אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת תשא

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת תשא

על פרשת תצוה

ואתה דבר אל בני ישראל לאמור אך את שבתותי תשמרו בי אות הוא ביני וביניבם לדעת בי אני ד' מקדשכם הקשו בזה המפורשים ועיין בנח"ק על הלשון ואתה מיותר דלא מצינו כן בכל הדברות שבתורה, ונלפענ"ד כי הבאתי לעיל מסורה של ג' ואתה, ואתה תצוה, ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ופירשתי כי בכ"מ שנתייחס הדבר אל משה רבינו לכך נאמר לשון ואתה שיש לו שייכות בדבר הזה ואתה תצוה שהוא רמז על התורה ומשה רבינו הוא הי' אב וראש לכל החכמים כי התורה נתונה מתנה למשה רבינו וע"כ שייך לומר ואתה תצוה ויקחו אליך כו' וכן ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הבאתי בשם אבע"ז דמשה רבינו הי' כהן המכהן לאהרן ובניו וקורא אותו כהן הכהנים ולכך שייך לומר בהן ואתה ועיי"ש בפ' תצוה, ולפי"ז הכ"נ י"ל עפי"מ דאמרו רז"ל כי משה שאל לפרעה שיתן לישראל יום אחד לשבות מעבודתם שיהי' להם כח לעבודת שאר ימים ובחר משה רבינו את יום השבת, ובזה פירשו המפורשים ישמח משה במתנת חלקו שלאחר שנצטווה מפי הקב"ה לשבות ביום השבת אז שמח משה במתנת חלקו על שהי' נתכווין לבחור את יום המנוחה במכיון על שבת והבן. - ומעתה כיון דהכא ציוה הקב"ה למשה לדבר אל בני ישראל ג"כ בשביל השבת דאע"פ שנצטוו על בנין המשכן מכ"מ ישמרו את השבת ע"כ יש שפיר שייכות ציווי זו אל משה רבינו לכך שפיר נאמר הכא ג"כ לשון ואתה והבן:

ולפי שהי' ירא הקב"ה שלא יאמרו ישראל דעיקר הטעם שנצטוו לקדש את השבת לא משום דעצם יום השבת הוא קודש שקידשו הקב"ה מששת ימי בראשית כמו שכתוב בתורה ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, רק משום כבודו של משה רבינו שהי' בוחר להם את השבת ליום מנוחה במצרים והי' השבת יום מנוחה לישראל ולכך ציוה השי"ת לקדש את יום השבת, לכך שפיר אמר הקב"ה למשה רבינו ואתה דייקי דבר אל בני ישראל לאמור אך את שבתותי תשמרו פירש"י וז"ל ואתה אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את יום השבת, דאע"ג שכל עיקר מלאכת המשכן אינה אלא לכבודי מכ"מ א"ד את את השבת ואז ידעו כולם דלא משום כבודך צויתי על השבת דאל"כ הי' נדחה יום השבת שהוא משום כבודכם בשביל בנין המשכן שהוא לכבודי רק דאות הוא ביני וביניכם לדעת כי אני ד' מקדשכם שיום השבת הוא מקודש ועומד מששת ימי בראשית והבן:

אך את שבתותי תשמרו הנה הפנים יפות מקשה בשם אביו הגאון זצלל"ה בהא דיליף בריש מס' יבמותדעדל"ת שיש בו כרת מדאצטריך את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת מאי לאו בונה וסותר ודחי בלאו דמחמר ע"כ, ומקשה הגאון הנ"ל אמאי לא יליף דעדל"ת שיש בו כרת מדאצטריך בבנין המשכן אך למעט שלא ידחה מלאכת המשכן את השבת והכא אין לדחות בלאו דמחמר, דע"כ לאו דמחמר לא הי' במשכן דהא אמרינן דכל דהוי במשכן הוי אב מלאכה ומדחזינן דמחמר אינו אלא בלאו משמע דלא הי' במשכן עכ"ל. ונלפענ"ד לתרץ עפי"מ שמקשה הפנ"י בהא דאיתא דכל שבעת ימי המילואים הי' משה רבינו פורק את המשכן לאחר שהקריב הקרבנות ובבוקר הקימו והקשה איך עשה משה רבינו כן בשבת, מאחר דקיימ"ל דבנין המשכן אינו דוחה את השבת ותירץ דבשבת הקימו ע"י שנים דקיימ"ל שנים שעשאו פטורין עכ"ל, והנה לכאורה דברי הפנ"י תמוהין דהא קיימ"ל אע"ג דשנים שעשאו פטורין מכ"מ בזה יכול וזה אינו יכול כ"ע מודו דהיכול חייב והאינו יכול הוי כמאן דליתא. וע"כ עפי"מ שפירש"י בשם מדרש תנחומא דשום אדם לא הי' יכול להקימו משום דהניח הקב"ה מצות הקמת המשכן למשה רבינו א"כ הוי לי' הוא יכול והאחר אינו יכול א"כ מה הועיל משה רבינו מה שעשה בשבת ע"י שנים הא מכ"מ הוא חייב והשני פטור. אמנם י"ל דבאמת לק"מ משום דמוכח שם מפירש"י דגם משה הי' מתמה ואמר לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לי' הקב"ה עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו עכ"ל, ולפי"ז גם משה רבינו הי' אינו יכול והוי לי' שניהם אין יכולין ולכך שפיר הי' משה רבינו מותר להקימו ע"י שנים והבן, ומעתה שפיר מיושב קושית הגאון הנ"ל דמש"ה לא מקשה הגמ' מאך דמלאכת המשכן משום די"ל דהקרא דמלאכת המשכן בא לאסור בנין המשכן בשבת אפי' ע"י שנים דבכ"מ מותר וכאן אסור מגזה"כ, והיינו במקום ששניהם אינן יכולין לעשות בלבדו ועשאוהו בשנים מכ"מ אסור, ואין להקשות דא"כ איך הקימו משה בשבת בשנים מאחר דהכתוב אסור אפי' בשנים, י"ל דבהקמה שאני דאפי' שנים ביחד לא הי' יכולין להקימו רק עפ"י נס וא"כ הוי לי' כאלו הקב"ה הקים עמהם יחד דהוי לי' הקב"ה יכול והם אינם יכולים וא"כ הם פטורין מאחר דעיקר הקמה הי' ע"י נס - ואין להקשות דלפי"ז שוב לא הוצרך הפנים יפות לתרץ דמשה הקימו ע"י שנים דהא אפי' אם הוא בעצמו הי' מעמידו נמי מותר משום דרק ע"י הנס הי' מקימו, אך י"ל משום דחזינן דבכל יום הוצרך משה רבינו עכ"פ לעסוק בידיו שיהי' נראה כמקימו א"כ הוי לי' בשבת אסור לעשות כן וע"כ הוצרך בשבת ליקח עוד אחד עמו שלא יהי' נראה עושה בעצמו רק ע"י שנים ודוק:

אך את שבתותי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרותיכם ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם מחללי' מות יומת כו' ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש יש לדקדק שהזהיר אזהרת שבת ב' פעמים דבחד סגי וגם למה הפסיק בין הנך שתי אזהרות של השבת עם הנך תיבות ששת ימים יעשה מלאכה זאת הי' צריך להקדים גם לאזהרה הראשונה. וכך הי' צריך לכתוב ששת ימים יעשה מלאכה ושמרתם את השבת. גם יש להבין למה אמר אך את שבתותי לשון רבים דמשמע את שבתות דהי' יכול לומר אך את השבת תשמרו גם יש לדקדק להלן בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת הך לעשות את השבת מיותר ואינו מובן, ונלפענ"ד לפרש עפי"מ ששמעתי מידידי הזקן הישיש ת"ח מופלג בתוי"ר מוה"ר ר' אבא קאמעלהאר זללה"ה דבר נכון ששמע או ראה בספר להבין הא דאמרינן בגמ' שבת פ' כל כתבי אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין דכתיב כה אמר ד' לסריסים אשר שמרו את שבתותי וסמיך לי' והביאותים אל הר קדשי ע"כ, ובמקום אחר במדרש מובא במפרשים דגם אם שמרו ישראל שבת אחד מיד הי' נגאלין וא"כ תקשה בגמ' שבת הנ"ל למה צריך שתי שבתות דוקא, ואמר החכם הנ"ל דבאמת עיקר שמירת השבת בעי להיות דמיון השבת בראשית שהי' הקב"ה עשה ששת ימים את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ולכך בעי שתי שבתות ששמרו השבת הראשון ואח"כ עשאו מלאכה ששת ימים ואז שפיר השבת השני הוי דמיון השבת בראשית, אבל כששמרו רק שבת אחד ומקודם השבת הזה עשאו מלאכה גם בשבת א"כ לא הוי השבת הזה דמיון דמעשה בראשית דהא עשאו מלאכה יותר מששת ימים ואין השבת הזה יום שביעי וכמובן, ולכך שפיר דבעי שתי שבתות דאז הוי שפיר שבת השני דמיון דשבת בראשית וא"כ שפיר מיושב הסתירה שהבאתי דבאמת ראוין לגאולה גם ע"י שבת אחד רק הא דבעי גם שבת הראשון הוא רק כדי שיהי' השבת השני דמיון דשבת בראשית והבן- ועפ"י דבריו הנ"ל יתיישב כל הדקדוקים הנ"ל דאמר אך את שבתותי תשמרו היינו שתי שבתות דאז יהי' השבת השני דייקי אות ביני וביניכם כמו השבת בראשית שגם הקב"ה עשה כן ששת ימים עשה מלאכה וביום השביעי דייקי שבת וינפש, וע"ז מפרש הכתוב כיצד ושמרתם את השבת הראשון ואח"כ ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לד' והבן - ובזה מיושב על נכון דלמה באזהרה הראשונה אמר כי קודש הוא לכם ובאזהרה השניי' כתיב שבת שבתון קודש לד' משום דאזהרה הראשונה קאי על שבת הראשון דלא הוי דמיון השבת בראשית ע"כ אמר רק קודש הוא לכם, אבל שבת השני דהוי דמיון השבת של הקב"ה אמר קודש לד' והבן. ובזה יובן שפיר ושמרו בני ישראל את השבת הראשון לעשות את השבת השני כדמיון השבת בראשית לדורותם היינו לעולם כך יעשה שישמור שבת הראשון כדי לעשות שבת השני, וכן ישמור שבת השני כדי לעשות שבת השלישי וכן לעולם דהא אם לא ישמור שבת אחד אז גם השני אפי' אם ישמור שבת השני לא יהי' כשבת בראשית והבן, אבל אם לעולם ישמור את השבת יעשה השבת שלאחריו כשבת בראשית ואז הוא דהוי אות ביני וביניכם, כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וצריכים אתם ג"כ לעשות כן לעשות מלאכה בששת ימים ואח"כ לשמור את השבת והבן:

אך את שבתותי תשמרו פירש"י וז"ל אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפני' כל אכין ורקין מעוטין הן למעט שבת ממלאכת המשכן עכ"ל, והקשה הפנים יפות בריש ויקהל בשם המפורשים דל"ל קרא מיוחד למעט שבת ממלאכת המשכן הי' יכול הקב"ה להקדים את השבת ואז ממילא אמרינן דמלאכת המשכן א"ד שבת כמו שפירש"י בריש ויקהל וז"ל הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת ע"כ, והנה לפי"מ שהעלה הפנ"י פ' תשא בקרא אך את שבתותי כו' וז"ל ולפי פשוטו י"ל דעיקר קרא אך את שבתותי לאו משום מעוט שלא ידחה את השבת אלא עיקר קרא ללמוד מאי הם ל"ט מלאכות שחייבים עליהם מיתה וכרת, וזה נשמע ממה שהקדים בתחלה כל מלאכת המשכן ואמר ע"ז אך את שבתותי תשמרו שלא לעשות כל אלו המלאכות השייכים לעבודת המשכן עכ"ד, ומעתה שפיר הוצרך הקב"ה להקדים מלאכת המשכן קודם הקרא דאך את שבתותי תשמרו כדי שנלמוד שבת ממלאכת המשכן ושוב לא נדע דמלאכת המשכן א"ד שבת וע"כ שפיר הוצרך אך למעט ומתורץ קושית המפורשים הנ"ל:

עוד נלפענ"ד לתרץ עפי"מ שהקשה רבינו הגאון הר"ר העשיל זצללה"ה בהא דאיתא דישמעאל עשה תשובה מדכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו שהקדים יצחק לפניו ש"מ דעשה תשובה וכמו שפירש"י שם כן במקומו והקשה הגאון הנ"ל הא אמרינן בכ"מ אין מוקדם ומאוחר בתורה ותירץ דהיכי אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתרי עניינא אבל בחד עניינא יש מוקדם דאל"כ איך דרשינן כלל ופרט או פרט וכלל כיון דאין מוקדם אלא ע"כ דבחד ענין יש מוקדם עכ"ד, ועפי"ז הקשיתי א"כ מאי פירש"י הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת כיון דהכא הוי תרי עניינא א"כ אין מוקדם, וכן קשה הא דדרשינן סמוכין איך נדרוש סמוכין כיון דאין מוקדם אמנם י"ל דאם דרשינן טעם להקדמה משום סמוכין או למילף דבר אחד מחבירו כמו כאן דהקדים הקב"ה מלאכת המשכן למלאכת השבת בכדי למילף מאי הם הל"ט מלאכות כדברי הפנ"י הנ"ל, וכן בפ' ויקהל שהקדים משה רבינו אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת א"כ שוב הנך שני עניינים מצריך צריכי להדדי א"כ שוב הוי ענין אחד והבן, והיכי אמרינן בתרי ענייני אין מוקדם במקום דלא שייך השני עניינים לדרשא - ומעתה מיושב שפיר קושית המפורשים הנ"ל כיון דבאמת יש להקשות מנ"ל לומר דדרשינן הנך דרשות ויש מוקדם, אך י"ל כיון דבלא"ה יש לן קרא אך למעט אצל הציווי בפ' תשא ולכך גם בפ' ויקהל בדברי משה רבינו לישראל נמי אמרינן דדרשינן דמלאכת המשכן א"ד שבת משום שהקדים ונעשה במילא ענין אחד וכנ"ל, וכ"ז משום דיש לן טעם שצריך לדרוש כן דהא כבר גילה כן הכתוב אך למעט והבן, ומעתה מיושב קושית המפרשים הנ"ל דהא אם לא הי' נאמר אך למעט רק שהקב"ה הי' מצווה מלאכת שבת קודם מלאכת המשכן שפיר הי' אמרינן בשניהם הן בפ' תשא דהקדים מלאכת המשכן לשבת והן בפ' ויקהל דהקדים מלאכת שבת למלאכת המשכן דלא דרשינן כלום והי' אמרינן דהוי תרי עניינא ואין מוקדם, רק כיון דנאמר אך למעט מלאכת משכן בשבת א"כ שפיר נעשו שניהם ענין אחד וע"כ שפיר דרשינן בפ' תשא שהקדים מלאכת המשכן לשבת למילף מהות הל"ט מלאכות ובפ' ויקהל דהקדים מלאכת שבת למלאכת המשכן שפיר דרשינן דאינו דוחה שבת והבן. - (ובענין אין מוקדם ומאוחר בתורה עי' במס' פסחים דיו ע"ב ובתוס' שם והדבר מבואר.) עוד י"ל משום דכתיב אך דא"ד שבת וא"כ שפיר אמר בפ' ויקהל דבשביל זה הקדים שבת למלאכת המשכן שאינו דוחה את השבת ולפי"ז שוב תקשה א"כ למה הקדים בפ' תשא מלאכת המשכן לשבת א"כ שוב משכן עדיפא והי' צ"ל דמשכן דוחה שבת, וע"כ שפיר אמר דצריך בפ' תשא להקדים מלאכת המשכן לשבת כדי למילף מהות מלאכות וקצרתי ויש להאריך הרבה בדברים האלה והבן:

ושמרתם את השבת כו' כתב בספורנו הטעם שמלאכת המשכן א"ד שבת כי קודש הוא לכם במצ"ע מחללי' מות יומת במצות ל"ת ואין ראוי לדחות עשה ול"ת שיש בו מיתה בשביל עשה של מלאכת המשכן ע"כ ובפסוק ששת ימים תעשה מלאכה כתב טעם אחר דבששת ימי המעשה תוכלו לעשות מלאכת המשכן וא"כ אין ראוי שתדחה שבת בשביל עשיית המשכן כיון דאפשר לקיים המצוה ביום אחר איד את השבת עכ"ל, ודבריו תמוהין הלא אמרינן בגמ' בכל ענייני עשה שאינו דוחה אפי' ל"ת קלה בלבד במקום דאפשר לקיים שניהם מצד הסברא כדברי ר"ל ול"ל קרא בשבת דחמירא ויש עשול"ת נגד העשה שאינה נדחה שבת החמורה מפני עשה דבנין ביהמ"ק וגם לטעם הראשון נמי תקשה הא מסברא ידעינן לה דאין עשה דוחה לתו"ע דעלמא מכש"כ עשול"ת שיש בה חיוב מיתה. והוא שני תמיהות עצומות, ולכאורה י"ל דחידוש גדול אשמעינן בזה דאפי' לר"א דס"ל מכשירי מילה דוחה את השבת דס"ל מכשירי מצוה כמצוה דמיא והרי מילה דוחה את השבת מש"ה גם מכשירי מילה כגון איזמל בשבת נמי דוחה, וא"כ הכ"נ הרי קרבנות הקבועין בזמן דוחין את השבת א"כ הוי בנין ביהמ"ק כמו מכשירי קרבן והו"א דגם בנין ביהמ"ק דוחה את השבת כמו קרבן עצמו מש"ה שפיר צריך קרא דבנין ביהמ"ק א"ד את השבת - אולם יש לדחות דבנין ביהמ"ק לא דמי למכשירי מילה דבמכשירי מילה שפיר יש סברא דדוחה כיון דמצווה ועומד לעיל א"ע ואין לו המכשירין ולכך שפיר גם המכשירין דוחה את השבת דלולא המכשירין לא יוכל לקיים המצות מילה שיש עליו, אבל בבנין ביהמ"ק כ"ז שאין המקדש בנוי אין עליו שום חיוב להביא קרבנות וא"כ מסברא דאין בנין ביהמ"ק דוחה את השבת ובזה גם ר"א מודה דאין מכשירי קרבן היינו לבנות המקדש שידחה את השבת, ועוד י"ל דכ"ז שאין המקדש בנוי יכול לצאת ידי קרבנות בקריאת הקרבנות בתורה וכמו שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ולכך אפי' ר' אליעזר נמי יודה דאין בנין המקדש דוחה את השבת, אולם נ"ל די"ל הסברא בכאן להיפך דאפי' החכמים דפליגי על ר' אליעזר דמכשירי מילה א"ד את השבת מכ"מ הכא גם החכמים מודו דמכשירי קרבן ידחה את השבת דדוקא במכשירי מילה דהיינו לעשות איזמל דאין בה שום מצוה לעשות איזמל בשבת שפיר ס"ל לחכמים דמכשירי מצוה אינה חשוב כמצוה לדחות השבת, אבל הכא בבנין הביהמ"ק חוץ מה שהוא מכשירי קרבן יש נמי בבנין המקדש מ"ע בפני עצמו ולכך הו"א דאפי' החכמים מודה לר' אליעזר דבנין המקדש ידחה את השבת דהבנין בעצמו הוא מ"ע וגם הוי מכשירי קרבן מכ"מ אשמעינן הנך טעמא של הספורנו דא"ד את השבת וכסברתי הנ"ל, משום דכל זמן שלא נגמר בנין המקדש אין שום חיוב בהבאת קרבנות ולכך לא הוי הבנין מכשירי מצוה ועיקר מצות בנין המשכן בלבד אין בו כח לדחות הל"ת ועשה דשבת החמור וכנ"ל והבן:

עוד י"ל למאי שהעלה בנו של הנוב"י בה שמטות עפי"מ שהעלה הריב"א בתוס' חולין קמ"א דאע"ג דאין ע"ד לתו"ע מכ"מ הלאו נדחה מפני העשה ועפי"ז העלה הבנו של הנובי' כיון דהל"ת בלא"ה נדחה רק דהעשה אינו נדחה משום מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ולפי"ז בעבר ועשה אז אמרינן להיפך מאי אולמ' וא"כ ממילא אמרינן דעשה דוחה ללתו"ע ועיי"ש, וא"כ י"ל דאצטריך הקרא דבנין המקדש א"ד את השבת לענין עבר ועשה ובנה בשבת דהו"א דאהני מעשיו ודחה עשה דבנין לעול"ת דשבת קמ"ל הקרא שאינו דוחה ולא אהני מעשיו כלל והבן, ולכאורה זה טעות דדוקא בשאר עול"ת שלא נדחה רק מכח הסברא דמאי אולמי' שפיר שייך סברתו הנ"ל דבעבר ועשה אמרינן להיפך מאי אולמי' ולכך נדחו שניהם העשה והל"ת, אבל הכא לא שייך לומר כעבר ועשה שיהי' נדחה העולית דשבת מפני בנין המקדש משום הסברא דמאי אולמי' עשה דשבת מעשה דמקדש דהא עשה דשבת שפיר אולמי' מעשה דמקדש דהא העשה חמור שהוא במיתה וא"כ גם על דיעבד בעבר ועשה נמי לא צריך הקרא שא"ד, אך י"ל דהו"א בעבר ועשה דנדחה השבת מפני בנין ביהמ"ק משום דמצטרפינן את מצות חיובי הקרבנות למ"ע דבנין המקדש כיון דבאמת מצות חיובי הקרבנות נמי דוחין את השבת. קמ"ל דלא מצטרפין וכדברינו הנ"ל, דכיון דהחיוב של הקרבנות לא נוכל להצטרף משום דהחיוב של קרבנות אינו חל רק אחר גמר בנין המקדש ע"כ לא נוכל להצטרף חיוב הקרבנות קודם שנגמר הבנין כי היכי דתדחה בעבר ועשה והבן - ומאי מאוד יתורץ בזה מה דקשיא לן על הספורנו בטעם השני הנ"ל דלכך בנין המקדש אסור בשבת משום דאפשר לקיים שניהם הא יש לחלק, בשלמא בשאר מקום דאפשר לקיים שניהם שנתקיים שניהם ולא הפסיד כלום ולכך שפיר א"ד. אבל הכא הרי הפסיד הקרבנות דהא אם יבנה בשבת יוכל להביא קרבנות המחויבין, אבל בדברינו הנ"ל דהחיוב קרבנות לא מתחיל רק אחר גמר הבנין ולא מקודם א"כ לא שייך בזה שום הפסד כלל כיון דהחיוב עדיין לא התחיל והבן:

עוד י"ל ע"ד הקושית שהקשיתי על שני הטעמים של הספורנו הנ"ל דהנה טעם הראשון של הספורנו שכתב הטעם דבנין המשכן א"ד שבת משום דשבת הוי עול"ת שיש בו מיתה, והקשיתי הלא ע"ז ל"צ קרא כיון דבכ"מ שיש עול"ת אפי' אין בו חיוב מיתה נמי אין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ למה צריך קרא בשבת דהוי עול"ת שיש בו מיתה. ע"ז י"ל דעכ"פ צריך קרא בשבת דאינו נדחה מפני בנין ביהמ"ק דנפ"מ גדולה למ"ד הבערה ללאו יוצאת ואינה בעשה ואין בהבערה חיוב מיתה ע"ז שפיר צריך הקרא דאך את שבתותי דמכ"מ א"ד את השבת אפי' לענין הבערה (אוי"ל בלאוו דמחמר כמו דאיתא בגמ' יבמות) וי"ל הטעם דאפי' הלאו א"ד משום דהתורה חייש דאם יעבור על הבערה יעבור גם על שאר מלאכות שיש בהם עול"ת שיש בו מיתה, ומש"ה קאמר הספורנו הטעם דהוי עול"ת שיש בו מיתה משום דאל"ה הי' מותר (ועי' בתוס' יבמות ד"ו ד"ה ניגמור מהכא בסוף הדיבור שם דאליבא דמסקנא גם לא"ו בלחוד אינו דוחה ע"ש ותבין) - גם בטעם השני של הספורנו דמש"ה א"ד שבת דאפשר לקיים שניהם והקשיתי הלא לטעם זה א"כ למה לי קרא הרי אפי' בל"ת גרידא וקלה נמי אין עדל"ת במקום דאפשר לקיים שניהם, הנה באמת בגמ' איתא פלוגתא בזה אם עדל"ת באפשר לקיים שניהם דרק ר"ל סובר כן דא"ד ומחלקין עליו שם. וזה זמן כביר העליתי הפלוגתא זו בפלוגתת הקדמונים אם עשה חמור מל"ת או ל"ת חמור והיינו מדס"ל דעשה חמור מל"ת ומצד הסברא עדל"ת שפיר ס"ל דבאפשר לקיים שניהם אין עדל"ת דלמה יעבור בל"ת כיון דיכול לקיים העשה בלא עבירת הלאו, משא"כ למדס"ל דל"ת חמור ומכ"מ מגזה"כ עדל"ת אז שפיר י"ל דאפי' באפשר לקיים שניהם מכ"מ עדל"ת וכמובן. ובדברינו הנ"ל אפשר להבין למה צריך הספורנו לפרש שני טעמים ולמה לא סגי לי' בטעם הראשון דלכך בנין ביהמ"ק א"ד שבת משום דהוי עול"ת והנה בפשטות י"ל דלטעם הראשון הי' קשה דא"כ עכ"פ נימא לענין הלאו דהבערה דלא הוי רק ל"ת בלבד יהי' מותר להבעיר האש בשבת ולהזמין הכל כדי שיוכל לעשות המלאכה בכסף וזהב מיד לאחר השבת כדאיתא בבעתו"ס, בריש ויקהל ועיי"ש, ולכך הצריך טעם הב' דאפי' הבערה נמי אסור משום דאפשר לקיים שניהם בחול אך דלפי"ז עכ"פ קשה לימא טעם הב' בלבד, אמנם י"ל עפי"מ שהעליתי לעיל למדס"ל ל"ת אמור מעשה ומכ"מ עדל"ת מגזה"כ ולכך סובר דגם באפשר לקיים שניהם נמי דוחה א"כ שוב תקשה למה בשבת אמרינן דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת, ולכך קאמר גם טעם הראשון להורות דשבת שאני כיון דכל המלאכות חמורין שיש בהם חיוב מיתה ולכך אפי' בהבערה דקיל מכ"מ א"ד משום דאם יעבור בהבערה שוב יעבור גם בכל המלאכות ולכך גם הבערה אסרה תורה והבן - ואפי' למדס"ל דעשה חמור וא"כ אפשר לקיים שניהם א"ד בשום מקום מכ"מ צריך כאן בשבת קרא מיוחד משום דהכא הו"א דמצרפינן את מצות חיובי קרבנות לעשה דבנין ביהמ"ק וידחה השבת מאחר דקרבנות בעצמן נמי דוחין את השבת, קמ"ל הטעם דשבת חמור עול"ת וחיוב מיתה והוי בעידנא דמקיים המצות בנין אבל חיובי הקרבנות לא הוי בעידנא ואיחא במפרשים דחמור על קל לא בעו בעידנא וא"כ אי לאו דקאמר שבת חמור עול"ת שפיר הי' דוחה אע"ג דלא הוי בעידנא משום דבנין המשכן עם חיוב הקרבנות חמור משבת, ולכך קאמר הטעם הא' דשבת הוי עול"ת והוי קל על חמור ולכ"ע בעי בעידנא ולא נוכל לצרף חיוב הקרבנות נגד המ"ע ול"ת דשבת דל"ה בעידנא וכיון דשבת חמור בעי בעידנא והבן:

ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם כו' ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לד' יש לדקדק ל"ל הך שתי אזהרות על השבת ולמה הפסיק בין השתי אזהרות עם הקרא ששת ימים יעשה מלאכה, ומה גם דכל הקרא דששת ימים לא צריך כלל דלהתיר בששת ימים לעשות מלאכה א"צ קרא ועכ"פ הי' לו לומר קרא דששת ימים קודם ושמרתם את השבת, אמנם נ"ל דהנה באמת איתא בגמ' דאמר ר' יודא א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ולכאורה הי' סברא לומר דסברת ר' יודא הנ"ל הוא רק דוקא בכל התורה ומצות אבל מצות שבת שהוא קודש לד' ונקרא שרביטו של מלך, דאיתא בספרים דעכו"ם ששבת חייב מיתה הוא מטעם דדוקא ישראל שנקראו בנים למקום מותרין להשתמש בשרביטו של מלך אבל עכו"ם לא נקראו בנים והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה וע"כ הו"א דישראל ששומר השבת ומשתמש בשרביטו של מלך צריך לשמור את השבת באימה וביראת הכבוד באופן שידע שהשבת קודש לד' והוא שרביט המלך אבל אם ישמור השבת רק להתענג א"ע מחלל השרביט ולא נקרא שומר שבת רק מחלל השבת, ע"כ השמיענו הכתוב דהקב"ה נתן רשות לישראל גם בשבת לשמרו אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וזה שאמר הכתוב מתחלה ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם אפי' אם הוא רק להנאתכם ואח"כ אמר וביום השביעו שבת שבתון קודש לד' היינו שתזכו אח"כ לשמור את השבת בשביל שהוא קודש לד' והבן - ובזה יש לפרש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת שאם ישמרו מתחלה שלא לשמה יבואו לשמה והבן:

ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם מחללי' מות יומת ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמי' ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לד' פירש"י מחללי' מות יומת בעדים והתראה ונכרתה הנפש בלא התראה ע"כ ונ"ל דאם עשה מלאכה בין השמשות דהוי ה"ס רק לדידן הוי ספק אבל קמי שמיא גליא חייב כרת ובזה מובן למה נכתב הך ששת ימים יעשה מלאכה דמיותר ועוד עכ"פ הי' לו לכתוב קודם ושמרתם את השבת, ובהנ"ל יובן שפיר דאמר ששת ימים יעשה מלאכה דצריך שיהי' בטוח שהוא מששת ימים אז יכול לעשות מלאכה ונכתב בין הנך שתי אזהרות לגלות דלא מבעיא במוצאי שבת ביהשמ"ש דאיכא חזקת איסור וודאי דבין השמשות אסור במלאכה וחייב כרת רק אפי' בתחלת השבת שאין כאן חזקת איסור מכ"מ אסור לעשות מלאכה בין השמשות רק בעוד שיצא הספק מלבו שבוודאי הוא חול ושהוא עוד בטח מששת ימי המעשה אז יעשה מלאכה אבל לא מספק, ולכך שפיר מפסיק בין שתי אזהרות עם הך קרא ששת ימים יעשה מלאכה לידע דצריך לאחר במוצ"ש ולהקדים בהכנסת שבת לתוך הששת ימים במלאכה, ובזה יובן החרוז של זמירות ליל שבת המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבא ומקשים העולם דהי' צ"ל הממהרים לבא ומאחרים לצאת וכמה תירוצים נאמרו בזה, ובהנ"ל יובן שפיר דבעל הפייטן סידר לשונו כלשון הקרא שהזהיר קודם על מוצ"ש לאחר ואח"כ הזהיר על להקדים וכנ"ל והבן. (א"ה ודבר זה א"א בספק מיתה או כרת קמי שמיא גליא, או הוא פטור מספק, פלוגתת הראשונים היא, וכמבואר בתויו"ט פ"ב דביכורים מ"ו, דשי' הרמב"ם והר"ש דפטור מספק, וכן אי' בכ"מ פט"ז מפהמ"ק אכן שי' הרע"ב מברטנורא שם דחייב וע"ש ותבין): ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם מחללי' מות יומת כבר הבאתי לעיל בשם הספורנו דהפסוק מפורש הטעם שבנין המשכן א"ד שבת כי קודש הוא לכם במ"ע מחללי' מות יומת במצות ל"ת ואין ע"ד לתו"ע ובפסוק ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת כו' מפרש הספורנו טעם שני משום דאפשר לקיים שניהם לבנות המשכן בחול ע"כ ועיי"ש ויש לדקדק למה צריך שני טעמים ולא סגי לי' בטעם אחד ועוד גם בלא שום טעם רק במעוט הקרא אך את שבתותי סגי ול"ל הטעמים כלל וכי בכל המצות נאמר הטעם- והכה לכאורה י"ל עפי"מ דאיתא דבנין המשכן לכפר על מעשי העגל גם בס' נח"ק ריש ויקהל מביא דמש"ה הקדים משה רבינו לצות לישראל על השבת בכדי לבשר לישראל דגם שבת מכפר על מעשה העגל ע"כ, ולפי"ז י"ל דאי לא הוי נאמר בזה שום טעם הוה אמרינן דפירוש הכתוב אך את שבתותי תשמרו שאין צריכין לבנות בו המשכן דהא בנין המשכן הוא לכפר ואם לא יבנה רק ישמור את השבת נמי מכפר, וא"כ למה יבנה המשכן הא שבת בעצמו נמי מכפר ואם יבנה בשבת דאז השבת א"י לכפר כיון דעושה בו מלאכה אז יבא הבנין המשכן לכפר, וא"כ עדיף שלא יחלל השבת בבנין המשכן ואז יכפר השבת בעצמו, וא"כ הפירוש אך את שבתותי תשמרו שאין צריכים אתם לבנות משום דהשבת בעצמו נמי מכפר ולכך שפיר הוצריך לומר טעם דאין עדלתו"ע וע"כ דאסור לבנות המשכן בשבת- (א"ה ועי' בתוס' יבמות ד"ו ד"ה ניגמר מהכא שהקשו באמת מנלן דלא דחי אפי' לאוו גרידא, כיון ששבת היא עול"ת - ותירצו כן דעשה דמקדש חמור משום מורא והוי כמו לאוו גרידא - ומ"מ אשמעי' דלא דחי, שמע ממילא אפי' לאוו בלחוד - וממאי דלא כתוב בפי' על הלאוו בלחוד דלא דחי - שמע"י דבעלמא עשה דוחה ל"ת ע"ש ותבין כל הדברים האלה הם רק לחדודא) וכבר הארכתי לעיל בדברי הספורנו דלמה צריך לשני טעמים דהי' סגי בטעם דאין עדלתו"ע ולמה צריך לטעם הב' דאפשר לקיים שניהם ע"י בנין בחול ועיי"ש דאלו מטעם הא' בלבד הו"א למדס"ל הבערה ללאו יוצאת מותר להבעיר האש בשבת כדי לעשות במוצ"ש בחול כמו שהבאתי בזה סברת הבעתו"ס ריש ויקהל ולכן צריך נמי טעם הב', אך תקשה הי' סגי טעם הב' בלבד דאפשר לקיים שניהם - אבל י"ל דלטעם הב' הוא רק לכתחלה אבל בעבר ועשה הו"א דעדל"ת דהא השתא כשכבר עבר שוב אי אפשר לקיים שניהם ולכך דחי דהא כבר עבר קמ"ל טעם הא' דאפי' בכבר עבר בדיעבד נמי לא דחי משום דהוי עול"ת - אמנם הא בדאפשר לקיים שניהם ועבר ועשה י"ל דדוחה העשה לל"ת י"ל דהוא דוקא אם נאמר דמצהב"ע הוא רק דרבנן אבל אם נאמר דמצהב"ע דאורי' א"כ י"ל דגם בטעם השני בלבד סגי דהא אף בעבר ועשה נמי לא דחי משום דלכתחלה אסור הוי לי' מצהב"ע והבן (ועי' תוס' סוכה ריש פרק לולב הגזול ע"ש) בדרך אחר נ"ל עפי"מ דאיתא בס' יד יוסף במס' ב"מ שהעלה דבר יקר דסברת חתנו של הנוב"י דבעבר ועשה עשה דוחה לעול"ת משום דבעבר ועשה אמרינן להיפך מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה דכ"ז היא רק לסברת הריב"א דוקא דס"ל דאפי' בעול"ת דלא נדחו מפני העשה מכ"מ הל"ת עכ"פ נדחה ואינו לוקה ועיי"ש אבל למאי דאיתא בתוס' מס' קידושין בשם הר"י מא"י לענין שריפת קדשים ביו"ט דהעשה מחזק את הלאו ולכך גם הלאו לא נדחה א"כ לא שייך סברת הנוב"י הנ"ל רק דאמרינן דגם הלאו אלים ואינו נדחה מפני העשה ע"כ ולפי"ז י"ל דהחולקים אם הבערה ללאו יוצאת או לחלק יוצאת יפלגו בס' הריב"א עם הר"י מא"י דמאן דס"ל הבערה ללאו יוצאת סובר כסברת הר"י מא"י, וא"כ גם בעבר ועשה אינו דוחה כלום ושפיר הוצרך לשני הטעמים כמו שכתבתי לעיל אבל מדס"ל הבערה לחלק יוצאת וא"כ ס"ר כס' הריב"א ובנו של הנוב"י דבעבר ועשה דוחה לשניהם א"כ י"ל דלכך קאמר הטעם השני משום דלטעם השני דאפל"ש אפי' בדיעבד אינו דוחה ממילא הוי לי' מצהב"ע וכנ"ל ודוק. אולם שוב יתעורר ליסגי לי' בטעם הב' בלבד, אך י"ל עפי"ד הגמ' חולין קמ"א אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מכ"מ ופריך והרי שלוח הקן עול"ת היא ואין עדלתו"ע אלא אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא ופריך מאי אולמי' עשה דמצורע מעשה דשלוח הקן סד"א הואיל ואמר גדול השלום בין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה ימחה על המים והאי מצורע דאסור בתשמיש המטה הו"א דליתי עשה דידי' ולידחי עשה דשלוח הקן קמ"ל ע"כ ולכאורה תיקשי מנ"ל לדרוש דאפי' לדבר מצוה דהיינו לעשה דמצורע אסור ליקח את האם דילמא שפיר עשה דמצורע דוחה לעשה דשלוח הקן משום דגדול השלום והא דנאמר תשלח דברה תורה כלשון בני אדם וכה"ג אמרינן בכמה מקומות (למ"ד דד"ת כלשון ב"א), אמנם נראה דיליף לה מבנין המשכן דבא לכפר על מעשה העגל דאין לך גדול השלום יותר מזה לעשות שלום בין ישראל לאבינו שבשמים ומכ"מ אינו דוחה את השבת כמ"כ נמי לא אמרינן דעשה דמצורע אע"ג דגדול השלום שידחה העשה דשלוח הקן והבן. אמנם לכאורה יש לדחות מי דמי דבנין המשכן שא"ד את השבת איכא בזה טעם דאפשר לקיים שניהם ולכך לא מהני סברת גדול השלום אבל בעשה דמצורע דמסתמא מיירי בכגון דלית לי' קן אחרת דאל"כ פשיטא דא"ד דהא אפשר לקיים שניהם וא"צ תשלח והבן, ועפי"ז יובן שפיר קושייתי הנ"ל דמש"ה צריכה התורה לגלות הנך תרי טעמי דאין בנין המשכן דוחה שבת דאי הוי אמר רק הטעם משום אפל"ש, ל"ה ידעינן סברא זו דגדול השלום לא מהני לדחות הל"ת ועשה דהו"א דגדול השלום באמת דוחה כל עולת שבתורה והא דבמשכן אסור לבנות בשבת משום דאפל"ש, אבל במצורע שפיר הי' אמרינן דלדבר מצוה שפיר מותר לעבור בעשה דשלוח הקן משום דגדול השלום דדוחה ללתו"ע ומכש"כ לעשה והא דכתיב תשלח הי' אמרינן דברה תורה כלשון בכי אדם, ולכך קאמר בבנין המשכן טעם השני משום דעול"ת וא"כ חזינן דגדול השלום ל"מ ולכך שפיר ילפינן דגם תשלח במצורע דאפי' לדבר מצוה אסור ולא אמרינן סברת גדול השלום והבן - ובענין זה דד"ת כלשון ב"א האריכו בתוס' בכמה מקומות ובפרט במנחות י"ז, ובסוטה כ"ד ע"ש ותבין): כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו הקשו במפרשים על הלשון "האיש" דמיותר עוד תיקשי שאמרו לא ידענו מה הי' לו הלא פירש"י שהשטן הראה להם דמות משה שמת וא"כ היו יודעין שמת משה. אמנם נ"ל עפי"מ דאיתא בבעתוס' בד"ה עשה לנו אלהים וז"ל לא לשם עבו"ז נתכוונו כי אם להיות שופט במקומו של משה, ויש לפרש דברי בעתוס' עפי"ד פירש"י שסברו שכבר מת משה וע"כ בקשו מאהרן שיעשה להם עגל להיות מנהיג במקומו של משה ולהשפיע עליו רוח קדושה ממרום על העגל ואז יהי' המנהיג נצחי דשוב לא ימית, אבל אהרן שהי' בטוח דמשה חי במחיצתו של קוביה ע"כ אמר להם שיעשה להם העגל מן הזהב שיביאו לו אבל להשפיע עליו הרוח קדושה ממרום לא אפשר רק אם הקב"ה יסכים על מנהיג כזה אז מסתמא מרצונו ישפיע עליו חיות ורוח קדישה ממרום קדשו וזאת תהי' הבחינה ונראה מה תהי' בסופו אם ישפיע השי"ת עליו חיות הקדישה ידעו דמת משה ויעמיד מנהיג הזה במקומו אבל אם לא מת משה לא ישפות ד' עליו רוח קדושה כי אינו רוצה במנהיג אחר רק חפץ במשה שהעמידו בעצמו והבן - וע"י שהלכו הערב רב ועשאו ע"י כישוף שיצא העגל חי סמאו בזה עיני ישראל שגם ישראל טעו להאמין שמת משה וסברו שנשפע חיות הקדושה על העגל ממרום כדברי אהרן שעשה זאת לסימן. אבל תקשה א"כ למה תגדל חרון אפו של הקב"ה וגם במשה כתוב ויחר אפו הלא רק מצד הקדושה רצו רק במנהיג אחר תחת משה ולא לעבו"ז נתכוונו - עוד תקשה הא דאמרינן בגמ' ישראל לא הי' ראוין לאותו מעשה רק להורות תשובה וקשה דבשלמא אם לעבו"ז נתכוונו שפיר נשמע להורות תשובה אבל עפ"י דעת בעתוס' והרמב"ן שלא התכוונו לעבו"זא"כ איך נשמע מזה להורות תשובה במקום עבו"ז, אמנם י"ל דגם בזה בלבד שהאמינו שמת משה אין לך כפירה גדולה מזו דאיך יבחר הקב"ה במשה להיות שליח לקבלת התורה וכבר הי' במחיצתו של הקב"ה ארבעים יום ולסוף ימית משה ולא יהי' יכולת ביד הקב"ה להציל את משה ממיתה ובעבור מיתת משה יתעכב נתינת התורה ואין ח"ו יכולת להקב"ה לגמור רצונו ליתן התורה לישראל, וא"כ מאחר שהאמינו שמת משה ע"כ דלא האמינו שהקב"ה יודע עתידות שימות משה בתוך הזמן וגם שאין הקב"ה תקיף ובעל יכולת להציל את משה ממות ח"ו ואין לך כפירה גדולה מזו ולכך שפיר חרה אפם של הקב"ה למשה, ושפיר ניחא דברי הגמ' להורות תשובה כנ"ל והבן: אולם דלפי"ז א"כ ח"ו גדול עונם של ישראל והרי חזינן הבעתוס' והרמב"ן רצו להמליץ טוב בעד אבותינו הדור דעה - אמנם י"ל דטעותם הי' כיון דגם משה רבינו הי' איש ויש לו בחירה ומצינו במס' חגיגה בארבעה שנכנסו לפרדס בן זומא הציץ וכו' ועיי"ש ע"כ היו מסופקים שמא בא ח"ו לידו של משה איזה רעותא ומש"ה ירד ממעלתו ונתקלקל ולכך מת, ומש"ה דוקא במנהיג בו"ד דיש לו בחירה יכול לבא לידי קלקול אבל אם המנהיג יהי' מכסף וזהב ויושפע עליו רוח קדושה לעולם לא יוכל לבא לידי קלקול דאין לה בחירה לעגל והבן, ובזה שפיר יובן שאמרו כי זה משה האיש שהוא בעל בחירה לא ידענו מה הי' לו סיבת מיתתו דאפשר קלקל מעשיו ואינו ראוי שתינתן על ידו התורה והיו אומרים זאת כמסתפקין כדבר ושפיר הי' ספק כפירה וכנ"ל והבן. (ועי' בדרשות הר"ן שהאריך בענין זה ע"ש). לך דד כי שחת עמך כו' סרו מהר מן הדרך כו' נלפענ"ד לפרש עפי"מ שראיתי בס' כש"ט הבעש"ט הי' מנהגו שהי' לו מנין מיוחד ודרכו הי' בקודש לעמוד בשמ"ע כשלשה שעות ויותר והמנין המתינו עליו עד שגמר תפלתו, פעם אחת הי' צריכין איזהו מן המנין לילך לביתם בדבר נחוץ כי אמרו בטוח יחזרו קודם שיגמור הבעש"ט את תפלתו ורק כאשר הלכו משם סיים הבעש"ט את תפלתו והצריך להמתין עליהם, וכשבאו חזרה תמהו מאוד על שסיים הבעש"ט כל כך מהרה את תפלתו ואמר להם הבעש"ט תדעו כי ע"י תפלתכם תעזרו אותי למטה והנני מתרומם לעלות במעלות עליונים וכולנו יחד בסולם ואנכי הולך למרום על הסולם. וכאשר אתם אינכם מפסיקים ממחשבות הקדושות למטה אז אני עומד כך על הסולם למעלה אבל כאשר אתם תצאו ותעזבו מחשבותיכם הקדושים הרי זה כמי שנלקח הסולם מאתי ואז מהכרח ליפול ע"כ גמרתי תיכף תפלתי ע"כ, והנה משה רבינו עם בני ישראל נמי הי' כסולם ובעבור שהיו דור דעה ואמרו נעשה ונשמע וכמה הכנות שעשאו קודם עשרת הדברות וע"י מעמד ה"ס פסקו זוהמתן וגדלה מעלתם, ע"כ התרוממו כ"כ את משה רבינו על הסולם עד למאוד עד שהי' ראוי לקבל את הלוחות מיד הקב"ה בעצמו וכאשר בעוה"ר עשו את העגל ונתקלקל הסולם וכמו שפירש"י לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם ע"כ אמר לו השי"ת תיכף לך רד מגדולתך והבן. למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים לכאורה תיקשי על הנך שני פעמים "למה" דהי' יכול לומר למה ד' יחרה אפך בעמך כו' ויאמרו מצרים לאמור וכו' ותו מאי קשיא לי' למשה רבינו למה יחרה אפך הלא עשו את העגל וכפרו בד', ונלפענ"ד כי ידוע דהבחירה היא חפשית ולפי"ז ע"כ הא דאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם וגם משה רבינו שאמר למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם, ע"כ היינו דוקא בעושים העגל דיש להם משפט מות אבל אם לא היו עושים את העגל ע"כ הא דאמר פרעה כי רעה נגד פניכם הי' מורה על דבר אחר וכמו שבאמת נהפך לדם מילה, ולכך שפיר בא משה רבינו בשתי טענות להקב"ה שאין להם משפט מות דאם באמת כמו שאמר פרעה רעה נגד פניכם מורה על הריגתם ולא על דבר אחר א"כ ע"כ דהיו מוכרחין לעשות העגל שבטלו בחירתם כיון שידעת שיעשו את העגל ועשית מעשה בכוכבי שמים להראות גם לפרעה הסימן על הריגתם כדאיתא (באלשיך ז"ל) דדוקא ידיעת הקב"ה אינו מכריח הבחירה אבל מעשה או דיבור של הקב"ה מכריח את הבחירה, וא"כ מאחר שעשית מעשה היו מוכרחים לעשות העגל ונתבטל הבחירה מהם א"כ שוב אין עליהם שום אשמה ורשע, ואם תאמר שגם אחר ראיית הסימן עדיין הי' הבחירה בידם שאם לא יעשו את העגל יתהפך הסימן לטובה לדם מילה, א"כ יש לי עוד טענה אליך למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם שלא יאמרו בשביל מעשה העגל נהרגו ואם לא היו עושין העגל הי' נתקיים בהם ברכת אבותיהם להביאם אל א"י רק שיאמרו בתחלה תיכף הוצאת אותם כדי לכלותם והבן:

למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים הקשו בזה המפורשים למה אמר משה רבינו אשר הוצאת ממצרים הלא אדרבא בשביל זה תגדל החרון אף כיון שהוציא אותם מארץ מצרים למה חטאו, וראיתי בס' אחד לתרץ עפי"מ דאיתא בזוהר דמיהר הקב"ה את הקץ שלא יפלו בשער הנו"ן דטומאה ולא יהיו ראוין לגאולה כיון שכבר היו בשער מ"ט וזה שאמר משה רבינו אשר הוצאת אתם מארמ"צ במהירות הגאולה, כדי שלא יפלו בשער הנו" ן כמ"כ היית יכול לשמרם מחטא העגל לשלוח אותי מן ההר טרם שחטאו דאלו הייתי אצלם לא היו חוטאין עכ"ד:

ולפענ"ד נראה כי משה רבינו דקדק בדברי הקב"ה שאמר שחת עמך היינו הערב רב כמו שפירש"י אבל ישראל נקיים מחטא ולבסוף רצה הקב"ה לשפוך חמתו גם על בנ"י, וע"כ עמד משה בתפלה על הערב רב שלא יעשה עמהם רעה ועל ישראל להטיב להם כמו שפירש"י התעשת מחשבה אחרת להטיב להם על הרעה אשר חשבת להם כיון שעמדו בצדקתם, וע"כ אמר למה יחרה אפך על עמי אע"פ שעשו את העגל משום דכלום מתקנא אלא חכם בחכם אבל לא להתקנא בעגל מסיכה ומכש"כ בעמך אשר הוצאת מארמ"צ ולא חטאו, ובדרך משל אב שקצף על בנו שחטא ונתוודע לו שלא חטא מפייס אח"כ את בנו על מחשבתו הראשונה, וזה כוונת רש"י התעשת מחשבה אחרת להטיב להם על הרעה אשר חשבת להם. ובזה מיושב עוד דקדוק אחר על שאמר הכתוב שני פעמים "למה" דעוד בטענה אחרת בא משה רבינו להציל גם את הערב רב דלמה יאמרו מצרים ברעה הוציא את ישראל להרוג אותם, רק בשביל שלקחו עמהם את הערב רב הפך עליהם את הרעה אשר חשב על עמו ועל עמו נתהפך על דם מילה, ובזה יתורץ מה דלא מצינו בשום מקום שמתו כל הערב רב והבן:

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כככבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם כו' נלפענ"ד לפרש דלכאורה קשה הא דאמר השי"ת למשה ואעשך לגוי גדול דא"כ כל ההבטחות של אברהם יצחק ויעקב יתקיימו בזרעו של משה וכמו שפירש"י בפ' שלח דהא משה רבינו הוא נמי מזרעם של האבות וא"כ מה זה שאמר משה רבינו כאן זכור לאברהם כו' הלא שפיר זכר הקב"ה הבטחתו לקיים במשה וזרעו ועיין בפירש"י, ונ"ל דבאמת כיון שאמר הקב"ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע כי ביצחק ולא ישמעאל ומאחר שאמר ביצחק ולא אמר סתם כי יצחק לדרוש ולא כל יצחק רק חלק מיצחק למעט עשו, אבל מזרע יעקב שבטי ישורון לא נתמעט כלום ואם יתקיים הברכה ע"י משה וזרעו לא יתקיים הברכה רק על מקצת מיעקב משבט לוי בלבד, ובדברינו אלה יש לפרש הפסוק ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואעשה אותך לגוי גדול פירש"י וז"ל עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והיא אומר הניחה לי אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם עכ"ל, וי"ל דכמו שפתח לו פתח שהוא יתפלל עליהם כמ"כ פתח לו פתח במה יתפלל שאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול שהודיעו דע"כ מוכרח לעשות ישראל לגוי גדול מחמת שבועתו אל האבות ורק בשביל חטאם ירצה לקיים שבועתו ע"י משה וזרעו, וע"ז שפיר השיב משה דלפי שבועתו אל האבות צריך לקיים דוקא לכל זרעו של יעקב ולא סגי במה שיעשה את משה לגוי גדול משום דג"כ לא יהי' אלא ביעקב ולא כל יעקב והבן - ובזה יתיישב לנו דקדוק עצום בפ' שלח בחטא המרגלים אמר הקב"ה למשה אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו דהוסיף הקב"ה תיבות "עצום ממנו", ועוד כיון דהקב"ה ראה בחטא העגל דמשה רבינו בצדקו לא רצה רעת ישראל בשביל טובתו למה ניסה הקב"ה בזה שנית למשה בחטא המרגלים. גם תקשה כפי רצונו של הקב"ה להרבות את משה יותר מישראל כמו שאמר ועצום ממנו תקשה למה מגיע למשה יותר מברכת השם להאבות, ואי משום דבני ישראל היו חוטאין הלא גם בני משה הבחירה בידם ושמא יחטאו, ובהנ"ל מיושב היטב דבחטא העגל לא רצה משה כיון דלא יתקיים שבועת השם אל האבות ע"י משה וזרעו בלבד משום דברכת השם קאי על כל יעקב, וע"כ הוצרך הקב"ה בחטא מרגלים להוסיף למשה תיבות ועצום ממנו והיינו שהודיעו הקב"ה למשה שכל הנשמות אשר עתידים להוליד מכל השבטים יצאו ממך ופירוש הדברים כן הוא ואעשה אותך לגוי גדול ועצום והוא ממנו מישראל שכולם יולדו אצל משה ושפיר יתקיים השבועה מכל זרע יעקב והבן:

וירא את העגל כו' וישלך מידיו את הלחת וישבר אותם תחת ההר פירש"י אמר אם פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כאן התורה כולה וכל ישראל מומרים ואתננה להם ע"כ, ולכאורה תירץ זה מספיק על שלא נתן להם הלחות אבל עכ"פ לא הי' לו לשברן רק להמתין עד שיהיו ראוין ליתן להם. - ונלפענ"ד עפי"מ דאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלני מארמ"צ לא ידענו מה הי' לו, וקשה אם משה אין כאן אהרן יש כאן או אחד אשר יבחר מישראל להעמידו במקום משה ולמה בקשו עשות אלהים ובחרו בעגל הזהב יותר מלהעמיד איש צדיק וראוי לאותו איצטלא. אבל לפי"מ שפירש"י שהשטן הראה להם שמת משה א"כ י"ל דסברו כיון דמשה רבינו שהי' ארבעים יום וארבעים לילה בשמי השמים בלא שינה ובלא מאכל ועכ"ז מת מסתמא לא יצויר שום אופן על בן אדם שלא ימות, ורש"י מפרש בפסוק לך רד מגדולתך לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם ע"כ ומש"ה סברו דכמו שהקב"ה הגדיל את משה בשביל ישראל כמ"כ יכול הקב"ה להגדיל תבנית הזהב ג"כ בחיות הקדושה ולעשותה אלהים כמו משה שנקרא אלהים ותבנית הזהב יהי' אלהים לעולם כי ע"ז לא נגזר מיתה (וכמו שהובא לעיל בשם הבעתוס' ובדרשות הר"ן) וע"כ אמרו כי זה משה האיש בעבור שהוא איש שנגזר עליו מיתה לא ידענו מה הי' לו דאע"פ שנקרא אלהים יכול להיות שמת דעכ"פ בן אדם הוא דאע"ג שהשטן הראה להם דמותו שמת מכ"מ לא האמינו עדיין בבירור, וע"כ אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו לשון רבים שסברו דאע"פ דיכול להיות עדיין שיבא משה חי בחזרה מכ"מ לא ידחו זה מפני זה רק ילכו שניהם לפנינו והבן - אך כ"ז אם נאמר כדברינו שלא האמינו בטח שמת משה אבל י"ל בדרך אחר על שנאמר לשון רבים שסברו ודאי דמת משה כמו שראו דמותו שמת כמובא במדרש, אבל כיון שהי' דעתם להשפיע שפעת קדושת אלקים על העגל אמרו לשון רבים שילכו לפנינו שהיו מדמין דבר המבולבל עגל הזה לכבוד קונם ח"ו והיינו שילכו לפנינו היינו הקב"ה ולהבדיל עם העגל הזה שילכו שניהם לעולם והבן, (וכדאי' בגמ' סנהדרין) שעבדוהו בשותפות אבל טעו בזה טעות גדול דהא אמרינן בגמ' אלמלא לא נשתברו הלחות נעשו חרות ממלאך המות דאם לא נעשה העגל ולא נשתברו הלחות לא הי' מיתה בעולם, ומעתה מיושב שפיר הטעם ששיבר משה את הלחות וחזר מיתה בעולם כדי שיהי' להם אמתלא על שהמירו אותו בעגל הזהב דעליו נגזר מיתה ולא על הזהב ויש להם קצת אמתלא לדבריהם הנ"ל, אבל אם לא נשתברו הלוחות והי' המיתה בטל מן העולם שוב אין להם שום תירץ על שבחרו בעגל הזהב דלא שייך מיתה דהא גם מהאנשים הי' בטל המיתה והבן:

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וישלך מידיו את הלחות וישבר אותם תחת ההר לכאורה הדבר תמוה מאור דרשי' מפרש אם פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כאן התורה כולה וכל ישראל מומרים ואתננה להם ע"כ, וקשה הא הך ק"ו הי' לו למשה רבינו תיכף בשמים כשאמר לו הקב"ה סרו מהר מן הדרך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו למה לא שברן תיכף ולמה הלך עם הלחות עד שראה את העגל ואז הי' שברן שוב מצאתי בכתב סופר עה"ת שהעיר בזה ועיי"ש מה שתירץ, ונלפענ"ד דבאמת משה רבינו פסק עפ"י התורה דכתיב עפ"י שנים עדים יקים דבר אבל עפ"י אחד אפי' כמשה רבינו אסור לפסוק הדין על פיו ולכך אע"ג שאמר לו הקב"ה בעצמו כביכול לא הי' יכול לסמוך אע"ג שאמת הוא כן דאין דנין עפ"י שמועה רק מפי שנים והבן והרי חזינן דבאמת הסכים בזה הקב"ה על ידו דהא איתא דלכך שיבר משה רבינו את הלחות דראה אותיות פורחת באויר ולמה לא פרחו תיכף כשהי' בשמים רק אז כשראה תחלה את העגל ואז הוא דפרחו האותיות ולכך אז שברן, גם כיון שראה משה רבינו שבעוד הי' בשמים לא לקח הקב"ה הלוחות מידו בחזרה ע"כ דרצונו הי' שילך אתם עד שיראה בעיניו ושלא לסמוך על הגדתו לדון את ישראל להוציאן מחזקתן ולכך לא נטל ממנו הלוחות ולכך באמת משה רבינו לא שברן והבן:

שוב מצאתי בפירש"י פ' נח בד"ה וירד ד' לראות וז"ל לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו מדרש רבי תנחומא עכ"ל והוא ממש כדברינו:

באופן אחר דכתיב וירא את העגל ומחולת ויחר אף משה וגומר וקשה מה חרון של משה עכשיו ביותר דכבר גילה הקב"ה הכל למשה וידע ביותר ממה שראה דהא הקב"ה אמר לו וישתחוו לו ויזבחו לו וזאת לא ראה רק העגל ראה ולמה לא חרה תיכף אפו עליהם, אך י"ל דבאמת משה רבינו מרוב צדקתו וענותנותו לא הי' יכול לחשוב על ישראל קדושים דור דעה ואמרו נעשה ונשמע יאמין עליהם שטות גדול כזה אשר אין הדעת סובלתן, והרי באמת אמרינן בגמ' דישראל לא היו ראוין לאותו מעשה רק ד' אינה לידם חטא הזה כדי להורות תשובה וסבר משה רבינו במחשבתו להמליץ טוב על ישראל דח"ו אין הדבר כפשוטו רק שהם חטאו חטא קל אך לפי גודל מעלתם נחשב להם לעון גדול, ולכך עדיין לא חרה אפו של משה והי' סבר כשירד אל העם ויספר להם איך גודל הפגם שעשו למעלה כאלו עבדו עבו"ז בזביחה והשתחוי' ואז יתחרטו על מעשיהם ויתמרמרו על גודל הפגם ובזה יתקנו מה שעוותו ואז שפיר יתן להם הלחות, אבל כאשר ירד מן ההר וראה עגל כפשוטו אז חרה אפו מאוד כי ע"ז לא הי' סבר כלל עון גדול כזה וראה כי אי אפשר לתקן עון נורא כזה בניקל, וע"כ השליך הלחות ושיברם כי נדחו הלוחות מקדושתן שנכתבו ביד הקב"ה מששת ימי בראשית על דעת ישראל ועכשיו שנעשו מומרים הרי זה דומה כישראל שהפריש קרבן ונעשה מומר אע"ג שחזר בו אח"כ הואיל ואידחי אידחו הכ"נ אע"ג שיעשו תשובה וימחול להם הקב"ה מכ"מ יצטרך הקב"ה לכתוב להם לחות מחדש ובאמת כן הוי, ומעתה שפיר מובן למה לא שברן מתחלה כי סבר שחטאו בחטא קל ולא נפסלו הלוחות וכשיעשו תשובה יתן להם אז הלחות, אבל כאשר ראה עגל ממש וראה דבאמת נעשו מומרים ונפסלו הלחות אז הבין משה רבינו הטעם שלא לקח הקב"ה מאתו הלוחות בחזרה משום דבלא"ה נפסלו ולכך שברן אבל מתחלה הי' סבר בדעתו שרק חטא קל עשאו ולכך לא שברן ומכ"מ הי' ניחא לי' מה שלא לקחן הקב"ה מאתו מאחר דיכול ליתנם לאחר תשובה והבן.- ובזה יובן עוד דקדוק עצום דכתיב וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים והלחות מעשה אלקים המה וגומר, וקשה למה האריך כאן במעלת הלחות זאת הי' לו לכתוב לעיל בפסוק ויתן אל משה ככלתו ועיין בכלי יקר שהאריך ג"כ בקושיא זו, ובדברינו הנ"ל יובן שפיר דהכתוב בא לתרץ הטעם שלא שברן משה תיכף בתחלה שגילה לו הקב"ה שעשאו העגל וע"ז אמר הכתוב מאחר שראה בעת ירידתו שהלוחות עדיין הם במעלה כמקדם, ע"כ הי' סבר בדעתו כנ"ל דבחטא קל נפגמו ולא נפסלו הלחות ועדיין ראוין ליתן אותם לישראל לאחר שיעשו תשובה והבן: אולם יתעורר לפי"ז קושיא גדולה בממנ"פ כיון דבאמת נדחו הלחות מקדושתן ונפסלו ועי"ז נהג בהם מנהג בזיון שהשליכם ושיברם א"כ למה הלחות ושברי לחות מונחים בארון, ואם בקדושתן קיימו שוב תקשה איך נהג משה רבינו בהם מנהג בזיון. אמנם נראה עפי"מ דכתיב ויקח את העגל וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל פירש"י נתכוין לבדקם כסוטות והיינו כי באמת משה רבינו רצה לידע מי מישראל שעשו העגל ונתחייב למקום ואחר הבדיקה שהשקה מן המים את בני ישראל וכל מאן דיהיב זהב לעגל יצא סימן בפניו כמבואר בתרגום יוב"ע, אז ראה משה רבינו שבאמת רק מעוטא דמעוטא בבני ישראל שחטאו בעגל ע"כ שאל משה רבינו אח"כ את אהרן מה עשה לך העם היינו ישראל כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אתה ידעת את העם כי ברע, ופירש בנח"ק בשם הר' אפרים ברע אותיות ערב היינו הערב רב הם הפושעים ואמרו לי עשה לנו אלהים שאשפיע עליו רוח קדושה שיהי' לו חיות להיות מנהיג במקומו ואומר להם למי זהב ויתנו לי ואשליכהו באש ועשו הערב רב ע"י כשוף ויצא העגל הזה, ואז הבין משה רבינו דבאמת בנ"י נקיים המה רק נסתבכו דעתם ע"י הערב רב שהטעו אותם באמרם לאהרן להשפיע עליו רוח קדושה והם עשו בכשוף שיהי' לו חיות וישראל סברו שהשפיע עליו אהרן רוח קדושה מהש"מ ע"כ לא הי' לישראל שום פתחון פה להשיב את החוטאים והי' ח"ו נראה מישראל שתיקה כהודאה. ולכך גם עליהם נסתבך החטא אבל באמת שישראל לא נעשו מומרים והלחות בקדושתן קיימו ולכך שפיר ניחא שגם השברי לחות מונחות בארון ומיושב שפיר. אפס משה רבינו עדיין הי' דואג על שנהג בהלחות מנהג בזיון למפרע ולכך אמר לו הקב"ה בעת שאמר לו פסל לך כו' כראשונים אשר שברת ודרשינן יישר ששברת כדי להפיס דעתו של משה נתן לו תודה על שבירתו והבן:

ובזה נתיישב קושית המפרשים הא דאמר בגמ' ישראל לא היו ראוין לאותו מעשה רק להורות תשובה והקשו על עון גדול כזה שזנו ישראל תיכף אחר מעמד ה"ס במעשה העגל לומר רק להורות תשובה, ובהנ"ל מיושב שפיר כיון דחזינן דבאמת השברי לחות מונחות בארון א"כ ע"כ דבקדושתן קיימו וא"כ ע"כ דלא נפסלו לגמרי ומכ"מ הי' רצון הקב"ה שישברו וינהג בהם מנהג בזיון בכדי להראות דחטא גדול הי' ומכ"מ תשובה מהני והבן:

ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה לכאורה קשה מנא ידע משה רבינו דאהרן הביא עליהם את חטא הזה דהי' לו לשאול מי עשה החטא הזה, ונראה כ' הנח"ק מביא בשם בשם הר' אפרים בפסוק כי פרוע הוא וז"ל כי פרוע הוא מגולה שנסתלקו ענני כבוד אלא שהחזירם משה בתפלתו ע"כ, והנה ידוע דענני כבוד היו בזכות אהרן ועכשיו שראה משה שנסתלקו ענני כבוד מזה הבין דאהרן הי' לו חלק בחטא הזה וקלקל זכותו והבן:

ויגוף ד' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן לכאורה קשה למה אמר אשר עשה אהרן והזכירו לרעה ועוד הכתיב סותר א"ע מיני' ובי' מתחלה אמר אשר העם עשו ואח"כ אומר שאהרן עשה ואי"ל עפי"מ שהבאתי לעיל דהם עשאו בכישוף שיהי' בו רוח חיים וא"כ עיקר העגל הם עשו כדי להטעות את בני ישראל וכנ"ל, אבל בעשיית אהרן לא הי' כלום כי אהרן לא רצה רק לעכבם כמו שפירש"י בד"ה באזני נשיכם ובין כך ובין כך יבא משה וא"כ לא שייך לקרותו אשר עשה אהרן:

אך הפירוש כן הוא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן היינו מה שאהרן עשה נתייחס באמת על עשייתם כי אהרן לא עשה מאומה, ומש"ה שפיר אצל אהרן לא נאמר שם העגל כלל רק סתם אשר עשה אבל בהעם שפיר נאמר עשו את העגל כי רק הם עשו העגל כנ"ל והבן:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה