זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ
על פרשת לך
ויט אהלה בית אל מים פירש"י אהלה כתיב בתחלה נטע את אהל אשתו ואח"כ את שלו, והקשה בשפ"ח דלמא איפכא בתחלה שלו ואח"כ של אשתו, ותירץ דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו, ולכך ודאי נטה שלה בראשונה ע"כ. ולפענ"ד נראה דקושית השפ"ח לא קשיא כלל ובדברי פירש"י הקדוש יש כוונה עמוקה והוא כיון דכתיב אהלה וקרינן אהלו, והרי הכתיב הוא תמיד קודם הקרי וא"כ הוי כמו שהי' כתוב אהלה בתחלה ואח"כ הקרי הוא אהלו, אבל אם הי' נטה מקודם אהלו ואח"כ אהלה כקושית השפ"ח:
הי' צריך להיות הכתיב אהלו ולקרות אהלה להקדים אהלו לאהלה, וזה שפירש"י אהלה כתיב ודרשינן הכתיב מתחלה על אהל אשתו, וקרינן אהלו דהקריי' הוא אחר הכתיב דרשינן על אהל שלו, ולכך שפיר מסתמא נטה מתחלה אהל אשתו ואח"כ אהל שלו והבן:
אמרי נא אחותי את בנח"ק מביא מסורה אמרי נא אחותי את אמור לחכמה אחותי את ועיי"ש. ועפ"י דרכו נ"ל לפרש באופן אחר, והיינו אמרי נא אחותי את הת"ח כשיראה שלא יוכל לקיים טבילת עזרא, יאמר לאשתו אחותי את והיינו שלא ינהג עמה בד"א והבן. ורמז לדבר אמרי נא אחותי עולה בגימ' בטבילת עזרא והב' של בטבילת הוא פירושו כמו בשביל טבילת עזרא כמו דדרשינן בראשית בשביל ראשית והטעם בזה משום אמור לחכמה אחותי את שאינו נכון ללמוד ולהתפלל בלא טבילת עזרא והבן. ובדרכנו יש נמי לפרש תרגום יוב"ע בפ' קדושים והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ד' אלקיכם, וכתוב בתרגום יוב"ע וז"ל ותתקדשון ותהוון קדושין בגופיכון, מטול דאקבל ברעוא צלותכון, אנא הוא ד' דמקדישכון. והיינו דתהוון קדישין בגופיכון בטבילת עזרא, מטול דאקבל ברעוא צלותכון, ואם לא יהו ביכלתו לקיים טבילת עזרא לא ישמש מטול דאקבל ברעוא צלותכון והבן:
ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים ולכאורה בפשטות משמע דפרעה היטיב לאברם ונתן לו צאן ובקר וכו' וקשה למה לא נאמר ונתן לו צאן ובקר ולמה נאמר לשון שלילה ויהי לו, ועוד למה לא נאמר להיפך בקר וצאן כו' ונלפענ"ד דלכך היטיב פרעה לאברם בעבורה שהי' חרפה לפרעה שיקח מלך מצרים אשה מבני עניים, כי אברם הי' אז עני גדול שאפי' באכסניא לא הי' לו לשלם, כמו שפירש"י בד"ה וילך למסעיו דבחזרתו פרע הקפותיו ועיי"ש, ולכך רצה פרעה להעשיר את אברם מבלי ידע שום אדם מסיבת עשרו, וע"כ נתן לו מעט מעט בהדרגה עד שיתעשר, וכאשר יראו המצרים וידעו מעשרו של אברם, אז יהי' ראוי ויפה לפני המלך שיקח את שרה, וזה שאמר הכתוב ולאברם היטיב בעבורה כנ"ל, שרצה המלך להעשיר אותו בעבורה שיהי' לו לכבוד ליקח אותה, אבל לא רצה להודיע וליתן לו בפרהסיא רק אדרבה בסתר ששום אדם לא ידע שהוא נותן לו וע"כ שפיר נאמר סתם ויהי לו צאן ובקר כו' מבלי שידע אדם מי הוא הנותן וק"ל:
בדרך אחר נ"ל עפי"מ דלכאורה יש להקשות הא אמרינן שונא מתנות יחי' והרי אברהם בעצמו אמר אל מלך סדום אם אקח מחוט ועד שרוך נעל שלא יאמר אני העשרתי את אברם, ואיך קיבל מפרעה צאן ובקר, למה נשתנה ממונו של פרעה מממונו של מלך סדום, דכמו שהי' חושש שלא יאמר מלך סדום אני העשרתי את אברם, כמ"כ הי' צריך לחשוש שיאמר פרעה אני העשרתי, והנה עפ"י דברינו הנ"ל יש ליישב בפשיטות דכיון דפרעה הי' לו לחרפה לגלות שהוא נתן לאברם ממונו והעשירו, ולכך קיבל מאתו ולא הי' חושש שהי' בטוח שלא יגלה ועיין בפירש"י בד"ה ולא תאמר כו' והבן: אמנם נ"ל בדרך אחר עפי"מ דאמרינן בגמ' מאן דמשתעי ר"ל בהדי' בשוקא מוסרין לו ממון בלא סהדי, דמסתמא אדם חשוב הוא, וא"כ י"ל דהכ"נ הפירוש כן הוא, ולאברם היטיב בעבורה היינו שהחשיב לו מאוד וכאשר ראו המצרים חשיבותו בפני המלך, אז ממילא ויהי לו צאן ובקר כו' כי כל אחד ואחד נתן לאברהם אבינו מתנות רבות צאן ובקר וכו' בשביל לדבר עבורם בפני המלך, וגם יעשה להם טובות, וכהאי דאמרינן במתני' קידושין ס"ג האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אם אמר לה בשכר ועיי"ש בגמ' ואע"ג דקיבל מהם מתנות בעלמא, נמי לא מיקרי מתנה כיון דבשביל דאדם חשוב הוא נותנים לו, ובאדם חשוב שקיבל מתנה הוי כנתינה ודוק היטב:
