אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת שמיני

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת שמיני

על פרשת צו

קח לך עגל בן בקר לחטאת בבעתוס' הקשו, למה כתב לך הי' לו לומר קח עגל כמו גבי העם עוד הקשה למה צוה לו עגל לחטאת הלא חטאת של כהן משיח הוא פר, עוד יש להקשות למה אצל העם לא צוה עגל לחטאת רק שעיר עזים לחטאת ועגל לעולה ובאהרן עגל לחטאת דייקי, ונ"ל עפי"מ שהקשה בשפ"ח דלמה לקח אהרן עגל לחטאת הא אין קטיגור נעשה סניגור כמו שפירש"י בפ' חקת, והנה באמת קושיא זו לק"מ דהא אהרן הי' ירא שלא יהרגו אותו ולא יהי' להם תקומה וגם איתא בבעתוס' פ' תשא דאהרן הי' עושה עבירה לשמה בכל עשיותיו ולכך לא שייך לגבי אהרן לומר אין קטיגור נעשה סניגור, ואדרבה אמרינן בגמ' גדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה רק אצל כפרתן של ישראל הוא דשייך סברא זו דאין קטיגור כו', ולפי"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל דלכך אמר הכתוב קח לך דייקי עגל לחטאת דאצלך לא שייך אין קטיגור כו' אבל בישראל לא יקח עגל לחטאת דבהם שפיר אין קטיגור והבן - עוד י"ל דמש"ה באמת לא אמרה התורה לאהרן שיקח פר כמו בכ"מ דחטאת של כהן משיח הוא פר בכדי להראות דאהרן נקי מחטא ואדרבה עשה עבירה לשמה מש"ה יכול ליקח עגל כנ"ל דלא שייך אין קטיגור, אבל אם הי' לקח פר הי' אמרינן דגם אהרן נאחז בסבך העגל גופי' אבל ע"י שלקח עגל מוכח דלא חטא בעגל כלל, בהעבירה לשמה שעשה נהי דעשה מצוה בהצלת ישראל מכ"מ בחד צד הי' קצת עבירה לכן סגי בעגל לכפר וזה שאמר קח לך כמו להנאתך ולטובתך דהכל יודעין שלא חטאת בעגל:

ואל בני ישראל תדבר לאמור היינו שצווה משה לאהרן שאהרן יאמר לישראל קחו שעיר עזים וגומר, וקשה דלמה לא צוה משה רבינו בעצמו לישראל שיקחו שעיר עזים, ונ"ל די"ל הטעם דכמו שע"י דיבורו של אהרן שאמר לישראל להביא זהב לעגל שנעשה עפ"י דיבורו חטא העגל, כמכ"נ הצריך הקב"ה לאהרן שהוא יאמר בעצמו לישראל שבשליחותו יקחו שעיר עזים לכפר ואתי דיבור ומבטל דיבור:

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ד' לאמור בקרובי אקדש כו' פירש"י היכן דיבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך עכ"ל, יש לדקדק לפי ענותנותו של משה איך אמר סבור הייתי או בי או בך משמע שהי' דעתו מתחלה שהיא גדול מנדב ואביהו וגם בהא שאמר או בי או בך ודימה א"ע לאהרן, ואע"ג שבאמת כן הי' כדאמרינן הוא משה ואהרן מלמד ששניהם שקולים הם מכ"מ משה רבינו מענותנותו הי' לו להחזיק לאהרן גדול ממנו, וביותר תקשה אמאי שינה משה רבינו מלשון הקב"ה שאמר ונקדש בכבודי ודרשינן במכבודי ולמה משה לא אמר במכובדי רק בקרובי: אמנם נ"ל עפי"ד הגמ' במס' ברכות בר' יוחנן ב"ז ששאלה לו אשתו וכי רחב"ד גדול ממך אמר ריב"ז הוא דומה כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך, והנמשל מובן דהעבד יותר קרוב לבוא לפני המלך בכל עת שיצטרך יותר מהשר אע"ג דבמדריגה השר חשוב יותר ממנו, ובזה מתורץ היטב הטעם ששינה משה רבינו מלשון הקב"ה די"ל החילוק בין במכובדי לקרובי דקרובי הוא על דמיון עבד שהוא קרוב לבא תמיד לפני המלך אבל לשון מכובדי שייך על שר המכובד יותר מהעבד. ולכן משה רבינו מרוב ענותנותו אע"ג שידע מעלתו שקיבל התורה מהר סיני והי' ארבעים יום במחיצת הקב"ה מה שלא זכה לזה שום בן אדם, מכ"מ לא רצה להחזיק א"ע למכובד כשר לפני המלך רק בקרובי שלא רצה לומר על עצמו במכובדי ע"כ שינה לומר בקרובי דמשמע רק לשון עבד וכנ"ל, ובזה יובן למה אמר משה רבינו סבור הייתי או בי או בך דלא משמע רק אחד ימות כיון דבאמת הרי מתו שנים, וגם הלשון שאמר הקב"ה ונקדש במכובדי נמי משמע שנים וא"כ הי' משה רבינו צ"ל לאהרן סבור הייתי שאנחנו אני ואתה נמות, ובהנ"ל יובן שפיר שלא רצה לכלול א"ע עם אהרן ויצטרך לומר גם על עצמו לשון מכובדי ע"כ בשביל שאמר הוא אשר דבר ד' לאמור בקרובי אקדש, ע"כ חלק א"ע ואמר או בי היינו בקרובי או בך והיינו במכובדי שמשה רבינו הי' סבר דמה שאמר הקב"ה במכובדי אמר כן רק בשביל אהרן שכלל את משה עם אהרן ומענותנותו חלק א"ע מאהרן בלשון בקרובי וכנ"ל והבן:

