אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת בהעלותך

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת בהעלותך

על פרשת בחקותי

במדרש בהעלותך את הנרות זש"ה ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר בני היקר כמוה' יעקב נר"י אמר על המדרש זה עפי"מ דאיתא בפירש"י ויעש כן אהרן מלמד שלא שינה ותמהו בזה מאי רבותא דאהרן שלא שינה מהיכי תיתי שישנה, ואמר עפי"מ שמקשה באוה"ח דלמה לא צוה הקב"ה לאהרן על הדלקת המנורה תיכף ביום הראשון למילואים רק לאחר שהתקנא בם אהרן כי הוא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה, ועוד למה הוצרך הקב"ה כאן לצות שנית הא מצווה ועומד מפ' תצווה ועיי"ש, היוצא מדבריו דבאמת כבר ידע אהרן מצות הדלקה מפ' תצוה והכא נאמר שנית רק להודיענו קנאתו של אהרן בנשיאים, וצערו שלא זכה ליטול חלק ביניהם והתנחם הקב"ה לאהרן שלך גדול משלהם כמו שפירש"י והמדרש, ועיין בס' תורת משה בד"ה ויעשה כן אהרן דאהרן הדליק את המנורה תיכף מיום הראשון למילואים ואע"ג דעדיין לא נצטווה אופן הדלקה דבעי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות רק אחר הקרבת הנשיאים, מכ"מ אהרן הכהן כיון בזה לדעת העליון להדליק הנרות כולן אל מול פני המנורה מדעת עצמו, וזה שפירש"י ויעש כן אהרן מלמד שלא שינה היינו שהכתוב מעיד בזה שאהרן עשה כן מתחלה מדעת עצמו ולא שינה מדעת העליון, ועפי"ז יתורץ המדרש הנ"ל דקשיא לי' הא דנאמר בהעלותך את הנרות למה לא נאמר עיקר הציווי שידליק, אך באמת זאת כבר נצטווה מפ' תצוה והכא לא נאמר רק אופן וסדר ההדלקה וקשה הא זאת הבין אהרן מדעתו כמו שפירש"י מלמד שלא שינה כנ"ל, וא"כ למה צריך לצוותו ע"ז מתרץ המדרש זש"ה ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר דכך הי' מצוה ועושה ונוטל שכר טפי:

ב) ועפ"י דרכו אמרתי להבין קנאתו של אהרן בנשיאים והתנחומין של הקב"ה שלך גדול משלהם, והוא כי לכאורה תקשה למה אהרן קינא בנשיאים אטו הנשיאים לא הניחו גם לאהרן ושבטו להקריב קרבן בחנוכת המזבח כמוהם, ואם נאמר שלא ידע שהם מקריבים למה כולם ידעו זה מזה ואהרן שהי' ג"כ נשיא על שבט לוי לא ידע, ואם הנשיאים הודיעו זא"ז הי' להם להודיע גם לאהרן אבל משמע מהספרי ומפירש"י דכל הנשיאים כולם לא הודיעו זא"ז רק כולם עלו ברעיונם להביא קרבן שלו לחינוך המשכן, וכולם באו יחד אל משה וכל אחד ואחד הי' סבר שהוא היי הראשון ורצה להקריב בראשון ולכך לא ידע משה רבינו למי להקדים ולמי לאחר, עד שצוה לו הקב"ה להקריב לפי דגלותיהם ואהרן שראה שכולם התעוררו יחד לכוין לדעת העליון והוא ושבטו לא זכה לזה, ע"כ הי' מצטער שמא אינו ראוי שיתחנך המשכן על ידו ולכך שפיר אמר הקב"ה לאהרן שלך גדול משלהם, היינו במאי שהתכוין לדעת העליון בענין הדלקת הנירות אל מול פני המנורה העלה נרותי', ובזה יש ליישב קושית המפורשים דלמה הוצרך הקב"ה לומר כאן הפסוק וזה מעשה המנורה ולא הספיק מה שאמר כבר בפ' תרומה ובפ' ויקהל, די"ל דזה הי' נמי מן התנחומין שלא יתקנא אהרן על בצלאל שהי' נמי מתכוין לדעת עליון ע"ז מסיים הקרא אשר הראה ד' את משה כן עשה בצלאל את המנורה, דמשה נתקשה בה והראהו הקב"ה באצבע ולאחר שהבין משה אז משך הצינור כידוע מס' הבית יוסף אבל אהרן כיון לדעתו העליון עוד קודם שאמר הקב"ה למשה והבן - (א"ה והגם שברש"י ז"ל עה"פ הקריב נתנאל בן צוער כתב מיסודי ר' משה הדרשן, שנתנאל בן צוערהשיאן עצה זו - אכן עפ"י שי' המד"ר שכתב ששוו כולם בעצה אחת, וכך שוו בזכות ע"ש עה"כ מאת נשיאי ישראל - וגם עה"כ זה קרבן נחשון בן עמינדב, רבנן אמרין אעפ"י שקרבן שווה הקריבו וכו' כל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו ע"ש, שוב שפיר י"ל כהנ"ל שנתקנא אהרן בהם בזה, שנתכוונו לדעתם ולדעת שבטם שהקריבו לדעת עליון וע"י במד"ר ותבין):

קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם יש לדקדק בלשון וטהרת אותם כמיותר דכבר נאמר וכה תעשה להם לטהרם, ואם תאמר דנאמר שני פעמים לעכב שיהי' לוי אסור ליכנס לעבודתו בלי טהרה דבקדשים בעינן לעכב הלא גם אח"כ נאמר בסוף הפסוק לטהרו, אמנם נראה דיש שני מיני טהרה טהרה מטומאה וגם טהרה מטומאת עונות והנה בכל הפרשה לשון טהרה הוא טהרה מטומאה כמשפירש"י מפני טמאי מתים שבהם, אבל הך קרא וטהרת אותם י"ל הפירוש טהרת עוונות וע"י מה הי' הטהרה מעוונות. י"ל עפי"מ שראיתי זה שנים רבות בס' יעלת חן דבר יקר במס' הוריות ששלח ר' גמליאל לתרי תנאי מתלמידיו והתמנה אותם בהתמנות בכדי לפרנס אותם ולא רצו לקבלה, ושלח ר' גמליאל אליהם כלום שררות נתתי לכם עבדות נתתי לכם וקבלוהו מקשים העולם מנאי ידע ר' גמליאל דבשביל שררות לא רצו לקבלה שמא לא רצו לקבלה בשביל עבדות, ותירץ בס' י"ח עפי"מ שמקשה דלמה לא רצו לקבלה הא מי שנתמנה פרנס על הצבור נמחלו לו עונותיו וא"כ לדבר זה בעצמו כדאי היא לקבלה למחילת עונות, וכדאיתא בר' זירא שמתחלה לא רצה שיסמכוהו וכששמע הא דאמר ר"י דיש מחילת עונות ביקש שיסמכוהו, ותירץ עפי"מ די"ל שני טעמים דפרנס על הצבור מוחלין לו עונותיו, טעם א' כשהצבור בוחרין לאדם לפרנס עליהם הראו בזה שחביב עליהם האדם להעמידו לפרנס ואהוב להם ומי שאהוב למטה אהוב למעלה ע"כ עושין לו מלמעלה נמי החשיבות שמוחלין לו עוונות טעם ב' דבזכות הטרחא דציבורא שמקבל על עצמו מוחלין לו עונותיו, והחילוק שבין שני הטעמים י"ל דלטעם ה"א אם הצבור בוחרין אז אע"ג שלא רצה לקבל מכ"מ מוחלין לו דעכ"פ נבחר מהצבור לשררות ואהוב להם אבל לטעם הב' משום טרחא דציבורא וא"כ אם הוא אינו רוצה אין מוחלין לו ועפי"ז מיושב קושיה"ע הנ"ל דרי גמליאל שראה שלא רצו לקבלה הבין שסברו כטעם הא' דאל"כ למה לא רצו לקבל ההתמנות הא יש כאן מחילת עונות. וע"כ סברי כטעם הא' ולכך כיון שנבחרו אפילו אינם רוצין לקבלה נמי יש מחילת עונות וע"כ שלח להם ר' גמליאל כלום שררות נתתי לכם אתם סוברים בשביל שררות נבחרתם ומטעם זה המחילת עונות. לא כן עבדות נתתי לכם עיקר מחילת עונות בשביל עבדות וטרחא דציבורא מוחלין העונות ולכך שפיר קבלוהו עכ"ד, ומעתה שפיר י"ל דבזה שלקח את הלוים מתוך בני ישראל ולעשות אותם שמשים למקום כמו שפירש"י בד"ה קח את הלוים היינו שררות ועבדות, ולכך מוחלין להם עונותיהם וזהו וטהרת אותם כמו שכתוב לטהר אתכם מכל חטאתיכם: ובזה נתיישב מה שמקשה בכלי יקר וז"ל לפעמים הזכיר לשון לקיחה ולפעמים לשין נתינה ודבר זה צריך ביאור ועוד מהו הכפל שאמר כי נתונים נתונים המה לי, אמנם נראה כי באמת נבחרו הלוים מתוך בני ישראל לב' דברים א' נבחרו בשביל שררות וכמו דאיתא בתנחומא, וז"ל קח את הלוים קח אותם לשמי לשם שררה וזה שאמר הכתוב ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל, וגם נבחרו בשביל עבדות שיקבלו על עצמם טרחא דציבורא וע"ז אמר ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו כו' לעבוד את עבודת בני ישראל, והיינו כשני הטעמים שמביא היעלת חן הנ"ל שע"י השני הטעמים מוחלין להם עונותיהם, כי באמת הי' שתי נתינות ללוים אחת נתינה למקום וזהו שררות ומיד הקב"ה נתונים אח"כ לאהרן ולבניו לעבוד את עבודת בני ישראל וזהו עבדות, ותלמידי ר"ג סברו דבנתינה למקום לשררות הוא דנטהרו מעונותם:

ור"ג השיב להם דבנתינתן מיד הקב"ה לאהרן ולבניו לעבודתן הוא עיקר והבן:

כי נתנים נתנים המה לי כו' לקחתי אתם לי והקשה בכלי יקר למה קרא אותם מתחלה נתנים נתנים שתי פעמים ואח"כ חזר ואמר לקחתי אתם לי ונ"ל לפרש עפי"מ דאיתא במפרשים בהא דכתיב ויקחו לי תרומה דהוי לי' למימר ויתנו לי ותירצו דבאדם חשוב מיקרי לקי חתו נתינה (ע"י באלשיך פ' תרומה) וזהו שאמר נתנים נתנים המה לי היינו שהי' אצל הלוים שתי נתינות אחת להקב"ה והשנית מיד הקב"ה לאהרן ובניו, והטעם שנקראו נתונים להקב"ה משום לקחתי אותם לי ולקיחה זו לשמי מיקרי נתינה, וזהו נמי כוונת הכתובים ואקח את הלוים בזה מיקרי נתנים להם והוא נתנים הראשון וגם נתנים השני שנתנים לאהרן ולבניו:

והקהלת את כל עדת בני ישראל והקרבת את הלוים לפני ד' וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים פירש"י בד"ה והקהלת לפי שהלוים נתנים קרבן כפרה תחתיהם יבאו ויעמדו על קרבנם ויסמכו ידיהם עליהם והלוים יסמכו ידיהם על ראש הפרים אחד חטאת ואחד עולה לכפר על הלוים ע"כ, והקשה בפנים יפות בד"ה ופר שני תקח לחטאת פירש"י שהחטאת הוא פר עבו"ז לכפר על עון העגל, והקשה הא טהרת הלוים הי' ביום ג' בסיון כדאיתא בספרי וכבר הביאו שעיר לחטאת ביום השמיני בר"ח ניסן, ונ"ל עפי"מ שכתב בס' תורת משה דלכך הביאו ישראל עגל לעולה שמכפרת על הרהור הלב משום דישראל לא היו ראוים לאותו מעשה, כי אם להורות תשובה ומאת ד' היתה זאת אך הם במחשבתם חטאו שלא נתכוונו להורות תשובה ועיי"ש בפ' שמיני, ולפי"ז נ"ל דכ"ז הי' ניחא אם לא היו זובחים עולת ושלמים לעגל שפיר הי' נשמע להורות תשובה, וכמו שכתב באוה"ח פ' תשא בד"ה וישכימו וז"ל הגם שאמרו חכמז"ל לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה רק להורות תשובה אעפ"כ ישנו ללימוד זה גם אם לא היו זובחים ועיי"ש, אולם כיון דעדיין לא נתכהן אהרן וע"כ אז הי' העבודה בבכורים וא"כ מסתמא הם שעשאו עבודת הקרבנות לעגל ולכך שפיר נפסלו מקדושתן. ונתיישב בזה דלא תיקשי עפי"מ שכתב בתורת משה דמשום דעשאו רק להורות תשובה לא הוי אלא הרהור לעלמא א"כ למה נפסלו הבכורים, אבל עפ"י דברינו דהבכורים ודאי עשאו מעשה שפיר ניחא דנפסלו - ולפי"ז שפיר מיושב קושית הפנ"י הנ"ל דדוקא לישראל הי' סגי בעגל לעולה, אבל הכא שהביאו הפר לחטאת שפיר הביאו לכפר גם על הבכורים שחטאו במעשה ממש, שוב מצאתי בשפ"ח בפסוק הנ"ל וז"ל אע"פ שהלוים לא נתנו כפרה אלא על הבכורים, מכ"מ כיון שהבכורות היו מכל ישראל קרא את הבכורים קהל כל ישראל כאלו הם כל ישראל, ועפי"ז יש לפרש היטב דברי פירש"י בפ' שמיני שהי' אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, דאהרן הי' בוש שהי' סבר שנפסל ע"י העגל אמר לו משה אדרבה אם לא עשית את העגל הי' הבכורים בקדושתן ולא היו נפסלין, רק ע"י שעשית את העגל והם זבחו לעגל הם נפסלו ולכך נבחרת:

ב) ועפי"ז יתורץ נמי קושית הפנ"י דלמה נאמר אצל פר העולה ולקחו ובפר שני נאמר תקח לחטאת ולא נאמר יקחו ותירץ דעולה שהוא נדבה כתיב ולקחו מרצונם אבל חטאת שהוא חובה כתוב תקח ע"כ, אבל יש להקשות הלא תקח משמע בע"כ והרי קיימ"ל דחייבי חטאות אין ממשכנין אמנם כבר הקשו בתוס' יבמות פ"ז ובמס' כריתות לר"מ דס"ל שנים מחייבין אותו קרבן אע"ג דאינו מודה הא קיימ"ל חייבי חטאות כו' אין ממשכנין ותירצו זיל בתר טעמא משום דניחא לי' בכפרה אבל הכא דטעה או שכח דאכל חלב ולא ניחא לי' שפיר ממשכנין ע"כ, ולפי"ז הכ"נ כיון דכבר הביאו כפרה על העגל בר"ח ניסן כנ"ל שוב יסברו דשוב אין צריכין כפרה ולכך שפיר אמר תקח בע"כ שאם לא ירצו ממשכנין:

ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ובניו מתוך בני ישראל כו' ולכפר על בני ישראל כתב בפירש"י וז"ל חמשה פעמים בני ישראל נאמרו במקרא הזה להודיע חיבתן שנכפל אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה. והקשה באוה"ח למה הזכיר חיבתן של ישראל דוקא בכאן, ועוד יש לדקדק למה דוקא הזכיר חיבתן דוקא באופן זה נגד חמשה חומשי תורה, ונראה עפי"מ דאיתא לפרש סרו מהר מן הדרך כי לעבור בכה"ת בפעם אחת אי אפשר רק צריך זמן רב, היינו בחול שלא להניח תפלין לחלל את השבת לאכול חמץ בפסח לאכול ביוה"כ שלא לישב בסוכה ולא יטול לולב והם סרו מהר מן הדרך ע"י עשיית העגל דעובד עבו"ז ככופר בכה"ת כלו, ולפי"ז י"ל נהי דנכפרו בחטא העגל בפ' שמיני מכ"מ עדיין לא היו גמר התיקון רק ע"י נתינת הלוים תחת הבכורים בזה תיקנו מה שפגמו בעשיית העגל על כה"ת, ולכך נאמר כאן חיבתן בחמשה פעמים בני ישראל נגד חמשה חומשי תורה להודיע שבזה תקנו מה שפגמו בכה"ת:

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם הקשה באוה"ח כיון דכתיב אנשים לשון רבים הי' צ"ל ויהיו ולמה אמר ויהי, ונ"ל לתרץ עפי"מ שמקשה בתוס' מס' סוכה כ"ח דאמר ר"ע אותן אנשים מישאל ואליצפן היו שנטמאו לנדו"א והקשו בתוס' הא אפר שרופים אינו מטמא ותירצו שמא שלדן היתה קיימת. והקשה הגאון רבינו חיים כהן הא ר"ע ס"ל בתו"כ דבפנים מתו וגררום בחניתות של ברזל והוציאו אותם לחוץ והרי קיימ"ל דאי אפשר לצמצם שיגעו שניהם כאחד, וכיון דנגע האחד נתקלקלה השלדא לא חשוב לכל אחד רק ספק טומאה וכן דייקו התוס' דשמא שלדן קיימת היתה. וא"כ אמאי נטמא דהו"ל ס"ט ברה"ר ועיין בטהרות בפ"ד אף אם הטומאה ברה"י הואיל והטהרה ברה"ר טהור ע"כ, והנה לכאורה י"ל דידעו שאחד נגע מעיקרא ואח"כ השני אך דלפי"ז ל"ה צריך להיות טמא רק הראשון והשני טהור, אמנם י"ל דבאמת הראשון הי' מישאל קודם ואח"כ הי' אליצפן אוחז באונקלו לסייעו והי' מישאל ודאי טמא, ובמת השני הי' אליצפן הקדים ואח"כ מישאל ולכך שניהם ודאי טמא - ועוד י"ל דבאמת לא היו יודעין שגופן נשרפת וא"כ קשה הי' להוציאן ולכך הוצרכו לשנים אבל כאשר אחז אחד באונקלו ובקל הוציאו לחוץ מהר וכאשר השני רצה לסייעו ראה שא"צ לסייעו מיהר גם הוא להוציא המת השני באונקלו ונטמאו שפיר שניהם כי כל אחד נגע בעוד היו שלדן קיימת, ועפי"ז מיושב קושית האוה"ח דלכך אמר לשון יחיד להורות דכך הי' שנטמא אחד ואח"כ השני וכנ"ל ולא שנטמאו כאחת:

א"י עפי"מ שהעיר רח"כ הנ"ל משום דא"א לצמצם שניהם לא היו רק ספק טומאה, אמנם נראה דנ"ל דבאמת אם היו באים שניהם לפנינו לשאול היו שניהם ספק טומאה (ואפשר דהיו ודאי טמאים כשני שבילין) אבל י"ל דבאו כל אחד לשאול בפני עצמו והי' אחד שואל גם על חבירו ולכך אמרו לשון רבים דהדין הוא דבאמת שניהם טהורין דלא פסקינן רק לשואל בלבד והוא טהור וכן לשני (ועי' בתוס' פסחים ד"י דאפי' בב"א ג"כ טמאים רק מדרבנן, ובמל"מ פט"ו האה"ט עכ"פ) ותורץ היטב קושיא עצומה דלמה לא השיב הקב"ה הדין על מישאל ואליצפן שעיקר השאלה הי' בעבורם ולמה בבנות צלפחד השיב הקב"ה כן בנות צלפחד דוברות, אבל בשאלת מישאל ואליצפן אמר הקב"ה איש איש כי יהי' טמא מת לא השיב הקב"ה רק על טמאי מתים אחרים וקשה הרי טמא מת לפנינו השואלים הי' צריך הקב"ה להשיב עליהם מה יעשו וכן הקשה בס' תורת משה אמנם בהנ"ל י"ל דבאמת הרי הם טהורים מצד הספק כנ"ל ואע"ג דלהקב"ה אין ספק מכ"מ הקב"ה לא רצה לפסוק הדין לטמא אחד ולטהר השני רק כפי הדין שלמטה דטהורים מספק, ולכך לא פסק הקב"ה רק טמאים אחרים והוא הערה חדשה:

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו כו' ויאמרו מי יאכילנו בשר פירש"י אלו ערב רב ובפנ"י מפרש עפ"י פירש"י שמקשה וכי לא הי' להם בשר והלא כבר נאמר וגם ערב עלה אתם וצאן ובקר וכו' וכתב הפנ"י דגבי בני ישראל כתוב בצאנינו ובבקרינו נלך ובמכות דבר כתוב וממקנה בני ישראל לא מת אחד, אבל הערב רב שהיו ממצריים לא הי' להם צאן ובקר שמתו במכת דבר וברד, ולכך התאוו לאכול בשר כי לא הי' להם אבל ב"י בעלילה באו שהרי הי' להם צאן ובקר ע"כ, ולכאורה קשה הא המן משתנה לכל דבר ומסתמא גם לטעם בשר ולמה התרעמו מי יאכילנו בשר (וכדמקשה בגמ' ובמדרש פ"א). ונראה עפי"מ שראיתי בס' יבין שמועה דהערב רב לא היו נימולים לא הותרו לאכול בשר קדשים ובשר תאווה לא הותר במדבר ולכך לא היו יכולים לאכול בשר במדבר ע"כ, ולפי"ז י"ל דהמן שנתהפך לכל הטעמים מכ"מ כמו שלא נתהפך למאכל קישואים ואבטיחים דקשה לולד כמ"כ לא נתהפך למאכל איסור, ולכך לא נתהפך להערב רב המן לטעם בשר כיון דבשר אסור להם ולכך שפיר בקשו מי יאכילנו טעם בשר, ומעתה נ"ל דכמו שאמר ר"ש מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהם קשים למניקות ועיין בפירש"י באריכות וקשה הרי הי' יכול המן להתהפך גם לקישואים ולאבטיחים לכל אדם רק למניקות לא יתהפכו וצ"ל משום דמזיק לאחד ניתן הטבע במן שלא יתהפך בדבר המזיק אפי' לאדם שאין מזיק לו, כמ"כ נמי יש לומר דבשביל שלערב רב הוי בשר אסור ולכך לא נתהפך להם לטעם איסור, כמ"כ נמי יש לומר דאע"ג דלישראל מותר לאכול בשר מכ"מ גם לישראל לא נתהפך המן לבשר משום דטעם זה אסור לערב רב וכנ"ל, ובזה יש להמתיק הדברים אשר אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם והקשו במפרשים דלמה נאמר אשר נאכל לשון עתיד דהוי להו למימר אשר אכלנו ובהנ"ל י"ל דהיו מתרעמים על הבשר ואמרו הגם שיש לנו להתהפך המן אל טעם הדגים אבל אין לנו עוד שום תאוה אל הדגים כי זכרנו את הדגה שבמצרים חנם והבן:

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים וגו' במס' יומא ע"ה רב ושמואל ח"א דגים ממש וח"א עריות ומאי אשר נאכל לישני מעליא הוא כדכתיב אכלה ומחתה פי' כו' והיינו שהיו בוכים על שנאסר להם עריות וכמו שפירש"י בד"ה בוכה למשפחותיו, ולכאורה אדרבה לטובה להם שנאסר להם עריות כדי למעט מתשמיש בשביל טרדת הדרך שהיו לנוסעים ממקום למקום, וצריכין בלא"ה למעט מתשמיש וכמו דקבעו לכל אחד ואחד זמן תשמיש כמובא בש"ע ובגמ', אפס לפי"מ דאיתא שלא לאכול דגים בעיו"כ בסעודה המפסקת משום דמרבים זרע ע"כ היו מתאוננים על הדגים שבמצרים והיו מרבים להם הזרע ושוב לא היו צריכין לאסור עליהם הרבוי תשמיש והיא ע"ד מליצה זכרנו את הדגה כתב בבעתוס' לשון וידגו לרוב בקרב הארץ קרישינסה בלע"ז ואח"כ מפרש את הקישואים ואת האבטיחים עכ"ל, י"ל כוונת בעתוס' עפי"מ שמביא בפירש"י א"ר שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהם קשים למניקות, וזה שאמרו זכרנו את הדגה היינו הרבוי בנים את הקישואים ואת האבטיחים את היינו כמו עם, היינו אע"ג שאכלנו הכל הקישואים ואבטיחים והי' לנו רבוי בנים ולא הי' קשה להם אבל באמת י"ל דהדברים האלה מזיקין לבנים כר"ש ומכ"מ במצרים דהרבוי בנים הי' להם שלא עפ"י הטבע ולא הי' הנס למיגנא דכל נס לטובה הוא:

זכרנו את הדגה ח"א דגים ממש וח"א עריות נ"ל דשניהם לדבר אחד נתכוונו עפי"מ דאיתא לקמן בגמ' למ"ד דגים מה חנם שהקב"ה הזמין להם דגים קטנים לתוך המים ע"כ, והנה י"ל הטעם בזה עפי"מ דאיתא דדגים מרבים זרע וכיון דאמר הכתוב וכאשר יענה אותו כן יפרה וכן ירבה, ובשביל דרצה הקב"ה שיהי' להם בנים מרובים ולכך הזמין להם דגים לרבות להם הזרע בכדי למעט הנס, וא"כ י"ל מאן דסובר דגים ממש נמי הי' כוונתם על התשמיש רק אמרו בלשון נקיי' ואע"ג דפליגי בפירוש הדגה אבל כוונתם אחד הוא:

ותדבר מרים ואהרן במשה כו' י"ל דמרים דברה לאהרן אבל אהרן לא דיבר כלל ולכך לא נענש אהרן ואע"ג דגם המקבל לה"ר עובר ונענש, מכ"מ י"ל דדברו בפני משה והא דכתוב במשה היינו עם משה, כמו שאמר להלן הרק אך במשה דכוונתו עם משה, ולכך לא שייך מקבל לה"ר דבפניו לא שייך לה"ר ועכ"פ מרים שדברה נענשה דדוקא באדם אחר יש חילוק בין בפניו בין שלא בפניו, אבל משה רבינו מרוב ענותנותו ומדת השתוות שהי' בו הי' בעיניו ממש כמו שלא שמע כלל וגם בפניו כשלא בפניו דמי, ובזה נבין מה שהקשו המפרשים למה נאמר כאן והאיש משה עניו מאוד דאין לו שום שייכות עם הקודם, ועפ"י הנ"ל שפיר אמר וישמע ד' והאיש משה כו' והיינו שגם משה שמע ולא תיקשי א"כ למה נענשה הא הוי בפניו והוי גם מילתא דמיתאמרו באפי תלתא דלית בה משום לישנא בישא, ע"ז אמר הכתוב עניו מאוד פירש"י שפל וסבלן שהי' מן הנעלבים ודמי כמי שלא שמע כלל וכשלא בפניו דמי: על אדות האשה פירש"י על אודות גרושי' נ"ל רמז על זה על אודות בגימט' חמשה מאות ושבעה עשר גרישה בגימט' חמשה מאות ושמנה עשר והוא פחות אחד והבן: וירד ד' בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם למדנו דרך ארץ ממעשיו של הקב"ה דאם אדם רוצה לדבר סוד עם חבירו ואפי' אם הם רבים ויש אדם אחד בתוך ביתו אשר אין ברצונו שישמע האדם הזה את דבריהם, לא יבקש את האיש שילך לחוץ רק הבעה"ב עם האנשים ילכו לחוץ, שהרי הקב"ה קרא לאהרן ומרים שילכו לחוץ ולא רצה לצות למשה שילך לחוץ והבן, וי"ל טעם אחר שקרא הקב"ה לאהרן ומרים לחוץ משום דתיכף כשסר הענן מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג, מש"ה קרא הקב"ה אותם לחוץ שלא תהי' באהל מועד בצרעתה:

בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו נ"ל שאמר להם הקב"ה כן לפי"מ דאיתא דחשדו למשה רבינו שפירש מאשתו רק מחמת גאות וקשה איך שייך בו גאות הרי הוא הי' עניו מכל האדם, וע"כ דצ"ל דחשדו אותו בענווה פסולה שכל ענותנותו מחמת גאות והוא ענוות שקר, ולכך אמר להם הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא כי הוא העניו האמיתי והא ראי' כי פא"פ אדבר בו - עוד נ"ל לפרש עפי"מ דאיתא בגמ' מאן דמשתעי ר"ל בהדי' בשוקא מסרינן לי' עוסקא בלא סהדי, ולכך אמר להם הקב"ה אם יהי' נביאכם במראה ובחידות לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא והטעם כי פה אל פה אדבר בו, ומאן דחזי הקב"ה מדבר עם משה פא"פ ודאי יודע דאיש נאמן הוא:

ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת במס' זבחים ק"א מי ראה נגע מרים אילימא משה זר הי' אהרן קרוב הי' מקשים העולם למה לא מקשה הגמ' בפשיטות משה ואהרן קרובים היו, ונלפענ"ד לתרץ דלכאורה תיקשי לשיטת הסוברים דהאבות קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ מאי פריך בגמ' אהרן קרוב הי' הרי אחר מ"ת אהרן ומרים כגר שנתגייר ושוב אהרן ומרים ל"ה קרובים אמנם נראה דדוקא גר שנתגייר בעצמו ואביו ואמו נשתיירו עכו"ם שפיר אמרינן דהגר הוי כקטן שנולד בלא אב ובלא אם, דלא נוכל לומר דאב ואמו הוי עכו"ם ובנם הוי ישראל וכיון שנעשה ישראל נשתנה גופו ונמחה ממנו שם עכו"ם ולכך שפיר כקטן שנולד דמי, אבל אם כל המשפחה גיירו א"ע ביחד שפיר י"ל דכולם נעשו ישראלים בב"א ולא נפקע מהם הקרבות וראי' לזה דאם לא נאמר כן רק אפי' בכל המשפחה שגיירו ביחד אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד ולא הוי שום קורבת זע"ז, א"כ בכל הדור שבמתן תורה צריכין לומר דנעשו נכרים זה לזה ואינו נוהג בהם מצות כבד את אביך ובטל מהם הנישואין, ועוד איך היו בוכין למשפחותיו ופירש"י שבוכין על העריות שנאסרו להם ואם נעשו גרים ובטל הקרבות א"כ גם עריות הותרו להם וע"כ כיון דכולם שמעו ביחד מפי הקב"ה שאמר אנכי ד' אלקיך נתגיירו הכל בב"א, ולא נעקר שם בן מאבותיו ולא אח מאחותו ולא איש מאשתו דנעשו כולם גרים ביחד ולכך נשתייר הקרבות כמקדם והבן. ומעתה שפיר מתורץ קושה"ע הנ"ל דכ"ז בכל ישראל שנתגיירו ביחד לא נעקר הקרבות אבל משה רבינו דכתוב בי' ומשה עלה אל האלקים והקב"ה למד עמו את התורה קודם שלמד לישראל א"כ משה רבינו יצא מכלל ב"נ מתחלה בעוד שעדיין כל בני ישראל הי' להם דין ב"נ ולכך שפיר אצל משה אמרינן דיש לו דין גר ונעקר הקרבות שלו ממשפחתו, מש"ה לא פריך הגמ' סתם על משה ואהרן קרובים היו דהא באמת משה ל"ה שום קרוב למרים, וע"כ פריך שפיר הגמ' דמשה זר הי' אבל באהרן דנתגייר ביחד עם משפחתו שפיר פריך הגמ' קרוב הי':

ב) ואפי' למאי דקיימ"ל ביור"ד סי' רס"ט הל' גרים דגר וגיורת שנתגיירו צריכין לעשות נישואין מחדש כדת משה וישראל ועיין בדגול מרבבה ובפ"ת שם, י"ל משום דאי אפשר לצמצם שיהיו הגירות ביחד, אבל בישראל דנתגיירו ביחד כנ"ל שפיר לא נעקר הקרבות ולכך לא היו צריכין לעשות נישואין מחדש והבן:

ג) ועפ"י הנ"ל אמרתי לתרץ מה שהעירותי בריש מס' ביצה דיליף דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מדכתבה התורה קרא שובו לכם לאהליכם להתיר להם התשמיש שנאסרו מעיקרא והקשיתי דלמא באמת א"צ מנין אחר להתירו רק למאי דקיימ"ל גר וגיורת שנתגיירו צריכין לעשות נישואין מחדש. א"כ הו"א דגם ישראל שע"י המ"ת נעשו ישראל צריכין לעשות נישואין מחדש קמ"ל שובו לכם לאהליכם דא"צ נישואין מחדש, או די"ל להיפך דנאמר שובו לכם לאהליכם שיעשו נשואין מחדש ככל גר שנתגייר עם אשתו, או די"ל מדס"ל קיצאו מכלל ב"נ קודם מ"ת נאמר הקרא דא"צ לעשות נישואין מחדש וקמ"ל דאין להם דין גרים משום דגם מתחלה דין ישראל הי' להם, ולמדס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ רק ממ"ת ואילך צריכין לעשות נישואין מחדש, ב' קשה למאי דאיתא במדרש דמכל דיבור שיצא מפי הקב"ה יצאו נשמותיהן של ישראל והחיי' אותם בטל התחיי' וכיון דמתו הרי מיתת הבעל מתיר ולמה לא הצריכו לעשות נישואין מחדש לכ"ע, וקושיא זו י"ל עפי"מ שהעלה הפנ"י בריש קידושין דבב"נ מיתת הבעל אינו מתיר א"כ י"ל כיון דבאמת כל האומות רצו בקבלת התורה רק דעשו לא רצה בלא תרצח וישמעאל בלא תנאף אבל ט' דברות הכל רצו והקב"ה לא רצה רק למי שיקבל את כולם וא"כ ע"כ דישראל לא יצאו מכלל ב"נ רק אחר ששמעו כל העשרת הדברות דבכלל העשרת הדברות נכלל כה"ת כידוע, והרי ישראל לא שמעו מפי הקב"ה רק שתים הראשונות ואז הוא דמתו מכל דיבור ודיבור ועדיין הי' להם דין ב"נ ובב"נ מיתה אינו מתיר, ושאר הדברות ששמעו מפי משה הרי שוב לא מתו ולכך א"צ נישואין מחדש אבל קושיא הא' במקומה עומדת אבל עפי"ד הנ"ל מיושב שפיר דדוקא בגר וגיורת צריכין לעשות נישואין מחדש אפי' כשנתגיירו ביחד דאי אפשר לצמצם, אבל הכלל ישראל דביחד נעשו כולם גרים לא נעקר הקרבות ונשארו איש ואשתו כמקדם, (א"ה עי' בגור ארי' פ' ויגש שהעיר בזה דע"י מ"ת יהי' נעשים גירים, וכתב דע"י גירות דמ"ת לא הי' כקטן שנולד הואיל דהי' מוכרחים בקבלת התורה ע"י כפיי' ע"ש ויש בזה להאריך והובא דבריו בס' בן פורת סי' ד' מהגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל וניחא ממילא ג"כ שמשה שקיבל התורה שלא ע"י כפי', שפיר הוי כקטן שנולד. ולא הי' קרוב למרים וא"ש):

אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו פירש"י וז"ל ד"א אל נא תהי כמת אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה ומי מטהרה אני אי אפשר לראותה שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים וכהן אחר אין בעולם כו', הקשה בזה ידידי החסיד המפורסם בתוי"ר מו"ה ר' צבי ליבער נר"י בשם ר' שמואל סוגעל נר"י, הלא זאת הוא רק דעת ר"מ והרי רבנן במתני' פ"ב דנגעים פלוגי עליו ולמה פירש"י כאן הפסוקים דלא כרבנן ע"כ, ויפה הקשה ואמרתי בזה דבאמת דברי פירש"י הללו הוא גמרא ערוכה זבחים ק"ב. וכתבו שם בתוס' וז"ל פלוגתא הוא במס' נגעים ב"פ דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעו עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו ותנא דברייתא דהכא כר"מ ס"ל דמקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי ע"כ, הרי דבפירוש כתבו בתוס' דהך תנא כר"מ ס"ל וא"כ מש"ה שפיר רש"י מפרש פירושו השני עפי"ד הגמ' הנ"ל ג"כ אליבא דר"מ כמו התנא דברייתא פשוט ולק"מ, אפס בדברי הגמ' שהבאתי יש לעורר בדברי התוס' א' שכתבו בשם הספרי כפירש"י דאהרן אמר כן למשה שאינו יכול להסגירה דקרוב הוא, ע"ז כתבו בתוס' מדבריו למדנו שאהרן הי' דורש כר"מ דאין אדם רואה נגעי קרוביו ע"כ, הך מדבריו למדנו שכתבו בתוס' צ"ע הרי נראה לעיני כל דאם אהרן אומר כך למשה הרי בפירוש אמר כר"מ, ומאי מדבריו למדנו דקאמר דאלו לרבנן לא נוכל לומר דאהרן הי' אומר כן דא"כ תיקשי לרבנן מאהרן, דסובר כר"מ, והרי גם ממשה רבינו דלא דחה דברי אהרן רק שצעק על הרפואה מסתמא סובר כאהרן דאין אדם רואה נגעי קרוביו וא"כ איך מצאו רבנן ידיהם ורגליהם אם משה ואהרן יפלגו עליהם. ב' תקשה בהא דפירש"י דכבוד עשו לה למרים באותו שעה שכל ישראל המתינו לה שבעה ימים בזכות שהמתינה שעה אחת על משה רבינו שנאמר ותתצב אחותו מרחוק ע"כ, וקשה מגמ' הנ"ל דקאמר מיתיבי' מרים מי הסגירה א"ת משה זר הוא א"ת אהרן קרוב הוא כו' אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים אותה שעה אמר אני כהן ואני מסגירה, הרי דהכבוד הי' למרים מה שהקב"ה בעצמו מסגירה ולא ההמתנה ומנ"ל לפירש"י לפרש דהכבוד הי' ההמתנה שלא כדברי הגמ', ג' י"ש לדקדק דאמר אהרן למשה אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה ומי מטהרה משמע דאם הי' רשאי להסגירה לא הי' רוצה שתתרפא בתפלה רק ע"י הסגר, מדתלה התפלה לרפאותה בטעמא שאין כאן כהן שיסגירה, וקשה אפי' כשיש כהן להסגירה נמי עדיף לרפאותה שלא תצטרך להסגר וע"כ דעדיף לי' טהרה ע"י הסגר מטהרה ע"י תפלה והוא תמוה, ובפשוט י"ל דאם הי' רשאי להסגירה עדיף לי' מתפלה בכדי לקיים בה דיני טהרת מצורע בפעם הראשון מצוה חדשה, אבל נ"ל עוד טעם אחר עפי"מ דאיתא במס' ערכין דנגעים באים בעון לה"ר שהפריד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו גם הוא יהי' נפרד מאנשים ובזה יתכפר עונו ולכך שפיר עדיף לי' טהרה ע"י הסגר שבזה תתכפר עונה אבל בתפלה אין כאן כפרה רק משום דלא אפשר ע"י הסגר ביקש ממשה לרפאותה בתפלה, אפס הא קשיא דקאמר בגמ' כבוד גדול חלק לה הקב"ה שאמר אני כהן ואני מסגירה וקשה הא הגמ' אזלא אליבא דר"מ ולר"מ כיון דליכא כהן אחר הרי ע"כ כביכול שהוא כהן עשה ההסגר לקיים מצות התורה, ומנ"ל דהקב"ה עשה ההסגר בשביל כבודה של מרים דלמא רק בהכרח דליכא כהן אחר, אך י"ל דהא הקב"ה הי' יכול לרפאותה כבקשת משה ושלא תצטרך להסגר כמו לאהרן שנצטרע ונתרפא ולא הוצרך להסגר, ומכ"מ הסגירה הקב"ה כדי שתהי' לה לכפרה וכנ"ל שפיר הוא לה לכבוד גדול ודוק: עוד י"ל עפי"מ שפירש"י בד"ה ואבי' ירוק ירק וז"ל ואם אבי' הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מה"ד להיות כנדון לפיכך אף בנזיפין של הקב"ה תסגר שבעת ימים ע"כ, מקשים העולם היכן נמצא שיעור זה של י"ד ימים ותירץ בבעתוס' עפי"מ דאיתא במס' נדה ג' שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו אביו מזריע כו' והקב"ה מטיל כו' הרי עשרה דברים מהקב"ה כפלים מאביו ולכך שפיר מגיע בנזיפה מהקב"ה י"ד יום כפלים משל אביו ע"כ, והנה בפירש"י רפא נא לה פריך מפני מה לא האריך משה בתפלה שלא יאמרו ישראל אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומאריך בתפלה, ד"א בשביל אחותו מאריך בתפלה אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה ע"כ, ולפענ"ד נראה בזה עפ"י הק"ו דהקב"ה יש לו שני חלקים באדם כפליים מאביו א"כ לר"מ דס"ל דאביו אינו רואה נגעי בנו כש"כ הקב"ה שהוא קרוב בכפליים שאינו רואה נגעי בני אדם וא"כ איך ראה הקב"ה נגעים של מרים. אמנם נ"ל טעם הפלוגתא דר"מ ורבנן, דיפלגו בהטעם הגמ' שהקב"ה הסגירה למרים דרבנן סברו כיון דכאן הקב"ה הסגירה למרים נשמע דע"כ קרוב רואה את הנגעים, ואמר הקב"ה אני כהן ואני מסגירה וכש"כ דאהרן מותר להסגירה רק דכבוד עשה הקב"ה למרים שהוא בעצמו הסגירה, אבל ר"מ סובר דקרוב אין יכול להסגירה והקב"ה דהסגיר למרים הוראת שעה היתה ובאמת דהי' יכול לרפאותה רק שרצה הקב"ה בהוראת שעה להסגירה לכבודה של מרים שימתינו עלי' כל ישראל שבעה ימים בזכות שהמתינה שעה אחת על משה רבינו:

ועפי"ז יתורץ קושית פירש"י שלא האריך משה רבינו בתפלתו די"ל דמשה ואהרן יפלגו בפלוגתא דר"מ ורבנן דאהרן סבר כר"מ, אבל משה רבינו י"ל דסבר כרבנן או שהי' מסתפק בדבר וע"כ אמר בלשון קצרה רפא נא לה לשון המשתמע בתרי אנפין משתמע רפואה כפשוטו, ומשום דגם הקב"ה א"י להסגירה דקרוב הוא ביותר כנ"ל וכשיטת אהרן ומשתמע נמי רפואה ע"י הסגר שלא הי' העת מספיק לחלוק עם אהרן, וכדי לפייס את אהרן ומרים שלא יחשדו אותו שאינו רוצה להתפלל עבורה אמר לשון רפואה בצעקתו ובכוונתו הי' נמי רפואה ע"י הסגר, ובמאי שהקב"ה יעשה יתגלה הדין אם קרוב מותר להסגיר או לא - ועפי"ז יתורץ דקדוק עצום שמדייק רש"י בקרא ויצעק משה אל ד' לאמור דצעקתו הי' לאמור שיאמר הקב"ה הדין אם קרוב מותר להסגיר, וכן עשה הקב"ה והשיב תיכף תיסגר שבעת ימים והכריח הדין כרבנן דקרוב רואה את הנגעים ושפיר דגם אהרן הי' יכול להסגירה רק הקב"ה עשה כבוד למרים שהסגירה בעצמו, ואין להקשות א"כ תיקשי לר"מ מהקב"ה שהסגירה זה אינו דר"מ סבר דבאמת הדין עם אהרן וכאן הוראות שעה היתה וכנ"ל ובזה מאי מאוד מיושב קושייתי הא' על דברי התוס' שדייק מהספרי שמדבריו למדנו דאהרן דרש כר"מ היינו דרק אהרן דייקי דרש כר"מ, אבל הקב"ה עם משה רבינו פלוגי עליו והכריח דלא כאהרן והבן, ועפי"ז מיושב קושייתי השניי' על פירש"י שפירש דהכבוד למרים הי' ההמתנה שלא כדברי הגמ' דפירש דהכבוד למרים הי' מה שהקב"ה בעצמו הסגירה דדוקא לרבנן דגם אהרן יכול להסגירה שפיר אמר בגמ' דמשום כבודה של מרים הקב"ה הסגירה, אבל לר"מ דסובר קרוב אינו רואה את הנגעים וכש"כ דהקב"ה אינו יכול להסגירה רק סובר דהוראת שעה היתה דלא הי' שום כהן שיכול להסגירה ובאמת דיכול הי' הקב"ה לרפאותה כאהרן שנתרפא, ורש"י פירשתי לעיל דמפרש פירושו כר"מ לכך שפיר מפרש דהכבוד שהסגירה למרים בהוראת שעה הי' משום כבודה של מרים שע"י ההסגר יהי' הכבוד למרים שימתינו כל ישראל עלי' שבעת ימים בשכר שהמתינה מרים למשה ודוק היטב:

ועפ"י שיטת פירש"י אליבא דר"מ יתורץ היטב קושית המפרשים למ"ד דגם אהרן נצטרע ונתרפא מיד, ומקשים המפורשים כיון דגם אהרן נצטרע ע"כ דהוא נמי חטא כמרים וא"כ למה הוא נתרפא מיד ומרים הצריכה להסגר, ועפ"י הנ"ל דההסגר למרים הי' רק משום כבידה ולכך כ"ז דהוי כבוד למרים משום שאהרן נתרפא מיד, אבל אם גם אהרן הי' צריך להסגר לא הי' ניכר דהכבוד בשביל מרים דהי' אומרים דהכבוד הוא בשביל אהרן ודוק:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה