אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת מקץ

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת מקץ

על פרשת וישב

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם הלשון אינו מובן איך יש לו התקשרות חלום פרעה להנך שנתיים ימים, אמנם ידוע דיוסף לא הי' ראוי לישב בבית האסורין רק עשר שנים וכבר הבאתי לעיל סוף פ' וישב שני טעמים בדבר ועיי"ש, רק שניתוסף לו שתי שנים בעבור שאמר זכרתני והזכרתני וא"כ אם לא הי' אומר זכרתני והזכרתני אז ע"כ הי' יוסף יצא מבית האסורין שתי שנים מקודם, וא"כ צריך לומר דע"כ הי' חולם לפרעה ג"כ שתי שנים מקודם רק מאחר שהי' ליוסף בעונש עוד שתי שנים ע"כ נתעכב החלום לפרעה ג"כ עד שנשלם ליוסף גם השתי שנים והבן - ולכך שפיר מובן ויהי מקץ שנתיים ימים ואז ופרעה חלם בכדי שימלוך יוסף ויבא יעקב למצרים אבל אם יוסף לא הי' אומר זכרתני והזכרתני הי' יצא מקודם להיעשות מלך והבן - ובזה מיושב שלא אמר ויחלום פרעה רק ופרעה חלם דאם אמר ויחלום פרעה לא הי' כשמע דהחלום הי' צריך להיות מקודם רק שנתהווה השתא הסיבה שחלם פרעה בשביל שיתעלה יוסף אבל באמת כי סיבה זו הי' עוד צריך להיות מקודם ע"כ נאמר ופרעה חלם מזה משמע דהסיבה הוא מכבר רק שנתעכב ע"י השנתיים ימים והבן:

וידבר שר המשקים את פרעה לאמור את חטאי אני מזכיר היום פרעה קצף על עבדיו ויתן אתי במשמר אתי ואת שר כו' יש לדקדק בזה עפי"מ שידוע וידבר קשות ויאמר רכות וא"כ איך העיז השר המשקים לדבר קשות אל המלך גם מהו לאמור שמיותר אמנם י"ל דכאן מצא בע"ח לגבות את חובו כי השר המשקים הי' בחרון אף על פרעה שנתן אותו במשמר חנם וכמו שבאמת יצא נקי ואת שר האופים תלה והי' בזה טובי' חטא וזיגוד מינגד, ולא עוד אלא שהיו נותנים למשמר את שר המשקים קודם לשר האופים וכמו שכתב אותי ואת שר האופים, וע"כ אמר וידבר שר המשקים את פרעה היינו שדיבר אתו קשות לכך נאמר את פרעה ולא אל פרעה שרצה בזה הקשות לעורר את פרעה לאמור, שפרעה יאמר את חטאי אני מזכיר היום ומהו החטא של פרעה ע"ז פירש השר המשקים פרעה קצף על עבדיו היינו על אחרים ויתן אותי במשמר טובי' חטא וכו' ולא עוד אלא שנתן אותי ואת שר האופים שנתן אותי בראשונה ומדוקדק בזה היטב הא דכתיב שני פעמים אותי, כי חד אותי לומר דאותי הי' על חנם ואותי השני לומר דלא עוד אלא שהקדים עוד אותי לישב בבית האסורין לשר האופים והבן:

את חטאי אני מזכיר היום הקשו בזה על לשון חטאי לשון רבים ונלפענ"ד לפרש עפי"מ דאיתא במדרש דע"י שאמר יוסף זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים משמע על כל זכירה שנה שלימה, ולכאורה אינו מובן למה מגיע לו בשביל דיבור אחד שנה שלימה דוקא ולא סגי בחדש ימים או בשבוע ויישב עוד שני שבועות או שני חדשים ולמה שתי שנים. אמנם אמרתי בזה דבר נכון כי באמת יש מנהג אצל המלכים דביום שמחה שלהם יתנו חופש לבני האסורים וע"כ אמר יוסף בפתרון חלומו אל שר המשקים בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, והיינו כי ביום השלישי הי' יום הלדת פרעה יום שמחתו וויתנו חופש להשר המשקים ורק שיוסף הי' חושש לעצמו דהשר המשקים מרוב שמחתו שיצא לחפשי וחזר על כנו לא יהי' לו פנאי לדבר עבורו או מרוב שמחה ישכח את יוסף. ע"כ אמר לו פעם שנית והזכרתני שאם לא תזכור אותי באותו יום תזכור עכ"פ אותי לשנה האחרת ביום הלדת את פרעה בשנה השנית, נמצא יוסף בעצמו נתן על עצמו בזכירה השנית לישב בתפיסה עוד שנה שלימה, וע"כ נענש בעד כל זכירה שנה שלמה והבן, ולפי"ז ע"כ עבר שני פעמים יום הלדת פרעה שלא זכר את יוסף והיום לסוף שתי שנים עברו שהזכיר השתא את יוסף, ע"כ שפיר אמר שר המשקים את חטאי אני מזכיר היום כי עברתי שתי פעמים שחטאתי ולא הזכרתי את יוסף והבן:

וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה לכאורה תיקשה לפי"מ דאיתא במדרש דכמעט שפרחה נשמתו של פרעה מהפיגות לבו מחלומו א"כ איך לא השגיח השליח למהר ליוסף לרוץ עם יוסף לפרעה טרם שיגלח יוסף א"ע ויחלף שמלותיו בכדי להשיב את נפשו של פרעה מיד, ונ"ל עפי"מ שמקשה בזהר מקץ דלמה נאמר ויקרא את יוסף דהי' לו לומר וישלח פרעה לקרא ליוסף ותירץ ויקרא את יוסף היינו הקב"ה קרא את יוסף כתיב הכא ויקרא את יוסף וכתיב התם ויקרא אל משה ע"כ, ועפי"ז שפיר יש לומר דבעת ששלח פרעה את השליח טרם שבא עדיין השליח ליוסף אז ויקרא ד' אל יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו וכשבא השליח אז הי' יוסף כבר מגולח ומחולף שמלתיו ותיכף בא אל פרעה ולא התמהמה כלל והבן. ובזה תירצתי שלא תיקשה בהא דאמר ויגלח הלא אמרו רז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורין ואיך גילח יוסף א"ע בר"ה ובהנ"ל מיושב שפיר כי כך הי' עפ"י הדבור משום כבוד המלכות וזהו כוונת פירש"י ויגלח מפני כבוד המלכות והבן:

ויגלח ויחלף שמלתיו פירש"י ויגלח מפני כבוד המלכות אבל על ויחלוף שמלתיו לא פירש"י כלום כיון דרש"י לא מציין רק תיבת ויגלח בלבד, והנה בפירש"י בד"ה מן הבור פירש מן בית הסוהר ואף אם אין בו מים קרוי בור דאל"כ רק דנאמר שהי' בו מים א"כ הי' בגדיו לחים ופשיטא שהי' צריך להחליפם ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו ועיי"ש - ולפענ"ד נראה בזה דבאמת ויחלף שמלתיו לא הי' משום כבוד המלכות וכנ"ל דרש"י לא מפרש מפני כבוד המלכות רק על ויגלח וכנ"ל, והטעם י"ל כמש"כ בבעתוס' וז"ל ויחלף שמלתיו מכאן רמז למה שאמרו רז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורין שהרי ויחלף שמלותיו בגימ' בחד בתשרי יש אם למקרא שמלותיו מלא ע"כ, ולפי"ז י"ל דגם בלא כבוד המלכות הי' מחליף שמלתו משום כבוד יו"ט אך דלפי"ז תקשה א"כ איך גילח בר"ה, ע"ז שפיר פירש"י מפני כבוד המלכות דאם לא הי' בבית הסהר הי' מגלח א"ע קידם ר"ה רק בבית הסהר לא הי' יכול לגלח והריצהו מן הבור ביו"ט ולא הי' מגלח ביו"ט ע"כ פירש"י משום כבוד המלכות והבן:

וידבר פרעה אל יוסף בחלמי יש לדקדק למה בתחלה נאמר ויאמר פרעה אל יוסף כתב לשון אמירה רכה וכאן נאמר וידבר לשון קשה, וי"ל בדרך הלצה משום דיוסף אמר לו אלקים יענה את שלום פרעה ולמ"ד ויקם מלך חדש שנתחדשו גזירותיו אבל שפיר ידע את יוסף והוא הפרעה שהי' בזמן יוסף, והרי פרעה עשה עצמו אלהים ונתמלא חמה על יוסף שאמר לו אלקים יענה את שלום פרעה דהא הוא עצמו הי' מחזיק א"ע אלהים, ע"כ אמר לו בלשון וידבר והיינו קשות, אבל אחר הפתרון אמר פרעה בעצמו על יוסף איש אשר רוח אלקים בו היינו שהודה לו:

יהיו שבע שני הרעב כתב בבעתוס' וז"ל יהיו לשון תפלה היא שמן הדין הי' להיות מ"ב שנים רעב במצרים כיצד שבע דפרות ושבע דשיבלים דחלום, וכן בסיפור. הרי כ"ח וכן הגדה מפי יוסף דפרות ושיבלים הרי י"ד וביחד הם מ"ב ועל ידי יוסף בתפלתו נחסרו עד שבעה, בא יעקב ונחסרו עד ב' הרי מם שנה נחסרו ונפרעו להם בימי ירמי' דכתיב והי' מצרים לשמה מם שנה עכ"ל:

והנה החשבון של רבותינו בעתוס' תמוה דבשלמא ההגדה מפי יוסף שפיר י"ל דלכך מחשיב להו ביחוד כיון דהדיבור של צדיק עושה רושם וכהאי דאמרינן קללת חכם אפי' על תנאי היא באה והיינו שדיבורו עושה רושם והבן, אבל מה שחושב החלום והסיפור של פרעה בתרתי זאת אינו מובן. דהא מה שחלם הוא שסיפר ולמה חשבן בתרתי, ועוד דאם חושב הסיפור ביחוד א"כ צריך אתה לחשוב גם מה שסיפר מקודם להחרטומיםכמה פעמים ולמה חושב הסיפור ליוסף ולהסיפור לחרטומים אינו חושב, גם הקשה הנח"ק בשם הראשונים בהא דאמר יוסף לפרעה ועתה ירא איש נבון וכו' דאיך נתן יוסף עצה לפרעה על מה שלא שאלו הכי לקח אותו ליועץ הי' לו להשלים הפתרון ולשתוק - עוד הקשיתי הא דאמר פרעה ליוסף ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי היא ללא צורך דזאת אין שום שייכות להחלום ולמה הוצרך פרעה להגיד זאת ליוסף וא"ל דרצה להגדיל הדבר בפני יוסף דא"כ הי' לו לומר זאת תיכף בתחלתו כשאמר לו חלם חלמתי ופותר אין אותו אז הי' צ"ל ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי, ד' הקשה בנח"ק בהא דכתיב בסוף החלום ויקץ פרעה והנה חלום דהנך תיבות והנה חלום מיותרים המה:

ולתרץ כל הנך קושיות נלפענ"ד לומר דהנך שתי תיבות והנה חלם באמת הם קאי על הפסוק השני שנאמר ויהי בבוקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וחכמי' ויספר להם חלומו ואין פותר אותם לפרעה, והיינו דזאת שעשה פרעה באמת בבוקר שקרא לחרטומי מצרים וחכמי' וסיפר להם חלומו ולא היו יכולין לפתרו ע"ז אמר הכתוב וייקץ פרעה והנה חלום להגיד דמה שעשה כן בהקיץ כן הי' חלום לו, וכתב והנה חלום אחר ויקץ פרעה להראות דמה שעשה בהקיץ שקרא להחרטומים כל זאת הי' נמי לו ג"כ בחלום וכדי שלא יצטרך להכפיל הדברים קאמר אחר ויקץ פרעה תיבות אלו והנה חלום והבן - והבאתי ראי' לדברינו אלה מדברי הרד"ק שפירש על ויקץ שלמה והנה חלום וז"ל והנה חלום כשהקיץ ראה שנתקיים חלומו כו' ועיי"ש, וא"כ הכ"נ כשהקיץ וזכר שבחלומו קרא להחרטומים ולא ידעו לפתרו עשה כן בהקיץ וקרא החרטומים וחכמים וסיפר להם ולא היו יכולין לפתרו אז ראה והנה חלום, שנתקיים בזה חלומו שהרי בחלומו חלם לו שקרא להחרטומים כו' ולא ידעו לפתרו וכן הי' באמת בהקיץ והבן. ובזה שפיר יש להבין במה שאמר ואין פותר אותם לפרעה ונדחק רש"י בזה לפרש מהו תיבת לפרעה דלכאורה מיותר, ועפי"ד הנ"ל י"ל דהנך תיבות והנה חלום עם תיבת לפרעה הם מישך שייכי להדדי ומרמז בהנך ג' תיבות המיותרים דהנך דברים שהם אמורים וכתובים בין הנך ג' תיבות הם באמת בחלום לפרעה וזהו והנה חלום לפרעה כי מה שעשה בהקיץ כן הי' נמי באמת בחלומו - ומאי מאוד מיושב קושיא הנ"ל על פרעה שאמר ליוסף ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי דלמה הוצרך פרעה להגיד זאת ליוסף ללא צורך כיון שהדברים האלה הרי הוא ג"כ מחלומו שחלם לו שסיפר להחרטומים ולא היו יודעין לפתרו וע"כ הוצרך פרעה לספר את כל זאת ליוסף - ועפי"ז מיושב שפיר קושית הראשונים על יוסף שנעשה ליועץ כי יוסף הי' מוכרח לפתור בזה את החלום אשר סיפר לו שבחלומו סיפר להחרטומים וחכמים ולא יכלו לפתרו, ע"כ זאת פתר שפיר יוסף לפרעה שהראו לו מן השמים בחלומו שלא יניח הדבר על החרטומים בפתרונם רק שצריך לבקש איש אחד חכם ונבון לכל זה הראוהו לו מן השמים ודוק. ומאי מאוד יתיישב בזה החשבון מרבותינו בעתוס' דמש"ה שפיר חושבין חשבון החלום וחשבון הספור אל יוסף משום דבאמת גם הספור הזה של יוסף הי' נמי בחלומו הסיפור אל החרטומים וכדברינו הנ"ל וא"כ החלום והספור הי' הכל בחלומו. ומאי מאוד יתורץ בזה היטב מה שאמר פרעה חלום חלמתי ופותר אין אותו דמשמע דאין לו פתרון אל החלום וקשה הלא רק הוא אינו יודע לפתרו ועי"ז שלח אל יוסף לפתרו ולמה אמר שפותר אין אותו, ובהנ"ל יובן שפיר דמה שאמר ופותר אין אותו שייך ג"כ אל החלום שחלם לו שסיפר להחרטומים ולא היו יודעין לפתרו. ובזה נבין היטב הא דאמר פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך כיון דפתרון הי' שלא יניח הדבר על החרטומים וחכמים כפתרונם, והראוהו לו בחלום שצריך לבקש איש חכם ונבון ומאחר דלא הי' שום חכם מחכמי מצרים שיודיעו אותם את כל זאת רק אותך. מסתמא אין נבון וחכם כמוך:

ולפרש הדבר יותר נ"ל עפי"מ דאיתא במס' תענית דאמר ר' יוחנן מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא שעתא, והכ"נ אמר פרעה מדהם לא ידעו שלא הודיעו אותם מן השמים ורק לדידך הודיעו מן השמים את כל זאת מסתמא אין נבון וחכם כמוך, דאלו הוי חכם אחר שיהי' ראוי היו מודיעין אותו מן השמים שהוא יודיע לפרעה ואחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת מסתמא וודאי יודע אלקים שאין חכם ונבון כמוך והבן: ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו' ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות כו' ויצברו בר והי' האוכל לפקדון לשבע שני הרעב ולא תכרת הארץ ברעב מקשים הראשונים וכי ליועץ נעשה יוסף לפני המלך שלא הי' לו רק לפתור החלום בלבד ולא לתת עצה למלך מה יעשה ע"כ, ונלפענ"ד עפי"מ שפירש"י ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה והיינו בליעת השיבלים ולא יודע השבע הוא פתרון של הפרות דכתיב ולא נודע כי באו אל קרבנה ע"כ, ולכאורה קשה למה פתר בליעת השיבלים ולא פתר אכילת פרות הרעות שאכלו את פרות הטובות רק שפתר את מה שנאמר אח"כ ולא נודע כי באו אל קרבנה. ולכאורה י"ל דמאי שרש"י מפרש ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה קאי על תרווייהו על השיבלים ועל אכילת הפרות ואע"ג דבליעה לא נאמר רק בשיבלים ובפרות נאמר לשון אכילה, מכ"מ י"ל דאחד היא רק רש"י קיצר בלשונו, אפס בשפ"ח מפרש הלשון בליעה על השיבלים והקשה על פירש"י שלא פירש ונשכח כל השבע שהוא פתרון אכילת הפרות ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת השיבלים ע"כ ועיי"ש מה שתירץ בשפ"ח בזה אמנם נלפענ"ד דאכילת הפרות פתר יוסף בעצתו שאמר ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות והי' האוכל לפקדון לשבע שני הרעב. שמדרך העולם אם אחד מרויח בעסק טוב ומאבד בעסק רע אומרים ע"ז מאמר המשל הפרות הרעות היו אוכלין הפרות הטובות, וכן כאן הי' כזה שאמר ויקבצו ויצברו בר והי' האוכל לפקדון לשבע שני הרעב ואז יאכלו השנים הרעות את שנים הטובות והבן, ולפי"ז מיושב שפיר קושית הראשונים דלכך גמר הפתרון בעצה זו כדי לגמור את פתרון החלום מאכילת הפרות אשר לא פתר עד הנה והבן:

ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו ומפרש בתרגום אונקלוס הנשכח כדין גבר דרוח נבואה מן קדם ד' בי' וקשה הרי יוסף לא אמר שצריך לבקש נביא רק אמר איש נבון וחכם ולמה אמר פרעה הנמצא כזה בנבואה ואפשר י"ל עפי"מ דאיתא דחכם עדיף מנביא ומכש"כ נבון דעדיף גם מחכם וכידוע, וא"כ י"ל דיוסף אמר נבון וחכם הקדים נבון דצריך לבקש נבון ואם לא ימצא נבון יקח עכ"פ חכם ולזה אמר פרעה דאטו אפי' נביא שקטן מהם הכי נמצא כמוהו והבן. עוד י"ל דכך הי' כוונת פרעה הכי נמצא נביא לשאול אותו מי הוא הנבון וחכם שיהי' ראוי לשיתהו בכל ארץ מצרים והבן:

וישאל להם לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי לכאורה הלשון אשר אמרתם יפלא דלא מצינו בכל הפרשה שום זכר ואמירה מאביהם הזקן וגם למה קורא אותו השתא הזקן, ומפרש בבעתוס' הוא הי' שואל מיצחק זקינו והם השיבו לו מיעקב שאמרו לעבדך לאבינו עודנו חי שלא רצו להשיבו שיצחק מת שאין משיבין על הקלקלה כמו שמצינו בריש פסחים אייבי קיים א"ל אימא קיימת ועיי"ש - וגם בזה תיקשי עכ"פ דלא מצינו בשום מקום שום הזכרה מהשלום שבביתם, ונראה עפי"מ דלכאורה עוד תקשה הך ויאמר השלום נראה כמיותר דסגי לומר וישאל להם לשלום אביכם הזקן עודנו חי, אך י"ל דיוסף הי' שואל אותם כאן שתי שאלות וישאל להם לשלום השאלה הראשונה והם השיבו לו תיכף שלום, וע"ז שאל להם אח"כ אם בכלל השלום שהשיבו לו הוא גם לאביכם הזקן היינו יצחק כמש"כ בבעתוס' וזה שאמר ויאמר השלום היינו אשר אמרתם לי שלום האם אביכם הזקן העודנו חי וגם הוא בכלל השלום אשר אמרתם, ע"ז השיבו אותו מיעקב וכסברת הבעלי תוס' שהבאתי והבן: פרשת ויגש ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמך כפרעה נלפענ"ד לפרש עפי"מ דכתיב בפ' מקץ ולא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם פירש"י שסברו שאין יוסף מבין לשון הקודש מחמת שדיבר עמהם ע"י מליץ ע"כ, והנה בזה שדיבר יוסף ע"י מליץ י"ל שני טעמים, א' שלא ידעו המצרים שיוסף מבין כל הלשונות וכמו שבאמת טעו גם השבטים בזה מחמת שפרעה השביע את יוסף שלא לגלות שהוא מכיר בלשון הקודש דפרעה אע"ג שהבין כל הלשונות מכ"מ לא הי' מכיר בלשון הקודש כמובא במס' סוטה, ב' י"ל בשביל חשיבותו שלא יצטרך לדבר עם אנשים פחותים ע"כ הנהיג לדבר ע"י מליץ ויהודא י"ל דהי' ידע שמבין יוסף גם בלה"ק וע"כ אמר יהודא ליוסף ידבר נא עבדך דבר באזני אדני היינו בלה"ק לא ע"י מליץ ואל יחר אפך בעבדך היינו על שאני רוצה לדבר עמך שהוא לך לפחיתות הכביד לדבר עם איש כמוני, אדרבה אם תדבר רק ע"י מליץ יותר יהי' לך לפחיתות הכבוד כי יאמרו שאין אתה מבין כל הלשונות ואתה ע"כ צריך להבין גם בלשה"ק משום כי כמוך כפרעה שמבין כל הלשונות, וע"כ דכ"ע סברו דגם אתה מבין בכל הלשונות ואע"ג דבאמת גם פרעה לא הבין בלה"ק ועיי"ש בס' תורת משה שכתב שכל שרי המדינה ממצרים לא היו יודעין דפרעה אינו מבין בלה"ק ועי"ז הי' בסכנה והוצרך להשביע ליוסף שלא לגלות והבן- עוד י"ל דהנה נפקא מינה בין שני טעמים הנ"ל דלטעם הא' שדיבר ע"י מליץ כדי שלא יוודעו אם מבין בלשה"ק ולכך הי' ע"כ תמיד מדבר ע"י מליץ בלשון מצרי. א"כ י"ל דע"כ גם לאדם חשוב דיבר ע"י מליץ דכך הי' גזירת פרעה, אבל לטעם הב' משום פחיתות הכבוד י"ל דהוא רק נהג בעצמו כן וע"כ הי' יכול לדבר עם אדם חשוב המפורסם גם בלא מליץ וכמובן:

והנה בבעתוס' כתבו כי כמן כפרעה כמו שאתם גדולים במקומכם כן אנו גדולים במקומנו עכ"ל, וזה שאמר יהודא ידבר בא עבדך דבר באזני אדני בלא מליץ ואז יאמרו בגוים הגדיל יוסף לעשות עם אלה לדבר בלא מליץ משום שאנשים חשובים הם ומפורסמים במקומם, אבל לאחרים שפיר מדבר ע"י מליץ וסברו הטעם שמדבר יוסף ע"י מליץ הוא מטעם פחיתות הכבוד. אבל אם גם לנו תדבר רק ע"י מליץ וא"כ ע"כ אין הטעם משום פחיתות הכבוד רק משום שאין אתה מבין בלשה"ק והרי כמך כפרעה, א"כ הכל יבינו דגזירת פרעה היתה משום שהוא אינו מכיר בלה"ק והבן:

ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך בי כמך כפרעה נלפענ"ד לפרש עפי"מ דאיתא במתני' מס' מכות מדכתיב עפ"י שנים עדים יומת המת מפי עדים דוקא ולא מפי המתורגמן ועיי"ש, וזה שאמר יהודא ידבר נא עבדך דבר באזני אדני דוקא כי הוא דבר הנוגע לדיני נפשות ואסור לשמוע מפי המתורגמן ואם תאמר שאדבר ממקומי אל אדני, משום דאין כבוד לפני אדני שידבר עבדך באזני אדני אל יחר אפך בעבדך שאני רוצה בזאת כי כמך כפרעה, ואם לא אדבר באזני אדני יאמרו כי אני מדבר ע"י מתורגמן מחמת שאתה מלך כפרעה, ע"כ הנני רוצה לדבר באזני אדני ויראו כל אדם שאני מדבר אליך בלא מתורגמן והבן:

ואל יחר אפך בעבדך כי כמך כפרעה נלפענ"ד לפרש בדרך מליצה כי המלוכה של יוסף ופרעה הי' דומה לרב אב"ד שהוא עם הארץ ויושב על כסא הרבנות רק על כסא הכבוד, כי אינו יודע בטוב הלכה של איסור והיתר או לדון בין אדם לחבירו רק על זה מח \\זיק תחת ידו ת"ח אחד לדון ולהורות, ולכך אין הדרך ארץ מב ני העיר כמו לרב אשר הוא בעצמו ת"ח ומנהג בעצמו הרבנית בכל עניינים כי הרב שאין יכול ללמוד אין הוא רב אמיתי וגם אין נוהגין כבוד גדול בהת"ח אשר הוא תחת הרב כי הרי הוא אינו רב והבן - וכן אתה עם פרעה שניכם יחד נוהגין המלוכה כמו הרב עם הת"ח וכמו הרב עם הת"ח המה רב אחד אבל כל אחד ביחיד אין לו דין רב, כמ"כ פרעה אמר רק הכסא אגדל ממך הוא יושב על כסא המלוכה ואתה כת"ח המנהג המלוכה וע"כ שניכם אין לכם דין מלך כי אי אפשר לשתי מלכים שישתמשו בכתר אחד, וזה שאמר יהודא אל יוסף אל יחר אפך בעבדך שאני מדבר אתך קשות כי אין אני בזה כמורד במלכות. כי כמך כפרעה כמו פרעה אינו מנהג המלוכה מחמת שאינו יכול להבין ולהורות כן אתה אין לך דין מלך שאין אתה יושב על כסא המלוכה והבן:

ואחיו מת פירש"י מפני היראה הי' מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאהו אצלי ע"כ, ולפענ"ד דעד השתא לא היו שוכחים מיוסף ע"כ הבינו דמסתמא עדיין הוא חי דאם הי' מת וודאי היו שוכחין מאתו כמו שפירש"י בפ' וישב בד"ה וימאן להתנחם דגזירה הוא שהמת משתכח מן הלב, והקשה בשפ"ח א"כ למה יעקב הי' מתאבל הא הי' צריך לידע שהוא חי ותירצו שדבר זה באמת לא למדו אלא מיעקב ויעקב עצמו באמת עדיין לא ידע לה ועיי"ש - ונלפענ"ד דאע"ג דיעקב עדיין לא ידע לה היינו משום דבאמת הוא הי' סבר שיוסף מת ולכך לא הי' יכול לידע אבל השבטים שידעו שמכרוהו ושמא מת לא חיישינן, וכיון שראו שיעקב לא רצה להתנחם ע"כ הם וודאי תיכף למדו זאת מיעקב מדלא מקבל תנחומין דודאי הוא חי והבן - והנה איתא בגמ' דצרות אחרונות משכחות הראשונות ולפי"ז מתחלה שפיר היו אומרים ליוסף רק והאחד איננו משום שיוסף עדיין לא הי' משתכח מהם מן הלב מסתמא הוא חי רק איננו, אבל השתא דהי' להם צרת שמעון שהי' יושב בתפיסה וגם צרת בנימין ובלבול גניבת הגביע וע"כ הי' משתכח מהם יוסף מן הלב שהיו משתכחין מצרת יוסף ע"כ שפיר היו סוברים דלכך משתכח משום שמת וע"כ אמרו ואחיו מת והבן - ואין להקשות למה סברו דיוסף מת הי' להם לידע דסיבת השכחה מיוסף בשביל הצרות אחרונות, אך י"ל דמתחלה לא ידעו סברא זו דצרות אחרונות משכחות הראשונות והי' תולין שיוסף מת, רק אחר שיוסף נתוודע להם וראו שהי' חי מתחלה ומכ"מ שכחו לכך הבינו דסיבת השכחה מחמת הצרות האחרונות משכחות הראשונות והבן: אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי ויצא האחד מאתי ואומר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה יש לדקדק למה האריך יעקב כל כך בדברים דהי' יכול לומר אתם ידעתם כי טרוף טורף יוסף ולקחתם גם את זה וקרהו אסון וכו' אמנם נ"ל דבאמת יעקב הי' ידע בנבואה דיוליד י"ב שבטים וגם יוסף הי' ראוי להוליד י"ב שבטים רק בשביל העשר טיפין ר"ל שהוציא אבד י' בנים ולא הי' לו רק שנים, והי' תמיד נבוך על הי"ב שבטים שלו שבאו מאיסור שתי אחיות וע"כ ניתנו לו הסימן מן השמים שלא ימות אחד מבניו בחייו ע"כ הי' מבין מזה שבאמת כל הבנים שלו זרע קודש המה וכולם נחשבים מן השבטים ויצא האחד מאתי למה דייק האחד רק הוא האחד שהי' ג"כ עתיד להוליד י"ב שבטים ואומר אך טרף טרף ע"י אשת פוטיפר אבד לעצמו י"ב שבטים שלו אבל עכ"פ עוד יבא חזרה לחשבון י"ב שבטים שלו, ולא ראיתיו עד הנה ונשארתי גם אני בלא י"ב שבטים וח"ו נתקלקל הסימן שלי אבל עכ"פ אמרתי עדיין שאוליד י"ב שבטים מבנימין כדי לקיים נבואתי שעתיד אני להוליד י"ב שבטים, ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון שימות גם הוא כאחיו והורדתם את שיבתי ברעה שאולה שיבתי נוטריקון תולדות י"ב שבטי י-ה והבן:

ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה ולקחתם גם את זה מעם פני כו' יש לדקדק לשון "האחד" בה"א, גם מה מאתי דייקי, גם אומרו אח"ז מעם פני הוא מיותר, אמנם לולא דמסתפינא אמרתי בזה דבאמת פניו של יעקב הי' מסוגל ליראת שמים, א' מפני שהוא הי' יעקב אבינו וכמו שאסור להסתכל בפני אדם רשע כמו כן להיפך חיוב להסתכל בפני אדם צדיק כי מסוגל ליראת שמים. ומכש"כ בפניו של יעקב אבינו שהי' דמות דיוקנו חקוק בכסא הכבוד ודאי דמסוגל ליראת שמים מכש"כ מציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ואיתא הטעם כי תכלת דומה לרקיע וכו' וזהו שאמר יעקב ויצא "האחד" דייקי שהי' לו, גם כן להעמיד י"ב שבטים מאתי דייקי שלא הי' אתי כי אם הי' אתי לא הי' בא לחטא שהי' מסתכל בפני ולכך טרף טרף מחי' רעה שהיא אשת פוטיפר שנכשל בעשר טיפין ואיבד י' בנים כדאיתא באור החיים ולקחתם גם את זה מעם פני דייקי שלא יסתכל בצורתי וקרהו אסון כדברינו הנ"ל, שהי' יעקב חושב שעוד יקים י"ב שבטים מבנימן ולמה אצל בנימן דייק יותר לומר מעם פני כי כאשר ראה מה שאירע ליוסף שנכשל כנ"ל הזהיר לבנימן שיסתכל יותר בצורת פני יעקב אביו והבן:

ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה נלפענ"ד לפרש עפי"מ שפירש"י בפ' וישב בד"ה חי' רעה ולמה לא גילה לו הקב"ה שהחרימו ושתפו להקב"ה עמהם ולא הי' השראת השכינה אתו כל משך זמן אבידת יוסף מאתו ע"כ, וזה שאמר יהודא ליוסף בשם יעקב אביהם ויצא האחד מאתי האחד היינו הקב"ה ולא ראיתיו עד הנה להשראת השכינה ולכך ואמר אך טרף טרף והבן:

ועזב את אביו פירש"י אם יעזוב את אביו דואגים אנו שמא ימות בדרך כאמו שמתה בדרך. והדבר תמוה דאע"ג דכל הדרכים בחזקת סכנה מכ"מ אין לתלות שימות בדרך בשביל שאמו מתה, דאי בשביל שהדרכים בחזקת סכנה גם אם אמו לא מתה בדרך יש חשש סכנה:

אמנם מצאתי לזה דבר נכון בס' תורת משה משום דאמו מתה בדרך ואחיו מת בדרך וקיימ"ל בתרי זמני הוי חזקה ע"כ, ועפי"ז יתיישב למה חייש יעקב בבנימן יותר מיוסף רק דביוסף עדיין לא הוי חזקה שפיר לא חייש בשביל אמו בלבד אבל בבנימן שהי' חזקה שפיר חייש והבן - ויש להקשות לפי"מ דאיתא בר' בחיי דלכך אמר יעקב אעבדך שבע שנים משום דרחל היתה אז בת ה' שנים ורצה להמתין שתהי' י"ב שנים וכיון דיעקב הי' בבית לבן כ"א שנים א"כ היתה רחל כשמתה כ"ו שנים או כ"ז, ואיתא בפנים יפות דכ"ז שהי' יוסף בבית האסורים וזכר אהבת אביו וידוע כמים פנים אל פנים כו' ולכך לא הי' יעקב מתנחם, אבל כשעלה יוסף לגדולה דכתיב כי נשני כל בית אבי הוקל אבילות יעקב וסברו שמת יוסף ע"כ ועיי"ש:

ואיתא בפירש"י פ' תולדות בד"ה לא ידעתי יום מותי אמר ר' יהושע בן קרחה אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהן וחמש שנים אחר כן, ולפי"ז תקשה למה חייש יעקב לשלוח לבנימין משום דגם יוסף מת בדרך משום דתרי זמני הוי חזקה וכנ"ל בשם התורת משה, הא גם בשניהם לא הוי חזקה משום דלפי דברי הפנ"י לא חיישי שמת יוסף רק בזמן שעלה לגדולה דאז הי' יוסף בן למד שנה, וא"כ כבר בא לפרק אמו דצריך לדאוג ולכך הוא דמת אבל לא בשביל סכנת הדרך דאפי' אם הי' בביתו נמי הי' מת מחמת שבא לפרק אמו, ולכאורה י"ל דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק דלא ידעו אם יוסף מת מחמת סכנת הדרך כאמו והוי חזקה או שמת מחמת שבא לפרק אמו וא"כ אפי' מחמת ספק לא רצה יעקב לשלוח לבנימין והבן - ועוד י"ל כיון דבנימין הי' צעיר מיוסף בשמונה שנים דהא כשנולד יוסף רצה יעקב ללכת לביתו ונשאר אח"כ עוד בבית לבן שבע שנים בשביל עבודת הצאן, ואחר השבעה שנים שהלך יעקב לביתו ובדרך נולד בנימן וא"כ הי' בנימין אז ג"כ ערך שלשים שנה, דהא השתא הוי יוסף ל"ז שנים וא"כ שוב גם בנימין בא לפרק אמו כיוסף וע"כ שפיר חייש לשלחו והבן:

באופן אחר לתרץ בהא שאמרו ואחיו מת ובירידה הראשונה אמרו והאחד איננו, עפי"מ דאיתא דסימן הי' ליעקב שיהי' בן עוה"ב אם לא ימותו אחד מבניו בחייו ולכך אע"ג שרואים זמן רב שיוסף איננו, מכ"מ מסתמא יעקב אביהם ח"ו לא נתקלקל ובוודאי הוא בן עוה"ב ויוסף ודאי חי הוא ולא נתקלקל הסימן של יעקב. אבל כעת שנמצא הגביע אצל בנימין ואיתא במדרש שהשבטים הכו לבנימין ואמרו לו שגם אמו גנבה התרפים וא"כ חשדוהו שגנב הגביע, וא"כ בנימין חייב מיתה על. גניבתו דבב"נ אזהרתן זו מיתתן א"כ מהשתא בלא"ה נתקלקל הסימן של יעקב אבינו ע"י בנימן ולכך שפיר חשבו גם על יוסף שמת והבן: אל תרגזו בדרך פירש"י ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה, ולכאורה למה יעקב לא הזהירם בזה וגם תקשה הרי גם יוסף רק השתא הוא דאמר להם ולמה לא אמר להם גם מתחלה בזה, והנה בשפ"ח כתב הטעם דפסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם ע"כ ועיי"ש ובגמ' שבת קי"ג, ועפי"ז נלפענ"ד למאי דאמר שם בגמ' ומהדר לי' בקידושא דבי שמשי ופירש"י השותה מיין של קידוש בליל שבתות ע"כ, ואיתא בפסוק וישתו וישכרו עמו פירש"י וז"ל ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא שתה הוא יין ואותו היום שתו ע"כ והוא גמרא שבת קל"ט, הרי דנדרו מן היין עד שיוודע להם שיוסף חי וא"כ מיושב שפיר דבהליכתו מאביו וגם בתחלה מיוסף דעדיין לא הותרו ביין ולא עשאו קידושא על הכוס דנדר חל על דבר מצוה וא"כ במילא לא הפסיעו פסיעה גסה ולא הוצרכו לצוותן, אבל השתא בחזרתן דהותר נדרם הי' ירא יוסף שיפסיעו פסיעה גסה על סמך רפואתן ע"י קידושן על הכוס ומש"ה שפיר ציוה אותם שאל יפסיעו פסיעה גסה על סמך הנ"ל, ויש לכאורה להביא מכאן ראי' להנך פוסקים דאין עושין קידוש על שום משקה בליל שבת חוץ מיין דאל"כ עדיין מהדר להו ע"י קידושא של שאר משקין והבן:

אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי יש לדקדק דמשמע בשביל שראה יוסף חי ימות הפעם אבל לולא זאת הי' מת שתי פעמים והוא תמוה ועיין בפירש"י, ונ"ל עפי"מ שפירש"י בפסוק אבל שאולה דסימן הי' לו ליעקב שלא ימותו בניו בחייו, ואז מובטח לעוה"ב, ולפי"ז כאשר ראה שיוסף איננו הי' ירא שבסיבת חטאתיו נתקלקל לו הסימן ויצטרך לבא עוד בגלגול לתקן מה שעיות וא"כ ימות שתי פעמים והיינו פעם שניי' בגלגול אבל עכשיו כאשר ראה יוסף חי שהסימן בתקפו אז ע"כ לא ימות רק הפעם והבן: עי"ל עפי"ד הנ"ל עפי"מ דאיתא דשנותיהם של יעקב ויוסף החסירים מיצחק דיצחק הי' חי ק"פ שנים ויעקב קמ"ג ונחסר לו ל"ז שנים, וכן יוסף חי מאה ועשר שנים ונחסר לו משנות יעקב ל"ג שנים וביחד הם ע' שנים נתנו לדוד המלך והי' קבלה בידם שיחסרו משנותיהם בשביל דוד המלך, והרי ידוע דדוד המלך נקרא חי וקיים וע"כ כאשר ראה את יוסף חי אז שפיר שנות יעקב שנחסרו יתנו עם שנות יוסף לדוד ואז ימות הפעם דוקא כי שנותיו החסירים שניתנו לדוד לא נקרא בהם מיתה אבל מתחלה שסבר שיוסף מת ושוב לא נוכל לומר דשנותיהם יתנו לדוד וע"כ לאיש אחר וא"כ ימות עוד הפעם על שנותיו שינתנו לאיש אחר והבן:

עוד י"ל עפי"מ דאיתא בכש"ט מרבינו הבעש"ט זי"ע דכל איש ביום היאר צייט שלו נתעלה נשמתו ממדריגה למדריגה וכ"ז בצדיקים אבל באיש פשוט ובינינו יש מקטריגים גדולים:

וע"כ צריכין אז בניו לעשות תשובה וצדקה וגם מצות ומעש"ט כדי לזכות לאבותיהם להסטין פי המקטריגים, ואז נשמת אבותיהם יכולין לעלות ממדרגה למדרגה אבל צדיקים א"צ לכל זה דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ע"כ ובזה נבין היטב הטעם למאי דאיתא בש"ע דנתחייב האדם להתענות ביום מיתת אבותיו ולסוף ביום מיתת הצדיקים עושין סעודה, ובהנ"ל יובן שפיר כי במיתת צדיקים ליכא מקטרג ואדרבה גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ע"כ שפיר עושין יום הלולא והבן:

והנה הטעם דגדולים צדיקים במיתתן י"ל עפי"מ ששמעתי דבר נכון מרבינו הגאון הקדוש מלובלין זי"ע פעם אחת הלך למקוה ולא הי' יכול לטבול שהיו אז מתקנין המקוה וחזר בשמחה ואמר מעודו לא הי' מקיים כוונת המקוה כמו היום משום דאי אפשר לבן אדם לכוין כל הכוונות הראוין, אבל איתא בגמ' חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתיב כאלו עשאה וא"כ הכתוב שמעלה כאלו עשאה מעלה העשיי' בכל הכוונות הראוין כי הכתוב ודאי יודע לכוון בכל הכונות ע"כ, והנה איתא בצדיק שמת הקב"ה מעלה עליו כל המצות שעשה בחייו כאלו עושה אותן גם לאחר מיתתו שלא יפסיד במאי שהוא מת וא"כ הקב"ה ודאי מעלה עליהם כאלו עשאו בכל הכוונות הראוין, ולכך שפיר גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם משני טעמים, א' משום שהקב"ה חושב הרבה מצות שעשאו בחייהם כמו שעושין לאחר מיתה וא"כ מספר המצות להרבה עולין, ועוד משום דכל עשיית מצותן לאח"מ הם גדולים במעלותיהן יותר ממה שעשאו בחייהן והבן - ועפ"י דברינו הנ"ל באנשים בינונים בכל השנים יום מיתתן שצריכין להתענות בשביל המקטריגים הרי הוא כאלו אז מתו, אבל בצדיקים לא מתו רק ביום המיתה אבל ביום היארצייט שמחין ועושין יום הלולא וכנ"ל, ולפי"ז מיושב שפיר דבעת שסבר יעקב שיוסף מת ונתקלקל הסימן שלו שיהי' בן עוה"ב ואז הוי בגדר בינוני כשאר אנשים א"כ הי' לו דין מת בכל השנה שבניהם צריכין להתענות. אבל כאשר ראה יוסף חי והסימן בתקפו שהוא בן עה"ב ע"כ אמר אמותה הפעם ולא בכל השנים והבן:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה