אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת תזריע

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת תזריע

על פרשת שמיני

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא וביום השמיני ימול בשר ערלתו הקשו בזה המפורשים הך וביום השמיני ימול בשר ערלתו אין לו שום מקום לכאן רק בפ' לך שם מקומו כיון דשם עיקר פ' מילה, ונלפענ"ד דדבר גדול אשמעינן בזה והוא עפי"מ שנסתפק בחלקת מחוקק באהע"ז ס' א' סעיף י"ח בתינוק הנולד ע"י אמבטי וסדין אם יש לו דין בן לאביו לענין כל המצות ואם יש לו קורבה, ובבית שמואל שם הוכיח מדברי הסמ"ק דשייך, קורבה כמו בנולד ע"י ביאה ועיי"ש. ובזה נ"ל לפרש דהקרא אשה כי תזריע בא להוכיח על זה דלכאורה קשה תיבת תזריע מיותר דהי' יכול לומר אשה כי ילדה זכר ולכל הפחות הי' יכול לומר לשון כי תהר כמו בכ"מ דנאמר לשון הריון ולמה שינה בכאן לשון תזריע, אך י"ל דהכי פירושו אשה כי תזריע מעצמה ע"י אמבטי וסדין בלא ביאת בעלה עלי' וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו היינו אביו של תינוק, ואשמעינן בזה דשייך קורבה ואביו הוא לכל דבר והבן - ובדרך הזה יתיישב גמרא ערוכה נדה ל"א אמר ר' אמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, ת"ר בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא ר' צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הזכרים בלאה ותלה הנקיבה ביעקב ע"כ. והקשו המפרשים דלמה לא יליף ר' צדוק כר' אמי מאשה כי תזריע ועיין בדבריהם, ולפענ"ד לא אבין קושייתם הרי הקרא דר' צדוק הוא מוקדם בתורה ולמה יבקש קרא מאוחר אם מצא דרש מוקדם ואדרבה לר' אמי הוא דקשיא דדרש מאשה כי תזריע ל"ל יליף מקרא דר' צדוק שהוא מוקדם, אמנם נ"ל בהקדם עוד קושיא גדולה עפ"י דברינו לעיל דהך וביום השמיני ימול בשר ערלתו הנאמר כאן לאשמעינן דגם בנולד ע"י אמבטי וסדין איכא קורבה, א"כ מנ"ל לר' אמי לדרוש דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר דמנ"ל דהפירוש הוא כי תזריע תחלה קודם בעלה דלמא הפירוש תזריע בלא בעלה רק ע"י אמבטי ובא לאשמענין דשייך קורבה, אמנם נ"ל ליישב עפי"מ שמקשה שם במהרש"א קושיא עצומה על הא דר' צדוק דהוכיח אשה מזרעת תחלה יולדת זכר מדתלה הזכרים בלאה ונקיבה ביעקב, מהא דאמר בברכות פ' הרואה דדינה זכר הי' וע"י תפלת לאה נהפכה לנקיבה א"כ עיקר יצירתה זכר הי' וע"כ דלאה הזריעה תחלה וא"כ הי' צריך גם בדינה לתלות אותה בלאה ולמה תלה אותה ביעקב, ותירץ המהרש"א בשם ס' פענח רזא דהא דנהפכה דינה לבת היינו דדינה שהיתה בבטן רחל ניתנה אח"כ בבטן לאה והזכר שהי' בבטן לאה ניתנה לבטן רחל שנתחלפו הילדים בבטנם והשתא אתי שפיר דהוי עיקר יצירתה של דינה נקיבה, ומביא ראי' לזה מדברי הפייטן ביוצר של ר"ה דכתוב עובר להמיר בבטן אחות כו' סילוף דינה ביהוסף עכ"ל המהרש"א, ומעתה מיושב קושייתי הנ"ל על ר' אמי שהקשיתי דמנ"ל לדרוש מאשה כי תזריע דאשה מזרעת תחלה ילדה זכר דלמא בא הכתוב לאשמעינן דשייך קורבה בנולד באמבטי, זה אינו דזאת נשמע מקרא דלאה דשייך קורבה באמבטי משום דאם נאמר דע"י אמבטי לא הוי קורבה רק ע"י ביאת בעלה דוקא, א"כ גם ביעקב שבא על רחל ונתעברה ואח"כ ניתן הזרע לבטן לאה נמי צ"ל דלא הוי קורבה ליעקב מה שנולד מלאה דהא הזרע שנתחלף מבטן רחל לבטן לאה נמי לא בא ללאה ע"י ביאת יעקב עלי' רק שיעקב הוציא הזרע לבטן רחל ואח"כ נכנס הזרע מרחל ללאה, והרי הדבר דומה כמו שהוציא יעקב הזרע באמבטי ונכנס לבטן אשתו ואם באמבטי ל"ה קורבה גם בלאה לא שייך קורבה ולמה תלה הנקיבה ביעקב, אלא וודאי דלא בעי דוקא ביאת בעלה עלי' ומדכתוב ואת דינה בתו דתלה ביעקב נשמע שפיר דגם באמבטי שייך קרובה, ושוב לא אצטריך ע"ז קרא דאשה כי תזריע ולכך שפיר דרש ר' אמי מאשה כי תזריע דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר והבן - ומעתה מאי מאוד מיושב קושית המפרשים על ר' צדוק דלא יליף מדרשא דר' אמי דדוקא לאחר שגילה ר' צדוק דאשה מזרעת תחלה מקרא דלאה, דאז עפ"י תירוצו של המהרש"א נשמע נמי מקרא דלאה דשייך קורבה באמבטי אז הוא דיכול לדרוש אשה מזרעת תחלה מאשה כי תזריע, אבל קודם שגילה לן ר' צדוק הקרא דלאה גם מאשה כי תזריע לא נוכל למילף משום דקשה קושייתי הנ"ל, מנ"ל דאשה כי תזריע הפירוש הוא תזריע תחלה דלמא הפירוש תזריע בעצמה שלא ע"י בעלה ובא לאשמעינן דשייך קורבה באמבטי וכנ"ל ודוק היטב ור' אמי הוא דחידש לן דאחר שהשמיענו ר' צדוק מקרא דלאה דשייך קורבה גם באמבטי אז שפיר יכול לדרוש דאשה מזרעת תחלה גם מאשה כי תזריע והבן:

אשה כי תזריע בזוהר הקדוש הקשה וז"ל תנינן אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ר' אחא אמר הא תנינן הקב"ה גזר על ההוא טיפה אי איהי דכר אי איהי נוקבא ואת אמרת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. אמר ר' יוסי ודאי קוב"ה אבחין בין טיפה דדכורא ובין טיפה דנוקבא ובגין דאבחין לי' גזר עלי' אי להוי דכר אי נוקבא עכ"ל, משמע מדברי הזוהר דהקב"ה לא משנה בגזירתו רק אבחין בין טיפה דדכורא היינו אם האשה היתה מזרעת תחלה ע"כ הטיפה הוא דכר וע"ז הקב"ה נותן הסכמתו שיהי' דכר וכן לנוקבא, ועכ"פ עדיין קשה לאיזה צורך בא ההסכמה כיון דגם בלא ההסכמה כן מוכרח להיות, ונ"ל לפרש עפי"מ דאמרינן בגמ' ג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו והנה אביו ואמו תיכף בביאתם כבר נתנו חלקם בהשותפות, ע"כ שואל המלאך את פי הקב"ה שהוא השותף השלישי שיתן נמי את חלקו כדבעי לזכר או לנקיבה ונותן נשמת זכר לטיפה דכר וכן נשמת נקיבה לטיפה דנוקבא והבן:

ב) י"ל עפי"מ דאמרינן בברכות ס' היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא ולא מהני רחמי מתיב ר' יוסף ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה מאי ואחר אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה כו' מיד נהפכה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה ומשני אין מזכירין מעשה נסים ואב"א מעשה דלאה בתוך מ"ם יום הוי כדתניא מג' ועד מ"ם יום יבקש רחמים שיהא זכר ופריך ומי מהני רחמים, והאמר ר' יצחק ברי' דר' אמי איש מזריע תחלה יולדת נקיבה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שנאמר אשה כי תזריע, הכא במאי עסקינן כגון שהזריעו שניהם בבת אחת ולכך מהני רחמי והשתא יובן שפיר דברי הזוהר דבאמת בהזריעו בזא"ז שפיר א"צ המלאך לשאול פי הקב"ה לגזור שיהי' דכר או נוקבא, אך בהזריעו שניהם בב"א דיכול להיות זכר או נקיבה ע"ז שפיר הוצרך המלאך לשאול וכיון דבאמת המלאך לא מכיר בטיפה אם היא ממה שהזריעו בב"א או בזא"ז ע"כ צריך לשאול על כל טיפה מה תהי' ולפי"ז י"ל דבאמת ידע הזוהר דהשאלה צריך להיות רק בהזריעו בב"א אך קשיא לי' בהזריעו בזא"ז הרי נמי גזר הקב"ה מה תהי' וקשה הרי כיון דאשה מזרעת תחלה בלא"ה יולדת זכר וע"ז שפיר משני דבזה לא גזר הקב"ה רק משום דאבחין גזר עלי' וכנ"ל:

ג) במס' ברכות ס' היתה אשתו מעוברת ואומר יה"ר שתלד זכר הר"ז תפלת שוא כו' מתיב ר' יוסף ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה מאי ואחר אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה כו' מיד נהפכה לבת ומשני אין מזכירין מעשה נסים והתירץ הוא תמוה דמאי משני אין מזכירין מעשה נסים הלא עיקר ע"ז אנו דנין אם יכול להיות נס שיתהפך ע"י תפלה מנקיבה לזכר או לא והביא ראי' מלאה שנתהפך מזכר לנקיבה וא"כ מאי משני אין מזכירין מע"נ הלא כל הסלקא דעתא בגמ' הי' רק על זה שע"י נס יכול להתהפך, ונלפענ"ד לפרש עפי"מ דאמרינן במס' נדה ל"א אמר ר' אמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, ת"ר בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא ר' צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתי תלה הזכרים בלאה ותלה הנקיבה ביעקב ע"כ, והקשה במהרש"א הלא דינה מתחלה זכר הי' ונתהפכה לנקיבה וכדאיתא בפ' הרואה וא"כ עיקר יצירתה זכר הי' ולאה הזריעה תחלה ולמה תלה אותה ביעקב, וכתב המהרש"א בשם פענח רזא דהא דנהפכה דינה לבת היינו שהזכר שהי' בבטן לאה ניתן בבטן רחל והנקיבה שבבטן רחל ניתן בבטן לאה דהשתא א"ש עיקר יצירתה של דינה נקיבה, וכן מוכיחין דברי הפייטן ביוצר של ר"ה עובר להמיר בבטן אחות כו' סילוף דינה ביהוסף עכ"ד המהרש"א, ולפי"ז שפיר י"ל כוונת הגמ' אין מזכירין מעשה נסים היינו הנס שהי' בלאה שנתחלפו הבנים בבטנם מזו לזו על נס כזה וודאי אין מזכירין, דזאת הוא רק פעם אחת שהי' להאמהות ועל נס כזה וודאי אין אנו יכולין להתפלל רק שע"י רחמים יתהפך באותו בטן מהאשה בעצמה ע"ז אנו מבקשים אם יכולים להתהפך ע"י תפלה ולא מצינו, הדר אמר בגמ' ואב"א מעשה דלאה הי' בתוך מ"ם יום שעדיין הולד לא נוצר לא זכר ולא נקיבה ולכך ע"י רחמים יכול להיות שעושין רצונו להיות זכר, והדר פריך בגמ' ומי מהני רחמי אפי' בתוך מ"ם יום האמר ר' יצחק ברי' דר' אמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וא"כ הוי כמו שהולד כבר נוצר והוי תוך מ"ם יום כמו לאחר מ"ם יום וע"ז משני כשהזריעו שניהם בבת אחת ולכך מהני רחמים להיות ואין בזה משום שינו כלל:

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים בו' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכו' כתב הרמב"ם יולדת אפי' לא ראתה דם טמאה כנדה בין ילדה חי בין ילדה נפל ולאחר שטבלה דהיינו אחר זיי"ן לזכר וי"ד לנקיבה הרי הדמים שראתה אח"כ ל"ג לזכר וס"ו לנקיבה דם טוהר ומותרת לבעלה והרי היא בכל ימי טוהר שלה כטמא שטבל ולא העריב שמשו וכו' ודוקא אם טבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה אבל אם לא טבלה כל דם שתראה אפי' בתוך ימי טוהר הרי הוא כדם נדה ומטמא לח ויבש שלא תלה הכתוב בימים לבד אלא בימים וטבילה ועיי"ש, ובאמת דלא נזכר שום טבילה בכתוב דכתיב כימי נדת דותה תטמא, והרי נדה (בעצמה שצריך טבילה לא כתב קרא בהדיא ועי' בתוס' יומא דע"ח, חגיגה די"א, וביבמות דמ"ז שכתבו מקור לטבילת נדה, ועי' בבעתוס' בפ' זו ע"ש) ולפענ"ד רמז נכון אמרתי בזה בפסוק תשב "בדמי טהרה בכל" הראשי תיבות עם הסופי תיבות מהנך ג' תיבות "בדמי טהרה בכל" נוטריקון בטבילה:

אשה כי תזריע וילדה זכר נלפענ"ד לפרש עפי"מ דאיתא במס' תענית אצל מר עוקבא ואשתו כשברחו שלא לבייש את העני והיתה יכולה אשתו לעמוד על רגלי' בכבשן ומר עוקבא לא הי' יכול לעמוד על רגליו והי' מוכרח לעמוד על רגלי', ואמר שם הטעם כי זכות הצדקה של אשה גדולה משל איש דאשה דרכה ליתן לעני מאכלים שהעני נהנה מיד משא"כ איש דרכו ליתן לעני מעות ואין העני נהנה מיד ועיי"ש, וידוע דנקיבה בחינת מקבל וזכר משפיע והנה תולדותיהן של צדיקים מצות ומע"ט וזהו שאמר אשה כי תזריע היינו שתתן צדקה כדכתיב זרעו לכם צדקה, וילדה היינו המצוה תיכף בזריעה שהעני נהנה מיד ולכך וילדה זכר בחינת משפיע כמו באשת מר עוקבא שע"י מצותה הייתה משפיעה עליו ומצלת אותו:

ב) ובדרך הלצה מנהג הנשים שאין להם בנים כותבים ס"ת לזכר עולם ובאמת המצוה הי' עדיף לחלק המעות לתלמידי חכמים לחזק אותם לת"ת או להשיא בת עני בן טובים והא ראי' דמוכרין ס"ת בשביל הנישואין כו' וזה שאמר אשה כי תזריע שתתן צדקה וילדה זכר דהוי לה כמו שילדה זכר:

ארבעים יום קודם יצירת הילד מכריזין בת פלוני לפלוני במס' סוטה ב' ונשאלתי למה אמר בת פלוני לפלוני דהי' צ"ל בת פלוני לבן פלוני או צ"ל פלונית לפלוני, והשבתי עפי"מ דאיתא בן שמנה עשרה לחופה ואיתא בגמ' בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה וכתבי שם בתוס' דההכרזה היא ביצירת החתן, וא"כ אם החתן נוצר צריך הכלה להיולד חמש= שנים אחריו ולכך שפיר ניחא שמכריזין בת פלוני שתיולד לאח"ז לפלוני הנולד כעת ועיין במהרש"א:

א"י כי בנקיבה דאסור להמתין עד שתבגר וע"כ דצריכין לקדשה בקטנותה או בנערותה והרי אז עיקר המקדש הוא אבי' והכסף קידושין הם שלו, אבל בזכר עיקר הוא החתן דאין לאב רשות לקדש את בנו וע"כ שפיר תלה בשניהם שתלוין הקידושין ולדבר הזה העיר אותי ידידי החסיד המנוח ר' הירש ליב זונרייך ז"ל:

א"י עפי"מ דאיתא דצריך לישא בת ת"ח וגם איתא הנותן בתו לע"ה כאלו כופתה לפני הארי הרי דבעיקר הקידושין צריכין לדקדק על החתן שיהי' ת"ח גם על אבי הכלה, ולכך שפיר דמכריזין על הנך שניהם שצריכין לדקדק עליהם דומה בדומה:

ארבעים יום קדם יצירת הולד מכריזין כת פלוני לפלוני עוד גירסא אחרת שם בכל יום ויום מכריזין בת פלוני לפלוני בית ושדה פלוני לפלוני, ונ"ל דע"כ הפירוש דבכל יום ויום מכריזין בת פלוני לפלוני וכן בית ושדה דעל כל דבר מכריזין מקודם היינו פעם אחת ולא בכל יום ויום על דבר אחד, והא דאמר בכל יום ויום היינו דבכל יום ויום איכא זיווגים אחרים ובתים ושדות אחרים להכריז עליהם, ולפי"ז ע"כ החילוק בין שתי הגירסות הראשונה הוי הכרזה כל ארבעים יום על זיווג אחד, ולגירסא ה"ב אין הכרזה רק פעם אחת לכל זיווג, ומופלג אחד הקשה אותי הא יש לפרש ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין היינו נמי פעם אחת באותן ארבעים יום והיינו בתחלת הארבעים, והשבתי לו דא"כ הי' צ"ל יום ארבעים קודם יצירת הולד ומדאמר ארבעים יום הפירוש הוא ע"כ על כל יום ויום דוגמא לדבר שלשים יום לפני הפסח שואלין ודורשין. ולכאורה צריך להבין לגירסא דארבעים יום למה צריך הכרזות של ארבעים ימים וגם באיזה סברא פליגי דלגירסא השני סגי בפעם אחת כנ"ל, אמנם נ"ל עפי"ד הגמ' ברכות הבאתי לעיל דבכל מ"ם יום יכולין להשתנות ע"י רחמי מנקיבה לזכר ולכך שפיר מכריזין בכל המ"ם יום מחדש דהא לא נוכל לסמוך על ההכרזה דאתמול דשמא יבקש רחמים שתהי' ב"ז, ומעתה י"ל דהנך שתי הגירסות יפלגו בדברי הגמ' ברכות והיינו דגירסא הא' דמכריזין מ"ם יום סובר כתירוץ הא' דמס' ברכות דבתוך מ"ם יום יכולין להשתנות ולכך צריך הכרזה חדשה בכל יום:

אבל גירסא השני דבכל יום ויום מכריזין וע"כ דאין מכריזין רק פעם אחת וכנ"ל, סובר כמסקנת הגמ' דגם בתוך מ"ם יום לא מהני רחמים רק בשהזריעו שניהם כאחד ולכך סגי בהכרזה פעם אחת ודוק:

מדרש תנחומא הקב"ה נשבע לאברהם אבינו על זרעו שלא ילכו לגיהנם אבל אם יהיו פושעים ואפיקורסים אז ירמוז למלאך הממונה למשוך ערלתו ע"כ, משמע אבל אם לא נמשך ערלתו ניצל ע"י מצות מילה והנה בפשטות י"ל דלא בשביל זכות המילה ניצל מגיהנם רק הקב"ה הבטיח לאברהם שהי' זכותו גדול כל כך דבזכותו זרעו לא ילכו לגיהנם, ואברהם אבינו בחסדו הגדול ילך לגיהנם לראות אם אין שם מזרעו ומנאי ידע להכיר אם הם מזרעו או לא רואה אם הם נימולים, אז מציל אותם דמסתמא מזרעו הם, וא"כ גם פושעים ואפיקורסים הלא המה נימולים מקטנותם וא"כ יקח אברהם גם אותם מגיהנם ע"כ ירמוז הקב"ה למלאך הממונה למשוך ערלתם ואז אברהם לא מכירם והבן - עוד נ"ל עפי"ד הרמב"ם שחשב י"ג עקרים שצריך כל איש מישראל להאמין בהם והם עיקר היסוד לדת היהדות אבל אם אפי' יאמין בכולם חוץ מאחד מהם הרי הוא אפיקורס, והנה מעלת מצות המילה ידוע שנכרתו עלי' י"ג בריתות ולמה דוקא י"ג אך י"ל כנגד הי"ג עקרים ואז יהי' הסימן ניכר דמי שהוא מהול מסתמא מאמין בי"ג עקרים ושפיר איכא סימן דאם מהול אינו אפיקורוס ובעבור שיש אפיקורסים שנימולים ע"י אביהם ובגדולתם פקרו ע"כ הקב"ה ירמוז למלאך למשוך ערלתם ושפיר נשאר הסימן מילה שאינו אפיקורסים להצילם:

אדם כי יהי' בעור בשרו לנגע צרעת בתו"כ דרש אדם אפי' קטן יהי' לאחר הדיבור ולא קודם הדבור דנגע קודם הדבור אינו מטמא ע"כ וכתב בס' פני מבין מהגאון ר' נתנאל הכהן פריד זצ"ל אבד"ק אויוואראש להמשיך ב' הדברים יחד עפי"מ שמקשה בשאילת שלום לדברי הר"ן נדרים ז' דכל המומין נתרפאו במתן תורה איך משכחת נגע קודם הדבור ואע"ג דבחטא העגל חזרו למומם הם שפיר באמת טמאים דזה ל"ה קודם הדבור רק לאחה"ד, ונראה דתורה נקרא קנין ועיין במשל"מ ה"ל מכירה ואין קטנים יכולין לקנות והמה לא קבלו התורה ובמתן תורה דנתרפאו דוקא הנך שמקבלין תורה, אבל לא זה שלא יוכלו לקבל וא"כ משכחת נגעים שקודם הדבור אצל קטנים וא"ש המשך הדברים מהתו"כ הנ"ל, אדם אפי' קטן ושפיר יוכל לומר שקודם הדבור אינו מטמא והבן היטב כי ב"ה דבר נפלא הוא עכ"ל, ולפענ"ד לא עמדתי על דעתו הרחבה ואתו הסליחה דדוחק גדול מאוד לומר דרק הגדולים נתרפאו ולא הקטנים ועוד איך אפשר לומר דלגבי הקטנים שאין יכולין לקנות לא מהני להם הקבלת התורה, דהנה הקדמונים הקשו בהא דאמרינן בגמ' בכמה מקומות דכל אדם מושבע ועומד מהר סיני והלא קיימ"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו, ותירצו דכל הנשמות העתידים להוליד היו בשעת מ"ת ומהני להם השבועה וע"כ דהכוונה שמהני להם הקבלת התורה עם השבועה אפי' להנשמות בלבד, ועפי"ד הגאון הנ"ל אם נאמר דלגבי הקטנים ל"מ נתינת התורה שהיו כבר בעולם בגופן ונשמתם ואיך מהני להנשמות בלא הגופין טרם שנולדו והוא תמוה עצומה:

אדם כי יהי' בעור בשרו הקשו במפרשים למה נאמר לשון אדם ונ"ל עפי"מ דאיתא בכ"י לפרש זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו ע"י שעוסק בתורה ניצל מצרעת, והנה איתא בס' תורת משה דאדם מדרגה פחותה ושפלות כדאיתא בגמ' סוטה ה' דדרשו רז"ל אדם לשון שפלות אפר דם מרה ועיי"ש, והנה זה שיש לו נגע מסתמא הוא מבטל מת"ת דאל"כ הי' ניצל מצרעת כדברי הכלי יקר הנ"ל ולכך אמר אדם כי יהי' כו' והבן:

אדם כי יהי' בעור בשרו איתא במדרש וז"ל כיון ששמעו ישראל פרשה זו נתיראו אמר להם משה אל תיראו אלו לאומה"ע אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח והוא מדרש פליאה, ונ"ל עפי"מ שמביא בס' אוהב ישראל וז"ל איתא בספרי אדם כי יהי' בעור בשרו נגע צרעת בעור ולא בבשר גידין ועצמות, וכתב הרמב"ם שזה לא הי' דבר טבעי רק בדרך נס ופלא כי כשהי' ישראל שרוין על אדמתן והשכינה שרוי ביניהם והי' להם מדריגת נבואה אז הי' להם גם מדריגה זו, כשהי' אחד מזרע ישראל עושה איזה דבר רע ח"ו אז תיכף הי' נראה בגופו מראות הטומאה ודוקא בעור ולא בבשר ולא נראו מראות אלו בשום אומה ולשון ולא בבהמה חי' ועוף ע"כ בס' אוהב ישראל, והנה מובן מעצמו החילוק בין נגע לנגע דאם הנגע בבשר וגידין ועצמות אז הוא חולאת המודבקת למזיק לאחרוני וע"כ צריכין מאוד להתרחק ממנו, וגם מטעם זה מחוץ למחנה מושבו וצריך ליזהר המצורע ממאכלים המזיקים לו, אבל אם הוא רק בעור בלבד שבא רק לזכרון התשובה ושב ורפא לו כדברי הרמב"ם הנ"ל שפיר יכול לאכול ולשתות ולשמוח וזהו פירוש המדרש כיון ששמעו ישראל פרשה זו נגעים נתייראו שסברו דח"ו יהי' להם נגעים בבשר וגידין ועצמות שהיא חולי המזקת לו ולזולתו ואם ח"ו תהי' באחד ממשפחה כל המשפחה ח"ו בסכנה שלא תזיק לו אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומה"ע אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שלא יהי' לכם רק נגעים בעור ולא בבשר, ולא יזיק לשום אדם שהוא רק לזכרון התשובה ואדם כזה ודאי שמח לתקן מה שעיוות ודוק. ובדברינו הנ"ל יש לפרש המשך הכתובים אדם כי יהי' בעור בשרו שאת כו' והי' בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן כו' וראה הכהן כו' ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וטמא אותו ואם בהרת לבנה הוא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים, ובד"ה ועמוק אין מראה מן העור פירש"י לא ידעתי פירושו, והיינו שבאמת ביום שרואה נגע בעצמו ואין יודעין אם הנגע בעור בלבד ולא בבשר והנגע להזכירו לתשובה או שהנגע בעור בשרו הוא עמוק מעור בשרו והיינו שהנגע הוא גם בבשר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ואז הסימן אם שער בנגע הפך לבן ודאי הנגע הוא עמוק מעור בשרו וגם הבשר תחת העור חולי היא, ולכך הפך את שערה לבן נגע צרעת הוא וטמא אותו הכהן שהוא נגע עונש ר"ל ולא להזכירו לתשובה, ואם בהרת לבנה הוא בעור בשרו ועמק אין מראה מן העור דהנגע הוא רק על עורו בלבד ולכך שערה לא הפך רבן, וע"כ שפיר היא סימן שהבשר תחת העור הוא נקי ובריא אולם ולכך והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים כי בוודאי יעשה תשובה בימים האלה, ואז יראה הכהן ביום השביעי שנית אם כהה הנגע ולא פשה ודאי עשה תשובה וטהרו הכהן, ובזה מיושב למה בהסגר הראשון כתיב והסגיר הכהן את הנגע ואח"כ ביום השביעי אם הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית בהסגר השנית כתיב והסגירו קאי על האדם, ובהנ"ל מיושב שפיר דבפעם הראשון דמספקינן אם היא רק נגע המזכיר לתשובה וע"כ אין הנגע רק על העור בלבד ואינה מזקת לאדם, ע"כ חס הכתוב על כבוד האדם ולא תלה ההסגר על האדם עצמו רק על הנגע דאדם גדול הוא בודאי אפי' אם יש לו הנגע כזו וכדברי הרמב"ם הנ"ל, אבל אם חזינן דלא הלך הנגע בשבעת ימים הראשונים דלא עשה תשובה באלו הימים או דתשובתו לא מהני וחיישינן שהוא נגע עונש, ע"כ נפל האדם ממדריגתו ולכך כתיב והסגירו וקאי על האדם בעצמו והבן. ובזה יתורץ נמי קושית המפורשים הובא בנח"ק בד"ה אדם כי יהי' בעור בשרו הלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ולמה הכתוב הפך הסדר נגעי גופו ובגדיו וביתו, ובהנ"ל יתורץ היטב כיון דהכא מיירי בנגע על עורו ולא בבשר דהנגע הוא רק נגע המזכיר לתשובה ולא על עונש מש"ה שפיר הקדימו, וגם מיושב נמי מה שמקשים למה התחיל הפרשה של מצורע בלשון אדם ואח"כ הזכיר הפרשה בלשון איש ואשה משום דלשון אדם הוא חשוב. כמו שכתב אדם כי ימית באהל ודרשינן מזה אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ובנגע המזכיר לתשובה שייך רק באדם גדול, אבל להלן שיסופק בנגע עונש על לשון הרע או בנגע טבעי ע"כ מדבר בלשון איש ואשה והבן - ובענין דברי פירש"י שהבאתי בד"ה ועמוק אין מראה מן העור פירש"י לא ידעתי פירושו עיין בשפ"חובהרמב"ן ושאר מפרשים, ולפענ"ד לומר בזה דבר מושכלת עפי"מ שמביא בזה הבעתוס' בד"ה ועמוק וז"ל נמצא בתו"כ דלכך נאמר ועמוק אין מראה מן העור לגלות על קרא דלעיל שלא תאמר דהא כתיב לעיל עמוק מן העור אז הוא טמא אבל אם הנגע נשוה לבשר לא כו' וזהו כוונת פירש"י לא ידעתי פירושו והוי כמו שהי' כתוב בפירש"י להיפך, פירושו לא ידעתי, הא דכתיב ועמוק אין מראה פירושו הוא לא ידעתי כי בכ"מ מראה לבנה ודאי עמוקה מן העור אבל אם אינו ידוע אם עמוקה שנראה נשוה לבשר אז בעי הסגר ולא טמא והבן: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ויש לדקדק מל הכפל לשון דהי' סגי לומר בדד ישב מחוץ למחנה או לומר בדד מחוץ למחנה מושבו, ונלפענ"ד לתרץ עפי"מ שמקשה בס' יד יוסף בהא דאמר בערכין מפ"מ אמרה תורה דמצורע ישב בדד מחוץ לג' מחנות בשביל שהוא הבדיל ע"י לשה"ר בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ולכך גם הוא יבדל, והקשה בס' יד יוסף דלמה הוצרך לטעם זה הלא בלא"ה מצורע הוא חולי המדבקת ומזיק לאחרים מש"ה צריך לישב בדד ותירץ דבאמת איכא מצורעת טבעי שהיא חולי המדבקת אבל איכא עוד מצורע הבא בשביל עונשין של לשה"ר וכדומה דאז אינו מזיק רק למי שעשה עבירה ולא לזולתו, ומש"ה שפיר מקשי הגמ' על מצורע ענשיי למה ישב בדד הא הך מצורע ענשיי אינה חולי המזקת וע"ז משני הגמ' שפיר משום שהוא הבדיל ע"כ, ועפי"ז נלפענ"ד לומר דמצורע טבעי עם מצורע עונשיי נמי אין יכולין לישב ביחד משום דמצורע טבע יכול להזיק להמצורע עונשיי שיהי' לו ג"כ חולי המדבקת וכמובן, ועפי"ז נ"ל כיון דבאמת אין יכולין להכיר בין מצורע טבעי בין מצורע עונשי ולכך כל שני מצורעין אסורין לישב ביחד אפי' במקומם מחוץ לג' מחנות, ומעתה שפיר מתורץ הכפל לשון דאי ל"ה אמר רק בדד ישב מחוץ למחנה הו"א דמחוץ למחנה יכולים לישב מצורעים הרבה ביחד, וע"כ אמר הכתוב עוד הפעם מושבו והיינו דגם במושבו מחוץ למחנה גם שם ישב בדד ולא עם מצורע אחר ביחד וכנ"ל, ומאי מאוד יתורץ בזה קושית רבינו הגאון הר"ר יונתן זלל"ה על הגמ' דפריך על הנך ד' מצורעים שהיו יושבים פתח השער מי המה ומשני שהם גחזי ושלשה בניו, ומקשה הגאון דלאיזה נפ"מ פריך הגמ' מי המה יהיו מי שיהיו ועיי"ש בס' אהבת יונתן פ' מצורע מה שתירץ בט"ט, ועפ"י דברינו יתורץ היטב כיון דלפי משמעות הקרא מוכח דהנך ארבעה מצורעים היו יושבים כולם ביחד בפתח השער ולא שמרו זה מזה וקשה דלמא הי' אחד מהם מצורע טבעיי ואחד מצורע עונשיי ואסורין לישב ביחד מש"ה פריך הגמ' מי המה אשר היו מותרים לישב ביחד ולא חיישי שיזיקו זה לזה בחולי המדבקת. ע"ז משני הגמ' בט"ט שהיו גחזי ובניו אשר נתקללו מפי אלישע דהי' קללה אחת לכולם מש"ה לא היו חוששין ודוק היטב:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה