זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ
על פרשת שלח
אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע הנה איתא בס' ברכת שמואל לפרש הקרא ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו והקשה איש וביתו באו מיותר דכבר נאמר הבאים מצרימה, ותירץ עפי"מ דאיתא בילקוט בראשית בפסוק זה ינחמנו כשמכשף יודע שם האדם יכול לעשות לו כישוף, ולכן אביו של נח ידע שדור המבול היו מכשפים לכן לא קרא בפניהם נח בשמו אלא ינחמנו, ואיתא בגמ' קידושין תשעה קבין כשפים נטלו מצרים ואיתא בחולין ההוא איתתא דשקלא עפרא מתותי' דר' חנינא לעשות לו כישוף ולא מסתייע מילתא אמר לה אין עוד מלבדו כתיב. ופריך והא אמר ר' יוחנן למה נקרא שמו כשפים שמכחישים פמליא של מעלה ומשני שאני ר' חנינא דנפיש זכותי, ואיתא במדרש איש וביתו באו מקיש ביתו לאיש מה האיש היינו יעקב הי' צדיק גמור אף ביתו כולם הי' צדיקים גמורים, ולפי"ז יומשך הפסוקים ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה שמזכיר שמות השבטים וקשה הלא מצרים היו עיר שכולה כשפים ולמה הזכיר את שמותם דהרי אביו של נח נמי לא הזכיר שמו של נח. לזה בא הכתוב ומתרץ איש וביתו באו מקיש ביתו לאיש שהיו כולם צדיקים ואין הכישוף שולט בהם ולכן מזכיר את שמותם ע"כ, ולכאורה קשה דגם כאן שהיו הולכים לארץ ישראל שהיו שם הרפאים בני אלהים עזא ועזאל שהיו המקור של הטומאה לא הצריך הכתוב להזכיר את שמותיהם דאם לא ידעו שמותיהם לא יוכלו לעשות להם כישוף, לזה הקדים הכתוב דכשרים היו כמו שפירש"י אבל על יהושיע שהי' תלמידו החביב עליו יותר מגופו חשש עליו ביותר שלא ירצו להפגיע בו מחמת שהוא תלמידו ע"כ שינה בו את השם שלא ידעו את שמו והבן, וביותר י"ל עפ"י מה שהבאתי לעיל דלכל המרגלים היו להם עיבור השבטים ע"כ לא הי' ירא שיזיק להם כישוף דזכות השבטים יעמדו להם, חבל יהושע שלא הי' לו עיבור השבט כנ"ל ע"כ שינה את שמו והבן:
למטה אפרים הושע בן נון למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי יש לדקדק דלא הזכיר אצל אפרים את שם יוסף רק אצל מנשה ובפ' במדבר הזכיר שם יוסף אצל אפרים וקאי על שניהם, ומצאתי בבעתוס' שכתבו וז"ל כאן שקלי' יוסף למטרפסי' לפי שהוציא דבה הוזכר על מטה מנשה שהי' ממוציאי דבה ולא על מטה אפרים שלא הוציא דבה כו' ועיי"ש:
ולפענ"ד נראה עפי"מ דאיתא בשם האריז"ל דנשמת השבטים נתעברו במרגלים וזהו שאמר יוסף להשבטים מרגלים אתם (דבר זה כוון ידידי מחו' המופלג בתוי"ר רב אברהם מרדכי שטייער נרי' לדעת האריז"ל) והנה בבעתוס' בד"ה איש אחד כתבו דמשבט לוי לא הושלח מרגל לפי שלא הי' להם חלק בארץ, ולפי"ז ע"כ לדעת האריז"ל גם נשמת לוי לא נתעבר במרגלים וכמובן ולפי"ז תקשה א"כ ע"כ חסר מרגל אחד בלי נשמת עיבר השבט דהא הי' י"ב מרגלים, ורק י"א נשמת השבטים, ועפי"ז שפיר יובן כאן במרגלים דלא הוזכר יוסף אצל אפרים משום דיוסף הי' בגלגול שבט מנשה כי מנשה הבכור, אבל שבט אפרים שפיר נשאר בלי נשמת השבט וע"כ הוזכר שם יוסף רק במנשה ולא באפרים - ועפי"ז יובן התרגום יוב"ע כד חזא משה ענותנותי' דיהושע אמר יה יושיעך מעצת מרגלים ואינו מובן, אמנם עפי"מ שפירש"י בפ' בהעלותך בקרא והאיש משה עניו מאוד עניו שפל וסבלן דמשה רבינו ראה השפלות של יהושיע שנשאר בלי נשמת השבט, הי' משה רבינו ירא שמא ח"ו יוציא דבה דכל המרגלים הי' להם זכות השבטים שנתעברו בהם ולא כן יהושיע ע"כ התפלל עליו, ובזה יתורץ נמי קושית המפרשים דלמה לא התפלל משה על כל המרגלים רק על יהושיע משום דעל שאר מרגלים שנתעברו בנשמת השבטים אמר שע"י זכות השבטים ינצלו מרעה אבל יהושע שלא נתעבר בנשמת השבט ע"כ ביקש עליו, שוב מצאתי בנח"ק בשם האריז"ל דע"י תפלת משה רבינו נתעבר לוי ביהושע - מפי איש אחד שמעתי הא דאמר יוסף להשבטים מרגלים אתם כי מרגלים נוטריקון מאמי רחל גנבתם יתי לישמעאלים מכרתם:
עלו זה בנגב ועליתם את ההר דקדקו המפרשים דהי' צ"ל על ההר מה את ההר גם הא דכתוב ואת העם היושב עלי' מיותר דודאי צריכין לרגל רק העם היושב עלי' ולא לעם אחר, וגם הארץ אשר הוא יושב בה וכן הערים אשר יושב בהנה דנתן קרא סימן אשר יושב בה והערים אשר יושב בהנה הוא מיותר דודאי ידעינן דשלח לרגל מהות הארץ והערים היושבים בהם וגם למה בקרא האחרון השמנה היא אם רזה לא נתן שום סימן, ונ"ל עפי"מ דאיתא במס' גיטין נ"ז א"ל ההוא צדוקא לרבי חנינא שקורי משקריתו א"ל ארץ צבי כתיב בה כו' בזמן. שיושבין עלי' רוחא ובזמן שאין, יושבין עלי' גמדא ע"כ, וא"כ לפי"ז יש להקשות איך אמר משה רבינו שיראו את הארץ השמינה הוא אם רזה, הא י"ל אע"ג דהשתא יראו שהוא שמינה אין זה רק משום דכעת שעדיין אין ישראל יושבין עלי' היא גמדא ונתרבה הכח מכל הארץ אשר יהי' בכח להתרחב. ולכך היא שמנה, אבל אחר זמן שישראל ישבו בארץ שיתרחב ויתפשט הארץ תהי' רזה, אמנם עפ"י הנ"ל יתורצו כל הדקדוקים דלכך כתוב ועליתם את ההר כי משה רבינו רצה להראות להם הכח והמעלה של ארץ ישראל שהוא ארץ צבי ואע"ג שיתרבו ישראל כחול הים לא יהי' להם צר בא"י כי יתרחב ויתפשט הארץ וע"כ אמר עלו זה בנגב שהוא הפסולת שבא"י כמו שפירש"י מכ"מ תראו ועליתם את ההר שגם ההר יתרחב ויעלה, וזה ועליתם את ההר כמו עם ההר מש"ה בקרא האחרון השמנה אם רזה דקאי על תחלת הקרא וראיתם את הארץ דקאי על ועליתם את ההר, דהפירוש הוא שיתרחב ההר שיהי' רווחא ע"כ לא נתן בה שום סימן זמניות אבל בכל הפסוקים נתן בהם סימן דקאי על זמן דהשתא שאין יושבין בה והבן: א"י עפי"מ שמביא הגאון המקובל ר' יעקב עמדין זצ"ל במעמדות ליום ששי בד"ה ויאמר להם פרו ורבו וז"ל ואם תשאל אם לא חטאו לא היו מתים ואיך היתה מכולה הארץ כל בני האדם שיולדו כל ימי עולם, יש להשיבך שהי' העולם מתפשט ומתרחב כענין שכתוב הרחיבו מקום אהלך, וכזה אמרתי על הפסוק שנתברכו ישראל להיות כעפר הארץ וכחול הים וא"כ תיקשי איך מכילה ארץ ישראל את המתים מישראל אשר יתברכו כחול הים אבל התירץ הוא כתירץ הגאון הנ"ל דארץ צבי הוא, וזה שאמר הכתוב עלו זה בנגב והוא נגב של א"י ושמה עיר חברון שהקצוהו לקברים מתים, ותקשה איך מכילה הארץ הנגב המתים אשר יתרבו ברבות הימים אשר ירבו כחול הים ע"ז משיב ועליתם את ההר עם ההר שיתרחב הארץ הרבה וכנ"ל:
וישחטם במדבר הלשון הזה קשה מאוד לשון שחיטה אצל אנשים כמו בבהמה ונ"ל עפ"מ דאיתא בגמ' שבת מי שנולד במזל מאדים הוא שופך דמים או מוהל או שוחט או רוצח, והנה פרעה שאמר רעה נגד פניכם איתא שראה מזל מאדים לנגדם אבל הקב"ה הפכו למילה, וע"כ אמר משה רבינו אם יהרגם במדבר יאמרו וישחטם במדבר שראה ע"י המזל או מוהל או שוחט ואמר בלשון נקיי' נגד הרציחה:
באופן אחר עפי"מ דאיתא בגמ' עם הארץ מותר לנחרו בשבת שחל להיות ביוה"כ א"ל אמור לשחטו א"ל זה טעון ברכה והיינו שחיטה אבל נחירה אין טעון ברכה, והיינו כי בעבור שנאתו לעם הארץ לא רצה לאמור עליו לשון שחיטה שטעון ברכה ועם הארץ אינו ראוי לברכה, ולפי"ז ע"כ דבמקום שהוא מחמת אהבה שייך יותר לומר לשון שחיטה שטעון ברכה, ולפי"ז לפי"מ שפירש"י ואמרו מבלי יכולת בשביל ששמעו כי אתה ד' שוכן בקרבם ועין בעין אתה נראה להם בדרך חיבה ולא נתקה אהבתך מהם עד הנה, ע"כ יאמרו מבלתי יכולת כו' ולכך שפיר נאמר לשון וישחטם לשון חיבה שטעון ברכה: וזכרתם את כל מצות ד' פירש"י שמנין הגימ' של צצית שש מאות ושמנה חטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג ופירש המזרחי דדברי פירש"י אליבא דמ"ד יש אם למקרא דהוי צצית בשני יודין, והרמב"ן הקשה על פירש"י דצצית בחד יוד נאמר וע"כ מדחה את פירש"י וכתב דטעם הזכירה ע"י המצות צצית אל כל המצות הוא משום דתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד כו' ועיי"ש, ודברי הרמב"ן בזה תמוהים דהרי דברי פירש"י לקוחים מדברי המדרש רבה פ' קרח וכתירץ המזרחי דאזל למ"ד יש אם למקרא, והנה באמת י"ל דגם טעמו של הרמב"ן מרומז בדברי פירש"י בד"ה ועשו להם צצית דפירש"י שני פירושים, א' ע"ש הפתילים התלוין בה כמו ויקחנו בצצית ראשי ד"א ציצית ע"ש וראיתם אתו כמו מציץ מן החרכים ע"כ וי"ל דהנך שני פירושים בתיבת ציצית תלוין בשני הפירושים של רש"י והרמב"ן דאם נאמר וראיתם אותו כפירש"י את המנין תרי"ג וצריכין לחשוב השמנה חטין, שפיר הפירוש ציצית ע"ש הפתילים שצריך לראות את הפתילים היינו השמנה חטין ויזכור שע"י הפתילים בצירוף תיבת צצית המה תרי"ג וכנ"ל, אבל לפירש הרמב"ן שאין צריך למנין חטין כלל רק הזכירה אל כל המצות הוא ע"י מראה התכלת שדומה לים, אז שפיר צ"ל דהפירוש ציצת הוא לשון ראוי' והבטה כמו מציץ מן החרכים והבן:
ומעתה שפיר י"ל דגם הש"י ע"כ ידע טעמו של הרמב"ן וטעם הזכירה ע"י מראה התכלת רק מאחר דבעוה"ר אין לנו התכלת ובטל טעמו של הרמב"ן מש"ה מפרש רש"י טעם השייך גם לדורות שנזכור בכל מצות ד' ע"י המנין תרי"ג, ועפי"ז מיושב נמי קושית הרמב"ן על פירש"י שפירש המנין הוא הזכירה וחשב שמנה חטין והרי לב"ה אינו אלא שלשה חטין ומה"ת הקשרים אינו אלא שנים ע"כ, אבל לפי דברינו דהטעם של פירש"י הוא רק להבין טעם הזכירה על הזמן שאין לנו תכלת, וא"כ י"ל דבזמן בה"מ דעדיין הי' להם תכלת שפיר הי' סגי בג' חטין ושלשה קשרים דהא א"צ לזכירת המצות את המנין דיש זכירת המצות ע"י המראה תכלת, אבל אחר שבטל התכלת דליכא זכירה ע"י המראה וצריכין לבא לזכירות כל המצות ע"י המנין כפירש"י, שפיר י"ל דגם ב"ה מודו דבעי שמנה חטין וחמשה קשרים שתהי' הזכירה ע"י המנין והבן: