רשעים ואדרבא יש לי עונש בדבר דדומה וכו' לז"א ע"כ אנכי מצוך וארז"ל עצה טובה קמ"ל פתוח תפתח וגו' ולאביונך בארצך דהיינו בא"י דכשהוא דר בא"י אפי' שאינו עושה רש"מ יש לו דין בן ומצוה ליתן לו צדקה דדומה למלך שכעס על בנו וכו' וכ"ש וק"ו אם זאת הצדקה הוא לת"ת כנדון דידן דהדבר ידוע דרוב ככל פרי השליחות של עה"ק טבריא ת"ו הוא לחכמים וכו':