קרב אל המזבח פירש"י וז"ל שהי' אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, ונראה לי עפי"מ שקרה עוד בילדותי בעיר זאבלטוב אחר ששבק לן חיים ידידנו הרה"ג בתורה ויראה החסיד המפורסם כש"ת מוהר"ר אלתר פערילס ז"ל, ותמיד הוא הי' המקרין את התקיעות בר"ה והי' זקן מופלג וכשהלך לעולמו אז הרב המאה"ג הצדיק המפורסם בנש"ק כמוה' הר' אברהם יהושיע העשל שליט"א האבדק"ק הנ"ל כיבד אותי להיות המקרין במקום הרב הנ"ל, והייתי ממאן לקחת הכיבוד הנ"ל במקום הרב ר' אלתר הנ"ל כי הייתי עוד צעיר לימים ובוש אנכי במעשי להיות במקום הרב הנ"ל ובפרט כי אינו יודע שום כוונת התקיעות ואמר לי הרב המאה"ג שליט"א דאיתא בס' בית אהרן בענין חנוכה איך צריך האדם ליבוש את עצמו שהולך לעשות מצות הדלקת נר חנוכה ואינו יודע שום טעם וכוונה אשר החכמים הגדולים תקנו המצוה בשורש הקדושה למעלה בחכמה העליונה ואנחנו אין יודעין מאומה לא תיקון ולא שורש ולא שום טעם ואוי לאותו בושה וכלימה אבל באמת אם אדם שאינו יודע מאומה לקיים את המצוה בבושת פנים אז הבושה זו בעצמו הוא עבודה חשובה לפני המקום, וסיים הרב המאה"ג שליט"א אלי ובזו כוונת הבושה אשר לך בכח זה לך להיות מקרין ע"כ, ובזה יובן היטב כוונת פירש"י הנ"ל כי באמת אהרן אע"ג דמסתמא למד אותו משה רבינו סוד העבודה עכ"ז הי' נבוך בדעתו איך נפש שפילה ונמוכה ילך לעשות עבודה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, והי' בוש וירא לגשת כי עבודה לפני הקב"ה נאה לפני מלאכים שרפים ואופנים שדעתם גדולה ורחבה ולא לפני בשר ודם קרוץ מחומר אמר לו משה למה אתה בוש אדרבה לכך נבחרת כי היא העבודה האמתית לילך בבושה לפני המקום ב"ה - וי"ל עוד דלשון בוש הוא לשון עכבה לשון בושש משה ובא ולכך שאל אותו למה אתה מעכב אדרבה לך בזריזות עם כח הבושה זו כי לכך נבחרת והבן (ועיין בסה"ק נועם אלימלך פ' זו שביאר כן):

וכפר בעדך ובעד העם הקשו בבעתוס' וז"ל צ"ע הרי קרבן זה לא בא אלא בשביל אהרן וקרבן העם נאמר בסמוך וא"כ למה נאמר כאן וכפר בעדם ע"כ ועיי"ש ונ"ל כיון שהביאו לאהרן לאותו חטא וא"כ גם החטא של אהרן נמי יחול עליהם, אך כאשר נתכפר אהרן גם חטאם שהיו מביאים אותו לידי החטא נמי נתכפר, אבל מה שחטאו הם בפני עצמם צריכין כפרה בפ"ע לכפר בעדם ואשמעינן בזה דאם אחד גורם לחבירו לעשות עבירה וחבירו עשה תשובה נמחל החטא גם להגורם, אך י"ל הלא אע"ג דעשה תשובה מכ"מ עדיין נשאר שוגג כי הא דאמרינן בגמ' דממזיד נעשה שוגג וצ"ל דלהגורם רק הקל מעליו החטא במקצת, אפס בהא יש להסתפק אם החוטא עשה תשובה מאהבה דנעשה לו מעבירות זכיות וא"כ המחטיאו זוכה אותו במצוה אם יש חלק להמחטיא גם בזכות המצוה שנעשה על ידו, ואפשר דמחסדי השם חושב גם להמחטיא זכות בהמצוה וזה שאמר הכתוב ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו - (א"ה ובזה א"ל הפי' בגמ' שאם עשה תשובה ולא עוד אלא שמוחלין לכל העולם וכו' - והיינו הגם שהחטיאו לעבירה וא"ש אכן זה דווקא לישראל ועיין) (והגם שמבואר בגמ' הרז"ד לנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל טלה שצריך כפרה - מ"מ אי"ל היינו דווקא דבר רשות, אבל אם באמת עשה מצווה ל"ש זה, ובזה אי"ל דברי אור החיים פ' ויחי ד"ה ואתם חשבתם כי שם ביוסף ג"כ הי' נתהווה דבר מצווה ודו"ק ע"ש ועי' בתורת משה מהחת"ס פ' מטות): ויקריבו בני אהרן את הדם אליו הנה הפנ"י העיר שיש לדקדק למה בחטאתו של אהרן נאמר ויקריבו ובעולתו נאמר וימציאו גם בקרבן העם נאמר וימציאו ועיין בפירש"י שמפרש וימציאו לשון הושטה והזמנה, עונ"ל דיש לחלק ולומר דלשון ויקריבו משמע שהקריבו אליו ממש והי' הם עושין ההולכה אבל וימציאו כפי"מ שפירש"י לא הקריבו אליו רק הזמינו והושיטו לו שיוכל ליקח בעצמו וכתב הבעתוס' בד"ה קרב אל המזבח וז"ל שהי' השטן מראה לפניו דמות עגל והי' ירא שאינו ראוי לעבודה אמר לו משה קרב אל המזבח אל תירא כי בך בחר ד' ע"כ, ונ"ל דלא בשחיטה לבדו הראה לו השטן דמות העגל בכדי שיתרשל אהרן בעבודתו רק גם בשאר עבודות רצה השטן להתרשל לאהרן, שהראה לו דמות העגל להראותו שאינו ראוי לעבודה שמא יפגום באחד מ"ד העבודות, ובשחיטה שהוא תחלת עבודה אימץ משה רבינו את אהרן כדברי בעתוס' הנ"ל וכשבא לעשות עבודה השניי' קבלה והולכת הדם שוב בא השטן ושוב נתרשל וירא לגשת ע"כ ויקריבו בני אהרן את הדם אליו ממש והם אימצו אותו בעבודתם ובזריזותם שיטבול אהרן את אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח לעשות עבודה ה"ד, וכ"ז בחטאתו דוקא שהי' עגל הוא דנתרשל אבל בעולתו שהי' איל וכן בקרבן העם בזה לא נתרשל ע"כ שפיר נאמר לשון וימצאו היינו הכנה והזמנה שיוכל ליקח בעצמו, ואפשר דזה הוא כוונת פירש"י חטאתך עגל בן בקר ואת עולתך פירש"י איל למה צריך לפרש, רק דרש"י בא לתרץ דלכך נאמר ויקריבו בחטאת לפי שנתרשל אבל בעולה כתיב וימציאו דשם לא נתרשל, וכתב רש"י הטעם דחטאתך הי' עגל אבל עולתך הי' איל והבן, ובחטאת העם אע"ג דהי' נמי עגל מכ"מ לאחר שהקריב חטאתו וכבר נתכפרה לה' שליטה להשטן להתרשל לאהרן והבן:

ויקרב את המנחה כתב בבעתוס' וז"ל ויקרב את המנחה ואח"כ וישחט את השור ואת האיל לשלמים וצ"ע כי אין זה כסדר הצווין בתחלה נאמר ושור ואיל לשלמים והדר ומנחה בלולה בשמן ע"כ והניח בצ"ע - ולולא דמסתפינא הי' נ"ל לתרץ עפי"מ דאיתא וימלא כפו ממנה פירש"י היא קמיצה ופירש בשפ"ח וז"ל דאל"כ למה נשתנה מנחה זו ממנחת דורות שבפ' ויקרא, יותר מעולה דעולת שעה הוא שוה לעולת נדבה שהוא לדורות ומנחת שעה אינה שוה למנחת דורות עכ"ל, ולכאורה קשה על השפ"ח הא שפיר י"ל דמש"ה נשתנו העולת שעה ממנחת שעה, דבעולת שעה גלי קרא ויעשה כמשפט ופירש"י וז"ל המפורש בעולת נדבה בויקרא הרי דגלי קרא דעולת שעה תהי' שוה לעולות דורות מדכתיב ויעשה כמשפט, אבל מנחת שעה דלא גלי קרא שתהי' שוה למנחת דורות שפיר י"ל וימלא כפו כפשוטו ואין זה קמיצה, ולכאורה היא קושיא גדולה, אך י"ל דדרשינן סמוכין מדסמוך מנחה לעולה מסתמא שוה לעולה דכמו בעולה גלי התורה ויעשה כמשפט לדמות לעולת נדבה הנאמר בויקרא כמכ"נ מנחה דסמיך לי' מדמינן למנחה שבפ' ויקרא דתיבעיא קמיצה ולכך דרשינן וימלא כפו היא קמיצה ומעתה מיושב קושית הבעתוס' הנ"ל די"ל דהקרבת המנחה הי' אחר הקרבת שור ואיל רק מש"ה הקדים הקרבת המנחה והסמיך לעולה בכדי לדרוש סמוכין מנחה לעולה, דכמו בעולה מדמינן לעולה הנאמר בויקרא כמ"כ מנחה מדמינן למנחה הנאמר בויקרא: באופן אחר נ"ל די"ל דהמנחה הי' בראשונה כמש"כ ויקרב את המנחה ואח"כ וישחט את השור ואת האיל לשלמים, והא דלעיל בצווי הקדים שור ואיל קודם המנחה כדי להסמיך המנחה לקרא כי היום ד' נראה אליכם, להראות בזה שגם המנחה שהיא המעט מכל הקרבנות נמי כדאי והגון לפני ד' להיות ד' נראה אליכם:

בפרש"י סבור הייתי או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים כו' מקשים העולם מנ"ל דגדולים היו דילמא שווים היו ואין חילוק אם נתקדש שם שמים על ידן או ע"י משה ואהרן - ונלפענ"ד עפי"מ שכ' בעיון יעקב במס' ב"ק על הקרא מפני הרעה נאסף הצדיק לכפר על עון הדור, דדוקא כשהצדיק לא הי' מוכיחן והיו שוגגין אז שייך שפיר לומר דנאסף הצדיק לכפר על עון הדור ונתכפרו במיתת הצדיק כמו קרבן משא"כ אם הצדיק הי' מוכיחן אין על הצדיק שום עון שימית להתכפר עליהם ומה גם כי אם היו מוכיחן א"כ המה מזידין, ואין קרבן מכפר רק השוגג ולא על המזיד וע"כ דמת הוא משום שלא יראה ברעה ע"כ, ועפי"ז שפיר יש להבין מה שאמר משה רבינו סבור הייתי או בי או בך ולא עוד אלא שהקדים א"ע לאהרן הרי שהחזיק א"ע לצדיק הדור וגם עוד יותר גדול מאהרן, וקשה היכן ענותנותו של משה רבינו, אמנם עפי"ד העיון יעקב שפיר י"ל דלא מטעם זה סבר משה רבינו שהוא ואהרן ימותו משום שהמה גדולי הדור רק משום שהם בידן להוכיח את ישראל, דמשה הי' מלך ואהרן כה"ג ומסתמא חטא העם מוטל עליהם שלא הוכיחו את העם כדבעי והיו העם שוגגין ולכך סבור שהם ימותו בכדי לכפר על העם אבל צדיקים אחרים שאין בידן להוכיחן אין צריכין למות להתכפר וכנ"ל, אבל עכשיו שמתו נדב ואביהו אע"ג דלא הי' בידן להוכיחן ע"כ דלא מתו בשביל להתכפר רק שלא יראה ברעה ולכך שפיר מוכח דהם גדולים כיון דחס הקב"ה על כבודן ולא על כבוד משה ואהרן:

וידם אהרן פירש"י קיבל שכר על שתיקתו הקשה בשפ"ח מה השמעינו דשתק אהרן דמה הי' לו לומר על גזירת המקום האם עם ד' יריב, ונלפענ"ד עפי"מ דיש לתמוה דאחר שמתו נדב ואביהו בא משה רבינו לנחמו במאי שאמר לו הקב"ה מכבר בקרובי אקדש, הרי אדרבה תגדל הפליאה למה המתין עד השתא לגלות דברי הקב"ה הרי הקב"ה אמר למשה לאמור והי' צריך לאמרו תיכף, וגם תמוה הא דאמר משה הוא אשר דיבר ד' לאמור משמע דהשתא הוא דהבין דברי הקב"ה אבל מתחלה לא הבין דברי הקב"ה כלל, אמנם נראה עפי"מ שפירש"י דמשה הי' אומר סבור הייתי או בי או בך א"כ לא ידע ששניהם ימותו רק הי' סבר או הוא או אהרן, וא"כ שפיר דלא הי' ידע למי ינחם בדברי הקב"ה אם לב"ב שלו או לב"ב של אהרן והשתא שמתו נדב ואביהו הבין דצריך לאמור דברי השי"ת לאהרן - ובזה יתורץ היטב קושיא גדולה מהא דאמרינן באבות ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו ואיך משה רבינו בא לנחם את אהרן בעוד המתים לפניו. ובהנ"ל יתורץ שפיר דהא באמת הי' קשה על משה רבינו שהי' כובש נבואתו ולא אמר תיכף את דברי הקב"ה שאמר לאמור בקרובי אקדש, וע"כ כדברינו הנ"ל משום שלא ידע למי יאמר וא"כ השתא שהבין דצריך לומר לאהרן שפיר אמר תיכף הדברים שלא יהי' כובש, ועפי"ז נבא לתרץ קושית השפ"ח הנ"ל דהנה במס' ברכות איתא כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה פירש"י בשמחה, וי"ל הטעם בזה כמו שכתב בספרים דהרבה פעמים נראה בחוש כמה טובות שנצמח מהם ח"ו רעות וכן רעות שנצמח מהם טובות וא"כ אין בן אדם יודע מה הם הטובות ומה המה הרעות, וע"כ צריך להאמין בד' ולבטוח בו שבוודאי הכל הוא לטובה וע"י אמונה זו אמונה הוא לשון המשכה (וכדאי' בס' אוהב ישראל על נח שהי' מקטני אמנה ע"ש דבר יקר) ממשוכין עליהם רק טוב ואפי' הרעה נתהפך לטובה, וזהו כוונת הגמ' כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה ופירש"י בשמחה כי יאמין דמסתמא הרעה היא ג"כ רק טובה והנה הכ"נ אצל אהרן שמתו בניו ר"ל והי' בזה רעה גדולה לאהרן והי' חושב שמתו בדרך עונש שחטאו הם או בשביל שהוא חטא ומכ"מ הי' שותק וקיבל באהבה את העונש, וא"כ מן הסברא הי' צריך להיות דאחר שניחם משה רבינו אותו בדברי הקב"ה שאמר מתחלה בקרובי אקדש א"כ נראה בחוש דלא מתו בשביל עונש החטא, רק אדרבה שהם מתו מיתת כבוד אשר נתקדש ית"ש על ידיהם דאין לך כבוד יותר מזה א"כ הי' אהרן צריך לשמוח שמחה גדולה שהוא לו לכבוד ולתפארת, ומכ"מ וידום אהרן כמקדם וא"כ מזה מוכח שגם בתחלה קיבל באהבה ובשמחה הרעה כמו השתא שידע שהוא טובה, וזה שפירש"י קיבל שכר על שתיקתו היינו על שלא שמח השתא בגלוי יותר מקדם, ובזה יתורץ היטב מה שהתעוררו המפורשים בפירשי' על שהקדים לפרש את המאוחר דמתחלה פירשי' על וידום אהרן ואח"כ מפרש הקרא בקרובי הנאמר מקודם, והיינו טעמא משום דלא נימא דלכך וידום אהרן משום דשמע ממשה רבינו שמתו מיתת הכבוד שנתקדש השם על ידן, והו"א דבתחלה קודם ששמע זאת ממשה בכה על צרת מיתת בניו ולכן הקדים רש"י וידום אהרן קודם הקרא בקרובי אקדש, להראות דגם מתחלה שסבר שמתו מיתת עונש נמי שתק וקיבל באהבה כמו השתא והבן: וימותו לפני ד' איתא בתו"כ שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים לכנוס שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם וא"כ מה לפני ד' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ, ר"ע אומר מתו בפנים שנאמר לפני ד' ומאי ויקרבו וישאום בכתנותם שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם והוציאום לחוץ, ומקשים בבעתוס' א"כ לר"ע נטמא המשכן דאיקרי אהל וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתן וכ"כ ומפתח אהל מועד לא תצאו, ובשלמא לת"ק י"ל שהמלאך דחפן לחוץ קודם יציאת נשמתן אלא לר"ע קשיא, ובצל"ח פסחים ד"צ בשם המג"א בס' זית רענן מקשה על כל כלי המשכן השלחן והמנורה ותירץ דפרשת טמאים בו ביום נאמרו אחר שהוציאו את נדו"א לחוץ, אך דלפי"ז תקשה א"כ איך נטמאו מישאל ואליצפן ומתרץ דטומאת מת כבר נאמר ובאותו יום הוא דנאמר טומאת אהל, וכתב בצל"ח דדבריו דחוקים ואמר וז"ל ולי נראה דבאותו שעה שנשאום מישאל ואלצפן לאחר שנשאום מקדש הקדשים אז נאמרו פרשת טמאים וע"כ הם נטמאו אבל האהל וכליו לא נטמאו למפרע עכ"ד הצל"ח, וקשה דאיתא בתו"כ ויקרא משה אל מישאל ואלצפן ואמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש ואמר בתו"כ מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם ע"כ ועפי"ד הצלח קשה למה לא נטמאו להם אלעזר ואיתמר דהא בשעת שהיו נדו"א בפנים עוד לא נצטוו:

ב) וכן ראיתי בבעתוס' מקשים על התו"כ הנ"ל דלמה הוצרך להוכיח מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים הרי בפירוש נאמר בתורה לנפש לא יטמא בעמיו, עוד הקשו הבעתוס' הא אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטים היו ומותרין לטמאות לקרובים ולמה לא נטמאו לאחיהם, וי"ל הא דקאמר בתו"כ מכאן שהכהנים אין מטמאין למתים היינו כהנים הדיוטים וביום משיחתם שיש להם דין כהנים גדולים ע"כ ועפי"ד הצל"ח חזרה קושית בעתוס' למקומה כיון דעדיין לא נצטוו למה לא נטמאו אלעזר ואיתמר לאחיהם:

ג) ולפענ"ד לתרץ קושית בעתוס' על התו"כ הנ"ל שהוכיח מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים הלא טומאת כהנים בפירוש נאמר לנפש לא יטמא ע"כ עפי"מ שהבאתי קושית הבעתוס' וזי"ר דלדברי ר"ע דמתו בפנים א"כ נטמא המשכן וכליו ולא מצינו שפסקו מעבודתן ותירץ בזי"ר דטומאת אהל נאמר אח"כ אבל טומאת מת כבר היו מצווין א"כ י"ל דזהו כוונת התו"כ מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים היינו שכבר נצטוו הכהנים בטומאת מתים מדלא טמאו אלעזר ואיתמר לנדו"א והבן:

ד) עוד נלפענ"ד לתרץ קושית הבעתוס' על התו"כ שכתב מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים דלמה הוצרך להוכיח מכאן הרי נאמר בפירוש לנפש לא יטמא וכנ"ל, דהא באמת צ"ל דגם אלעזר ואיתמר נטמאו באהל המת לפי"מ שפירש"י בפסוק ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם ומקשה בפירש"י למה נכנסו ותירץ דמשה נכנס עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת, ומסתמא נכנסו גם נדו"א ואלעזר ואיתמר וראי' מדלא כתיב אצל נדב ואביהוא שבאו אל אהל מועד רק ויקחו איש מחתתו ויקריבו לפני ד' וימותו, דמשמע דבשעה שיצאו משה ואהרן לברך את העם הי' נדו"א בפנים ועשאו הקטרת וימותו, ועיין במפרשים בשם המדרש והילקוט שנכנסו ארבעה חוטין שני חוטין לחוטמו של זה ושני חוטין לחוטמו של זה ומי גילה רז זה איך נשרפו, וגם משה רבינו שאמר למישאל ואלצפן קרבו שאו את אחיכם מנא ידע שנשרפו נדו"א בהיכל וע"כ דגם אלעזר ואיתמר היו בפנים וראו כל המעשה הנוראה ויצאו בצעקה החוצה, ובדרכנו נבין הא דדייק התו"כ מדלא אמר לאלעזר ואיתמר רק למישאל ואלצפן ע"כ דאין הכהנים מטמאין למתים הא י"ל דאלעזר ואיתמר לא הי' באותו מעמד ואסור להשהות הטומאה בקודש, ע"כ מיהר משה רבינו על מישאל ואלצפן להוציאן לחוץ ובאמת דגם אלעזר ואיתמר היו יכולים לטמאות להם, וע"כ כדברינו דאלעזר ואיתמר נמי היו בפנים והם גילו את כל זאת והי' יכול משה רבינו לומר לאלעזר ואיתמר להוציאן ומדאמר למישאל ואלצפן ע"כ דהם לא היו יכולין לטמאות להם משום דכהנים אין מטמאין, אך דלפי"ז תיקשי הלא בלא"ה נטמאו והיו יכולין ג"כ להוציאם אמנם מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם דכהן שנטמא מכ"מ אסור לטמאות שנית, ומעתה מיושב שפיר קושית הבעתוס' על התו"כ דלא יליף עיקר טומאת כהנים מהכא דהא נאמר בפירוש לנפש לא יטמא רק דיליף דאע"ג דכבר נטמאו מכ"מ אסורים לטמאות שנית והבן:

ה) אך לפי"ז קשה טובא למה רק מישאל ואלצפן באו לשאול איך לעשות הפסח למה לא שאלו גם אלעזר ואיתמר איך לעשות הפסח ונ"ל עפי"מ דאיתא בס' נפש יהונתן לתרץ קושית הבעתוס' הנ"ל על התו"כ דלמה לא נטמאו אלעזר ואיתמר לאחיהם דהרי היו כהנים הדיוטים, ותירץ עפי"מ דאיתא ביו"ד סי' שע"ג הא דמטמאין כהנים לקרובים לצורך קבורה דוקא וכתב שם בהגה"ה בשם תה"ד דלסברא זו אם מת בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום אסור לטמא לו, והרי כתב באב"ע פ' פקודי דיום שמיני למילואים הי' בשבת דכתוב ויערוך עליו לחה"פ וסידורו הי' בשבת ולפירושו נדו"א מתו בשבת ומש"ה ל"ה רשאים אלעזר ואיתמר לטמא להם שלא לצורך קבורה עכ"ל ומעתה שפיר י"ל דגם אח"כ ביום הקבורה לא טמאו א"ע רק מישאל ואלצפן שהתחילו וגמרו גם הקבורה. ולכך כיון דהגיע שביעי שלהם בע"פ כמבואר בגמ' א"כ הגיע שביעי של אלעזר ואיתמר ביום קודם ע"פ ולכך לא הוצרכו לשאול ודוק, ויש להקשות עוד מאחר דכלים שבהיכל נטמאו מי הי' מזה על הכלים דהא בעינן והזה הטהור על הטמא, אך י"ל דרק אלעזר ואיתמר נטמאו אבל אהרן לא נטמא דלא נכנס בפנים עד שהוציאו את נדו"א, עוד י"ל דלכך דוקא (מישאל ואלצפן) באו לשאול איך לעשות הפסח ולא אלעזר ואיתמר כיון דגם הם נטמאו וכנ"ל, דנהי דבשבת היו אסורין לטמאות לאחיהם כדברי הנפש יהונתן הנ"ל מכ"מ לאחר שבת היו מצוה לטמא לאחיהם לצורך קבורה, אי"ל דמישאל ואלצפן דחל שביעי שלהן בע"פ שפיר באו לשאול שיהיו שוחטין וזורקין עליהם ויאכל בערב אבל אלעזר ואיתמר שחל שביעי שלהן ביו"ט ממילא ידעו שלא יוכלו לעשות הפסח ולאכלו ע"כ שפיר לא באו לשאול כלל: ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצוף על אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת כו' לשאת עון העדה לכפר עליהם והפירושים רבו בזה, ויש להקשות עפ"י דברינו דאלעזר ואיתמר נטמאו ואיך משה קצף עליהם על שלא אכלו את החטאת כיון דידע שנטמאו לא יוכלו לאכול הקדשים וגם תיקשו דביותר הי' לו לקצוף על אהרן שלא הי' טמא הי' אהרון יכול לאכלו ולא הם, ובשלמא לפירש"י גם על אהרן הי' כועס אבל להמפרשים דרק על הבנים הי' כועס ולא על אהרן קשה אדרבה רק על אהרן הי' צריך לכעוס ולא עליהם אך י"ל עפי"מ שמקשים בבעתוס' בד"ה ואת שעיר דלמ"ד מפני הטומאה נשרפת כיון דשעיר של ר"ח הוא הי' לו ליקרב בטומאה דקרבנות צבור קרבין בטומאה, והנה י"ל לריה"ג דס"ל בר"פ השוחט ומעלה דטמא שאכל את הטמא פטור דא' אחע"א ועיי"ש, וא"כ שפיר נ"ל דמש"ה כעס דוקא על אלעזר ואיתמר שנטמאו הי' להם לאכלה אפי' בטומאה משום לכפר עון העדה כמבואר בקרא, אבל אהרן שלא נטמא שפיר הי' אסור לאכלה, וע"ז השיב אהרן וכי הם הקריבו דנימא שהקריבו בטומאה ויאכלו בטומאה אני הקרבתי והי' הכל בטהרה, רק דלאחר זריקה נטמא הבשר ולכך שפיר דנשרף ויש לדחות:

ויקרא משה אל מישאל ואלצפן בתו"כ מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים. שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם הקשו בבעתוס' הרי אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטים היו ולמה לא יטמא לאחיהם, ונלפענ"ד עפי"מ שכ' הפנים יפות בפ' חמור דכתיב אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כפל לשון אמירה מפני שהאזהרה הי' לדורות והו"א דבני אהרן בעצמם כיון שנלדו קודם מ"ת אין נוהג בהם דין אביו ואחיו, ע"כ צריך להשמיע דגם בבני אהרן בעצמם שייך קורבה ומותרים לטמא לקרוביהם עכ"ד, ומעתה י"ל דכ"ז לאחר שנצטוו טומאת כהנים בפ' אמור בכפל אמירה שפיר נשמע דגם בבני אהרן שייך קורבה אבל קודם שנצטוו בפ' אמור י"ל דמשה רבינו הי' חושש לומר דלא שייך בהם קורבה מטעם גירות, ולכך קרא למישאל ואלצפן ולא לאלעזר ואיתמר ועכ"פ שפיר דייק התו"כ דכהנים אסורין לטמא למתים דאל"כ הי' מצווה לאלעזר ואיתמר להוציאן - ועפי"ד יש להבין הא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע במס' סוטה לה יטמא ר' ישמעאל סובר רשות ר"ע אומר מצוה וקאמר שם בגמ' הטעם ועיי"ש, ועפי"ד התו"כ י"ל בזה דר' ישמעאל סובר כיון דמכאן נשמע הכהנים מטמאין למתים וקשה קושית התוס' הרי הי' אחים ואחים מותרים לטמא זל"ז וע"כ דמכאן נשמע דגם לאחים אסורים, ולכך בא לה יטמא לגלות היתר לקרובים שלא למילף איסור לקרובים מהתו"כ שלא טמאו אלעזר ואיתמר, אבל קשה דמהתם לא נוכל למילף איסור לקרובים משום דבני אהרן היו קודם מ"ת ודין גרים יש להם לא מיקרי אחים, אמנם י"ל דר' ישמעאל סובר דישראל יצאו קודם מ"ת מדין ב"נ ולא שייך בהם דין גרים ושפיר נשמע מהתם איסור לקרובים מש"ה בא לה יטמא רשות אבל ר"ע י"ל דסבר דין ב"נ יש להם ושוב לא נוכל למילף מהתם איסור לקרובים ע"כ שפיר אמר דלה יטמא מצוה - בדרך אחר קצת כיון דיליף מכאן דכהנים אסורין לטמא למתים למה הצריך לפרש בפ' אמור פעם שנית אמנם י"ל להתיר לקרובים, וקשה הי' לומר רק היתר לקרובים בלבד ולא איסור לרחוקים אי"ל דאלו הוי אמר רק היתר לקרובים הי' אמרינן דהוא רשות ע"כ שפיר נאמר אסור לרחוקים ונשמע מן הדיוק דלקרובים מותר ולמה פירש עוד בפירש היתר לקרובים וע"כ למצוה - (אכן יש לעיין עדיין לפי"מ דאיתא בגיטין ד"ס דפ' הטמאים עם פ' הכהנים עי' ברש"י שם היינו פ' אמור, בו ביום נאמרה, וא"כ ממנ"פ אם נצטווה מקודם, א"כ ידע מרע"ה מהכפל לשון אמירה שגם בני אהרן מותרים, ואם לא נצטווה מקודם אמאי אלעזר ואיתמר לא הי' רשאין לטמא לאחיהם וכהנ"ל ועי'):

קרב אל המזבח איתא מדרש פליאה בפ' תצוה כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע למשה א"ל הקב"ה תורה שלי היתה ונתתי לך' ע"כ והוא תמוה, ונ"ל עפי"מ שפירש"י בפסוק הנ"ל שהי' אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת עכ"ל, ואמרתי לפרש עפי"מ דאיתא משום דסירב משה בשליחות המקום בסנה נענש שניטל הכהונה ממשה וניתנה לאהרן, והטעם שמשה רבינו מיאן בשליחות נמי שהי' בוש וירא ללכת בשליחות גדולה לפדות את ישראל שהי' סבר שאינו ראוי לזה, וע"כ אמר לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת בשביל שהייתי בוש ניטל ממני וניתנה לך ואם גם אתה תעשה כן יטול השי"ת גם מאתך ויתנה לאחר, ובזה יובן מדרש הנ"ל כמין חומר דכשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע למשה שהי' מתחרט על מה שהי' בוש וסירב בשליחות המקום כי ראה ענשו שניטל ממנו הכהונה הגדולה וניתנה לאהרן, וע"ז שפיר אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתי' לך עפי"מ דאיתא לפרש משה קיבל תורה מסיני דקשה למה ביצימ"צ סירב ג' ימים ולא רצה ליטול גדולה לנפשו ולקבל את התורה הלך בלי עיכוב, ותירצו דלמד מסיני שראה הקב"ה בחר בקטן שבהרים ולכך שפיר בחר נמי במשה שהי' קטן שבישראל ולכך הלך תיכף, וזה שאמר לו הקב"ה שלא יתחרט על שסירב מתחלה מחמת עניוות שהפסיד בכה"ג ראה כמה הרווחת ע"י עניוות שלך תורה שלי היתה ונתתי' לך. אם לא היית בתחלה בעניוות שלך אע"ג שהי' לך הכהונה הגדולה לעומת זה לא הייתי נותן לך את התורה רק לקטן ממך וק"ל:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה