זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש ד' להספד
איתא במ' שבת דק"ה ע"ב וז"ל אר"ש בן פזי א"ר יהושע ב"ל משום בא קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנא' נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך אר"י אמר רב כל המתעצל בהספד של חכם ראוי לקוברו בחייו שנא' ויקברו אותו ובא מלמל שרגש עליהן ההר להורגן. אר"ח בר אבא א"ר יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה שנא' בסאסאה וגו' ע"כ:
וי"ל במאמר זה טובא חדא במ"ש כל המוריד דמעות ולא קאמר כל העושה הספד לאדם כש' כמ"ש למטה כל המתעצל בהספדו וכו' ותו במ"ש סופרן ומניחן וכו' דנר' דהאי ספירה הוא ללא צורך ומנ"מ. וע"ק לסתמא דתלמידא דהביא סבר' האמוראים אלו זה אחר זה כנר' שהם קשורים זה בזה ולכאירה נראה דלא ראי זה כראי זה דרב המרחק בניהם. ותו במאי דנקט כל המתעצל דנר' דכבר הספידו אלא דלא הספידו כפי כבודו א"כ קשה למה ראוי לעונש כזה כיון דכבר הספידו אלא דלא הספידו כראוי. ועוד מאי ראוי דקאמר דמשמע ראוי היה אבל אינן אנו יכולים לעשות לו הכא. ועוד י"ל דמאי ראיי לקוברו בחייו דהול"ל ראוי להמיתו ואח"כ לקוברו. ועור במ"ש ר"ח אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה דמה בא להוסיף ואיך הוא מדה כנגד מדה:
אמנם נלע"ד שהדברים מגיעי' למאי דתמן תנינן בזבחים ריש פ' בית שמאי דל"ו ע"ב כל הניתנין על מזבח הפנימי אם חסר אחת מן המתנות לא יכפר לפיכך אם נתן כולם כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת. פירוש כל הניתנין על מזבח הפנימי כגון פר ושעיר של יוה"כ ופר העלם דבר ופר כהן משיח אם חסר אחת מן המתנות דהיינו מן ההזאות לא כפר לפיכך אם נתן וכו' ופירש"י ז"ל לפיכך הואיל וכולן מתירות אין זו מותרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנה בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנהנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא נתיר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלת דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר:
ובגמ' כל הניתנין על מזבח הפנימי וכו' ת"ר ועשה כאשר עשה מה בא ללמד לכפול בהזאתו ולמד שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום אין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקים מתן ארבע מנין ת"ל כן יעש וכו' ופירש"י ז"ל ועשה כאשר עשה בפר העלם דבר לאחר שפירש בו כל מתנות דמן שנה לכתוב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וגו' ומקרא שאינו צריך הוא. שהרי כל עבודותיו נתפרשו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפני כהן משיח האמור למעלה הימנו והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מילתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וכו' ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולה לדרשא וסרסהו דעל כרחך לא מצי למימר כדכתיב כאשר עשה לדם הפר דמשמע מאחרינא יליף דלא חסר מידי דבעי למילפיה אלא ועשה כאשר עשה לכפול באזהרת הזאות שלו והכי משמע כאשר עשה לו כאשר כתבתי לך כל עשייותיו ושנה עליהם לעכב שאם חסר וכו' מתן שבע על הפרוכת שמעכבות בכל מקום. מתן ארבע שאין מעכבות בחטאת החיצונ' כדאמר לעיל מנין שמעכבות בקרנות הפנימי וכו' ת"ל כן יעשה חזר וכפל ואם אינו לענין מתן שבע תנהו לענין מתן ארבע ללמד שמעכבות וכו' ע"כ:
ובדברי רש"י ז"ל אלו שכתב דמקרא שאיני צריך הוא שהרי כל עבודותיו נתפרשו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משיח האמור למעלה והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להאי מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולה לדרשא וכו' קשיא לי טובא במ"ש הוא עצמו כפי' החומש בפ' ויקרא ע"פ זה וז"ל ועשה לפר זה כאשר עשה לפר החטאת כמו שמפור' בפר כהן משיח להביא יותרת הכבד ושתי הכליות שפירש שם שלא פירש כאן ולכפול במצות העבודו' ללמד שאם חסר א' מכל המתנות פסל וכו' ע"כ הרי בהדיא דס"ל דמה שחזר לומר ועשה כאשר עשה היינו להביא יותרת הכבד ושתי הכליות שלא פי' כאן הפוך מ"ש בתלמוד דליכא למימר דלהכי הדר להאי מלתא דכפרה כתיב ביה ואימורין לא מעכבי וכו':
ולזה י"ל בדוחק כי היכי שלא יסתרו דבריו דמ"ש ע"י בתלמוד דליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להאי מלתא וכו' הכונה לומר דלא בא הכתוב לזה דוקא דהיינו ללמד על היותרת וב' הכליות אלא עיקר קרא בא ללמוד לכפול בהזאות ואגב אני למדין ג"כ על היותרת ושתי הכליות וילפינן מיניה ב' דברים אלו:
אלא דעדיין לא איפרק מחולשא דמשמע מדבריו ממ"ש בחומש דעיקר קרא בא ללמד על היותרת הכבד וב' הכליות ואגב אנו לומדים לעכב בהזאות ממ"ש בתחי' להביא יותרת הכבד וב' הכליות ולכפול בהזאות וכו' דמשמע דעיקר קרא בא להביא יותרת הכבד וב' הכליות ואגב לכפול בהזאות וזה אינו כפי מ"ש בתלמוד וליכא למימר וכו' ולזה הדבר צ"י:
והנה דין זה פסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"ג וז"ל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מהן לא כפר אלא כולן הם עיקר הכפרה שהרי הכתוב הקפיד על מניינן שנאמר שבע פעמים עכ"ל: וראיתי להרב לחם משנה ז"ל שהקשה על דברי רבינו ז"ל הללו וז"ל שהרי הכתוב הקפיד על מניינן שנא' שבע פעמים. קשה דלא אמרו טעם זה בפ' בית שמאי אלא משים דכפילן וכתיבן וכו' דהיינו מכאשר עשה וכו' וכמ"ש ורבינו ז"ל הניח הטעם האמור בגמ' ולא ידעתי למה ע"כ:
וכמו כן ראיתי להרב חק נתן ז"ל בחידושיו שהקשה כן ולא השגיח בדברי הלח"מ ז"ל שכבר קדמו ועוד הרבה לערער עליו וז"ל חדא דאדיליף ליה בברית' מדכתיב ועשה כאשר עשה אלמא מדהקפיד על מניינם לא משמע עיכובא כמ"ש הלח"מ ועוד אי ילפותא היא מדהקפיד על מניינם א"כ מנ"ל למתן ארבע דמעכב הא לא הקפיד הכתוב על מניינן ועו"ק אמאי לא כתב דמתן ארבע על המזבח הזהב דמעכבי כדאי' בהאי ברייתא דמדבריו משמע דלא מעכבי אלא מתן שבע וצ"ע:
ולעד"ן אהמ"ר דנעלם מעיני הרבנים ז"ל הנז' מה שפירש הרמב"ם ז"ל עצמו בפי' המשנה שכ' וז"ל כל הניתנין על המזבח הפנימי וכו' אמר רחמנא בפר החטאת הקרב ביום הכיפורים ולפני הכפור' יזה שבע פעמים ואמר בשעיר החטאת שחבירו שעיר המשתלח ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ר"ל שיזה ז' פעמים ומודה שהזיות שבפנים מעכבות זו את זו לפי שהכתוב מבאר מספרם ולפי שכולן צריכוח להן אין הקרבן פיגול ער שיפסיד את המחשבה ר"ל תחשבת הזמן ככולן כפי העיקר שביארנו בפ' הב' בהרצאת כשר כך הרצאת פסול ולכך צריך שתהא המחשבה פוסלת ההזיות ההכרחייות כולן אם היה ההפסד בהזאה ומזה יהיה פיגול וכבר אמרנו שמתנוח שבפנים כולן הכרחייות בכפרה ולפיכך אם הפסיד המחשבה בקצת המתנות והוא מה שאמר אחת שלא כתקנן הקרבן ההוא פסול והאוכל ממנו אינו חייב כרת עכ"ל: איכו השתא דהרמב"ם ז"ל אינו גורס בבריתא קרא דועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת האמור בפר העלם דבר שהוא מקרא שאינו צריך שהרי כל עבודותיו נתפרשו ולא חיסר מידי דבעי למילפיה אלא ודאי לדרשא אתא לכפול בהזייות כמו שפירש"י ז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל גורס בבריתא מקרא דועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר האמור בפר יוה"כ שהרי בבריתא אמרו סתמה ת"ר ועשה כאשר עשה מה ת"ל וכו' ואינו מיותר מקרא זה דהכא אינו מפורש שיזה ז' פעמים ואיצטריך קרא דועשה את דמו וגו' שיזה ז' פעמים כאשר הזה לפר א"כ מוכרח לומר דלעכב בהזייות יצא לנו מדביאר מספרם ולא קאמר יזה שבע הזייות וקאמר שבע פעמים דהוא דבר שבמניין לומר דאם נתן אחת שלא כתקנה דפסל:
ומינה דאין מקום ללון דמנ"ל למתן ארבע דמעכב דכיון דהזייות דבפנים מעכבות זו את זו דכולן כפרה אחת היא כמ"ש בפי' המשנה דמתנות שבפנים כולן הכרחייות ככפרה וכו' א"כ ודאי דאפי' מתן ארבע מעכבי כמתן שבעה וכן משמע ממש בחיבורו כל הדמים הניתנים וכו' דכל מתן דם במשמע: וכן נראה מדברי התורת כהנים בפ' ויקרא דצ"ה וז"ל וזה שבע פעמים ולא שבע טיפים שבע פעמים שיהא מונה שבע פעמים לא אחת ושבע ע"כ הרי דממילת פעמים הוציא שיהא מונה ההזייות והיינו מדביאר מספרם כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכן כתב בפ' אחרי מות דקס"ט יזה שבע פעמים שיהא מונה שבע פעמים הרי אתת ושבע עכ"ל:
אמנם נראה דחלוקים בעיסתם דלדעת הרמב"ם ז"ל בפר משיח ופר העלם דבר אינו צריך מניין בהזייות מדלא פסק בפ"ה מה' מעה"ק שימנה הזייות ולא כתב מזה כלל ואפי' בהזייות יוה"כ שפסק דימנה כתב דלמה ימנה ככה משום שלא יטעה בהזייות דנראה דלאו לעכובא ומדברי הת"כ נראה דעכ"ב היתה וצריך שימנה ההזייות:
וחזי הויח להרב קרבן אהרן ז"ל בדצ"ה ע"ב שכתב עמ"ש הת"כ שבע פעמים שיהא מונה ז' פעמים לא אחת ושבע כתב ע"ז שלא ימנה אחת ושבע כיוה"כ שהיה מזה שמנה פעמים צריך שהוא מונה אחת עם כל אחת מהם ואיכא מ"ד בגמ' דגזרת הכתוב היא דאמר ולפני הכפורת יזה שבע פעמים דמלת יזה יתירה ואתא לאשמועינן דהזאה ראשונה צריך שתהיה נזכרת עם כל א' וא' מהשבע וכפי זה אתי שפיר שהוצרך הכתוב למעט זה בפר כהן משיח ואיכא מ"ד שם שהטעם מפני שלא יטעה בהזאות והרמב"ם ז"ל פי' מפני שלא יטעה וימנה האחת מכלל השבע וכפי פי' זה לא היה צריך קרא למעוטי כאן מאחר שבכאן לא היו אלא שבע לבד ובמה זה יטעה עד שנחשוב לומר שימנה אחת עם כולם שהוצרך קרא למעט אותם:
ולזה נ"ל דפירש"י ז"ל הוא הנכון דפי' שצריך שיהיה זוכר האחת כדי שיחשוב ביני וביני ההזאה שצריך להזות אשר יזכור אח"כ ולזה צריך קרא למעט זה כאן שהייתי אומר שגם כאן יעשה ככה שיהיה מונה א' מן השבע והיא הראשונה עם כלם כדי שיזכור ולא יטעה ולז"א שבע פעמים לומר שכל הז"פ ימנה בבת אחת ודייק זה מאמרו פעמים שהיה די שיאמר שבע וממילא משמע ז' הזאות לז"א שפי' הפסוק שהפעמים שימנה יהיה שבע לחוד ולא יחזור למנות אחת עמהם עכ"ל:
על כן נלע"ד לפי דברי הרב ק"א אלו דהרמב"ם ז"ל ס"ל לאו לעיכובא קא אתי דצריך ספיר' אלא דהצריך ספירה כדי שלא יטעה דהא לאו מקרא יתירא קא נפיק אלא ממשמעות מלת פעמים וכמו כן כתב הרמב"ם ז"ל מדביאר מספרם דאם לעכובא בא הת"ך דצריך מניין להזייות קשה טובא מלבד חה שהקשה הרב הנז' עוד בה דלמה הרמב"ם ז"ל לא פסק בה' מעה"ק דפר העלם דבר צריך ספירה בהזייות אלא ודאי כדאמרן דלא הצטריך הת"כ מניין אלא שלא יטעה ולא לעכב כמ"ש:
איברא דהרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' פבידת יוה"כ מונה מג' הזייות וכתב ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזייה ראשונה מכלל השבעה יע"ש:
והרב לחם משנה ז"ל תמה עליו דלמה פסק כר"א דאמר כי בפ' הוציאו לו ולא פסק לחומרא בשל תורה כר' יוחנן דפליג עליה ונפקא ליה מקרא דיזה וכו' דלדידיה אע"ג דלא מנה ולא טעה לא מהני כדאמרו שם:
ותירץ דבירוש' אמרו בשם ר"י הך טעמא דשמא יטעה וכיון דבגמ' דידן ובגמ' דירוש' פליגי בסברת ר"י ור"א אית ליה בבירור הכי דטעמא שמא ישכח לא שבקינן מה דאמר ר"א בודאי משום מאי דמספקא לן הא דאמר ר"י עכ"ל:
ולענ"ד נראה דכפי האמור אין אנו צריכים לדחוק את עצמינו בשינויי דחיקי והוא דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל כפי מה שפי' במשנה דאם חסר אחת מן המתנות לא כפר דהייני טעמא מדביאר מספרם כל ההזאות מעכ' זו את זו כיון דכפרה אחת הם וממילא שמעינן דמספר לא מעכבי דטעם המספר הוא שלא יטעה דאם חסר אחת פסל בודאי דגמ' דאם לא מנה ולא טעה כפר כיון דאין לנו קרא יתירה כדי ללמד שצריכים מנין והאי מחלוקת דר"א ור"י דרך סוגייא נאמר':
וכמו שכן בקדש חזיתיהו להרב המאירי ז"ל שכתב וז"ל ויראה מכל מקים שאין המנין מעכב אלא כל שהשלים הזאותיו אף בלא מנין יצא ואעפ"י שבסוגיית הגמ' יראה שלא יצא שהרי לא נחלקו אלא במנין העליונה עם האחרות הא מניין כל אחד בעצמה ראוי לומר שיעכב אפשר שדרך סוגייא נאמרה יע"ש והן הן הדברים הנאמרים:
וכן נראה מדברי התוס' ישנים בדנ"ה ע"א ד"ה לימד על הזאה א' שצריכה מנין מפרש בת"כ מדכתיב שבע פעמים ולא כתב שבע טיפים משמע ליה שם מנין שלא יטעה בהזאות. והכי נמי משמע בירוש' דגרסי' התם א"ר יוחנן כדי שלא יטעה א"ר זעירא כדי שיגמר הזאתו מתיך שבעה משמע שרוצה לו' כאן כמו שפי' שאין לו למנות עד ח' אלא עד שבעה וראשונה מונה עם כולן שלא יטעה עכ"ל:
הרי שלך לפניך דהתוס' הביאו לשון הת"כ והירוש' כי היכי דלא תימא דהלכתא כר"י דהכא דהזיות צריכים מנין ואם לא מנה עכב אלא כונתם הוא לאשמועינן דהטעם הוא שלא יטעה ואם לא מנה ולא טעה לא עכב:
נמצא דלדעת ר' יוחנן אם לא מנה ההזאות אפי' האחת עם כולם פסל דיליף לה מיתורא דקרא דיזה שבע פעמים כמ"ש ולדעת ר"א הוא הטעם שמא לא יטעה א"כ אם לא מנה ולא טעה לא פסל וכן הוא דעת הירוש' והתוס' ישנים כנז"ל:
אמנם אם נתן אחת שלא כתקנה וכ"ש דאם חסר אחת מהמתנות דפסל דכיון דכפרה אחת הם מעכבות זו את זו וכיון דנפסל הקרבן בעי שריפת בשרה כמ"ש בסוף מ' תמורה ופסקו הרמב"ם ז"ל בסו' ה' פסולי המוקדשים וז"ל אלו הן הנשרפין בשר קדש שנטמא או נותר או נפסל וכו' ואלו הן הנקברים קדשים שמתו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית וכו' והטעם פי' בגמ' והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דכל אלו אסורין בהנאה ולכן בעו קבורה דאפי' אפרם אסור בהנאה אבל הנשרפים אפרם מותר יע"ש:
אבל מסוגייא דמ' פסחים נראה דיש מחלוקת בזה דאפי' קדשים שנטמאו או נפסלו בעו קבורה דא"ר יאודה כל חטאת אשר יובא מדמה וכו' שאין ת"ל באש תשרף ומה ת"ל באש תשרף אם אינו ענין לגופו. דכתיב והנה שורף תניהו ענין לכל איסורין שבתו' אי מה כאן בשריפה אף כל איסורין שבתורה בשרפה אמר קרא בקדש באש תשרף בקדש בשרפה ואין כל איסור שבתורה בשרפה והאי בקדש תשרף להכי הוא דאתי האי מבעי ליה וכו' א"ל ר' יונתן רבך מקרא קרא קאמר לה ואם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבוקר וגי' שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופיה דהא כתיב ושרפת את הנותר באש תניהו ענין לשאר איסורין שבתורה אי מה כאן בשריפה אף כל איסורין שבתורה בשריפה אמר קרא ושרפת את הנותר נותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה ע"כ:
ובודאי דהא מ"ד דאית ליה דדוקא ניתר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה ס"ל דבעי קבורה דחדא מתרתי בעינן או שריפה או קבורה וכן משמע מן הסוגייא דפ' כיצד צולין דפ"ב ע"ב וז"ל והשתא דאמרינן כל פסולי דקדש בשריפה והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף למה לי איצטריך ס"ד אמינא וכו' אימא לו תיבעי שריפה ותיסגי ליה בקבורה קמ"ל. ופירש"י ז"ל ותיסגי לה בקבורה לגונזה מן העין שלא יאכלוהו כלבים ע"כ. הרי בהדיא דחדא מתרתי בעינן או שריפה או קבורה. א"ך א"ר יונתן דס"ל דדוקא נותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה חודה דקבורה בעו וס"ל דבשאר פסולי המוקדשין בעו קבורה:
וכבר כתבנו דאם נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנן פסול ואין בו כרת והטעם דאין מפגלין בחצי מתיר דבהרצאת כשר כן הרצאת פיגול כשם דהרצאת כשר צריכין כל המתנות בכשרות להיות עולה לרצון כן הרצאת פיגול דלא נעשה פיגול אלא א"כ נעשו כל המתנות בפיסול אז הוא דנעשה פיגול אבל באחת מן המתנות לא נעשה פיגול אלא דנפסל הקרבן ועל זה אינו חייב כרת אבל רבי מאיר ס"ל דמפגלין בחצי מתיר וא"כ אם נתן מתנה אחת שלא כתקנה פיגול וחייבים עליו כרת כמו שמבואר בגמ':
ואחרי הודיע אלהים לנו את כל זאת חל עלינו חובת ביאור דכיוון דמיתת הצדיקים הם תמורת הקרבנות הבאים לכפרת עמו ישראל. וכמ"ש במ"ר פ' תרומה ועשית את הקרשים למשכן וכו' אמר משה תינח בזמן דאיכא מקדש וכו' מה תהא עליהם א"ל אני נוטל צדיק אחד ומכפר עליהם וכן הוא אומר ויהרוג מחמדי עין ע"כ:
וכן פירש"י ז"ל בפ' חקת על פסוק ותמת שם מרים למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרים ע"כ: ועוד אמרו בסוף מנחות לעולם זאת על ישראל א"ר גדל א"ר זה מזבח בניי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. וכתבו התוס' משם המדרש דהיינו נשמותיהן של צדיקים ע"כ. וכן אמרו במ"ר פ' נשא פי"ב וז"ל בשעה שאמר הקב"ה לישראל להקים המשכן רמז למה"ש שיעשו אף הם משכן והוא משכן שבו מקריב נפשותיהן של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם ע"כ:
ועוד אמרו במ"ר פ' אחרי מות אר"ח בר אבא בא' בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביוה"כ אלא ללמד שכשם שיוה"כ מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרה ומנין שיוה"כ מכפר שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגי': והנה במאמר זה כמה דיות נשתפכו והרב יפ"ת ז"ל פי' דהוה אמינא דיוה"כ אינו מכפר אלא עם הקרבנות הנעשים בו ולזה מייתי מקרא זו דמשמע אפי' בלא קרבנות דאי ע"י קרבנות כבר נזכר כפרה בכל א' מהקרבנות ובשעיר המשתלח שמכפר על כל השאר בהדיא כתיב ונשא עליו השעיר את כל עונותיו והא תו למ"ל ע"כ:
הרי בהדיא דס"ל דאפי' בזמן דליכא קרבנות יוה"כ מכפר כמעשה הקרבנות ושעיר המשתלח דהיה מכפר על כל עונותם הקלות והחמורות בין בזדון בין בשוגג וכמו כן מיתת הצדיקים מכפרת דומייא דקרבנות יוה"כ: וא"כ מצאה הקפידה מקום לנוח כיון דמיתת הצדיקים הם קרבן כפרה לישראל א"כ קרבן בלי הזאה לא מצינו ובל שכן דהוקשו לקרבנות יוה"כ דאליבא דר' יוחנן מלבד דאם חיסר אחת לא כפר אפי' דהשלים כל ההזייות אם לא סנה פסל לכן יגדל התימא דקרבן מצינו אבל הזאה מנין:
אמנם עיני ראו ולא זר כתוב בספר וכעת איני זוכר איה מקומו ומה גם דאין הספרים מצויין אצלי כעת לחפש היטב והוא דההזאה של הצדיק הוא הדמעות שמורידין עליו בני ישראל על מיתתו ע"כ ראיתי בעיני ברור: ואני בעניותי נראה להביא לזה סמוכין דמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו דקפדי קראי דוקא על הבכי דנר' דהדמעות הוא העיקר על מיתת הצדיקים מן התורה מיעקב אבינו ע"ה שבכו אותו בכי גדול ובמרע"ה רבן של נביאים נאמר ויבכו בני ישראל את משה וגו' ובנביאים בכו בכו להולך. יבכתובים שימה דמעתי בנאדך וכמו כן מצינו כמה קראי דבאו להזהיר זהיר שם זהיר שם לבכות על מיתת הצדיקים וכמו כן מצינו במקומות רבים בתלמוד ופסקו הפוסקים שלשה לבכי וז' להספד באופן דסמוך למיתה צריך הבכיה ואמרו המפרשים דעיקר הכפרה היא הדמעות דשערי דמעה לא ננעלו דנראה דהוא הטעם כמ"ש יען דהדמעות הם ההזאה של הצדיק כנז"ל:
ועפי"ז נבא לכונת המאמר דקאמר אריב"ל משם בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר בא בדקדוק אדם כשר לרמוז דאדם הוא גדול כמ"ש האדם הגדול בענקים וכשר ר"ל שהוא כשר כדי להיות קרבן כפרה לישראל והוא מוריד עליו דמעות שהוא עושה הבכי כראוי דהוא ההזאה ועל ידו נעשה הקרבן כראוי עם ההזאה אז הקב"ה ג"כ עושה הספירה כיון דזה אינו בא מיד האדם לספור (הספירות) הדמעות וכדי שיהיה הקרבן שלם אליבא דכ"ע אפי' לדעת ר"י דס"ל דאם לא מנה לא כפר וכביכול כיון דהוא הדיין והוא היודע דמלתא כדנא דספירת הדמעות אינו בא מידי אדם לעשות ע"כ הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו להשלים הקרבן שיהיה מיתת הצדיק קרבן כפרה לכ"ע בהזאה וספירה:
ועל זה בא ר' יאודה בשם ר' לומר דהשתא דאתית להכי דהצדיק הוא מכפר כקרבן ממש בכל תנאיו ובכל משפטיו א"כ כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו כלומר דאם נתעצל האדם ולא בכה אותו כראוי באופן דלא עשה הזייתו כראוי והיינו במי שחסר אחת מהמתנות דהקרבן נפסל ולדעת ר' יונתן הבשר יקבר. וזהו דדייק ראוי לקוברו בחייו ר"ל דכיון דלגבי דידיה ע"י דלא בכה במיתת הצדיק כראוי נמצא דחסר בהזייתו ונפסל הקרבן ואם היה קרבן דחסר בהזאתו היה נפסל והבשר ירקב וא"כ מדה כנגד מדה ראוי לו לקוברו בחייו דאם הוא לאחר מיתה לאו עונש הוא כי כן הוא דרך כל הארץ:
ורבי חייא בר אבא בשם ר"י בא להוסיף ולומר דזהו אינו אלא לדעת הת"ק דס"ל דהקרבן נפסל עונשו הוא ככך דראוי לקוברו בחייו אבל לסברת ר' מאיר דבריתא דסבר דמפגלין בחצי מתיר א"כ אם חסר אחת מן המתנות או נתן מתנה אחת שלא כתקנה פיגול וחייבין עליו כרת וזהו דקאמר כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים דכיון דלא בכה במיתת הצדיק כפי יכולתו היינו כמו חסר בהזאתו ולדידיה נעשה הקרבן פיגול ואינו עולה למזבח כפרה והוא חייב כרת ועז"א דאינו מאריך ימים מ"ד כ"מ: וזהו כונת דהע"ה נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנדך ר"ל דאני בוכה במיתת הצדיק כראוי כפי כבודו למען לא תהיה חסר בהזייתו ח"ו ולא יהיה נפסל הקרבן ולא יכפר והרי אני מקיים מה שבא לידי להוריד נחל דמעותי ואתה רבש"ע אתה תקום לקיים הספירה שאינו ביד כל אדם לקיים הספירה וזהו אומרו הלא בספרתיך ר"ל בידך לעשות הספירה כראוי כאמור:
עוד אפשר לפרש כונת הב' מאמרים של רב ור"י דח"א כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו וח"א אינו מאריך ימים דצ"ל במאי קמפלגי הני תנאי דכל אחד אמר דבר אחד וצל"ד למ"ד ראוי לקוברו בחייו אי ס"ל דהיינו דאינו מאריך ימים א"כ היינו סברת ר"י ובמאי פליגי ועוד דאם נאמר דמ"ש ראוי לקוברו בחייו הוא שאינו מאריך ימים א"כ למה לא הקשו לרב מפ' וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע כמו שהקשו לר' יוחנן יע"ש ואם נאמר דס"ל דלעולם מאריך ימים אבל היה ראוי לקוברו בחייו א"כ הוא מאי עונש הוא זה:
ועוד קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק בפי"ב מהל' אבל ה"ב וז"ל כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי ליקבר בחייו ע"כ וצל"ד דלמה שינה ממ"ש הש"ס דתרווייהו גבי חכם איתנהו ולא הזכירו אדם כשר ומהיכן יצא לו לומר כן:
וכמו כן קשה על הטור ז"ל ביו"ד סי' שד"מ שכתב וז"ל מצוה גדולה להספיד על אדם כשר כראוי וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו ע"כ. הרי שכלל הני תרי ענייני באחד דהיינו באדם כשר ובשתיים ולא עלתה לו דבשם לא הוזכר אדם כשר ומהיכן בא לו לומר כן ומן התימא על מרן הב"י ז"ל בין בכספו הטהור ובין בב"י שציין המקום שב"ת דק"ה ולא נרגש מזה כלל:
וראיתי להרב לחם משנה ז"ל שנרגש בזה ותירץ דשמא גירסת רבינו הכי היתה כגירסת הרי"פ והרא"ש ז"ל דגרסי בתרי מימרי קמאי כשר ובמימרא בתרא חכם. ושוב הקשה ג"כ על הטור כנ"ז ותי' כנ"ז דאולי כך היה גורם בתרוייהו יע"ש:
ולענ"ד נראה להליץ בעד הרמב"ם ז"ל ואח"כ ניישב דעת הטור ז"ל והוא דרבינו ז"ל הוכרח לפרש בראוי לקוברו בחייו קאי על אדם כשר ואינו מאריך ימים קאי על חכם והוא בהקדים מ"ש שם בגמ' לעיל מזה מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהם קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר ע"כ עוד נקדים מ"ש חז"ל בגמ' ארבעה חשובים כמת ואחד מהם הוא מי שאין לו בנים ב"מ:
וזהו כונת מאמרינו כל המתעצל בהספדו ש"ח ראוי לקוברו בחייו הכונה דחשוב כמת וזהו לקוברו בחייו דחי הוא וחשוב כמת יען שבניו מתים וכל מי שאין לו בנים חשוב כמת:
והנה רבינו ס"ל כהאי פירושא דראוי לקוברו בחייו היינו שמת בלא בנים ולכך כתב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו מאחר דזה העונש לא מצינו כי אם באדם כשר כמ"ש לעיל מזה מ"מ בניו ובנותיו של אדם מתים וכו' מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר ומזה יצא לו לרבינו לומר כן אדם כשר. ולהכי לא מקשה לרב מההיא דזקנים שהאריכו ימים דלרב ס"ל דמאריך ימים אלא דעונשו הוא דמת בלא בנים ולר"י ס"ל דאינו מאריך ימים ולדעת הרמב"ם ז"ל לא פליגי דוה מדבר באדם כשר וזה מדבר בחכם ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ:
וכדי ליישב דעת הטור ז"ל דנקיט בתרווייהו אדם כשר צריך להקדים מאי דאיתא במ"ק דכ"ד על מתני' דאין קורעין בח"ה אלא קרוביו של מת הק' בגמ' ואפי' חכם והתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכו' לא צריכא דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חייב למקרע דתנייא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים וכו' ומשני דלאו אדם כשר הוא ופריך עוד אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה חייובי מיחייב דתנייא וכו' ומשני דלא קאי התם בשעת יציאת נשמה:
תו אמרינן התם כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר להו אביי מי תנייא רב שמת חכם שמת תנייא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא:
וחזי הוית להרא"ש ז"ל שהקשה וז"ל וקשיא לן אטו רב ספרא לאו אדם כשר הוה והלא הכל קורעין על אדם כשר ואפי' בח"ה ותי' דהני מילי העומדים שם בין מיתה לקבורה ואי לא לא מחייבי והם היו סוברין דחכם היינו דינו כאדם כשר ותו לא וכו' ובסו"ד כתב ומסקנא דמלתא בשעת יציאת נשמה ע"כ המתים חייב לקרוע. ובין מיתה לקבורה דוקא על אדם כשר. ועל ת"ח אפי' בעיר אחרת כשמועה קרובה וכו' יע"ש:
ולפק"ד כפי דברי הרא"ש ז"ל הלזו דבאדם כשר ליכא חיוב קריעה אלא דוקא בין מיתה לקבורה א"כ מאי מקשה הש"ס ואפי' באדם כשר וכו' והוכרחו לתרץ דלאו אדם כשר לוקמה מתני' דאיירי אפי' באדם כשר ומיירי דלא קרעו, בין מיתה לקבורה ולמה לי לאוקמי באדם שאינו כשר ולא היה שם בשעת מיתה אדרבא טובא הו"ל לאשמועינן דאיירי אפי' באדם כשר: וכן ק"ל לדעת הרמב"ן ז"ל דכתב דבאדם כשר דוקא בפניו דלוקמא מתני' באדם כשר ואיירי שלא בפניו כמו באדם דעלמא דאיירי שלא בפניו כמו דאוקמה בגמרא:
ואפשר לתרץ והנה דהרא"ש ז"ל הביא לעיל מזה וז"ל כתב רבינו מאיר ז"ל לא ידענא מי הוא הנקרא אדם כשר ונראה לי כיון דלא סני שומעניה ולא ביטל שום מצוה אלא שאינו גדול בתורה הוא הנק' אדם כשר ע"כ נמצא דאדם כשר הוא שלא ביטל שום מצוה:
וידוע מ"ש חז"ל דאין לך אדם מישראל שיוכל ליזהר בקיום כל המצות ולא יעבור באיזה מצוה ומקרא מלא דבר הכתוב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
ועוד אמרי' במצות דכ"ד תרי"ג מצות נאמרו למרע"ה בא דוד והעמידן על י"א וכו' ופירש"י ז"ל והעמידן על י"א שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה לקיימם ובא דוד והעמידן וכו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות אלו וכו' ע"כ:
וכפי זה נמצא דכמעט לא יש בעולם אדם כשר דאדם כשר נקרא שלא ביטל שום מצוה וזה כבר אמרנו דאין לך אדם שלא יעבור על מ"ע א"כ בשביל זה לא רצה הגמ' לאוקמה מתני' דאיירי באדם כשר דאדם כשר לא נמצא בעולם בנקל דהלואי ימצא אחד בעיר ושנים במשפחה אלא אוקמוה בסתם בני אדם: ובזה נבוא לישב דברי הטור דנקט בתרוייהו אדם כשר ולא נקט חכם והיינו טעמא דבא להקל מעלינו עונש זה דראוי לקוברו בחייו ואינו מאריך ימים דאי קאי עונש זה למתעצל בהספדו של חכם א"כ לא שבקת חיי לעלמא יען דחכמים שכיחי הרבה בעולם ונמצאים הרבה בני אדם שמתעצלים בהספדם וכל המתע' ראוי לקוברו בחייו ואינו מאריך ימים ע"כ אוקמיה הטור ז"ל באדם כשר דדוקא באדם כשר הוא שחייב בעונשין אלו ואדם כשר כבר כתבנו לעיל דכמעט לא ימצאו בעולם והנם מועטים ובזה יקל מעלינו עונש גדול כזה ומה שבא להטור זה לומר הוא יען דלעיל מזה במאמר הראשון נקטו בלשונם אדם כשר כמ"ש מ"מ בניו ובנותי' של אדם וכו' מזה למד ג"כ בשני מאמרים הנ"ז דמיירי באדם כשר ולזה נקט בתרוייהו אדם כשר:
ועפי"ה לעיל דכונת מ"ש המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו היינו דמת בלא בנים כמ"ש אפשר לומר כונת הכתוב בתהלי' וכ"ת כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם והכונה כי יראה חכמים ימותו חושב אותם בדעתו שת"ו כמו כסיל ובער יאבדו שאינו מרגיש עליהם לבכות ולהתאבל עליהם אז עונשו הוא ועזבו לאחרים חילם כמו שפירש"י ז"ל דמת בלא בנים ואחרים יורשים אותו ע"כ:
א"נ אפשר לומר בכונת תרי מאמרי והוא דמ"ש ראוי לקוברו בחייו היינו דמת מיתה משונה ולעולם דהאריך ימים והכי משמע לישנ' דלקוברו בחייו דהיינו לקוברו בהיותו בחיים חייתו בלא חולי ולר"י איני מאריך ימים וזהו החילוק שיש:
ועפי"ז יובן כונת הכתוב הנ"ז דהיינו כמ"ש כי יראה חכמים ימותו חושב אותם בדעתו שח"ו כמו כסיל ובער יאבדו שאינו מרגיש עליהם להתאבל במיתת החכמים אזי עונשם הוא כי קרבם בתימו לעולם ודרשו בילקוט קברם בתימו דבתיהם נעשה קברם והיינו שמתים במיתה משונה:
עוד אפשר לומר כונת מ"ש אינו מאריך ימים מדה כעד מדה בהקדים מ"ש הרב קול יעקב שאול ז"ל בהא דאמרינן מיתתן של צדיקים מכפר דבודאי הוא הראשון ראשון עומדים להגן על הדור ומסתלקים דהיינו בזמן שיש בדור אדם גדול וחסיד ויש צדיקים קטנים ממנו בודאי שהקב"ה בוחר בגדול כאומרם ז"ל טול הרב שבהם ואי ליכא צדיק גמור נוטל הצדיק שהוא גדול לפי דורו וכן עזה"ד כל הגדול מחבירו הוא קידם להסתלק וכו': עוד הביא משם הרב החסיד מר דודו מוהרי"א אלגאזי ז"ל בכונת מ"ש בחגיגה כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קלל ישעיהו הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד וכו' ונתתי נערים שריהם אלו בני אדם שמנוערים מן המצות וירהבו במי שמלא מצות כרימון דכולם תמהים מה חרי האף הגדול הזה של ישעיהו שלא נתקררה דעתו עד שא"ל הקללה הגדולה הזאת לישראל ופירש דישעיה היה מצטער מפני הצדיקים וגדולי הדור ולא נתקררה דעתי. דאיך ילכדו ויתפסו הצדיקים אמנם כשירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד והקטנים הנקלסים נעשים גדולי הדור אזי לפי דעתם הם יתפסו תחילה ובזה נתקררה דעתו ע"כ:
וזהו כונת המאמר כל המתעצל בהספדו ש"ת ובודאי דזה המתעצל הוא בחושבו כי הוא גדול ממנו ואינו מחשיב אותו להתאונן על מיתתו א"כ לדעתו הרי הוא מזומן להיות נתפס על הדור ומשו"ה איני מאריך ימים מידה כנגד מידה שהוא חושב עצמו לגדול א"כ גם הוא ילכד להיות נתפס כגדול הדור דדבר זה נפתח בגדולים וזהו מכ"מ:
א"נ אפשר לומר כונת רב שאמר כל המתעצל בהספדו ש"ח ראוי לקוברו בחייו בהקדים מ"ש הרב דת ודין בכונת המאמר א"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה דכל המפרשים ז"ל המה ראו כן תמהו דמאי ריבותא דתשובה והלא כך היא המידה דאתי עשה ודוחה ל"ת ותירץ הרב ז"ל באומרו דר"י לטעמיה אזיל דס"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה ואפי' בבעלי חיים נדחים והוא אמר דאכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו דכיון דאידחי אידחי ואע"ג דבידו לתקן אפי"ה חשיב ליה דחויי והשהא הכא בתשובה איך הוסיף תת כחה שישובו לאיתנם הראשון והרי הו"ל נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה דומייא דאכל חלב ונשתמד דס"ל לר"י דאפי' דהוי ב"ח ובידו לתקן דאינו חוזר ונראה והיה מן הדין לפי סברתו דלא תועיל תשובה ולכך הוצרך הכתיב לומר דבענין התשובה אפי' דהוי נראה ונדחה דחוזר ונראה וזהו דא"ר יוחנן גדולה תשובה דגילה בה הכתיב הפך כל התורה לפי סברתו וכו' א"ד ז"ל וש"י:
נמצא דלר"י ס"ל דנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה אפי' בב"ח חוץ מתשובה דגלי קרא דתשו' מהני אמנם זהו דוקא לדעת ר"י אבל לדעת רב שם במ' יומא דס"ד ע"א ס"ל דבעלי חיים אינן נדחין ואם אירע להם שעת פיסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם יע"ש:
וידוע מ"ש המפרשים דטעם ההספד הוא לעורר בתשובה ויאמר כל אחד בשלי הצער הגדול הזה וא"כ זה האיש המתעצל בהספדו ש"ח ודאי דס"ל דנראה ונדחה. שוב איני חוזר ונראה ומושך עצמו מן התשובה מטעם זה ואינו מחלק כרב דקי"ל כוותיה והכי פסקו הפוס' דבבע"ח לא נאמר דין זה כלל וא"כ לדידיה חשיב ב"ח כמת וס"ל דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה א"כ ראוי לקוברו בחייו דלפי שיטתיה בעלי חיים ומתים שוין הם וא"ש. דרב הוא דאמר כאן כל המתעצל בהספדו ש"ח ראוי לקוברו בחייו דהיינו דלשיטתיה אזיל וכו':
עוד יתכן לומר בכונת הני תרי מאמרי דח"א ראוי לקוברו בחייו וח"א אינו מאריך ימים בהקדים מאי דשנינו באבל רבתי והובא בירושלמי פרק ב' דבכורים ומייתי לה הטוי"ד סי' של"ט וז"ל ר' חנינא בן אניטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב אי שחלל את השבת מי מודיעני שמת בהכרת אלא המת לג' מת בהכרת עכ"ל:
וראיתי להרב הגדול מוה"ד ז"ל בס"ה ראש דור בפר' משפטים שהביא משם הרב הישיש מוהר"ר שאול בר דוד ז"ל שפי' בהך ברייתא דמס' שמחות הנז' כונת הפסוק בתהלים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים הנה ורהבם עמל ואון וגו' מי יודע עז אפך וכיראתך עברתך למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה והכונה דכאשר יגיע האדם לע' או פ' שנה מי יודע עז אפך ר"ל אם בן ע' או בן פ' שנה אכל את החלב וכיוצא ונתחייב כרת הרי פלט ליה מכרת ובמה יודע עז אפך ומדת דינך הקשה לזה קאמר למנות ימינו כן הידע ר"ל דאכתי איכא כרת דיומי כמ"ש ר"ח ב"א עכ"ד:
והוא ז"ל הרחיב הביאור בדרך זה עצמו בהקדים מ"ש רבינו הגדול האר"י ז"ל דזקן שעבר עבירה וחייב כרת יבא בגלגול נער וימות בהכרת ע"כ ומתוך דברי הרב אלו קשה דמאי קאמר בברייתא דשמחות הנז' דזקן שאכל את החלב וכו' היכי משכתת לה כרת והרי שפיר משכחת לה כרת ע"י גלגול שיבא אחרי מותו תכף והוא נער יכרת כמ"ש הרב ז"ל:
ותי' דלזה דקדקו בלשונם בשאלתם לומר זקן שאכל את החלב או שחילל שבת מי מודיענו שמת בהכרת ובחון לשון הזהב שאמרו מי מודיעני שמת בהכרת דהול"ל כיצד יתקיים הכרת. אלא כונתם דנהי דלא פליט מכרת כי יחזור בגלגול והכרת יכרת אבל ר"ח שאל מי מודיענו שמת בהכרת כלומר מהיכן נדע שמת בחייוב כרת והוא עתיד ליכרת בגלגול שיבא ותי' שמת לג' הוא סימן דחייב כרת רמיא עליה:
ועפי"ז יתבאר היטב הכתוב הנז' מי יודע עז אפיך ממש דייק כר"ח בברייתא הנז' שאמר מי מודיענו דודאי חיוב כרת רמי עליה אך מי יודע עז אפיך במה יודע איפה להודיע לבני אדם כשהוא בן ע' או פ' שנה שיבא בגלגול דיכרת לז"א למנות ימינו כן הודע יתפרסם הדבר אם ימות לג' וכמ"ש:
ובזה שמעתי פי' בפני דוד משם הרב מוהר"י הכהן אומרים כונת הפ' בפ' בא שבעת ימים מצות תאכלו וגו' כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי די"ל מ"ש מיום הא' עד יום השביעי נראה מיותר דכבר נאמר ז' ימים וגו' ורז"ל דרשו מה שדרשו ולפי"ה ניחא והוא דאמרו שם במ' שמחות והביאו הטו' בס' של"ט לד' ולה' ימים זו מיתת דחופה וכו' לשבעה ימים זו מיתה של חיבה וז"ש כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ"ת דהתניח אם זה שאכל חמץ הוא רך בשנים אז שייך לומר ונכרתה הנפש ההיא אך אם זה שאכל חמץ הוא זקן בן ע' או פ' שנה מי מועדינו שמת בהכרת לז"א מיום הראשון עד יום השביעי ר"ל יש הוכחה לזקן אם נתחייב כרת או לא בענין מיתתו דאם נפל למשכב וישב מיום הא' עד יום השביעי ולא מת אז הוא מיתה של חיבה אבל אם מת בתוך ג' או ד' ימים זהו סימן שנתחייב כרת:
מעתה נבוא לכונת המאמר והוא דכל המתעצל בהספדו ש"ח ראוי לקוברו בחייו ר"ל דחייב כרת שמת במבחר ימיו וע"ז נתקשה ר"י דהתינח אם זה המתעצל הוא רך בשנים אבל אם היא איש זקן בן ע' שנה מי מודיענו שמת בהכרת לזה בא ר"י ואמר איני מאריך ימים ימים דייקא ר"ל אינו מאריך ימים בחוליו וכמ"ש:
באופן אחר ראיתי בכתבי הקדש של הרב החסיד המקובל האלהי הוא הרא"ש ז"ל שפי' בכונת המאמר הנז' והוא שדקדק עוד מלבד מה שדקדקנו כמ"ש קודם זה מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה על אדם כשר וצ"ל למה באדם כשר העונש הוא במיתת בניו ובמתעצל בהספדו של חכם העונש הוא בעצמו ובגופו דהיינו לקוברו בחייו או אינו מאריך ימים ומאי שנא:
אמנם יובן במה שיש לחקור בדברי רז"ל דמצינו דישנו בדיבורם בג' מקומות והוא דדינא הוי דאבל חייב לעשות ג' דברים קריעה ובכי והספד קריעה בשעת יציאת נשמה ושלשה לבכי וז' להספד וג' דינין אלו מצינו בדברי חז"ל שאמרום בג' מיני בני אדם כמ"ש במ' שבת דק"ה דהיינו קריעה חייב על כולם בשעת יצי' נשמה ואפי' שאינו אדם כשר וכמ"ש התו' ז"ל התם ד"ה דתניא רשב"א אומר העומד על המת וכו' משמע ליה להש"ס דמיירי אפי באינו כשר ע"כ. ובכיה הוא על אדם כשר כמ"ש מפני שלא בכה על אדם כשר וכן אמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר. והספד היא על חכם כמ"ש כל המתעצל בהספדו של חכם. ועוד שינוי אחר נקטו בלשונם חכם שמת הכל קרוביו וכן חכם שמת אין לנו תמורתו משא"כ באדם כשר וצ"ל טעם שינויים אלו:
והוא בהקדים מ"ש רבינו הקדוש האר"י ז"ל טעם לשלשה דברים אלו שצריך שיעשה האבל והוא כי באדם יש לו אור פנימי שהוא הנשמה שבתוך הגוף ואור מקיף על ראשו ופחות מזה לא אפשר וזה נקרא צלם כמש"ה אך בצלם יתהלך איש והמקיף מתחלק לב' זה ע"ג זה והוא סוד מ"ש רז"ל שבאדם יש בו בבואה ובבואה דבבואה נמצא דהם ג' בחי' או"ר אחד תוך הגוף ושנים מקיפים על ראשו ואלו נקראים חב"ד דהיינו הדעת הוא או"פ ובינה מקיף א' וחכמה למעלה מקיף ב' והוא מתחלק בג' אותיות צלם דהיינו הצ' היא הדעת והל' היא הבינה וה"מ היא החכמה:
גם נודע שבחכמה שהוא מקיף ב' מאיר בו אבא ריבוע ע"ב וע"ב הוא חכמה ובבינה שהוא מקיף הל' תאיר בו אימא מילוי ס"ג וס"ג הוא אימא וכשמת האר' מסתלקים ממנו כל אלו הג' בחי' שהוא הצלם ואנו עושים שלשה דברים כנגד השלשה בחינות שנסתלקו ממנו דהיינו הקריעה אנו עושים כנגד הלב להורות על הסתלקות הא' שהוא הנשמה הפנימית היושבת בלב ואנו עושים בכיה להורות על הסתלקות מקיף א' שהוא בינה שכן בכיה עולה לז' שהוא מילוי דס"ג שעולה לז' ואנו עושים הספד להורות על הסתלקות החכמה שכן הוא מספד גי' ריבוע ע"ב שעולה קפ"ד שהיה מאיר בחכמה:
עוד נקדים מ"ש רבינו ז"ל על מ"ש חז"ל בגמרא ד' צריכים חיזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים ותפילה ודרך ארץ דאלו הד' דברים הם ד' מוחין דגדלות תורה הוא חכמה מע"ט הוא בינה תפילה הוא חסדים דרך ארץ גבורות שחו"ג נקרא דעת יע"ש:
וא"כ נמצא לפי"ז דכן הוא בכללות ישראל שכולם נחשבים כגוף א' וכנשמה א' ובכלות א' נעשה צלם א' דהיינו הת"ח שהם לומדים התורה נקראים חכמה והוא המקיף הב' ומאיר בהם אבא שהוא ריבוע ע"ב ולכן נאמר אב בחכמה ר"ל שאבא מאיר בחכמה ואדם כשר שאינו ת"ח אבל הוא בעל מצות ומ"ט נקרא בינה והוא מקיף הב' ומאיר בהם אימא שהוא מילוי ס"ג שעולה לז' וז"ש כי אם לבינה תקרא ר"ל שאימא מאירה באבא ושאר עמא שאין בהם לא תורה ולא מ"ט נקראים דעת שהם חו"ג דעכ"פ כל העולם כילו הם מתפללים שהוא כנגד החסדים ועוסקים ג"כ בדרך ארץ שהוא כנגד הגבורות נמצא דכל כללות ישראל אנו נחשבים כגוף א' וכנשמה א':
ולכך אמרו רז"ל דהיכא שהמת הוא ת"ח צריך להספידו יען שהוא חכמה והיה מאיר בו ריבוע ע"ב שהוא גי' מספ"ד וכשהמת הוא אדם כשר שהוא בעל מ"ט צריך לבכות עליו יען שהוא בינה שהיה מאיר בו מלוי ס"ג סגי בכי"ה וכשהמת הוא ע"ה אינו צריך לא זה ולא זה אלא קריעה דוקא שהוא כנגד הדעת שהיא הנשמה הפנימית היושבת בלב:
ומ"ש חכם שמת הכל קרוביו הטעם הוא יען דכב' אמרנו שהחכם הוא רומז לחכמה וכל העולם נברא בחכמה כמש"ה כולם בחכמה עשית וכמ"ש רז"ל בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא חכמה שנאמר ראשית חכמה וכמו כן דרשו רז"ל שכל העולם ומלואו נברא בשביל התורה שנא' ה' בחכמה יסד ארץ וא"כ נמצא שהחכם שזכה לתורה הוא אב לכולנו שבשבילו נבראו שמים וארץ ולכן אמרו דהכל קרוביו דכולם נהנים ממני דבשבילו מתקיים העולם: וכמו כן מ"ש חכם שמת אין לנו תמורתו הכינה היא יען דבשלמא על אדם כשר יש לנו תמורתו דהמצות אינן משתנים ואף אם מת יש אחרים בעלי מצות כמותו אבל בענין חכמת התורה היא משתנית בכל דור ודור יען דמה שמחדש חכם א' אינו מחדש חכם אחר דכל אחד קבל חלקו מסיני א"כ משו"ה אמרו דחכם שמת אין לנו תמורתו אל"ח:
ומעתה נאמר טעם דלמה באדם כשר הוא נענש במיתת בנים ובחכם נענש בחייו. הטעם הוא דאדם כשר כבר אמרנו שהוא בבינה ובינה היא אותיות ב"ן י"ה ולכך נענש הוא בבנים אבל חכם גי' חיים וכל החייות אינו נמשך כי אם מחכמה בסיד ואתה מחייה את כולם ואתה הוא כינוי לאבא שהוא חכמה כמש"ה כי אתה אבינו וגם כתב רבינו ע"פ ימותו ולא בחכמה דע"י המיתה הוא הסתלקות החכמה ממנו ולכן המתעצל בהספדו ש"ח נענש בחייו דהיינו ראוי לקוברו בחייו או אינו מאריך ימים עכ"ל:
ואני ברגליו אעבורה לפרש דבריו דצריך קצת ביאור במ"ש דלת"ח צריך דוקא הספד ולאדם כשר דוקא בכיה ולע"ה דוקא קריעה וכו' דמשמע דבת"ח א"צ בכיה וקריעה וכן באדם כשר א"צ קריעה ואין הדבר כן שהרי לת"ח צריך בכיה וקריעה שהרי עיקר ההספד הוא לעורר הבכי וקריעה מבואר בהדיא שם בגמ' דצריך כמ"ש הכל קורעין עליו וכן באדם כשר אמרו שם דצריך קריעה:
אלא כונתו לומר דבת"ח צריך כל הג' דברים הספד ובכיה וקריעה ובאדם כשר חסר ממנו ההספד ויש לו בכיה וקריעה ובע"ה חסר ממנו הספד ובכיה ויש לו קריעה לבד והוא ע"ד מ"ש רבינו ז"ל בשעה"מ פ' דברים עמ"ש בתי' דמקרא הוא בעשיה ומשנה ביצירה ותלמוד בבריאה וקבלה באצי' דלכאורה נראה להפך כי המקרא היא תש"כ והמשנה והתלמוד והקבלה הם תורה שבע"פ למטה ממדרגת תש"ב ותי' דהענין הוא כי עולם האצי' כולל כל העולמות שלמטה ממנו ויש שם תש"ב שהוא המקרא וגם המשנה והתלמוד והקבלה ובעולם הבריאה חסר ממנו הקבלה ויש שם השלשה אחרות ובעולם היצ' חסר ממנו הקבלה והתלמוד ואין שם אלא ב' ובעולם העשיה חסרים שלשתם ואין שם אלא מקרא בלבד ע"כ ועד"ז הוא בכאן והוא פשוט:
ואפשר עוד לומר עד"ז בכונת מ"ש ראוי לקוברו בחייו ולמה אמרו בחייו ולא אמרו חי בהקדים מ"ש רבינו הקדוש האר"י ז"ל והביאו הרב החסיד ז"ל בפ' אחרי מית דכשברא הקב"ה לאדה"ר בירר הטוב מהרע והם נשמות הטובות וכללם באדה"ר וכן נמי ברא אדם בליעל הוא ס"מ שהיה כלול בי כל הרע וכשחטא אדה"ר נתערבו טו"ר וכו' וכל מעשינו של המצות והתפילה והתורה הכל הוא לברר אותם הנשמות ולהעלותם למקום הקדש וכו' וכתב עוד דפעולה זו עושה הצדיק בפטי' שיורד נשמתו בתוך עמקי הקלי' ומבררת אותם ומלקטת כמה ניצוצות ומעלה אותם לשורשם ואז מעלה אותם בשעת מיתה יותר מכל מה שהעלה בחייו וז"ש גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם וגם עושים עוד פעולה שיש כמה נשמות של רשעים בגהינם שכבר נתקנו ואינם יכולים לעלות והם מעלין אותם:
עוד נקדים מ"ש הרב הנז' בפ' כי תצא על פ' ושבית שביו משם הרב ז"ל דכל תורה ומע"ט שאדם עושה בעודו רשע אצ"ל שאינו נותן כח אל הקדושה אלא אדרבא והפוך הוא כי הוא מוסיף כח לקלי' וז"ש הפ' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי מפני כי הוא מכנס הקדושה בתוך הקלי' אבל כשהוא חוזר בתשובה מוציא אותו הכח שנתן בקלי' בסוד חב"ו ולכן נקרא תשובה שתשוב התורה ומע"ט למקומם וזהו ושבית שביו:
עוד נקדים מ"ש הרב ז"ל דכשגוברים העונות א"ן יכולת בצדיקים לעשות פעולותם בחיים אלא א"כ צריך שימותו ופ"י נשמתם עושים פעולותם כמ"ש בענין יו"ד הרוגי מלוכה שלא יכלו לברר בחיים אלא א"כ מסרו עצמם טל ק"ה נמצא דכשהעונות בדור צריך שיפטר הצדיק כדי לברר הניצוצות שנכנסו בקלי' בעונות הדור וגם המצית והתורה שעשו בעודם בחטאם וגרמו שיהיו עסוקים בקלי':
עוד נקדים מ"ש המפרשים דצריך שיחזרו בתשובה בפטירת הצדיק כדי שיהא מכפר על הדור והט' דהן אמת דהצדיק בורר כל אלו הניצי' אבל עכ"פ צריך שיעשו תשו' שעי"ז יש כח ביד הצדיק להלחם עם הקלי' לברר אותה הקדושה ואם לא חזרו נמצא דפטירת הצדיק היתה על מגן דאינו יכול לעשות פעולתו:
עוד מ"ש הרב ז"ל דימי שנות האדם הם כמספר הניצוצות שצריך לברר בכל יום ויום וא"כ כשהעונות גברו וגרמו שיסולק הצדיק קודם זמנו כדי לברר אותם הניצוצות שנטמאו בתוך הקלי' ע"י העונות הדור ג"כ מברר אותם הניצוצות הנוגע בחלקו לברר מה שהיה ראוי לעשות בחייו ואם אינם עושים תשובה נמצא דלא די שאינו עושה כלום בשביל ישראל אלא שהפסיד הוא שהיה יכול להשלים חוקו כשהיה חי ולא השלים וא"כ צריך שיחזור בעוה"ז בגלגול כדי להשלים חוקו:
וזהו שאמר כל המתעצל בהספדו ש"ח ואינו חוזר בתשו' גורם הוא שיחזור הצדיק בעוה"ז ונמצא דמת ב"פ וא"כ מידה כ"מ שיהיה הוא ג"כ מת ב"פ וזהו לקוברו בחייו ר"ל ב"ב חיים שיהיו לו שימות ויחזור בעוה"ז בגלגול:
ובזה יובן טעם מ"ש המפרשים דמי שאין מספידין אותו כראוי חוזר לבא בגלגול ולנו לדעת על מה ועל מה ולפי האמור ניחא והרי הוא כמבואר: ומעתה נחזור למאמרינו הניצב פתח השער מפני מה נסמכה מיתת מרים לפ"א לומר לך מה פ"א מכפרת אן מיתתן של צדיקים מכפרת וראיתי להרב שם חיי ז"ל בפ' שמיני דהקשה דסוגייא זו היא הפוך סוגיית יומא דאמרינן בריש מ' יומא על מאי דתנן בריש פרקא שבעת ימים קידם יוה"כ מפרישין כ"ג מביתו ובגמ' תנן התם ז' ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה וכו' ופריך מנא ה"מ אר"י אמר קרא כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה. לכפר זה יוה"כ. ופריך בשלמא כוליה קרא בפרה לא מתוקמא לכפר כתיב. ופרה לאו בת כפרה היא אלא אימא כוליה קרא ביום הכיפורים כתיב וכו' ע"כ הרי בהדייא דפרה לאו בת כפרה היא הפוך מאמר זה יע"ש:
והן קדם קודם שנבוא לכלל ישוב. את זה אגיד דראיתי להרב פרי חדש ז"ל בס' מיים חיים דהקשה על הרמב"ם ז"ל שכתכ בפ"א מה' עבודת יום הכיפורים ה"ג וז"ל שבעת ימים קודם ליוה"כ מפרישין כ"ג מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו הוא וכו' ותמה עליו דמן הש"ס מוכח דהוא דרשה גמורה מפסיק לעשות לכפר כנז' והניחו בצ"ע:
ולפק"ד אהמ"ר לא ידעתי מה כל החרדה הזאת דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים וברורים באומרן ודבר זה קבלה ממרע"ה דכן הוא האמת דהלא פשט הפסוק זה נראה דבדבר במילואים דהיינו כאשר עשה ביום הזה שהוא יום א' למילואים צוה לעשות לכפר לשבעת הימים א"כ הפסוק הזה נאמר בימי המילואים ומאן דכר שמיה דיום הכיפורים ופרה אדו' אם לא שהוא הלכה למשה מסיני דמיירי לעשות על מעשה פרה ולכפר על יוה"כ וכמו שפירש"י בחומש צוה ה' לעשות כל שבעת הימים ורבותינו דרשו לעשות זה מעשה לכפר זה מעשה יוה"כ וכו' הרי בהדיא כמ"ש:
שו"ר להרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתב וז"ל שבעת ימים קודם יוה"כ וכו' אמר ה' יתברך בשבעת ימי המילואים ומפתח אהל מאד לא תצאו וגו' ואח"כ אמר כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ובאה הקבלה לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יוה"כ וכו' ע"כ וא"כ דברי הרמב"ם במז"ל נכונים וברורים ואין בהם שים קושי כמ"ש ודו"ק: וכן נראה דעת הרב משל"מ ז"ל שהבין כן ממ"ש בפ"ב מה' פ"א ה"ב עמ"ש רבינו ודבר זה קבלה ממשה רבינו כתב הוא ז"ל וכ"כ בפ"א מה עבודת יוה"כ. ואני תמיה דבפ"ק דיומא ד"ג אמרי' כי אתא רב דימי אמר ר"י מתני חדא ר"ל מתני תרתי ר"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ וכו' ופריך והא אנן תנן ז' ימים קודם יוה"כ וז' ימים קודם שריפת הפרה ותי' מעלה בעלמא הרי דלר"י הפרשה דיוה"כ דוקא היא מן התורה אבל הפרה דשריפת הפרה הוייא דרבנן משום מעלה בעלמא וא"כ היכי שביק ר"י ופ' כר"ל דס"ל דתרוייהו מן התורה ע"כ הרי דהשוה דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי הגמ' שדרשו זאת הדרשה ולא נרגש מזה כלל משים דלק"מ כמ"ש: ואגב זה ראיתי להרגיש בדברי הרא"ם ז"ל שכתב דלפי פשוטו דפירש"י דקאי למילואים צריך להיות כאשר ציה ה' דבוק עם לעשות לכפר ומקרא קצר הוא אבל לפי דרשת רז"ל לעשות לכפר דקאי ליוה"כ ולכפרה צ"ל שהם מדבקים מאמר כאשר צוה ביום הזה עם מאמר הקודם ומאמר לעשות לכפר בפני עצמי שצוה לעשות יוה"כ בפרישת ז' כמו מילואים. לא שיהיה דבוק עם כאשר עשה דא"כ יתחייב מזה שיוה"כ ופרה פירשו יום אחד כמו יום הזה דהיינו יום אחד ולא שבעה ימים וכו' ע"כ יע"ש:
ולכאורה י"ל דבש"ס פריך ואימא לכפר זהו קרבנות שמיני חג עצרת. ומשני דנין פרישת ז' ליום א' שאין קדושה לפניו ופריך ולאו ק"ו הוא וכו' ומשני הזה כזה ופירש"י הזה כאשר עשה ביום הזה כדוגמתו הרי מונח דאפי' לפי דרשתם אמרי' דהזה דבוק עם לעשות לכפר:
ואפשר לומר דכונת הרא"ם דלפי פשוטו של מקרא דכתב רש"י ע"כ הוא מקרא קצר ודבוקה כאשר עשה ביום הזה עם לעשות אבל לפי דרשת הש"ס ע"כ צ"ל שהוא דבוק לעיל והיא משמש לשתי לשונות למעלה דכתיב ז' ימים וגם למטה לעשות יוה"כ דאם אינו דבוק א"כ נלמד יום אחד לבד ודוק:
הדרן למאי דאתינן עלה מעיקרה לתמיהת הרב סם חיי בתרי סוגיות דמהכא משמע דפרה אדומה מכפרת ואילו התם ביומא אמרו דפרה לאו בת כפרה היא והוא דלעולם הכי הוא. דבפרה אדומה בעשייתה לאו בת כפרה היא דמה כפרה בעשייתה וקרא כתיב לעשות לכפר אמטו להכי אמרי דלאו בת כפרה וכמו כן מיתת הצדיקים נמי המיתה עצמה אינה מכפרת אלא נמשך ממנה דהיינו התשו' שעושים אחר המיתה והדימיון דמדמ' הש"ס פרה למיתת הצדיקים הוא. מה פרה אדומה שנמשך ממנה טהרה ותיקון לטמאים כך מיתת הצדיקים ימשך תיקון ורפואה וכפרה לכל בני דורו בעשותם הספד לצדיק וחוזרים בתשובה: עוד י"ל עפ"י מ"ש הרב החסיד ז"ל בס' חוקת במאמר זה דדקדק מה הלשון אוסרת פ"א מכפרת דלא יצדק לומר לשון כפרה אלא בהקרבנות ופרה קדשי בדק הבית היא ותי' דלזה אפשר שכיוונו רבותינו בעלי התוס' שכתבו וז"ל מה פרה אדומה מכפרת פי' על מעשה העגל וכדאמרינן במדרש משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך אמר המלך סבא אמו ותקנת וכו' כונתם רצויה דלשון פרה אדומה מכפ' הוא מלשון בעי לכפורי ידיה בההוא גברא שהוא לשון קניחה כמ"ש במדרש אמר המלך תבא אמו ותקנח זמה פרה אדומה מכפרת ומקנחת ומברת הטומאה כך מיתת הצדיקים מכפרת ומקנחת כחות הטומאה שנבראים מכח החטא ורוח עברה ותטהרם ע"כ ולפי זה ל"ק ולא מידי והרי הוא כמבואר ודו"ק:
עוד י"ל עפ"י מ"ש עוד הרב הנז' שם בכונת מ"ש התו' מה פ"א מכפרת פי' על מעשה העגל והוא דלפי האמת לא באתה לכפר אלא לפי שעה באותו הדור דהא כתוב ומפורש וביום פקדי ופקדתי עליהם ואז"ל אין דור שאין בו מעון העגל ולז"א מה פרה אדומה מכפרת ומ"מ עון עצמו אינו נמחק וחזר וגבה לדורות כך מיתת הצדיקים מכפרת על אותו הדור כמו שפירש"י ואם אינן שבים ביום פוקדו יפקוד עליהם חטאתם וכמעשה שהיה בעון עכן שמעל בחר דאע"ג דכתפס בעין ההוא יאיר בן מנשה כדאמר פ"ח דבתרא ויכו מהם אנשי כשלשים וששה איש זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין וכו' ועכ"ז אמר אלהים חטא ישראל וחזר וגבה מהחוטאים כמפורש בענין ע"כ נמצא דפרה לאו בת כפרה היא לגמרי כמו שאר הקרבנות כמ"ש: ועם האמור בענין יובן מ"ש רש"י ז"ל בחומש ותמת שם מרים למה נסמכה מיתת מרים לפ"א לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת די"ל למה שינה רש"י מלשון הגמ' ולפי"ה ניחא דנתקשה רש"י ק"ו הרס"ח כנז' לזה לא נקט פ"א אלא קרבנות לפי שהפרה דומה לקרבנות דחטאת קרייה רחמנא ודו"ק:
חידושים על פסוקי ס' שמות ושמעו לקלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמר' אליו ה' אלהי העברים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו:
ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה:
ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם:
ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים וגו' ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וגו' ונצלתם את מצרים:
ולא נאריך בדקדוקים כי אם שנים שלשה גרגרים חדא כמ"ש ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו דנראה דכל זה מיותר דהיה די לומר אלהי העברים שלחנו אליך לאמר. ותו במ"ש ואני ידעתי כי לא יתן אתכם דלאיזה צורך גילה להם רזא דנא דפרעה לא ישמע לדבר הזה אלא א"כ ע"י הבאות ונפלאות. ותו במ"ש ונתתי את חן העם הזה וכו' נראים הדברים בתמוהים ממה נפשך אם חייבים המצריים ליתן להם רכוש מן הדין יקחו מהם בני ישראל בחזקה כפי הדין ואם המצריים כפי הדין פטורים למה להם לישראל ליטול ממונם של מצריים בעורמה כלאחר יד:
וכדי להבין מקראי קדש אלו נלע"ד להקדים מאי דגרסינן בבתרא דקע"ב ע"א וז"ל ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך וכו' א"ל רב חסדא לרבא פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח דתניא גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר אם כתוב בו גירשתיה היום כשר אלמא היום ההוא יומא דנפיק ביה משמע הכא נמי ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע ע"כ. ופי' רשב"ם ז"ל ההוא שטרא דנפק לב"ד דר"ה והיה מוחזק בי אדם אחד שהיה טוען פב"פ הכתוב בזה השטר כתבו וחתמו ומסרו לי לפי שהלויתיו כך וכך ממין וכדתנן בפירקין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח ואת שמי לא הוצרך לכתוב שהרי משרי לי וכתב לי ממך כלומר ממי שהוחזק בשטר ע"כ. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מה' מלוה ה"ט כרבא דכל המוציאו גובה:
והטור ז"ל בח"מ סי' ז' כתב וז"ל שטר שכתוב בו אני פ' לויתי ממך מנה כל המוציאו גובה בו שיאמר המוציאו ממני לוית ולא הוצרכתי לפרט את שמי שכשמסרת לידי כתבת לויתי ממך ודוקא בשטר גמור חתום בעדים אבל אם הוא כתב ידו בלא עדים מתוך שיכול לומר פרעתי יכול לומר לא לויתי ממך אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו ע"כ. וכתב עליו מרן ב"י ז"ל עמ"ש דדוקא בשטר גמור חתום בעדים דכ"כ בעל התרומות בשער י"ג ובשם הרמב"ן ז"ל שפירש כן בתשו' וכ"כ עוד בעה"ת בשער ל"ג:
והנה זה החילוק שחילק הטור דדוקא בשטר גמור חתום בעדים אבל כתב ידו אינו גובה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא כתבוהו אלא העתיקו לשין הגמ' ולא חילקו כמו שחילק הטור בין כתב יד לשטר בעדים ומדסתמו דבריהם נראה בהדייא דלית להו זה החילוק אלא אפי' כתב יד גובה. וכן נראה מדברי רשב"ם ז"ל הנז"ל דס"ל דבכתב יד מיירי ואפי"ה גובה ממה שהביא ראיה ממתניתין דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים ב"ח. גם הנימוקי יוסף ז"ל נראה דס"ל הכי שכתב בלשון רשב"ם ז"ל. וכמו שכן ראיתי להרב בני שמואל ז"ל ולה' תפארת שמואל ז"ל שכתבו כן בהדיא ודקדקו כן מדברי רשב"ם ז"ל וממשמעות דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל שסתמו את דבריהם דאיירי בכתב יד שאין בו עדים יע"ש:
אמנם ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' הנז' שהביא דברי הרב בני שמואל הללו ודחה אותם מהלכה וכתב וז"ל ואין דבריו נוחים לי שמדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה דלישנא דגמ' נקט ומאי דמפרשינן בגמ' כפרש בדבריו וכי היכי דמלישנא דגמ' מוכח דדוקא שטר בעדים מדקאמר ההוא שטרא דנפיק וכו' ולשון שטר אינו צודק כי אם על שטר בעדים דבלא עדים כתב יד מקרי כדתנן הוציא עליו כתב ידו וכו' גם בדברי הרמב"ם ז"ל יש במשמע דמיירי בשטר חתום מדכתב הוציא עליו שטר שכתיב וכו' ומן הטעם דזה גם דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל מתפרשין בשטר חתום בעדים גם מדברי רשב"ם ז"ל אע"ג דמביא על זה וכדתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים ב"ח לאו למימרא דגם בשטר הזה לא היה חתום אלא כתב יד אלא כוונתו לומר דאעפ"י שהשטר הזה לא היה כתוב בלשון שטר אלא בלשון כת"י והיו תתומין עליו עדים דין שטר יש לו לגבות ממשעבדי כי היכי דתנן הוציא עליו כת"י בלא עדים גובה מנכסים ב"ת ה"נ הוציא עליו כת"י חתום בעדים גובה ממשעבדי ולכן נ"ל לענין הלכה דאם שטר זה לא היו תתומים בו עדים אעפ"י שהמוציאו מוחזק נאמן האחר לומר לא לויתי ממך אלא מאחר נפל ומצאתו דליכא מאן דפליג על זה וכו' יעש"ב:
ואהמ"ר נלע"ד דהדין עם הרב בני שמואל וה' תפארת שמואל ז"ל יען דאם איתא דס"ל זה החילוק שחילק הטור היה להם לפרש את דבריהם כמו שפירש הטור דכל כי האי מלתא צריכה למימר ומדישתקו נראה דלא ס"ל הכי. ומ"ש שמדברי הרמב"ם אין ראיה דלישנא דגמ' נקט ומאי דמפרשינן בגמ' נפרש בדבריו וכו' נראה דס"ל דדרכו של הרמב"ם הוא להעתיק לשין הגמ' בלבד מ"ש בהדייא ומה שיוצא ממנו מצד הדיוק אינו כותב:
והוא תימא דא"כ הוא נסת"ר מחמת"ו ממ"ש בא"ה סי' קנ"ט הגהב"י אות י"ט עמ"ש הרב משפטי שמואל ז"ל שהרמב"ם אינו כותב בספרו אלא מה שמבואר בגמ' בהדייא וכו' כתב עליו דזה אינו שהרי בכמה מקומו' מצינו שמביא מה שנאמר בגמ' על צד הדייוק או ברמז וכו' יע"ש וא"כ גם הכא היה לו לפרש מה שבא על צד הדייוק דשטר הוא דוקא בעדים ואם נאמר דזה אינו בא מצד הדיוק אלא מבואר הוא בהכא כמ"ש אח"כ דלשון שטר וכו' הוא דוקא בעדים א"כ למה הוצר' הרשב"ן והבעה"ת והטור ז"ל לפרש דדוקא שטר חתום בעדים:
ומ"ש דלשון שטר אינו צודק כי אם על שטר בעדים דבלא עדים כתב יד מקרי כדתנן הוציא עליו כתב ידו וכו' לא ידעתי מי גילה לו רז זה דלשון שטר אינו צודק כ"א על שטר בעדים והלא כתיבת לשון שטר נאמרו בו ב' פירושים הא' מ"ש בס' התשב"ץ הביאו הרב ק"י בק"ו לשון חכמים ובק"ו לשון בני אדם דשם זה נגזר מלשון החשים משטרו בארץ שהוא כתב שכתוב בו הממשלה שנותן אדם לזולתו עלי שיגבה ממנו וכן תרגום ויכתוב בספר דירמיה וכתבית בשטר ע"כ וא"כ זה הפי' שייך לקרותו גם בכת"י: גם את השני מה שפירש מוהר"י בן מיגאס ז"ל הובא בס' שבט בנימין בד"א והוא שמנינו בלשון חז"ל שקראו השטר עיטרא במ' בתרא דכ"ט ע"ב והוא מלשון שמירה ע"ש שע"י הכתיבה שומר הדבר שלא ישכח ממנו וכו' יע"ש וא"כ גם זה הפי' שייך בכתב יד באופן דשניהם ל"ו יכונו לקרותו לכתב יד בשם שטר וא"כ איך כתב דלשון שטר אינו צודק כי אם על שטר בעדים דוקא:
ועוד דהרי מצינו להרמב"ם ז"ל שקרא שם שטר לכתב יד בפי"א דה' מלוה ה"ב וז"ל לוה שכתב שטר בכתב ו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר וכן אם כתב שטר אעפ"י שאין בו עדים וכו' הרי בהדייא דהרמב"ם קורא לכתב יד בשם שטר א"כ ה"ה כאן יכולים אנו לומר דמ"ש הוציא עליו שטר וכו' הייני בכתב יד:
ועוד דאפי' אי יהיבנא ליה כל דיליה דלשון שטר אינו צודק כ"א בשטר בעדים אפי"ה ליכא ראיה והוא דמצאתי מציאה גדולה בחיבור של הרמב"ם ז"ל כי הנמצא אצלינו פעה"ק טבריא ת"ו מזמן קדמון כתוב על הקלף בב"י וכמה פי' ראיתי כשאומר הרדב"ז בלשונות הרמב"ם שמצא בהרמב"ם כ"י שהנוסחא היא כך מצאתי אותו בחיבור הנז' שכתוב וז"ל הוציא עליו שכתוב בו אני פב"ב וכו' ולא הזכיר תיבת שטר כלל וא"כ אזלה לה הדקדוק שרצה לדקדק מר"ן החבי"ב ז"ל במאי דנקט לשון שטר דליתא:
וממוצא דבר למדתי עוד והוא שעלה בדעתי לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי בשטר כתוב בעדים כפי הנוסח שכתוב לפני בדפוס פייורדא הוציא עליו שטר שכתבו בו וכו' ומדכתב שכתבו בו בלשון רבים נראה בהדייא דמיירי בעדים וכן ראיתי ג"כ בדפוס סאלויתא שכתבו בו וכו' והגם שכבר ראיתי שבדפוס ויניציאה ובדפוס אשכנז ובדפוס אמשטרדם כתוב בלשון יחיד שכתוב בו מ"מ הייתי נבוך לידע איזה נוסחא היא האמיתית אמנם עתה שמצאתי כתוב בחיבור של כ"י הנז' בלשון יחיד כן הוא האמת:
גם הפירוש שפירש בדברי רשב"ם ז"ל כדי להשוות דעתו עם הטור הרואה יראה כמה נדחק בדוחק גדול לסתור דברי ה' בני שמואל באופן שדבריו שגבו ממני והנלע"ד דעדיין הדבר שקול ואם המוציא כתב יד הוא מוחזק יכול לומר קי"ל:
וכמו כן תמהני על הר' בית אברהם ז"ל דגם הוא הלך בדרך של הכנה"ג ועשה עצמו כמו שלא ראהו ולבסוף כתב שראה אותו וגם הוא פי' בדברי רשב"ם פי' יותר דחוק ממה שפי' מר"ן החבי"ב וקיצור דבריו הוא שפי' דמ"ש במשנה הוציא עליו כתב ידו וכו' היינו דלא הזכיר שם המלוה כמו העובדא שבא בב"ד דר"ה והוא תי' דא"א להא לא היו מסתפקים בזה רב הונא ורב חסדא מאחר שהוא משנה ערוכ' וגם רבא אדמייתי ראיה בברייתא דגט וכו' הו"ל להביא ראיה מזאת המשנה:
וראיתי להרב ראש יוסף ז"ל בסי' זה שהקשה ע"ד הטור ז"ל במ"ש שיאמר המוציאו ממני לוית וכו' וז"ל משמע מדברי הטור שצריך שיאמר המוציא שממנו לוה ואם ידוע שלא לוה ממנו אעפ"י שהוא מוציאו אינו גובה בו ויש לתמוה דנר' הפך תשו' הרא"ש ז"ל שכתב בסי' ס"א על שטר שלא נכתב שם המלוה כל המוציאו יגבה בו אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון עכ"ז כיון שהוא מוציא השטר יגבה בו והכא אמאי צריך שיאמר המוציאו אני הוא שהלוותי לך. ותירץ דשאני התם דהיה כתוב בשטר בלשון חיוב כל המוציאו דנמצא דהוא משתעבד לכל המוציא השטר אעפ"י שלא הלוה לו אבל הכא היה כתוב בשטר לויתי ממך מנה דמשמע דמקפיד על מי שהלוה לו ע"כ: וכן נראה דיש לדקדק כן מדברי מרן הב"י ז"ל דבסי' ז' ציין לשון הגמ' מימרא דרב הונא לויתי ממך מנה וכו' ובסי' ס"א ציין תשו' הרא"ש ז"ל הנז' ודאי דכוונתו הוא לחלק ביניהם כמו שחי' הר' הנז':
ולכאורה עלה בדעתי לומר דאעיקרא ק"ו ליתא והוא דהטור ז"ל לא חילק בין הלוהו ללא הלוהו ומ"ש שיאמר המפ' אין כוונתו לומר דצריך שיאמר כן אלא דבא לתת טעם דבאיזה כח בא זה המלוה לגבות מהלוה בזה השטר כיון דאין כתוב שם המלוה לז"א משום דאין מי שמכחיש אותו שיאמר המוציאו ממני לוית ונאמן הוא כיון דהשטר יוצא מתחת ידו וכמו שכן ראיתי אח"כ לה' מטה שמעון ז"ל שכ"כ להקשות על הרב הנז':
אלא דשו"ר למוהרימ"ט ז"ל בח"ג סי' כ"ג שהבין כן בדברי הטור ז"ל כמו שהבין הרב ראש יוסף ז"ל דצריך שיאמר המוציאו ממני לוית וכו' ונעלם מעיני ה' מטה שמעון תשו' מוהרימ"ט ז"ל הנז' וגם מה' ראש יוסף היה העלמ"ה תשו' מוהרימ"ט הנז' דשם חילק החילוק שחילק הוא ז"ל בין כשכתוב לויתי ממך לכשכותב סתם לכל המוציאו דאז גובה אעפ"י שלא הלוהו כדי שלא תיקשי להרא"ש יע"ש:
עוד ראיתי לה' ראש יוסף שם שנסתפק לדינו של הנימקי יוסף ז"ל שאמר שאם פרעו זה השטר ועשה שובר שנמחל שעבודו ואין אחר יכול לגבות בו אם יהיה כן התם בדין שמיירי הרא"ש דבשלמא הכא אמרינן זה שגבה הוא המלוה משו"ה אם יוציאנו אחר לא יגבה בו דלא יפרע ב' פעמים דלמנה א' נשתעבד אבל התם דאמרינן דאפי' ידעינן בודאי שזה המוציאו לא לוה זה הממון עכ"ז נפרע הוא משום שזה הכי נשתעבד ופרעו ולא נתן לו את השטר ועשה לו שובר אם יוציאנו אחר אח"כ מה יהיה דינו כיון שכבר ידענו שזה שנפרע לא הלוה כלום ומה לי שהוא לא נשתעבד אלא למנה א' כיון שנתנו לחי שלא היה חייב לו וצריך להתיישב בדבר ואעפ"י שלכאורה נר' שהן שוין משום דאפשר דמי שהלוה לו נתן השטר לזה שמוציאו עכשיו ונמצא שפרע כראוי עכ"ז שאני מסכים לזה צריך קצת עיון בדבר:
ולענ"ד נראה דלמנה א' נתחייב זה וכיון דפרעו ויש לו שובר אינו חייב לפרוע עוד למי שהוציאו ונראה להביא ראיה לזה מתשובת ומהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ך' על שמעון ולוי שיצאו ערבים בשטר חתום מל ראובן איך נתחייבו עד סך מאה אלפים לבנים לפורעם בעדו לאיזה גברא שיקח ראובן סחור' ממנו ויצא מתחת ידו שטר זה וכו' ויהי היום באו בעלי חובותיו של ראובן והוציאו השטר הנז' לגבות משמעון ולוי עד סך הנז' ושו"ל טוענים שכבר שלחו לראובן עד סך הנז' שיפרע לבעלי חובותיו ובעלי החוב טוענים שאפי' שפרע ראובן לשאר בעלי חובות לא בשביל זה ינקו מחייובם שהם נתחייבו למוציא שטר זה והם הוציאו אותו ולהם נתחייבו וכו' והשיב הרב לזה בתשו' הביא תשובת הרא"ש הנז' ודברי הטו"ר הנז' ולבסוף הביא לשון הנימקי ז"ל הנז' ולמד ממנו שני דברים הא' ששטר זה קיים וכשר לכל מי שיוציאנו בב"ד גובה בו ועוד שאין הערבים יכולים לטעון כבר פרענו הק' אלפים ודי לנו דאין בטענה זו ממשות אלא א"כ יהיה להם שובר או עדים שפרעו בשבילי שטר הק' אלף והדין פשוט ואין חילוק בין הלוה לערב כי הכל אחד ע"כ יע"ש:
הרי מפורש יוצא בהדייא מנדון זה של מוהרשד"ם ז"ל דאפי' לא נזכר שם המלוה אלא לכל מי שמוציא השטר כיון דיש לו כתוב שובר לא מחייבין לפרוע עוד ממה שנתחייב לפרוע בשטר החייוב ומעתה נתפשט ספקו של הר' ראש יוסף ז"ל שנסתפק בדינו של הנימקי ז"ל אי שייך בדינו של הרא"ש ז"ל ואין ספק דתשו' מוהרשד"ם ז"ל הנז' אישתמיט מיני כמר ומשו"ה מסתפק בזה ודו"ק:
עוד ראיתי להר' ראם יוסף ז"ל בסי' ס"א אות י"ו שהקשה על מ"ש מר"ן ז"ל דנראה מדברי הרא"ש והרשב"א ז"ל דאם כתב כל המוציא שטר זה דהמוציאו גובה בו בכל גוונא לבד ממנהג טוליטולא ודקדק הרב הנז' דהא לעיל בסי' נ' כתב מכאן הב"י בשם רי"ו ז"ל דאם כתוב בשטר נשתעבד לפ' ולכל מי שמוציאו דצריך המוציאו שיבא מכת המלוה ואם לא יבא מכח המלוה אינו גובה כ"כ הרשב"א ז"ל א"כ משמע דלא יועיל מוציא שטר זה הכתוב בשטר אם לא יבא מכח המלוה ופשטא דהכא לא משמע אלא בכל גוונא וכמ"ש והניחו בתי':
ואהמ"ר נראה דלא קשייא מידי ותמהני עליו איך שכח מה שחילק בסי' נ' על מה שהקשה בדברי הטור כנז"ל והוא דדברי הרא"ש בסי' ס"א לא איירי אלא בשטר ששעבד עצמו לכל מי שמוציאו ולא הזכיר שם מלוה ועל זה לא כתב שצריך מי שמוציאו שיבא מכח המלוה אמנם בסי' נ' מיירי בשטר דשעבד עצמו למלוה ולכל המוציאו דאז מודה ליה להרשב"א דצריך שיביא המוציא השטר מכח המלוה כיון דהזכיר שם מלוה:
וכמו שכן ראיתי להרב ש"ך ז"ל בסי' נ' ס"ק ו' שכתב חילוק זה בפשיטות השטר שכתוב פ' חייב לפ' או לכל מי שמוציא שטר זה וכו' דדוקא בבא מחמת פ' צריך שיבא מי שמוציאו מחמתו אבל אם לא הוזכר בשטר שום אדם רק כתוב בסתם שנתחייב לכל המוציאו חייב לשלם למי שמוציאו אף שאינו בא מחמת מלוה הראשין יע"ש הרי בהדייא כמ"ש:
עוד יש לתרץ והוא דלעולם ס"ל למרן הב"י דצריך המוציאו שיבא מכח המלוה כמ"ש בסי' נ' בשם רי"ו וכאן בסי' ס"א לא כתב אלא לענין הרשאה שאינו צריך וזה מדוקדק בדבריו שכ' וז"ל כתב הרשב"א בסי' תתקכ"א שהוא דבר ברור שהוא חייב לפרוע לכל מוציאו אף בלא הרשאה וזה כמו שכתבתי לדעת הרא"ש דדוקא למנהג טוליטולא כתב כן אבל לשאר מקומות גובה בלא הרשאה ע"כ כונתו בזה דלענין הרשאה הן שוין דבין לדעת הרא"ש ובין לדעת הרשב"א גובה בלא הרשאה למעוטי ממנהג טוליטולא אבל הא מיהא צריך שיבא מכח המלוה כמ"ש רי"ו:
ויש ראיה לזה דאפי' דסובר דגובה בלא הרשאה מ"מ צריך שיבא מכת המלוה, ממ"ש אחר שכתב דגובה בלא הרשאה כתב ועיין ברי"ו וכתבתיו לעיל בס' נ' יע"ש וכונתו לומר דהגם שכתבתי דגובה בלא הרשאה מ"מ צריך שיבא מחמתו כמ"ש בסי' נ' משם רי"ו וכן ראיתי להש"ך בסי' ס"ו ס"ק יו"ד שכתב בהדייא כמ"ש וז"ל ונראה דס"ל להב"י דדוקא לענין שלא יצטרך הרשאה מועיל לשון זה וכו' ומ"מ צריך שיבא מחמתו וכמ"ש רי"ו ומביאו הב"י לעיל סי' נ' וכו' ע"כ הרי בהדייא החי' שכתב':
ובהכי אזלא ליה מ"ש עוד שם וז"ל ועוד דהרא"ש פי' דלהכי כתב לכל מוציא שטר זה כדי שאם יצטרך לגבותו ע"י אחר שלא יהא צריך לעשות הרשאה וכו' א"כ משמע מזה שהלוקח אינו צריך לבא מחמת טענת המלוה כלל אלא מחמת טענתו וכו' ע"כ ולפי מ"ש לא משמע הכי דדוקא לעשות הרשאה איני צריך אבל מ"מ צריך שיבא מכח המלוה וכמ"ש:
הן אמת שדברי רי"ו ז"ל צריכים ביאור מהיכן הוציא מדברי הרשב"א ז"ל שצריך המוציאו לבא מכח המלוה אי משום דהביא ראיה מהא דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אי משום הא לא ארייא דהרא"ש נמי הביא ראיה מההיא דמשתעבדנא וכו' וכונתו היא דכיון דפי' בשעת ההלואה לכל המוציאו הו"ל כי באותה שעה דנשתעבד למלוה נשתעבד לכל המוציאו ואפי' שלא בא מכחו וממ"ש בסי' תתקכ"א ג"כ לא משמע הכי שכתב על ראובן שחייב לשמעון ולכל המוציאו ובא יאודה לגבות בלא הרשאה והשיב דחייב לפרוע ליאודה בלא הרשאה והביא הא דמשתעב' וכו' הדבר פשוט דמהני ומשתעבד ליה ומיהו דוקא כשהמוציא היה ילוד כבר וכו' וא"א דמוציא השטר צריך שיבא מכח המלוה ואי לאו לא כיון דעיקר השאלה היה לסיפא שיאודה לא בא בהרשאה הו"ל לפרש הרשב"א דבריו דגובה בלא הרשאה מכח שבא מחמתו של מלוה דזהו חידוש יותר ממ"ש שהמוציא צריך שיהיה בעילם ומדלא פי' נראה דלא ס"ל הכי וצ"ע:
והנה הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ח סי' ט' כתב בשטר שלא נכתב בו שם המלוה אלא דשעבד עצמו הלוה לכל מי שמוצי' עליו שט"ח זה שיגבה ממנו הממון הנז' בשטר אם הוא שטר או לא. והשיב שהוא שטר וכל המוציאו גובה בו אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון כי הממון המלוה לא רצה להלוות ללוה עד ששעבד עצמו לכל מוציא השטר כרי שלא יצטרך וכו' או אם ירצה להרשות לאחר שיגבה החוב בשליחותו שלא יצטרך לכתוב לו שטר הרשאה ואעפ"י שהעדים שזכו בשעת הקנין בשביל מוצי שט"ח לא הכירוהו ולא ידעו מי יהיה מוציא השטר וכו' וכדאמרי' בגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משתע' לך ולכל מאן דאתי מחמתך וכן בנדון זה שעבד עצמו בפי' לכל מוציא שטר זה. ואם ישיב המשיב לא דמי דשאני התם שהמלוה מיהא היה יודע וניכר בשטר ואגב דמשתעבד ליה משתעביד לכל מאן דאתי מחמתיה אבל הכא דאין שם המלוה ידוע לא משתעבד כלל. הא לך ראיה ממקום אחר שאינו תלוי בזה אלא אעפ"י שאין המלוה נזכר בשטר הוי שטר מעלייא מהא דאמרי' בבתרא ההוא שטרא דנפק בב"ד דר"ה והוה כתיב ביה אני פב"פ לויתי ממך מנה וכו' הרי דאעפ"י שלא הוזכר שם המלוה בשטר גובה בו וכן בנד"ז כיון שכתו' בשטר ששעבד עצמו לכל מוציא שטר זה גובה בו כל המוציא וא"ת שאני התם דאעפ"י שלא הוזכר שם המלוה בשטר מ"מ הכיר וידע פנים אל פנים ששעבד עצמו לו אבל בנד"ז הלוה לא הכיר וידע מוציא שטר זה ששעבד עצמו לו. הרי לך ראיה הראשונה מההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שאינו תלוי בזה אלא אדם יכול לשעבד עצמו ונכסיו אפי' למי שאינו מכיר. וכן מצינו בשאול במעשה דגולית הפלישתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכה הפלישתי ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממין וכו'. הרי ראיה ברורה שאדם יכול לשעבד אף למי שאינו מכיר ויודע בשעת השעבוד מי הוא. וכ"ש בנדון זה שהכיר את המלוה ושעבד עצמו לכל מוציא שטר זה דהיי שטר מעליא:
וחזה הוית להרב משנה למלך ז"ל בפכ"ד מה' מלוה ולוה ה"ט שכתב וז"ל הוציא עליו שטר וכו' עיין בתשובות הרא"ש ז"ל כלל ס"ח סי' ט' במ"ש הרי לך הראיה הראשונה מההיא דמשתעבדנא לך וכו' וקשה מאחר שכבר דחה הרב הראיה הראשונה איך חזר וכתבה ובנה אשר הרס והניחו תת"י: ולע"ד אהמ"ר נראה דדברי הרא"ש הם נכונים ואיני רואה שום תי' בדבריו והוא דמעיקרא הביא ראיה לדינו מההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכן בנדונו שעבד עצמו בפי' לכל מוציא שטר זה. והדר דחה אותו דשאני התם שהמלוה מיהא היה יודע וניכר בשטר וכו' אבל הכא דאין שם המלוה נזכר בשטר לא משתעבד. ולזה הביא ראיה מההיא דבתרא שאינו תלוי בזה אלא אעפ"י שאין המלוה נזכר בשטר הוי שטר מעליא וכן בנדון זה כיון שכתוב בשטר ששעבד עצמו לכל מוציא שטר זה גובה כל המוציאו. נמצא דכשהביא הראיה הב' מההיא דבתרא יתורץ מה שיש להקשות בראיה הראשונה דמה שדחה בתחי' הראיה הא' הוא משים דהיה ס"ד כיון דאינו מיזכר בשטר איני משתעב' אבל עתה דהביא ההיא דבתרא ולמדנו משם דאפי' שאינו הוזכר בשטר משתעבד א"כ יכולין אנו להביא ראיה מההיא דמשתעבדנא לך וכו' שהביא בתחי' ולזה כתב דא"ח דיש לדחות בראיה הב' דהתם שאני דהכיר וידע פנים אל פנים ששעבד עצמו אבל בנדון זה הלוה לא הכיר וכו' הרי לך הראיה הראשונה ההוא דמשתעבדנא וכי' שאינו תלוי בזה וכו' אלא אפי' למי שאינו מכיר והראיה הא' במקומה עומדת ומה שהרס בתחילה וסתר הראיה הא' כבר חזר ובנה עם ראיה השניה כמ"ש זה נלע"ד:
שבתי וראתי למוהרימ"ט ז"ל בח"ג סי' כ"ג שעמד בדברי הרא"ש הללו ע"ד שעמד המש"ל ז"ל והוסיף עוד דהיאך עשאן מוכיחות זו על זו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן הלוה ידוע למלוה וישב אותי באופן זה והוא דהרא"ש תרי תיוהי חזא בההוא שטרא חדא דאין הזוכים מבוררים ומאן זכי להו להנך ואתו מחמתיה נהי דהמלוה מבורר אצל הלוה אעפ"י שאינו מבורר אצל העדים אבל אותם שיבואו מחמתו אינו מבורר לא ללוה ולא לעדים וכו' ולזה מייתי ראיה מההיא דמשתעב' לך ולכל דאתי מחמתך דכולהו מחמת מלוה הוא דקאתו ואכתי איכא תיוהא אחריתי דכיון דלא הזכיר שם המלוה בשטר ליכא שעבוד' דשטרא דבעינן מוכיח מתוך השטר וכו' ולזה הביא ראיה מההיא דבתרא דמוכח משם דאעפ"י שאין שם המלוה מוכיח מתוך השטר מהני וכו' וכ"ת שאני התם שהמלוה ברור אצלו ההיא דמשתעב' לך יוכיח ונלמד דינו מבין שני המקומות ע"כ עש"ב ומן התימא על הרב משנה למלך ז"ל איך אישתמיט מינה תשו' מוהרימ"ט הנז':
עוד ראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם דשקיל וטרי לענין דינא אי יכול להשתעבד בשטר לכל המוציאו והעלה דהרא"ש ז"ל פליג אהרמב"ן ז"ל דלהרא"ש אה"ן דיכול להשתעבד אפי' אם אינו מכירו מי הוא המלוה אבל להרמב"ן אינו משתעבד אם לא שיכירנו וכתב עוד דהרא"ש מיירי היכא דיודע ומכיר למלוה ונמצא דהחייוב הראשון מבורר הוא ויש עליו שעבוד הגוף ושעבוד ממון ומתוך שמשתעבד לו משתעבד נמי למאן דאתי מחמתיה ומאי דשקיל וטרי הרא"ש שאינו מבורר בשטר אבל מיהא מכירו ובהכי הוא דסבר דמשתעבד וכו' יע"ש:
ותבט עיני להרב מטה שמעין ז"ל בסי' ס"א הגדב"י אות ו' דקרא תגר דדבריו אינם מובנים מצר עצמם ואף גם זאת החילוק הוא תמוה אצלו אם דברי הרא"ש ז"ל יכילהו אחר דבהדייא כתב וכ"ש בנדון זה שהכיר את המלוה וכו' דמשמע דעד עכשיו כל מאי דשקיל וטרי מיירי בשלא הכיר הלוה למלוה ותו תמהני דאשתמיט מיניה תשו' הרא"ש דבכלל י"ג סי' כ"ה דהתם מיירי שנתחייבו הקהל למי שיתפוס האלמעונה דהיינו הגאבילה ולא היה שם חוכר באותה שעה עד שמי שהיה תופס נמי היה חתום וחד עם אנשי הקהל ואין לך דבר שאינו ברור כזה וכתב הרא"ש דאפי' דאינו מבורר קנה ומייתי ראיה מההיא דאם תלד אשתי זכר וכו' ומעניין שאול הרי בהדייא דאף היכא שלא הוברר ולא היה מכיר המתחייב מי הוא המלוה אפי"ה קונה ושפיר מצי מתחייב וא"כ איך כתב הר' מוהרימ"ט ז"ל דדברי הרא"ש ז"ל הם היכא דמכיר ויודע למלוה וצ"ע:
ואהמ"ר נראה דלא דק לא בדברי הרא"ש ולא בדברי מוהרימ"ט דכנדקדק בדברי הרא"ש נראה דכונת מוהרימ"ט הוא רמוז בדברי הרא"ש והוא מדכתב דכל המוציאו גובה בו אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון כי הממון המלוה לא רצה להלוות ללוה עד ששעבד עצמו לכל מוציא השטר כדי שלא יצטרך להקנותו לאחר וכו' ואם כונת הרא"ש כפי פשיטו שאינו מכיר למלוה לא שייך למימר שלא רצה להלוות ללוה דהעיקרא אינו מכירו אלא ודאי כוונתו בזה אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון המציאו אלא הוא מכיר למלוה שהוא הלוה לו המעות לא המוציאו אפי"ה משתעבד:
וכן מוכת מדכתב עוד הרא"ש ז"ל ואעפ"י שהעדים שזכו בשבילו בשעת הקנין בשביל המוציא השטר לא הכירוהו מועיל כדאמרי' משתעבדנא וכו' באופן כי תלה הטעם דאפי' דאינו מפורש בשטר ולא כתב אפי' הלוה אינו מכיר למלוה וכן מ"ש אבל הכא דאין שם מלוה ידוע לא משתעבד כלל כונתו דאינו מבורר בשטר שהוא ידוע לכל:
וכן במ"ש בנדון זה כיון שכתוב בשטר ששעבד עצמו וכו' ולא כתב דהלוה אינו מכיר אה המלוה והראיה שהביא הרא"ש משאול כבר פי' הרב דאינו שיכול אדם להשתעבד או להקנות עכשיו למי שאינו מבורר אלא מייתי סייעתא לתיוהא בתרא דלא תימא כיון שאין מזכיר שם המלוה אין שטר כלום:
ומה שתמה עוד עליו דאיך יכילנו פי' זה אחר דבהדייא כתב וכ"ש בנדון זה שהכיר את המלוה וכו' לכאורה נראה קושיא אלימתא אבל נראה דכוונת הרא"ש כיון דס"ל דכשמכיר הלוה למלוה אפי' דאינו מכיר למוציא השטר משתעבד כתב כ"ש דבנדון זה דהמלוה עצמו הוא בא לגבות אפי' דאינו מפורש בשטר דגובה בו וכשנדקדק דברי הרא"ש נראה דהספק הוא אם יש לו דין שטר אפי' לגבות המלוה עצמו כיון דאינו מפורש בשטר כמ"ש בתחי' דבריו אם הוא שטר או לא ופשיט ותני וכו':
ועל מ"ש דאישתמיט מיניה תשו' הרא"ש דבכלל י"ג עמו הס"ר דלא ידעתי מה ענין שמיטה אצל הר סיני ומה מציאה מצא יותר ממה שכתב הרא"ש כאן ומוהרימ"ט בעצמו כבר כתב דהרא"ש ס"ל יש ברירה כפשט תשובה זו וגם בחידושיו ובהלכותיו אלא דכונת הרב בזה הוא כדי שלא יהא חלוק הרא"ש על הרמב"ן בתשו' זו פירש דנוכל לומר דכונתו בזה דלאו מטעם ברירה הוא דגובה בשטר זו אלא אפי' אמרי' דאין ברירה יכול המוציא השטר לגבות כמו שפי':