וד' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה עומד שם צפנה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו' יש לדקדק א' שאמר אחרי הפרד לוט מעמו דייקי ועיין מה שפירש"י בזה, ב' כי את כל הארץ אשר אתה רואה כו' מאי רבותי' שיתן לו מה שיוכל לראות הלא מצער הוא, ומכש"כ כשאמר לו תיכף ושמתי את זרעך כעפר הארץ וא"כ וודאי מצער הוא, ג' ושמתי את זרעך כעפר הארץ כו' אין כאן מקומו, דהי' לו לסיים בקרא קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ולסיים בשורת הארץ ואח"ז יבשרהו ויברכהו בברכת רבוי בנים, ד' איך צוה אותו השי"ת לילך לארכה ולרחבה הלא א"י הוא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, ועוד וכי בשביל לך אתננה צריך להלך בה, ולתרץ כל הדקדוקים נ"ל, עפי"מ שפירש"י בפ' ויצא שאמר הקב"ה ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה, פירש"י קיפל הקב"ה כל א"י תחתיו רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו כמו ד' אמות ע"כ. ולהבין בזה דברי פירש"י י"ל עפי"מ דאמרינן בגמ' דארץ ישראל הוא ארץ צבי כשאין יושבין עלי' גמדא וכשיושבין עלי' רוחא, וכיון דא"י הוא בבחינה זו להתרחב ולהתקצר, יש בה נמי מעליותא שיכולה להתכווץ, וזהו שקיפל הקב"ה כל א"י תחת יעקב אבינו בתוך ד' אמותיו והבן. ומעתה י"ל דהכ"נ אצל אברהם אבינו שאמר לו הקב"ה שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה כו' ג"כ קיפל הקב"ה את כל א"י בד' אמותיו, וע"כ שפיר אמר לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה היינו בד' אמותיו, ובאמת דגם לאברהם עשה הקב"ה שקיפל לו כל א"י בד' אמותיו, וצוה לאברהם שיהלך בהנך ד' אמותיו, לרמז לו שתהא נוחה לכבוש לבניו כ"ד אמות וכמו שפירש"י בפ' ויצא והבן:
ובזה מיושב קושיא הא' דכיון שאמר אברהם ללוט אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה, ונתן הברירה ללוט לברר ארץ לעצמו, ובירר לו ארץ סדום שהי' טוב מאוד, כי כלה משקה כגון ד' כארץ מצרים, והניח לאברם להישאר בארץ כנען שהיא א"י, ע"כ הראה הקב"ה לאברהם בזה מעלת א"י, וקיפל כל א"י תחתיו בד' אמותיו, בכדי שידע מעלתה דהוא ארץ צבי, וכמו שיש בה מעלה זו שקפל כל א"י בד' אמות. כמ"כ יש בכחה להתרחב ולהתרחק ככל העולם, וכדאיתא בגמ' עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות, ואז במילא יובן דכיון דיש בכחה להתפשט כל כך, א"כ יש בה נמי כח לזריעה כמו שיש כח הארץ של העולם כולו, ויבין גודל מעלת א"י שהיא ארץ טובה ומבורכת יותר מכל הארצות שבעולם והבן:
ובזה מיושב נמי מה שהפסיק לו כאן בבשורת הבנים שיהיו כעפר הארץ, עפי"מ דאיתא במעמדות ליום ששי בפירוש הגאון ר' יעקב עמדין בד"ה ויאמר להם פרו ורבו, וז"ל ואם תשאל ואם לא חטאו לא היו מתים, איך היתה הארץ מכילה כל בני אדם שיולדו כל ימי עולם. יש להשיבך שהי' העולם מתפשט ומתרחב כענין שכתוב הרחיבו מקום אהלך ע"כ ועיי"ש ולכך כאשר הקדים הקב"ה להראות לאברהם אבינו מעלת א"י שיכולה להתקפל ולהתרחב, דאז לא תקשה לאברהם על הבשורה של א"י שהוא רק ד' מאות פרסה ואיך יכולה להתקיים בשורת הרבוי בנים כעפר הארץ, וכקושיתו של ר' יעקב עמדין, אולם באמת לק"מ משום דהוא ארץ צבי ויכולין שניהם להתקיים, דאם הבנים יהיו מרובים גם הארץ תתרחב כפי הצטרכות ומיושבים כל הדקדוקים ודוק היטב:
ויבא הפליט ויגד לאברם העברי פירש"י לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה ומדרש רבה זה עוג שפלט מדור המבול וכו' ומתכוון שיהרג אברם וישא את שרה, וכתב בזה בשפ"ח לפרש דלפירוש הראשון יש טעם שבא עוג לאברם, כדי שיעשה אברם נקמה בשונאיו שהוא אמרפל וחביריו, אבל לפי המדרש רבה שהוא הפליט מדור המבול תקשה למה הוא בא, מש"ה מפרש רש"י שהי' מתכוין לישא את שרה עכ"ד. והנה לפי"ז תיקשו למאי דאיתא בבעתוס' הפליט זה מיכאל, ולמה נקרא שמו פליט שכשהפיל הקב"ה סמאל וכת שלו אחז בכנפו של מיכאל והפילו עמו:
ופלטו הקב"ה מידו וכו' ועיי"ש. א"כ תקשה על מיכאל למה הוא בא לבשר לאברם בשורת לוט שיצטרך אברם לילך למלחמה, ונ"ל דאיתא במדרש אברהם אמר הנני לכהונה הנני למלכות ומצינו שנתקיים מלכות באברהם שהיו אומרים לו נשיא אלקים אתה בתוכינו, וגם אחר מלחמה זו זכה כמי לכהונה, שניטל הכהונה ממלכי צדק וניתנה לאברהם, כדאיתא בבעלי תוס' בד"ה למלכי צדק, וז"ל דבר אחר לחם ויין רמז למנחות ונסכים, שבתחלה הי' כהן ואבד כהונתו על שהקדים ברכת אברהם לברכתו של הקב"ה ועיין במס' נדרים מזה והבן:
ולכאורה אם הי' ראוי אברהם לכהונה למה לא נתכהן גם מעיקרא קודם שנענש מלכי צדק ויהיו שניהם כהנים אמנם עפי"ד הגמ' זבחים לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי שלא יהי' כהן שהרג את הנפש, ולכך הכ"נ אברהם שהרג נפשות רבות במלחמה לא נתכהן רק עד אחר המלחמה. ומעתה שפיר יובן הטעם שבא הפליט היינו המלאך מיכאל לאמר לאברהם שילך למלחמה שבזה יזכה אח"כ לכהונה והבן:
עוד י"ל עפי"מ דלכאורה הקשיתי על דברי המדרש הנ"ל דאמר אברהם הנני למלכות הנני לכהונה, לפי"מ דאיתא (בירושלמי הוריות עי' רמב"ן ויחי) דמלך לא יהי' כהן וכהן לא יהי' מלך, ואיך אמר אברהם הנני לכהונה הנני למלכות הא שניהם כחדא אי אפשר, אך י"ל דכוונתו הי' שהוא מוכן לשניהם אבל לא בזמן אחד רק לזה או לזה, אך דלפי"ז תקשה מאחר דנתכהן אברהם איך נעשה אח"כ מלך, אך י"ל דלא נתכהן אברהם רק לפי שעה, אבל עיקר כהונת אברהם שניתן לו מאת מלכי צדק לא הי' רק על בניו, וכמו שבאמת כן סיים בבעלי תוס' וז"ל והיינו דכתיב והוא כהן כו' הוא כהן ואין זרעו כהן. משמע דמלכי צדק בעצמו הי' כהן כל ימי חייו, כמשה רבינו דניטל ממנו הכהונה וניתן לאהרן מכ"מ משה בעצמו הי' כהן כל ימי חייו, ובזה יתורץ דלא תקשה על פירש"י שמפרש בקרא ויתן לו אברם מעשר מכל אשר לו לפי שהי' כהן וא"כ משמע דמלכי צדק הי' כהן:
וקשה לפי דברי הגמ' דנרים דכאן נוטלה הכהונה ממנו א"כ למה נתן לו השתא אברם את המעשר ובהנ"ל לק"מ והבן:
ואתה תבא אל אבותיך בשלום כתוב בס' נחל קדומים דבר יקר בזה, וז"ל אמרו חכז"ל מכאן שתרח עשה תשובה, מקשים העולם דילמא תרח ברשעו אך ברא מזכה אבא, ובזכות אברהם ניצול תרח, ופירש הרב מהר"ר שמואל פרימו ז"ל דרז"ל דקדקו דהוי לי' למימר תבא אל אביך בשלום ואמאי קאמר אבותיך, אלא מוכרח דעשה תרח תשובה, ובזה זיכה תרח לאביו וזהו אל אבותיך אביו ואבי אביו ע"כ, ובזה אמרתי להבין המשך הכתובים בהגדה של פסח מתחלה עובדי כוכבים היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שנאמר ויאמר יהושיע אל כל העם כה אמר ד' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, וקשה התחיל לומר אבותינו ואמר נמי ישבו אבותיכם דמשמע רבים ולא חשיב אלא תרח בלבד - עוד קשה איך חשוב על תרח בכלל אבותיכם, הלא כיון דהי' עובד עכו"ם וקיימ"ל דאין אבות לעכו"ם, אולם עפי"מ שדרשו רז"ל דמדכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום דמכאן שתרח עשה תשובה, א"כ שפיר ניחא דקורא אותו בשם אבותיכם והבן - אולם תיקשי עדיין למה אמר לשון רבים, דעל אביו של תרח דלא עשה תשובה לא שייך לקרותו בשם אב כיון שהכתוב מעיד שעבד עכו"ם, אבל בהנ"ל יובן שפיר. כיון דתרח עשה תשובה א"כ זוכה הוא לאביו וע"כ חשוב לשניהם לתרח ואביו בשם אבותיכם, ומכ"מ לא חשוב בפירוש רק לתרח בעצמו כיון דרק הוא דעשה תשובה, וזוכה לאביו משום דברא מזכה אבא ע"כ לא חשוב להזכירו בתורה בשם אבותיכם, רק לתרח בלבד ודוק היטב:
ושרה אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ד' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרה וגו' והנה בזה רבו הדקדוקים א' דאמרה שרה אולי אבנה ממנה מה טעם לזה הבנין דאם הגר תלד גם שרה תוכל להוליד, והגם שפירש"י בזכות שתכניס צרתה לתוך ביתה, אולם ע"ז תקשה למה הוצרכה להכניס את שפחתה דייקי ולא לשפחה אחרת, והרי הכתוב מעיד שהי' לאברהם עבדים ושפחות הרבה, ולמה דייק הקרא ולה שפחה מצרית:
משמע דעיקר בנינה הוא דייקי בשפחה דידה, עוד יש להקשות לפי"מ שפירש"י דעיקר בניינה הוא רק משום שתכנוס צרתה לתוך ביתה, וא"כ הרי דשרי על דעת זה הכניסה הצרה לתוך ביתה שיהי' לה ע"נ ויסורין ע"י צרתה וכנהוג, וא"כ למה שפכה כל כך חמתה על הגר ועל אברם על שהוקל כבודה בעיני הגר הלא זאת הי' רצונה בכדי להיבנות ממנה וא"כ בתחלה מאי קסברה ולבסוף מאי קסברה:
אמנם נ"ל עפי"מ דכתיב ויוצא אותו החוצה פירש"י צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי לא תלד שרה תלד, פירש"י לקמן הטעם לא תקרא את שמה שרי דמשמע שרי לי ולא לאחרים רק שרה שמה שתהא שרה על כל ועיי"ש - ומעתה י"ל דגם שרי היתה יודעת מזה בנבואה גם בתחלה, דהא אמרינן דאברהם טפל בנבואה לשרה, ושרי שפיר היתה מדייקת בשמא כר"מ דאמר בגמ' ר' מאיר דייק בשמא ושרי לשון יחיד היא ולכך לא תלד אבל שרה לשון רבים הוא שתהא שרה על רבים אז תלד, ולכך חפשה עצה כדת מה לעשות שתהא נקראת שרה לשון רבים, ועיין באוה"ח שכתב דגם הבנים שנולדו משפחת נכסי מלוג שייך להאשה ולא לבעלה, ומש"ה גם ישמעאל ובניו שנולדו משפחת שרה. המה כולם עבדים לשרה דייקי ועיין שם באריכות - ולפי"ז שפיר יובן את בנין שרי שאמרה בחכמתה דאם הגר תלד ואז גם הולדת כולם יהיו עבדים לשרי, וא"כ ממילא שתהי' נקראת שרה, דמעיקרא שלא הי' לה רק שפחה אחת וכמו שפירש"י דפרעה בתן לה את בתו לשפחה שפיר לא נקראת רק שרי, אבל כאשר הגר תלד ותהי' שרה לרבים אז יכולה שפיר להיקרא בשם שרה, ושפיר יוכל הנבואה להתקיים בה דשרה תלד, ולכך נתנה את שפחתה דייקי לאברם לאשה דאז גם הבנים הנולדים ממנה ג"כ עבדים לשרה, משא"כ אם היתה מכנסת צרה לתוך ביתה שפחה שלו או אשה אחרת דעלמא, היו הבנים הנולדים נקראים על שם אברהם והבן זה מאוד: ובזה מדוקדק מאוד הלשון שאמר ושרי אשת אברם לא ילדה לו היינו בהיותה שמה שרי לשון יחיד, אבל שרה תוכל להוליד ע"כ נתנה לה עצה לזה, ואמרה ולה שפחה מצרית, לה דייקי מנכסי מלוג שלה, ושמה הגר קמש"ל בזה דלא תימא דבשביל שנתגיירה נקראת הגר רק ושמה הגר מתחלתה בעודה שפחה, וא"כ גם הבנים שתלד יהיו לה לעבדים ותהי' נקראת שרה, וע"כ אמרה לאברם הנה נא לשון נא משמע השתא עצרני ד' מלדת מחמת ששמי שרי ביוד לשון יחיד. וע"כ בא נא אל שפחתי דייקי דגם הבנים הנולדים יהיו לי לעבדים, ואבנה ממנה כי אהי' נקראת שרה לרבים והבן:
והנה החילוק מבואר דלפירש"י דהטעם הוא בשביל שתכניס צרה לתוך ביתה, א"כ יכולה להיבנות ממנה גם אפי' אם הגר לא תלד, אבל לפי הטעם שכתבתי אז לא תוכל להיבנות רק לאחר שתלד ותהי' שרה לרבים. ומעתה מיושב שפיר קושיתינו הנ"ל על שרה ששפכה חמתה על הגר ועל אברם בשביל שהוקל כבודה בעיני הגר. הלא זאת הי' רצונה מתחלה כמו שפירש"י שבזכות שתכניס צרה לתוך ביתה, ובתחלה מאי קסברה ולבסוף מאי קסברה, אולם עפ"י דברינו הנ"ל מיושב שפיר דבעוד שלא נתעברה הגר אע"ג דהי' לה ע"נ מהגר מכ"מ היתה סובלת דעל דעת כן עשתה זאת להכניס צרתה לתוך ביתה, ומסתמא עוד לא נתמלאה סאתה, ואפשר אם תהי' סובלת יותר ונתמלאה סאתה היא תזכה להתעבר, אבל לאחר שנתעברה הגר דאז יכולה שרה להיבנות ע"י השינוי שמה משרי לשרה כטעם השני שכתבתי, וא"כ אינה צריכה לסבול עוד צער ובושה מצרתה ולכך שפיר שפכה חמתה אליהם ודוק:
וישמע אברם לקול שרי כבר הקשיתי לעיל מה שמע לקול שרי דא"ל ששמע ובא אל הגר. הלא זאת כתב אח"כ ותקח שרה את הגר המצרית שפתחה וכו' עוד יש לדקדק דלמה מתחלה נאמר ולה שפחה מצרית הקדים שפחה למצרית וכאן נאמר את הגר המצרית שפחתה להקדים המצרית לשפחתה:
אמנם נלפענ"ד עפי"מ דאיתא במפרשים להקשות על אברהם שקיים כה"ת כולה איך בא על השפחה, ותירצו דגייר אותה מקודם, ומעולם תמהתי בזה הלא היתה נמי מצרית ולזה לא מהני גירות ועד ג' דרי אסורה מצרית לבא בקהל, ואין לומר משום דהי' עדיין קודם מ"ת א"כ גם מאיסור שפחה לא קשה דגם איסור שפחה לא נאסר קודם מ"ת, וע"כ דקושייתם לא הי' רק בשביל שעתידה התורה לאסור, א"כ שוב גם ממצרית קשיא דנמי עתידה התורה לאסרה, עוד תקשה על שרה שאמרה לאברהם חמסי עליך, הכי ביקש אברם ממנה שתתן לו את השפחה, ולמה תבער עליו חמתה, ועוד מהו הלשון חמסי בסמך שהוא לשון חמס שהוא לשון גזל הרי לא גזל ממנה כלום, ועכ"פ הי' לה לומר רק חמתי לשון כעס וכמובן:
אפס י"ל עפי"ד המפרשים הנ"ל דבאמת אברם גייר את הגר, א"כ י"ל דבאמת שרי נתנה שפחה לאברם שיבא עלי' בלא גרות וכדי שיהי' הבנים מהגר לה לעבדים וכמש"כ לעיל, ומש"ה שפיר דקדקה שרי בעת לקיחתה שנאמר ותקח שרי את הגר המצרית שפחתה, והקדימה בלשונה מצרית דכמו דעל מצרית לא מהני גירות, כן נמי יעבור באיסור שפחה ושלא יגיירה, דאז בטח לא תמלא לב הגר להקל כבוד גבירתה בעיני' כי עדיין שפחתה היא והבן - אולם נאמר מקודם וישמע אברם לקול שרה פירש"י לרוח הקודש שבה היינו שאמרה לו מקודם בא נא אל שפחתי, ואז לא הזכירה תיבת מצרית, ועל כן אמר אברם בלבו כיון דרוח הקודש שבה צווח רק בלשון שפחתי בלבד דלא אמרה מצרית וא"כ לשפחה הרי מהני גירות וע"כ תיכף שפיר גיירה אז כשאמרה לו בא נא אל שפחתי וזהו וישמע אברם לקול שרה שאמרה בדקדוק לשונה שפחתי בלבד והבן:
אמנם לא נשאה עדיין רק אחר שנשלם עשר שנים אז לקחה שרה את הגר ונתנה לו לאשה. ואמירתה של שרה לאברם בא נא אל שפחתי הי' טרם שנשלם העשר שנים, וראי' מדלא כתב ויהי מקץ עשר שנים ותאמר שרה בא נא אל שפחתי והבן, וע"כ דאמירתה הי' מקודם ואז תיכף גיירה, אבל שרה לא ידעה שגיירה וחשבה שגם הבנים אשר יולדו ממנה מהגר יהי' לה לעבדים וכנ"ל בשם האור החיים והנה הגר שידעה שנתגיירה ושוב איננה שפחת שרה, ע"כ היתה מקלת כבוד גבירתה בעיני' וידעה שבני' הנולדים לה לא יהיו עוד עבדים לשרה, וזהו שאמרה שרה לאברם חמסי בסמך לשון חמס דע"י שגיירת את הגר, ע"כ מקלת בכבודי ובזה חמסת נמי את הגר עם בני' ממני מלהיות בי לעבדים ודוק ,- ועיין בדבור שאח"ז - ובענין קושיא הנ"ל שהקשיתי דאיך מקשים המפורשים על אברהם שלקח את הגר שהיתה שפחה ותירצו שגייר אותה מקודם, והקשיתי למה לא מקשים קושייתם גם ממצרית וע"ז לא מהני גירות, וחפשתי ומצאתי במהרש"א שהעיר מזה ונלפענ"ד לחלק בין איסור שפחה שהאיסור עתיד ליאסר אחר קבלת התורה, ע"כ שפיר שייך שאברהם אבינו יקיים אותה גם מעיקרא כמו שקיים כה"ת טרם שניתנה. משא"כ איסור מצרית אע"ג דעתידה התורה לאסרה, מכ"מ הוא רק הטעם בשביל שעבדו עם ישראל בקושי השעבוד וגם הרגו שחטו וטבעו מהם הרבה, וא"כ כיון דאברהם אבינו הי' עוד קודם שעבדו בישראל לא שייך לאסור על עצמו איסור מצרית, די"ל דהתורה באמת לא אסרה כלל את המצרית מדורות הקודמים והבן- שוב ראיתי בס' פנים יפות שהעיר בזה וב"ה שכיוונתי לדעה"ג: ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה הנה הקשיתי לעיל למה שפכה שרה חמתה על הגר ועל אברם על מה שתקל הגר בכבודה, הלא על דעת זה הכניסה בתוך ביתה דכל אשה נעשית צרה לחברתה, והרי רש"י מפרש אולי אבנה ממנה בזכות שתכניס צרתה לתוך ביתה, ולמה כעסה על אברם מה הוא חייב בזה. ונלפנ"ד עפי"מ שהקשו המפרשים אברהם שקיים כה"ת איך בא על איסור שפחה ותירצו שגיירה מקודם. והנה באמת יש לתרץ עוד תירץ שני על אברהם עפי"מ שפירש"י וישמע אברם לקול שרי לרוח הקודש שבה, ולכך שפיר אברהם בא על הגר משום שהוא עפ"י הדבור והבן - והנה באמת יש לומר החילוק שבין שני הטעמים דאם נאמר כתירץ המפרשים דאברהם גייר להגר קודם שנשאה אז שפיר י"ל דהגר מותר לאברהם תמיד, אבל לטעם השני שכתבתי שהי' עפ"י הדבור והיינו רק כמו שאמרה שרה אולי אבנה ממנה, א"כ הסברא נותנות דמותרת לאברהם רק עד אחר שנתעברה הגר ממנו, וכשנתעברה אז שוב אסורה על אברהם משום איסור שפחה והבן - והנה באמת שפיר אמרינן דשרה הכניסה על דעת כן שתהי' לה לצרה, וזאת שרה שפיר ידעה שתקל בכבודה משום דנעשית משפחה גבירה, רק שרה לא חשבה שגייר אותה רק שיבא עלי' באיסור משום שהוא עפ"י הדבור כתירץ השני שכתבתי וע"כ חשבה שרה שתצטער שרה ממנה רק עד שתתעבר, אבל לאחר שנתעברה שוב יהי' אסורה לאברהם. ואז הגר בעצמה תראה דאיננה כגבירה רק חזרה למעלת השפחה ואז תחזיר הגר לנהוג כבוד בשרה גבירתה כמקדם אולם אחר שראתה שרה דגם אחר ההריון עדיין תקל בכבודה, אז הבינה שרה דמסתמא גייר אותה ומותרת לו לעולם. ולכך עדיין הגר תקל בכבודה, וזהו שאמרה שרה לאברהם אנכי נתתי שפחתי בחיקך שתהא שפחה בחיקך שלא תגייר אותה, דאז לא היתה מקלת בכבודי רק עד שתתעבר משום דסברה דאשתך הוי, אבל אחר שתתעברה דתראה שלא תבא עלי' עוד משום איסור שפחה וכנ"ל, שוב לא תקל בכבודי, אבל השתא דעדיין מקלת בכבודי ע"כ דגיירת אותה מקודם, ובאמת דלא הי' מהני הגירות כלל, דעל דעת זה לא נתתיה לך לגייר אותה ולשחררה והרי היא כך באיסור כל ימי' ולא תקשה למה נתתי' לך לעבור באיסור שפחה דהרי עברתי בלפ"ע לת"מ ז"א דבלא"ה באת עלי' באיסור מצרית, וע"כ דעפ"י הדבור, א"כ שפיר שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, וזהו שאמרה שרה ותרא כי הרתה עם כ"ז ואקל בעיני' והבן:
ותעני' שרה ותברח מפני' לכאורה יפלא מאוד על שרה אמנו דבשביל כבודה תענה כל כך לאדם עד שלא יכלה לסבול ומוכרחת לברוח תו קשה למה לא היתה מגרשת אותה מביתה וכמו שאמרה לאברהם לאחר זמן שנתגדל ישמעאל גרש את האמה ואת בנה, הי' לה לשרה גם השתא לומר לאברהם שיגרש אותה ולא לענות אותה. או עכ"פ שבעצמה היתה יכולה לגרש אותה מביתה, והנלפענ"ד עפי"מ שכ' הרמב"ם פ' כ' מהל' עבדים דאע"ג דב"נ אין להם גירושין היינו גירושין בכתב, אבל פרישה בדיבור יש להם שאם פורשין זה מזה זאת הוא גירושין שלהם, וגם האשה יכולה לפרוש א"ע מבעלה שתצא לה מביתו מלהיות עוד אשתו אז הרי היא כפנוי' ודברים האלה כובעין מדברי הירושלמי ריש מס' קידושין ועיי"ש - ומעתה י"ל דשרה אמנו שהכניסה את הצרה לתוך ביתה ונתנה אותה לאברהם לאשה, השתא כשראתה שתקל כבודה בעיני' היתה רוצית לענות אותה כדי שתברח מביתה ואז תהי' ממילא פרישא מאברהם ובזה תהי' גירושין דידה, ואפי' אם אח"כ תבא חזרה לתוך ביתה לא תהי' רק לשפחה ולא לאשה והבן - ולפי"ז שפיר מובן הטעם דשרה בעצמה לא גירשה מביתה משום דדוקא ע"י העינוי שברחה מעצמה, אז שפיר היא הפרישה את עצמה מבעלה ואז שפיר הוי גירושין כשיטת הרמב"ם הנ"ל, דגם פרישה דידה מהני כגירושין, אבל אם שרה היתה מגרשת שפיר י"ל דלא הי' מהני הפרישה לגירושין, כיון דהפרישה לא בא מצידה או מצד בעלה, אולם הא עדיין תקשה דהי' לה לומר לאברהם שיגרש אותה כמו שאמרה לאחר שנים רבות. אמנם בדרכנו הנ"ל יש להבין היטב משום דבאמת מחמת כבודה לא רצתה שיגרש אברהם את הגר אשתו, כיון דבאמת אברהם לא הי' בלבו שום דבר עלי' כי מסתמא היתה הגר נזהרת מאוד בכבודו, והרי בתורה נאמר כי מצא בה ערות דבר, וכיון דלא מצא בה באמת שום ערות דבר אסור לגרשה, ע"כ עשתה בחכמתה לענות אותה עד שמעצמה תברח ממנו ותהי' פרישת הגירושין מצדה והבן:
ומעתה לא תקשה לקמן בפ' וירא דשם אמרה שרה לאברהם גרש האמה ואת בנה, משום דשם נאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק ופירש"י ע"א גילוי עריות, ומדלא כתיב ותרא שרה את ישמעאל מצחק, רק נאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק משום שתלתה אותו באמו דאמו חייבת בבנה שעובר על כל הנך ג' עבירות הגדולות ע"כ ראה בה ערות דבר, ומש"ה שפיר אמרה לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, דכיון דראה בה ערות דבר שפיר מצוה לגרשה והבן:
ובדרכנו יש להבין היטב את דברי המלאך שאמר להגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכו ותאמר מפני שרה גבירתי אנכי בורחת ויאמר לה שובי אל גבירתך והתעני תחת ידי' ע"כ - ולכאורה משולל הבנה דאמר לה שתחזיר לביתה דלמא לא תרצה שרה להחזירה. ועוד אם בורחת מחמת ששרה מענית אותה יותר מכפי יכלתה לסבול למה אמר לה שהתענית תחת ידי' - אמנם בהנ"ל יובן שפיר דבאמת הגר נמי שברחה היתה סוברת דבזה נתגרשה מאברהם מטעם פרישה דידה וכנ"ל, ולכך כתיב וימצאה מלאך ד' על עין המים דדעתה הי' לינשא לאיש אחר ודרך הזיווג להזדמן אצל המים כך מצינו באליעזר שנזדמן לו רבקה ורחל נזדמן ליעקב והמלאך הבין כוונת הגר, וע"כ אמר לה המלאך הגר שפחת שרה אי מזה באת הייני באיזה אופן היתה הבריחה שהיא הפרישה, ואמרה מפני שרה גבירתי אנכי בורחת, ויאמר לה מלאך ד' שובי אל גבירתך והתעני תחת ידי' כי הבריחה לא מאברהם היא רק מפני שרה גבירתך, ובכה"ג לא הוי פרישת גירושין דהפרישה אינה שדעתך לברוח מאברהם, רק מצד שרה ואין את עדיין מגורשת מאברהם כלל, וכאשר חזרה הגר לשרה וסיפרה דברי המלאך, שוב שרה לא הי' מענה אותה משום דראתה דדעתה מקדם טעות הי' דהבריחה אינו מועיל לעשות ע"י הפרישה שהתגרשה מאברהם, ושרה הצדקת ח"ו לא הי' ברצונה לענות נפש בשביל כבודה וכנ"ל, רק שתהי' מגורשת ע"י בריחה ואם זאת לא מהני שוב לא מענית אותה, וישבה בבית שרה עד שבנה ישמעאל יצא לתרבות רעה, ואז שפיר אמרה לאברהם לגרש את הגר מחמת ערות דבר וכנ"ל:
ואתה את בריתי תשמור הנה במס' עבו"ז ד' כ"ז מנין למילת עכו"ם שפסולה דרו בר פפא משמי' דרב אמר דכתיב ואתה את בריתי תשמור ולא עכו"ם ר"י אמר דכתיב המל ימל ודרשינן המל ימול ע"כ - והנה לכאורה תיקשי דלפי"ז איך אברהם אבינו מל א"ע, ובשלמא לגבי בני ביתו י"ל דמל א"ע מקודם והדר שפיר מל את ב"ב דלגבי דידהו שפיר הוי המל ימול, אבל לגבי עצמו איך היתה מילתו כשרה, כיון דנתמעט מילת עכו"ם לישראל מהאי טעמא אסור נמי למול א"ע דמיקרו נמי מילת עכו"ם, ובשלמא לדר' בר פפא משמי' דרב דיליף מקרא ואתה את בריתי תשמור לק"מ, דהא מהך קרא דיליף דמילת עכו"ם פסול, מהך קרא בעצמו מוכח דאברהם כשר למול א"ע, משא"כ לר"י דיליף מהמל ימול א"כ תיקשו איך אברהם מל א"ע, אך י"ל משום דכיון דעדיין לא הי' בעולם שום אדם שיהי' נימול, דהא אברהם אבינו הי' הראשון שנצטוה במצות מילה, וא"כ אי אפשר בענין אחר ולכך כך גזרה התורה שיהי' אברהם ימול א"ע, ושפיר הי' אצלו גזה"כ דכשר המילה אפילו לר"י ולק"מ רק אחר שכבר נימול אברהם אז שפיר מל את ב"ב בהכשר גמור והבן:
והנה באמת הי' לו לאברהם עצה אחרת למול מקודם את ב"ב ותהי' מילתם כשרה רק בדיעבד:
משום גזה"כ דא"א בענין אחר ואח"כ הם ימלו את אברהם, ואז תהי' מילת אברהם יותר בהכשר גמור וכמובן. ועפ"י דברינו אלה יובן היטב דברי רבותינו בעלי תוס' בפסוק באלוני ממרא פירש"י שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו, והקשו בבעתוס' אברהם אבינו דנתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה ואיך שאל עצה על המילה, ותירץ שם בתירץ ב' וז"ל כשצוה הקב"ה למול כל אנשי ביתו, הלך אצל ענר ואשכול לשאול מה יעשה עם אנשי ביתו שאינן רוצין להמול ולא ידעו מה להשיב לו הלך אצל ממרא ונתן לו עצה שימול עצמו וישמעאל בנו תחלה, וכשיראו כן אז יקבלו להמול וכן עשה ע"כ:
ולכאורה דבריהם תמוהים הלא עיקר זריזין מקדימין למצוה יליף בגמ' מאברהם ואיך נתרשל כאן שרצה להמול מקודם את ב"ב, רק בשביל שלא רצו הם תחלה הוכרח אברהם ע"י עצת ממרא למול א"ע תחלה, ולמה לא מל א"ע תיכף תחלה בזריזות ואח"כ ימול את ב"ב, וביותר קשה הלא כך נצטווה בפירוש שימול א"ע תחלה דכתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך, והדר כתיב המול ימול יליד ביתך, אבל בדברינו הנ"ל דברי בעתו"ס נכונים כיון דשם אצל הציווי של ב"ב שנאמר המול ימול יליד ביתך וכו' דמיני' דרשינן דמילת עכו"ם פסול ע"כ קשיא לי' בכאן להיות זריז ולמול א"ע תחילה משום דלא תהי' המילה כשרה רק מטעם שאי אפשר בענין אחר. ע"כ עלה בדעתו להמול את ב"ב תחלה ואז המה יהיו בהם מילה כשרה בדיעבד, ואח"כ הם ימלו לאברהם ותהי' מילת אברהם כשרה גמורה כדת של תורה:
ובזה יובן שפיר הטעם של ב"ב שלא רצו להמול דלכאורה אינו מובן דאטו אברהם אבינו לא הי' לו כח על ב"ב שישמעו בקולו ולא יסרבו כנגדו, ומסתמא שמעו דבריו בכל המצות, ולמה כאן דוקא נתרשלו ולא רצו לשמוע אליו - ובהנ"ל יובן שפיר דבאמת אברהם אבינו שהי' תמיד זריז וחרד לדבר מצוה, ובכאן לא נזדרז ורצה להמול אותם תחלה, והוא לא גילה להם את טעמו ונימוקו שהוא רוצה שיהי' מילתם רק דיעבד כשרה, ומילה שלו רצה שתהי' כשרה לכתחלה כדת של תורה, ובעבור שלא ידעו טעמו וראו שנתרשל במצוה זו יותר מבכל המצות, ע"כ גם המה שפיר לא רצו להמול, ובאמת דאם היו רואים שאברהם הי' מזדרז גם למצוה זו להמול תחלה, ודאי גם ב"ב לא הי' מעכבים בדבר רק הי' מולים תיכף כרצונו. וע"כ הלך לשאול עצה מממרא וגילה לו את טעמו, אז שפיר נתן לו עצה להמול תחלה ואז יראה שגם המה ימלו א"ע וכן הוה:
אמנם לפי"ז עדיין תקשה למה זכה ממרא שנגלה אליו השכינה בחלקו, שהוא נתן לו עצה על המילה תחלה וכדברי בעתוס' הנ"ל, הא באמת ל"ה עצה טובה דאברהם אבינו טעמו ונימוקו עמו וכנ"ל- לכן נלפענ"ד דבאמת מילת אברהם אבינו שהי' ראש וראשון למולים נמי הי' כדת של תורה וכשר אפי' לכתחלה, דאע"ג דמילת עכו"ם פסול, הוא דוקא למול את ישראל אז הוא דפסול המילה, אבל בעכו"ם שמל א"ע, י"ל דבאמת ל"ה מילת עכו"ם משום דשניהם באו כאחד דע"י המילה הרי נעשה ישראל, ועפי"ז יצא לנו דין חדש דעכו"ם שרוצה לגייר א"ע מותר למול א"ע ול"ה מילת עכו"ם משום דשניהם באים כאחד והבן. - וחפשתי דין זה בכמה מקומות ות"ל שמצאתי סברא תו במנחת חינוך - ועפי"ז שפיר י"ל דזאת העצה נתן לו ממרא לאברהם שימול א"ע תחלה, כי אמר לו סברא זו דגם מילת עצמו הוי נמי בהיתר גמור וכשר אפי' לכתחלה מאחר דשניהם באים כאחד וכס' החינוך הנ"ל. אולם יש להתעורר דלפי"ז א"כ לכאורה למה לא הביא המנחת חינוך ראי' לדבריו דגם מילת עכו"ם שמל א"ע כשרה מאברהם אבינו בעצמו שלא הי' לו מי שימול אותו דהי' הראשון למולים ומכ"מ המילה הי' כשרה. אך י"ל דבאמת מאברהם אבינו ליכא ראי' כלל דשאני התם גבי אברהם דאי אפשר בענין אחר שלא הי' אז שום נימול בעולם, אבל עכשיו דאפשר להמול ע"י ישראל שפיר י"ל דעכו"ם לא ימול א"ע, וא"כ ליכא שוב ראי' מאברהם אבינו והבן. - (וזה רק דרוש וקבל שכר, אכן אליבא דמסקנא שם בגמ' אליבא דכ"ע ישראל ערל כשר למול) עוד י"ל דלכך אין שום ראי' לדבריו דעכו"ם יכול למול א"ע מאברהם עפי"מ דאיתא במדרש רבה ומובא בבעתוס' וז"ל ואתמר בב"ר שנטל אברהם סכין ואחז בערלתו וכשבא לחתוך הי' מתיירא מפני שהוא זקן, וסייעו הקב"ה כביכול שלח ידו ואחז עמו שנאמר וכרות עמו הברית מלמד שעזרו עכ"ל. וא"כ בלא"ה אין ראי' מאברהם כיון דהתם הקב"ה עזרו, רק דבאמת אברהם דנטל עצה מממרא דלא ידע שהקב"ה יעזור לו, ושפיר הי' מילתו כשרה בלי שום פקפוק כלל והי' הכשר שבכשרים ודוק היטב: בעצם היום הזה כתב בבעלי תוס' וז"ל ר"ג אומר שלח אברהם וקרא לשם בן נח ומל אותו ואת ישמעאל בנו, ולכאורה הוא רק דברי נביאות שעשה אברהם כן. ועוד תקשה מנ"ל דלא מל שם בן נח רק לאברהם וישמעאל בנו דוקא דלמא מהל שם לכל ב"ב ג"כ, אמנם נ"ל די"ל דדברי ר"ג יש לו רמז במקרא דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו תיבת "שנה בהמלו" נוטריקון המוהל שם בן נח. קח ה' מן שנה ותחליף בעד הב' מן בהמלו ואז תהי' שנ"ב ההמלו הם תיבות שם בן נח המוהל והבן. ומשום דתיבות שנה בהמלו נאמר אצל אברהם ואצל ישמעאל ע"כ דרש שרק אותם מל ולא לכב"ב, די"ל דשאר ב"ב אברהם בעצמו הי' רוצה למולם והבן:
עוד מובא בבעתוס' וברש"י ישן בשם ב"ר וז"ל נטל אברהם סכין ואחז בערלתו ורצה לחתוך והי' מתיירא שהי' זקן מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו שנאמר וכרות עמו הברית לו לא נאמר אלא עמו עכ"ל ונלפענ"ד דע"ז נמי איכא הך רמז בתיבות שנה בהמלו "שהי' "נטל "הסכין "ואחז "במילתו "הי' "מתיירא "לחתוך "שלח "הק' "ברוך "הוא "ואחז "לו "בידו "מיד "נימול והבן. - או בדרך זה שנ"ה שהי' ניטל הסכין ב"ה מלו והבן: