אור ברסלב
זרע יעקב יעקב דרוש למעלת א"י

זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו

יעקב דרוש למעלת א"י

יעקב דרוש לשבת תשובה

מודעת זאת בכל הארץ כמה גדלה מעל' א"י שהיא מקודשת מכל הארצות ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה ולעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא מעלת עי"ק טבריא ת"ו ההר חמד אלהים לשבתו חמד זו טבריא חמדה גנוזה והיינו טעמא דסימני תשועה על גאולתינו ועל פדיון נפ' בה יהיה מתחיל וב"ד הגדול משם עתיד לעמו':

כאשר חז"ל הגידו בילקוט פ' ויחי וז"ל בתחי' גלתה סנהדרין וישבה לה ביבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפר' לבית שערים ומבית שערים לצפורי וצפורי היא חלקו של זבולון ואח"כ גלתה מצפורי לטבריא וכן ישעיה אמר ישפילנה עד ארץ יגיענה עד עפר. א"ר יוחנן טבריא היא משלמת למשיח שנאמר תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים מה כתיב אחריו והוכן בחסד כסא:

וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' סנהדרין ז"ל בתחילה כשנבנה בהמ"ק היו ב"ד הגדול יושבים בלישכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשר מקומות גלי וסופן לטבריא ומשם לא עמד ב"ד גדול עד עתה וקבלה היא בידי' שמעיר הק' טבריא עתידים לחזור תחילה ומשם הם נעתקים למקדש עכ"ל. (ומקור זה הוא במ' ר"ה דל"ג ע"א ומסיים בה א"ר יוחנן ומשם הם עתידים להגאל שנא' התנערי מעפר עכ"ל): אלא דצריך להבין דברי חכמים הללו מאי האי דקאמרו מה כתיב אחריו והוכן בחסד כסא דהא הרואה יראה דהאי קרא אינו אחריו אלא לפני פניו דפסוק זה שנא' תרמסנה רגל וגו' הוא בישעיה סי' כ"ה ופסו' דוהוכן בחסד כסא הוא בסי' ט"ו:

ועוד דמה ענין זה לזה והלא פסוק דוהוכן בחסד כסא הוא מדבר על חזקיהו ואומר דאחר שיפול סנחריב ע"י חזקיהו ואז כלה שוד תמו רומס מאנשי סנחריב מן ארץ יהודה ואז והיכן בחסד כסאו של חזקיהו ונעשה עמו חסד כאשר היה נוהג לעשות חסד וכדפרש"י ז"ל:

אמנם אפשר לומר דהכונה היא כך ראה מה כתיב אחריו של אותה הרמיסה האמורה בחזקיה דכתי' כלה שוד תמו רומס מן הארץ דכשיכלה הרומס במפלת סנחריב כתיב אחריו ותיכון בחסד כסא שכסא חזקיהו יהיה נכון לעולם א"כ תף במשיח כיון דכתיב תרמסנה רגל רגלי עני שהוא המשיח אחר רמיסתו יכלה רומס מן הארץ ויאבדו כל הרשעים כדמסיים הילקוט באותה שעה נפרע מן הרשעים וכו' וכיון שכן הוא אחר זה והוכן בחסד כסא דהיינו כסא המשיח יהיה נכון בחסד כסא ומשפט דלא גרע מחזקיהו כנ"ל ודו"ק: והנה מקור דברי המדרש הללו הוא במס' ר"ה דל"א ע"א וז"ל י' מסעות נסעה שכינה וכו' וכנגדן גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירוש' ומירוש' ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאישא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריא וטבריא עמוקה מכולם וכו' אר"י ומשם עתידין ליגאל שנא' התנערי מעפר קומי שבי ע"כ:

וצריך לתת טעם דעל מה ועל מה היתה זאת דגלתה סנהדרין עשר גליות ולבסוף נשארו בטבריא עד זמן הגאילה ומשם נעתקו' למקדש ולא נשארו במקום אחד מאלו היו"ד מקומות שגלו בודאי דצריך שיהיה טעם בדבר: ולעד"ן לתת טעם לשבח בהקדים מ"ש במס' סנהדרין דל"ז ע"א שוררך אגן הסהר שררך זו סנהדרין למה נק' שמה שררך שהיא יושבת בטיבורו של עולם ופירש"י שבהמ"ק הוא באמצע של עולם ע"כ. נמצא דהסנהדרין היו יושבין בבהמ"ק לפי שהוא טיבור העולם ויש טעם בזה ע"ד הסוד הלא הוא כמוס עמדי וכעת אין הכתיבות מצויין אצלי. וע"ד הפשט אמרו במ"ר שיר השירים ע"פ זה מה תינוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטיבירו כך אין ישר' יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם ע"כ:

ומוהרש"י וש"י ז"ל הק' דמ"ט נמשלו למזון העובר ולא נמשלו לפה שהכל ניזונים ממנו אחר שיוצאים לאויר העולם והוא ז"ל כתב טעם אחר והוא דהוראת הסנהדרין בתו' שבע"פ בכמה מילי יראה סותרת לפשט הכתו' וכמ"ש בסוטה בג' מקומות הלכה עוקרת המקרא וכאלה רבות' עד שאמ' אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל לכן המשילו למזון העובר מטיבו' שהוא הפך ההקש השכלי שאם יפתח אפי' שעה א' א"א להתקיים והפה הוא בהפך באם יסתם אפי' ש' א' א"א להתקיים ובעובר הוא כן וכן ענין הסנהדרין אעפ"י שאומ' הפך פשט הכתו' צריך לשמוע:

באופן דסנהדרין היו יושבים בבהמ"ק מפני שהוא עיבור העולם ויש טעם בדבר כמ"ש עוד נקדים מ"ש במגילה ד"ו א"ר ירמיה רקת שמה ולמה נק' שמה טבריא ע"ש שיושבת בטיבורה של ארץ ישראל ע"כ אמור מעתה זהו הטעם שנשארו הסנהדרין בעי"ק טבריא עד ביאת הגואל ולא בשאר מקומות שגלו יען דטבריא היא טיבורה של א"י ודומה ללישכת הגזית שהיא טיבורו של עולם ולכן לא מצאו קורת רוח הסנהדרין אלא בטבריא ולפי דרכינו למדנו דשוה טבריא לבהמ"ק:

והנה ממ"ש הרמב"ם ז"ל וקבלה היא בידינו דמשם עתיד ב"ד הגדול לחזור החי' נראה שקבלה היא ביד אבותינו ומי יוכל להרהר אחריהם וכיון שכך גם הבשורה האמו' במלא כי הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום וגו' הסברה נותנת דגם הבשורה צריכה להיות שם כי הב"ד הגדיל היא בעיה"ק ת"ו ומשם נעתקין למקדש א"כ גם הבשורה צריכה להיות במקום שמצוי הב"ד הגדול וכן כתב בפי' מורינו הרב מוהרח"א ז"ל:

כי מן הבאר זוהיא שקשה טובא לפירוש הריטב"א ז"ל הובאו דבריו בעין יעקב פ"ד ד"ח עירובין שפי' עלה ההיא דסבר הש"ס להוכיח דיש תחומין למעלה מעשרה מברייתא דקתני הריני נזיר יום שבן דוד בא בו מותר לשתות יין בשבתות וי"ט דהא לא אתי האידנא ואסור לשתות כל ימי החול דילמא אתי אא"ב יש תחומין למעלה מי' משום הכי שרי אלא אי אמ' אין התחומין אמאי שרי. שאני התם דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני יום והא לא אתי אליהו מאתמול א"ה כל יומא ויומא לישתרי דהא לא אתי אליהו מאתמול אלא לב"ד הגדול אתא. ה"נ לב"ד הגדול אתא:

וכתב הריטב"א ז"ל לב"ד הגדול אתא ללישכת הגזית דהוא מקים ב"ד הגדול כי שם יגלה תחילה עכ"ל. ודבריו הן תמוהים דהא מהגמרא ומהמדרש ומהרמב"ם ז"ל נראה בהדיא דהגאולה מתחלת מעיה"ק טבריא ומטבריא נעתקין ללישכת הגזית וכיוון שכן למה תהיה הבשורה בלישכת הגזית מקום שאין עתה ב"ד הגדול ומאי האי דקאמר כי שם יגלה תחילה באופן שדבריו הם צ"ע:

אשר בזה נבין מאי דגרסי' בפ"ב דתענית די"ז כ"א מכאן אמר דכל כהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסור לשתות יין כל אותו היום מכיר משמרתו. ואין מכיר בית אב שלו וכו' אסור לשתות יין כל אותו שבת אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו וכו' אסור לשתות יין כל השנה רבי אומר אסור לשתו' יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ופירש"י תקנתו קלקלתו דהוי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמה יבנה לא חיישינן עכ"ל: וי"ל הני כהני דאסרי להו חכמים לשתות יין איה מקום מושבם אם הוא בשאר מדינות חוץ מירושלים אמאי אסירי שעד בואם לירוש' ממקומם אם יהיה רחוק ג' מילין ונ"מ יותר אין ספק מפיג יינו מעליו וכ"ש אם יעבו' ב' או ג' שעות כמבואר בעירובין דס"ד ע"ב במעשה דר"ן דביותר מרביעית אם הלך ג' מילין מפיג ייני. ואם מושב הכהנים הם בירוש' גם זה למה יהיה אסור הא אמרינן בעירובין דקודם ביאת המשיח יבא אליהו דכתי' הנה אנכי שולח לכם וגו' ואמרי' שם דאתי לב"ד הגדול, ולדעת הריטב"א ז"ל דס"ל דהיינו ללישכת הגזית הא ודאי ישמעו כל העם היושבים שם בו בפרק וכל יומא ידעו אי בא אליהו או לא וכיון שידעו שלא בא מאתמול א"כ לישתרו בכל יום לשתית יין:

אמנם עפי"ה הנה נכון והוא דלעולם מיירי בהכהנים הדרים בירוש' ואפי"ה אי אפשר להו למידע אי אתא אליהו או לא דהא אמרינן דבתחיה העתידה להיות ע"י אליהו קודם המשיח דאתי לב"ד הגדול היינו בעי"ק טבריא ת"ו דשמה ישבו כסאות למשפט ומשו"ה לא ידעי יושבי ירוש' והכהנים אם בא אליהו מאתמול אי לא ולהכי שפיר דמי לאסור הכהנים היושבים בירושלי' בשתית יין דדילמא אתי היום משיח וכבר בא אליהו מאתמול לב"ד הגדול היושב בטבריא:

עוד נראה לתרץ במה שראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' מלכים ה"ב וז"ל יראה מפשטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מ' גוג ומגוג ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישראל וגו' שנא' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו'. ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו ע"כ. וסברא הא' הקדימה והביאה בסתם נראה שזה אצלו עיקר: וכן מצאתי ראיתי דיש תנאים דסברי דאין אליהו בא קודם המשיח כי אם קודם תחיית המתים והיא ברייתא בסיף סוטא דרבי פנחס בן יאיר קאמר התם ותחיית המתים באה ע"י אליהו ופי' בירוש' דהכונה דתחית המתים מביא אליהו ומיתי לה מהא קרא דהנה אנכי שולח לכם וגו' ועיין בתוי"ט שם שהביא דברי הירושלמי הללו והובאה ברייתא בפ"ג דשקלים בירוש' עי"ש: הא למדת' דיש מן התנאים דסברי דהאי קרא דהנה אנכי שולח לכם את אליה לאו קו' המשיח הוא אלא לאחר המשיח בבא זמן התחי' בא יבא שתהיה על ידו והיינו הפך הסוגייא דידן ובהכי א"ש דנקט הרמב"ם ז"ל בלשונו יש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו וקשה דאמאי נקט יש מן החכמים כיון דסתמא דתלמודא בערובין קאמר הכי ולא נמצא חולקין ולפי האמור ניחא ודוק:

וראיתי להרב אהבת עולם בדמ"ו שהקשה על רבינו במ"ש ויש מן החכמים וכו' והאריך לתקן בדוחק עצום יע"ש. ולפי מ"ש לק"מ על רבינו ז"ל ויפה נקט יש מן החכמים וכו' כיין דמצינו לרבי פנחס בן יאיר דסבר הכי הגם דבירוש' סבר הכי מי לנו גדול באופן דהכהנים אסירי למשתי חמרא אף דיתבי בירוש' דכיון דאין אליהו בא קידם ביאת המשיח מקים יש להסתפק בכל יום דילמא אתי בר נפלי ואין גולה אזני קודם לכם:

וחזה הוית להרב מוה"ד מוהריט"א ז"ל בס"ה שמחת יו"ט בדרל"ג ע"ב שהקשה על רבינו ז"ל במה שפסק בפ"א מה' ביאת מקדש ה"ו וז"ל כל כהן שיודע מאיזה משמר הוא ומאיזה בית אב וכו' אסור לשתות יין וכו' הקשה הוא ז"ל וז"ל וק"ל על דין זה דמשמע דכל שיודע בית אב שלו אפי' שיידע שהוא ביום שבת אסור לשתות יין וכו' וכן בשאינו יודע בית אב שלי אינו שותה יין כל השבת כולה משמע אפילו ביום שבת בכלל שאינו יכול לשתות יין והא אמרו' בעירובין וכו' דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע"ש ולא בעיו"ט מפני הטורח ומשו"ה מותר בשבת לשתות יין מי שנזר יום שב"ד בא כיין דאליהו לא אתי מאתמול משיח לא יבא בשבת דהא כתיב הנה אנכי שולח לכם וגו' וא"כ בכהנים נמי אמאי אמרי' דאסורים אפי' ביום השבת כיון דכל טעם האיסור משום דילמא אתי משיח ובשבת לא אתי כדאמרן ע"כ:

ואהמ"ר תמהני עליו. איך אי אישתמיט מיניה דמר דברי הרמב"ם ז"ל הללו דפי"ב מה' מלכים דס"ל דאין אליהו בא קודם המשיח אלא קודם התחיה ובהכי מיירי קרא דהנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' ומצינו אילן גדול לסמוך עליו רבי פנחס בן' יאיר דסובר כן א"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל ומשו"ה שפיר מיתסרו הכהנים אפי' בשבתות וי"ט בשתית היין ודו"ק דלמה אתי משיח דכל יומא זימניה הוא וכזאת ראיתי להרב בעירובין דמ"ג שהקשה על דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' נוירות הי"א גבי האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו. אם בחול נדר הרי זה אסור לעולם ואם בשבת או ביו"ט נדר אותה שבת או אותו יום טוב מותר מכאן ואילך אסור לעולם שהדבר ספק אם יבא בשבת או ביום טוב או לא יבא והואיל והוא ספק ביום שנדר לא חלה עליו נזירות שספק נזירות להקל:

וקשה דזה הפך הש"ס דעירובין דמוכח דבודאי לא יבא משיח בשבת וכו' שאין אליהו בא בע"ש והכא קאמר הרמב"ם ז"ל דספק הוא אם יבא משיח או לא משום ספק דאין תחומין או יש תחומין למעלה מיו"ד. ולא תלה ביאת המשיח בביאת אליהו קודם. כדתלי הש"ס. וכבר מר"ן כ"מ והלח"ם טרחו לתקן דברי רבינו:

והרב הנז' תי' דאזיל לשיטתו דסבר דביאת אליהו הוא אחר המשיח. ולדעתו אי לאו משום דספיקא הוא אם יבא אם לאו לא היה מקים להתיר אף כשנידר בשבת ויו"ט ולא תלה טעם שריותא משים ספק נזירות ודו"ק:

נמצינו למדין מה נורא המקום הזה עה"ק טבריא ת"ו דשם תהיה התחלת הגאולה והבשורה של אליהו הנביא זכ"ל. ולא זו בלבד אלא גם ביאת המלך המשיח תחילת ביאתו בעה"ק טברית"ו ושם יתגלה כדאיתא בזוה"ק פ' שמות וז"ל. ומהדר גאונו דא משיח בקומו לערוץ הארץ כד יקום ויתגלי בארעה דגליל בגין דאיהו הוא אתר קדמאה דאתחרבה בארעא קדישא ובגין כך יתגלי תמן קדמאה לכל אתר עכ"ל:

וכתב שם הרב חס"ל אזולאי ז"ל דמ"ש בארעא דגליל היא טבריא דגם טבריא היא מארעא דגליל וכמ"ש בגמ' דגלתה סנהדרין ולבסוף לטבריה ומשם עתידה ליגאל ומ"ש בעירובין לב"ד הגדול אתא היינו לב"ד של טבריא עכ"ל נמצא דביאת המשיח ג"כ תהיה בעה"ק טבריא יגלה כבוד מלכותו עלינו בקרוב אמן:

וזה יהיה כונת המאמר הנז"ל אר"י טבריא היא משלמת למשיח שנאמר תרמסנה רגל רגלי עני מאי כתיב אחריו והוכן בחסד כסא וי"ל מה הלשון אומרת טבריא משלמת למשיח. מהו פירוש משלמת ועוד מאי ראיה הביאו מפ' תרמסנה רגל רגלי עני דלכאורה אין בו שום רמז על טבריא ובעקר הפסוק י"ל מהו הכפל רגל רגלי עני היה די לאמר רגלי עני ודוק:

אמנם לפי מ"ש לעיל דהתחלת התחיה והגאולה תהיה בטבריא א"כ זה הוא שאמר ר' יוחנן טבריא משלמת למשיח ר"ל שיבא משיח תחילה לטבריא שהיא משלמת שהוא לשון פרישת שלום ור"ל שטבריא שואלת ודורשת בשלומו ע"ד שלום בואך ברוך מתייך לשלם:

ומה שהביא ראיה מפסוק תרמסנה רגל וגו' יובן על פי מ"ש הרב חס"ל אזולאי ז"ל דעיה"ק צפת וטבריא תוב"ב הם אחוזים בשני ספירות דנצח והוד. צפת נצח. וטבריא הוד. ונצח והוד הם תרי שוקין ותרין רגלין. א"כ נמצא דטבריא נקראת רגלי וז"ש תרמסנה רגל שהוא טבריא רגלי עני שהוא המשיח כמו שפירש"י ז"ל ור"ל שבטבריא בו תרמוס רגלי המשיח תחילה:

אלא דעדיין י"ל דמי זה אמר דמדבר בטברייא אפשר דמדבר בצפת ומתיבת רגל אין ראיה דגם צפת נק' רגל דכיון דאחוזה בנצח. והנראה י"ל טפי מ"ש במנחות דל"ו דיד סתם זו יד שמאל דכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני וגו'. א"כ ה"ה נמי ברגל סתם הוא רגל השמאל הידוע ונצח הוא הרגל ימין. וההוד הוא רגל שמאל וא"כ מה שאמר הפ' רגל סתם הוא השמאל שהוא סוד שהיא טבריא כמ"ש וא"כ מכאן הוכחה דמיירי בטבריא ועל דרך רמז דטבריא עולה רכ"ו וה' אותיות והכולל והמילוי עולה ס"ה רגל: אשר עפ"י דברי הרב חסד לאברהם הנז' דעיה"ק טבריא אחוזה במדת הוד יש לתת טעם למ"ש בברכות דנ"ח במתניתא תנא משמיה דר' עקיבא לך ה' הגדולה וגו' וההוד זו בהמ"ק נמצא דבהמ"ק וטבריא שניהם שוים והם אחוזים במדה אחת היינו הוד והטעם דמ"ש לעיל דהוקשת טבריא לבהמ"ק שכמו שבהמ"ק טיבורי של עולם. כך טבריא טיבור א"י ודו"ק:

איך שיהיה אתה הראת לדעת קדושת המקום הזה העיר הזאת נעמ"י וכל דברי רבותינו הם אמת וברוה"ק נאמרו וראוי לנו שלא ליכנס חו"ש לבית הספק בדבריהם בשום צד. אלא ראוי לנו להאמין אמונה שלימה והוא אמונת עתך חוסן ישועות ואין ספק כי כה יעשה אלהים כי משם עתידים ליגאל ובפרט מלתא כדנא דעיקר דבר זה יצא מפי המלך ר' יוחנן זצ"ל ומי יערב לבנו לגשת להרהר ולהסתפק ולא יחוש לנפשו ומי לא ידע בכל אלה עונש המגיע לאותו תלמיד שהי' מתספק בדברי ר"י ונענש כמ"ש בב"ב דע"ה דיתיב ר' יוחנן וקא דריש. עתיד הקב"ה להביא אבנים טובית ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידין בשערי ירושלם לגלג עליו אותו תלמיד. השתא ומה כביעותא דצילצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזינ' למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות א"ל הני למאן אמרי עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלם כי הדרי אשכחיה לר"י דיתיב וקא דריש א"ל רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת ראיתי א"ל ריקא אי לא ראית לא האמנת מלגלג ע"ד חכמים אתה יהב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות ע"כ. וא"כ מי הוא זה אשר יוכל להרהר אחר דברי ר"י שאמר דמשם עתידים ליגאל אחרי יודעו מה שקרה לאותו תלמיד אבל כן חובה עלינו להאמין בא"ש:

והתם בפ' חלק בתר הכי פריך הש"ס מתיבי ואולך אתכם קוממייות ר"מ אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדה"ר ר' יהודה אומר ק' אמה כנגד היכל וכותליו שנא' אשר בניני כנטיעים מגודלים וגו' תבנית היכל ומשני כי קאמר ר"י לכוי דבי זיקא ע"כ ופירש"י אשר בנינו כלו' בנים שלנו יהיו לעתיד כאילנות גבוהים מגודלים תבנית היכל שהיה ברום ק' אמה והיאך יכולים לכוף קומתם ליכנס בפתח שאין בו אלא עשרים אמה רומו כדקאמ' ומשני כי קאמר ר"י לכוי דבי זיקא לחלונות שהשמש והאורה נכנסים בה אבל השערי' גבוהים יותר אלי ת"ד:

וצריך לדעת מה ענין בחורי ישראל שישוו בקימתן לעת"ל לתבנית היכל שהוא ברום ק' אמה דומה בדומה. ברם הכונה פשיטה דידוע דהמקדש נתמשכן בעונותיהם של ישר' כמ"ש במ"ר אלה פקודי המשכן משכן העדות אלו ב' מקדשות שעתידין להתמשכן בעונותיהם של ישראל:

גם ידוע דבחורים ובתולות וקטנים בזמן דליכא מקדש הן הנה נתפסים בעון הדור כפ"ש הגמ' דכתי' ד"ח גבי על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ידחם וגו' עד חשיב את לאתפוסי אדרא:

וכיון שכן דבחורי ישראל הישוו לבהמ"ק דשניהם מתכפרים על עונות ישראל לזה לעת"ל כשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו יהיו בחורי ישר' קומתם כקימת היכל כדי שישתבחו ישראל בבחוריהם וידעו בכל עת שהיו שוים לבהמ"ק לכפר על ישראל ולזה הם שוים ודומים זל"ז:

אשר בזה פי' המפרשים ז"ל מאי דאי' בפ' כל כתבי דקי"ט אין מבטלין תינוקות של ב"ר אפי' לבנית בהמ"ק. דק' מאי אפי' דקא' עוד מאי שנא מצוה זו דנר יותר מכל מצות שבתורה:

ולפי"ה הנה נכון והכונה דהנה שניהם שקולים למשכון עונות בהמ"ק והתינוקות שב"ר א"כ הוה אמינא דמותר לבטלם לבנין בהמ"ק כדי שיחיו התינוקת דכשבהמ"ק הוא בנוי וממשכן עוניתיהם של ישראל א"כ ינצלו התינוקות ממיתה וקי"ל לענין פקוח נפשות דמותר לחלל עליהם שבת דמוטב שיחלל שבת א' ולא יחלל שבתות הרבה א"כ אף אנן נמי נימא דמוטב שיתבטלו כמה זמן התינוקות מת"ת כדי שיתקיימו בעולם אפי"ה קאמרי דאין מבטלים משו"ה נקט מצוה זו:

ובמ"ש דאין מבטלים תינוקות שב"ר אפ' לבנין בהמ"ק פשטן של דברים מורים דאפי' דעי"ז ישאר במה"ק חרב אפי' הכי אין מבטלים תינוקות. ברם לפי"ז זו היא שקשה דהא בפ"ק דמ"ק די"א אמרו כתי' כל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב כל דמשמע אפי' חפצי שמים ומשני כאן במצוה דאפשר לעשו' ע"י אחרים אזי אפי' חפצי שמים לא ישוו בה וכאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים מבטלים ת"ת מפניה כדי שלא תתבטל המצוה לגמרי וכן פסק הטור ביו"ד סי' רמ"ו אם באו לפניו עשית המצוה ות"ת אם אי אפשר לעשות המצוה ע"י אחרים יעשה המצוה ויחזור לתורתו ומרן ז"ל בב"י לא ציין מקור דין זה ונר' דהיינו מהא דמ"ק הנז' דכתיבנא וא"כ לפי"ז דבא"א לעשות המצוה ע"י אחר עושה המצוה וחוזר ללימודו וא"כ למה אמרו דאין מבטלים ת"ת מתינוקות אפי' לבהמ"ק דנראה מפשטן של דברים דאפי' שישאר הבהמ"ק חרב:

ואפשר לחלק בין לימוד גדולים ללימוד קטנים דהיכא אמרי' דבשא"א לעשות המצוה ע"י אחר מבטלים ת"ת ועושה המצוה היינו דוקא בגדולים דכל ריבותייהו בלימוד אינו אלא לקיים מצות לא ימוש ספר וגו' ועיקר המצוה יכולים לקיים בקביעות זמן מה למר כדא"ל בפ' ב' הלחם דצ"ט אפילו לא שנה אדם אלא פרק א' שחרית ופרק א' ערבית ה"ז קיים לא ימוש ולמר כדאי"ל אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרי' וערבית קיים לא ימוש וגו' ואפי' דכל המרבה הר"ז משובח מ"מ כיון שבא' מצוה זו לידם שא"א לעשותה ע"י אחר עדיף טפי לעשות המצוה תחילה ממה שתתבטל ואח"כ יחזרו לתורתם לא כן בתינוקות שב"ר דצריך ללמדם ביום ובלילה כדי לחנכם שיתלמדו אזי אין מבטלין מפני שום מצוה בין דא"א לעשותה ע"י אחר ובין דאפשר לעשותה ע"י אחר ודוק:

ועם האמור ומדובר בזה נבין דברי שלמה כשבקש ארזים מחירם מלך צור לבנות בית לשם ה' ככתוב במלכים א' ה' אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' מפני המלחמה וגו' ועתה הניח ה' לי מסביב אין שטן ואין פגע רע:

וי"ל דלאיזה צורך הוצרך שלמה להקדים ולומר אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול וכו' קידם בקשת הארזים ובקיצור הי"ל לומר לחירם הנני אומר לבנות בית לשם ה' צוה ויכרתו ארזים ועוד צל"ד אומרו מפני המלחמה דאיך המלחמה מנעו לבנות בית:

וכבר המפ' ז"ל נרגשו מזה והם אמרו דמ"ש מפני המלחמה לא יוכל לבנות לבל יקשה לו חירם מה לך לבנות בית לשם ה' מה שלא בנה אביך לזה הודיע שדוד לא היה יכול לבנות בית לשם ה' מפני המלחמה ור"ל יכול היה אלא שלא היה רשאי מפני המלח' ור"ל כי לא נצטוינו לבנות בית המקדש בהיות מלחמה אלא אחר המנוחה כמש"ה והניח לכם מכל אויביכם וגו' אזי לשכנו תדרשו וגו' א"ד ז"ל:

אך לפי דרכינו יאמר נא ישראל באופן אחר והכונה עמ"ש ז"ל הובא בילקוט תהלים רמז תשכ"ב בפ' ריבה ה' את יריבי אמר דוד הבה לנו עזרת מצר אמר לו הקב"ה דוד עסוק בתו' ואני נלחם במלחמיתיך וכן משה אמר ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' אתם עוסקים בספר ואני נלחם מלחמתכם ע"כ:

והנה בודאי צ"ל דמה שציוה האל ית' לדע"ה שיעסוק בתורה היינו שיהיה מרבה כל מה דאפשר תמיד כל הימים יום ולילה ועי"ז האל ית' לוחם מלחמותיו דאין סברא לומר דמה שציוה לו האל ית' לדוד שיעסוק בתורה היינו שיקבע עתי' לתורה דלזה לא היה צריך דהע"ה זרוז דמלך חסיד כמותו ודאי יעסוק בתורה לקיים מצות לא ימוש וגו' למר כדא"ל ולמר כדא"ל כחש"ל אלא ודאי הכונה כמ"ש דהיינו שיעסוק בהתמדה ובענין ת"ת דתינוקות שב"ר דכולי יומא צריכים ללחוד בתורה וכדכתיבנא:

ולכן אמר שלמה שמפני המלחמה אשר סבבוהו אל דוד אביו והוא נצטוה בעסק התורה בהתמדה להכניע האויב עד תת ה' אותם תחת כפות רגליו דין גרמא ליה לדוד אבי שלא נתעסק בבנין הבית דכיון דהיה עוסק בתירה בהתמדה לא היה יכיל לבנות הבית שכן בדין דאין מבטלים ת"ת דתדיר ולא פסיק אפי' לבנין מהמ"ק:

ברם עתה כי הניח ה' לי מסביב ואין לי עוד מלחמות יכול אני לבנות הבית דעסק התורה אינו מעכ' אותי דכיון שאין לי מלחמות לענין עסק התורה אני יוצא י"ח למר כדא"ל ולמר כדא"ל כאמור בדבר מועט ואח"כ אני עוסק בבנין בהמ"ק ואף דמצוה להרבות בעסק התורה כל כחה דאפשר וכל חפצים לא ישוו בה מ"מ כיון דמצות בנין בהמ"ק מצוה דא"א לעשותה ע"י אחרים מן הדין עושה המצוה וחוזר לתורתו:

עוד נאמר מעין האמור הא דאמר מפני המלחמה הכונה דר"ל דעסק התורה דנצטיוה דהע"ה וא"ל הקב"ה עסוק בתורה ואני נלחם מלחמותיך היינו עסק התורה של רבים וזכותה וזכות הרבים אגיני מגנא שהקב"ה לוחם מלחמותיו ונר' דע"ז אמר דוד הע"ה פדה בשלום נפשי מקרוב לי כי ברבים היו עמדי ור"ל שהקב"ה פדה נפשו מקרוב דהייני מן המלחמה הבאה עליו וזאת עשה לו השי"ת בשביל הרבים שהיו לומדים עמו בישיבה בעת המלחמה:

והשתא כיון דת"ת שנצטוה דוד בשעת המלחמה היינו עסק התורה דרבי' הנה עכ"ל דאין בנין בהמ"ק דוחה ת"ת של רבים וההכרח לזה שהרי אשכחן דת"ת דרבים גדול מעבודה כמ"ש בפ"ק דמגילה דפריך תלמידא אמאי דקאמר דסמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה ק"ו מעבודה דמבטלינן ופריך עבודה חמורה מת"ת והכתי' ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנ' איש עומד לנגדו וגו' א"ל אמש בטלתם תמיד של ב"ה ועכשיו וכו' א"ל על איזה מהם באת וכו' ל"ק הא דרבים והא דיחיד ע"כ כלו' ות"ת של יהושע של רבים היה ולהכי גדול מעבי':

ומעתה כיון דאשכחן דת"ת דרבים אין עבו' דוחה אותה כ"ש דאין בנין בהמ"ק דוחה אותה שהרי עבודה דחמירא דדחייא שבת אינה דוחה ת"ת דרבים כ"ש בנין בהמ"ק דקיל מעבודה דלא דחי שבת כמ"ש בשבועות דט"ו ובפ"ק דיבמות דאין בנין בהמ"ק דוחה:

וא"כ זאת היתה כונת שלמה הע"ה באומרו לחירם אתה ידעתי את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' מפני המלחמה ור"ל דכיון דהיה עוסק בתורה דרבים משו"ה לא נתעסק בבנין הבית דכן בדין דאין מבטלין ת"ת דרבים מפני בבהמ"ק מק"ו מעבודה כמ"ש ואולם עתה כי הניח ה' לו מסביב ואין לי עוד מלחמות ואין אני עוסק בתורה דרבים דאין אני צריך להכניע אויבי בעסק התורה דשלי"ת אין שופ"ר וע"כ יש לי פנאי לעסוק במצות בנין בהמ"ק והנני אומר לבנות בית לשם ה':

והנה בענין מע' בהכ"נ ידוע שהוא מקדש מעט וידוע מאמר ר"י מי איכא סבא בבבל וכו' וקו' המפ' דאיך יתוקן הפ' דלמען ירבו והתי' עמ"ש רז"ל דבכל בה"כ צריך שיהי' אבן א' מבהמ"ק ודו"ק ובזה יובן הפ' צדיק כתמר וגו' שתולים בבית ה' וגו' עוד ינובון איך שיהיה נחזור לעניינינו וראיתי לה' עבודת ישראל וכו' עיין בנייר:

והואיל ואתו לידן אלה מקראי קודש של שלמה וחירם כשבקש לבנות הבית נימא בהו מלתא בע"ה וז"ת. וישלח שלמה אל חירם לאמר אתה ידעת אח דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו מפני המלחמה אשר סבבוהו עד תת ה' אותם תחת כפות רגליו ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב אין שופ"ר והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלהי כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי:

ועתה צוה ויכרתו לי ארזים מן הלבנון ועבדי יהיו עם עבדיך ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר כי אתה ידעת כי אין בנו איש יידע לכרות עצים כצידונים:

ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה וישמח מאד ויאמר ברוך ה' היום אשר נתן לדוד בן חכם על העם הרב הזה וישלח חירם אל שלמה שמעתי את אשר שלחת אלי אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים:

עבדי יורידו מן הלבנון ימה ואני אשימם דוברות בים עד המקום אשר תשלח אלי ונפצתים שם ואתה תשא ואתה תעשה את חפצי לתת לחם ביתי:

ויהי חירום נותן לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים כל חפצו:

ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חטים מכולת לביתו ועשרים כור שמן כתית כה יתן שלמה לחירם שנה בשנה ע"כ:

והדקדוקים שבפסיקים אלו הן רבים הלא מראש לנו לדעת קו' הראשו' שכתבנו לעיל דלאיזה צורך הוכרח להאריך שהע"ה ולאמר אתה ידעת וגו' ולא אמר לו בקיצור צוה את עבדיך וגו' ועוד לאיזה צורך הוצרך לומר לו לחירם כאשר דבר חל דוד אבי בנך אשר ישב תחתיך לאיזה דבר הוכרח להודיע שכה דבר ה'. גם אומרו ועתה צוה ויכרתו לי ארזים תיבת לי שפת יתר. ומה גם אומרי ושכר עבדיך אתן לך תי' לך יתור נפיש. ועו"ק מאי דקאמר כי אתה ידעת כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים אין לו טעם דמאחר שלא נחסר דבר ממלכות שלמה א"כ אף אם אמת היה הדבר שלא נמצא מי שיודע לכרות עצים למה לו לגנות חסרון זה לחירם יכחידנה תחת לשונו ולימא ליה כי אנכי ידעתי כי עבדיך יודעים לכרות עצים וממילא יובן החסרון וככתוב בד"ה כ"ב ויתכן שיובן הענין למעליותא דאף דיש בעבדיו שיודעים לכרות עצים מ"מ כיון שהמלאכה מרובה לבנין הבית לא הוצרך לשלוח שהע"ה מעבדיו כיון שיש בעבדי חירם שיודעים לכרות עצים וצל"ד לאיזה צורך הוצרך שהע"ה להודיע החיסרון הזה בפירוש הלא דבר. גם י"ל מה חכמה היה בדברי שהע"ה בשאילתו מחירם עצי ארזים עד שבירך חירם ואמר ברוך ה' אשר נתן לדוד בן חכם יושב על כסאו. גם איכא למידק בתשז' חירם באו' שמעתי את אשר שלחת אלי תי' אלי יתירה גם אומרו אני אעשה חפציך בעצי ארזים ובעצי ברושים נדרש ללא שאלוהו כי שלמה לא בקש ממנו רק עצי ארזים ולמה לו להוסיף גם עצי ברושים ואם כונת חירם לעשות את בקשתו גם בעצי ברושים שהם יותר חשובים א"כ מדוע לא שאל שלמה ג"כ מזה המין:

ואולם לקושיא זו אשכחנא לה פטרי כי מה שהוסיף חירם בדבריו גם עצי ברושים לא למעליותא נתכוין אלא לגרועי הוא דאמר כי שלמה שאל ממנו ארזים סתם וידוע די' מיני ארזים יש כמש"ה בישעיה מ"א ארז שיטה והדם וגו' הוסיפו עליהם חכמי' שלש כמ"ש בבתרא ד"פ ובר"ה דפ"ג וחד מינייהו כסיתא ופירש"י ז"ל שהוא מין עץ העולה בקרקע הים ושמו קוראל ע"ש. וא"כ כונת שהע"ה היתה לשאול ממנו כל מיני ארזים ואפי' אותו הגדל בקרקע הים הנק' קוראל ואו' מן הלבנון קאי לארזים ושאר מינים ולזה פירש חירם דבריו אני אעשה חפציך בעצי ארזים ועצי ברושים אבל לא בארז הנק' קוראל דטריחא מלתא טובא כי אופן עקירתו מקרקע הים קשה מאד כמפורש שם בר"ה וא"כ לא השיבו לעשות לו חפצו גם בארז העולה מקרקע הים משום דבים אשר בארץ חירם אינו מצוי:

וזה שפי' כי שאלת שלמה היתה על כל מיני ארזים ואף על אותו הנק' קוראל נראה שזאת היתה כונת עזרה בד"ה ב' סי' ב' שפי' וכתב שהיתה שאלתו ככתוב שם ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון ופי' המפי' ז"ל דהאלגומים הם הקוראל ואומרו מהלבנון חוזר לארזים ולברושים שזכר בנין עליהם:

וזהו בודאי שהבין עזרא כי באומרו שלמה עצי ארזים סתם היתה כונתו ע"כ המינים ואפי' על הקוראל ולכן פי' בדברי שהע"ה אלגומים ג"כ: וראיתי להרב אבראבנאל ז"ל בפי' לס' מלכי' שהביא פי' המפ' שפי' דאלגומים היינו ארז העולה בקרקע הים ושמו קיראל ודחה פי' לפי שבתשו' חירם לא נמצא זכר לאלגומים ולא נכנסו בכל מלאכת הבנין וע"כ פי' שהם ארזים היותר טובים ואדומים ביותר שלא יבא בהם עפוש לזמן רב ואלו יקראו אלגומים יע"ש:

ולפי דברנו אין לדחות פי' המפרשים ז"ל כי הענין הוא דשלמה בקש גם ארז הקוראל וחירם השיבו שאין בידו לשלם בקשתו כי אם בארזים וברושים ולכן לא נכנסו במלאכת הבנין כי השיבו שאין בידו לעשות חפצו מהטעמים הנז':

ותו י"ל דברי חירם באו' עבדי יורידו מן הלבנון ימה ואני אשימם דוברות וגו' כל הפסיק הזה הוא ללא צורך דלאיזה סיבה הוצרך להודיע איך יוציאם ואשר יביאם וכי עתה תחלת מעשיו של חירם והלא כבר בימי דוד שלח כזאת כדכתי' בשמואל ב' ה' וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד וגו', ועצי ארזים וגו' וא"כ כאשר עשה בפעם הא' כה יעשה עתה ג"כ וא"כ מה זה הוצרך להאריך ואני אשימם דוברות ופי' המפ' נהוגות בקיצור הי"ל להשיב אני אעשה חפציך בעצי וגו':

גם אומרו ואתה תשא שפת יתר כי באומרו אני אשימם דוברות בים ונפצתים שם כיון שינפצם בים יפו ממילא משמע שלא יטפל עוד בהם ושלמה יטפל בהם משם לירושלים גם לנו לדעת השינוי הזה שבדברי חירם כתיב ויהי נותן לשלמה עצי ארזים לשון הווה ובדברי שלמה כתיב ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור וגו' נתן לשון עבר למה זה השינוי:

ואשר אני אחזה להבין כל זה בהקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' בית הבחיר' ה"ה וז"ל אין עושים כל הכלים מתחילתם אלא לשם הקדש ואם נעשו מתחילתם להדיוט אין עושים אותם לגבוה וכו' אבנים וקורת שחצבן מתחילה לבה"כ אין בונין אותן להר הבית ע"כ:

וחזה הוית להרב מוה"ד תנא דאוריתא עמד ע"ד הרמב"ם ז"ל אלו בס' פ"ד בדרך המלך דז"ך ע"ד וכתב שדבריו תמוהים דאיך ס"ל דכלים שנעשו מתחילה להדיוט וכו' וכן קורות ואבנים שחצבן וכו' נאסרו לגבוה בהזמנתו להדיוט והא קי"ל הלכתא דהזמנה לאו מלתא היא:

ועו"ק דתניא בהקומץ רבה דכ"ב ומייתי לה בפ' פרת חטאת על העצים אשר על המזבח ר' אלעזר בן' שמוע או' מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט והקשו לזה והא כתיב ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים ותי' בחדתי ע"כ משמע מהכא דאין נאסרים לגבוה אלא בשמוש הדיוט אבל בהזמנה לא דאלת"ה מאי משני בחדתי הא ארונה הזמינם להדיוט ועשאם מוריגים וכלי בקר וגו' ועוד ממ"ש מה מזבח שלא נשתמש מוכח דלא מתסר גבי מזבח כי אם בשמוש להדיוט דוקא ולא בהזמנה וצ"ע עכ"ד:

ואנכי הדל נלק"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל והן קדם אשא עיני בדברי מרן הכ"מ ז"ל שדברי רבינו הוא מדקתני בתוספתא קורות ואבנים שחצ' להדיוט ומשמע לרבינו דלהדיוט היינו לב"ה דלגבי הר הבית הדיוט קרי ליה ויש לתמוה מי דחקו וכו' יע"ש. מפורש יוצא מדבריו דס"ל כדע' הרמב"ם דהחציבה לשם הדיוט בקירות ואבני' פוסל ואין לבנותם בהר הבית אלא כשחצבן לשם הקדש והיינו משום דס"ל דהך דינא דקורו' ואבנים נאחז בסבך עם הדין הקודם שכתב דאין עושים כל הכלים אלא לשם הקדש:

ולע"ד דברי תימא הם שהרי פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ח' מה' מעילה דין ד' וז"ל כשבונין במקדש אין לוקחים עצים ואבנים מן הקדש ולא בונין את הבנין ע"ד שהוא קדש אלא בונין את הכל מן החול גזירה שמא יהנה בצל הבנין או ישען על אבן או על קורה בשעת מלאכה ובגמ' סוף ולד חטאת אמרו דה"ט דבנוין בחול משום דלא ניתנה התורה למלאכים. ר"ל דבדין הוא דכוליה מקדש בעינן שתהיה עשייתן לשם קדש כדמשמע מדכתיב ועשו לי מקדש לי לשמי אלא משום גזירה שמא יבא לידי מעי' בונין הכל מן החול ואח"כ מקדישין:

ולפי"ז נמצא דטפי עדיף כשחצבן שלא לשם קדש ולא מבעיא החציבה בעלמא אלא אפי' מעשה הבנין ותיקוני בונין הכל מן החול ע"ד שלא לשם קדש וא"כ עכ"ל דמ"ש קורות ואבני' שחצבן לב"ה לאו היינו כמו שהבין מרן ז"ל דחצי' לשם הדיוט פוסל הרמב"ם ז"ל כמ"ש בתוספתא דע"כ ההיא תוספתא נדחה קרי לה הרמב"ם ז"ל משום ההיא דבונין בחול וכו' ומעולם לא הית' כונת הרמב"ם ז"ל לפסול החציבה לשם הדיוט וכונת הרמב"ם ז"ל כמ"ש קורות ואבנים וכו' יש לפרש בע"א וכדבעינן למימר קמן ודברי מרן צ"ע: ואען ואומר דמ"ש שאין עושים כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקדש דוקא כלים נקט ולא שאר מילי דשייכי לבנין בהמ"ק והט' דכיון דבדין הוא דכולי מקדש שתהיה עשייתו לשם הקדש כדאמרי' אלא משים גזירה שמא יבא לידי מעילה בונין הכל מן החול וע"ד שאינו קדש וא"כ בכלים דליכא למיחש בהו שמא יבא לידי מעילה בשעת עשייתן דהא אין הכלים מתקדשים ומועלים בהם אלא עד אשר ישרתו בם בקדש תלאן הכתוב בשירות וכמ"ש הרמז"ל פ"א מה' כלי המקדש לכן בעי עשייתן לשם הקדש:

ומ"ש ואם נעשו להדיוט אין עושין אותם לגבוה לאו היינו דנאסרו משום שהזמינם להדיוט דודאי דהזמנה לאו מלתא היא רק נאסרו משום שנעשה בהם מעשה שנעשו כלים ונגמר תקונם לשם הדיוט ובכלים דלא שייכא בהו מעילה עד אשר ישרתו בם בקדש בעינן שתהיה עשייתן לשם הקדש כמדובר: ומ"ש קורות ואבנים שחצבן לבה"כ לאו משום דבה"כ קי"ל לגבי הר הבית והדיוט קרי ליה כמ"ש מרן ז"ל אלא הטעם משום ההיא דתנן בנדרים פ' השותפים הריני עליך חרם ואת עלי ב' אסורים וב' מותרים בדבר של עולה בכל כגון הר הבית והעזרות וכו'. כלומר דהפקר נינהו ולא דשותפים ואסירי בדבר של אותה העיר כגון הרחבה מרחץ וב"ה וכו' כלו' דכיון דשותפים הן בעיר אוסרים זע"ז ופס' הרמב"ם ז"ל פ"ז מה"נ ועיין בלח"מ ובט"ז י"ד סי' רכ"ד ובתיו"ט במ' נדרים מ"ש בישוב דברי הרמב"ם ז"ל יע"ש:

ומשו"ה פסק דקירו' ואבנים שחצבן לבה"כ דשותפים אין לבנותם בהר הבית שלא מדעת כולם כי אם נבנה שם קורות ואבנים שחצבן לבה"כ דשותפין יהיו נכשלים בעון נדרים וחרמות כשיאמר אדם לחבירו הריני עליך חרם ואת עלי דאסורים בבה"כ ומותרים בהר הבית משום דהפקירם ב"ד ובודאי דאין ב"ד מפקיר אלא דבר שמביא אדם לדעתו להר הבית דאדעתא דיפקירו ב"ד הר הבית הביאו אבל דבר של שותפים כיון דאחד מן השותפים לא הביאו מדעתו לא הוי הפקר דמעיקרא מאן מחיל ליה להר הבית אלא כל היכא דאיתיה ברשותיה דמארי איתיה ודו"ק:

ולפי"ז נמצ' דמעול' לא פסל הרמב"ם החציב' לש' הדיו' וכדמשמע מדברי ר"א ן' שמוע מה מזבח שלא נשתמש בהם הדיוט אף עצים דמשמע דמשימוש ואילך הוא דמתסרי אבל מקמי הכי אף שחצבון לשם הדיוט ועשה בהם איזה תיקון לשם הדיוט לא מיתסר ואדרבא כך הוא הדין לחצבון שלא לשם הקדש שלא יבא לידי מעילה וכמ"ש הרמב"ם בה' מעילה דעושין אותם מן החול כדי שלא יבואו לידי מעילה:

וא"ש ההיא דארונה דמוריגין וכלי הבקר דאף דעשאן לשם הדיוט כיון שלא נשתמש בהם עדיף טפי לעשותן לשם הקדש ולא לעשותן מתחי' לשם הקדש כדי שלא ימעלו בהם ודוקא בכלים דאין מועלים בהם עד אשר ישרתו בם הוא דכתב הרמב"ם ז"ל דאין לעשו' תחילה אלא לשם הקדש כאמור ודוק: וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בס' ק"ס שפירש דמ"ש רבינו קורות ואבנים שחצבן לבה"כ וכו' הע' דאין עושים אותם להר הבית הוא משום דחמיר קדושת בה"כ מקדושת הר הבית לפי שבה"כ הוא בית תפילה בקבע יע"ש: ולכאורה יש סמך לפי' זה של הרב ז"ל והוא דאשכחן דקדושת בה"כ מדמו לה רבוותא לקדושת בהמ"ק כמ"ש המרדכי ז"ל משם מוהר"ם בפ"ק דשבת הובאו דבריו בב"י א"ח סי' קנ"א לענין עליה שע"ג בה"כ דאית דמדמי לעליות המקדש דקי"ל גגות ועליו' לא נתקדשו ואית דמדמי לעליו' היכל שנתקד' מדכתי' ואהיה להם למקדש מעט יע"ש ועין במוהר"י ח"ט חי"ד סי' ח' עמד על דברי מוהר"מ הנז' יע"ש:

ולפי"ז שפיר נוכל לפרש ולומר דדעת הרמב"ם בהני רבוותא דקדושת בה"כ חמור למר בקדושת היכל ולמר בקדושת העזרה וע"כ פסק דאם חצבן לבה"כ אין עושים אותם להר הבית לפי שקדושת בה"כ חמיר טפי וקי"ל מעלין בקדש ואין מורידין וכדברי הרב המבי"ט ז"ל:

ואולם זו היא שק' לפירוש הרב המביט דאף דנימא דהכי ס"ל להרמב"ם דחמיר קדושת בה"כ מקדושת הר הבית מ"מ היינו דוקא בבה"כ שכבר התפללו בו ונתקדש ע"י תפלה בקבע אמנם בחציבה בעלמא לשם בה"כ היאך חשיבי כבה"כ והלא אפי' למ"ד הזמנה מלתא היא הני קורות ואבנים מידי דהוו בטווי לאריג וליכא מאן דאסר וכמ"ש בפ' בני העיר ד' כ"ו אמר רבא האי בי כנישתא אגירה ומשכו' אסור ליבני נמי. אוזופינהו אסיר הני מילי בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה ואפי' למ"ד הזמנא מלתא היא ה"מ כגון האורג בגד וכו' ועין בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ע:

ברם כדי לקיים דברי הרב המבי"ט ז"ל אפש' לפר' עמ"ש מורינו הרב הגדול מוהרח"א ז"ל בס"ה מק"ק דקכ"ד וז"ל למה שהק' מרן ז"ל בכ"מ פי"א מ"ה תפלה משם הרמ"ך ז"ל עמ"ש שם הר"מ ז"ל גבו מעות לבה"כ אין משנין ואמאי אין משנין הא הוו בטווי לאריג ואפי' בלבנים אמרי דלית בהו שים קדושה כ"ש שגבו מעות וכו' יע"ש:

ועוד הוק' לו להרב מק"ק דלפי פסק הרמב"ם דגבו מעות אין משנין והיא מימרא דרבא בגמ' פ' בני העיר עלה דמתני' דקתני וכן במותריהם אמר רבא ל"ש אלא מכרו והותי' אבל גבו והותירו מותר ומשמע ליה להר"מ דגבו ולא קנו אסור. וגם ההיא מימרא דבלי בני חדתי מותר משים דהוו כטווי לארוג היא מימרא דרבא ונמצאו תרי מימרי דרבא סתרן אהדדי וליישב זה וגם קושיית הרמ"ך ז"ל תי' וז"ל ורבינו שלא חלק בלבנים להתיר החדשים ה"ט דמאחר דגבו והותירו מותר אבל גבו ולא קנו מהם למה שגבו איסר רבא ה"ה החדשים וצ"ל דמ"ש ה"מ בעתיקי סתמא דש"ס אמרי ולא רבא. דלא ליפלוג דידיה אדידיה עכ"ד:

ועפי"ז הנה נכון ושפיר מצינן לפרש כמ"ש הרב המבי"ט דמ"ש קורות ואבנים שחצבן לב"ה אין עושי' אותם להר הבית משים דחמיר קדושת בה"כ עיין להרב ש"י ז"ל פ' פקידי שהביא דברי האגודה בפ' הקומץ עמ"ש שם מה מזבח שלא נשתמש בו וכו' אף עפ"י וכו' שאין לקנות מעילין שנשתמש בהם הדיוט כתב עוד ראיתי בתשו' חות יאיר סי' קכ"א הביא דברי האגודה הנז' וכתב דע"כ לא אסר האגודה אלא בדבר דלא משתנה אבל בדבר המשתנה בשנוי מעשה ואף דהוו קורות ואבנים ועדין לא נבנו בבה"כ אית בהו קדושה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דאף בגבי מעות ס"ל דאין משנין וכ"ש קורות ואבנים:

וראיתי להרב בתי כהונה ז"ל בבית ועד ד' ס"א עמד ע"ד הרמב"ם ז"ל במ"ש קורו' ואבנים אין עושים וכו' והאריך למעניתו בביאור דבריו יע"ש. ומדי עוברי ע"ד קודשו חזינא ליה להרב ז"ל דעלה ונסתפק במ"ש הרמב"ם ז"ל אין עושים כל הכלים מתחלתם אלא לשם הקדש ואם נעשו מתחילה וכו' וז"ל ומסתפק אני אם התיך את הכלי שנעשה להדיוט ועשאו מחדש לגבוה אי מהני כי ממ"ש מתחלתן וכן ממ"ש אם נעשו וכו' אין עושין אותן לגבוה משמע דכל דנעשה מתחילה להדיוט אינו חוזר ונראה עוד לגבוה ויש צד לומר דלאו דוקא ע"כ:

ואני שמעתי ולא אבין ונפלאה דעת ממני דמאי מספקא ליה למני"ר דכגון דא מפורש בתורה וזיל קרי בי רב הוא דכלי הדיוט נכשרי' לגבוה ע"י היתוך ולא מבעיא היכא דנעשו להדיוט ולא נשתמשו אלא אפי' נשתמשו אם התיכן ועשאן מחדש יועיל ומראות הצובאות יוכיחו שנעשה מהם כיור וכנו כדכתיב בויקהל ויעש את הכיור נחושת וגו' במראות הצובאות והיינו מראות ממש שרואות בהן כשהן מתקשטים כמ"ש רש"י ז"ל ואעפי"כ נעשה מהם הכיור וכנו וידוע דכיור וכנו הוא מכלי המקדש כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסופה מה' בית הבחירה יע"ש. איברא דממראות הצובאות הוה מצינן למדחי ולומר דשאני התם משום דאין עשויין רק לראות בהם צורת הפנים לא חשיבי כלים כדי שנאמר דהוו כלים שנעשו להדיוט ושוב אין להם תקנה דאין שם כלי עליהם והיינו דומיא מאי דקי"ל לענין ט"ו כלים דתנן בשלהי כלים אספקלריא טהורה ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל דהיינו מראות שהנשים מסתכלות בהם להתקשט ויש להם בית קיבול קצת ואפי"ה אין שם כלי עליו לפי שאינו עשוי לקבל אלא לראות צורת הפנים לאו מידי הוא מה שנעשו ונגמרו תיקונם לשם הדיוט ואינו פוסל מה שנעשו לשם הדיוט רק מידי דחזי לאישתמושי ביה בפועל שרי. הביא ראיה מכאן שע"כ הי' נמלך מרע"ה במראות הצובאות עד שציוהו הקב"ה ליקח מאתם עפ"י הדבור ונדבת טבעת עגיל וכומז לקח מהם בלי פקפוק והטעם. שנעשה בהם מעשה והותרו ונשתכח שמם מעליהם ואפ' את"ל דמכי הדר עביד להו כלם כדמעיקרא כבר חדשות באו לכאן כמ"ש בפ' הגוזל לבינתא ועבדה עפרא וכו':

ברם עינינו הרואות דבכלל התרומה למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו כתוב שם בפרשה כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב הרי שאעפ"י שכל אלו הם כלים שנעשו ונשתמשו בהם הדיוט קבלו אותן למשכן ובודאי דה"ט משים דכיון דיש תקנה להכשירן ע"י היתוך ולעשותם מחדש לשם ה' מהני ופשוט ואין מקום ליכנס לבית הספק והוא תמיהא גדולה על הרב הנז' ודוק. ולדידי נראה לפת"ד דספקו על הרב ב"ך ז"ל הוא כשהתיך הכלי שנעשה להדיוט ויחזר ועשה אתו כלי בעצמו כקומתו ומדתו מחדש אי אמרינן דלגבי מיהא אפשר כיון דחזר לקביעותו הראשון ולא פקע שם הדיוט מניה או לא. אבל ודאי דלפניו נגלו כל הני קראי דמשכן דנדבות הנשים והנך שאנו דעשו כלים אחרים וק"ל מעט עכ"ל:

לכל הדברות ולכל האמירות הניתנין למעלה בפי' דברי הרמב"ם ז"ל למדנו דקירות ואב' שחצבן מתחילה להדיוט הנה לפי מה שהבין מרן ז"ל בכונת הרמב"ם אסירי לגבוה אפי' בחציבה בעלמא לשם הדיוט ולפי מה שכתבנו והוכח' ממ"ש הר"מ בפ"ח מה' מעילה עושין הכל מן החול, לשם חול אינו פוסל וקושיותיו של הרפ"ד מסייע לן דלא בעי שיעשה לשם קדש ודוקא גבי כלים דלית בהו מעילה עד אשר ישרתו בם בקדש בעינן לשם הקדש אבל מידי דאיכא משום מעילה משעה שמקדשן כגון קירות ואבנים אדרבא עדיף טפי לעשותם שלא לשם קדש כדי שלא יבואו לידי מעילה ומעולם לא פסל הרמב"ם ז"ל חציבה לשם הדיוט וכדכתיבנן:

עוד נקדים סברת הרמב"ם ורבותיו ז"ל בפי"א מה' מכירה ה"ך חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך ה' שנים אעפ"י שקנו מידו לא ישתעבד דזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתן במתנה ע"כ. ושני המאורות ה"ה הרב בני שמואל והרב פ"מ סי' ל' כתבו דע"כ לא סבר הרמב"ם ז"ל הכי אלא דמתחייב בדשא"ק בלא כסף ובלא מחיר אם נתן לו שום מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא דשאב"ק ס"ל דחל החיוב דאגב זוזי גמר ומקני ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב"ם ז"ל אלא במתחייב בכדי ע"כ:

וראיתי להרב תנא בס' מש"ל ז"ל שם דאחר שהביא סברת הרבנים ז"ל הנז' הביא לנו מן החדש משם הריטב"א ז"ל דס"ל דדעת הרמב"ם ז"ל דבכל ענין אינו מתחייב בדשאב"ק ולא שאני ליה להרמב"ם ז"ל בין קבל ממנו שכר או מתחייב בכדי וחיזק הריטב"א האי סברא מל' הרמב"ם דה' מכירה יע"ש. וכתב עוד ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפי"ה ס"ל לרבינו שאם ערב בדבר שאב"ק ונתן על פיו פטור אלא ודאי לא שנא וכו' יע"ש: ולפי קוצר המשיג ועומק המושג לא ירדתי לסוף דעתו הרחבה של הריטב"א ז"ל במ"ש ועוד ערב יוכיח שהלוהו על אמונתו דמאי ראיה מייתי מערב שהרי האי טעמא דמשום דעל אמונתו הלוהו גמר ומשעבד נפשיה הוצרכו בש"ס לאומרו כדי לסלק האסמכתא דאיכא בערב דסתם ערבות הוי אסמכתא וכמ"ש בסו"ף גט פשוט וא"כ דיינו דבהאי טעמא אנו מסלקין ענין האסמכתא גם לא יפה כחו לסלוקי תרתי לריעותא האסמכתא דבעלמא לא קנייא וגם מתחייב בדבר שאין שב"ק שאינו משתעבד דטעמו שאינו משתעבד לאו משום אסמכתא אלא משום דהוי כמו מתנה ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל וא"כ אף דנימא דסבר הרמב"ם דהיכא דמקבל שכר חל עליו השעבוד וכמ"ש הרבנים הנז' הנה ערב שאינו מתחייב שאני דאיכא תרתי לריעותא כדאמרן ולא מהני טעמא דעל אמונתו הלוהו גם להחשב כאילו קיבל שכר על חיובו כדי שנאמר דחל החיוב בדשא"ק אלא הו"ל כאלו נתחייב בכדי בדשא"ק שאינו משתעבד דלא חל החיוב ודי במ"ש דמהאי טעמא מסלקינן האסמכתא ולזה הס' נוטה הבו דלא להוסיף עלה וכעת דבריו צל"ע: למדנו מזה דלדעת הרמב"ם ורבותיו דס"ל דמתחייב בדשא"ק שאינו משתעבד הנה לדעת הריטב"א ז"ל בכל ענין אמרה הרמב"ם ז"ל ואף אם קבל שכר לא נשתעבד ולדעת הרבנים הרב כ"מ והרב ב"ש לא אמרה הרמב"ם אלא במתחייב בכדי אבל אם קבל ממנו שכר שום מה אגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה עוד נקדים מ"ש הרב בנימין זאב ז"ל בסי' ר"פ על ראובן שהיה לו בן יחיד ונפל למשכב וקרא לרופא א' מובהק לרפאתו ונדר לו חמשים פרחים אם יתרפא. ונתרפא הנער וביקש הרופא הן' פרחים וראובן מסרב ואו' שיתן לו שכר הראוי לו ולא מה שנדר והשיב דהדין עם הרופא ממ"ש הסמ"ג עשין ע"ד מעשה באחד שנגנב ממונו ונדר ק' דינרים לא' שיעשה בהשבעת שדים שידע מי גנבו וכן עשה והצליח ולא רצה בעל הממון לפרוע וחייבו ר"י לשלם כולם וכן כל כיוצא בזה וכן לענין הרפואות דרך ב"א לתת דמים מרו' ע"כ דברי הסמ"ג. ומכאן דן את הדין שחייב זה לפרוע כל מה שנדר ואפי' שלא ציער עצמו הרופא אלא באמירתו ציוה לעשות כו"כ חייב וכו':

ובסו"ד כתב וכ"ש דהוגד לי דראובן זה ת"ח הוא וחזקה על חבר שאינו משנה בדיבורו וכו' ולאו דוקא ת"ח ותיק אלא אפי' מי ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום וכו' יעו"ש ועיין לה"ה פי"ב מה' גזילה ואבידה שכתב משם הריטב"א ז"ל דלענין רפואות יש לשלם כמו שהתנה דחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה יע"ש והביא דבריו מרן ז"ל בס' הקצר י"ד סי' של"ו ס"ג ומור"ם בהגה ח"מ סי' רס"ד ס"ז יע"ש:

נמ"ל דדבר שהוא חכמה כגון ענין הרפואו' והשבעת שדים יש לנו לשלם כמו שנדר דחכמתו מכר לו והחכמה שוה דמים הרבה ועוד למדנו דהיכא דהחיוב היא בת"ח אף שמן הדין מצי פטר נפשו יש להחמיר עליו לחייבו דחזקה על החבר שאינו משנה דיבורו וגמר ומשעבד נפשיה אפי' שפטור מן הדין: וכהאי סברא אשכחנא לה ג"כ למוהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"מ סי' ס"ט דהעלה הרב שם בסוף תשובתו לענין נדון דידיה דמיירי במתחייב בדב' שלב"ל דקי"ל דאין אדם מקנה דשב"ל ואדם, מתחי' בדשל"ב כתב דכיון דהמתחייב הזה הוא ת"ח אפי' שלא בלשון חיוב מתחייב בדשל"ב כיון שיודע דדשלב"ל אינו נקנה מסתמא אינו מאנהו אלא חזקה עליו שנתחייב ונשתעבד גופו לתתם ע"כ:

עוד נקדים סברת רבוותא דסברי בענין אם אסמכתא דאין אסמכתא אלא בתולה בדעת פצמו לפי שהוא בוטח בדעתו וסבר לעשות מה שאמר ולפיכך אינו מתנה בדוקא אבל תולה בדעת אחרים אין בזה משום אסמ' דבדוקא מתנה עיין במרן ב"י ז"ל סי' ר"ז מחו' מ"ו :

ונקדים עוד מה ששאל הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' ס' על ראובן שמכר חפץ לשמעון שוה ב' בח' והתנו בניהם זמן הפירעון לכשתב' חומת טבריא ת"ו במאמר המלך יר"ה ועתה נבנתה חומת טבריא בשלימות כמו שהתנו. וראובן מוציא על שמעון שטר מקויים שחייב לו ח' לזמן בנין חומת טבריא וכבר נבנית א"כ יפרע לו. ושמעון טוען כי לא היה שוה מה שנתן אלא דבר מועט ושהיה דרך התול ושחוק כי לא חשב שתבנה חומות טבריא עד שיבא המשיח והיתה אסמכתא. יורינו רבינו והשיב הרב ז"ל דאיכא לדמויי לדיני אסמכתא דהו"ל כאומר כל אם לא תבנה חומת טבריא זה החפץ שנתתי לך לא אתבע ממך דבר ואם תבנה טבריא תתן לי יותר ממה שאני נותן לך והוי כאסמכתא ולא קני אפי' כתב עליו שטר מקויים ואפי' דלא קאמר לשון אם. הוי אם אסמכתא:

ומעתה נבא לכונת הפוסקים דהנה שהע"ה נדר לחירם בעד שכר הפועלים אשר יכרתו הארזים ובעד עצי הארזים עצמם כי הם ביער הלבנון שבארץ חירם. יותר ויותר מכדי שכרם ומכדי שויים שכן כתיב ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר ותי' לך יתר, שם רמז דתרתי קאמר דמלבד כי נתון אתן פעולת העבדים בעד מה שכורתים הארזים עוד בה גם לך אתן ככל אשר תאמר בעד הארזים עצמן כי שלמה מרב חיבתו ושמחת לבו על בנין הבית נדבה רוחו לתת ולפרוע פי שנים שוה מנה במאתים:

ברם פן יחוש חירם שאין בחיוב הלז ממש מצד הדין דהו"ל אסמכתא סמך דעתו לעשות מה שאמר אבל לא גמר בדעתו ואף שיבנה הבית כמו שסמך דעתו יכול אח"כ לבא בטענ' עם חירם דכה"ג לאו דינא ולא חל החיוב דהוי אסמכתא שנתחייב יותר מכדי שכר ושווי הארזים ותולה השכר לעתיד דהיינו לזמן בנין המקדש שכן נדר לו אתן לך ככל אשר תאמר כלו' לאחר גמר הבנין והיינו כאומר כל אם יבנה המקדש על ידי אתן לך ככל אשר תאמר ואם לא יבנה לא אתן לך כלום והיינו כעין אותה שאלה של המבי"ט ז"ל על מי שמכר שוה ב' בח' לזמן בנין חומת טבריא ונבנתה וטען כי לא חשב שיבנה עד שיבא משיח ופ' הרב דהוי אסמכתא דהו"ל כאו' כל אם לא תבנה וכו' וה"ן הוי אסמכתא כי יאמר המלך שלמה שלא חשב שעל ידו יעלה הבנין בדוקא אחר שדוד אביו עם היותו גבור ואיש מלחמות וידו בכל לא בנה הבית ולא טוב אנכי מאבותי ומי אנכי אשר אבנה בית לשם ה' ומי כמוני אשר על ידי יעלה הבנין בדוקא וא"כ הוי אסמכתא דהו"ל כאומר כל אם יבנה המקדש על ידי אתן לך וכל אשר תאמר ואם לא יבנה לא אתן לך ואפי' שלא אמר לשון אם הוי אסמכתא כמ"ש:

לכן כדי לסלק טענה זו לבל יחוש עליה כלל ועיקר הקדים שלמה בחכמתו וכה דבר אליו אתה ידעת אח דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' מפני המלחמה ור"ל יכול היה אלא שלא היה רשאי מפני המלחמה ור"ל שלא נצטוה לבנות בהמ"ק בהיות מלחמה אלא אחר המנוחה כמש"ה והניח לכם מכל אויבכם וגו' לשכנו תדרשו כמשז"ל ועתה הניח ה' לי מסביב אין שופ"ר כלו' ואין לי דבר שמונע הבנין דשלי"ת עתה עת רצון היא ואין ספק שבודאי יעלה הבנין על ידי וליכא למיחש בחיוב הלז משום אסמכתא כאמור:

והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלהי כאשר דבר ה' אל דוד אבי בנך וגו' כונתו לומר ברם דין זה אין בו משום אסמכתא והט' כי מה שהנני אומר לבנות בית לשם ה' לאו היינו שאני תולה הענין בדעת עצמי אלא כאשר דבר ה' אל דוד אבי בנך וגו' והואיל שכן תולה בדעת המקום ב"ה הרי כתבנו משם מקצת רבוותא ז"ל דאין אסמכ' אלא בתולה בדעת עצמו וסבור שיעשה מה שאמר ולפיכך אינו מתנה בדוקא אבל בתולה בדעת אחרים גמר ומשעבד נפשיה וא"כ כ"ש וק"ו שאני סומך על אדון הכל כי הוא אלהינו דבר אל דוד אבי בנך וגו' ולכן בדווקא אני מתנה כי אין ספק. כי כה יעשה אלהים ודבר אלהינו יקום לעולם ואין לחוש כלל לדין אסמכתא:

ועתה צוה ויכרתו לי ארזים וגו' כלו' שמ"ת דנהי' דמשום אסמכתא אין לחוש מהטעמים הנז' מ"מ עדין איכא למיחש שאין בחיוב הלז ממ"ש הרמב"ם ז"ל ורבותיו דכל המתחיב בדבר שא"ק לא משתעבד ואפי' בקנין ולס' הריטב"א ז"ל בכל ענין אמרה הרמב"ם ז"ל אפי' אם קבל ממני שכר לא משתעבד. ואפי' לפי סברת הרבנים הנז' דס"ל כשקבל ממנו שכר משתעבד הנה בחיוב הלז הוי דבר שא"ק כדכתי' אתן לך ככל אשר תא' והו"ל כחיוב בכדי כי הארזים אשר יתן חירם לבנות בית לשם ה' לא יכול שלמה ליהנות מהם יען דמשעת כריתתן וחציבתן מוקדשים הם ועומדי' לשם ה' דחציבתן בעי' לשם קדש ולא לשם הדיוט וכמ"ש הרמב"ם ז"ל קורות ואבנים שחצבן מתחילה לשם בה"כ אין בונין אותם להר הבית וכמו שהבין מר"ן ז"ל דבה"כ לגבי הר הבית הדיוט קרי לה וכ"ש לשם הדיוט ממש דאין לבנות בהר הבית לדעתו וא"כ כיון שהחיוב הוי דשא"ק ובכדי דשלמה לא יוכל ליהנות מהם הנה כ"ע מודו לדעת הרמב"ם ורבותיו ז"ל דבכה"ג לא משחעבד:

לז"א שהע"ה ועתה צוה ויכרתו לי ארזים תי' לי דייקא כלו' הכריתה תהיה לי לשמי ולא לשם גבוה וחדית ליה דאדרבא בקורות ואבנים דמשעה שמתקדשים מועלים בהן לכן בי' שתהיה החציבה שלא לשם קדש כדי שלא ימעלו בהם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בונין הכל מן החול וכו' ודברי הרמב"ם שכ' קורות ואבנים וכו' לא לענין הזה נתכוון כמש"ל וכיון דלא בעינן הכריתה לשם ק' אלא לי לשמי א"כ לא הוי חיוב בכדי כי אני מקצ' הארזים לעצמי לעשות מהם מה שלבי חפץ אלא שזה חפצי דאח"כ אני מקדישן לגבוה וע"כ הרי אני בריא בחיובא לפרוע ככל אשר תאמר לפי ס' הרבנים הנז' בדעת הרמב"ם דכשמקבל שכר משתעבד בדשא"ק ודלא כהריטב"א ז"ל כמ"ש: אמר עוד כי אתה ידעת כי אין בני איש יודע לכרות עצים כצדונים כלו' דמלבד כל האמור לעיל דאין לי מקום לפטור עצמי מצד הדין עוד זאת חיובא רמייא עלי מצד אחר לפרוע פרעות ואפילו כי נדרתי יותר משכר עבדיך יען אתה ידעת כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כלומר וחייב אני בזה מידי דהוה אדברים שרגלי' ליתן עליהם הרבה כגון חכמת הרפואה וכיוצא דחייב ליתן לו כל מה שהתנה דחכמתו מכר לו כמ"ש ה"ה משם הרשב"א ז"ל והסמ"ג וה' בנימין זאב ודכוותה בחיוב שנתחייבתי לך לתת יותר מכדי שכר פעולה חל החיוב אחרי כי אין בנו איש יודע וזה מצוי אצלך נמצא שחכמה אתה מוכר והחכמה שוה דמים רבים ובדין הוא שתטול שכרך הרבה מאד:

א"ע ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה וישמח מאד ויאמר ברוך ה' אשר נתן לדוד בן חכם הכוונה כששמע את דברי שלמה שהוא נושא ונותן בדבר הלכה לבל יחוש חירם לשום ענין ע"ד שכר הארזים ושכר הפועל' שיבא אח"כ בטענה לפטור עצמו מצד הדין וכשראה זה ושמ' בלבו ובא להוסיף הוא דאפי' אם ימצא איזה צד ואופן לפטור עצמו מצד הדין אפי"ה שהע"ה אחר היותו חכם ומבין מדעתו חייב דבת"ח יש להחמיר עליו לחייבו אפי' דמצד הדין פטור כמ"ש הרב כ"ז:

א"ע וישלח חירם אל שלמה שמעתי את אשר שלחת אלי אני אעשה את כל חפציך בעצי ארזים ובעצי ברושים עבדי יורידו מן הלבנון ימה ואני אשימם דוברות בים הכונה אמת כי שמעתי אשר שלחת אלי שרצונך שאשלח לך כל מיני ארזים ואפי' אותו שעולה בקרקע הים הנק' קוראל ברם איני יכול לעשות חפציך כ"א בעצי ארזים וברושים והוא באותם שעבדי יורידו מן הלבנון ימה בארזים שהם עולים בלבנון ואין צריך אלא להורידן ימה ואני אשימם דוברות. ברם אותם שעולים בקר' הים דצריך להעלותם מקרקעית הים אין אני יכול להביאם לך:

א"נ שמעתי את אשר שלחת אלי פי' שאמרת לי ושכר עבדיך אתן לך הי' לך יתירה לרמוז לי דחוץ ממה שתתחייב לי שכר עבדי שכורתים אותם עוד זאת תתן שכר לדידי בעד דמי הארזים שהם בארצי ואני אומר אני עשה חפציך בעצי ארזים ובעצי ברושים בחינם דאני מפקירם לך וביני ובינך מה היא אבל כדי להיות זוכה ליטול שכר מן הדין ולא ע"ד מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסוולי באפיה. עבדי יורידו מן הלבנון ימה ומשם יתפרדו הם ואני אטפל בהם ואני אשימה דוברות בים והנהיגם עד ים יפו ובזה אקח שכרי מן הדין:

ואומרו ואתה תשא ואתה תתן לחם ביתי ר"ל בההיא הנאה שאתחייב להביאם עד ים יפו אחת שאלתי בל תאחר שכר פעולתי עד אשר תבנה המקדש שכן אמרת ושכר עבדיך אתן לך כלו' באחרונה אחר גמר הבנין וכאמור לעיל רק אחלה פניך שאתה תשא ואתה תתן ר"ל כשתשא הארזים להוליכם להעלותם לירושלם תתן אתה לי לחם ביתי:

ושלמה הע"ה מרוב נדיבותו הוסיף על שאלתו ואדרב' הקדים לו שכרו וז"א ויהי חירם נותן לשלמה וגו' ושלמה נתן עשרים אלף כור וגו' ר"ל כי בהיותו נותן ארזים וחוזר ונותן שעדין לא סיפק כל צורכו ושלמה כבר נתן לחירם לחם ביתי של כל השנה וכן כל זמן שהתעסקו עבדי חירם עם שלמה זה היה מעשהו ושלמה נתן בחירם מוקדם כאמור ולז"א נתן . ודו"ק:. וכדי לסיים בכי טיב בענין הגאולה ומה גם שמדבר בענין מע' עי"ק טבת"ו לכבוד הצדי' איתני עולם השוכנים במח"ק ראיתי להביא מאמר הזה דאיתא במ' מציעא דס"ה, ע"ב וז"ל א"ר חביבא אישתעי לי רב חביבא בר סורמקי חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה דלצפרא הוו שפירן עיניה ולאורתא דמין כדמיקלין בנורא א"ל מאי האי וא"ל דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע א"ל בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא (פי' קתדרא) דרבי חייא דלא תסתכל ביה מאי סימנייהו בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי לבר מגוהרקא דר"ח דמנפשיה סליק ונחית לא מצאי לאוקמי אנפשאי אסתקלי ביה אתי תרי בוטיטי (פ' נצוצות) דנורא ומחייה לההוא גברא וסמינהו לעיניה למחר אזלי אשתטחי אמערתיה אמינא מקנייתא דמר מתנינא ואתסאי:

וצ"ל במאמר זה דמה מעלה היא זאת דר"ח דכל הקתדראות של נשמות הצדיקים המלאכים מעלים אותם ושל ר"ח עולה מאיליו ולכאורה נר' דיותר כבוד היה שיעלו אותה המלא' משתעלה היא בעצמה ומה מעלה היא זאת:

וראיתי לרבינו הקדוש האר"י ז"ל בע"ת בשערי העיבורים פ"ד שפי' דאלו המלאכים המעלין כסאות של נשמת הצדיקים הם המלאכים שנחצבו עם הנשמה והכסא נושאת אותם כמ"ש רז"ל הכסא נושא את נושאיו והארון נושא נושאיו ונראה שהמלאכים מעלין את הכסא אבל האמת שהכסא מעלה אותם עד מדרגתן שהמלאך אינו עולה יותר ממדרגתו אפי' נקודה א' ולזה הכסא של ר"ח שהיתה למעלה ממדרגת המלאכים היתה עולה מאליה שלא היו המלאכים יכולים לעלות עמו וזהו שאמר מגרמיה סליק ומגרמיה נחית עכ"ל:

ולעד"ן לתת טעם לזה מדוע זכה ר"ח לכל הכבוד הזה יותר מכל הצדיקים וגם לידע היכן היתה מעלתו שהיה עולה שלא היו המלאכים יכולים לעלות שם אבל יובן בהק' מ"ש שם בגמ' לעיל מזה כי הוו מינצו רבי חנינא ור"ח א"ל ר"ח לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא שדינא כיתנא וגדילנא נישבי [פי' רשתות] וציידנא צביים ומאכילנא בשר' ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא ה' חומשי תורה וסליקנא למתא למקום שאין מלמדי תינוקית ומקרינא ה' ינוקי בה' חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סד' וא"ל עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לתורה דלא תשתכח מישראל והיינו דא' רבי כמה גדולים מעשה חייא ע"כ. נמצא דאומנותו דר"ח היה להרביץ תורה בישראל וללמד תורה לבני ישראל עוד איתא שם בגמ' אר"י כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ע"כ ובודאי נ"ל דזאת הישיבה ש"מ שאמרו אינה הישיבה שיושבין שם הצדיקים דבודאי כמה מיני ישיבות יש למעל' זו למעלה מזו וזו למעלה מזו וזו הישיבה שאמרן היא למעלה למעלה בישיבה של כביכול ויש ראיה מהפסוק שעביא אם תשיב וגו' לפני תעמוד לפני דוקא דהיינו במחיצתו של הקב"ה וא"כ ר"ח שהיה אומנתו בכך ללמד תורה לבנ"י זכה לעלות במעלה הזאת וזהו הט', שלא היו יכולים המלאכים לעלות עם ר"ח דאין להם כח לעמוד בפני השכינה ודוק:

עוד אמרו שם בגמ' אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא א"ל מ"ט נגה ליה למר א"ל אדאוקימנא לאברהם אע"ה ימשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זימניה א"ל ויש דוגמתן בעוה"ז א"ל איכא ר"ח ובניו גזר רבי תעניתא אחתינהו לר"ח ובניו אמר משיב הרוח ונשב זיקא אחר מוריד הגשם ואתא מטרא כי מטא למימר מחייה המתים רגש עלמא אמרי ברקיעא מאן גלי רזייא בעלמא אמרי אליהו אתיוהו לאליהו מתיוהו שתין פולסי דנורא אתא אדמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו עכ"ל:

ויש לדקדק במאמר זה טובא א' במ"ש תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח דמאחר דיש תיקון לביאת המשיח עי"ז שיתפללו אבות העולם בבת אחת על מה עשה ה' ככה לעכב הגאולה ואינו מניח לאליהו שיקים אותם בבת אחת ויתפללו על המשיח ויבא ולכאו' כמו זר נחשב. ועוד י"ל כשעמד ר"ח ובניו להתפלל ובירך ברכה א' מדוע לא נענה על הגאולה באומרו ומביא גואל לבני בניהם למען שמו דאין לך תפילה על הגאולה גדולה מזאת וכעת לא רא' לשום א' מהמפרשים שנתעוררו בזה ולעד"ן שהיא קו' חזקה. ועוד י"ל, וכי לא היה מתפלל ר"ח בכל יום ולמה לא רגש עלמא עד השתא ואם נאמר משום דצריך שיהיו שלושתן בבת אחת מ"מ עדיין ק' דלא יבצר ודלא איתרמי בשום פעם שהתפללו ג' בב"א כיון שהם בניו ודאי דעל הרוב היו יושבים במקום א' והיו עומדים אלה שלושתן להתפלל. וליכא למימר דצריך שיעמדו לפני התיבה במנין ויהיה הוא ש"צ שהרי מאבות העולם משמע דאפי' הם לבדם אם היו מתפ' היו נענים דלא מצינו שיש מנין במערת המכפלה לא חצי מנין עם אליהו ואפי' אם נאמר דצריך מנין לא יבצר דלא איתרמי שום פעם שעמד ר"ח ש"צ ועוד י"ל בדברי התוס' שהק' בד"ה כי מטא למחיה המ' רגש עלמא אע"ג דאיכא מחיה מתים מקמי משיב הרוח אור"ת משום דת"ה לא הוי אלא ע"י טל ע"כ וק' דלמה לא רגש עלמה במחיה מתים ברחמים דהוי אחר משיב הרו':

ולענ"ד נראה לישב הכל בהקדמה ידיעה שיש לנו קבלה מרבינו האר"י ז"ל בענין חבלי משיח דכל אלו החבלי משיח שנזכרו בזוה"ק ובתלמו' דלא ישארו כ"א א' מעיר וב' ממשפחה וכיוצא מאלו דברים שמבהילין הרעיון עד שהגיעו לומר בגמ' ייתי ולא ניחמיניה כל זה הוא. אם היה מקדים הגאו' לבא קודם זמנה מזה כמה מאות שנה כנודע דב' בחינות יש בענין קץ הגאולה כמ"ש חז"ל ע"פ אני ה' בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה אבל עתה שנתארך לנו הגלות כ"כ בעוה"ר ולא זכינו שיחיש לנו גאולתינו אלא יהיה בעתה א"כ ע"י אורך הגלות לא יהיה עוד חבלי משיח כל אלו שאמרו חז"ל:

וטעם הדבר הוא דהנה נודע דכדי שיבא משיח צדקינו צריך שיהיה בירור ותיקון גדול בכל העולמות העליונים והתחתונים ונשמו' בני אדם שיובררו ויתלבנו עד שלא ישאר שום פסולת בעולם ואם היינו זכאים והיינו מתקנים מעשינו והיינו מבררים כל הבירורים הצריכים ע"י מעשינו הטובים וכוונתו התפילות אזי תכף היה בא מלך המשיח אבל בעו"ה כיון שקלקלנו מעשינו ואין בנו כח לתקן ולברר כל הבירורים א"כ אם היה בא מלך המשיח קודם זמנו היה צריך שיתבררו כל הבירורים בבת א' ואז היה צריך שיצרף אותנו צירוף גדול יותר מצירוף הכסף וזהב והיו מתקיימים בנו כל אותם הצרות וחבלי משיח עד כלות אותנו ב"מ שלא ישאר כ"א א' מעיר וב' ממשפחה:

אבל הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו כרחם אב על בנים חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ולכן מה עשה האריך לנו הגלות ומייסר אותנו מעט מעט ברחמים ועי"ז גובה חובתו שאנו עוש' בירור ותיקון ואנו יכולים לסבול ונשארים אנחנו כולנו חיים ובזה כשיגיע הזמן שיבוא משיח צדק' ימצא העולם כולו מתוקן ולא יצטרך להיות כל אותם חבלי משיח. וזהו מאהבת ה' אותנו דכך היא המדה משונאו נפרע ממנו בבת אחת אבל מאהובו נפרע ממנו מעט מעט כנז':

והואיל ואתא לידן ענין קץ הגאולה נימא ביה מילתא על מה ששמעתי דיבת רבים דיש בעולם קצת אנשים מדלת העם חסרי דעת וחסרי יראת שמים שהם אומרים שהם ממתינים עד שיעבור השנה הזאת שנת הת"ר ואם יעבור ולא יבא המשיח אינם מאמי' עוד בביאת המשיח ומתייאשים מן הגאולה ח"ו יען שנמצא כתוב בזוה"ק פ' וירא דקי"ז דבשנ' ת"ר לאלף הו' יהיה הגאולה ואם לא יבוא עתה לא יבא עוד ח"ו כיון שהגיע זמנו לבא ולא בא שוב וכו':

אי לזאת הנה אנכי בא לדרוש בענין זה ולגלות אזן האנשים האלו אשר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו והבל יפצה פיהם ואם הם אמרו דבר זה מחוסר ידיעה אני מודיע להם את טעותם ובודאי שיחזרו בהם אבל אם ח"ו נכנס טינא בלבם והם מבקשים תואנה לפרוק עמ"ש מעליהם על אלו אין לי עסק בהם ומי שיודע מחשבות בני אדם הוא יפרע מהם:

זה יצא ראשונה. דצריך לידע ולהודיע דהקץ האמיתי לא נתגלה לשום אדם ואפי' למלאכי השרת וכמו שאמרו בגמ' ע"פ כי יום נקם בלבי ללבי גליתי ולאיברי לא גיליתי ומלבא לפומא לא גלי ומי לנו גדול מיעקב אע"ה בחיר שבאבות ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו וזוהי בחי' בעתה שכת' לעיל דב' בחי' יש בענין הקץ בעתה ואחישנה ואלו הקצים שנזכרו בזוה"ק הם המדברים על בחי' אחישנה דאם ישראל זכאים נגאלין בשנים אלו והגם דכשישראל זכאים הם ראויים להגאל בכל שנה שיהיה וכמ"ש היום אם בקולו תשמעו מ"מ צ"ל דראו בחכמתם דשנים אלו הם ראויים לגאולה יותר משאר שנים מאיזה טעם נסתר שהיה להם ומה גם שמצאו רמזים בפסוקים ככתוב בזוה"ק א"כ אם לא יבא המשיח בשנת הת"ר לא בשביל זה נתייאש מן הגאולה ח"ו ונאמר אבדה תקותינו יען דעדין עיקר זמן הגאולה במקומה עומדת והיינו הקץ האמיתי שלא נתגלה לשום נברא שבעולם:

ועוד צריך לידע ולהודיע דיש כמה דברים בס' הזוה"ק שאינם מרשב"י וגם לא מחכמי הזוה"ק ומי שסידר הזוהר וחברו והוא מוהר"ם די ליאון ז"ל הוא הוסיף מדעתו וגם מדעת שאמרו חכמים אחרונים כמה ענינים כאשר האריך הרחיב הגאון הגדול מוהר"ר יעב"ץ ז"ל וחיבר ס' א' בזה וקרא שמו מטפחת ספרים ויש בו למע' ממאה השגות ותפיסות שתפס אותו שהלביש מדעתו כמה עניינים ע"ש רשב"י וחבריו בראיות ברורות וחרה אפו ודיבר דברים קשים בנידון עליו והאמת אתו ועיין בס' סדר הדורות בענין זה יע"ש וגם רבינו האר"י ז"ל כתב בענין אמירת פ' ועתה יגדל נא בקדיש שהובא בתיקי' וגם בענין קדושה דסדרא שאמרו בזוה"ק דצריך לומר התרגום בלחש כתב דא"צ לעשות כן ודברים אלו אינם מהזוה"ק א"כ אף אנו נאמר כן בענין זה הקץ דלא אמרו אותו חכמי הזוה"ק אלא המחבר הזוה"ק כתב אותו מדעתו ועשה רמז בפסוק והלביש אותו בשם חכמי הזוה"ק ואם כנים הדברים שרי ליה מאריה שהניח מכשול בעדת ישראל ומי הכניסו בתגר זה לעשות הפך חכמי התלמוד שאמרו תיפח רוחיהין של מחשבי קצין. וכמדומה לי שקריתי בזוה"ק או בכת"י שכתבו כן וצריך אני לחפש בכל הזוה"ק ואם נמצא כזה אזי בודאי שזהו האמת מה שאני כותב. ועוד איך לא חשש ממ"ש בתלמוד כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשו' ומע"ט וא"כ אם לא יהיו ישראל עושים תשובה אינם נגאלי' ונמצאו דבריו לבטלה והמון העם טועים בזה ואם התורה כסהו ומלבא לפומא לא גלי ואין רצונו של הקב"ה בזה ואפי' ליעקב אע"ה לא הניח אותו לגלות איך בא הוא לעשות נגד רצונו: ועוד דאפי' את"ל דענין זה הקץ הוא מחכמי הזוה"ק כבר נודע דכל דברי הזוה"ק הם דברים סתומים וחתומים ואין אתנו יודע פי' האמיתי ומי לנו גדול מרבינו הקדוש האר"י זלה"ה ועכ"ז כמה היה מתענה ויושב כמה ימים להבין לשון של זהורי"ת א' ובע"ח כתב דמי שבא לפרש בזוה"ק כמה בחי' דצריך שידע באיזה בחי' מיירי בזוה"ק ובקיצור מנה מ' בחינות יש דצריך שידע הבא לפרש דברי הזוה"ק באיזה בחי' מהם איירי יע"ש וא"כ גם בענין זה הקץ מי יודע מה היתה כוונתם בדברים הללו ואין הענין כפשוטו ויש דברים בגו:

ועוד דאעיקרא דמילתא לא אמרו בזוה"ק בפ' דבשנת ת"ר יבא מלך המשיח אלא דיתפתחו תרעי דחכמתא וכו' וכמו שכן ראיתי להרב המקו' בעל כתם פז שפירש כל זה המאמר בענין זה ואמר בפי' דזה המאמר לא בא לומר אלא על ענין שיתפתחון תרעי דחכמתא יע"ש:

באופן שאנחנו בני ישראל מאמינים בני מאמי' ולישועתו אנחנו מצפים וממתינים וכל מי שהוא מזרע ישראל צריך שיאמין בזה ואם יתמהמה חכה לו ואפי' אם ח"ו יתעכב עד סוף אלף הששי:

וזה נלע"ד שזהו כוונת מה שתיקנו אנשי כנה"ג לומר בעמידה כי לישועתך קוינו וציפינו כל היום דמהו פי' כל היום אלא הכונה דנודע דיומו של הקב"ה הוא אלף שנה וזה האלף הו' הוא יום ששי של הקב"ה וזהו כל היום שהוא רמז ע"ז האלף הו' אנו מצפים עד סוף היום:

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית דאם ח"ו יתעכב הגאולה עד סוף אלף הששי א"כ אימתי יבא מלך המשיח דאחר אלף הו' יהיה העולם חרב כמאמר רב קטינא שיתא אלפי' שנין הוי עלמא וחד חרוב. דעו לכם דאין הדברים כפשטן והעולם לא יחרב דהארץ לעולם עומדת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בס' המורה דק"ה ע"ב דהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא הוא דבר שלא באו אלינו בזה דברי נביא ולא דברי חכמים ז"ל ואומרם שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב אינו העדר המציאות לגמרי וכו' ועוד שהוא מאמר יחיד ואין להביא ראיה ממנו וכו' עכ"ל:

והגם שיש לתמוה על רבינו איך כתב דהוא מאמר יחיד מאמר דבסנהדרין דצ"ז הכי גרסי' א"ר קטינא שיתא אלפי וכו' אביי אמר הרי חרוב וכו' תנייא כותיה דרב קטינא כשם שז' משמטת וכו' תנא דבי אליהו שיתא אלפי וכו' ועוד אמר רב חנן בר תחליפא אמר אחר ז' אלפים שנים הקב"ה מחדש עולמו וכו' הרי דיש חבל נביאים דקיימי בשמיטה זאת דר"ק ואיך כתב דהוא מא' יחיד והוא פלי עכ"פ הדבר יצא מפי המלך דהעולם לא יחרב אלא הארץ לעולם עומדת:

ואם אל סודו תדרוש כבר פירש רבינו האר"י ז"ל בע"ח ש' לאה ורחל פ"ט ובש' מאמרי רז"ל במס' סנהדרין במאמר זה דאינו כפשוטו וגילה סודו דמילין לצד עילאה ימלל יע"ש באופן דבהני כבשי דרחמנא אין לנו ליכנס אלא תמים תהיה עם ה' אלהיך ואנחנו מאמינים באמונה שלימה שיבא משיח צדקנו ויגאלנו במה"ב אכי"ר:

ואיך שיהיה נחזור לענינינו הראשין לפרש כונת המאמר והוא דכבר כתבנו דעיקר טעם אורך הגלות הוא מאהבת ה' אותנו כדי להקל מעלינו חבלי משיח ולא יתקיים בנו כל אותם הצרות הגדולות עד שלא ישאר כ"א אח' מעיר וב' ממשפחה וא"כ זהו הטעם שאין הקב"ה מניח לאליהו שיעמיד לאבות העולם בבת אחת ויתפללו על הגאולה דאם יבא הגאול' קודם זמנה מוכרח שיתקים בנו כל החבלי משיח כדי להשלים הבירורין בבת א' ואין רצונו של הקב"ה בזה כ' חפץ חסד הוא נמצא דמה שאינו מניח הקב"ה לאבות העולם שיתפללו על הגאולה אדרבא היא לטובתינו ולתועלתינו:

אשר בזה נלע"ד לפרש כונת מטבע הברכה שטבעו אנשי כנה"ג בברכה א' של שמו"ע ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה די"ל מהו פי' באהבה דפשיטא דכשיבא הגואל ודאי שהיא מצד אהבה שאהב אותנו ולא משנאה ולפי"ה הנה נכון דכונתם בזה להתפלל להקב"ה דכשיביא הגואל יהיה באהבה ר"ל שלא יתקיימו בנו כל אותם החבלי משיח בבת א' דזה מורה ח"ו בשנאת השם אותנו דמשינאתו נפרע ממנו בב"א אבל מאהובי נפרע ממנו מעט מעט. ובזה מצינו תשו' ניצחת על מה שהקשינו דלמה לא נענה ר"ח כשבירך ברכה א' ואמר ומביא גואל לבני בניהם ולפי"ה א"ש דכיון דבזאת התפילה אנו שואלים בפירוש מהקב"ה שיגאלנו באהבה ולא יתקיימו בנו כל אותם חבלי משיח וזה כבר כתבנו דלא יתכן זה כ"א ע"י שיאריך לנו הגלות ויפרע ממנו מעט מעט כדרך האהובים כנז' ומשו"ה לא נענה דכבר פי' דבריו שרוצה באהבה:

וגם בזה יתורץ מה שהקשינו ע"ד התוס' דלמה לא רגש עלמא כשאמר מחייה מתים ברח' רבים שהוא אחר משיב הרוח ולפי"ה ניחא דכיון דשאל שיהיה ברחמים רבים זה לא יתכן שיהיה במהרה דצריך אורך הגלות משו"ה לא נענה אבל בסיום הברכה שאמר מחייה המתים סתם ור"ל ויהיה מה שיהיה אפי' שלא ברחמים משו"ה נענה:

ועל מה שהקשינו דוכי לא היה מתפלל בכל יום ולא יבצר דלא איתרמי באיזה פעם שהתפלל עם בניו ולמה לא רגש עלמא עד האידנא י"ל הטעם דנהי דזכותו של ר"ח ובניו גדול מאד מ"מ צריך סיוע משל צבור דגדול כח הצבור ובפרט שהיו בתענית ועי"ז זכות ר"ח וזכות הציבור גרם דרגז עלמא לא כן כשהיה מתפלל ביחיד לא רגז עלמא:

והגם דלגבי אבות העולם משמע דאפי' הם לבדם אם היו מתפללים היו נענים י"ל דיש חילוק בין ר"ח ובניו לאבות העולם דהגם דזכותייהו גדול כמו אבות העולם מ"מ אינם כאבות העולם ממש דדוגמתן אמרו וזהו החילוק שיש בניהן דאבות העולם אם היו מתפללים הם לבדם היו נענים אבל ר"ח ובניו הוצרך שיהיה להם סיוע משל ציבור:

וכן ראיתי להרב עין יהוסף ז"ל שכתב כן לתרץ הקושיא של התוס' דלמה לא רגז עלמא במחיה המתים קמא יען דצריך סיוע משל צבור ולכן בחתימה דאמר מחיה המתים וענו כל הקהל אמן כן יהיה לכן זכות ר"ח וזכות הציבור גרם דרגז עלמא להחיות מתים אבל לעיל לאענו אמן:

ומה שהקשינו דלא יבצר דלא איתרמי שום פעם שעמד ר"ח ש"צ י"ל דעדין לא עמד שום פעם ש"ץ והיינו כמ"ש התוס' וז"ל אחתינהו לר"ת ובניו אע"ג דתניא במגילה אין מורידין לפני החיבה לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן שקירין לאלפין עינין ולעינין אלפין ור"ח לא היה יכול לומר וחנותי לה'. ה"מ היכא דאפשר באחר הכא לא אפשר באחר ע"כ. נמצא דלעולם לא הי' יכול ר"ח להיות ש"ץ משום שלא היה יכול לקרות החי"ת כתקנה ודו"ק:

וראיתי להרב הין עשיר ז"ל בפ"ה דברכוח משנה ב' שנתן טעם ע"ד האמת מדוע רגש עלמא במחיה מתים השני יע"ש ואהמ"ר תמהני עליו כיצד הבין דמאי דרגש עלמא הוא במחיה מתים ב' והלא מלשון הגמרא משמע דמאי דרגש עלמא הוא במחיה המתים בתרא דבסיום הברכה שכן אמרו כי מטא למחייה המתים בה"א ולא אמרו כי מטא למחיה מתים וכן כל המפרשים ז"ל הכי הבינו והקשו ע"ד התוס' דלפי דבריהם למה לא רגש עלמא במחיה מתים ברחמים רבים יע"ש כנז"ל והוא פלי:

ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי במה שראתה עיני להרב חק"ל תפוחין קדשין ז"ל בא"ח סי' ט"ו שהקשה ע"ד התוס' הללו שהקשו דאיך הורידו רבי לפני התיבה לר"ה דלא היה יכול להדגיש החי"ת וכו' לזה הקשה הוא ז"ל. ותם אני לא אדע היכן מצאו פשיטות זה והרי בגמ' אמרו גזר רבי תעניתא אחתינהו לר"ח ובניו ומנ"ל דר"ח היה הש"ץ נימא דבנו היה ש"ץ ור"ח ובנו אחר היו סניפין דהא בתענית צבור ג' יורידין לפני התיבה כמ"ש שם התוס' בשם המדרש ובזה לא קשייא תו מקושייתם הלזו עכ"ל:

ואהמ"ר תמהני עליו דכיצד יתכן לומר דבנו של ר"ח עמד ש"ץ ור"ח אביו שיעמוד אצלו לסניף ולא יעשה כן במקומינו ולא זו הדרך שהקטן יעמוד ש"צ והגדול יהיה אצלו לסניף ובפרט בן אצל אביו וכן המנהג אצלינו ברוב המקומות ובפרט במתא אזמיר יע"א מקום כבודו בימים נוראים צריך שהרב של הקהל יעמוד לפני התיבה להתפלל תפלת המוספים והחזנים עומדים סניפים אצלו וכן יש להביא ראיה מהמדרש עצמו שאמרו דבר זה דבת"צ צריך שהיו ג' יורדין לפני התיבה ולמדו כן ממרע"ה כשעמד בתפלה עמדו עמו אהרן וחור מזה א' ומזה א' ומי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה הרי דדבר זה נפתח בגדול ודבריו צ"ע:

ולעיקר הקושייא של התוס' שהקשו דלמה לא רגש עלמא במחיה מתים קמא וגם מה שהקשינו אנחנו דלפי דבריהם למה לא רגש עלמא במחיה מתים אמצעיים נלע"ד לתרץ עוד והוא עפ"י מ"ש הרב"ד ז"ל ע"ד הרש"ל והגם שהוא פי' בא"א ועשה ששה פעמים שנזכ' ת"ה פעם ומקיים אמו' לישני עפר אני מפרשה בה"פ ת"ה שנז' ב"פ מחיה מתים וכן כתב רבינו האר"י ז"ל דה"פ נזכר ת"ה ופי' אותם, עד"ה כנודע והוא דאי' בגמ' ד' חשובים כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים ועם המיתה הטבעית הרי ה' מיני מתים ואנשי כנה"ג כיונו להזכיר בברכה זו של ת"ה כל הה' מיני מיתות והתחילו בא' בתחיה המצוייה יותר דהיינו הענייות וז"ש מחיה מתים אתה ובאיזה תחיה היא ומפרש רב להושיע מ"ה ומ"ה מכלכל חיים בחסד אח"כ אמר מחיה מתי' ברחמי' רבים והוא נגד המצורע וה"ה כל חולי קשה כצרעת ולזה מפרש ואזיל סומך נופלים ורופא חולים וכו' ולז"א ג"כ ברחמי' רבים דהחולה צריך רחמים כמ"ש בגמ' אח"כ אמר ממית ומחיה נגד הסומא ותחיה זו שייכא לכוללות ישראל שגלו דהגלות נק' חושך כמש"ה במחשכים הושיבני ומפסוק זה גופיה הוכיחו בגמ' דסומא חשוב כמת ולזה מפרש ומצמיח ישועה שהיא הישועה מאפילה לאורה כמו הסומא שנתפתח אח"כ אמר ונאמן אתה להחיות מתים שם רמז לענין הבנים ולז"א ונאמן אתה דמצינו כשהבטיח הקב"ה לאאע"ה כה יהיה זרעך אמר הכתוב אח"כ והאמין בה' הרי דמצינו לשון האמנה בענין הבנים אח"כ אמר בא"י מחיה המתים והוא נגד ת"ה ממש שנדר להחיות המתים ולזה חתמו בה דעיקר הברכה נתקנה על תחית המתים כן נלע"ד לפרש:

תוכן העניינים

זרע יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה