אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת וישב

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת וישב

על פרשת וישלח

וישב יעקב בארץ מגורי אביו הקשו בזה למה כתיב וישב ולא ויהי ועיין בשפ"ח, ועוד הלא כבר נאמר בפ' וישלח ויבא יעקב אל יצחק אביו ולמה הוכפל עוד הפעם בלשון וישב, ובנח"ק בשם נימוקי אפרים כתב דבלשון וישב מרומזים ד' מאורעותיו של יעקב, יוסף דינה עשו לבן האותיות השניות מהנך ד' תיבות נוטריקון וישב ו"ו של יוסף יו"ד מדינה שי"ן מעשו בי"ת מלבן, ואיתא במדרש ובפירש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז ע"כ, ויש לפרש דדרש סמיכות וישב יעקב עם אלה תולדות יעקב יוסף דהי' צ"ל אלה תולדות יעקב ראובן, וע"כ דרש ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף ומיושב קושית הנ"ל דלכך כתיב עוד הפעם כאן וישב ולא כתיב ויהי' לדרוש דרשת ביקש יעקב לישב בשלוה כו' והבן:

והנה במדרש הנ"ל היא פלא. א' למה מגיע עונש ליעקב על שביקש לישב בשלוה וכי אין ראוי שיהי' שלוה לצדיקים ועוד למה דוקא הגיע לו עונש של יוסף ועיין במפרשים ונ"ל עפי"מ דאיתא בבעתו"ס וישלח ויירא יעקב וז"ל ירא הי' שיועיל לעשו זכות כיבוד או"א והוא לא קיים זה יותר מעשרים שנים אי נמי שיועיל לו זכות א"י לעשו והוא הי' בחו"ל ע"כ, והנה ע"ז לכאורה תיקשו דמשמע משום שיעקב ראה צרות רבות בכל הליכותיו ע"כ נתיירא, הא אמרינן בגמ' דעל ביטל מ"ע לא ענשינן לי' רק בעידן ריתחא, אמנם צ"ל דיעקב הי' יודע דעבר גם על ל"ת של איסור שתי אחיות ושפיר הוי עידן ריתחא ומגיע לי' עונשין גם על המצות עשה, דא"ל העונש היא על הל"ת דעל ל"ת מפורש העונש והבן, ובזה פירשתי הקרא ויירא ויצר לו והוא כפל לשון ועיין במפרשים, ויירא יעקב מאוד על ביטולו ממצ"ע כס' בעתוס' אך קשה למה נתיירא דעל עשה לא ענשינן ליי ע"ז אמר ויצר לו דידע שעבר גם בל"ת וכנ"ל והבן:

או י"ל להיפך ויירא יעקב על עבירת ל"ת ולכך ויצר לו דיענש על ביטול מ"ע והבן, ובזה נתפרש וישב יעקב שנתיישב בדעתו של יעקב לאחר שבא בארץ מגורי אביו ויכול לקיים מצות כיבוד אב, וגם בארץ כנען שישב בא"י וכבר מתה רחל ונקי גם מחטא שתי אחיות ושפיר ינצל מכל עונשין שעברו עליו עד עכשיו וע"כ שפיר מהיום ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף דייקי שבא מאיסור שתי אחיות, דלדעתו של יעקב שהקטין א"ע במעשיו הטובים וכשראה יסורין באין עליו התחיל לפשפש במעשיו ויתלה רוגזו של יוסף שבא מאיסור שתי אחיות, אבל באמת לא כן הוא דרק שתי אחיות הי' עפ"י הדבור ואינו עובר כלל, מש"ה סיים המדרש אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב על מה שנקיים מעון רק מבקשים בשביל זה גם בעוה"ז שלוה אין זה דרך הנכון אלא כל מה שמצטער הצדיק ביותר בעוה"ז ויסבור שאינו נקי הוא הדרך הנכון לפני הקב"ה ואז יקבל הצדיק בעוה"ב שכר טפי והבן:

ובדרך אחר נ"ל עפ"י דברינו הנ"ל דמתחלה קודם שמתה רחל ועדיין הי' בחו"ל הי' סבר יעקב דהעונשין היו בשביל עונותיו שתי אחיות וישיבת חו"ל ביטול כיבוד או"א, והי' מקווה כשיבא לא"י ולמגורי אביו אז ישב בשלוה כיון דיהי' מנוקה מעון, אבל מאחר שקפץ עליו רוגזו של יוסף אז הבין יעקב דגם בתחלה כל צרותיו לא היו עונשין בשביל עונותיו רק בשביל שהקב"ה אמר לא דיין, וזהו שאמר הכתוב וישב יעקב שנתיישב דעתו וקאמר הטעם, א' בארץ מגורי אביו ויכול לקיים מצות כיבוד אב וגם בארץ כנען שאינו יושב בחו"ל, וגם הי' אחר מיתת רחל והוא נקי מכל חטא ועון ועכ"ז אלה תולדות יעקב יוסף שקפץ עליו רוגזו של יוסף, אז הבין דגם מתחלה לא הי' בשביל עונות דכל עונותיו שעשה הכל הי' עפ"י הדיבור רק בשביל שאמר הקב"ה לא דיין לצדיקים כו' והבן:

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה הי' רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו הנה המפורשים תירצו באיסור שתי אחיות שנשא יעקב שני תירוצים א' דהאבות רק בא"י קיימו את התורה, ב' כיון דיעקב גייר אותן לא הוי אחיות, והנה תירץ הב' הוא ע"כ רק למדס"ל דהאבות יצאו מכלל ב"נ שפיר מהני הגירות, אבל למדס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ צ"ל כתירץ הראשון דרק בא"י קיימו את התורה ולא בחו"ל, והנה ידוע דברי הפרד"ר שמפרש מחלוקת יוסף עם השבטים שהוציא עליהם דיבה שאכלו אבמה"ח, וקשה להאמין על השבטים שיאכלו אבמ"ה ואם לא אכלו איך הוציא יוסף שקר מפיו ותירץ עפי"מ דקיימ"ל דמפרכסת לישראל מותר דבשחיטה תליא מילתא ואסור לב"נ, א"כ מיושב שפיר דהם אכלו מפרכסת דסברו דיצאו מכלל ב"נ ויוסף סבר דלא יצאו מכלל ב"נ ואסורין במפרכסת ע"כ. ובזה פירשתי לנכון סמיכת הכתובים וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען לכך התחיל שם המחלוקת של יוסף עם השבטים. דבעוד שהיו יוסף עם השבטים בחו"ל לא הי' לו במה להשגיח על מעשיהם כי גם האבות בעצמם רק בא"י קיימו את התורה, אבל כשבאו לא"י דשם קיימו האבות את התורה ע"כ השגיח יוסף שמה אם מתנהגים השבטים בדרכי התורה כמו האבות, ובאמת דהשבטים דקדקו במעשיהם לקיים עפ"י התורה רק לשיטתם שסברו דיצאו מכלל ב"נ אבל יוסף חלק עליהם בזה דקודם נתינת התורה בכלל ב"נ המה, וזה שאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען היינו בא"י ולכך התחיל המעשה של אלה תולדות יעקב יוסף והיינו המחלוקת והשנאה שבין יוסף עם השבטים והבן:

אפס הא תקשה לתירץ הראשון של הרמב"ן דרק בא"י קיימו האבות את התורה ולא בחו"ל דע"כ חילוק זה בין א"י וחו"ל יש לחלק רק על כה"ת שאין ב"נ מצווה עלי' רק שהאבות רוצים לקיים מעצמן קודם שניתנה אז שפיר י"ל דבא"י רצו לקיים את התורה ולא בחו"ל אבל בדבר שב"נ ג"כ מצוה ע"כ דגם בחו"ל מוכרחים לקיימן. וא"כ תיקשו למדס"ל דב"נ אסור בשתי אחיות כמובא בפרד"ר ובספרי יד המאיר ד' ט"ז, א"כ מה יענו על יעקב אבינו שעבר באיסור שתי אחיות ובשלמא לתירץ השני של הרמב"ן דהאבות יצאו מכלל ב"נ ומהני הגירות משום דכקטן שנולד דמי ול"ה אחיות שפיר, אבל לתירץ הראשון דלא יצאו מכלל ב"נ רק בא"י קיימו את התורה ולא בחו"ל א"כ ניחא רק למ"ד דב"נ מותר בשתי אחיות רק יעקב שהי' קיים כה"ת איך יעבור באיסור שתי אחיות ע"ז שייך לתרץ דרק בא"י קיימו את התורה ולא בחו"ל, אבל למדס"ל ב"נ אסור בשתי אחיות א"כ גם בחו"ל אסור והקושיא על יעקב אבינו כחומה נצבה. אולם המחוור שבכל התירוצים נ"ל מה שתירצתי שם בס' יד המאיר בדרך חדש עפי"מ דאיתא בריש ירושלמי קידושין דלב"נ גירושין בכתב אין להם אבל מהני פרישתן זה מזה כגירושין גמורים, והעליתי שם עוד בס' יד המאיר הנ"ל דהגירושין מתירין לב"נ גם משאר איסורי עריות הבאין ע"י קידושין ועיי"ש הדבר באריכות, א"כ הי' ליעקב אבינו עצה נכונה וקלה שלא יעבור לעולם באיסור שתי אחיות דכשבא על רחל הי' פורש א"ע מלאה פרישת גירושין, ורחל מתקדשת בביאתו עלי' וחזר ופירוש מרחל פרישת גירושין וקידש את לאה בביאתו, והי' בכל עת כחתן יוצא מחופתו פירש מאחת וקידש אחת, וכבר התווכח עמי בזה ידידי הרב הגאון כו' ר' דוד שפערבער האב"ד באונגרין ולבסוף הודה לי כי עצה נכונה היא, אך כל דברינו יש להם מקום אם נאמר כשיטת יוסף דלא יצאו מכלל ב"נ וב"נ נמי אסור בשתי אחיות וכמובן, אבל לתירץ הרמב"ן דיעקב גייר אותן א"כ תיקשו למ"ד שהבאתי דגם ב"נ אסור בשתי אחיות א"כ למאי דאמרינן במס' יבמות דגר אסור באחותו מדרבנן שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, א"כ הכ"נ בשתי אחיות שנתגיירו נמי צריך להיות אסור מדרבנן משום שלא יאמרו וא"כ תיקשו איך עבר יעקב עכ"פ באיסור דרבנן על שתי אחיות, והאבות קיימו אפי' מצות דרבנן כדאמרינן קיים אברהם אפי' עירוב תבשילין והבן:

ובזה יובן דישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ומתרגם באונקלוס בר חכים הוא לי' וקשה אם בר חכים לכ"ע חכים הוא ולא הוי צ"ל בר חכים הוא לי' דייקי, ובזה יובן שפיר עפ"י דברינו הנ"ל לשיטת יוסף שלא יצאו מכלל ב"נ הוא סייעתא ליעקב דלא עבר באיסור שתי אחיות כלל דהי' לו עצה נכונה כנ"ל, אבל לשיטת אחים נהי דמהני גירות ולא עבר באיסור דאוריי' מכ"מ איסור דרבנן עבר לעולם, ולכך שפיר אמר בר חכים הוא לי' דייקי לתרץ את יעקב דלא עבר באיסור שתי אחיות כלל והבן:

וזהו שהביא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם היינו דלשיטת האחים דיצאו מכלל ב"נ א"כ צריכין לתרץ כמו שתירץ הרמב"ן משום דנתגיירו ולא הוי אחיות וכנ"ל, וצ"ל דיצאו מכלל ב"נ ויש להם דין ישראל א"כ שוב נשאר על יעקב עכ"פ איסור שתי אחיות מדרבנן שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה כו' והבן. ועתה נבא לפרש המשך הכתובים דלכאורה הי' לשבטים ראי' נכונה לדבריהם דלשיטת תוס' דלא יצאו מכלל ב"נ ולסברת הרמב"ן דרק בא"י קיימו האבות את התורה ולא בחו"ל א"כ י"ל דלכך עתה רחל בדרך קודם שבא יעקב לא"י והגם שהוא סייעתא ליוסף אבל יגרע עי"ז מעלת יוסף דהא מעלת יוסף הי' יותר שבא מרחל שהיתה עקרת הבית, והרי אדרבה מזה מוכח דקידושי לאה הי' בהיתר וקידושי רחל באיסור מדמתה רחל בדרך כנ"ל אך י"כ דכ"ז נדחה מבלהה וזלפה שהיו ג"כ אחיות ומכ"מ חיו שניהם גם בא"י, ולפי"ז י"ל דהשבטים אמרו ליוסף תמה על עצמך לשיטתך ע"כ צריך אתה להודות דלכך מתה רחל בדרך משום דלא מהני גירות וקידושי רחל באיסור הי' ויוסף הי' מדחה אותם מבלהה וזלפה ע"כ יש ראי' דלא מתה רחל בשביל איסור שתי אחיות רק שתהי' מבקשת רחמים על בני' כמו שפירש"י בפ' ויחי והבן - וזה שאמר הכתוב אלה תולדות יעקב יוסף דהוא זרע כשר דדבר עמהם בהיתר כדברינו הנ"ל דא"ל כמו שהאחים אומרים, ע"ז אמר והוא נער את בני בלהה וזלפה נשי אביו והיו ג"כ אחיות וחיו בא"י, ואפשר דמהאי טעמא אהב יוסף את בני בלהה וזלפה דעל ידיהם היו יכול לנצח את בני לאה אחיו והבן:

ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל בניו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום פירש"י מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב ע"כ ולכאורה תמוה, שיבח את השבטים שלא הי' להם חנופת שקר בתמו' עוד יש לדקדק דפירש"י בד"ה את דיבתם רעה שמזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וקשה על השבטים דלשיטתם דיצאו מכלל ב"נ ואכלו מפרכסת ולכך מהני הגירות וא"כ גם בלהה וזלפה שהי' אחיות נמי מסתמא יעקב גייר אותן, וא"כ מעולם לא הי' עליהם שם עבדים והם ישראלים גמורים כמוהם ואיך קראו אותן בשם עבדים והוא תמוה גדולה:

אמנם עפי"מ שכתוב בס' באר מים חיים ובס' דרך פקודיך דאע"ג דהאבות יצאו מכלל ב"נ מכ"מ לא אמרינן בשביל זה כל הדורות מבניהם ובני בניהם ג"כ יצאו מכלל ב"נ רק מי שקיבל על עצמו דת היהודית ומקבל ע"ע לילך בדרכי אבותיו נקרא ישראל אבל בנו שאינו הולך בדרכי אבותיו אז אביו הוי בכלל ישראל ובנו יש לו דין ב"נ רק לאחר שקבלו ישראל את התורה בה"ס מאז הוא דאמרינן דיצאו מכלל ב"נ כל הדורות אפי' אם אינן הולכין בדרכי אבותיו שנתקדשו במעמד ה"ס וגם בטבילה והזיי' אז הוא דאמרינן אע"פ שחטא ישראל והבן - ובזה אמרתי להבין למ"ד דתאומות נולדו עם השבטים וכל אחד לקח אחותו וקשה לדידהו דאכלו במפרכסת משום דבישראל בשחיטה תליא מילתא וא"כ תיקשו איך נשאו אחיותיהם, ובהנ"ל מיושב שפיר כיון דלא מעת לידתם נקראו ישראל רק לאחר שקיבלו על עצמם דת יהודית כשנתגדלו אבל בקטנן עדיין דין ב"נ יש להם וא"כ גם דינם של השבטים נמי נקראו גרים ולא הוי אחיות כלל ושפיר נושאין אחותם והבן, ומעתה גם בלהה וזלפה שהי' להם דין שפחות רק מאחר שמקבלין על עצמן דת יהודית המה כישראל אבל בניהם עדיין עכו"ם וא"כ במילא יש להם דין עבדים. רק לאחר שקבלו בניהם על עצמן לילך בדת יהודית המה נמי כישראלים אבל בקטנן אם לא היו רוצים לקבל עליהם דת ישראל הי' להם דין עבדים ליעקב, ולכך שפיר בני לאה היו קורין להם בשם עבדים על שם הקודם והבן:

אמנם יוסף בענותנותו הי' לו שיטה אחרת והי' סבר דיעקב לרוב קדושתו והי' מעמיד י"ב שבטי קידש בקדושה וטהרה יתירה עד שהוליד גם את בניו תיכף בקדושת ישראל וחס מלהזכיר לקרא לזרע יעקב בשם עבדים, אך כ"ז בני יעקב אבינו בלבדו הוא דנולדו בקדושתם אבל מן השבטים ואילך עד שעת מתן תורה אין הבנים הולכין אחר האב להיות כישראל רק אחר שקבלו עליהם בניהם אח"כ דת היהודית אז הוא דנעשו ישראלים - ומעתה נמי י"ל דליוסף לשיטתו דרק יעקב לרוב קדושתו הוליד הבנים בקדושה יתירה ונקראו ישראלים משעת לידתן, שפיר הי' סבר דרק לחומרא יש להם דין ישראל ולא לקולא וגם דעת הסוברים כן מובא בפרד"ר שם. אבל השבטים היו סוברים דלא מכח קדושת יעקב יש להם דין ישראל דבלידה הי' להם דין ב"נ רק מאחר שקיבלו עליהם דת יהודית יש להם דין ישראל אפי' לקולא ככל גרים דעלמא. ועפ"י שיטת יוסף הנ"ל דהשבטים נולדו תיכף בקדושת ישראל לעצמן ע"י קדושת יעקב אביהם יש לתרץ בזה מה שמקשים המפרשים למדס"ל דלא יצאו האבות מכלל ב"נ מהא דאמר בקידושין י"ח עכו"ם יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי לעשו נתתי את הר שעיר ירושה ומדחה בגמ' דלמא ישראל מומר שאני, הרי דיש לעשו דין ישראל מומר וע"כ דיצא מכלל ב"נ וגם אפי' להנך שיטות הסוברים דיצאו מכלל ב"נ כבר הבאתי בשם הבאמ"ח ודרך פיקודיך הנ"ל דלא בירושה נעשה ישראלים רק באופן שמקבל עליו דת היהדות, וא"כ עשו שמעולם לא קיבל ע"ע להיות יהודי ומפני מה אמר בגמ' שהוא ישראל מומר, ועפ"י מה שכתבתי לעיל מיושב שפיר דכמו דקדושת יעקב מהני לשבטים להקרא בשם ישראל כמו"כ נמי הי' מהני קדושת יצחק על יעקב ועשו וע"כ שפיר אמר על עשו דמהני לי' דין ישראל מומר:

ובזה שפיר יובן מה שיוסף הביא דבתם רעה אל אביהם והיינו דמה שקורין לבני בלהה וזלפה עבדים הורו בזה בני לאה שסברו דגם כל השבטים לא נולדו בקדושה יתירה, ואין בהם שום יפוי כח ליעקב בזה מכל מעלת השבטים והדורות עד מ"ת ומורידין קדושת יעקב אבינו ממעלתה, ובזה יש לפרש הא דכתיב וישנאו אותו שראו אהבת יעקב ליוסף מכל בניו הרי מדרך העולם כן הוא שלבן זקונים מראין אהבה יתירה גם במלבושי כבוד וא"כ יעקב שעשה ליוסף כתונת פסים בשביל שבן זקונים הוא למה גדלה כל כך שנאתם, אבל בדברינו הנ"ל יובן שפיר כי השבטים היו תמיד במחלוקת עם יוסף דיוסף הי' סבר דיעקב לרוב קדושתו הוליד הי"ב שבטים בקדושת ישראלים וע"כ לחומרא הם צריכין לקיים המצות כישראלים ולא מהני בהו גירות גם לקולא כישראלים, אבל השבטים היו סוברים דיעקב הוליד אותם בני נח ורק כשנתגדלו וקיבלו עליהם הדת נעשו ישראלים גמורים גם לקולא, וע"כ כשראו אהבת אביהם ליוסף מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו היינו שנולד יותר לעת זקנותו והי' לידתו יותר בקדושה מהם ומש"ה סברו דלכך עשה לו הכתונת פסים לאות על מעלת קדושתו היתירה מכל בניו, ולכך וישנאו אותו שראו שאביהם מראה פנים ליוסף בהלכה לנגדם ועי"ז הוא מתגאה עליהם. ובזה יובן דברי פירש"י למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב דאע"ג דמתוך שיטתם הוי דבריהם לגריעותא למעלת אביהם, ולא דברו אחת עם יוסף להתרומם מעלת אביהם כסברת יוסף בפיהם, ואחת בלב את עומק שיטתם לעצמם, רק היו תמיד מחולקים בסברת השיטה עם יוסף בדין אמת לאמיתו לפי שיטתם והבן:

ועפ"י הדברים האלה יתבאר דבר חדש על הפסיק והחריש יעקב עד בואם שאין לו מובן דהא לא מצינו שום דיבור אצל יעקב גם אחר בואם דכל הדברים עם שכם ועם חמור רק בני יעקב דברו, אך הנאמר בזה עפי"מ דאיתא אצל דינה שהי' תחלתה באונס וסופה ברצון ויש בזה פלוגתא לחד מאן דאמר הוי כרצון, וא"כ לר' אלעזר דס"ל פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה א"כ הוי לי' לדינה דין ישראלית שזינתה ונקראת זונה והיא לחרפה גדולה על בת יעקב, וכ"ז לשיטת יוסף דנולדו כולם בקדושת ישראל, אבל לשיטת השבטים י"ל כשתגדל ותקבל על עצמה דת היהודית כראוי אז תהי' כקטן שנולד ולא יהי' עלי' שם זונה למפרע במאי שזינתה קודם קבלת הדת וזה. שהחריש יעקב עד בואם שרצה שהם יפסקו את הדין לשיטתם ואז תהי' כשרה ככל בנות ישראל לאחר שתקבל על עצמה דת משה וישראל והבן:

ובזה יש להבין הטעם שלא רצתה דינה לצאת מבית שכם עד שנשבע לה שמעון שישיאנה כי מתחלה סברה שהדין עם יוסף וא"כ תהי' בשם זונה לעולם, אבל אחר שנשבע לה שמעון שישאנה וע"כ דלא מעת הלידה נקראו ישראל דאל"כ אסורה לשמעון מטעם אחותו, וע"כ דדין גרים יש להם שמותרים זה לזה וא"כ גם הוא תהי' כשרה לאחר שתקבל על עצמה דת משה וישראל ואז שפיר הלכה משם והבן:

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. ויוסיפו עוד שנוא אותו ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי כו' ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו כו' ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד כו' ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו וגומר. בזה רבו הדקדוקים א' אמר ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו הך הוספת השנאה הרי הוא על חנם דעדיין לא סיפר להם החלום, ב' הקשו בבעתו"ס אחר שסיפר להם החלום הראשון כתב חלומותיו לשון רבים והלא רק חלום אחד סיפר להם, ג' יש לדקדק דלמה החלום הראשין לא סיפר רק לאחיו בלבד והחלום השני סיפר מקודם לאחיו ואח"כ סיפר עוד פעם השני לאביו ולאחיו שניהם יחד, ואם הי' רוצה לספר לאביו החלום הב' הי' יכול לספר לו שלא ישמעו אחיו דכבר שמעו ממנו את החלום, ד' יש לדקדק כיון דיוסף ראה בסיפור החלום שהוסיפו לשנוא אותו מה לו לצרה הזאת לספר להם עוד החלום השני ולהמשיך על עצמו שנאת אחים בכפלים - ולתרץ כל הדקדוקים האלה נקדים לזה דבר יקר מה שראיתי בס' נח"ק בפסוק ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם שמביא דעת הרמב"ן פרק זה בורר דרב מופלא שנחלק עם בית דינו הלכה כהרב כדאיתא בפ"ק דיבמות דב"ש היו מחדדי ולכך אע"ג דב"ה הוי רובא עבדי ב"ש כסברתם דמחדדי, וכי אזלינן בתר רובא היינו בדשווים זה דעת הגאון, והרמב"ן מביאו וחולק עליו דלא נאמר ביחיד נגד הרבים ובפ"ק דיבמות אצל ב"ש לא הוי יחיד אלא דב"ה היו רבים טפי ובכה"ג אהני מחדדי אבל לגבי יחיד לא מהני, ועפי"ז כתב בנח"ק דיוסף ואחיו פליגי בכמה דינין ויעקב אבינו הי' מחבב דעת יוסף יותר מכולם והיינו דמחדדין שמעתתי' ולכן חרה להם כיון דהי' יחיד לגבייהו וביחיד לא מהני מחדד כדעת הרמב"ן הנ"ל, וזהו שאמר הכתוב ויראו אחיו כי אותו אע"פ דיחיד הוא אהב אביהם מכל אחיו שהי' רבים וישנאו אותו, ומסיים עוד בנח"ק וז"ל אך לא כוונו יפה דודאי גם יעקב אבינו הי' סבר כסברת יוסף והוי לי' תרי ובכה"ג ליכא רובא נגד מחדדי עכ"ל. ובזה יש לפרש הכתובים וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו והיינו שישראל אהב את יוסף בכל הלכותיו אע"ג שהי' יחיד מכל בניו שהי' רבים, והטעם כי בן זקונים הוא לו שהי' מחדד וכמו שמפרש בתרגום בר חכים הוא לי' והבן:

ועתה נבא לתרץ את כל הדקדוקים הנ"ל דהנה בענין החלומות של יוסף הצדיק יש להבין הפתרון בדרכינו הנ"ל לא כמו שפתרו לו אחיו על המלוכה ועל הממשלה ובשביל זה גרם לו השנאה ביותר, דאלו הי' בדעת יוסף לפתור אותם על הממלכה באמת לא הי' סיפר אותם כי באמת יוסף הצדיק לא הי' חפץ באלה ולא עלתה כלל מחשבת יוסף כמו שדימו אחיו, רק כיון דיוסף הי' תמיד במחלוקת עם השבטים בדיני התורה והמצות בעבור שהי' מחולקים ביסוד ההלכה אם יצאו מכלל ב"נ או לא. וידוע התלמיד נקרא שדה וכשראה בחלומו מאלמים אלומים היינו ההלכות בתוך השדה היינו בשדה התלמיד וקמה אלומתי וגם נצבה היינו שהלכה כמותי תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי היינו שאתם היו מודים לדברי, ולזה אמר ויחלום יוסף חלום היינו שאמר שחלם לו חלום כפתרונו כנ"ל שהצדק אתו ושהם היו מודים לדבריו שהלכה כמותו ולכך ויוסיפו עוד שנוא אותו. ובזה יתורץ קושיא הג' דחלום הראשון לא סיפר רק לאחיו בלבד שהי' סבר שיקבלו ממנו ויפסקו כמותו כי גם מן השמים הראו לו והסכימו דהלכה כדבריו, אבל אחר שראה שלא חזרו מדבריהם ואינם מודים לו רק אדרבה מוסיפין לשנאתו ע"כ סיפר להם החלום השני שהחלום הי' מורה שגם אביו השתחוה לו והיינו שגם אביו הודה לו, וע"כ דצ"ל אחד משני הדרכים או דאביו סובר דגם ביחיד מהני מחדד כדעת הגאון שמביא הרמב"ן או שגם יעקב בעצמו סובר כיוסף ושוב ל"ה יחיד רק שנים וע"כ גם הרמב"ן מודה דמהני מחדד לגבי רבים: מש"ה שרצה יוסף להורות להם שגם אביהם מודה לו בהלכותיו מש"ה סיפר גם את החלום השני בפניהם דאז ודאי לא יפתרו את החלום על הממשלה שרוצה למשול בהם ולכך חלם לו מחשבת היום, דהא וודאי לא יחשוב ביום שירצה להיות מלך על אביו וע"כ ודאי יודו כולם דהחלום הוא רק להורות דהלכה כמותו. ובאמת כי על חלום השני אפשר דבשביל זה לא נאמר בזה מה אמרו לו כי אפשר רצו להודות לו, אבל יוסף ליותר תוקף ועוז סיפר תיכף את החלום השני גם פעם השני אל אביו ואל אחיו דהי' סבר דיעקב ודאי יפתור את החלום על ענין הלכה שכולם הודו לו וגם אביו מודה לו כדבריו, והי' כאשר יראו אחיו שאביהם יפתור מסתמא תיכף דהחלום מורה דהלכה כמותו וכולם מודים לו אז שוב לא ישנאו אותו, אבל כאשר שמעו מאביהם שפתר על המלוכה והממשלה והחלום מורה שגם אביו ישתחווה לו אז לא נאמר רק ויקנאו בו אחיו, שראו שאין החלום הזה מהרהורי דיומא וע"כ דודאי דהחלום מורה דהלכה כדבריו או דמורה על המלוכה והבן:

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר יש לדקדק ויקנאו בו משמע דהאמינו בחלומותיו ולכך קנאו בו והרי מתחלה אמרו המשל תמשול המלך תמלוך משמע שלא האמינו, אמנם י"ל דמתחלה שלא סיפר רק לפניהם ושאלו אותו בדרך שאלה המשל תמשול אין בזה שום סברא לומר דבזה ששאלו אותו כן הרי הוא כמו פתרון ויתקיים החלום משום דכל החלומות הולכין אחר הפה, די"ל הפתרון שהולך אחר הפה הוא רק במקום שפיו ולבו שווין, אבל כאן שהם שונאין אותו ולא פתרו אותו שכך יהי' רק שאלו בלשון בתמי' אין זה נחשב לפתרון, אבל החלום השני שראו שסיפר לפני אביו וגם אביו שואלו הבוא נבוא וכו' בלשון שאלה מכ"מ בלבו כיון דאוהב אותו, אע"ג דבפיו אמר בלשון שאלה וגערה מכ"מ הוי פתרון כפיו כן לבו ולכך שפיר ויקנאו בו אחיו כי הבינו שזה הפתרון יתקיים ע"י אביו:

עוד י"ל הא דלא האמינו בחלום כלל ובחלום השני קנאו בו משמע שהאמינו עפי"מ דכתיב פ' מקץ ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם אלקים וממהר לעשותו, ונ"ל דהתם בפרעה דשתי החלומות היו בלילה אחת ע"כ פתר יוסף דבמהרה יתקיימו החלומות:

אבל הכא דלא היו בלילה אחת לא הי' ראי' שיתקיימו מהרה אבל עכ"פ הי' ראי' שיתקיים החלום לבטח ומש"ה אז ויקנאו בו אחיו:

עוד י"ל לתרץ קושיא הנ"ל דבחלום הראשון לא האמינו ובחלום השני נאמר ויקנאו בו משמע שהאמינו, עפי"מ שמקשים בבעתו"ס בהא דכתיב בחלום הא' "על חלומותיו" לשון רבים הלא לא סיפר להם רק חלום אחד, אמנם הכתוב מרמז כאן גם שנאתם על חלום השני רק דבחלום השני שהי' גם לפני אביו דלא היו יכולין להראות שנאה ליוסף בפני אביהם ע"כ לא הראו שנאה רק קנאה, אבל באמת בלב ניתוסף להו גם בחלום השני שנאה וע"כ מרמז הכתוב את השנאה של חלום השני אצל חלום הראשון ולכך נאמר בחלום הראשון על חלומותיו והבן:

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר לכאורה תיקשו תיכף לאחר שסיים הכתוב דברי אביו הביא נבא וכו' להשתחות לך ארצה יאמר הכתוב שאביו שמר את הדבר, ואח"כ יאמר ויקנאו בו אחיו למה הפסיק בקנאת אחיו בין דברי אביו:

אמנם י"ל ויקנאו בו אחיו לא בשביל שראו שאביו שמר את הדבר ע"כ קנאו בו רק בשביל החלום בעצמו שחלם לו שגם אביו ישתחוה לו וזאת וודאי לא הי' הרהורא דיומא, ע"כ גם הם האמינו בחלום וקנאו בו רק אביו שאהב אותו לא קינא בו כי כלום מתקנא אדם בבנו אבל אחיו קנאו בו והבן: עוד י"ל בהיפך דגם אביו לא האמין בחלום משום שגער בו לעיניהם ולא פתרו כדרך פתרון ומכ"מ שמר את הדבר, משום שראה שהחלום הועיל על אחיו לקנא בו ע"כ האמין דמסתמא יתקיים ולכך כתב ויקנאו בו אחיו ובשביל כך אביו שמר את הדבר:

ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים וראיתי בזה שמדקדקים על הלשון את יוסף ולא אמר ליוסף ולפי דעתי יותר יש להקשות על כל הנך שתי תיבות את יוסף דמיותרים, דכתיב כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את כתנתו נדע שקאי על יוסף והך את יוסף מיותר - אמנם נ"ל בהקדם דברי הישועת יעקב בהל' ראש השנה בפסוק ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הכני בני ע"כ ורבים נסתבכו בזה מה שאל יצחק ומה השיב לו אברהם, וכתב יען רבים הבינו הנסיון של אברהם שכלתה נפשו לעשות רצין הקב"ה ע"כ מעת שאמר לו הקב"ה לאברהם והעלהו לעולה מאז הפקיר אברהם את בנו, ולא הי' נחשב יצחק כבן רק כמו שה שהי' מצייר בשכלו ובדעתו שבנו אהובו הוא רק כמו שה בכדי שלא ימנע ח"ו מלעשות רצין המקום וע"ז צווח הישו"ע חס מלהזכיר לומר כן על אברהם רק אדרבה הי' מחשיב את בנו בעיניו יותר מקדם ואשר זכה בנו להיות עולה לכבודו יתברך היו יותר יקר בעיניו מקדם, ועכ"ז אהבת הבורא גברה עליו עוד יותר לקיים כבודו בבנו אהובו ואדרבה מה שהי' נתייקר ונאהב בנו בעיניו עוד יותר נתייקר הקרבן עולה אצלו שיביא אותו לפני המקום והבן, וזהו ששאל יצחק לאברהם ויאמר אבי ששאל אותו אם כעת אני עוד נחשב בעיניך כבן ואתה אבי, או שבדעתך הנני כעת רק כשה ויאמר הנני בני שאתה בני והבן - וזה שאמר הכתוב ויפשיטו את יוסף דבאמת שבטי ישורון לא היו יכולים לגמור בדעתם ולהרוג את יוסף אחיהם וע"כ היו גומרים במחשבתם מקודם להפשיט את יוסף היינו שהפשיטו את יוסף מכלל אדם ומכלל יוסף, רק כמו שהי' רק איזהו חי' או בהמה בכדי שעי"ז יהיו יכולים לגמור מחשבתם אבל באמת אחר כל התחבולות שעשאו מכ"מ לא הי' ביכלתם ח"ו לגמור מחשבתם ולהרוג נפש אחיהם והבן:

וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אליהם ראוב' אל תשפכו דם השליכו כו' יש לדקדק הך ויאמר לא נכנו נפש מיותר דכבר כתב אח"ז ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם ותרי ויאמר ל"צ, ועוד מתחלה אמר ראובן לא נכנו נפש משמע דקאי על יוסף דאל"כ הי' צ"ל לא נכה נפש ואח"כ אמר אל תשפכו דם משמע אפי' דלאו יוסף דאי על יוסף הי' צ"ל אל תשפכנו דם וכמובן. ונלפענ"ד עפי"מ שראיתי דבר יקר בס' פנים יפות בשם אבי זקינו בהא דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם ע"ד שאחז"ל גבי אילפא ור' יוחנן בתענית כ"א ר' יוחנן שמע ואילפא לא שמע אמר ר' יוחנן מדאנא שמעי ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא שעתא, מעתה י"ל דראובן שמע זה הב"ק והם לא שמעו לכך אמר ראובן דש"מ שעליו להצילו לכך ויצילהו מידם עכ"ל, ומעתה מיושב שפיר כל הדקדוקים דהך וישמע ראובן ויצילהו מידם שאמר ראובן שעליו להצילו ולכך שפיר יובן שאמר כך לעצמו לא נכנו נפש היינו נשמע מהנ"ק שלא נכנו נפש, אבל אח"כ ויאמר אליהם לאחיו אל תשפכו דם לא אמר תשפכנו שיהי' קאי על יוסף כי אמר להם שאפי' לאחרים תזהרו בשפיכת דם מכש"כ ליוסף והבן:

וישמע ראובן ויצילהו מידם כתב ע"ז בגמ' אלו ידע ראובן שיכתוב עליו הכתוב ויצילהו מידם על כתיפו הי' מוליכו לאביו ע"כ. ומקשים העולם וכי ראובן הי' עושה מצוה רק לכבוד ולתפארת בתמוה, ונלפענ"ד עפי"מ שראיתי בס' תוספות חיים בהל' כיבוד אב שמביא בשם ספרי יראים דאם אדם עושה את התורה והמצות בעוד בו רשעתו אינו לרצון לפני הקב"ה. וע"כ צריך כל אדם טרם עשות המצוה לעשות תשובה על מעשיו הרעים, וכתב בשם הגאון ר' אברהם חיים וואקס מקאליש זצ"ל לפרש הא דאיתא דראובן לא הי' בשעת מכירת יוסף משום דשב לתעניתו ושקו ועיי"ש, וקשה כיון דהי' לו לראובן שעת הכושר לקיים מצוה גדולה כזו של הצלת נפשו של יוסף איך הניח המצוה ושב לשקו, ובהנ"ל מיושב שפיר כי לא רצה לקיים את המצוה בעוד שלא שב עדיין בתשובה על חטאו וכנ"ל ע"כ ועיי"ש - ועפי"ז יובן היטב דברי הגמ' הנ"ל דהא לכאורה עדיין קשה דברי הגאון הנ"ל שכתב דראובן לא רצה לעשות מצות הצלת הנפש טרם עשותו תשובה על חטאו הלא אמרינן בגמ' כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה אמנם י"ל דאע"ג דבאמת לא חטא מכ"מ ראובן בעצמו הי' סבר שחטא ולכך רצה מקודם לעשות תשובה והבן, וזה שאמר בגמ' אלו ידע ראובן שיכתוב עליו התורה וישמע ראובן ויצילהו מידם והחשיבה התורה הצלתו למצוה, א"כ ע"כ מכאן ראי' דבאמת לא חטא אז שפיר לא הי' מבטל מעשיית המצוה של הצלת יוסף ולעשות מקודם תשובה רק דהי' תיכף מוליכו על כתיפו לבית אביו והבן:

באופן אחר דהנה מלשון הגמ' משמע דבאמת ראובן לא יצא עדיין בפעולת דבריו שיהי' נכתב עליו בתורה ויצילהו מידם, רק שהכתוב העלה כאלו ממש הצילוהו מידם מחמת דיבורו שאמר להם אל תשפכו דם ונתן עצה להשליכו אל הבור ובדעתו הי' ליקח אותו משם, ע"כ מעלה עליו הכתוב כאלו ממש הצילוהו מידם ואלו ראובן הוי ידע זאת דע"י דיבורו יכתוב עליו התורה לא הי' רוצה בזאת רק הי' מוליכו על כתיפו לבית אביו ולצאת ידי חובת הכתוב להצילו כראוי במעשה משום דראובן אינו רוצה במעלת מעלה עליו הכתוב משום דע"י מעלה זו שבכאן יפסיד במקום אחר, והוא עפי"מ שפירש"י בפ' וישלח בפסוק וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וז"ל מתוך שבלבל משכבו של יעקב מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה, וא"כ נגד זה שמעלה עליו הכתוב כאלו הצילהו מידם נגד זה מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה, ולכך ראובן הי' מוחל לשניהם שלא יכתבו עליו ויצילהו מידם ולא יכתבו עליו וישכב רק הכל כמו שהוא ממש, וע"כ אמר אלו ראובן הוי ידע שיכתב התורה עליו ויצילהו מידם על כתיפו הי' מוליכו שלא ישאר מקום לכתוב עליו יותר ממה שעשה ע"י מעלה עליו הכתוב בכדי שגם לא יכתבו עליו וישכב ע"י שמעלה עליו הכתוב והבן:

במדרש הילד איננו אנא אני בא כמעשה בלהה המדרש תמוה וכבר מילתו אמירה בין המפרשים עוד נפלאתי בפירש"י אנה אברח מצערו של אבא, וקשה אדרבא אם יש לו צער לאבא א"צ לברוח רק להיות אתו ולנחמו ועוד למה צריך הוא יותר לברוח מכל האחין, ובפשטות י"ל כיון שהוא הגדול יתלה בו החסרון דמסתמא היו שומעין בקולו, או י"ל עפי"מ דאיתא בפנים יפות אלה תולדות יעקב יוסף הזכירו כאן בראשונה לפי שנטל יעקב הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ע"כ, ולפי"ז י"ל דראובן הי' חושש שיחשוד אותו אביו שהרג ליוסף שתחזור הבכורה לידו, אך יש לדחות דבלא"ה יעקב לא חשד לבניו שהרגוהו. רק הי' אומר טרף טורף יוסף. וע"כ נלפענ"ד דהנה בפירש"י בד"ה אבל שאולה מביא דיעקב הי' לו סימן אם לא ימית אחד מבניו בחייו מובטח שאינו רואה פני גיהנם ע"כ, ולכאורה הדבר תמוה מאוד דלמה ניתן סימן זה ליעקב, דלא מצינו בשום צדיק ליתן לו סימן כזה גם בעיקר הסימן יש להקשות הלא אמרינן בגמ' מי שעסק בתורה ובגמ"ח וקובר את בניו מוחלין לו כל עונותיו, וא"כ אדרבא אם ימית אחד מבניו צריך להיות לו מחילת עונות עוד יש להקשות על יעקב שלא רצה להתנחם הא אסור להתאבל יותר מדאי ולמה יתרעם ולא מקבל באהבה - אמנם נלפענ"ד דיעקב אבינו הי' תמיד נבוך על שהעריכו לו מן השמים לינשא שתי אחיות וידור טעם באיסור כל ימיו ולהוליד י"ב שבטים בדרך איסור וע"כ להפיס דעתו שלא יחשוש בזה ושיהי' בטח די"ב שבטים זרע קודש המה ולא יהרהר כלל עליהם נתנו לו הסימן שלא ימית שום אחד מבניו בחייו, ואפשר דניתן לו הסימן לאחר שרימה לבן אותו עם לאה והוא הי' חפץ ברחל וירא ליקח אותה נותנו לו הסימן ולקח תיכף את רחל, ומעתה י"ל דאחר שראה טרוף טורף יוסף ונתקלקל הסימן הי' ירא דשמא באמת יוסף מת שנולד באיסור ולא בשביל מחילת עונות וא"כ יצטרך לירד אבל שאולה ולכך לא הי' יכול להתנחם, אך קשה על זה הלא אדרבה כיון שניתן לו הסימן שלא ימית אחד מבניו בחייו הי' צריך להאמין דודאי יוסף לא מת דלא ניתן הסימן מן השמים לשיקרא ומסתמא יוסף ודאי חי. אמנם נלפענ"ד עפי"מ דאיתא בס' באמ"ח ובס' דרך פיקודיך דרק ממתן תורה בהר סיני הוא דאמרינן דיצאו מכלל ב"נ כולם עד דורי דורות אבל האבות שיצאו מכלל ב"נ לא אמרינן דגם בניהם יצאו מכלל ב"נ, רק אם בניהם נתגדלו וקיבלו עליהם ג"כ לילך בעקבי אבותיהם אז יצאו המה מכלל ב"נ אבל אם לא קבלו עליהם דת ישראל עדיין הם ב"נ ע"כ, ומעתה נ"ל אע"ג דניתן לו הסימן מן השמים הוא דוקא באם יעקב לא יתקלקל ויחזיק את התורה כראוי אז דין ישראל יש לו וגם רחל ולאה גרורים אחר יעקב ויש להם דין גר שנתגייר ולא הוי אחיות, אבל כאשר ראה יעקב שמת יוסף הי' חושש שמא אינו מתנהג כראוי וחזר יעקב להיות לו דין ב"נ ושוב גם רחל ולאה חזר להיות להם דין ב"נ כבתחלה ויש להם דין אחיות, ואין לתמוה איך נעשה מישראל ב"נ דכיון דחזינן דישראל יש לו בן הוי הוא ישראל ובנו ב"נ משום דבנו אינו הולך בדרך אביו, כמ"כ הוא הדבר לגבי עצמו בעוד שהולך בדרך התורה יש לו דין ישראל וכשיתהפך לילך בדרך ב"נ יש לו דין ב"נ והבן. ומעתה יתורץ מדרש הנ"ל דראובן שבלבל יצועי אביו הי' לו התנצלות דאע"ג דיעקב יש לו דין ישראל מכ"מ בניו לא מיקרי ישראל מעת הולדם רק אחר שנתגדלו וקבלו על עצמם דרך היהדות בכלל, וא"כ גם בי"ב השבטים שייך הסברא דגר שנתגייר כקטן שנולד והוי כמו שלא היו בניו של יעקב וא"כ ראובן לא עבר כלל באיסור אשת אב, ואע"ג דבלא"ה יש כאן איסור אשת איש אפי' אם אינו בנו, ע"ז י"ל עפי"מ שראיתי דבלהה וזלפה לא היו רק פילגשים בלא כתובה וקידושין דרק בבנו שייך לאסור בפילגש אביו מטעם אנוסת אביו ומפותת אביו אבל באינו בנו ליכא איסור וכ"ז אם יש להם דין ישראל וכמובן - ומעתה מיושב המדרש עם פירש"י הנ"ל דלרש"י נמי הכוונה אנא אברח מצערו של אבא בשביל מעשה בלהה כדברי המדרש שהבאתי, והיינו דאם יוסף לא הי' מת וטוב הסימן של יעקב שלא יראה פני גיהנם ע"כ דלא עבר באיסור שתי אחיות משום גר שנתגייר, אז גם ראובן יש לו התנצלות לברוח מאבא להליץ בעד נפשו שהוא אינו בנו משום דדין ישראל יש להם והבן. אבל מאחר שהילד איננו ובטל הסימן ע"כ דעבר באיסור שתי אחיות וא"כ גם ראובן עבר במעשה בלהה באיסור אשת אביו, ע"כ שפיר אמר אנא אברח במעשה בלהה מצערו של אבא אם יש לו צער זה לאבא אין אני יכול לברוח לומר שאינו אבי ודוק היטב:

ויאמר יהודא לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה יש להקשות לדעת הפנ"י בריש מס' קידושין דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ ואסורה לכ"ע משום איסור אשת איש א"כ איך אמר יהודא לאונן ליבם אשת אחיו הלא אפי' בישראל דנוהג עיקר מצות יבום אינו נוהג אלא באיסור אשת אח בלבד אבל אם יש עוד איסור אחר מחמשה עשר עריות אז אינו נוהג שום מצות יבום ואפי' חליצה אין צריך לה, וא"כ הכא בב"נ דאיכא איסור אשת איש שהוא במיתה בין בישראל בין בב"נ איך מצינו שום היתר כזה אפי' בישראל ומה גם לדברי בעתוס' בד"ה צדקה ממני שכתבו דמצות יבום בב"נ הי' כן ממנהגא, תקשה על בני יעקב איך לקחו לעצמם מנהג כזה דהוי לבנו איסור אשת אח ואם אפי' ע"ז הי' ממנהגא מכ"מ הרי יש כאן גם איסור אשת איש, דבכה"ג גם בישראל אסור לייבם וגם הוי איסור כלתו ואיסור אשת איש ליהודא בעצמו והרי גם ב"נ היו מצווין על העריות שהיא בכלל שבע מצות דידהו: אמנם מכאן מוכח דע"כ האבות יצאו מכלל ב"נ אפי' לקולא וע"כ מותרת משום אשת איש דבישראל הרי המיתה מתיר ושייך שפיר מצות יבום כישראל ואע"ג שהיו נוהגין גם בשאר קרובים מצות יבום כגון איסור כלתו ליהודא מכ"מ לא קשה מידי משום דבאמת לא הוי כלתו כלל משום דבנו ל"ה כבנו של יהודא מחמת גר שנתגייר והבן - ולכך שפיר כמו שקיימו את התורה טרם שניתנה כן קיימו מצות יבום במקום דל"ה ערוה והבן:

אך דלפי"ז תקשה למה לא רצה יהודא ליתנה לשילה בנו דשמא ימית כאחיו משום דחשוב לה לתמר דין קטלנית הא דין קטלנית לא שייך ביבמה משום שומר מצוה לא ידע דבר רע (ועי' בתשו' חכ"צ, ובתשו' נו"ב) וקשה בממנ"פ אם סבר יהודא דדין ב"נ יש להם איך ציוה לאונן לייבם הא לדברי הפנ"י דמיתת הבעל לא מתיר בב"נ איך יבא מצות יבום ממנהגא לעקור את איסור דאשת איש, ואם נאמר דדין ישראל יש להם ומיתת הבעל מתיר א"כ הי' לו ליתנה גם לשילה בכו כיון דלא שייך בי' קטלנית - והנה לכאורה י"ל דמתחלה הי' יהודא סבר דיצאו מכלל ב"נ כשיטת השבטים ולכך שפיר אמר לאונן בא ויבם אשת אחיך משום מצות יבום כישראל, אך כאשר ראה דאונן נמי מת קשיא לי' ליהודא למה מת אונן ע"כ הוכיח דע"כ כשיטת יוסף דלא יצאו מכנל ב"נ ע"כ שפיר הי' אסור לאונן לייבמה ולכך הוא מת, ולכך שפיר לא רצה ליתנה לשילה בנו דיבום ממנהגא אינו דוחה לאיסור אשת איש כשיטת הפנ"י דמיתת הבעל לא מתיר בב"נ וגם הי' חושש שפיר מאיסור קטלנית כאחיו והבן:

אפס תיקשו לפי"ז הא דאמר יהודא צדקה ממני ופירש בבעתו"ס ממני הרה ומקשה בתוס' בתימא אדרבה הא זנות הוא לזנות מחמי' ותירץ בבעתו"ס דכך הי' דרכן באין אח למת הקרוב יותר מייבם, וקשיא הא אסורה ליהודא כמו לשילה וכנ"ל אולם עפי"מ שהבאתי דעת המפרשים דלא יצאו כולם אב ובנים מבני נח רק מי שקיבל ע"ע לילך בדרך היהדות ויכול להיות שפיר דאביו הוא ישראל ובנו ב"נ, א"כ מיושב שפיר דיהודא שפיר הי' מותר לייבמה דיש לו דין ישראל ואין בו איסור כלתו דער ואונן לא הוי בניו כלל משום גר שנתגייר בו' ושפיר הותר לייבם. אבל שילה בנו דעדיין קטן הי' ועוד לא קיבל על עצמו את דרך היהדות והי' לו לשילה עוד דין ב"נ ושפיר הי' אסור בייבום, ואפשר דגם ער ואונן שמתו נמי לא היו מתנהגים כשורה ע"כ היו לכולם דין ב"נ ואסור הי' ביבום, ובזה יש להבין שפיר הא דשלחה תמר אל חמי' לאמור לאיש אשר אלה לו אנכי הרה עפי"מ שמביא בנח"ק בשם הש"ך לפרש הפסוק הכר נא למי החותמת היינו מצות החתומות בישראל כמו מילה ותפילין ופאות ופתילים היינו ציצית והמטה היינו תורה שנדרשת במ"ט פנים ע"כ, דכך שלחה לו לאיש אשר אלה לו שקיבל ע"ע התורה והמצות דהוי כישראל אנכי הרה, דלדידי' אני מותרת דגם אני בתרי' גרות ויש לי דין ישראל כבעלי וע"כ שפיר אמר צדקה ממני דאע"ג דלשילה בני אסורה מכ"מ לי מותרת והבן:

וירד יהודא מאת אחיו דרשו רז"ל הורידוהו מגדולתו מפני המכירה ויש לתמוה וכי בשביל שאמר יהודא למכרו ושלא להרוג את אחיהם יורידו אותו מגדולתו, ואפי' אם נאמר דבאמת התחרטו גם על המכירה ואם יהודא הי' אומר להם להחזירו לביתו הי' מסכימים. עכ"פ עצתו של יהודא הי' טובה כיון דכולם פה אחד רצו להרגו ואם אח"כ היו מחזירים אותו לביתו אפשר להיות שנתוודע ליעקב שרצו להרגו ורק יהודא הצילו, וע"כ עדיף למכרו ולא יודע הדבר ליעקב, ועוד הרי יהודא הי' אפשר סבר דלמכרו הוי תפסת מעוט אבל להחזירו לביתו הוי תפסת מרובה לא תפסת אמנם נ"ל עפי"מ שפירש"י בד"ה וימאן להתנחם וז"ל אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבר שמת דעל המת גזירה הוא שישתכח מן הלב ע"כ, ומקשים העולם א"כ הי' יעקב יכול לשער דע"כ חי מדלא מקבל עליו תנחומין ותירצו דדבר זה לא למדו אלא מיעקב ואין הכ"נ דיעקב לא ידע לה ועיין בשפ"ח, ומעתה שפיר י"ל דהם שידעו שהוא חי והי' רואין שלא משתכח מיעקב ע"כ ידעו דלכך יעקב לא מקבל תנחומין משום דהוא באמת חי וא"כ ראו דעצת יהודא למכרו אינו נכון שלא יכלו לראות בצער אביהם, אבל אם היו הורגים אותו כבר הי' משתכח וא"כ הי' עדיף להרגו מלמכרו ולכך היו מורידין אותו מגדולתו והבן:

זנתה תמר כלתך הקשו בבמתוס' וז"ל למה הוצרך לומר אח"כ וגם הנה הרה לזנונים ושמא י"ל שלא היו דנין באותו פרק בזנות בלא הריון, דבר אחר שלא היו דנין אלא כשמזנה לשני בני אדם ע"כ. והנה להנך שני התירוצים תיקשי מדינה בת יעקב שאמרו בני יעקב הכזונה יעשה את אחותינו וקשה לתירץ הראשון דלא נעשית זונה רק כשהרתה לזנונים והרי הם לא ידעו אם הרתה, ולתירץ הב' דבעי זכות משני בני אדם והכא בשכם ל"ה רק מאיש אחד, ושמא י"ל דהכא בדינה שאני דכתיב וישכב אותה ויענה פירש"י שבא עלי' כדרכה ושלא כדרכה הוי כמו זנות משני בני אדם, ועוד י"ל דלב"נ אמרינן בגמ' דאפי' באשתו אסור שלא כדרכה ולכך י"ל דשלא כדרכה הוי זונה מאיש אחד כמו כדרכה לשני בני אדם דהרי אפי' לבעלה אסור שלא כדרכה ואפי' לתירץ הא' י"ל כיון דשלא כדרכה חמור כל כך אפי' לבעלה ולכך בזנות הוי שלא כדרכה כמו כדרכה והרתה והבן - ובזה יש להבין הויכוח של יעקב עם שמעון ולוי שאמר להם עכרתם אותי להבאישני כו' ונאספו עלי והכוני כו' ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו ע"כ, וקשה כיון שיעקב הי' ירא מהגוים שלא יאספו עליהם להרגם וא"ש מה השיבו הכזונה יעשה את אחותינו דאטו בשביל זה יכניסו את עצמם לסכנה גדולה כזו ליהרג אותם ואת ביתם, ואם כוונתם דגם הגוים שהיו גדורים בעריות יראו שהצדק אתם שעשאו אחותם לזונה א"כ למה הי' יעקב ירא - אמנם עפי"ד בעתוס' הנ"ל דלא הי' דנין רק כשמזנה לשני בני אדם או זנות עם הריון. א"כ י"ל דיעקב הי' ירא שהגוים יאמרו שלא נעשה זונה כתירץ התוס' שלא הי' כאן הריון עדיין, או כתירץ הב' שלא הי' רק מאיש אחד, וע"ז שפיר השיבו שמעון ולוי כיון דהיתה שלא כדרכה הוי כמו זנות והריון או דהוי כדרכה ושלא כדרכה כמו שני בני אדם והבן. ואפשר עפי"ז נמי להבין עצת בני יעקב שאמרו לשכם וחמור את אשר טמא לדינה אחותם שבא עלי' שלא כדרכה דאסור לב"נ ע"כ לא נוכל לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה כיון דב"נ אסור בביאה שלא כדרכה ע"כ נתנו עצה להמול, ויהי' ישראל כשיטת הרמב"ן דהאבות ע"י מצות מילה יצאו מכלל ב"נ ואז יהי' מותר גם בביאה שלא כדרכה, ואע"ג דכבר בא עלי' שלא כדרכה דעוד שהי' ב"נ יתוקן למפרע דקיימ"ל עבר בגיותו ונתגייר אין מענישין אותו דהוי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא יענש על עבירה הקודמת דאפי' לעיני הגוים לא יהי' איסור והבן:

צדקה ממני פירשו בבעתוס' וז"ל כתרגומו ממני הרה, ותימא אדרבה זנות גדול לזנות מחמי' י"ל שכך הי' דרכן במקום שלא הי' אח הי' הקרוב יותר מייבם ע"כ, ותירוצים אינו מובן מאי מתרץ שכך הי' דרכן וכי בשביל זה יעברו יהודא ותמר באיסור כלתו בתמוה, אמנם כבר אמרתי לעיל דאם יהודא יצא מכלל ב"נ לא היו בניו כלל דגר שנתגייר כו' א"כ אין כאן איסור כלתו, ואין להקשות דאם אין כאן איסור כלתו משום שלא הוי בניו א"כ שוב לא הוצרך לייבם כיון דלא הוי שום קרוב למת די"ל דנהי דבניו לא הוי מכ"מ מידי קרובים לא יצאו ודרכן היו לייבם בקרוב והבן: והנה במעשה דראובן נחזי החילוק אם יצאו מכלל ב"נ ויש להם דין ישראל הרי נאסרה על יעקב דאשת איש שזינתה אסורה על בעלה אבל אם דין ב"נ יש להם אינו אסורה, והקשה בזה בני היקר כמו"ה יצחק אע"ג דיצאו מכלל ב"נ נמי בלהה לא נאסרה על יעקב דהא קיימ"ל אשת ישראל שזינתה באונס מותרת לבעלה ובלהה מסתמא היתה בשוגג או באונס, אמנם אמרתי לו דיעקב שקנה הבכורה וכיון דאז הוי העבודה בבכורים ע"כ יש לו ליעקב דין כהן, שוב ראיתי והבאתי לעיל המדרש שמואל בשם הילקוט דהקב"ה שאל את המלאך למה הי' עושה ליעקב כהן בע"מ ועיי"ש בפ' וישלח בד"ה פן יבא והכני, ועיין בס' תורת משה שכתב ג"כ סברא זו דיעקב שהי' בכור הי' לו אז דין כהן והבן, ומעתה כ"ז דנוכל לומר דיעקב הי' לו דין כהן אם נאמר דיצא מכלל ב"נ אבל למדס"ל דדין ב"נ יש להם לא מצינו בעולם דב"נ יהי' לו דין כהן, ומעתה ע"כ כדברינו הנ"ל דאם יצאו מכלל ב"נ יש לומר דבלהה נאסרה על יעקב אבל אם לא יצאו מכלל ב"נ שפיר מותרת לבעלה והבן - ועפי"ז אמרתי דבר יקר בבעתוס' בד"ה וישב ראובן וז"ל פירש"י שהי' עסוק בשקו ותעניתו ותימא דבמס' מכות מסיק מי גרם לראובן שיודה יהודא כו' מכלל דלא הודה ראובן עד לאחר שהודה יהודא על מעשה דתמר שהי' אחר מכירת יוסף, וי"ל דלא הודה בפרהסיא עד שהודה יהודא אבל בצנעה חזר בתשובה מקודם עכ"ד בעתוס' ודבריהם צריכין באור דלמה בתחלה לא חזר בתשובה רק בצנעה וכשהודה חזר ראובן בתשובה בפרהסיא - אמנם נ"ל עפי"מ דאיתא בגמ' לחלק בין חטא של אדם לחבירו צריך לפרש החטא אבל בחטא שבין אדם למקום חציף מאן דמפרש חטאי' ע"כ, ולפי"ז עפ"י דברינו הנ"ל דאם הי' להם דין ב"נ לא נאסרה בלהה על יעקב א"כ לא הוי החטא של ראובן רק כמו חטא שבין אדם למקום אבל אם דין ישראל יש להם ונאסרה בלהה על יעקב אז ודאי דהוי חטא של בין אדם לחבירו - ומעתה מובן שפיר דקודם שהודה יהודא הי' ראובן סבר דלא יצאו מכלל ב"נ ולא אסרה על אביו הוי לי' רק חטא שבין אדם למקום וא"כ אסור לפרש חטאי' מש"ה לא חזר ראובן בתשובה רק בצנעה. אבל אחר שהודה יהודא ואמר צדקה ממני דנשמע דיצאו מכלל ב"נ וכנ"ל וא"כ עבר ראובן באיסור אשת איש ואסרה על יעקב אפי' אם אינו אביו מטעם אשתו שזינתה דהוי איסור שבין אדם לחבירו ע"כ שפיר חזר בתשובה בפרהסיא והבן:

צדקה ממנו כי על כן לא נתתי' לשלה בני יש לדקדק בהא דאמרו ליהודא זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים הרי תמר פנוי' היתה ולא שייך בה זנות ואפי' אם נאמר שהיתה שומרת יבם אל שילה הלא עיקר הייבום לא הי' רק מנהגא ויהודא לא רצה ליתנה לשילה מחשש קטלנית ולמה תמית על חנם וראיתי דבשפ"ח העיר ג"כ בזה - אולם י"ל לדעת הפנ"י ריש מס' קידושין דבב"נ מיתת הבעל אינו מתיר דבישראל ילפינן מקרא דמיתת הבעל מתיר אבל בב"נ דליכא קרא מיתת הבעל אינו מתיר א"כ שפיר מגיע לה מיתה משום איסור אשת איש והבן, והנה הבאתי לעיל קושית בעתוס' על יהודא שאמר צדקה ממני כתרגומו ממני הרה הא אדרבה זכות הוא לזנות מחמי' ותירץ דכך הי' דרכן באין אחיו למת הקרוב יותר מייבם ע"כ, ותירוצי אינו מובן שאמר דדרכן הי' בכך הלא הוא דרך של איסור דגם ישראל אסור לייבם במקום שיש איסור כלתו מכש"כ בב"נ דמצות יבום אינו אלא משום מנהג והוא באמת תמוה עצומה, ומכ"ש לפי דעת הפנ"י דמיתה לעולם לא מתיר בב"נ א"כ יותר קשה על המנהג יבום אצל ב"נ מאחר דיש איסור אשת איש אמנם באמת הדבר אשר הפנ"י חידש אצל ב"נ דאסור משום דליכא קרא להתיר וכנ"ל כבר העליתי בזה בס' יד המאיר באריכות דאצל ב"נ לא אצטריך קרא להתיר רק מסברא מתירין אשת ב"נ במיתת הבעל, והוא עפי"מ דאמרינן סנהדרין נ"ד דיליף מקרא באשת אב ובשאר עריות דאסור לאחר מיתה, א"כ לכאורה י"ל דבב"נ דליכא קרא לאסור לאחר מיתה א"כ צ"ל דבב"נ כל עריות מותרים לאח"מ, וכמו שכתב הפנ"י דבב"נ מיתת הבעל אינו מתיר משום דליכא קרא באשת איש להתיר כמו בישראל, א"כ בשאר עריות דיליף בישראל לאסור מקרא א"כ בב"נ דליכא קרא צ"ל להתיר אמנם באמת זה טעות דבשלמא בישראל דקיימ"ל דמיתת הבעל מתיר שפיר הו"א כמו דאיסור אשת איש ניתר ע"י מיתת הבעל כמכ"נ איסור עריות הותר ע"י מיתת הקרוב, אבל בב"נ דגם האיסור אשת איש לא הותר כדברי הפנ"י א"כ ממילא דא"צ שום קרא לאסור עריות דמהיכי תיתי להתיר וכמובן. אולם אחר העיון י"ל בזה עפי"מ דאיתא במס' קידושין י"ג מיתת הבעל מנ"ל סברא היא הוא אסרה והוא שרתה ופריך בגמ' והא עריות דאסר להו ולא שרא להו כו' ועיי"ש, ומעתה כ"ז דצריך בישראל קרא להתיר מיתת הבעל ולא אמרינן דמותרת מסברא דהוא אסרה והיא מתירה משום דיש לן פירכא כיון דבעריות איכא קרא דאסור לאח"מ וכקושית הגמ' הנ"ל משא"כ בב"נ דלית לן קרא לאסור בעריות לאח"מ א"כ גם בא"א לא צריך קרא להתיר משים דידעינן לה מסברא דהוא אסרה והוא שרתה וכמו דאמר בגמ' בהו"א גבי ישראל והבן:

ומעתה יצא לנו דבר חדש דבב"נ הן איסור א"א והן שאר עריות מותרים לאח"מ מצד הסברא דהוא אסרה והוא שרתה כיון דבב"נ ליכא שום פירכא, ומעתה מתורץ שפיר קושייתינו על בעתוס' הנ"ל שתירצו ממני הרה ולא הוי זנות מחמי' משום דבב"נ ליכא שום איסור עריות לאח"מ כמו דליכא איסור א"א ולכך שפיר הי' יהודא הלך אחר המנהג. וזה שאמר יהודא צדקה ממני היינו צדקה תמר בדינה דידעה דעריות מותרת לאח"מ בב"נ וידעה נמי דדין ב"נ יש לנו, ומנא ידעה זאת ממני והיינו כי על כן לא נתתי' לשלה בני וע"כ משום דסבירא לי דדין ב"נ יש לנו ולכך יראתי ליתנה לשלה בני משום קטלנית, דאלו בישראל לא שייך קטלנית במצות יבום משום שומר מצוה לא דע דבר רע (וכשיטת שו"ת החכ"צ ומביאו בשו"ת נוב"י) וע"כ דדין ב"נ יש לי ובב"נ אין איסור עריות לאח"מ, וא"כ גם איסור א"א ליכא מסברא הוא אסרה והוא שרתה כנ"ל:

אך תיקשו על יהודא למה בתחלה רצה לידון אותה בשריפה, כיון דסבר דבב"נ הן איסור א"א והן איסור עריות מותרים לאח"מ, א"כ בתחלה דסבר דזנתה מאיש אחר כש"כ דמותר יותר מלדידי' דבדידי' הוי איסור א"א וגם איסור שאר עריות אבל מאיש אחר ליה רק איסור אשת איש בלבד מכש"כ דמותר. אולם נ"ל עפי"מ שמביא בבעתוס' בד"ה ויחשבי' לזונה וז"ל וכי מאי איכפת לי' אלא ביקש לילך לו (כי ח"ו יהודא לא רצה לילך לזונה) נשאה עיני' למרום ואמרה רבון העולמים וכי אני לא זכה להוציא בנים מגופו של צדיק זה, מיד שלח הקב"ה מלאך מיכאל והחזירו כתיב הכא ויט אלי' וכתיב ותט לפני מה התם ע"י מלאך הכ"נ ע"י מלאך עכ"ל התוס' וא"כ י"ל דמתחלה דלא ידע אם תמר נתעברה ממנו או מאיש אחר עדיין יהודא בעצמו לא ידע הדין בב"נ דמותר לאח"מ והי' סבר כסברת הפנ"י דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ והי' סבר דגם בשאר עריות אסור לאח"מ כמו בישראל, רק אחר שנתנה הסימן דהרתה מיהודא והיא היא הזונה אשר מן השמים החזירו אותו אלי' להיות עמה ע"י מלאך מיכאל כנ"ל, וקשיא לי' איך הקיפוהו מן השמים באיסור חמור כזה דאסורה עליו משום כלתו וע"כ דגם שאר עריות מותרים בב"נ לאח"מ א"כ ע"כ דאיסור א"א נמי ליכא בב"נ משום דהוא אסרה והוא שרתה ודוק [ועדיין צ"ע מ"ש ויאמר יהודה לאונן בא וכו' וייבם אותה לסברתו דמיתת הבעל אינו מתיר, וא"כ הי' עליו איסור א"א, וגם אשת אחיו - אכן במד"ר שה"ש בפ' ישקינו וכו' מבואר שיהודה נצטווה על היבום ב"פ זה ע"ש היטב ותבין]: ולא יסף עוד לדעתה פירש"י י"א לא הוסיף וי"א לא פסק ולכאורה באיזה סברא פליגי, ובבעתוס' כתב עפי"מ דאיתא במס' סוטה דאמרה תמר יתומה אני ופירש"י וקידושי בנך אינן קידושין כי עתה אני ממאנת בו ונמצא שלא היתה כלתו ולכך לא פסק מלבא עלי' וכתב בעתוס' שם וז"ל ונ"ל דהך שיטה אתיא כמ"ד אפי' בנה מורכב על כתיפה יכולה למאן עכ"ל. והנה הא דכתבו התוס' דהך שיטה אתיא כמ"ד אפי' בנה מורכב על כתיפה יכולה למאן י"ל הטעם משום דאין סברא לפטרה ע"י המיאון רק אם ממאנת קודם שבא יהודא עלי' ואז הוי ביאת יהודא בהיתר אבל המיאון לאחר הביאה שכבר עשתה איסור לא מהני המיאון למפרע ולכך קאמר דסובר כמ"ד אפי' בנה מורכב על כתיפה מהני, וא"כ י"ל הטעם דמאן דס"ל דלא הוסיף סבר דמיאון לא מהני רק קודם שעשאת איסור והכא דהשתא היא דממאנת לא מהני המיאון למפרע לעקור את האיסור דמעיקרא וכיון דבא יהודא עלי' באיסור מתחלה שוב לא רצה לקיימה והבן:

באופן אחר עפי"מ דפליגי ר' יודא ור' נחמיא מובא בפירש"י ובבעתוס' ר' יודא אומר אחיות תאומות נולדו עם השבטים ונשאים ר' נחמיא אימר כנעניות היו והקשו בבעתוס' על ר' יודא הא קיים אברהם אבינו אפי' עירוב תבשילין ואיך נשאו אחיותיהם ותירץ מאחר שעדיין לא נצטוו מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין ע"כ, ולפי"ז ע"כ ר' נחמי' דסובר כנעניות היו משום דס"ל דהכל היו מקיימין ולכך לא ס"ל דאחיות היו - ומעתה י"ל דהי"א דס"ל לא הוסיף סוברים כר' נחמי' דהכל היו מקיימין ואע"ג דהיו נוהגין במצות יבום משום להקים שם למת מכ"מ לאחר שנתעברה וילדה ע"כ לא הי' ראוי לבא עלי' מטעם איסור כלתו והי"א דלא פסק סברו כר' יודא מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין מש"ה בתחלה בעת ביאה ראשונה הרי לא ידע אם היא כלתו ואע"ג דידע אח"כ הי' מניח איסור כלתו משום דבאמת הי' מותר בה לפי מנהגם לקיים מצות יבום בכל הקרוב קודם וכנ"ל והבן:

ותאמר מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ והוא תמוה וכי בשביל שאמרה עליו הלשון מה פרצת יקרא שמו פרץ, ועוד מהו הלשון פרצת "עליך". אמנם נ"ל כיון דעיקר היבום להקים לאחיו שם והכא דהי' להקים שם לשני מתים ער ואונן וא"כ גם אם לא הי' פרץ להיולד בתחלה ג"כ הי' נקרא על שם מת, דנהי דהוי שני ילדים והי' מן הסברא הנולד ראשון הוא על שם המת מכ"מ כיון דאיכא שני מתים ושני ילדים נקרא כל ילד על שם מת אחד, אמנם מדפרץ א"ע להיולד בתחלה ע"כ דסבר פרץ דילד הראשון הוא דנקרא על שם שני המתים שהוא העיקר וילד השני לא נקרא על שם המת אפי' במקום שני מתים כי הכא, וזהו ששאלה מה פרצת להולד בראשונה ע"כ להיקרא בשני המתים עליך דוקא, דאלו על מת אחד הי' נקרא גם בנולד באחרונה מש"ה שפיר ויקרא שמו פרץ כי פרץ בגימט' שלש מאות ושבעים כמנין ער אונן שעולה ג' מאות ושבעים ואחד, ועיין בבעתוס' בכמה מקומות שמביא גימטראות בפחות אחד או יתר אחד והבן:

ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי לכאורה הך ויהי בבית אדניו המצרי מיותר דכיון דפוטיפר קנאו מיד הישמעאלים מוכרח להיות בביתו לעבד, גם יש להבין למה תלה הכתוב היותו בבית אדניו בשביל שהוא איש מצליח דאפי' אם הי' רק כאדם אחר נמי הי' בביתו דשלו הוא, ועוד מהו תיבת המצרי דמיותר. אמנם י"ל עפי"מ שנאמר בפ' מקץ כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים וכתב באונקלוס הטעם ארי בעירא דמצראי' דחלין לי' עבראי אוכלין ועיי"ש בפירש"י, וא"כ י"ל דזאת אשמעינן הקרא שהי' ד' את יוסף ויהי איש מצליח שעי"ז הי' בבית אדניו המצרי, אע"ג שהי' מצרי ומצרי שונא לאכול עם העברים לאכול לחם מכ"מ הי' תמיד בביתו עמו אפי' באכילתו: א"י כשראה אדניו דמזמן ביאת יוסף לביתו הי' שורה ברכה בביתו ע"כ הקפיד שיהי' תמיד רק בביתו אבל ד' הי' רצה להגדיל את יוסף מאד. ע"כ נאמר עוד וירא אדניו כי ד' אתו וכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו אע"ג שפוטיפר עשה דבר הנראה שלא יצליח, מכ"מ אם הוא ביד יוסף נראין בחוש ד' מצליח בידו של יוסף אז וימצא יוסף חן בעיניו ועשה ליוסף לאדון על כל ויפקידהו על ביתו וכל אשר לו נתן בידו והבן:

וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים הנה לכאורה וימאן למה נאמר כיון דכתיב אח"כ כל הפסוקים ויאמר אל אשת אדניו הרי מפורש בכתוב שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלקים ונאמר בפירוש שאינו רוצה וא"כ וימאן מיותר, ונלפענ"ד לפרש וימאן שיוסף אמר לה מתחלה שאינו רוצה סתם, כי דבר זה לחרפה יהי' להם ואמרה לו שום איש לא ידע בנו. ויאמר אל אשת אדניו זאת לא יוכל להיות שלא ידע איש בנו כיון שאדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי מטעם שבשבילי שורה הברכה בבית וידוע דזנות מביא לידי עניות ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדני הרי ידע דמסתמא וחטאתי לאלקים ולכך אלקים לא ישלח הברכה ויודע לכל והבן:

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים נלפענ"ד לפרש עפי"מ דאיתא בס' תיבת גומא מהפמ"ג בפ' ויגש לפרש הכתוב ויאמר יעקב אל יוסף ראה פניך לא פיללתי והנה הראה אלקים אותי גם את זרעך כי סימן לעבירה הדרוקן ותקנתי' כוס של עקרין ואם היית חוטא באשת פוטיפר היו מכירין בפניך רק שהי' לך ברירה שלא להכיר בך לשתות כוס של עקרין וא"כ לא הי' לך בנים, אבל השתא שהראה ד' אותי גם את זרעך ע"כ צדיק אתה ולא חטאת עכ"ל ולפי"ז י"ל דכך אמר יוסף איך אעשה הרעה הגדולה עבירת זנות הלא תהי' סימן הדרוקן וע"כ באופן לעשות תקנה לשתות כוס של עקרין וא"כ וחטאתי לאלקים שלא אוכל לקיים מצות פו"ר - ובזה אפשר לפרש מדרש תמוה מובא בס' חנוכת התורה וז"ל וחטאתי לד' אין כתיב כאן אלא לאלקים לאלקים אינו עושה את הדבר הזה והקשה בזה בס' הנ"ל וז"ל המדרש תמוה הא אם הי' כתיב לד' בשם הוי' ג"ב יכולים לדרוש דרשא הזאת עכ"ל - ונלפענ"ד לפרש כי לכאורה תיקשו שאמר יוסף וחטאתי לאלקים שע"י שישתה כוס של עקרין יהי' עקר ולא יוכל לקיים מצות פו"ר. והרי גם האמהות היו עקרות מכ"מ כתיב וד' פקד את שרה ויעתר יצחק לד' ויעתר לו ד' אך י"ל דהתם אצל אמהות ד' הוי' שהוא רחמים ריחם עליהם היפלא מד' דבר משום שהמה לא נעשו עקרות ע"י עבירה רק שנולדו בטבען להיות עקרות ולא הי' המדת הדין מקטרג עליהם. אבל ביוסף שע"י עבירות הזנות שתה כוס של עקרין ויתעביד עקר אז השם אלקים שהוא מדת הדין יקטרג שלא יהי' לו בנים, וזהו פירוש המדרש וחטאתי לד' אין כתיב כאן כי באמת ד' הכל יכול ויכול ליתן בנים גם לעקר כמו לאמהות אבל וחטאתי לאלקים לאלקים אינו עושה את הדבר הרע הזה שמדת הדין שהוא אלקים יקטרג ולא יהיו לי בנים והבן:

ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית ויש לדקדק למאן דסובר מלאכתו ממש איך יוסף נכנס לבית להיות אתה ביחוד ביום שאין איש מאנשי הבית שם. אמנם לכאורה תיקשו לפי"מ שפירש"י על ויהי כהיום הזה שהי' יום איד שלהם שיצאו כולם לבית עבו"ז אמרה אשת אדניו אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה שכולם הלכו והיא אמרה להם חולה אני ואינה יכולה לילך ע"כ, וא"כ תיקשה הי' לו לומר להיפך ויהי כהיום הזה ואין איש מאנשי הבית שם ואח"כ יאמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו - אמנם י"ל אם הי' אומר ויהי כהיום הזה ואין איש מאנשי הבית שם ואח"כ הי' נאמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו הי' משמע דיוסף ידע כי אין איש מאנשי הבית שם, והי' קשה קושייתי הנ"ל אם ידע כי אין איש מאנשי הבית למה נכנס לעשות מלאכתו ולהיות עמה ביחוד. ומש"ה הפסיק בין הדבקים ואומר ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואח"כ אומר ואין איש מאנשי הבית שם שיוסף לא ידע אם אין איש בבית, רק כאשר בא יוסף הביתה לעשות מלאכתו אז ראה כי אין איש מאנשי הבית שם והוא הי' סבור שגם היא נסעה עמהם או שיש שם מי שנשאר ולכך הלך לבית, והיא ידעה שכאשר יבא לבית ויראה שאין איש אתה בבית ינוס מהרה לחוץ ולכך ותתפשהו בבגדו שלא יוכל לנוס אבל יוסף עזב בגדו בידה וינס:

ולמדס"ל לעשות צרכיו עמה נכנס דרש ויהי כהיום הזה שכולם הלכו לבית עבו"ז ולכך ויבא הביתה לעשות צרכיו עמה רק שראה ואין איש מאנשי הבית שם אבל איש אחר היינו יעקב הי' בבית ולכך וינס החוצה והבן: ויבא הביתה לעשות מלאכתו במס' שבת מ"ט: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו מלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת, בעי ר' יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא או לא א"ל אביי וליתי ס"ת ולימני מי לא אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ס"ת ומנאם. א"ל כי קא מספקי לי משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והך לעשות מלאכתו כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס או דלמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי המלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים לי' עבידתא ע"כ: והנה במס' סוטה מביא שם הפלוגתא שמביא ר' יוסף על הקרא ויבא הביתה לעשות מלאכתו רב ושמואל ח"א מלאכתו ממש וח"א לעשות צרכיו עמה אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ועיי"ש - והנה לכאורה יש להקשות למאן דאמר מלאכתו ממש וא"כ לדברי ר' יוסף הוא אחת מחשבון של הל"ט מלאכות הא איתא בדברי רז"ל דבר"ה יצא יוסף מבית האסורין, דאז נתמלאו לו השתי שנים שנתוספו לו דלא הי' לו לישב רק עשר שנים רק שנתוסף לו שתי שנים בעבור שאמר זכרתני והזכרתני, וא"כ ע"כ דגם בר"ה נכנס לבית האסורין וא"כ ע"כ דהמעשה של ויבא הביתה לעשות מלאכתו הי' בר"ה א"כ איך נוכל לומר מלאכתו ממש דאיך יוסף עושה מלאכה בר"ה, (הלא איתא במדר' פ' מקץ בפ' וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, מכאן ששמר יוסף השבת ע"ש) ואיך עושה יוסף מלאכה בר"ה, ואע"ג דמצינו בקרא ויגלח ויחלף שמלותיו הרי דעשה גילוח בר"ה י"ל דשאני התם שהי' עושה כן בשביל כבוד המלכות וכמו שפירש"י בקרא ויגלח מפני כבוד המלכות משמע דאל"ה לא הי' מגלח וי"ל הטעם בשביל שהי' ר"ה והבן, ועוד י"ל עפי"ד הזוהר בפסוק וישלח פרעה ויקרא את יוסף היינו שהקב"ה קרא אל יוסף כמו שנאמר ויקרא אל משה וא"כ י"ל דהגילוח הי' עפ"י הדיבור, אבל ביום שנכנס לתפיסה איך יעשה יוסף מלאכה בר"ה למ"ד מלאכתו ממש. והנלפענ"ד לתרץ עפי"מ דאיתא בזה ב' טעמים שנענש יוסף לישב עשר שנים בתפיסה, א' בשביל שהוציא דיבה על עשרה אחין ועיין בשפ"ח סוף פ' וישב, ב' איתא באלשיך בשביל שהוציא יוסף עשר טיפין זרע לבטלה ולכך נענש לישב עשר שנים ע"כ, והנה י"ל חילוק בין שני הטעמים דלטעם הא' הוצרך יוסף לישב עשר שנים שלימים דא"ל בשנה הראשונה או האחרונה לא הי' תמימה רק מקצת שנה כשנה ולא ישב בשנה ראשונה רק למ"ד יום קודם ר"ה וכשבא ר"ה חשוב שנה ולא ישב רק ט' שנים ושלשים יום זה אינו דאיך נימא שנענש בשביל כולם על שנה תמימה ובשביל אחד מאחיו ישב רק שלשים יום הא חטא לכולם בשוה מאי שנא הוא מחבירו - אבל לטעם הב' דלא הוי החטא רק לנגד הקב"ה י"ל שפיר דלא היו תמימות רק ישב ט' שנים וחדש, ונכנס לתפיסה למד יום קודם ר"ה והי' בחול כשנכנס לעשות מלאכתו ממש וחשבינן לי' עשר שנים משום מקצת ככולו והבן:

ומעתה שפיר י"ל דמאן דס"ל מלאכתו ממש ע"כ דס"ל כטעם האלשיך משום עשר טיפין והמעשה שנתיישב בתפיסה לא הי' בר"ה רק בחול קודם ר"ה שלשים יום ומכ"מ חשוב לי' עשר שנים משום מקצת השנה ככלו והבן:

ומעתה שפיר י"ל דר' יוסף הכי מספקא לי' איזה טעם הוא העיקר אם נחשוב ויבא הביתה לעשות מלאכתו בין המלאכות ע"כ דלא הי' אז ר"ה וע"כ עיקר הטעם כטעם האלשיך וחשוב מקצת ככלו, או דעיקר הטעם שנענש יוסף הוא בשביל האחין ובעי שלימים וע"כ דהמעשה הי' בר"ה וא"כ לא נוכל לומר הפירוש מלאכתו מלאכה ממש דיוסף לא הי' עושה מלאכה בר"ה, וע"כ דהפירוש לעשות צרכיו כמ"ד השני וצריכין לחשוב והמלאכה היתה דים בין המלאכות ודוק:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה