זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ
על פרשת וירא
וירא ד' אליו באלוני ממרא פירש"י לפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו, הקשו בבעתוס' אברהם אבינו שנתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן איך ישאל עצה על המילה שנצטווה מפי הקב"ה, ונלפענ"ד דהנה במס' עבו"ז אמר דרו בר פפא משמי' דרב. מנין שהמילה פסולה ע"י עכו"ם שנאמר ואתה את בריתי תשמור, פירש"י אתה וזרעך ולא עכו"ם, ר' יוחנן אמר כתיב המל ימול ודרשינן המל ימול ופריך בגמ' מאי בנייהו ומסיק נ"מ לגבי אשה. והנה לכאורה תיקשי לימא נפ"מ לגבי אברהם בעצמו דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור גם אברהם בעצמו הי' יכול למול א"ע דכך נצטווה, אבל למ"ד המל ימול אברהם ג"כ אסור לימול א"ע. והנה בפשטות יש לומר דהגמ' רצה לומר נפ"מ מה שהוא לדורות וכמובן, ועל אברהם ליכא שום נפ"מ מה דהוה הוה, אבל על ר' יוחנן גופי' תיקשו לדידי' אברהם איך מל א"ע בממנ"פ אם מל א"ע תחלה ואח"כ לב"ב הרי מילתו פסולה, ואם מל תחילה את ב"ב ואח"כ המה מלו אותו א"כ מילתם פסולה:
אך י"ל דלק"מ עפי"מ דאיתא במדרש ובעתוס' מביאו דהקב"ה אחז בידו וסייעו למולו. א"כ מיושב שפיר דהי' אברהם אבינו מל א"ע תחלה, כיון דסייעו הקב"ה ואח"כ מל את ב"ב והבן:
אולם יש לדקדק בדברי המדרש שאמר הטעם דלכך סייעו הקב"ה, משום דאברהם הי' ירא לחתוך בשביל שהי' זקן, הא לר' יוחנן גם בלא טעם זה הוצרך הקב"ה לסייעו, דאל"כ הי' המילה פסולה משום המל ימול, ולתרץ קושיא זו נ"ל די"ל דבאמת דרו ב"פ ור"י יפלגו בטעמו של המדרש דדרו ב"פ דסובר מילת עכו"ם פסולה מקרא ואתה את בריתי תשמור, א"כ גם אברהם חי' יכול למול א"ע וכנ"ל, וא"כ תקשה למה הוצרך הקב"ה לסייעו, וע"כ צ"ל הטעם של המדרש משום שאברהם הי' ירא מחמת שהי' זקן, אבל לר"י דגם אברהם אבינו לא הי' יכול למול א"ע משום המל ימול וכנ"ל, וא"כ שפיר י"ל דלכך סייעו הקב"ה כדי שתהי' מילתו כשרה והבן - ובזה יהי' מתורץ מה שהקשיתי על התירץ של בעתוס' דלא שאל עצה על המילה גופה רק דלא ידע באיזה אבר ימול, ובמפרשים תירצו בדרך אחר, וקשה איך יאמר הקב"ה לעשות דבר מצוה, ולא יאמר דבר שלם לידע מה לעשות עד שיצטרך ליטול עצה מממרא. ובדרכנו יתיישב על נכון דבאמת הקב"ה שהי' ידע שרצה לסייעו ויהי' כשר המילה לכל הדעות שפיר אמר לו דבר שלם שימול א"ע סתם, ורק אברהם אבינו לא ידע זאת מתחלה ע"כ הי' נבוך דלדעת ר' יוחנן תהי' מילתו פסולה, וע"כ אמר בדעתו לתרץ דהמילה כשרה משום דאי אפשר בענין אחר וע"כ סבר הי' להמול מקודם ב"ב שמילתם תהא כשרה דיעבד ואח"כ הם ימלו אותו ויהי' כשר לכ"ע, אבל הם לא רצו למול מתחלה, ושאל לממרא ונתן לו ממרא עצה שימול א"ע תחלה, כי הוא ראוי לקיים מצות הבורא תחלה דנצטוה בתחלה, וגם קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים, וכיון ממרא בעצתו לדעת המקום, אבל לא בטעמו דהקב"ה כוונה אחרת הי' אתו שהוא יהי' מסייעו ודוק. (דבור זה נכפל לעיל בפ' לך בד"ה ואתה את בריתי תשמור אך באופן אחר - וכבר הגהתי שזה רק דרך דרוש אכן אליבא דאמת ערל ישראל כשר למול אליבא דכ"ע, וכמסקנא שם בגמ' ע"ז ובפרט בא"א שאמר לו הקב"ה ואתה את בריתי תשמור ודו"ק):
וירא אליו ד' באלוני ממרא כבר הבאתי לעיל קושית בעתוס' אברהם שנתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן, ישאל השתא עצה מממרא אם ימול א"ע והוא תמוה, - ועוד הקדמונים הקשו על אברהם אבינו שקיים כה"ת כולו ואפי' ע"ת דרבנן, איך לא קיים ג"כ מצות מילה קודם שנצטווה, ותירצו דאברהם אבינו ידע שפיר שיש חילוק בין מצוה שמצווה ועושה בין אינו מצווה ועושה ולכך בכל המצות אע"ג שעושה ועדיין אינו מצוה, מכ"מ אם הקב"ה יצוה אותו יוכל אח"כ לעשות כמצווה ועושה. אבל במצות מילה אם ימול א"ע מקודם אז אם יהי' מצווה לא יהי' יכול עוד שוב לקיימה ולכך לא קיים מצות מילה מקודם והבן. אבל עתה שנצטוה איך נתרשל עוד לשאול עצה - ונלפענ"ד עפי"מ שראיתי דבר יקר בס' אוהב ישראל בליקוטים שדקדק בקרא וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת איך יתכן לשון שליחות ביד שלו, וכתב דאברהם אבינו מעת הכיר את בוראו דבק א"ע בחיי' עלמא ונעשה מרכבה לשכינה, ועי"כ השיג את כל התורה מ"ע ומצות ל"ת, וכמו שיש תרי"ג מצות בתורה רמ"ח עשה ושס"ה ל"ת, כמ"כ יש באדם רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ואברהם אבינו מעת שבא לידו דבר מצוה התחיל האבר השייך לאותו מצוה לעורר אותו ולא הניח אותו עד שעושה המצוה וכן בדבר עבירה לא הניחו אותו הגידין. ובזה נתקשרו כל רמ"ח איבריו לעבודתו ית"ש וכאשר רצה אאע"ה להעלות את יצחק בנו עולה לד' וזה באמת לא הי' רצון הקב"ה דהא באמת לא אמר לשחטו רק והעלהו, ולכן כל איבריו של אברהם לא רצו לקחת את המאכלת ע"כ הי' צריך לכוף את ידו בחזקה לעשות רצונו וזהו וישלח את ידו היינו בע"כ ע"כ. ולפי"ז עפי"מ שהקשיתי לעיל דלר"י דדריש במס' עבו"ז דף כ"ז המל ימול, א"כ איך הי' אברהם מל א"ע, אמנם הבאתי דברי המדרש שם מדכתיב וכרות עמו הברית דהקב"ה סייעו כביכול שלח ידו ואחז עמו. ולכך שפיר מילת אברהם כשרה היתה כי יד ד' היתה בו והבן. ומעתה מאי מאוד יתורץ היטב קושית הקדמונים למה לא מל אברהם אבינו א"ע קודם שנצטווה דהא באמת אפי' אם הי' מל א"ע, הי' המילה פסולה לדעת ר' יוחנן משום דבעי המל ימול, ולכך לא הי' מרגיש באיבריו שום התעוררות כיון דבלא עזרתו של הקב"ה לא הי' מצוה כלל, ולכך אפי' לאחר שנצטווה מפי הקב"ה כשראה שנצטווה ומכ"מ איבריו אינם מרגישין וע"כ שאל עצתו מממרא מה יעשה כי המצות שלא נצטוווה מרגיש מקודם ע"י איבריו כנ"ל ובמצות מילה שנצטווה והרי מצווה ועושה גדול יותר ממי שאינו מצווה, ומכ"מ אינו מרגיש שום התעוררות וחשקות לעשות המצות מילה, ונתן לו ממרא עצתו שלא ישגיח ע"ז כיון דיודע שהקב"ה הי' מצוה לו ע"כ לא ישגיח על איבריו רק בעל כרחם יעשה המצוה, דאין חכמה ואין עצה נגד ציווי של הקב"ה. אבל אחר שמל א"ע וראה כביכול שהקב"ה עזרו אז הבין פשר הדבר, משום דבאמת בלי עזרת הקב"ה היתה המילה פסולה לדעת ר' יוחנן. ולכך לא הרגיש בתחלה שום חשקות המצוה באיבריו:
באלוני ממרא פירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו ע"כ, והקשה בבעתוס' אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה, איך שאל עצה על המילה שצוהו הקב"ה- ונלפענ"ד עפי"מ דאיתא בפרקי דר"א דאברהם אבינו מל א"ע ביוה"כ, וא"כ יש להקשות לפי"מ דקיי"ל דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת ויו"ט וא"כ כיון דאברהם אבינו קיים כה"ת כולו ואפי' עירוב תבשילין, א"כ כש"כ דקיים נמי קדושת יוה"כ, וא"כ איך מל א"ע ביוה"כ הא מילתו הוי מילה שלא בזמנו ואינו דוחה יוה"כ - אמנם י"ל כיון דעל המילה נצטווה אבל מצות יוה"כ לא נצטווה והרי אמרינן דמצווה ועושה גדול יותר משאינו מצווה ע"כ שפיר הי' יכול להמול ביוה"כ והבן:
אולם יש להקשות לדעת תוס' קידושין ל"א דמש"ה גדול מצווה ועושה יותר משאינו מצווה, משום דבמצווה ועושה איכא צערא דיצה"ר אבל באינו מצווה ליכא יצה"ר, וא"כ כ"ז דוקא לשאר בני אדם דיש להם יצה"ר, אבל למאי דאמרינן במס' ב"ב י"ז דאבות הקדושים לא הי' שולט בהם היצה"ר, א"כ שוב צריכין אנו לומר בהם הסברא להיפך דאינו מצווה ועושה גדול ממצווה ועושה וכס' ר' יוסף שם בההו"א במס' קידושין הנ"ל וא"כ שוב תקשה איך ידחה מילה ליוה"כ, הא על יוה"כ הי' אינו מצווה שהוא גדול יותר ממצות מילה שהי' מצווה:
ועפי"ז שפיר יש לתרץ קושית תוס' הנ"ל על פירש"י דלכך שפיר שאל אברהם אבינו עצה מממרא על המילה, מאחר דבכל אדם שיש לו יצה"ר מצווה ועושה גדול מאינו מצווה, וא"כ לאדם אחר הרי הי' מותר למול א"ע ביוה"כ כשהי' מצווה על המילה ועל יוה"כ לא הי' מצווה, משום דגדול מצווה יותר משאינו מצווה, אבל לגבי דידי' דאין היצה"ר שולט בו. וא"כ לדידי' אינו מצווה גדול ואסור למול א"ע ביוה"כ, וע"כ שאל אם ימול א"ע ביוה"כ מטעם גדול מצווה כמו בכל אדם, או להמתין על אחר יוה"כ משום דלגבי דידי' אינו מצווה גדול והבן - וע"ז נתן לו ממרא עצה למול ביו"כ ושלא לשנות הדין בדידי' מאדם אחר, ואפשר דסברת ממרא הי' דנהי דלענין קיבול שכר לגבי אברהם אינו מצווה גדול אם קיימה אבל לענין עונשין אם לא קיימה אז שפיר גם לגבי דידי' מצווה עדיף וחמיר, דעל מצווה אם אינו מקיים שייך בי' עונשין אבל באינו מצווה לא שייך בי' עונשין כלל והבן. - [ובאמת הי' גם לא"א המילה בזמנה של הציווי וק"ל] :מהרי שלש סאים קמח סלת פירש"י סולת לעגות קמח לעמלין של טבחים כו' והנה יש לדקדק למה אמר אברהם שלש סאים קמח סולת דייקי, ועוד תקשה למה לא אמר כמה קמח וכמה סולת, והנה בפשיטות י"ל דמדלא פרוש ע"כ הי' כוונתו סאה וחצי קמח וסאה וחצי סולת וכהאי גוונא איתא בפירש"י יומא ד' ט"ו ע"ב וז"ל ולפי שהי' לתנא לפרש ולא פירש צריך אתה לחלקו לחצאין עכ"ל - וא"כ הכ"נ דהי' אברהם צריך לפרש ולא פירש ע"כ כוונתו הי' לחצאין והבן:
ועפי"ז שפיר יובן נמי הא דאמר אברהם שלש סאים קמח דוקא ולא יותר, עפי"מ שהבאתי לקמן דברי הגמ' פסחים מ"ח כמה שיעור עיסה ללוש בפסח שיכול לשומרה מידי חימוץ, ר' נתן אומר משום ר' אליעזר בשעורין קביים ובחטין שלשת קבים, וכיון דסולת ע"כ מחטין הוא א"כ מותר לעשות עיסה משלשה קבין, וידוע דסאה ששה קבין, וא"כ הוי סאה וחצי תשעה קבין, ושפיר הוי הנך תשעה קבין מכיוון לשלשה עיסות של שלש קבין שיהי' לכל מלאך עיסה של שלש קבין דוקא ולא יותר, משום דבפסח אסור ללוש עיסה יותר משלשה קבין, וכמו שפירש"י בתחילת הפרשה דבפסח הי' ודוק היטב: בגמ' ב"מ הוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שאשה עיניה צרה באורחים מקשים העולם אדרבה אם היא אמרה סולת עיני' יפה באורחים והנלפענ"ד עפי"מ דאמרינן במס' פסחים ד' מ"ח ע"א וכמה שיעור עיסה ללוש בפסח ולא יותר שיכול לשומרה מידי חימוץ. בחטין קביים ובשעורין שלשת קבין (ר' נתן אומר משום ר' אליעזר חילוף הדברים בשעורין קביים ובחטין שלשת קבין) ומעתה כיון דהמלאכים שבאו לאברהם בפסח הי' וא"כ י"ל הוא אמר קמח היינו של שעורין, ואז תוכל ליקח עיסה של שלשה קבין כדברי ר' ישמעאל, והיא אמרה סולת דהיינו של חטין ואז לא תוכל ללוש רק עיסה של קביים והבן:
ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן כו' למה זה צחקה שרה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואני זקנתי פירש"י הקב"ה שינה מפני השלום שהיא אמרה ואדני זקן על אברהם ושינה הקב"ה שאמרה ואני זקנתי על עצמה, והקשה לי ידידי החסיד המפורסים ר' משה דוד נר"י דלמה הוצרך הקב"ה לשנות בשביל זה דהא אפי' אם הי' אומר הקב"ה האמת כמו שאמרה שרה ואדני זקן על אברהם, לא הי' לאברהם שום תרעומות דהא האמת כן הי' שהי' זקן, וכתב בבעה"ט שהי' טוחן ואינו פולט וא"כ מאי קפידא הי' בזה לאברהם על שרה ונלפענ"ד לומר בזה עפי"מ דאיתא בס' אהבת יונתן פ' שלח דלצדיק גדול שעובד ד' מאהבה עושין לו נס גם שלא עפ"י הטבע, אבל לצדיק הקטן ממנו אף שעושין נס עבורו אין עושין רק עפ"י טבע, והנה לשרה שחזרה לנערותה כמו שאמרה אחרי בלתי היתה לי עדנה הרי הי' נס שתלד עפ"י דרך הטבע והרי הקב"ה הי' יכול לעשות לה נס שתלד שלא עפ"י טבע, שלא תגיע לה הוסת מחדש ומכ"מ תלד. וזהו שאמרה שרה אחרי בלתי היתה לי עדנה ע"כ דאין הרצון להוליד ע"י נס שלא עפ"י טבע, וא"כ איך בעלי שהוא זקן כמו שהי' ולא נתעביד בי' שום שינוי שיהי' נראה צעיר ממה שהי' ואיך יוליד ע"י נס שלא עפ"י טבע, ובאמת דאם שרה היתה מחזקת את אברהם לצדיק גדול לא הי' באמת שום תמוה אף אם יוליד בנס שלא עפ"י טבע והבן - ומעתה שפיר ניחא ששינה הקב"ה שלא רצה להגיד לאברהם אשר שרה אינה מחזקת אותו לצדיק גדול שיהי' ראוי לנס שלא עפ"י טבע, כי באמת י"ל דלעולם שניהם היו צדיקים גדולים שהיו ראוים לנס שלא עפ"י טבע, רק לשרה שיפה לאשה ימי נערותה יותר מזקנותה. ע"כ נשתנה לה נס הראוי ויפה לה אבל לאברהם לא נשתנה משום דאיש יותר נאה בזקנתו והבן:
ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן יש לפרש עפי"מ דאיתא במס' שבת באחד שמתה אשתו ולא הו"ל מי להניק את הילדים נבראו לו דדים, ופליגי שם ח"א כמה גדול כחו שנשתנו עליו סדרי בראשית, וח"א כמה גרוע כחו שנשתנו עליו סדרי בראשית, פירש"י דגרוע כחו שהי' יכול הקב"ה ליתן לו פרנסה וישלם דמי יניקה ועיי"ש. והנה לכאורה לפי"ז תקשה למאי דאיתא במדרש דשרה עקרה היתה דאפי' בית מטרון של ולד לא הי' לה, וא"כ לא משכחת לה בדידה רק שישתנה עלי' סדרי בראשית, וא"כ תקשה למדס"ל כמה גרוע הרי מצינו גם בשרה שנשתנו עלי' סדרי בראשית, אך י"ל דהכא גם המ"ד דס"ל כמה גרוע מודה דגדול כחה, דדוקא התם דבממון תליא שאם הי' מתפרנס בניקל לא הי' צריך לשינוי סדרי בראשית כפירש"י הנ"ל, דהי' יכול לשלם דמי יניקה ולכך גרוע הדבר, אבל בשרה שפיר מודה דגדול מעלתה דאי אפשר בענין אחר וכמובן. ולפי"ז שפיר י"ל דכך אמרה שרה אחרי בלתי היתה לי עדנה ונשתנה עבורי סדרי בראשית, ואדני זקן דלדידי' לא נשתנו וא"כ מעלתי גדולה ממעלת אברהם בעלי, ע"ז שפיר אמר הקב"ה היפלא מד' דבר שגם היא תלד כמו שהיתה בלי שינו סדרי בראשית, וא"כ גם בדידה ל"ה מעלתה יתירה ממעלת אברהם רק אדרבה והבן:
במדרש, כי משחיתים אנחנו את המקום א"ר סמא על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום נדחו ממחיצתן קל"ח שנה ויש לדקדק בדברי המדרש דאמר על שנתגאו שהי' צ"ל שהקב"ה ישחית ותלה בעצמו נחשב כגאות, דזהו תינח על מלאך המשחית שתלה בעצמו. אבל מלאך המשחית לא הי' רק אחד ואחד הי' מלאך המציל את לוט, וא"כ למה נאמר לשון רבים משחיתים אנחנו והרי מלאך המציל הי' מוציא שקר מפיו דהוא לא נשתלח רק להציל ולא להשחית, עוד תקשה בהא דכתיב ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו ויוצאהו וינחהו מחוץ לעיר, דמשמע ששניהם עשאו ההצלה וקשה על מלאך המשחית שנכנס בגבול חבירו לעשות הצלה שלא נצטווה, ואמרתי בזה דהא דכתיב ויחזיקו האנשים בידו היינו שרצה לוט להציל את ממונו וע"כ החזיקו המלאכים בידו ומנעו אותו מלחפש ולבדוק בממונו ורכושו, והחזיקו אותו ואת אשתו ובנותיו כי גם הם אשתו ובנותיו נמי היו בהולים על ממונם ורכושם, והחזיקו אותם בידם לילך שלא יטלו כלום ובזה גם מלאך המשחית סייע שלא הניחם לעכב בשביל הצלת ממונם. אולם בעיקר ההצלה שפיר נאמר ויוצאהו וינחהו קאי על מלאך המציל בלבד. ואע"ג דאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. מכ"מ י"ל אם נשתלחו שני מלאכים על שני שליחויות אז יכולים שניהם לעשות שותפות בשליחותם, שזה יסייעו לזה וזה יסייעו לזה דשניהם יעשו שני המצות דהא עיקר הטעם שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות הוא רק להודיע שאין מספר לגדודיו ואין עניות במקום עשירות וכמו שמפרש בשפ"ח, וא"כ בשתי שליחות ושניהם עושים בשותפות דלא מגיע לכל מלאך רק שליחות אחת שפיר יכולין לעשות, ולכך שפיר המלאך המשחית הי' מסייעו למלאך המציל ולכך שפיר נאמר ויחזיקו, וכמו כן ע"כ דגם מלאך המציל שפיר סייעו ג"כ למלאך המשחית וע"כ שפיר אמרו שניהם על עצמן כי משחיתים אנחנו, וע"כ שפיר ניחא שנענשו שניהם על שנתגאו וכדברי המדרש והבן:
ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו פירש"י אחד מהם הי' שליח להצילו וחבירו להפך את סדום לכך נאמר ויאמר המלט ולא נאמר ויאמרו. והדברים אינם מובנים דהדרא קושיא לדכותא דכיון דחד הי' להצילו למה נאמר ויחזיקו האנשים בידו דמשמע שניהם היו המצילים, ועוד תקשה לפי מאי דמשמע דגם המלאך להפך הי' מסייעו להצילם. א"כ הוי מלאך אחד עושה שתי שליחויות. אך י"ל דבאמת זמן הפיכת סדום הי' בעלות השחר וכמו שנאמר וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט, רק מחמת שלוט התמהמה שרצה להציל את ממונו כמו שפירש"י בד"ה ויתמהמה, עיכב את המלאכים ממעשיהם היינו המלאך המציל נתעכב להצילו, ובמילא נתעכב המלאך המשחית מלהפוך את סדום, דהא כ"ז שלוט הי' בעיר לא הי' יכול להפך את סדום וע"כ שניהם יאיצו על לוט, ואפי' המלאך המשחית מיהר גם הוא לסייע בהצלת לוט מן העיר, כדי שיוכל תיכף להתחיל מעשהו בהפכת סדום. ובזה שסייעו מלאך המשחית בהצלת לוט נחשב לו כתחילת עשייתו להפוך את סדום והמלאך רפאל עשה הוצאתו ללוט לשם מצות הצלה שנצטווה עלי' ומלאך המשחית לא עשה לשם מצות הצלה רק לשם מצות הפיכת סדום דהכשר מצוה כמצוה דמי ועיין בדברינו לעיל בד"ה כי משחיתים כו' והבן:
ובזה מיושב היטב דקדוק גדול בפירש"י הנ"ל, שמפרש לשון הקרא דכתיב ויחזיקו לשון רבים דאחד מהם הי' שלוח להצילו וחבירו להפך את סדום, דלמה נטר רש"י מלפרש דבריו עד הכא, והלא בכל הפרשה נאמר לשון רבים דכתיב וישלחו האנשים, ויאמרו האנשים, משחיתים אנחנו, ויאצו המלאכים. אמנם בכל הנך לא פירש"י כלום הטעם דכתיב לשון רבים דכבר פירש לעיל בריש הפרשה דאחד להציל את לוט ואחד להפך את סדום, מש"ה בכל הפרשה דנאמר לשון רבים ועדיין לא עשאו כלום לא הצלה ולא הפכה, לא פירש כלום דידענו דבאמת הי' שנים לכך נאמר לשון רבים. אבל הכא דכתיב ויחזיקו דמיירי בהצלה, וקשיא לי' לפירש"י הא רק אחד הי' להציל, א"כ הי' צ"ל ויחזיק, וע"כ פירש"י שפיר דבאמת רק אחד הי' להצילו והשני אע"ג דסייעו נמי להציל, לא נקרא על שמו ההצלה דלא בשביל ההצלה עזרו רק בשביל למהר מעשהו להפך את סדום ולכך שפיר נאמר אח"כ ויאמר המלט ולא נאמר ויאמרו דהשליח להצלה הוא דהזהיר ללוט להימלט ההרה והבן.- ובדברינו אלה יתיישב המשך הכתובים ויאמר לוט אליהם אל נא אדני משמע לשון רבים, פירש"י אל תאמרו אלי להמלט ההרה ואח"כ אמר הנה מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי הרי הוא לשון יחיד. ועוד תקשה הלא מתחלה נמי כתיב לשון יחיד ויאמר המלט על נפשך כו' הרי משמע דכך אמר לו מלאך המציל וכמו שפירש"י בד"ה ויחזיקו דמלאך המציל אמר לו ולכך נאמר ויאמר ולא ויאמרו והדר כתיב ויאמר לוט עליהם משמע דלשניהם השיב:
והדר כתיב הנה מצא עבדך חן בעיניך כו' משמע דלמלאך המשחית דיבר, דהא כתיב אח"כ ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר, גם מה אמר לוט להמלאך המשחית ותגדל חסדך אשר עשית עמדי משמע דכבר עשה עמו חסד וקשה מהו החסד אשר כבר עשה המלאך המשחית עם לוט, אולם עפי"ד הנ"ל יתיישב הכל על נכון כי באמת עיקר ההצלה המלאך המציל עשה עכ"ז גם המלאך המשחית סייעו, כמו דכתיב ויחזיקו האנשים משמע שניהם, וע"כ שפיר נאמר ויאמר לוט אליהם היינו לשניהם דיבר, מתחלה אמר למלאך המציל אל נא כדבריך להמלט ההרה, ושמא תאמר שאין בידך להציל אותי באופן אחר בשביל זהירות ומהירות מלאך המשחית, הרינו מבקש בזה למלאך המשחית להסכים לדברי ושפיר אמר לוט אח"כ למלאך המשחית ותגדל חסדך אשר עשית עמדי שסייעת לחברך בהצלתי שעשית עמדי חסד בשביל שהתמהמהתי לאח"ז וכנ"ל ע"כ תעשה עוד עמי חסד זה להמלט לעיר הקרובה ושפיר אמר אליו המלאך הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה והבן:
ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק בנו איתא במדרש בשם ר' אושעיא רבה ויגדל הילד ויגמל נגמל מיצה"ר והיינו לי"ג שנים שנעשה בר מצוה ע"כ. - והנה על סמך דברי המדרש הזה נוהגין בישראל לעשות בשמחה סעודת בר מצוה, ואפ"י הפחות שבפחותים פה באמעריקא דלא מנחי תפלין מכ"מ עושים שמחת בר מצוה לבניהם, והדברים בעיניהם כמו מצות מילה שיש לנו בירושה מאברהם אבינו:
כמ"כ נמי סעודת בר מצוה הוא לנו ירושה מאברהם - ובדרך הלצה י"ל הטעם למה קיבלו אפילו הרשעי ישראל במצות סעודה זו יותר מעל כל המצות הרי הם לא מנחי תפלין ועושין סעודה לבניהם שהתחיל להניח תפלין אמנם איתא במס' עירובין י"ט דאברהם אבינו נוטל כל הנימולי ישראל מגיהנם, וא"כ אפי' הרשעים עכ"פ מצות מילה מקיימין ואינן יראים מגיהנם משום דאברהם אבינו יטלו אותן משם, ולמען אהבת אברהם אשר יעשה עמהם טובה זו ע"כ עושין בשמחה סעודת בר מצוה שגם הוא עשה כן לבנו והבן:
והנה זה זמן כביר פרשתי מאמר בהגדה ש"פ שלשה עשר מי יודע. שלשה עשר אני יודע, שלשה עשר מדיא, עפי"מ דאיתא בס' אהבת יונתן פ' ויקרא לפרש הקרא עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, היינו ישראל מספרים תהלות ד' ומה הם תהלות ד' י"ג ולכן אמר ד' עם ז"ו היינו ישראל שנחלקו לי"ג שבטים כמספר ז"ו, יצרתי לי כנגד י"ג מדות הרחמים תהלתי יספרו שהם יספרו תהלתי היינו הי"ג מדות הרחמים ע"כ ועיי"ש - ומעתה י"ל נמי דהטעם שנגאלו ישראל ממצרים קודם זמנם הי' בשביל למען יספרו בתהלות ד' שהם י"ג מדות הרחמים, וזה שאמר המגיד שלשה עשר מי יודע מה המה שבשבילם נגאלו ישראל ממצרים, ע"ז אמר אני יודע היינו י"ג מדות הרחמים והבן: והנה במס' שבת לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו' ליעקב כו' ליצחק יעשה חשבון על י"ג שנים, ויאמר להקב"ה הך י"ג שנים פלגא עלי ופלגא עלך ואם לאו כולם עלי ע"כ - ויש להקשות למאי דאמרינן בגמ' ישראל אינן נגאלין אלא בתשובה ואם אין עושין תשובה הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ויעשו תשובה בע"כ, וא"כ תקשה למה יאמר הקב"ה בניך חטאו כיון דתשובה מכפרת והוא לכאורה תמיהא גדולה, והנה רגיל בפי כל שהרה"ק מרוזין זצ"ל אמר בשם הרה"ק השפאלער זיידא זי"ע אמר רבש"ע למה תמתין בגאולת ישראל הכי תמתין על התשובה הנני אשבע לך בזקן הלבן שלי שישראל לא יעשו תשובה, ולמה תמתין עוד בגאולתן - וע"ז אמר הרה"ק מרוזין זצ"ל אני אומר שבוודאי ישראל קדושים הם בטח יעשו תשובה רק רגע אחר ביאת הגואל ע"כ הרי שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד דלא יעשו תשובה - ויען שיראו שאם ח"ו ימתין הקב"ה על התשובה ודבר זה ח"ו מן הנמנע שיעשו כל ישראל תשובה, ופחדו מהגזירה שח"ו יעמיד עליהם מלך כהמן ע"כ הי' הקב"ה גוזר וצדיק מבטל ויכול להיות הגאולה גם בלא תשובה:
והנה בס' אהבת יונתן פ' ויקרא מביא עוד לפרש הקרא עם ז"ו יצרתי לי תהלתי יספרו בדרך הלצה עם זו בגימ' י"ג שהם י"ג שורות דדיקנא כמובא בזוהר הקדוש. שיצרתי להם זקן והם תהלתי יספרו שמספרין הזקן שלהם שהם מכוונין על י"ג מדות הרחמים, ועי"ז שמספרים הזקן פוגמין בי"ג מדות הרחמים כידוע ליו"ח עכ"ל - כוונת דבריו דאע"ג דמן הראוי הי' שהקב"ה ירחם על ישראל אע"ג שאינם שווין מצד י"ג מדותיו של רחמים, וכמו דאיתא בגמ' ד' קודם שיחטא ד' אחר שיחטא והרי בכל הימי רצון אנו צועקין רק בזכות י"ג מדות הרחמים, וכך באמת הבטיח לנו הקב"ה דאם נהי' קורין בי"ג מדות הרחמים יענה אותנו, אך כ"ז לישראל שאינן פוגמין בעיקר י"ג מדות הרחמים אבל בעוה"ר מספרין הזקן ופוגמין בי"ג מדות הרחמים זהו הסיבה שאנו צועקין ואינן נענין והבן:
ובזה יש להבין דקדוק עצום על אברהם ויעקב שיאמרו ימחו על קידוש שמך דאיך יאבד ח"ו כל ישראל חלילה, אמנם בהנ"ל שפיר י"ל דבשלמא החוטאים אשר עכ"פ לא יעברו הזקן מעליהם ולא היו פוגמין בי"ג מדות, שפיר הם ראוין לרחם עליהם מצד מדותיו של הקב"ה, אבל עיקר הויכוח הי' על החוטאים בנפשותם שיעברו הזקן מעליהם ופגמו בי"ג מדות הרחמים, דח"ו אינם ראוים לרחם עליהם, עליהם יאמרו אברהם ויעקב ימחו - אמנם לא כן הי' רצון הקב"ה שברצונו לרחם גם על הרשעים ע"כ יאמר עוד ליצחק בניך חטאו שיתן התנצלות וחשבון גם עליהם:
ובזה עלה ברעיוני להבין הטעם שנשבע השפאלער זיידע דייקי בזקן הלבן שלו כי בימיו ובמחוז קדשו מספרי הזקן מועטין היו ורצה בשבועתו להמתיק, דאפי' אם ישראל לא יעשו תשובה ראוין לרחמים מצד י"ג מדות הרחמים, שעכ"פ לא היו פוגמין בי"ג מדות דדיקנא קדישא והבן - אבל הויכוח של הקב"ה עם האבות קאי על לעתיד דבעוה"ר פוגמין ישראל בי"ג מדות וכנ"ל והבן - ומאי מאוד יובן החשבון של יצחק אבינו שעשה חשבון דייקי על י"ג שנים. ועוד שאמר פלגא עלי דייקי ולמה קיבל דייקי על עצמו, הלא כמה וכמה צדיקים בישראל שראוין בזכותן להגן על ישראל - אבל י"ל עפי"מ שידוע דאפי' החוטאים מחללי שבת וגילוחי שער וזקן וקרקפתא דלא מנח תפלין שאין להם אפי' צורת ישראל ר"ל, מכ"מ כשבניהם נעשו בן י"ג שנים עושין סעודה לסעודת בר מצוה ומחזיקין מצוה זו יותר מישראל שהם מקיימי גם מצות ומע"ט אחרים, ובאמת שיש להפליא בזה מאין להם זה הכח להחזיק במצוה זו כל כך יותר מכל המצות שבתורה, ואע"ג דבאמת מצינו דאפי' פושעי ישראל ר"ל מקיימין נמי מצות מילה בבניהם, י"ל דעכ"פ מצות מילה היא מצוה רבה וגדולה ונכרתו עלי' י"ג בריתות, אבל מצות סעודת בר מצוה לא נאמרה בתורה רק ברמז מועט ולמה גדול כחה בעיניהם יותר מכל המצות, אמנם י"ל עפי"מ דאיתא בגמ' דלכך ישראל מקיימין מצות מילה כל כך בשמחה, משום דאברהם אבינו שהי' הראשון למצוה זו עשה אותה בשמחה ע"כ גם כל זרעו אחריו מקיימין אותה מצוה בשמחה, וא"כ י"ל דכיון דגם מצות סעודת בר מצוה נמי עשה אברהם אבינו בשמחה לדעת ר' אושעיא רבה הנ"ל, דכתיב ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל שנעשה בר מצוה ע"כ מחזיקין אותה בשמחה - וי"ל עוד ביותר טעם אחר דבזה שעושין הסעודת מצוה לי"ג שנים דוקא בזה מתקנין את הפגם שפגמו בי"ג מדות הרחמים ובזה נבין היטב אשר נראה דישראל הכשרים אינן זריזין כל כך במצוה זו כמו המגולחי שער, כי הכשירים הרי בלא"ה יש להם תקנה ותקומה שראוין לרחם עליהם אף בלא עשו תשובה מצד שלא היו פוגמין במדת הרחמים. אבל אותו מגולחי זקנם שפגמו בי"ג מדות הרחמים וכנ"ל, ע"ז יעשה יצחק אבינו החשבון ימי החוטאים שהם י"ג שנים דייקי ובשביל כך שעושין הסעודת בר מצוה שהוא בשנת י"ג בזה מתקנים כל אותן הי"ג שנים ימי חייהם. ומאחר דיצחק הי' הבר מצוה הראשון אשר נעשה משתה גדול ביום שנעשה י"ג שנים, ע"כ שפיר אמר להמליץ בעדם וקיבל דייקי על עצמו להגן עליהם, כי הראה בזה כח סעודת מצוה זו שכדאי היא בזה בלבד לתקן הפגם של י"ג מדות הרחמים, והרי אפי' החוטאים עושים סעודת מצוה זו, ע"כ גם המה ראוים לרחם עליהם בי"ג מדות הרחמים, ובעל הרחמים ירחם עלינו בביג"צ משיחנו בזכות י"ג מדות הרחמים אמן: ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה בי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ויש לדקדק א' למה לא יירש בן האמה עם יצחק, ב' למה בשביל שלא יירש צריכים היום לגרשם תיכף, ג' מהו הלשון אשר ילדה לאברהם הרי הכל יודעין דישמעאל בן הגר נולד מאברהם דאטו הי' להגר בנים מבעל אחר - אמנם נ"ל עפי"מ דאיתא במפרשים בשם מדרש דישמעאל הי' הולך בין האורחים אשר היו מזומנים לסעודה, והי' מצחק על גודל הסעודה שעשה אברהם בשביל יצחק בנו הנולד לו משרה, ובאמת כי רק מאבימלך נתעברה שרה ואין בנו כלל ע"כ. ולפי"ז לדעת הגר וישמעאל שצחקו על הסעודה באמרם שמאבימלך נתעברה שרה א"כ ע"כ דשרה לא היתה עקרה כלל, והא ראי' דרק לילה אחת שהיתה עם אבימלך נתעברה, א"כ עיקר הדבר שלא נתעברה שרה מאברהם בדידי' הי' תליא דלא הי' יכול להוליד. א"כ לפי"ז ע"כ דבמילא לפי דעתם גם ישמעאל איננו מאברהם ושפיר דלא מגיע ירושה לישמעאל ומתורץ קושיא הא' ומתורץ נמי בזה דלמה צריכים תיכף לגרשם את הגר ואת בנה שלא יחזיקו את עצמם בין הבריות דיצחק נולד מאבימלך וישמעאל הוא בנו של אברהם, ע"כ מיהרה אל אברהם לגרשם תיכף, ובזה יובן הלשון אשר ילדה לאברהם מצחק שהגר וישמעאל מצחק שרק היא דילדה לאברהם אבל שרה לא ילדה לאברהם רק מאבימלך נתעברה שרה והבן. ובזה יש לפרש נמי הכפל לשון עם בני עם יצחק ועיין בפירש"י והוא כי עפ"י נימוסי המדינה מי שמת ואינו מניח יורשים מלכות המדינה נוטלת כל הרכוש, וע"כ היתה שרה יראה שלפי דבריהם המצחקים דשרה לא ילדה מאברהם ולראי' כי שרה לילה אחת היתה עם אבימלך נתעברה, א"כ הבריות יאמרו שאברהם עקר הי' וגם ישמעאל אינו מאברהם ואז שניהם לא יטלו ירושה, וע"ז אמרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני ששניהם לא יטלו ירושה עם יצחק היינו עם הצחוק שלהם והבן - וע"כ פקדה שרה לאברהם למהר לגרשם טרם שיצא קול הרעה הזאת ואז יתחזק יצחק לבנך והוא יורש אותנו והבן:
ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני איתא במדרש הנני למלכות הנני לכהונה ויש לדקדק לפי"מ דאיתא בירושלמי הוריות עי' רמב"ן בפ' ויחי דמלך לא יהי' כהן ואיך הי' אברהם מזומן למלוכה ולכהונה ואפשר דלא הי' כוונתו על שניהם כחדא רק לזה או לזה. אך דלפי"ז תקשה דמאחר אברהם הי' מלך איך נתכהן שנוטלה הכהונה ממלכי צדק וניתנה לאברהם ואפשר דמהאי טעמא לא ניתנה לאברהם הכהונה מקודם רק השתא דהוצרך אברהם לכהונה להעלות בנו לעקידה או דשמא מחמת שניטלה הכהונה ממלכי צדק מחמת ענשו כמבואר במס' נדרים ומובא בבעתוס' פרשת לך בד"ה ומלכי צדק ולא הי' אז ראוי לכהונה כאברהם ולכך ניתנה לו והבן. (ד"ז הובא לעיל בפ' לך באופן אחר):
ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ויקרא מלאך ד' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר כו' יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך כו' כי ברך אברכך ויש לדקדק מה אשר עשית את הדבר הזה והיינו מעשה עקידת יצחק והרי היא כבר אחר הקרבת האיל, ודברי המלאך בזה הי' צריך להיות עוד קודם הקרבת האיל וכמובן. אמנם נראה בפירוש הקרא ויעלהו לעולה תחת בנו היינו כי באמת הי' עצבון גדול בלב אברהם על אשר לא הקריב ממש את בנו, ואע"ג דהקרבת האיל הי' לפני הקב"ה חשוב כבנו ממש, מכ"מ בלב אברהם הי' הקרבת האיל מדריגה פחותה מהקרבת בנו ממש מרוב אהבתו אל השי"ת, וע"כ אומר הכתוב ויעלהו לעולה תחת בנו היינו שהי' לפניו מדריגה פחותה תחת בנו למטה ממעלת בנו, וע"ז אמר לו המלאך יען אשר עשית את הדבר הזה דייקי, שהקרבת את האיל בלב נשבר על אשר לא הקרבת בנך ממש, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני גם עת הקרבת האיל כי ברך אברכך והבן:
וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו יש לדקדק דהא דאמר והנה איל אחר לשון אחר מיותר, דהא כאן לא מיירי מאיל מעיקרא שיאמר שראה איל אחר דהי' צ"ל וירא והנה איל נאחז עוד יש להבין מהו הלשון וישא אברהם את עיניו דמיותר ודי הי' לכתוב וירא אברהם והנה איל נאחז, תו יש להבין דמנא ידע אברהם שצריך להקריבו תחת בנו, ואדרבה מסברא לא הי' לו להקריבו כיון דלא נצטווה עלי' ועוד דהרי נראה כמו שהי' שמח בהקרבת האיל לעולה על מניעת הקרבת בנו. ולתרץ כל הדקדוקים נ"ל דבאמת תיכף באמירת השי"ת אל אברהם קח נא את בנך כו' אשר אהבת "את "יצחק ו"לך הר"ת של את יצחק וגם ואו למד מתיבת ולך נוטריקון ואיל, והיינו שהקב"ה צוה לאברהם שיקח את יצחק ואיל המרומז בר"ת של את יצחק ואיל, ולא אמר בפירוש שיקח עמו איל עם יצחק רק ברמז כדי שתהי' הנסיון בשלימות, שאם הי' אומר לו השי"ת בפירוש שיקח ג"כ איל עמו לא הי' הנסיון בשלימות, דהי' עולה על מחשבת אברהם שיוכל הדבר להתהפך מבנו על האיל ולא הי' הנסיון כראוי והבן. ובזה מיושב היטב הלשון וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, כי כאשר אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער, אז וישא אברהם את עיניו היינו לראות ולהבין דברי הקב"ה בלשונו שאמר לו מתחלתו, שדקדק עוד הפעם בדברי הקב"ה וירא והנה איל אחר היינו שרימז לו השי"ת מתחלתו שיקח ג"כ איל עם יצחק, רק בעבור שהקב"ה ידע מעיקרא שלא יבין אברהם מעיקרא את הרמז ולא יקח עמו איל, ע"כ הכין לו הקב"ה איל אחר במקומו והבן. ולפי"ז שפיר מיושב הטעם כשראה אברהם את האיל הקריבו בלי שום ציווי מאת השי"ת, משום שהבין עכשיו את הרמז שצוה לו השי"ת מעיקרא ליקח איל אבל רק הוא לא הבין הרמז, ולכך שפיר השתא שראה את האיל הנאחז, הקריבו לעולה תחת בנו והבן. - וחתני היקר כמוה"ר רפאל שליט"א אמר בזה רמז נכון איל אחר נאחז בסבך בקרניו היינו שאיל נאחז ונרמז בסבך בקרניו היינו בקצוות התיבות והבן:
ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מקשים העולם על הלשון ויאמר אבי ויאמר הנני דאין לו שום פירוש וכבר דשו בו רבים ונלפענ"ד עפי"מ שראיתי בעת היותי בקרית חצות כפר פרוינדעל בס' אמרי יודא בשם מדרש שאמר יצחק לאביו מה יועיל לך שתשחוט אותי, כיון דתיכף בשעת שחיטה תהי' אונן ואונן אסור להקריב, ותירץ בס' הנ"ל עפי"מ דאיתא במדרש ואעשך לגוי גדול שאעשך לכה"ג וקיימ"ל דכה"ג מקריב אונן עכ"ד בס' הנ"ל - ועפי"ז יש לפרש דכך שאל יצחק לאביו ויאמר אבי וא"כ תהי' אונן ואיך תקריב את העולה, וע"ז שפיר השיב אברהם ויאמר הנני דאיתא במדרש בפסוק ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני הנני למלכות והנני לכהונה והיינו כהונה גדולה, כמה דתימר ואעשך לגוי גדול לכהונה גדולה וכנ"ל ובכה"ג לא שייך אונן ומיושב שפיר:
עוד בדרך אגב אעתיק כאן מה שנשאלתי שם מנכד היו"ד הקדוש על שיטת הר"ת מובא ברא"ש מס' מכות דכמו בהלואה קיימ"ל סתם הלואה שלשים יום כמ"כ נמי סתם שאלה הוא שלשים יום והקשה על הר"ת ממס' חגיגה כ"ב דאמר שם בגמ' וכלי ל"ז יומא לא מושלי אינשו, הרי דסתם שאלה אינו למ"ד יום דהא אפי' ל"ז יומי לא מושלי אינשי. ורצה לדחוק בשם גאון אחד דמדרך המשאיל לשאול להשואל על כמה צריך הכלי ואם יצטרך הכלי על זמן יותר מז' ימים לא משאיל לי' אבל הר"ת מיירי בסתם שלא שאל לו על כמה ימים רוצה לשאול ולכך שפיר אמרינן דסתם שאלה למ"ד יום. והשבתי לו דדוחק הוא לומר דיותר מז' יומי לא מושלי אינשי, דמעשים בכל יום דמושלי אפי' ביותר מז' ימים. אולם אמרתי בזה פירוש אחר בדברי הגמ' דכוונת הגמ' היא. דכלי שצריך לשימוש לאלתר אז שואלין ומשאילין גם ללמ"ד יום כדברי הר"ת, דאפי' סתם אמרינן בשאלה שהוא שלשים יום כהלואה, אבל להשאיל כלי שאין צורך בה עכשיו ואין יכול בלא"ה להשתמש בה עכשיו, רק להשאיל על אחר ז' ימים שישתמש בה השואל כי הכא במס' חגיגה דלא יכול להשתמש בכלי, מחמת שצריכה הזאת ג' ושביעי ואין צריך להכלי רק לאחר ז' יומי זאת לא מושלי אינשי והבן. - והצעתי דבר הזה לפני אדמו"ר הגאון האמיתי מפיעטרקוב בהיותו פה בשנת תרפ"ז וקילס דברי מאוד: