אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת בחקותי

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת בחקותי

על פרשת בהר

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם בס' תורת משה מקשה בשם המפרשים הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ונלפענ"ד עפי"מ שפירשתי בפסוק ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם בפ' בהר וקשה שתי עשיות למה, דהי' סגי לומר ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו וישבתם על הארץ לבטח, אמנם י"ל עפי"מ דאיתא בנח"ק וז"ל אמרו רז"ל ועשיתם אותם אמר ר"ח בר חנינא אם שמרתם הרינו מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים אותם, והיינו דמחשבתו ששומר וממתין על העת המוכשר לעשות ואז אח"כ כשעושה הוי כאלו קיים שתי מצות חדא על העשיי' והשנית על מחשבתו ששומר לעשות וזה שאמר הכתוב ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם ודרשינן תשמרו אם תשמרו קודם העשוי' על זמן העשיי' אז בזה בלבד הוי נמי ועשיתם אותם והבן, ומעתה מיושב שפיר קושית המפרשים הנ"ל כיון דהכא נמי כתוב תשמרו ועשיתם אותם דהוי כאלו עשה שתי עשיות, ואז ונתתי גשמיכם בעתם וכו' היינו השכר של העשיי' ע"י השמירה אבל השכר מעיקר העשיי' שפיר צפון לחיי' עוה"ב והבן: ועשיתם אתם ראיתי בס' נח"ק שמביא וז"ל אמר ר"ח בר פפא אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמיכם הה"ד ועשיתם אותם, וכתב בנח"ק לפרש דברי ר' חנינא בר פפא וז"ל אפשר לומר כי תכלית הבריאה לעשות החומר צורה והיינו להזדכך את הגוף שהוא גשם ע"י התורה והמצוה בתשוקה ודבוקה כאלו הוא נפש, וז"ש מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמיכם כי הגשם חלף הלך לו ונעשה ממנו צורה שנזדכך ונעשה ברי' חדשה כנפש ועיי"ש עכ"ד, והנה עפי"ד הנח"ק יש לדקדק עוד למה אמר מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמיכם, וקשה הלא כיון דאדם קיים התורה והמצות ונעשה מחומר צורה הלא וודאי שעשה את עצמו מחומר צורה שהוא ברי' חדשה, ולמה אמר ר' חנינא מעלה אני עליכם כאלו עשיתם את עצמיכם והרי באמת עשה את עצמו אמנם יקר בעיני מאוד מה שזכיתי בעצמי לשמוע מפיו קדשו של אדמו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה מדזיקוב בעהמ"ח עטרת ישועה, שאמר לפרש החרוז בסליחות הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך הנשמה לך והגוף שלך והקשה על הכפל לשון, ועוד מדוע שינה בלשונו דבנשמה אומר בשניהם לך ובגוף אמר בתחלה לשון פעלך ואח"כ אמר בגוף נמי שלך, ואמר ברוח קדשו כי באמת הנשמה הוא חלק אלקי ממעל אבל הגוף הוא גשמיי וע"ז הי' עיקר תכלית הבריאה לסגל בתורה ובמצות מעש"ט לעשות מהחומר צורה ואז יהי' הגוף נמי כחלק אלקי ממעל, אולם אמרינן בגמ' אלמלא הקב"ה עזרו לכבוש את היצה"ר לא יכול לו וצריכין עזר מד' וזהו שמבקשים הנשמה לך חלק אלקי ממעל והגוף פעלך היינו חומר וגשמיי, ע"כ מתפללין חוסה על עמלך שיעזור אותנו נגד היצה"ר שיהי' יכולין לעשות הנשמה לך והגוף שלך. ומעתה שפיר יובן דברי ר' חנינא ב"פ שאמר אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמיכם, אע"ג שאני עוזר אתכם נגד היצה"ר דאלמלא עזרו לא יכול לו מכ"מ מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמיכם:

תשמרו ועשיתם אתם בס' תיבת גומא מהפמ"ג כתב וז"ל בק"א יפה כתב הלומד שלא לעשות נח לו שלא נברא כתב ז"ל המעשה לתקן הגוף שהשכל משכיל י"ה מקודם, וצ"ע לי דמשמע שאין הגוף זוכה כ"א בעשיית המצות שאיברי הגוף הם כלי המעשה והא בלימוד התורה יזוכך הגוף מאוד כתיק של ספרים ושפתותם דובבות בקבר כו' ועיי"ש, ונלפענ"ד די"ל כבעל ק"א יפה דע"י הלימוד יזוכך רק הנשמה והגוף יזוכך רק ע"י המצות ומע"ט אם הלימוד הוא ביגיעה ועמל אז נחשב העמל והיגיעה כמעשה ונזדכך בהלימוד שניהם הנשמה עם הגוף, והגוף נזדכך מחומר לצורה אבל כשלומד שלא ביגיעה או במחשבה אז מועלת רק להנשמה בלבד ולא לגוף - וי"ל דהא דהחזיר הקב"ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה כוונתו הי' רק על התורה בלבד אבל לא על כל המצות ומע"ט שבה, דקיום המצות ומע"ט לזכך הגוף לא רצה ליתן להם דעיקר התורה והמצות לישראל נאמרו, רק רצה ליתן להם התורה לזכך נשמותיהם כי שלשה שותפין יש באדם ורצה ליתן להם התורה לתקן החלק אלקי שהוא חלק הקב"ה אבל חלק אביו ואמו שהיא הגוף לא יתוקן אצל הנכרי אף בקבלת התורה, ולא יעמדו בתחה"מ אפי' אם קבלו את התורה ואע"ג דגם בהתורה אם לומד ביגיעה ועמל ע"כ דמזכך גם להגוף כנ"ל, אבל עכו"ם אין דרכו ללמוד ביגיעה אבל לישראל רצה הקב"ה ליתן להם התורה עם המצות ומע"ט שבה לזכך גם את גופם ולעשות מחומר צורה, כן נזכה לתיקון השלם ולתקן כה"י אשר אנו חיים על האדמה ונזכה לבגצ"מ ולתחה"מ במהרה אמן:

ורדפו מכם חמשה מאה פירש"י מן החלשים שבכם כו' ועיין בבעה"ט ולפענ"ד נראה דמרמז בתיבת חמשה כי חמשה נוטריקון "ה' מן חלשים שבכם": וכל מעשר בקר וצאן וגו' לא יגאל כתב הרמב"ם בהל' מעשר שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמו מוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח ע"כ, הקשה בלח"מ הא בתמורה מקשה לאביי דס"ל כמדא"ר ל"ת אע"מ ממעשר שני, וקשה אדרבה תיקשי לרבא דס"ל דל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אמאי לא לקי כאן וע"כ דלרבא לוקין וכס' התוס' שם דלרבא לוקין, והמשל"מ הקשה מזבחים ט' דמבואר דלוקין, ונלפענ"ד דבתמורה ו' ובתוס' הקשה הר' ברוך אמאי לא קאמר דפליגי בהכי בפדה בכור או מעשר וחרמים דלכ"ע לא מהני דלאביי לא לקי משום דלא מהני ולרבא לקי דעבר אמימרא דרחמנא ע"כ, וקשה לי איך נימא דלרבא לוקה הא הוי לשאב"מ ואין לומר דנתינת מעות לכהן חשוב כמעשה, תינח בבכור וחרמים אבל מעשר דליכא שוב נתינה ויותר קשה לס' הרהמ"ח דכל לאו שאפשר לעבור בלי שום מעשה אף בעשה מעשה אין לוקין. א"כ משכחת בבכור נמי בלי שום מעשה וכגון שהי' לו ממון אצל הכהן בהלואה או פקדון ופודה בעד ממון זה ול"ה שום מעשה, גם בעבר ע"י מעשה הי' צ"ל דאינו לוקה וכה"ג הקשה המנחת חינוך על הרמב"ם בקנה חמץ:

אמנם י"ל עפי"מ שהעלה הפר"ד ותפארת יוסף בהגהת דשס' ווילנא דהא דפליגי אביי ורבא לענין כל מילתא פליגי בפלוגתא דר"י ור"ל לענין לשאב"מ, דאביי ס"ל מהני סובר לשאב"מ אין לוקין ולכן סובר מהני דאי כ"מ אמאי לקי הא לא עשה כלום והוי לשאב"מ אבל רבא סובר לשאב"מ לוקין ולכך סובר ל"מ ואעפ"כ לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא ולפי"ז מיושב קושייתנו הנ"ל מש"ה לרבא לוקה אע"ג דמשכחת לה עבירת הלאו בלי שום מעשה והוי כלאו שאב"מ דהא רבא לשיטתי' ס"ל בכ"מ לשאב"מ לוקין, והנה במס' תמורה א"ל ר' יוחנן לתנא לא תותני מימר דבדיבורא איתעביד מעשה פירש"י דנעשה מחולין קדשים, ואמרתי זה זמן כביר דר"י עם התנא פליגי בס' הרהמ"ח ודעימי' דר"י ס"ל בתמורה דביחיד נעשה מחולין קדשים מיקרי מעשה, ולכך גם בצבור אע"ג דלא הוי מעשה דהא בצבור לא מהני תמורה מכ"מ לוקה כיון דמשכחת לה במעשה ביחיד ולכך גם בצבור דלא עשה מעשה לוקין, והתנא י"ל דס"ל כהחולקין על הרהמ"ח הנ"ל דכיון דמשכחת לה בלי מעשה ולכך אף בעשה מעשה אין לוקין, וא"כ בתמורה בצבור עובר בלא מעשה דהתמורה אינו חל ולכך גם ביחיד הי' צ"ל דאינו לוקה, והא דלקי ע"כ דהוא רק מפי השמועה דבהנך ג' ממיר ושבועה כו' דלוקין, ומעתה מיושב קושית תוס' הנ"ל דנהי דאביי סובר דמהני דאי ל"מ אמאי לקי הא עיקר הטעם שלו הוא משום דס"ל לאשאב"מ אין לוקין כס' האחרונים הנ"ל מכ"מ י"ל דבפדיית בכור וחרמים דמשכחת לה ע"י מעשה ולכך גם בלא עשה מעשה לקי, ושוב לא נוכל לומר כקושית התוס' דמלקות תליא בהא אי מהני או לא מהני די"ל אע"ג דמהני דאל"כ אמאי לקי, מכ"מ י"ל דבמקום דמשכחת לה במעשה גם שלא ע"י מעשה נמי לוקה וכמו לר' יוחנן דס"ל כיון דמשכחת לה ע"י מעשה גם אי לא עשה מעשה לוקה דנחשב כלאו שיש בו מעשה, ומעתה מיושב נמי הרמב"ם הנ"ל דסובר דתמורה הוי לאו שאב"מ כיון דמשכחת לה בלי מעשה כתנא דפליג על ר' יוחנן ולקי בתמורה רק מפי השמועה, ולכך שפיר פסק גם בפדיית בכור וחרמים דאין לוקין גם בעשה מעשה כיון דמשכחת לה בלי מעשה והרמב"ם לשיטתי' דס"ל לשאב"מ אין לוקין משא"כ רבא לשיטתי' דס"ל לשאב"מ לוקין ולכך שפיר ס"ל בפדה בכור וחרמים דלוקין וכס' התוס' שם בתמורה. פרשת במדבר וימת נדב ואביהו לפני ד' בהקריבם אש זרה לפני ד' במדבר סיני ובנים לא הי' להם ויכהן אלעזר ואיתמר כו' יש לדקדק דהי' צ"ל וימותו דעל שניהם נאמר כמש"כ באחרי מות בקרבתם לפני ד' וימותו וכן יש לדקדק ויכהן אלעזר ואיתמר הי' לו לומר ויכהנו והנה בשפ"ח בשם מדרש תנחומא דאם אירע טומאה באהרן שימש אלעזר ואם אירע טומאה באלעזר שימש איתמר ע"כ, ולפי"ז שייך שפיר הלשון ויכהן לשון יחיד דשניהם יחד לא שימשו בכהונה גדולה רק מקודם אלעזר כשנטמא אהרן ואח"כ איתמר כשנטמא אלעזר ולכך שפיר נאמר ויכהן אלעזר והדר איתמר ועפי"ז י"ל נמי גבי וימת שהחטא הי' בשביל שלא הי' להם בנים והיינו שלא נשאו אשה, וא"כ שייך מקודם עונש החטא על נדב שהי' הבכור ובא לפרקו שישא אשה ולא רצה ואח"כ כשבא אביהו לפרקו ג"כ נתחייב עונש, ולכן בפ' אחרי מות דשם לא נזכר רק החטא של אש זרה שעשו העבירה ביחד ונתחייבו יחד בעונש ע"כ נאמר דימותו, אבל כאן שכתב חטא העונש ובנים לא היו להם שלא נשאו נשים שפיר נאמר וימת נדב ואביהו, דנתחייב נדב מקודם לישא אשה דלא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה, ולכך נאמר וימת מקודם נדב והדר אביהו אע"ג דלא מתו בזה אחר זה רק ביחד אבל חיוב העונש הי' בזאח"ז:

ובנים לא הי' להם דאלו הי' להם בנים לא היו מתו כדאמר (בגמ' יבמות ס"נ) ונ"ל הטעם עפי"מ דאיתא בירשלמי אצל ר' בון שמת בילדותו וספדו לו שתיקן ר' בון את הכל במעט שניו ולא הי' לו עוד מה לעשות בזה העולם ולכך מת, והנה נדו"א שהעיד משה רבינו שהיו גדולים ממנו מסתמא כבר תיקנו הכל ולכך מתו דלא הי' להם עוד מה לעשות בזה העולם אבל אם הי' להם בנים היו צריכין שפיר לחיות בשביל בניהם לגדלם ולא היו מתים:

ולקחת חמשת חמשת שקלים וגו' ביו"ד סימן ש"ה מובא ברמ"א שיטת הריב"ש דאין פודין ע"י שליח והקשו עליו ממס' בכורות נו"ן דר' אשי שדר לי' שבסר זוזי לר' אחא ברי' דרבינא בפדה"ב, ובח"ס יור"ד סי' רצ"ז מתרץ דכ"ע מודים דיכול לשלוח המעות ע"י אחר לכהן דאפי' מניחו על הקוף ומשלחו לכהן ומודיעו ששילח לפדיון יוצא מה"ת, וענין שליחות בפה"ב דלא מהני היינו שנותן ממון של עצמו ואין מזכה לאב אלא רוצה לפדות בממון של עצמו, כמו מפריש מכריו שלו על תבואת חבירו שיהי' האב יוצא ידי חובתו מטעם שליחות זה לא מהני ועיי"ש:

ולפענ"ד נראה עפי"מ שמקשים הפנ"י והנוב"י איך מהני שליחות בקידושין הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ותירצו דמהני שליחות משום מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי', ועפי"ז תיקשה איך שלח ר' אשי לפדיון הבן ע"י שליח הא הוי נמי תופס לבע"ח לכהנים אחרים, אך י"ל דר' אשי שלח ע"י כהן ובכהן שייך מגו דזכי לנפשי' וכדאיתא בתוס' ב"מ זיין בהא דתקפו כהן אין מוציאין מידו. שמקשים למה אין מוציאין הלא הטובת הנאה לבעלים ויכול לומר שרוצה בכהן אחר ותירצו דהכהן יתן הטובת הנאה לבעלים. וא"כ הכ"נ י"ל דשייך מגו דזכה לנפשי' כו' ויתפוס לעצמו ויתן הטובת הנאה לבעלים, ולכך זכה נמי לחברי' ויכול להיות שליח, אבל הריב"ש י"ל דמיירי בישראל ובישראל לא מהני שליחות משום תופס לבע"ח והבן, אך כ"ז לתירץ התוס' דמחזיר טובת הנאה לבעלים אבל לתירץ הראשון שבתוס' דמיירי במכירי כהונה ולכך מהני תפיסה, וא"כ הכא אין לומר דר' אשי שלח ע"י כהן ממכירי כהונה ולכך שייך ג"כ אצלו מגו דזכי לנפשי', דהא חזינן דהשליח לא הי' לו ממכיר כהונה דא"כ לא הי' שלחו לר' אחא רק הי' נותן להשליח, וזהו דוחק דר' אשי הי' סמך על הכהן שבהא ימחול הכהן ליתן לר' אחא, לכן נלפענ"ד עפי"מ דאיתא עוד תירץ שני בפנ"י שם דלכך ל"ה בקידושין תופס לבע"ח שחב לאחריני משום דאשה אינה נקנית אלא מדעתה, וא"כ לא שייך חב לאחרים די"ל דהאשה אינה רוצית לקדש רק לזה ולא לאחריני, וא"כ הכ"נ י"ל כיון דעיקר הטובת הנאה שייך להאב שיכול ליתן את פדיון בנו לכל כהן שירצה ולכך לא שייך חב לאחרים כיון דהאב אינו רוצה בכהן אחר, ועפי"ז ר' אשי דשלח דייקי לר' אחא ברי' דרבינא וא"כ אינו רוצה בכהן אחר ולכך לא הוי חב לאחרים, ומעתה מיושב שפיר שיטת הריב"ש דכ"ז דמהני שליחות אם מראה לו מקום לכהן זה דוקא ולכך ל"ה חב לאחרים, אבל הריב"ש י"ל דמיירי בסתם שליח לפדה"ב שאין אומר לו לאיזה כהן מש"ה שפיר לא מהני השליח משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והבן, (וע"י בשו"ת נו"ב קמא אה"ע סי' ס"ד ובתניינא סי' ע' ותבין): ובנים לא הי' להם איתא במס' סנהדרין נ"ב וכבר היו מהלכין משה ואהרן בדרך וכו' א"ל נדב לאביהו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור ועיי"ש, והיא פליאה נשגבה על נדו"א שיאמרו כזאת על אביהם ורבם, ולהטעים קצת עפי"מ שיש לדקדק בהא דכתיב וימת נדב ואביהו כו' ובנים לא הי' להם ואלו הי' להם בנים לא מתו כדאמר בגמ'. והקשה בפנ"י פ' אחרי דלמה יתחייבו מיתה בשביל שלא קיימו מצות פו"ר ועיי"ש ונ"ל עפי"מ דאיתא דמשה הי' אמר לאהרן יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום וסבור הייתי או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך וכתב בפנ"י וז"ל וכיון שכבר שמעו נדו"א שאמר השי"ת ונקדש בכבודי סברו שימות משה או אהרן כי הם המכובדים ולא חשבו שהם ראוין לזה, ואיתא במפרשים הא דאמר בירושלמי לענין ר' בון שמת בילדותו משום שתקן כל מה שהי' לו לתקן ולכך א"צ לחיות עוד בעוה"ז וכתבו במפרשים דכ"ז ביחיד שאינו ממונה על הצבור אבל מי שהוא ממונה על הצבור צריך עוד לחיות בשביל טובת הצבור ועיי"ש, ועפי"ז י"ל הטעם שאמרו נדו"א מתי ימותו שני זקנים הללו כי ידעו מעלתם שכבר תיקנו הכל וכמוהם גם משה ואהרן כבר תקנו הכל רק משה ואהרן שהם זקנים וחייהם הוא רק בשביל טובת הצבור, ע"כ אמרו מתי ימותו שני זקנים הללו שכבר תקנו הכל ואני ואתה ננהיג את הדור ויכולין אנו עוד לחיות בשביל טובת הצבור, ובזה יתורץ קושית הפנים יפות הנ"ל על הגמ' שמתו בשביל שלא הי' להם בנים הרי בשביל פו"ר אין בו חיוב מיתה, דבאמת קיימ"ל מי שאין לו בנים אינו ראוי למנותו בסנהדרין וי"ל דמזה הטעם אין ראוי נמי להיות מנהיגי הדור, ולכך אלו הי' להם בנים הי' נתקדש הבית ע"י משה ואהרן והם נדו"א היו נשארים להיות מנהיגי הדור אבל מחמת שלא היו להם בנים ולא היו ראוין למנהיגי הדור ע"כ שפיר נתקדש הבית בהם ומשה ואהרן נשארים חיים והבן: פרשת נשא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' ואשמה הנפש ההוא והתודו את חטאתם אשר עשו נלרפענ"ד בהקדם שנסתפק הנוב"י בהקדמה לס' אחד בעושה תשובה מיראה דנעשה מזדונות שגגות, אם כבר עשה תשובה פעם אחת על המזיד ונעשה שוגג אם מהני תשובתו שנית שיתהפך משוגג לזכיות (ועי' בצל"ח ברכות על מאמרם ז"ל מיכאל באחת גבריאל בשתים שפי' בזה ע"ש) ונ"ל בזה עפי"ד הנח"ק בפסוק הנ"ל עפי"מ שכתבו רבני אשכנז דשתי שגגות נחשבים כמזיד וסמוכות שלהם מההוא סמיא דשגג שתי פעמים ששכח ולא הניח עירוב תבשילין וא"ל שמואל פושע את עיי"ש במס' ביצה, וזה שאמר הכתוב כי יעשו מכל חטאת דהיינו שתי שגגות דמעוט רבים שנים אז קורא אני עליו למעול מעל בד' דשתי שגגות נחשבים למזיד עכ"ל הנח"ק ולכאורה דבריו תמוהין דאדרבה מכאן סתירה לרבני אשכנז דהכתוב קראו תיכף חטאתם שנאמר והתודו את חטאתם אשר עשו, אמנם נראה דבאמת עיקר התשובה הוא החרטה שבלב וא"כ תקשה הרי כשמביא הקרבן חזינן שנתחרט וא"כ למה צריך עוד להתודות, אמנם חדא מתורץ בחברתה כיון שנעשו מתחלה ע"י שני שוגגין מזיד ולכך ע"י החרטה שבלב נעשה ממזיד שוב שוגגין כבתחלה, ולכך צריך להתודות עוד שתהי' ע"י הודוי שמתודה זכיות דאל"כ רק שנשאר שוגג מה מועיל הודוי: עוד י"ל עפי"מ שיש לדקדק אשר עשו מיותר דהי' סגי לומר והתודו את חטאתם דממילא יודעין אשר עשו הם דהא כתוב חטאתם דמסתמא שהם עשו ולא אחרים, אמנם נראה דמרמז כאן שני וידויים אחת על חטאתם היינו על השוגגין על יסוד מעשיהם, וגם צריכין להתודות אשר עשו שע"י השני שוגגין נעשה מזיד כמש"כ הרבני אשכנז, וזה שאמר להלן דע"י שהתוודו על חטאתם והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו והיינו והשיב את אשמו בראשו שנעשה המזיד כבתחלה שוגגין, וחמישיתו יוסף עליו וחמישיתו הוא לשון חמושים עלו בני ישראל שהוא לשון מזוין במצות, יוסף עליו דע"י הוודוי השנית נעשה מצוה כדברי הנוב"י הנ"ל ודוק:

ויהי ביום כלות משה כו' ואת המזבח ואת כל כליו וגו' במס' חגיגה כ"ז אמר ר' אבוה אמר ר"א ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו מסלמנדרא כו' אמר ר"ל אין אור של גיהנם שולטות בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב, ומקשים בתוס' עירובין י"ט דלר' אבוה אמר ר"א למה צריך הק"ו מסלמנדרא על ת"ח שאין אור של גיהנם שולטת בהן הא יכול שפיר למילף מק"ו ממזבח הזהב כר"ל, ונלפענ"ד דהנה בפירש"י מפרש סלמנדרא חי' הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק, ובתוס' פירשו סלמנדרא וז"ל החלד והעכבר תירגם יהונתן כרכושתא וסלמנדרא ערוך עכ"ל, ויש להבין מאי בעי תוס' בזה ושמעתי דבר נכון מפי ידידי החו"ב כמוה' ברוך מהרש"ק נרי' דהי' קשיא לי' לתוס' על ר"ל איך יליף ממזבח הזהב הא י"ל דהי' סכין המזבח בדם סלמנדרא מש"ה לא שלט בו האש, ולכך פירש"י בתוס' דסלמנדרא לאו חי' הנבראת מן האור רק שהוא עכבר כמו שתרגם יונתן וא"כ ודאי דלא הי' סכין המזבח בדבר טמא ע"כ, ומעתה י"ל דר"א בשם ר"א יפלוג עם ר"ל בהא, דר' אבוה סובר כפירש"י דסלמנדרא הוא חי' הנבראת מן האש ול"ה דבר טמא, וא"כ אי אפשר ללמוד ממזבח הזהב דהא י"ל דהי' סכין את המזבח מדם סלמנדרא ולכך אי אפשר ללמוד רק מסלמנדרא וע"כ שפיר סובר דרק בת"ח אין אור שולט בהן, אבל ר"ל סובר דסלמנדרא דבר טמא וע"כ דלא סכין המזבח בדמו וע"כ שפיר איכא ק"ו אפי' בפושעי ישראל והבן:

וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים אילם ששים עתדים ששים כבשים בני שנה ששים עיין בתרגום יונתן ב"ע ובמפרשים האריכו למעניתם על המספרים האלה. ולפענ"ד נראה עפי"מ דאיתא דאמר הקב"ה למשה לך רד סרו מהר מן הדרך פירש"י לך רד מגדולתך כי רק בשביל ישראל נתעלה בגדולה, וכיון שסרו מהר מן הדרך שעברו על כה"ת כולה ע"כ הורד משה רבינו מגדולתו, והנה התקון על העגל הי' המשכן וכשנתחנך המשכן ע"י הנשיאים הי' גם התקון על גדולת משה רבינו מש"ה הי' החשבין מכיוון במספר ר"ד, והי' המספר עשרים וארבעה פרים נגד התורה שבכתב תורה נביאים כתובים שהם כולם במספר עשרים וארבע סדרים, אילם ששים כנגד תורה שבע"פ שהם ש"ס נוטריקון ששים סדרים, והביא ג' פעמים ששים כנגד שבלול בש"ס מהתורה שבכתב תורה נביאים כתובים וג' פעמים ששים הם מאה ושמונים בצירוף ארבעה ועשרים פרים כולם ביחד הם מספר ר"ד לתיקון גדולתו של משה:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה