זרע יעקב· רבי יעקב שאלתיאל ניניו
יעקב דרוש ב' למעלת הצדיקים
איתא בויקרא רבה פ' קדושים ז"ל רב הינא ור' ירמיה אמרו בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבטלי המצות אצל בני תורה בג"ע ואית לן תלת קראי חדא כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה. ב' אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. והדין עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר. עכ"ל. והנה במאמר הלז כבר דשו בו רבים וכל אשר בתוכו יתמה דלמה קפיד תנא לאתויי תלת קראי והלא כבר נשמע מעלת יקר תפארת בעלי מצות והוא באחד בצל החכמה בצל הכסף ומאי ואומר. ועוד דבקרא עצמו קשה באומר וכי בצל החכמה וגו' דנראה כי שווים הם בטעמם ואח"כ אמר ויתרון דעת החכמה דמורה כי החכמה היא העולה בגרם המעלו' דרבנן. ובפסוק הב' ג"כ קשה דלמה נקט באשרי אנוש יעשה לשין עשייה ואח"כ ובן אדם יחזיק בה לשין חזקה ועוד במ"ש שומר שבת יגו' דלמה נקט שמירת שבת יותר מכל המצות שבתורה. ועוד ק' דבתחילה נקט אניש דהוא איניש דעלמא ואח"כ אמר ובן אדם דהוא אדם הגדול בענקים. ועוד בפ' ג' דהוא עץ חיים וגו' צ"ל דנכנס בל' מחזיק ויצא בלשון תומך:
ולהבין כונת המאמר נלע"ד בהקדים מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה וז"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות אותך חמש שנים אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ"ל:
והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמ' הקשו לר"ל מאותה משנה וסייעו לר"י והיו סבורין שאינם כשטרי פסי' ור"ל הוא שהעמיד אותה בכך וכשמעיין יפה הכל דרך אחד הוא עכ"ל. וביאור דבריו אלו שכתב וכשתעיין יפה הכל דרך א' עיין להלח"מ ז"ל שביאר אותו בזה האופן והוא שבש"ס אמרו האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר"י אומר חייב ור"ל אמר פטור והקשו ה"ד אי דא"ל אתם עידי מאי טעמא דר"ל אי דלא א"ל מ"ט דר"י אלא דלא א"ל אתם עידי אלא דא"ל חייב אני לך בשטר וכו' והדר הקשו תנן הנושא את האשה וכו' חייב לזונה מאי לאו כי האי גוונא וקשייא לר"ל ותירץ לא התם איירי בשטרי פסיקתא ולכך מהני וכו' וזהו שהשיג הראב"ד שהרי בגמ' הקשו וכו' וכשתעיין יפה הכל דרך א' כלומר דאפילו לפי סברתו דבעינן דבר קצוב תמצא דהפוסק לזון ה' שנים נק' דבר קצוב כמו אם היה פוסק לתת לה מנה וכחלוקות הקודמות דאיירי בד"ק האומר לעדים וכו' וכוונתו היא כי החלוקה הזאת היא כראשוני' וכי' יע"ש מ"ש עוד בזה ועיין לה' פרי האדמה מ"ש בזה: וה"ה ז"ל ביקש ליתן טעם לדעת הרמב"ם וביאור דבריו עיין להפה"א ולה' גד"ת בשער ס"ד יע"ש ולבסוף העלה דלדין המחבר איני יודע ראיה ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הם כדברי הראב"ד ז"ל דליכא חילוק בין דבר קצוב לשאינו קצוב ופשיטה זו קיימו כל הפוסקים הטו"ר והשו"ע יע"ש: ומר"ן ז"ל בכספו הטהור כתב וז"ל ואני בינותי בספרים דנפקא ליה מדאמרינן בגמ' בפ' הנושא דק"ב דכיון דבנות לא הוו בשעת קנין אעפ"י שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעו לאשכוחי בנות בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה והדרה כלומר דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו ואם איתא דקנין מהני בדבר שאינו קצוב למה ליה לאוקמה בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מיניה אלא ודאי משמע דקנין לא מהני אלא בשעת קידושין מפני שאינו דבר קצוב עכ"ל:
ואחרי לחיכת עפרות זהב לו קשיא לי טובא דאיך אפשר לאוקומיה בילדה והתנה עמו וקנו מידו וכו' דהלא כשילדה בעודה נשואה עמו סמוך ללידתה חל עליו לזון את בתה מתנאי הכתובה וא"כ מה הנאה שיש לה וא"ת דהיא רוצה בתקנת בתה ליפות כחה כדי שתהא ניזונת ממשעבדי התנית עם בעלה וקנו מיניה דאי משום תנאי כתובה אינה ניזונת אלא מבני חרי והשתא ניזונת ממשעבדי זה אינו וא"א לומר כן דהא כתב הר"ץ ז"ל שם בפ' הנושא דבנות אעפ"י שקנו מידו לא מיהני שתהי' נזונות ממשעבדי דהא טעמא שאמרו בגמ' דבנות אינם נזונות ממשעבדי הוא משום התפסת צררי א"כ כ"ש בבנות דישנן משים תנאי כתובה וקנו מיניה דודאי חיישינן לצררי: ולכאורה סבור הייתי לומר דמרן ז"ל קאי בשיטת הרמ"ה ז"ל הביא דבריו הרב נתיבות משפט בדקי"ח שכתב דהא דבנות ניזונית מבני חרי ולא מהני קנין לגבות ממשעבדי הייני בדקנו ממנו בשעת נישואין אבל אם קנו ממני שלא בשעת נישואין אחר שילדה טרפא ממשעבדי וכו' יעש"ב והגם שהרב נתיבות משפט הקשה עליו יע"ש וכתב שמדברי רש"י ז"ל בפ' הנושא ובפ' הנזיקין נראה שהוא חולק על סברא זו של הרמ"ה וס"ל דאף בקנו מניה שלא בשעת נישואין לא טרפי ממשעבדי וגם מדברי התוס' פ' הנישא נראה שהם חולקים על הרמ"ה וס"ל לאידך גיסא דאדרבא מטעם הקנין הוא דחיישינן לצררי טפי יע"ש מ"מ יכולין היינו לומר דמר"ן ז"ל קאי בשיטת הרמ"ה ז"ל ולהכי כתב דלוקמא בילדה והתנה וכו':
אלא דשוב אמרתי דבר וחזרתי לאחורי והוא שראיתי להטור בא"ה סי' קי"ב שהביא ס' הרמ"ה הלזו וז"ל הא דלא מהני לה קנין לגבות ממשעבדי בשקנו מיניה בשעת נישואין וכו' אבל אי קנו ממנו לאתר נישואין גבי ממשעבדי דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפיס צררי איבעי ליה למינקט שטרא מיניה או למכתב תברא עליה עכ"ל. וכתב על זה מרן הב"י בב"ה וז"ל ומ"ש בשם הרמ"ה דהאידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסת צררי איבעי ליה למינקט שטרא מינה או למיכתב תברא עליה יש לתמוה עליו דא"כ אמאי חיישינן באלמנה דילמא אתפסת צררי הל"ל אם איתא להא דאתפסת צררי הו"ל למיכתב עליה תברא עכ"ל נראה בהדיא דמרן ז"ל חולק על ס' הרמ"ה ולא סבירא ליה:
וכן נראה ממה שפסק בש"ע סי' זה וז"ל אין הבנות נזונות ממשועבדים אפי' קנו ממנו ואפי' היו בשעת קנין כגון שגירשה והיו לה בנות ממני והחזירה וקנו ממנו ויש מי שאומר דה"מ בשקנו ממנו בשעת נישואין בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתובה אבל אם קנו ממנו לאחר נישואין על מזון הבנות נזונות אף ממשעבדי עכ"ל. וכבר ידוע שכשמר"ן ז"ל כותב בש"ע סברא א' בסתם וס' אחרת בלשון י"מ דעתו לפסוק כאותה שכתב בסתם כמ"ש מרן החבי"ב בא"ח סי' שי"ח וה' יד מלאכי בכללי הש"ע סי' טו"ב יעש"ב. הרי בהדיא דמרן ז"ל לא ס"ל כהרמ"ה וא"כ דבריו צריכים אצלי ישוב: עוד כתב הרמב"ם ז"ל בפר"ה מה' מלוה ולוה הי"ג וז"ל מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב או הלוהו ואני ערב יש מן הגאונים שהורו אפי' מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל. ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאיני יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכא דעתו ולא שעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין עכ"ל:
וכתב שם הראב"ד ז"ל וז"ל ודברים של טעם הם א"א א"כ לא ברב ולא במעט אלא כדי שהדעת מגעת לשם שהוא רגיל ואמיד נשתעבד עכ"ל:
וה"ה ז"ל כתב וז"ל כבר נתבאר בפי"א מה' מכירה שדעת רבינו ורבותינו שהמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אעפ"י שקנו מידו אינו משתעבד ואף כאן הלך לשיטתו ואמר שהערב אינו משתעבד בדבר שא"ק וכבר כתבתי שם שיש חולקים בזה ולדבריהם נראה שאף כאן הערב משועבד בכל אפי' באלף אלפים כדעת הגאונים אלא שהר"א ז"ל חלק שם על הדין ההוא וכאן הטיל פשרה לומר לא ברב ולא במעט אלא עד כדי שהדעת מגעת וזו הפשרה אין דעתי נוחה אלא או המשתעבד בדשא"ק שעבודו חל עליו לגמרי והיה לו ליזהר או אינו חל כלל וכו' ודברי קצת הגאונים נראה עיקר עכ"ל:
וראיתי להרב משנה למלך ז"ל שהקשה למוהראד"ב ז"ל וז"ל כתב הרב בעל לחם רב ס"ס ק"ע וז"ל ולענין דינא אני מסכים עמו משום דיצא ערב בדבר שאין לו קצבה ודעת הרמב"ם ורבותיו דאינו מועיל וכו' וזה סותר למ"ש הרב בסי' קע"ו יע"ש וצ"ע עכ"ל:
וכונתו דבסי' קע"ו כתב וז"ל המחייב עצמו בדבר שא"ק פ' הרמב"ם ז"ל דאפילו בקנין לא מחייב וכזה הורו רבותי דמשמע דגם רבותיו הסכימו עמו ואינו יחיד אבל בערבות נראה דהוא יחיד דכתב בפכ"ה מה' מו"ל וז"ל מי שלא פי' קצב הדבר שערב וכו' יש מן הגאונים שהורו אפי' מכר לו ביו"ר אלפים או הלוהו ה' אלף נשתעבד הערב בכל ויראה לי שאין זה הערב חייב כלים שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו לא סמכה דעתיה וכו' ודברים של טעם הם למבין ע"כ והשתא אי מילתא דערבות תלייא במלתא דהמתחייב עצמו כמו שנר' מדברי ה"ה ז"ל א"כ למה בפי"א כתב הדבר בשם רבותיו ובפ' כ"ה דמלוה כתב ויראה לי כיון דהכל ענין א' הי"ל לכתוב בה' מו"ל הדבר בשם רבותיו. ועוד דכתב שזה כמו מתנה ומה לנו לדעת אם הוא כמתנה או כמכר:
ותי' דיש לחלק בין ערב להמחייב עצמו דאיכא גוונא דאע"ג דבמחייב עצמו לא מיהני בערב מיהני משום דבההיא הנאה דקא מיהמני ליה גמר ומשעבד נפשיה הכי נמי נימא אפי' מאן דאית ליה דבמחייב בדבר שא"ק לא מיהני בערב מהני משים דבההיא הנאה וכו' ולהכי בפי"א מהל' מכירה כתב דבר פשוט דאין שם חילק וכת' שם שזה כמו מתנה היא כלומר ואין זה כמו שעבוד ערב דשם יש חולקין אבל כאן כ"ע מודו ובערב הביא מחלוקת דהגאונים סוברים אעפ"י שבמחייב עצמו לא מהני בערב מהני מט' דפרישית ולכך כתב דיראה לו סברת עצמו דאפי' בערבות לא מהני ונמצא דדעתו בערבות היא ס' יחידאה דרבותיו אפשר דמודו בערבות כיש מן הגאונים וכיון דס' הרמב"ם ז"ל יחידאה היא בנ"ד אינו יכול המוחזק לומר קי"ל כוותיה ושוב נתקשה דמדברי ה"ה ז"ל נראה דסותר לדבריו והוא ז"ל ישבו שלא יסתרו דבריו ופי' דבריו לפי דעתו יע"ש. ואילו בסי' ק"ע כתב דראוי הוא ה"ה לסמוך עליו שכתב דרבותיו מודו לו אפי' בערב וכיון שכן יוכל הר' שלמה לומר קי"ל כדעת הרמב"ם ז"ל ורבותיו ז"ל ע"כ יע"ש: ואהמ"ר יראה דבספר מוהראד"ב שהי' לו להרב ז"ל לא הי' לו מאי דכתב אחר סיום התשו' דסי' קע"ו והוא דשם אחר דפ' להגיה כתב ז"ל אחרי כותבי מצאתי למוהריב"ל ז"ל בד' קמ"ה שעמד על לשון זה אלא שכתב שה"ה ז"ל חולק על זה ע"כ. א"כ מה מקים יש לקושייתו דהק' דהיא סותר למ"ש בסי' ק"ע דכתב ראוי הוא ה"ה ז"ל לסמוך עליו שכתב דרבותיו מידו ליה אפי' בערב וא"כ יכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם אין כאן קושייא כלל דהא מוהראד"ב ז"ל נשמר חזה דהוא פ' לדיניה כפי דעתי והמונח שהניח דרבותיו של הרמב"ם ז"ל חולקין בערב וכ' דגם ה"ה ז"ל הכי ס"ל כמ"ש וא"כ נשאר ס' הרמב"ם ז"ל יחידית. אבל אח"כ כשראה דברי מוהריב"ל שכתב דה"ה ס"ל דרבותיו קיימי כהרמב"ם אפי' בערב גם הוא חזר בו ועל זה כתב אחר סיומא דמילתא דראה דברי מוהריב"ל שכתב דה"ה חילק על זה ולהורות נתן דהאי דקאמר דאין המוחזק יכול לומר קי"ל הוא קודם ראות דברי מוהריב"ל מ"ש בדעת ה"ה ועל זה בסי' ק"ע פסקיה לדיניה כדעת מה שהבין מוהריב"ל בדברי ה"ה וכתב לה"ה אנו שומעים שכתב דמודו ליה רבותיו אפי' בערב וכיון שכן יכול הר' שלמה לומר קי"ל כוותייהו ובכן התשו' הולכות ישרות אשה אל אחותה. ודו"ק:
אמנם ראיתי לה' משאת משה ז"ל בחה"מ סי' ל"ד שכתב כל בתר איפכא מאשר כתבנו דכתב וז"ל ועוד אני רואה בנ"ד שהי' שא' יצא ערב בדבר שאב"ק דמשתעבי' שפיר מדין ערבית וכו' דאיברא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' בערב אינו משתעבד בדבר שא"ק כמ"ש בפכ"ה מה' מו"ל מיהו חזינא למוהריב"ל ז"ל בדקמ"ה שכתב דרבותיו של הרמב"ם ז"ל לית להו הכי וכו'. ותו איכא טעמא רבא בערבות לשיחול שעבודו דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכמ"ש מוהראד"ב ז"ל בסי' קע"ו דבמחייב לא מהני ובערב מהני מטעם הימנותא ונמצא לדברי הגדולים הנז' הר"מ יחיד הוא בדין ערב ובזה עלה בהסכמה דמשתעבד ולא ריע נ"ד משים דבר שא"ק ודלא כהרמב"ם ז"ל ושפיר מצי טריף לקוחות בנ"ד ע"כ יע"ש:
ואהמ"ר דבריו נפלאו ממני דאיך מביא ראיה ממוהריב"ל ז"ל ומוהראד"ב שהרי מוהר"ש יונה ז"ל ערער על מוהריב"ל דלא השוה מדותיו דדבריו סותרים דבסוף כלל י"ב סי' ע"ו כתב שיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם והביאו מר"ן החבי"ב ז"ל בסי' קל"א הגהט"ו אות ל"ה ולבסוף כתב ולענין הלכה הנה מוהרא"ל מטאלו"ן ז"ל ומוהרשד"ם והרש"ך ומוהרש"ח ומוהראד"ב והרדב"ז ז"ל כתבו שיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ורבותיו וגם ממוהראד"ב ליכא ראיה דכבר כתב הרמ"ל דדבריו סתרי אהדדי ולפי עניות דעתי נראה דדעת מוהראד"ב הוא דיכול המוחזק לומר קיי"ל וא"כ איך מביא ראי' מהרבנים הנז' כיון דלא ירדנו לסוף דעתם:
ועוד דאפי' יהיבנא ליה כל דיליה דהרבנים הנז' סברי דס' הרמב"ם ז"ל יחידאה היא אפי"ה קשה דאיך לא חש לקמחיה ממוהרשד"ם ז"ל בכמה תשו' כמבואר בכנה"ג שם אות מ"ב דכתב דמי הוא אשר מלאו לבו להוציא ממון נגד הרמב"ם ורבותיו ולא חילק בין ערב להמחייב כי יש כמה תשובות מהם שהם המדברים בערב ולא שאני ליה. וגם הסמ"ע בסי' קל"א א"כ דבריו מתמיהין איך סגר הדלת שלא יאמר קי"ל כהרמב"ם ז"ל:
עוד תמה הרב הנז' על מוהר"י אדרב"י ז"ל דבסי' ע"ג נר' דס"ל דבמחייב עצמו בדשא"ק דלדעת הרמב"ם לא חל דכיון דכל הפוסקים חלוקים עליו אין לו רשות לומר קי"ל כהר"ם ורבותיו וכיון דאשילי רברבי ס"ל דמחייבי אין לזוז מדבריהם ע"כ. והק' עליו דאיך כתב דאינו יכול לומר המוחזק קי"ל כהר"ם ורבותיו שהיו כל חכמי ישראל חלוקים עליהם דהרי אין הולכים בממון אחר הרוב. ודחק הרב ז"ל ונכנס להציל אותו מהדין ערעורא דכיון דנדונו איירי במי שהרשה את ראובן לפדות קרובו מהשביה בכל ממון שיהי' ושמעון נתחייב בתשלומיו הו"ל כאומר תן לו ואני פורע דמתחייב מדין ערב ובערבות אין אומרים קי"ל כמשפט כתיב:
אלא דאח"כ ראה להרב המאסף בסי' ס' הגהט"ו אות ל' תהי על הרב מוהרי"א ז"ל הנז' מדידיה אדידיה מסי' ע"ג ור"ך לסי' קפ"ח דבסי' ע"ג ור"ך העלה דלא מצי המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ואילו בסי' קפ"ח כתב דאע"ג דחלוקים על הרמב"ם מצי אמר קי"ל כוותייהו לאוקומיה אחזקתיה יע"ש. ורואה אני דבההיא דסי' ר"ך לא איירי בערב ולא עוד אלא דההיא דסי' קפ"ח איירי בענין ערבות ועם כל זה העלה דמצי זכי מטעם סברת הרמב"ם ורבותיו ובאמת דבריו ל"ע שלא השוה מדותיו בזה יע"ש:
ולענ"ד נראה לתרץ ולומר דלא פליגי אהדדי והוא דמ"ש בסי' ע"ג דאין אומרים קי"ל כדעת הר"מ ורבותיו אינו יחיד בסברה זו דכבר הוא מחלוקת הראשונים אי הוו הרמב"ם ורבו' כח א' או תרי כחות ובזה תלוי אי אמרי' קי"ל כהר"מ ורבו' או לא וכמ"ש מרן החבי"ב בסי' כ"ה אות נ"ו וז"ל הר"מ ורבותיו אפשר דאינם אלא כח א' מוהר"י הלוי ז"ל סי' נ"ב ובסי' נ"ג כתב שזהו דעת מוהר"י אדרבי ז"ל וחד דעימה בסי' פ"ג ע"כ. הרי בהדיא שכתב דמ"ש בסי' פ"ג דאין אומרים קי"ל כהר"מ ורבותיו א משום דס"ל דנחשבים כח א' ועל מאי דפליג דידיה אדידיה אין כאן קושיא כלל ומ"ש בסי' קפ"ח דקדק בדבריו וכתב וז"ל דיכול לומר הר"ש קי"ל כהר"מ ורבותיו להחזיק במה שבידו לאוקומי ממונא אחזקתיה ע"כ דלא היה לו להאריך כ"כ אלא היה לו לומר דיכול לומר קי"ל וכו' אלא שם רמז דס"ל כדעת מוהרשד"ם ז"ל בשם מוהריק"ו ז"ל הביאו מרן החבי"ב בסי' הנז' אות ע"ז וז"ל הא דאמרי' דאין לומר קי"ל כפ' היחיד ואפי' תפס מפקינן מיניה היינו כשלא היה מוחזק מעיקרא אבל אם היה מוחזק מעיקרא אפי' כסברת יחיד מומחה לא מפקינן מיניה ע"כ יע"ש. וזהו ממש סברת מוהרי"א ז"ל דהן אמת דלא אמרי' קי"ל כס' הרמב"ם כיון דסברא יחידית היא אבל הכא דהר"ש נמצא מוחזק מעיקרא להחזיק במה שבידו יכול לומר קי"ל כהר"מ אפי' שהוא יחיד בדבר זה. זה נראה פשוט להליץ בעד פיהרי"א ז"ל: עוד ראיתי להרב הנז"ל שרצה לעשות סניף אחר והביא ראיה מתשו' מוהרשד"ם בסי' ד"ל שכתב דהיכא דא"ל לחבריה תן כל הצורך לפ' ואני אפרע לך אפי' לא נתן קצבה לדבר משתעבד אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דכיון דתלה הדבר בלוקח וזה קבל דבריו הוי כאלו קצץ דמים. ואח"כ הקשה עליו דהיאך ייחס זה לדעת הרמב"ם כל עיקר כיון דהר"מ דעת שפתיו ברור מיללו דהערב בדבר שא"ק מגנא שוייא אלמא בפירושא קאמר דאע"ג דתלה הדבר בלוה שיקח מה שירצה וזה קבל דבריו לא משתעבד והצריכה עיון יעו"ש: אהמ"ר תם אני לא אדע שכו"ל דגברא רבא קא חזינא ותיובתא לא חזינא דמה שייכות יש לנדון מוהרשד"ם לדין ערב כאוכלא לדנא דהא נדון מוהרשד"ם ז"ל הוא במי ששלח שלוחו לקושטא בכתב חתום מידו בקנין ושבועה שיתן שמעון העומד בקושטא שכל מה שיצטרך שליחו למעות שיתן לו ועליו דידיה ליהדר וכן עשה שמעון שנתן לו כל הצורך ועתה טוען המשלח שנתחייב בדשא"ק ולא נשתעבד. וע"ז הביא בתחי' דבריו לשון הרמב"ם ז"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק ויכול לומר קי"ל כהר"מ ורבותיו. ואח"כ נתן על פניו משו"ה נדון דידיה למ"ש הריב"ה ז"ל בסי' צ"א לבע"ה שלא נתן קצבה לחנוני כמה יתן לפועלים וכו' דנוטלים מבע"ה בלא שבועה דחזקה שליח עושה שליחותו והואיל דתלה הדבר במאמר הפועלים ושמע חנוני וקבל דבריו הוי כאלו קצץ דמים וכו' ומכאן הוכיח מוהרשד"ם ז"ל דכיון דהכא א"ל לשמעון תן לו כל הצורך לשליחו ואני אפרע לך הי"ל כאלו קצץ דמים ומשתעבד:
א"כ קשה דמה דמות תפרכי לו נדון הרב ז"ל לדין ערב דהא ערב עצמו הוא אסמכתא אלא דמשתעבד מיגו דמהמני' באיצטרפות מעם דבר שא"ק ודאי דלא משתעבד אבל הכא בג"ד דהשתעבד בכתב ובשבועה לומר דכל מה שיתן לשלוחו הוא יגדל פר"ע כיון דשלוחו של אדם כמותו הו"ל כאילו הוא עצמו לקח המעות ומשתעבד כדין חנוני ואפי"ה לבו נוקפו ממוהרשד"ם ז"ל כיון דשם נאמר דדין זה לא נאמר אלא בין חנוני לבעה"ב לא בשאר שלוחים וכתב דאפשר דיש לחלק בין נישא לנושא ואפי' תימא דהרמב"ם חולק גם בנדון זה דמקרי דבר שא"ק בנדון זה דאיכא קנין ושבועה כמ"ש הריב"ש ז"ל אפי' הרמב"ם יודה יע"ש. א"כ מה מקים נשאר לו להקשות מדין ערב אפי' דדין הערב ידמה לערב אפי"ה חייב מכח שבועה באופן כי לענ"ד אין כאן קושיא להניחה בצ"ע ובעיקר הקושיא שהקשו מוהריב"ל ומוהראד"ב על הרמב"ם למה בהמחייב תלה הדבר בשם רבותיו ובערב לדעת עצמו נראה לע"ד לתת טעם והוא דכתב וז"ל ויש מן הגאונים שהורו דערב משתעבד וכו' כוונתו בזה דיש הגאונים דערב לא משתעבד ועל זה לא תלה הדבר בשם רבותיו דבמכ"ש נפקא השתא הגאונים דכתבו דאדם מחייב ברשא"ק יש מהם דלגבי ערב לא משתעבד כ"ש רבותיו דאמרי דאין מחייב בדשא"ק דודאי דבערב לא משתעבד והטעם דבערב איכא תרתי לריעותא חרא דערב עצמו יש בו אסמכתא אלא מיגו דהימני' גמר ומשעבד נפשיה אבל כשיש לו רעותא אחרת שהוא דבר שא"ק מגרעת נתן דאפי' לקצת הגאונים דמחייבו בדשא"ק בערב מידו ועל זה קאמר ויראה לו כלומר דדעתו כסברת שאר הגאונים דס"ל דערב לא משתעבד ובזה ניחא למ"ש בסיף דבריו ודברים של טעם הם לרמוז כי נעים הדברים למי שאמרן ומכאן ראיה דאין הרמב"ם יחיד בערב:
וכמו כן נר' מדברי הסמ"ע שכתב דיש סייע לדברי רבינו מדברי הראב"ד שבה' מכירה השוג עליו בהחלט והכא הטיל פשרה דנראו לו דברי הר"מ ז"ל דאף דמסולק דין אסמכתא מגו דקא הימני ליה סוף סוף איכא מילתא מרשא"ק דלא גמר להשתעבד וגם כי ה"ה ז"ל בה' מכירה כתב דנראין דברי הגאונים וכאן סמך ידו עליו דנר' דכוותיה ס"ל ולפי מ"ש מוהריב"ל ומוהראר"ב בשיטה זאת קיימי דיכול המוחזק לומר קי"ל כהר"מ. וגם מדברי מוהרשד"ם בהס' נרא' דלא שאני ליה בין ערב להמחייב כאשר יראה הרואה:
איכו השתא מאן ספין ומאן רקיע לבוא להוציא מעון נגד כל הרבנים הנז' ומן התימא על הרב משאת משה ז"ל איך פסקיה לדיניה לחייב לערב וסגר הדלת שלא יאמר המוחזק קי"ל הפוך הרבנים המ"ל:
וכזאת יש לתמוה על הבש"ך ז"ל דכמי' קל"א ס"ק ט"ו ערער על מוהרשד"ם ז"ל דאיך פסק בסי' פ"ב וסי' קכ"א וקכ"ד וקע"ט דיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם כיון דכל הבאים אחריו חלקו עליו והניחה בצ"ע יע"ש: ואהמ"ר אדרבא עליו יש לתמוה דאיך לא השגיח בתשו' מוהרשד"ם דבסי' ד"ל רשם הביא תשו' הרמב"ן ז"ל דהוא תן החולקים על הרמב"ם וכתב דעכ"פ יש לחוש לסברת הרמב"ם ז"ל. והשתא ומה הרמב"ן ז"ל שכחו יפה חשש לס' הר"מ כל שכן מוהרשד"ם ז"ל דודאי חושש להוציא ממון מיד המוחוק נגד ס' הר"מ ורבותיו ולענ"ד הבאים אחריו דכתבו דאין יכול המוחזק לומר קי"ל כהר"ם הוא דלא ראו האי תשו' הרמב"ן ז"ל דאם היו רואים אותה ודאי כי גם הם היו חוששים להוציא מיד המוחזק:
וחזה הוית להרב משפטי שמואל ז"ל בסי' מ"ה דכתב וז"ל על מ"ש הר"מ ז"ל בערב דלדעה הגאונים משתעבד ולדעתו אינו משתעבד כתב הוא ז"ל ואע"ג דכל שאר פוסקים חולקים עליו ועשו מעשה דלאו כוותיה ואמרו שאין סברה נכונה בזה מ"מ אני אומר שהמעיין בדברי החולקים עליו ימצא דע"כ לא. קאמרי דהוי ערב אלא כשיש קנין דמכח הקנין מחייב בכה"ג דאע"ג דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומקנה מ"מ אומר אני דדוקא בלשון טוב וקצוב אבל בלשון כה"ג דגריע פשיטא דבעינן קנין וכן מוכחי דברי הרשב"א ז"ל בענין המחייב עצמו בדסא"ק דמכח הקנין מחייב ודלא כהרמב"ם ז"ל דפליג גם על זה יע"ש:
ומלבד דמוהר"ם מאטלון ז"ל כתב עליו דאין ראי' מדברי הרשב"א ז"ל דלא אמרו אלא בדבר שמהני קנין אבל לא בערב שאמירתו כקנין גם אני הבא בעפרות רגליו אמינא דלא ניתן ליאמר חדא דמדברי ה"ה ז"ל שכ' דהחולקים עליו בהמחייב חולקי' גם על זה יראה דאין חילוק דכל אחד כדיניה מתחייב. ועוד לדידיה דערב הוא גריע מהמחייב הו"ל להר"מ ז"ל לפ' דבריו דאפי' בקנין לא מחייב ולא לסתום ומדסתם הוא דסמך על מ"ש בריש הפ' דערב בשעת מתן מעות משתעבד בד"ק באמירה וכו'. ועוד דדשלב"ל לכ"ע הוא גריע ספי כמו שהאריך הרב מוהר"ש הלוי ז"ל וכמו שאכתוב דבריו בסמוך וכתב הטור בסי' קל"א וז"ל וי"א שמשעבד אפי' בלא קנין שאין בערבות משום אסמכתא יע"ש ועוד דאפשר כיון דערב אית ליה חדא לטיבותא דמגו דהימנוה אפשר דגם הרמב"ם מודה דכשיש קנין משעבד ואיך קאמר ודלא כהרמב"ם ז"ל דפליג גם בזה:
והואיל ואתא לידן האי תשו' מוהר"ש הלוי ז"ל בח"מ סי' ה' נישדי ביה נרגא והוא דכתב על מ"ש הר"מ ז"ל בהמחייב עצמו בדשא"ק וכו' ואם היה תנאי בשעת נישואין מיהני משים דדמי לדברים הנקנים באמירה והק' על זה דהכי נמי נימא בדבשב"ל אעפ"י שמן הדין המקנה דשב"ל אינו כלום כשהיה זאת הקנאה בשעת נישואין יתחייב אפי' בדבשב"ל ואני רואים בהיפך לדבשב"ל שכן כתוב בפ"ו מה' זכיה האומרים כמה ניתן לבניך וכו' דקנו באמירה דצריכים שיהיו הדברים שהם פוסקים מצויים ברשותו בשעת נישואין. ואמאי נימא דאפי' שלא יהיו מצויין ברשותו יהיה חייב בהם משום שהם דברים הנקנים באמירה כי היכי דמועיל מהאי טעמא לדבר שא"ק: ותירץ דיש הפרש בין המחייב לדשא"ק למחייב בדשלב"ל דהמחייב בדבשלב"ל הוא גרוע יותר מהמחייב בדשא"ק אפי' לדעת הר"מ משום דהמחייב בדשא"ק הנה יש בידו אותו דבר שמתחייב וישנו בעולם אותו דבר שעליו יחול החיוב כי לפי דעת הרמב"ם לא מיהני משום דהוי אסמכתא כיון דהוי דבר בלתי ידוע לא סמכא דעתיה דקונה לזכות בו אבל בדבר שלב"ל לאו משום אסמכתא היא אלא משום שאותו דבר אינו בעולם א"כ על מה חל החיוב לכן המתחייב לא הקנה כלום וא"כ הוא גרוע מדשא"ק ודשא""ק הוא חידוש שחידשוהו הרמב"ם ז"ל ורבותיו ולא הוזכר בגמ' ולא בפוסקים אבל דין שב"ל הוא מן התלמוד ומכל הפוסקים ולכן בדשא"ק שהוא משום אסמכתא חל החיוב בשעת נשואין בההיא הנאה דקא מתחתני גמר ומשעבד נפשיה וקנה אבל בדשלב"ל דאין בעולם הדבר שיחול עליו החייוב אפי' שעשה הפסיקה בעת הנישואין לא מהני ובזה דייקא שהטו"ר הביא דין זה דהמתייב בדשא"ק בה' אסמכתא בסי' צ"ז דאינו גרוע ודבשלב"ל הביאו בסי' רל"ב עכ"ל יע"ש: ואהמ"ר מרוב גודל חכמתו לא ירדתי לסוף דעתו דהא הוא כתב בדעת הרמב"ם דהטעם דהמחייב בדשא"ק דלא מיהני הוא מטעם אסמכתא והר"מ ז"ל כתב דהמחייב בדשא"ק לא קנה דזו הוי כמתנה ואין כאן דבר ידוע ומציי ואלו אסמכתא לא הזכיר. ועוד דכתב דדשא"ק הוא חידוש שחידשוהו הרמב"ם ורבותיו ולא הוזכר בפוסקים והוא תימא דכל הפו' ז"ל הכי ס"ל אלא דהר"מ סובר דאפי' בקנין לא משתעבד והחולקים עליו סברי מרנן דכשיש קנין משתעבד כמ"ש מר"ן ז"ל בסי' ר"ז דכל דהוי בלא קנין דברי הכל לא חל עליו חיוב כלל:
ועוד דכתב דדבשלב""ל הוא גרוע מדשא"ק ומדברי הראשונים ז"ל לא משמע כן. דהן אמת דמארי דהאי שמעתתא הוא הריב"ש ז"ל שהקשה הקושייא זו עצומה סל מוהר"ש הלוי ז"ל דסותרין דברי הרמב"ם אהדדי ותירץ בדרך אפשר כמו שתירץ הוא וז"ל בתשו' סי' שמ"ה וז"ל אלא א"כ ירצה הר' ז"ל לחלק ביניהם ולומר דדבר שאיני מצוי ברשותו גרע מדבר שא"ק אפי' לסברתו ע"כ. ומן התימא על הרב מוהר"ש הלוי ז"ל איך לא ראה תשו' הריב"ש הלזו וכתבו מסברא דנפשי':
האמנם כבר עמד על תשו' הריב"ש הנז' הרב נתיבות משפט בדצ"ג ודחה דבריו וז"ל ואין תירוצו נח לי כלל חדא דהיכי יהיב הרמב"ם טעמא למילתיה ממה שאין אדם מקנה דבשלב"ל כמו שביארנו בה' מכירה והרי דבר שא"ק שאין אדם מקנה לפי דעתו ואפי"ה בשעת נישואין שפיר דמי ואי משים דהא גריעא טפי הא הו"ל למימר ולא הו"ל למיהב טעמא למילתיה ממה שאין אדם מקנה בעלמא:
ועוד דאדרבא איפכא מסתברא דדבר שא"ק גריעא טובא לדעתו מדבר שאינו מצוי ברשותו שהרי גבי דבר שאינו מצוי ברשו' דוקא במכר או במתנה הוא שאין אדם מקנה וכו' אבל אם חייב עצמי בקנין או שנשתעבד לחבירו בדבר שאינו ברש' שפיר דמי ואילו בדבר שא"ק אעפ"י שחייב עצמו בקנין לא מהני ואפשר שאף החולקים על הרמב"ם בדבר שאינו ברשותו דנקנה באמירה יודו לו לפי דעתו בדבר שא"ק דלא מהני ומצאתי הון לי בחי' הריטב"א פ"ק דקידושין וז"ל שס' דרבוותא דדברים אלו אינם נידונים כמתנה בקנין לחוד אלא בחיוב בקנין דמהני אפי' לדבר שאינו ברשותו וכו' ונראין דבריו ע"כ. הרי דאפי' להחולקים על הר"מ לא אלימא להו האי מלתא משאר חיוב בקנין וכיון שלפי דעת הרמב"ם בדבר שא"ק אפי' חיוב בקנין לא מהני בעלמא ה"ה הכא עכ"ל:
וכן ראיתי להגד""ת בשער ס"ד שהביא תשו' הריב"ש ז"ל הלזו וכתב עליו דלהיות הסתירה כ"כ עצמית נוכל לסבול איזה דוחק כדי לישבה קצת כי החילוק של הריב"ש לא ידענו מה הוא ואח"כ כתב דלדעתו דבר שלב"ל ודבר שא"ק כי הדדי נינהו וטעם א' לכלם ואין שום חילוק ביניהם ע"כ. וכן כתב הרב בעה"ת שם גם הר"ן ז"ל בפ' עשרה יוחסין כתב דהרמב"ן ז"ל הקשה להר"מ ז"ל מסוגייא דבכור מדכתב יכיר וגו' כי היכי דלא מקני דבר שלב"ל הכי נמי לא מקנה דשא"ק יע"ש והביאו הרב בעה"ת שם וכ"כ הרב בני שמואל בתשו' סי' ט"ו דשניהם שוין הם באופן דנר' דשוים הם ומן התימא על הריב"ש ז"ל איך לא ראה דברי הרמב"ן והר"ן ובעה"ת הללו ועל מוהר"ש הלוי יש לתמוה דאיך לא ראה כל דברי הראשונים הללו:
ומ"ש עוד ובזה דייקא שהטור הביא דין זה דהמחייב בדבר שא"ק בה' אסמכתא בסי' ר"ז דאינו גרוע ודבשלב"ל הביאו בסי' ר"ט גם מזה ליכא למידק כלל שהרי בסי' ס' הביא דין דדשא"ק ואחריו הביא הדין דדבשב"ל הרי דהשוה אותם כאחת להורות דשניהם שקולים באופן שכל דברי מוהר"ש הלוי ז"ל הללו נפלאו ממני:
אשר מזה תמהני על הרב החסיד ז"ל בס"ה ש"י פ' שלח לך דע"ב ריש ע"ב שרצה לחלק דע"כ ל"ק הר"מ דאין קנין בדבר שא"ק אלא באינש דעלמא אבל אב לגבי בריה משתעבד ולמד כן ממ"ש ה' המבי"ט דכשם שאדם דעתו קרובה אצל בנו ומקנה לעובר שאינו בעולם כך מקנה לבנו דבשב"ל מה"ט גופיה דדעתו ש"א קרובה אצל בנו. וא"כ כ"ש דבר שא"ק דעדיפה מדבשב"ל דהא רוב הפוסקים חלוקים על הרמב"ם כן נלע"ד פשוט עכ"ל. ותמהני עליו איך לא ראה תשו' הריב"ש ז"ל ותשי' מוהר"ש הלוי ז"ל שכתבו כן וכתב אותו מסברא דנפשיה וגם לא ראה דברי ה' נתיבות משפט דדחה דברי הריב"ש הללו וכתב דאיפכא מסתברא דדבר שא"ק גרע טובא מדבשב"ל וגם דברי הר"ן ובעה"ת והגד"ת ז"ל כמש"ל:
ובעיקר קישיית הריב"ש ומוהרש"ל ז"ל על הר"מ ז"ל שהקשו דלמה בדשא"ק כתב דבשעת נישואין מהני ובדשלב"ל אף בשעת נישואין לא מהני נלע"ד לתרץ עפ"י מ"ש הרב"ח באה"ע סי' נ"א דשם הביא הטו"ר דין זה שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' זכיה וז"ל ומ"ש משם הרמב"ם שצריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבשב"ל נראה דכיון דקאמר כמה אתה נותן לבנך כו"כ וכו' משמע דכל אחד אומר אני נותן כך יכך ובלשון זה ודאי דאין אדם מקנה דבשב"ל אבל אם היה מחייב עצמו לבנו ובתו בכך וכך יכול להתחייב אף בדשב"ל ע"כ. וא"כ שם בה' מכירה פי"א שכתב הר"מ הפוסק עם בת אשתו וכו' דמתחייב בדשא"ק כיון שהיא בשעת נישואין היינו דנתחייב לזון את בת אשתו בלשון חיוב וכן מוכח מדבריו שכתב אחר המחייב עצמו בדשא"ק וכו' כתב ולמה הפוסק עם בת אשתו וכו' דנראה דפסק עמה לזון את בת אשתו בלשון חיוב כמ"ש בתחילת זאת ההלכה המחייב עצמו וכו' ואף שנראה קצת דוחק ממ"ש בסו"ד דהדבר וכו' הנקנין באמירה דמשמע דבאמירה לחוד שנשא מ"מ יען הקו' היא עצומה נוכל לסבול איזה דוחק לישבה ע"ד מ"ש הגה"ת להריב"ש:
ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי במה שראתה עיני לה' פני משה ז"ל בח"ג סי' ל"ג דכתב על מה דעלה ונסתפ"ק במי שנתחייב דכל מה שיוריד ראובן מבעלי חובו' שיתחלקו ביניהם דהיינו שיתן לו כך וכך למאה ושאל השואל שנתחייב בדשא"ק והשיב הרב ז"ל דחייב שמעין ליתן חלקו כיון שנתחייב לחבירו לתת לו סך כך למאה מכל מה שיוריד מבע"ח מלבד שהסך הוא דבר קצוב דהיינו כך למאה כמ"ש הרשב"א ז"ל במי שנתחייב לתת לחבירו מאה בכל שנה כל זמן שהוא חזן או סופר דכיון דהמאה הוא ד"ק מתחייב. ועוד דבנ"ד כיון שהש"ך כל מה שחייב ראובן לכל בע"ח הוא ד"ק כנז' הרי שמה שנתחייב לתת הוא מכלל אותו הסך כל כי האי דבר קצוב מיקרי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל יע"ש:
ואהמ"ר לענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהא כל טעמא דהרשב"א ז"ל הוא דכיון דהמאה שהוא מתחייב הוא דבר קצוב אפי' דהמשכת השנים אינו קצוב לא איכפת לן ועל זה כתב לדעת הר"מ ז"ל דמי שמתחייב לתת ממעשרו ממה שיוציא מן השדה בכל שנה ושנה דחייב דהמעשר הוא קצוב א"כ נדון הרב ז"ל לא דמייא להאי דעיקר השעבוד ששעבד שמעון אינו קצוב הן אמת דהחובות הם ידועות אבל עיקר השעבוד ששעבד לתת לו כו"כ לק' ממה שיורידו לו מבע"ח אינו קצוב דאינו יודע כמה יורידו לו הבע"ח כדי להתחייב דהא עיקר החיוב שהוא כו"כ לק' אינו קצוב א"כ לא מבעיא לדעת הר"מ ז"ל דלא אתיא אלא אפי' לדעת הרשב"א נמי לא דמי דאלו נדון הרשב"א ז"ל עיקר החיוב שהוא המאה קצוב מה שא"כ נדון הרב ז"ל דעיקר השעבוד שנתחייב לתת לו אינו קצוב:
ולענ"ד נראה דנדונו של הרב דומה ממש למ"ש הרמב"ן ז"ל לדעת הר"מ ז"ל למי שנתחייב לתת לחבירו כך וכך מדות חטים לשנה דבר שא"ק הוא שמא יוקרו החטים יע"ש. א"כ הכא נמי לנדון הרב ז"ל דקאמר לתת לו כו"כ לק' אפי' שהחובות ידועות כיון שאינו יודע כמה יורידוהו לו מהחובות הו"ל כדבר שאינו קצוב ואינו מתחייב:
אלא דדברי הרמב"ן ז"ל אלו צריכין אנו להתישב עליהם דראיתי להגד"ת ז"ל בש' ס"ד דהקשה דהרשב"א ז"ל חולק על הרמב"ן ז"ל דכתב לדעת הרמב"ם דהאומר כך וכך מדות חטים אני נותן לך לכל שנה ושנה מכאן ועד ה' שנים דשא"ק הוא שמא יוקרו החטים וכי' הרי דאפי' קצב שיעור המדות לאו קצוב הוא מטעמא דלא נודע שיוויו דשמא יוקרו החטים. והרי הרשב"א ז"ל כתב לדעת הרמב"ם למי שנתחייב לתת לחבירו מעשר ממה שיוציא משדותיו דבר קצוב מקרי. והקשה דכ"ש הוא כשאמר מעשר מה שיוציא השדה דאיכא תרתי לריעותא דלא נודע שיעור המדה מה שיוציא וגם שמא יוקרו החטים יע"ש שהניחו בתימא:
וחזיתיה לה' משפט צדק ז"ל בח"ב סי' יו"ד שהביא דברי הרב מוהרח"ש ז"ל שתירץ וז"ל דלא דמו אהדדי ולא פליג הרשב"א על הרמב"ן רביה והוא דבשלמא כשאומר כך וכך מדות חטים אני נותן לך לא גמר ומקנה דשמא יבא לידי פסידה מרובה ואפשר ג"כ שלא יוכל להשלים תנאו דשמא לא ירדו גשמים ולא יספיק מה שיוציא משדותיו להשלים לאותו שיעור ואם יצטרך לקנות מן השוק יצטרך למעות מרובים ושמא ג"כ יעלו לשיעור שלא יוכל להקנות אותם אבל כשאומר שנותן לו מעשר ממה שיוציא דבר ידוע דיכול להשלים תנאו בין יוצא הרבה בין יוצא קמעה ולית פסידה כלל דאם יוציא הרבה יתן הרבה וחם יוציא מעט יתן מעט ע"כ:
ובמטו מניה דמר עדין לא תקן כל הצורך דהא אם בשלמא היה אומר כו"כ מדות חטים משדותיו הוה אמינא הכי דאיכא תרתי לריעותא דשמא לא ירדו גשמים ושמא יוקרו החטים אבל לא אמר אלא כך וכך מדות חטים אני נותן לך סתם ודעתו הוא לקנות חטים מן השוק וליתן לו ואינו אלא חדא ריעותא שמא יוקרו החטים וכן נמי לגבי מעשר שמה ישתדפו שדותיו ולא יתן לו באופן דשוין הם וחזרה הקושיא למקומה:. עוד הביא הרב הנז' משם החכם הפוסק ז"ל שתי' שדברי הרמב"ן ז"ל סובבים למה שכ' בראש דבריו המקבל עליו לזון את חבירו ה' שנים וכו' וע"ז כתב דאם קבל לתת לו כך מדות חטים וכו' הוי דבר שא"ק כיון שקבל לתת לו כך בשביל מזונות ועיקרן של מזונות לא קייצי אבל המתחייב עצמו דרך משא ומתן לתת לחבירו בכל שנה סך חטים דבר קצוב מיקרי ובהכי לא פליגי על הרמב"ן ז"ל יע"ש: והרואה יראה כמה דחוק הוא הפירוש הזה מכל הפי' חדא דסתמא קתני כו"כ מדות חטים לשנה ולא פירש שהוא לצורך מזונות ביתו. ועוד דמלתא כדנא הו"ל להרמב"ן ז"ל לפרש ולא לסתום דנפקא מינה לענין דינא דכשהוא דרך מתנה וג"ח לא מיקרי קצוב וכשהוא דרך משא ומתן מיקרי קצוב ומדלא פירש ודאי דליכא חילוק:
וחזה הוית למר"ן החבי"ב ז"ל בסי' ס' הגהב"י אות כ"ח שכתב דהרמב"ן ז"ל חולק על הרשב"א ז"ל במ"ש ולא עוד אלא אפילו לא קץץ דמים אלא שאמר הריני מחייב עצמי בקנין לתת בכל שנה ושנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו הרי זה כקוצץ אבל לא פליגי על מ"ש דהמתחייב עצמו לתת מנה בכל שנה דדבר קצוב הוי וזהו שרבינו ירוחם ז"ל בנט"ו ח"ג הביא דברי הרשב"א במחייב עצמו לתת מנה בכל שנה דדבר קצוב מקרי ולא הביא סוף דבריו שכתב ולא עוד אלא וכו' מפני שסובר שהרמב"ן ז"ל חולק ע"ז ונראין דבריו ע"כ יעו"ש. ואהמ"ר הם דברי תימא דאיך הרשב"א חולק על הרמב"ן רביה:
על כן נלע"ד אחרי ניוה"ק ממעלת הרבנים הנז' לומר דהרמב"ן ז"ל דין זה כתבו לדעת הר"מ ז"ל וטעמא דבשעה שמתחייב האדם יהיה אותו דבר קצוב דהיינו כשמחייב האדם לזון לחבירו ה' שנים מקרי דבר שא"ק משום שהמזונות לא קייצי דבשנה זאת צריך כו"ך ולשנה אחרת צריך יותר באופן דבשעת החיוב הוא מידי דלא קייץ וכן כו"כ מדות חטים בכל שנה בשנה זאת שהוא שעת החיוב עומדים בזול שמא יוקרו החטים לשנה הבאה נמצא דלא קייץ ועל זה מקרי דשא"ק משא"כ המחייב לתת ממעשרו בכל שנה דשפיר מקרי ד"ק דכל מה שיוציא משדותיו נתחייב לתת המעשר והוא קצוב דכל מה שיוציא השדה בין רב למעט המעשר שלו הוא ומקרי קצוב ובזה נסתלקה קושיית הרב גד"ת ז"ל:
עוד תקע עצמו הרב הנז' בחילוק הנז' והביא ראי' ממ"ש הפוסקים דמעשים בכל יום ממה שקונים לעמוד בפשרה הפשרנים בעסק תביעה שבין אדם לחבירו שאעפ"י שאין יודע המתחייב כמה סך יפשרו הפשרנים שיתן על הכל אם קנו ממנו חייב ליתן הסך שפשרו ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל והיינו טעמא דכיון שהסך התביעה ידוע וקצוב אעפ"י שהסך שיפשרו הפשרנים אינו ידוע ואינו קצוב לית לן בה:
ואהמ"ר אין ראיה מכאן דנעלם ממנו תשובת מוהרשד"ם ז"ל בח"מ בסי' קי"ו שהביא משם מוהריק"ו ז"ל דכשהאחד נוטל קנין על הפשרה כשתובעים ממנו לא הי' לו ליטול קנין על הפשרה וכיון שנטל קנין אינו אלא שגמר בדעתו לבטל דעתו ולתלותו בב"ד או ביד מי שעישה הפשרה דאימור אמר דכיון דחבירו משים עצמו ביד הפשרן גם אני כן ומתוך כך גמרי ומקנו אהדדי דאגב דקונה מקנה יע"ש. באופן כי אף מדין פשרה שרצה להביא ראי' אין ראייתו מספיק דמטעם אחר הוא דמשתעבדי אהדדי כיון דתלי דעתו ביד הפשרן ולאו משום דקייץ כמ"ש הוא ז"ל:
איברא דראיתי למוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' קכ"א דחילק כמו שחילק הרב הנז' אבל נשמר מכל מ"ש כתב וז"ל דבנ"ד לא מיקרי דשא"ק דבשלמא כשאמר כל מה שתתן לפ' אני ערב מקרי דשא"ק שאין ידוע הקצבה אשר עליה מתחייב כלל אבל בנ"ד דבר קצוב מקרי דכבר הקצבה ידועה שיש כאן רי"ח פרחים וא"כ כל הנזק יהיה על הרוב אלו הרי"ח פרחים וכלפי הא יודה הרמב"ם ז"ל שיש כאן ערבות גמור ואעפ"י שהי' מקום לצדד שאעפ"י שהחוב קצוב מ"מ היה אפשר שימשך בין טוען ונטען דברים בלתי קצבה אלא שאני אומר שמ"מ זה רחוק דכיון שכל הבאים אחריו חלקו עליו ראוי למעט המחלוקת כל מה דאפשר וא"כ אין לפטור לראובן משעבוד הערבות מטעם זה יע"ש:
הרי כי מוהרשד"ם ז"ל תלה הטעם כיון שהדבר שעומדים עליו יש לו קצבה כיון דכל הנזק יהיה על הרוב אלו הרי"ח פרחים אע"ג שהדבר שמתחייב בו אין לו קצבה שאינו ידוע במה שיתחייב דבר שיש לו קצבה מקרי משום דסמכא דעתיה דיותר מסכום הנז' אי אפשר אלא לומר למטה ולא למעלה ועל זה מקרי כדבר קצוב אבל בנדון הרב פ"מ ז"ל דהחובות לבד ידועות אבל אינם יודעים לא ראובן ולא שמעון הסך שיורידוהו בעה"ח כדי להתחייב בו הסך לק' וגם הזוכה בו לא סמכא דעתיה לקנות מה יהי' עולה הסך הנז' לזכות בו ובהא ודאי לא אמרינן דמקרי דבר קצוב. וכן נראה מדברי מוהר"א ששון ז"ל בסי' קכ"ג וז"ל כיון שכל המחלוקת וכו' היתה על חזקת הבתים כיון שהבתים ידועים וקצובים בהא סגי יע"ש והוא כמ"ש ודו"ק: אמנם ראיתי להרב אנג'יל ז"ל בתשו' סי' ל"ג שקרא תגר על הרבנים הנז' שהוא הפוך דעת הטו"ר בח"מ סי' רל"ב שאחר שהביא לשון הרמב"ם וז"ל ואפי' אם פירש המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפר' המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה עד שיפחת דמיו עד כו"כ קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו ע"כ וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא"ק ע"כ. והרי הדבר שעומדים עליו הוא הבהמה או המקח והוא דבר קצוב ואפי"ה כתב דהא דלא מהני להר"מ ז"ל דלטעמיה אזיל שאין מקנה דשא"ק והוא הפיך מהרבנים הנז' שכתבו דכשהדבר שעומדים עליו הוי ד"ק וכו' ע"כ יע"ש: ולענ"ד נראה לתרץ ולומר דל"ק ול"מ ואדרבא מכאן יש להם סמוכים דרבנן ממ"ש הטו"ר דזה נוטה לצד דבריו וכו' די"ל דהול"ל דהר"ם לטעמיה אזיל שאין אדם מקנה דבשא"ק אלא דדבריו באו בדקדוק ולהורות נתן דדין אונאה אצדודי מצדד לדשא"ק אבל אינו שוה בכל דאילו גבי דשא"ק כיון שהדבר שעומדים יש בו קצבה אף עפ"י שהדבר שהוא מתחייב אין בו קצבה סגי בהכי משא"כ גבי דין אונאה וטעמא רבה איכא להאי מלתא והוא דאונאה כיון דאיסורו הוא מה"ת כמ"ש בגמ' לס' רב דהוא מתנה עמ"ש בתורה כי מטעם זה פסקו כל הפוסקים כרב באיסורי דהוייא מלתא דאיסורא א"כ אפי' שהבהמה והמקח הוא דבר שיש בו קצבה כיון שהמום שבה אינו קצוב החמירו בו לחשב כדשא"ק שלא לעבור על איסור של תורה ובהכי אין מכאן תברא לחילוק הרבנים הנז' ודו"ק:
עוד ראיתי להרב הנז' שרצה להוכיח במישור דהר"ם במז"ל הוציא דין זה דדשא"ק מדין אונאה והיא ממ"ש בפי"ג מה' מכירה ה"ג וז"ל האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו אונאה גד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש אין לו אונאה וכו' כיצד מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"כ. וס"ל להר"מ ז"ל דאם איתא דאדם מקנה דשא"ק אמאי הוצרך הבריתא בהזהב בדנ"א דרב אמר תנאו בטל ושמואל אמר תנאו קיים ופריך מברייתא ומסיק רבא כאן בסתם כאן במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין וכו' אין לו עליו אונאה א"כ אמאי צריך לומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה נימא יודע אני שיש בו אונאה ותו לא. אלא ודאי מדאיצטריך הברייתא לומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה יראה בפי' דאין אדם מתחייב בדשא"ק ומשו"ה הוצרך לפרש לידע כמה מוחל ומכאן יצא להר"ם דינו ומאן דחולק עליו ס"ל דלאו דוקא וכו' עכ"ל:
ואהמ"ר תמהני עליו תמיהא גדולה דאיך אישתמיט מניה דמר דברי הבע"ת בשער ס"ד ובשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וחזרנו ע"כ צדדינו ולא מצינו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההוא טעמא רבא הוא משום דבסתם איכא מחילה דהא כשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מקח וממכר נמי כל אחד יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הא לענין מתנה ולענין שעבוד כיון דמחית נפשיה להאי ספקא גמר ומשעבד הוא עכ"ל יע"ש. הרי ממש שחילק הרב כמו שחילקנו דשאני אונאה דצריך לפרש האונאה משום דכיון דהוא אים איסורא דאורייתא כדי שלא יכשל בלאו דלא תונו ואם התנה הוא מתנה עמ"ש בתורה מטעם זה צריך לפרש אבל בדשא"ק שהוא דרבנן והוא קיל אפי' מדשלביל וכמ"ש מוהר"ש הלוי ז"ל מאן נימא לן דצריך לפרש. וכן מוכח מדברי הגמ' דטעמא דרב דצריך לפרש האונאה הוא משום דהוי כמתנה עמ"ש בתורה יע"ש:
וכמו כן תמהני על הרב מקור ברוך ז"ל בסי' מ"ג שראיתי שגם הוא ז"ל הלך בזה הדרך והביא ראיה לדינו של הרמב"ם ז"ל מזה הדין של אונאה וממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מכירה ממש אות באות כמ"ש הר"ב אנג'יל ז"ל ומן התימא איך אישתמיט מיניה דמר דברי הרמב"ן ז"ל הללו שנדחה קרי לה וגם יש לתמוה על ה' ב"א ז"ל איך לא ראה שכבר קדמו הרב מקור ברוך ז"ל בזה:
ובהיותי חופש'י באמתחות הפוסקים ראיתי להרב בני משה שלטון ז"ל בסי' י"ג שגם הוא ז"ל הלך בזה הדרך של הרב מקור ברוך ז"ל והרב ב"א ז"ל להביא ראיה לדינו של הרמב"ם מזה הדין של אונאה ממש אות באות והוא פלי איך ג' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד ולא ראו זה לזה ולבסוף כתב וז"ל והעבודה כי כשכ' זה לא ראיתי ס' בעה"ת ואח"כ בא לידי וראיתי מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל ולענין אונאה וכו' והוא ז"ל כתב עליו וז"ל ואני עני לא באתי עד תכונתן של דברים אלו דהא חזרת האונאה במקח וממכר בעלמא לאו מגזרת הכתוב היא כדי שנאמר שאף שחבירו יודע האונאה ורוצה למחול אין מחילתו מחילה דהא בפחות משתות אמרי' דאינו חייב בחזרת אונאה משים דסתמא מחיל איניש ודאמרינן דבשתות חייב להחזיר האונאה היינו משום דסתמא לא מחיל איניש עד שתית וא"כ היכי קאמר דבכל מקח וממכר נמי כל א' יודע שחבירו מעלה בדמי ממכר ורחמנא אמר דאותה המחילה לא הוי מחילה וכו' דמשמע דקרא אתא לאשמו' אפי' שיודע ומחיל דחייב להחזיר בכדי שיראה וכו' ואנו ראינו בהדיא דאלו היה יודע שיש בו אונאה ומחל מחילתו מחילה דאמרי' התם וכו' משמע שאם היה יודע וכו' מחי' מחילה אפי' שלא פי' קצבת האונאה וכו' יעש"ב עכ"ל:
ואני עני ואביון נראה דאין כוונתו של הרמב"ן ז"ל כמו שהבין הוא ז"ל דמ"ש ורחמנא אמר לא תיהוי וכו' דהוי גזרת הכתוב ומזה בא לו להקשות ולהאריך בדברים אלא הכונה כמ"ש דשאני אונאה דצריך לפרש משים דכיון דהוי איסורא דאורייתא ואיכא לאו דלא תונו מטעם זה צריך לפרש לא כן בדשא"ק שהוא מדרבנן הוא קיל ואינו צריך לפרש:
ושוב אחר חיפוש מחיפוש ראתה עיני להרב שורשי הים ז"ל בח"ג די"ד שעמד בזה וגם הוא ז"ל הביא ענין זה דאונאה כמ"ש הרבנים הנז' ותמהני איך לא ראה שום א' מהרבנים הנז' ושלשה המה נפלאו ממנו ולבסוף כתב וז"ל ואין לומר דשאני אונאה דגזרת הכתוב הוא דאפי' בסתם איכא מחילה ורחמנא אמר דלא תהוי מחילה עד שיראה לתגר כמו שדחה הרמב"ן והד' הבעה"ת הא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ"ש בפט"ו מה' אלו ה"ו יע"ש וכדברי ה"ה ז"ל ע"כ יע"ש. נראה שדעתו כדעת ה' בני משה ומזה בא לו לדחות דבריו ולומר דהא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ"ש בט"ו מה' אלו ה"ו והכונה דשם פסק כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום וכו' עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח וכו' כמו המפרש באונאה ע"כ וכתב ה"ה דמדמיון לאונאה למד כן וכו' ואם איתא דאונאה שאני דגזרת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה עד שיראה לחגר הרי במום דלא נאמר דין זה אלא לעולם חוזר ואפי"ה כתב דצריך שיפרש: ולפי מ"ש לא קשיא ולא מידי דהכונה הוא דשאני אונאה דהוי מהתו' ואיכא לאו דלא תונו משו"ה צריך שיפרש לא כן בדשא"ק וכו' וא"כ ה"ה והוא הטעם במום שגם הוא מן התורה כמו אונאה ומלאו דלא תונו יוצא ע"כ צריך שיפרש זה נלע"ד פשוט:
עוד כתב הר"ב אנג'יל ז"ל שם וז"ל ובכן צריך לתת טעם בפשרה למה נתחייב בפשרה דהוי דבר שא"ק דאינו יודע כמה יחייב אותו הדיין ולכאורה אפשר לומר דשאני פשרה משום שיש שם דעת ג' דהיינו הדיין שנוטל מהם קנין לעמוד עפ"י פשרתו וכיון שכן ודחי דבטלו דעתם אצלו וגמרו ונתחייבו ע"כ. וגם בזה תמהני עליו דאיך לא זכר ש"ר שכבר קדמו שרים מוהריק"ו ומוהרשד"ם ז"ל בסי' קי"ו שהק' כן ותירצו כן כמ"ש הוא ז"ל מסברא דנפשיה:
וראיתי להרב ב"ח ז"ל בסי' ר"ז דהקשה להרב"י ז"ל דבסי' ס' במחייב עצמו בדשא"ק פסק דלא כהר"מ ז"ל וכן בסי' קל"א פסק גבי ערב דמשתעבד בדשא"ק והוא תימא דבסי' רל"ב פ' בש"ע גבי מום דבמוכר לו ע"מ שאין אתה מוזר עלי במום הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח והם דברי הר"מ ז"ל ופירש שם רבינו שטעמו לפי שהוא דבר שא"ק א"כ הפסקים סותרים זה את זה:
ותי' הוא ז"ל וז"ל דיש לחלק דבתולה בדעת עצמו בלחוד כגון שחייב עצמו לחבירו כפי רצונו או נעשה ערב לחבירו כפי רצונו התם ודאי משתעבד אפי' בדשא"ק שכך הוא רצינו אבל במוכר לחבירו ע"מ שאי אתה חוזר עלי במום דהמכירה תולה בדעת שניהם צריך שידע הדבר שהוא מוחל לו בו ואם לא פירש מצי אמר לא היה דעתי למחול לך עפ"י דעתך כמו שחתה רוצה אלא עפ"י דעתי ואיניני רוצה למחול לך כו"כ וזה יאמר להפך דעתי היה שתמחול לי ביותר מכך וכך ועל דעת כן מכרתי עכ"ל יע"ש:
ואהמ"ר קשה דבשלמא במחייב הוא תלוי בדעת עצמו אבל במער"ב תלוי בדעת אחרים דהלוה אינו יודע כמה יצטרך וגם המלוה אינו יודע וכ"ש הערב דאינו יודע הסך שיטול הלוה מהמלוה להשתעבד בו אפילו דברצונו שיתחייב אבל תלוי בדעת אחרים א"כ איך השוה אותם מחייב עם ערב זע"ז: וחזה הוית לה' בית ישח"ק ז"ל בדק"ג ע"ג שהביא דברי הרב"ח הללו וכתב וז"ל וק"ט דהרי הפוסק לזון את בת אשתו דחשיב הלוי בדעת שניהם דודאי כדי לנשאנה חייב עצמו לזון את בתה והאשה ההיא אין דעתה לינשא לו אלא על תנאי זה שיזון אותה ה' שנים אף אם יתייקרו המזונות ביותר והבעל אין דעתו כי אם במזונות הרגילים לא כשהם הרבה ביוקר והיה צריך שיפרש ואפי"ה פסק מר"ן בש"ע דחייב לזונה ה' שנים כסתמא דמתני' וא"כ נראה ברור דלא שנא ודלא כהרב ב"ח ז"ל ע"כ:
ואנכי לא ידעתי מאי קאמר ודבריו הם דברי תימא דמאי קא מקשה להרב"ח ממה שפ' מר"ן ז"ל דהפוסק לזון את בת וכו' דחייב לזון וכו' דהתם שאני מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה שאפי' הרמב"ם ז"ל דהוא מארי דהאי שמעתתא דאין אדם מקנה דשא"ק אפי"ה פסק דהפוסק לזון את בת אשתו דחייב לזונה כמ"ש בפי"א מה' מכירה הי"ו אחר הדין דאין אדם מקנה דשא"ק באופן שדבריו באו שלא בהשגחה:
ולעיקר קושיית הרב ב"ח ז"ל שהקשה על מר"ן ז"ל דלמה בהמחייב וערב פ' דלא כהרמב"ם ובאונאה פסק כהרמב"ם דצריך שיפרש. נלע"ד לתרץ עפ"י מה שחלקנו לעיל ובשם הרמב"ן ז"ל דשאני אונאה דצריך לפרש משום דכיון דהוי איסורא דאורייתא ואיכא לאו דלא תונו מטעם זה פסק מר"ן דצריך לפרש לא כן בדשא"ק וערב דליכא איסורא מדאורייתא הוא קיל משו"ה פ' דאין צריך לפרש ודו"ק:
עוד תמה הרב הנז' בסי' רל"ב וערער על הטו"ר דלאיזה צורך הבין רבינו דהרמב"ם תולה דין מחילת מום בדין דשא"ק ופי' דהטור סובר דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל דבאונאה אין אדם מוחל כלל מן הסתם למכור שוה ז' בו' ולא לקנוח שוה ו' בז' ואין שם מחלוקת דתלמוד ערוך הוא אבל כשאין שם אונאה אלא מום דיש כמה בני אדם שאין מקפידים במקצת מומים ויש שמקפידים בכל מום איכא למימר דאפילו בסתם נמי שאינו מפרש המום שבממכרו ולא ידע המום שבו מחיל ואינו מקפיד על המום שבו ולכך אין ללמוד דין מחילת מום מדין אונאה אלא בע"כ דס"ל להר"מ דכי איכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו ורצונו דשא"ק דאין קנין חל עליו כך אינו יכול למחול דשא"ק ואעפ"י שרצונו הוא שלא להקפיד על המום שיש לו בממכרו אפי"ה מדינא אינו יכול למחול עכת"ד:
ואהמ"ר מלבד שדבריו הם דברי תימא במה שחילק בין אונאה למום דבאונאה אין אדם מוחל כלל שוה ו' בז' אבל במום כמה בני אדם שאינן מקפידים במום וכו' דאדרבא כל בתר איפכא דכשהכלי הוא שלם בלי שום פגם אפי' שנתאנה שוה ו' בז' אין דרך בני אדם להקפיד לא כן כשיש איזה מום אפי' כל דהו דרך ב"א להקפיד ואפשר שלזה כייון הרש"ך ז"ל בסי' זה ס"ק י"ד שכתב על דברי הרב ב"ח הללו דבדה דברי נביאות מלבו יע"ש. ואף גם זאת דבמקום שב"א הוייא תיובתיה דהא כתב דכל שאמר לו הלוקח כל שימצא במקח אני מוחל שפיר דמי ואיך קאמר דאעפ"י שרצונו הוא שלא להקפיד אינו יכול למחול מדינא הא בפי' כתבו הטור דיכול למחול. ועוד תי' דאיך כתב דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל והרי הר"מ סיים וכתב ויפרש המום כמו שמפרש באונאה דנר' דשוים הם בדיניהם:
על כן נלע"ד דאונאה ומחילת מום הם שוים בדיניהם וצריך המוחל לידע כמה אונאה יש בה כדי למחול וכמו כן במום והטור הוכרח לפרש בדברי הרמב"ם שזה ניטה לצד דבריו כו' משום דקשיתיה על דבריו מרישיה לסיפיה דבתחילת דבריו כתב דאם פירש המוכר המום שיש בממכרו ומחל הלוקח סגי דיראה דאינו צריך לידע כמה שוה המום בדקדוק אלא כיון דידע המום ומחל סגי בהכי ואילו אח"כ כתב כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו על כך וכך. מכאן מוכח דצריך לידע כמה שוה אותו מום בדקדוק כדי שיכול למחול וע"ז כתב דזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא"ק שם רמז כי מטעם מחילת מום הי' סגי בכך כיון שידע המום שיש בו ומחל הרי זה מחול וע"ז פליג עליה דהרא"ש ז"ל לא כתב הכי:
עוד אביא מ"ש הרב פני חשה ז"ל בסי' הנז"ל שהביא משם מוהרש"ח ז"ל שחילק וז"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל אלא דמתחייב בדשא"ק בלא כסף ובלא מחיר אך אם נתן לו שום מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא דבר שא"ק ס"ל להרמב"ם ז"ל דחל החייוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב"ם ז"ל אלא במחייב בכדי והרב פ"מ ז"ל החזיק במעוזו מן הסוגייא דהנזיקין והאריך בענין זה בח"א סי' יו"ד יעש"ב:
והרב משנה למלך ז"ל בפי"א מה' מכירה עמד וערער עליהם וכתב וז"ל והנה הרב המחבר נחה דעתו בחילוק מוהרש"ח זלה"ה וחיזק דבריו אבל ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' ריש פ' הנושא שהביא ס' רבינו וכתב וז"ל וסבור הייתי לומר דמודה הרמב"ם ז"ל במי שקבל שכר לזון לחבירו זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במתחייב עצמו דרך מתנה וג"ח ואין זה בדבריו ז"ל דא"כ הפוסק לזון את בת אשתו הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי מר"ן ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נישואין וכמ"ש בפ' י"א מה' מכירה. ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפי"ה אמר רבינו ז"ל שאם ערב בדש"ק ונתן לו על פיו פטור אלא ודאי דלא שנא ליה לרבינו בין אית ליה הנאה ללית ליה הנאה יע"ש שהניחה בתימא:
ולענ"ד אהמיר וני ה"ק מכבוד גודל תורתם אמינא דמדברי הרמב"ם ז"ל הוא מוכרח לומר דס"ל הכי דהיכא דאיכא טו"ה ממון גמר ומשעבד נפשיה והוא במאי דפסק בפר"ג מה' אישות וז"ל הנושא אשה ופסק עמה שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין אם קנו מידו חייב לזונה אעפ"י שהוא דבר שא"ק ע"כ יע"ש:
והקשה עליו בעל התרומות בשער ס"ד דמוכח מכאן שאף שלא בשעת קדושין אם קנו מידו חייב לזונה אעפ"י שהוא דשא"ק וזה סותר למ"ש כאן דאפי' אם קנו מידו לא משתעבד ע"כ יע"ש:
אבל לפי חילוק הנז' של מוהרש"ח ז"ל דהיכא דאיכא הנאה גמר ומשעבד יראה דטעמא טעים הרמב"ם ז"ל דהכא בפכ"ג דבקנין משתעבד הוא דכיון דיש לו לאיש טו"ה שנשאת לו אשתו לזה כתב דשעת נישואין באמירה לבד סגי כיון דהן הן הדברים הנקנים באמירה ושלא בשעת קידושין כיון דאית ליה טו"ה שנשאת לו אשתו בשביל האי טו"ה סגי ליה בקנין דמתחייב משא"כ במחייב עצמו בדשא"ק דלית ליה שום טובת הנאה אפי' בקנין לא משתעבד ומס זה פסקי הרמב"ם ז"ל שניהם ל"ו יכונו:
אלא דדעת מר"ן הב"י ז"ל נראה דלית ליה הכי והוא דשם בכ"מ הביא קושיית הבע"ת הנז' ותירץ הוא וז"ל שרבינו דקדק בלשון שכתב כאן מפני שפסק בשעת נישואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ"ש שם אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו דמשמע דקנין מהני בדשא"ק אפי' שלא בשעת קידושין התם שאני שהי' בשעת נישואין כלומר בין קידושין לנשואין ומפני שאינו בשעת קידושין אינו מת' בלא קנין ומפני שהוא בשעת נישואין מהני קנין וז"ש שהדבר דומה לדברים הנקנין באמירה כלומר אילו היה בשעת קידושין היה נקנה באמירה לבד בלא קנין ומפני שהוא בשעת נישואין דומה קצת לבשעת קידושין ומהני קנין עכ"ל יע"ש. ומדבחר מר"ן ז"ל דרך זו כדי לישבו ולא יישבו באופן שיישבנו נראה דלא ס"ל הכי:
אי לזאת אפשר לומר דדעת מר"ן ז"ל קאי כדעת מוהרב"ל מפדאוה סי' ע' ומוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קי"ח דס"ל דלא חשיב טובת הנאה מה שנשאת אשה לאיש כיון דקי"ל יותר מה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא א"כ מאן נימא לן דהאשה עושה טובה לאיש ולא האיש לאשה. וא"כ אפי' לדעת מר"ן ז"ל לא תיקשי דיכולים אנו לומר דס"ל דהיכא דאיכא טו"ה אגב זוזא גמר ומשעבד והכא גבי אשה שאני דלא מקרי טו"ה כדי להשתעבד בו ולזה בחר לו שטה אחרת:
ומ"ש עוד דערב יוכיח שהלוהו זה על אומנתו ואפי"ה כתב רבינו דערב בדשא"ק פטור גם זה נלע"ד דאינו מן הקוש"י והוא דטובת הנאה דערב לא מקרי ממון כדי שיחשב בממון לומר דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה דהא טו"ה דערב הוא דיוצא שמו בעיר דאיש נאמן הוא כמ"ש בגמרא מיגו דהימני גמר ומשעבד נפשיה ולאו טו"ה ממון איקרי זה ובזה אין מקום להקשות על מוהרש"ח ז"ל דהאי דקאמר מוהרש"ח ז"ל דמשעבד הוא דיהיב זוזי ואגב אונסא דזוזא גמר ומשעבד אבל טו"ה דאין בה ממון לא מקרי טובת הנאה כדי להשתעבד בו ולפי"ז נלע"ד דהחילוק הוא כפתור ופרח:
עוד נקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה' מכירה הט"ו וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינן כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לב"ה או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. ויש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונה בהם וכו' ואין דעתו נוטה לדברים אלו וכו' יע"ש. וכן פסק הטו"ר בח"מ סי' רי"ב יע"ש:
איך שיהי' המורם מכל האמור דלדעת הרמב"ם ז"ל אין אדם מתחייב בדש"ק אפי' קנו מיניה והחולקים עליו ס"ל דבקנין מתחייב. וג' חילוקים בדבר להתחייב בו לדעת הרמב"ם ז"ל האחד לדעת מוהרשד"ם ז"ל וכיון שהדבר שעומדים עליו יש קצבה אע"ג שהדבר שמתחייב בו אין לו קצבה שאינו יודע במה יתחייב דבר שיש בו קצבה מיקרי. החילוק ב' הוא לדעת מוהר"ש חיון ז"ל והרפ"מ ז"ל דס"ל דע"כ לא קאמר הר"מ ז"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק אלא במתחייב בלא כסף ובלא מחיר אבל אם יש לו טו"ה אגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה. החילוק הג' הוא דעת הרמב"ם ז"ל עצמו שפ' דבהקדש ועניים ונדרים אינן כדין הדיוט:
ואחרי הודיע אלהים לנו את כל זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה החקירה אשר יש לחקור בענין זה דכיון דשכר עולם הבא הוא דבר שא"ק וכמש"ה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך א"כ התנאי שעושה בעל המצות פעם הת"ת שיהא עוסק בתורה ולא ימיש מתוך האהל אהלה של תורה ובעה"מ ספוק"י מספק'א ליה כל מזונותיו לפי כבודו כמו שהיו עושים יששכר וזבולון לפי הדין איך בעה"מ מתחייב כיון דמזונות לא קייצי לפי דעת הרמב"ם ז"ל. וגם הח"ת איך יכול להקנות לבעה"מ שכר עולם הבא כיון דשכר עוה"ב ג"כ הוא שכר שאין בו קץ ותכלית:
אמנם עפ"י החילוקים אשר כתבנו אשכחנא לה פטר'י והוא דלדעת מוהרש"ח והפ"מ ז"ל שכתבו דבשיש לו טובת הנאה להמתחייב משתעבד אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל א"כ הכא נמי כיון דהתורה הוא אחד מהדברים שפירותיו אוכל בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא א"כ כשהת"ח מתחיל להתעסק בתורה הוא זיכה בשכר פירות בעוה"ז ובהאי שכר פירות זוכה ג"כ הבעה"ב המחזיק בעוה"ז ועי"ז מתחייב בההיא הנאה לזון לת"ת והת"ח ג"כ בההוא הנאה שזן את בתו מתחייב לתת לו משכרו המזומן לו לעוה"ב גם את הב' לדעת הר"מ ז"ל עצמו שפ' דלהקדש או לעניים ממירתו לגבוה וכו' ומתחיי' בין בדשא"ק ובין בדשל"ב וכיון שת"ח דינו כקדש כמ"ש בזוה"ק פ' צי וז"ל ת"ח בנוי דמלכא איתקריאו שבתות וי"ט וכל מאי דעביד ב"ן לשבתות אית לון למעבד לת"ח וכו' מה שבת קודש אף אינון דבי רב קדש איקרון חל החיוב אף שהוא דשא"ק וכתב מוהרש"ח ז"ל הביאו מר"ן החבי"ב ז"ל דאם הקונה קנה דבשא"ק אגב דקונה מקנה והביאו פני האדמה ס' שמות ועין לה' נאות יעקב בדס"א ע"א וע"ש וה"נ דכוותא אגב דקונה המחזיק בשכר העוה"ב מקני ומחחייב בחיוב המזונות אף דהוי דבשא"ק גם את השישי לדעת מוהרשד"ם שד"ם ז"ל ומוהרא"ש ז"ל דכיון שהדבר שעומדים הוא קצוב אפי' שהדבר שמתחייב אינו קצוב שפיר מתחייב הכא נמי כיון דכל צדיק וצדיק יש לו ש"י עולמות כמ"ש להנחיל אוהבי י"ש א"כ אפי' כי הצדיק איני יודע מעלת השגתו אשר תשיג כיון די"ש לו חלק העולמות אפי' אינו יודע מאשר השג תשיג שפיר מתחייב לתת לו חלק בראש ואגב דקונה מקנה ומתחייב בחיוב המזונות אפי' דהוי דבשא"ק:
ומעתה עלי בא"ר כונת המאמר הנצב פתח השער וז"ש עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעה"מ אצל בני תורה וחלק כחלק יאכלו וא"ת איך נתחייבו הבעה"מ בחיוב המזונות בעוה"ז והת"ח לעוה"ב מאחר דשניהם נתחייבו בדשא"ק ועל זה קאמר ואית לן תלת קריי"ן לרמוז התלת חילו' שכתבנו וכל קרא וקרא בא לרמוז חילוק אחד:
ויצא הראשון כי בצל החכמה כלומר כשהת"ח התחיל לקרות בתורה הוא זוכה בצל הכסף ר"ל לאכול מפרותיה בעוה"ז ובהאי עו"ה זוכים זה מזה זה נותן שכרו של תורה וזה נותן לו מזונותיו להת"ח ועל זה חייובא רמייא עלייהו ע"י טובת הנאה שיש להם זה מזה וכדעת מוהרש"ח ז"ל שכתב דכשיש טובת הנאה משתעבד אפי' בדשא"ק וקאמר עוד ויתרון דעת החכמה וכו' ר"ל שהתורה יש לה יתיר נפיש כי מלבד הפירות שאוכל בעולם הזה יש לו הקרן קיימת לו לעוה"ב ותחייה את בעליה לחיים נצחיים בההוא עלמא וחלק כחלק יאכלו מכל טובה צפון לצדיקים:
ופסוק השני בא לרמ"ז הרומ"ז כי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאינו מתחייב בדשא"ק אינו אלא לגבי הדיוט אבל להקדש או לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומתחייב וכיון דהת"ח דינו כקדש וכמ"ש משם הזוהר מה שבת קדש וכו' וז"ש אשרי אנוש יעשה זאת ר"ל אשרי אנוש שהוא בע ה"מ יעשה שהוא זן ופרנס להת"ח שיקיים זאת שהוא התורה וכן אדם שהוא הת"ח מחזיק בה בתורה ועל ידי זה זוכים שניהם לשכר משלם בין הת"ח ובין הבעה"מ מדין שהוא קדש ובהקדש חל החיוב ולזה אמר שומר שבת שהת"ח דינו כשבת מה שבת קדש אף ת"ח קדש ואגב דקונה מקנה וחלק כחלק יאכלו: ובא הכתוב השלישי ואמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר שם רמ"ז החי' הג' שחילק מוהרשד"ם ז"ל דכיון שהדבר שעומדים בו הוא ד"ק אפי' שהדבר שמתחייב א"ק שפיר מתחייב הכא נמי כיון דכל צדיק וצדיק יש לו ש"י עולמות אפי' שהצדיק אינו יודע מעלת השגתו כיון דיש לו חלק העולמות קצובים שפיר מתחייב לתת לו חלק בראש לעוה"ב וז"ש עץ חיים היא וכו' הכונה לומר דרך רמז כ"ב תיבות ע"ץ חיי"ם גי' ש"י לזה ע"ץ במילוי עי"ן צדי' בגי' עולה רל"ד וחיי"ם עולה גי' ס"ח הרי שניהם עולה ש"ב וששה אותיות שיש בע"ץ ח'י'י"ם' ושני התיבות עצמם ס"ה עולה ש"י ור"ל כי ש"י עולמות מחיים נצחיים היא בההוא עלמא בארץ החיים למחזיקים בה למי שעוסק בתור' וכיון שהוא קצוב שפיר מתחייב הת"ח ולז"א ותומכיה שהוא בעה"מ מאושר ישר דרכו לזכות בחלק הת"ח וחלק כחלק יאכלו. ודו"ק:
ובזה הבא נבא להבין כונת הכתובים במשלי סי' ג' וכ"ת אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומתרון תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. והכתובים אלו הם משוללי הבנה חדא במ"ש אשרי אדם מצא חכמה דהוא כפול ומכופל דאחר שהגיד אשרי אדם וגו' למה חזר והגיד ואדם יפק תבונה. ועוד כי מה בא ללמדנו כי טוב סחרה מסחר כסף ומי לא ידע בכל אלה ועוד מה קשר יש כאן להודיע' יקרה היא מפנינים ודרשו רז"ל דהתורה לא דמי לפנינים עצמם דהיום עומדים באדם אחד ומחר באדם אחר אלא התורה היא יותר יקרה שמפירותיו אוכל בעוה"ז וכל חפציך לא ישוו בה לעוה"ב שהקרן קיימת לו לעוה"ב. ועוד במ"ש אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ופי' המפרשים אורך ימים שהוא לעוה"ב שהוא ימין והוא חיים נצחיים ובשמאל עושר וכבוד שזוכה גם בעוה"ז לעושר וכבוד ופירושם צריך ביאור: אמנם עפי"ה הנה נכון והכונה דהכתובים הללו הם המדברים על הת"ח ועל המחזיק והכי קאמר אשרי אדם מצא חכמה דהיינו כלפי הת"ח דאיהו גופיה צו"מ ומושך עצמו ואחר עמו ואשרי אדם יפיק תבונה דהיינו כלפי המחזיק דאגב שהוא זן ומפרנס אותו הוא יפיק תבונה יום ליום ומחדש בטובו תבונה לעולם ופתח עליהם הכתוב באשרי לומר דשניהם שקולים הם ויבאו שניהם וחלק כחלק יאכלו. וא"ת אעיקרא דהכא איך נתחייבו הבעה"ב לזון אותה ואיך הת"ח יכול להקנות לו משכרו לעוה"ב דלפי הדין אין אדם מתחייב בדבר שא"ק לזה קאמר כי טוב סחרה מסחר כסף ר"ל שזאת הסחורה אינה כשאר הסחורות דעלמא דבדבר שא"ק אינו מתחייב לדעת הרמב"ם וכאן מועיל ונותן טעם יקרה היא מפנינים והוא על דרך שאמרנו דכל דאית הנאה לנותן גמר ומשעבד נפשיה הכא נמי כיון דהת"ח שהוא עוסק בתורה יש לו פירות ממנה בעוה"ז וזוכים שניהם באילו הפירות וע"י האי טובת הנאה משעבד הבעה"ב לזונו ולפרנסו וגם הת"ח משעבד עצמו ליתן לו מחלקו המגיע לו לעוה"ב שהם החפצים שלא ישוו בעוה"ז:
ועוד אורך ימים בימינה וגו' לרמוז החילוק אחר שיש דכשהדבר שעומדים בו הוא קצוב מתחייב אפי' בדבר שא"ק וזהו דקאמר אורך ימים בימינה ר"ל שיש לו ש"י עולמות שהוא חיים נצחיים אפילו שאינו יודע מעלתו אשר השיג מתחייב לתת לו מחלקו לבעה"מ ובזה זוכה ובשמאלה עושר וכבוד כדי שיתחייב הבעה"מ לפרנס ולזון לת"ח דאגב דקונה מקנה ובזה זוכים שניהם משכרם בעוה"ז והקרן קיימת להם לעוה"ב:
ואל זה אביט רמז גדול דאדונינו דוד המע"ה אשר פתח באשרי האיש וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו' די"ל מהו הכפל כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וגו' אבל הכונה דהוא אזיל ומפרש בשבת בעה"מ כי אף שאינו בעל תורה כי אם בתורת ה' חפצו ליהנות ת"ח מנכסיו ונפשו חפצה בתורת ה' להקים דגל התורה ויש לו חלק בתורתו של הת"ח ההוגה בה יומם ולילה והיינו דבתחילה קרי ליה תורת ה' ולבתר אמר ובתורתו לרמוז על תורתו של הת"ח המעמיד אותו ומחזיק בידו ועל שניהם פתח עליהם באשרי לומר דשקולים הם וחלק כחלק יאכלו ולפי שיקשה ע"ז דלפי הדין איך מתחייב מאחר דאין אדם מתחייב בדשא"ק לז"א והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול ר"ל דשכר עסק התורה הוא דאוכל פירותיהן בעוה"ז וכו' וזוכים שניהם בפירות וע"י טו"ה משעבדין זה את זה הבעה"מ והת"ח וזוכים זה מזה:
ובזה יובן כונת המאמר במ' אבות פיו מ"ז וז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר רפאות תהי וגו' ואומר וכו' ע"כ. די"ל למה אמר לעושיה ולא אמר ללומדיה אבל לפי"ה ניחא והכונה דהמאמר מדבר במעלת התירה דכמה גדלה מעלתה דלא מבעיא למי שעושק ולומד בתורה שזוכה לחיים של העוה"ב אלא גם הבעה"ב שמחזיק ביד הת"ח ועושה שיעסוק בתורה נותן לו הת"ח חלק בחיי העוה"ב וז"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים ר"ל חיים נצחיים לעושיה ר"ל להמחזיק שעושה לת"ח שיעסוק בתורה. ולפי שיקשה ע"ז דאיך הת"ח מתחייב בדשא"ק וגם הבעה"ב איך קינה דשא"ק לז"א בעוה"ז ובעוה"ב וכיון דשכרו התורה הוא שאוכל פירותיהם בעוה"ז וזוכים שניהם בהאי טו"ה משתעבד הת"ח לתת לו מחלקו המגיע לו לעוה"ב שנאמר כי חיים הם וגו' וכעזה"ד שאר הפסוקים שהביא לראיה דיש שכר בעולם הזה ובעוה"ב. ודו"ק:
ועפי"ז נלע"ד לפרש מקרא שכתוב בקהלת סי' ד' וכ"ת טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם די"ל מה בא שלמה הע"ה בחכמתו ללמדינו דמי לא ידע בכל אלה דטובים השנים מן האחד אבל עפי"ה ניחא והכוונה דשהע"ה מדבר בשבח הת"ח עם המחזיק וכמו שכן ראיתי בילקוט שפירשו אותו עד"ז וז"ל ד"א טובים הב' שהם עוסקים בתורה ובפרקמטיא מאחד שעוסק בה בפני עצמו עכ"ל:
ונקדים עוד מ"ש הרב הקדוש מוהרח"ו ז"ל בשערי קדושה ע"פ כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר וז"ל דע לך כי קודם שהולכת הנשמה לאותו הדרך הנק' ארח חיים בתחלתו הוא חושך עד מהלך ג' ימים ומשם ואילך כלו אור שנא' ואורח צדיקים כאור נוגה וגו' וצריך האדם להכין לו נר אחד וישים בנר ההוא שמן ופתילה ואור כדי להאיר במקום החושך של ג' ימים ואל ב' בחי' אלו אמר שהע"ה כי נר מצוה ותורה אור והוא כי נר נקרא בחי' הכלי והשמן והפתילה וזה נעשה ע"י קיום המצות וע"כ נק' נר כי הנה המצות הם רמ"ח מ"ע ובכללות הרמ"ח מ"ע וכללות המל"ת הם בגי' נ"ר וזהו כי נ"ר מצוה ועדיין כל אלו הנרות הם בלא אור ואח"כ ע"י עסק התורה לשמה תדליק לו את הנר וימשיך בו את האור וז"ש ותורה אור ע"כ: נמצא דאם אדם אחד אפי' אם קיים כל התרי"ג מצות ואין בו אור תורה לא מהנייא ליה כלום כדי שיוכל למצוא דרך לילך לעוה"ב דמה שעושים לו הוא תרי"ג נרות של כסף עם שמן ופתילה אבל בלא אור כי התורה הוא האור וכן אם אדם א' יש בו אור תורה דוקא בלא מצות לא מהנייא ליה כדי שיוכל למצוא דרך לאורך חיים דמה שנעשה לו הוא האור דוקא ועדיין אין לאור הזה בחי' כלי ושמן ופתילה ואין לו קיום והעמדה אמנם ע"י התדבקות של בעה"מ עם הת"ח שמחזיקים בידם מתקשרים בקשר אמיץ ואז ממשיך להם הבעלי תורה אור ומדליק הנרות וגם הבעה"מ נותן לו נר להת"ח מהמצות שעושה ובין שניהם יוצא אור:
וזהו שאמר טובים השנים דהיינו הת"ח והבע"מ כשהם קשורים יחד אחי ושותפי ע"ד יששכר וזבולון מן האחד כשהוא בפני עצמו דהיינו בין הת"ח ובין הבע"מ אין טובה בא להם כ"א ע"י התדבקותם זע"ז והטובה שמגיע להם הוא כמ"ש. אלא דקשה לזה לפי הדין איך מתחייב הת"ח בדש"ק וגם הבעה"מ איך קונה דשכר העוה"ב הוא דשא"ק לז"א אשר יש להם שכר טוב בעמלם שם רמז לחילוקו של מוהרשד"ם ז"ל שאמר דכיון שהדבר שעומדים בו הוא דב"ק אפי' שהדבר שמתחייב אינו קצוב שפיר מתחייב והכא נמי כיון דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי י"ש הוי דבור קצוב וכמ"ש וזהו אשר י"ש להם:
אשר בזה מצאה החקירה מקום לנוח דמאחר דשכר עוה"ב דשא"ק הוא וכמש"ה מה רב טובך אשר צפנת ליריאך א"כ הוא דבר תימא דאיך יזכה האיש הישראלי לזכות ולקנות חיי עוה"ב מאחר דאין אדם קונה דבר שא"ק וכבר ראיתי להרב החסיד ז"ל בס' שלח לך שנכנס בחקירה הלזו ובמה שתי' הוא ז"ל דכיון דיש לנו דין בנים וכו' איכא למשדי ביה נרגא כמו שאכתוב לקמן:
והנה לכאורה יש לומר דהגם דמן הדין נראה דאנו פטורין לקבל שכר אפי"ה הקב"ה רב חסד עושה לפנים משורת. הדין ומשלם לנו אף שמן הדין הוא פטור ולזה נראה שכיון דוד הע"ה באומרו ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו דמצד הדין ליכא תשלום שכר:
ואפשר שזה יהיה כונת מאחז"ל הובא בילקוט ע"פ והיה עקב תשמעון וז"ל אמר משה לישראל תהיו יודעים שהמצות שאתם עושים שמורות הם לכם לעת"ל שנ' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ולעתיד הקב"ה נותן לכם שכרכם הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו והם רואים ומתמיהי' ואומרים כל הטוב הזה מתוקן לנו מה רב טובך אשר צפנת ליריאך ע"כ. די"ל במ"ש והם רואים ומתמיהים וכו' דתמיהה זו למה ומהיכא תיתי שלא יטלו שכרם אבל לפי"ה ניחא דהיה ס"ד דכיון דשכר עוה"ב הוא דבשא""ק שלא יטלו שכר דלא זכו בו וז"ש והם רואים ומתמיהים ואומרים כל הטוב הזה וכו' מה רב וכו' רי"ל דאיך יתכן דכל הטוב הזה מתוקן לנו מאחר דמה רב טובך אשר צפנת וגו' ומאחר דהשכר הוא הרבה מאד היה ס"ד שלא תשלם לנו שכר לפי הדין אלא דלך ה' חסד כי אתה וגו':
אמנם אשכחנא לה פתרי דגם לפי הדין יש לנו שכר עוה"ב והוא לפי מש"ל בחי' של מוהרשד"ם ז"ל דכיון שהדבר שעומדים בו הוא דב"ק שפיר מתחייב והכא נמי שהדבר וכו' הוא דבר קצוב דהיינו ש"י עולמות וכמש"ל: ובזה אפשר לתת טעם לשבח בעיקר דברי המשנה זאת שאמרו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנ' להנחיל אוהבי י"ש דלכאורה יפלא דמאחר שדוד הע"ה אמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך דנראה דאין קצבה לשכר העה"ב א"כ מה ראו על ככה רבותינו ע"ה ומי הכריחם לתת קצבה לשכר עוה"ב ולומר עתיד וכו' ש"י עולמות וכעין זה מצינו דכשאמר משה לישראל יוסף ה' וגו' אלף פעמים אמרו ישראל למשה למה אתה נותן קצבה לברכותינו כבר הבטיח הקב"ה לאאע"ה אם יוכל איש למנות וגו' א"ל זו משלי היא אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם ע"כ. וכבר עלה בדעתי לפרש זה המאמר בענין זה שאנו עסוקים אלא דכבר ראיתי להר' החסיד ז"ל שכבר קדמני יע"ש. א"כ אף אנן נמי נימא לרבותי' ע"ה למה אתם נותנים קצבה לשכר העה"ב:
אבל עפי"ה ניחא והוא דרבותינו פ"ה המה ראו דמצד הדין יכול להיות שלא יהיה לנו שכר עוה"ב כיון דהוי דבשא"ק ואין אדם זוכה בדשא"ק לכן באו ונתנו קצבה לשכר מוה"ב דהוי ש"י עולמות ובהכי כיון דהדבר שעומדים בו הוא דב"ק שפיר יש לנו זכות:
ועם האמור יובן כונת המאמר באבות פ"ב מ"כ הוא היה אומר וכו' אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתיך שישלם לך שכר פעולתך ודע מתן שכרן של צדיקים לעת"ל ע"כ די"ל למה הוצרך לומר ונאמן הוא וכו' דפשיטא דמשלם שכר הפעולה אבל לפי"ה ניחא והכונה דכיון שאמר אם למדת וכו' נותנין לך שכר הרבה יאמר האומר דכיון דהשכר הוא הרבה מאד בלי קצבה א"כ אם לא ירצו מן השמים לשלם שכר יהיו פטורים מן הדין דאין אדם מחחייב בדשא"ק לז"א ונאמן הוא בעל מלאכתיך שישלם לך שכר פעולותך והיינו טעמא משום ודע מתן שכרם של צדיק' לעת"ל ר"ל דע כמה הוי מתן שכר ש"צ ש"י עולמות ואם וכו':
עוד יש לתרץ ולומר דמצד הדין יש לנו תשלום שכר המצות לעוה"ב והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל דדין העניים אינו כדין הדיוט והמתחייב לעניים ליתן מתחייב אפי' שהוא דשא"ק ודבשל"ב וא"כ ה"נ אנחנו לגבי הקב"ה כביכול אדון כל הארץ נחשבים כעניים וכמ"ש בירושלמי ע"פ והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' א"ר בון שאין עשירות לפני המקום ע"כ והביאו רד"ק בד"ה א' סי' כ"ב:
ובזה יובן כונת ב' כתובים הבאים כא' בס' ואתחנן כ"ת ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. ונקדים עוד מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' זה וצדקה תהיה לנו וז"ל קרא גמול המצות צדקה כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו אם יתן לו עוד שכר בעבור עבודתו צדקה עושה עמו ע"כ נמצא דשכר המצות הן בתורת צדקה וז"ש ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים ר"ל כדי לזכות לכל הטובה לעוה"ב וכמש"ה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכ"ת איך אנו זוכים בכל הטובה הזאת מאחר דלא נתן לנו קצבה לשכרינו ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק א"כ מה"ד אין לנו שכר עוה"ב. לז"א וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו' ר"ל שכר המצות שנותן לנו הקב"ה הן בתורת צדקה וכיון שכן הוא כבר כתב הרמב"ם ז"ל דבמתחייב ליתן צדקה לעניים מתחייב אף בדשא"ק:
ואת רב"ע ישם לתרץ ולומר דמן הדין יש לנו שכר העוה"ב והוא במה שחקר עוד הרב החסיד בס' שלח דמאחר דתורתינו הקדושה הוי דשא"ק ומקרא מלא דבר הכתוב ארוכה מארץ מדה א"כ איך נתחייבנו בתורה מאחר דאין אדם מתחייב בדשא"ק יע"ש וכמו כן אני אומר דיש לנו לדעת דאיך נתחייבנו בקיום המצות דהוי דבשא"ק דהגם דנראה דהמצות הם ד"ק כיון שהם תרי"ג מצות ומ"מ האיכא כמה וכמה מצות דרבנן וד"ס וד"ק וסייגים וגדרים עצמו מספר ומ"מ דבר הכתוב רחבה מצותך מאד נמצא דהיה לנו זאת הטענה לבקש מקום פיטור בקיום התורה והמצות לפטור עצמינו מה"ד ואפי"ה אין אנו טוענים ואנו מקיימים התורה והמצות וכבר כתבנו לעיל משם ה' פ"ה והנ"י ז"ל דכתבו דאם הקונה קנה דשא"ק אגב דרוצה לקנות מקנה נמי וא"כ ה"נ דכוותה אגב דרוצה הקב"ה לזכות בקיום התורה והמצות של יש' אף שהם דשא"ק מקני ומתחייב בחייוב שכר המצות אפי' דהוי דשא"ק:
וחמישתו עוד מצינו זכות תולה לענין שכר עוה"ב והוא עפ"י מ"ש הרב נחלת בנימין במצות כ"ט דאגב דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאית ליה דאין אדם מתחייב בדשא"ק ה"ד באיניש דעלמא אבל אם המקנה הוא מלך אל הקנין בדשא"ק יען דיש יכולת בידו לקיים תנאו יע"ש. וא"כ כ"ש וק"ו במלך מה"מ הקב"ה כביכול דכ"ע דיליה וכבר מצאה ידו להתחייב בדשא"ק: ואפשר דשני חילוקים אלו הם רומזים בפסו' הנז"ל כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו וגו' די"ל למה נקט תי' כל הול"ל את המצות ועוד מהו לפני ה' אלהינו ולכאורה אין לו מובן ואפי"ה ניחא והכוונה ע"ד מ"ש דהיה ס"ד שלא יהיה לנו תשלום שכר מאחר דהוי דשא"ק והתי' הא' הוא וצדקה תהיה לנו כאמור ועוד כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת ר"ל ע"י שאנו שומרים כל המצות אף דהוי דשא"ק והיה לנו מקום פיטור וא"כ אגב דקונה מקנה ועוד בה לפני ה' אלקינו דזה לא נאמר במלך וכ"ש ממה"מ הקב"ה:
ועד"ז אפשר לפרש כונת הפסו' בס' לך לך וכ"ת אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. וי"ל מהו היראה שהיה לו לאאע"ה עד שהוצרך הקב"ה לומר לו אל תירא ועוד תיבת אנכי מיותר. ועוד י"ל במ"ש והאמין בה' דפשיטא ומי חשיד אאע"ה שלא היה מאמין בדבר ה' עד שהוצרך לאומרו. ועוד י"ל במ"ש ויחשבה לו צדקה מהו הכונה דאם הוא כפשטיה כמו שפירש"י ז"ל הקב"ה חשבה לאאע"ה לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו קשה דאיך שייך לקרותו צדקה דבר שחייב לעשותו ואם לא היה עושהו ענוש יענש ח"ו זה לא מקרי צדקה:
אמנם עפי"ה א"ש ונקדים עוד מ"ש מוהרימ"ט זלה"ה בח"א סי' ס' והביאו מר"ן החבי"ב ז"ל בסי' ס' הגהב"י אות ל"ח וז"ל המאמין את חבירו והמתחייב לפרוע כל מה שחייב שיאמר שחייב לו חייב לשלם כל מה שיאמר דבנאמנות אין חילוק בין דבר קצוב לדשא"ק ע"כ. ומעתה נבא אל המכיון והוא דהקב"ה כשבא להבטיחו לאאע"ה ליתן לו שכרו הרבה מאד בלי קצבה חשש שמא אאע"ה יתפחד דלפי הדין זאת המתנה אינה כלום מאחר דהויא דשא"ק ולדעת הרמב"ם ז"ל המתחייב בדשא"ק לא קנה לכן פתח דבריו יאיר וא"ל אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד פתח באנפי לרמוז לו החי' של הרב נח"ב דמלך מתחייב בדשא"ק וכ"ש ממה"מ הקב"ה וז"ש אנכי הוא דמגן לך וגו':