זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ
על פרשת ויקרא
ויקרא אל משה כתוב בבעתוס' בשם מדרש תנחומא וז"ל לפי שהי' משה עומד בחוץ שהי' מתיירא לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן אמר הקב"ה אינו דין שיהא משה עומד בחוץ מיד ויקרא אל משה ע"כ, ויש לתמוה למה משה רבינו שהי' איזה פעמים בשמים במחיצת הקב"ה כדכתיב ומשה עלה אל האלקים והשתא ירא ליכנס לאהל מועד, עוד קשה הלשון שאמר הקב"ה אינו דין שיהא משה עומד בחוץ מהו דין שייך בזה, ונ"ל עפי"מ דאיתא בס' פנים יפות דלכך אמר משה רבינו מחני נא מספרך משום שמשה תלה חטא העגל בעצמו שהוא גרם להם שחטאו ועיי"ש בפ' ויקרא בד"ה עוד יש לפרש, ועפי"ז יש לפרש דלכך ירא משה דהי' סבר אע"פ שנמחל להם החטא מכ"מ אינו ראוי ליכנס יותר מהם, אבל הקב"ה ידע דמשה רבינו נקי מחטא ולא נגרע ממעלתו הראשונה ע"כ אמר אינו בדין שיהא משה עומד בחוץ: ויקרא אל משה איתא במדרש למה אלף דויקרא זעירא ח"א משום שהי' עניו וח"א משום שלקח אשה כושית. והנה בס' חנוכת התורה פ' נשא מהגאון הגאונים הר"ר העשל זי"ע מביא מדרש רבה מהיכן זכה משה לקרני הוד ממה שנשתייר בקולמוס וקנחה בציצית ראשו של משה, והקשה איך הדעת סובל לומר על הקב"ה שנשתייר דיו בקולמוס וכי לא ידע מתחלה כמה דיו יספיק לכתיבת התורה כולה שלקח יותר מהצורך, ותירץ עפי"מ שידוע דהי' לו למשה רבינו לכתוב עניו ביו"ד וכתב בלא יו"ד נשתייר השיעור דיו לכתוב יו"ד ע"כ, וקשה מהא דאיתא במדרש נשא ויהי ביום כלת משה כלת כתיב דהי' ככלה הנכנסת לחופה דשכינתא הוא ב"ז ורק משה מחמת ענותנותו לא רצה לכתוב בהדיא כלת רק כתב כלות מלא בויו ע"כ, ועפ"י תירוצו של רבינו הגאון הר"ר העשל דהקב"ה נתן מתחלה דיו להפסיק על כתיבת התורה ולא יותר א"כ תקשה איך כתב משה רבינו מענותנותו שהי' צריך לכתוב כלת בלא ויו וכתב כלת בויו ולמה לא חשש שיחסר לו מכתיבת הדיו, עוד יש להקשות על דברי הר"ר העשיל הנ"ל שכתב משום דכתב עניו בלא יו"ד נשתייר לו למחוק על ציצית ראשו וקשה הא כנגד היוד כתב משה רבינו ואו בתיבת כלות א"כ לא נשתייר לו דיו מן היוד של עניו כיון דבמקום יוד הוסיף ואו ויוד קטנה מואו, והנה לכאורה יש לתרץ עפי"מ שהבאתי המדרש דאלף זעירא דויקרא משום שהי' עניו, וח"א משום שלקח אשה כושית, ואמרתי בזה דיש חילוק גדול בין הנך שני טעמים דלטעם שהי' עניו י"ל דהקב"ה צוה לו לכתוב ויקרא סתמא כשאר כתב רק דמשה רבינו מרוב ענותנותו כתב מעצמו אלף קטנה, אבל מדס"ל הטעם שלקח אשה כושית א"כ הוי הדבר בשביל עונש א"כ ע"כ דהקב"ה צוה לו לכתוב אלף קטנה, ולפי"ז שפיר מיושבים דברי הרבינו ר"ר העשל זצ"ל דלמדס"ל דמשה רבינו מענותנותו כתב עניו בלא יוד שפיר לשיטתו דכתב כלות בואו ואע"ג דואו גדול מיוד מכ"מ כיון דאם ס"ל דכתב ואו מחמת עניוות, א"כ סובר נמי כמ"ד דאלף זעירא דויקרא נמי משה רבינו כתב מחמת עניוות ולכך שפיר הי' לו דיו הנשאר מאלף זעירא לכתוב ואו ושפיר נשאר דיו מהיוד לקנח על ציצית ראשו והבן:
אך כ"ז למאן דסובר אלף זעירא משום עניוות אבל מאן דס"ל משום שלקח אשה כושית א"כ ע"כ דכך צוה לו השי"ת לכתוב אלף זעירא מחמת עונש, א"כ חזרה קושייתי הנ"ל איך כתב כלת בואו יתירא הא יחסר לו דיו לאות אחר לדעת הרבינו ר"ר העשל דהקב"ה נתן דיו מצומצם שלא ישאר וכנ"ל, גם קשה התירץ של הר"ר העשל דנשאר דיו ממה שכתב ענו בלא יוד הרי על מקום היוד כתב בתיבות כלת ואו שגדולה מן היוד, וביותר קשה לפי"מ שמובא בס' חסידים תשע"א דדיו הנשאר מכתיבת התורה מוחק השי"ת בראש הצדיקים כשימותו הרי דנשאר דיו גם למחוק בראשו של צדיקים, אמנם נ"ל עפי"מ שמביא עוד רבינו הגאון הר"ר העשל עפי"ד המדרש דמשום שאמר משה מחני נא נמחה שמו מפ' תצוה וא"כ נשאר דיו משמו של משה ע"כ, ועפי"ז צריכין אנו לומר דהנך שני מ"ד דפליגי בא' זעירא דויקרא יפלגו נמי בוא"ו דכלות, דלמדס"ל אלף זעירא משום עניוות סובר ואו דכלות נמי משום עניוות ולקח דיו על הואו מה שנשאר מן א' זעירא, ודיו לראשו של משה מהיוד של עניו והא דמביא הספר חסידים הנ"ל דהקב"ה מוחק בדיו הנשאר מכתיבת התורה על ראש כל הצדיקים הוא ממה שנמחה שם משה מפ' תצוה ומיושב הכל אבל מדס"ל אלף זעירא בשביל שלקח אשה כושית ואינו דורש בעניוות של משה י"ל דגם בכלות פליג דהואו לאו משום עניוות רק דכך צריך לכתוב בואו ולא משום דסובר ע"י עניוות כתב הואו. דהמ"ד ס"ל דהאותיות לאו הפקר הוא בידו של משה לכתוב חסר ויתיר כרצונו וגם בהא דקינח משה על ראשו מה שנשתייר מן היוד של עניו גם בזה פליג וסובר דמשה רבינו לא החסיר בעצמו היוד מענו רק הכל הי' עפיה"ד, ומכ"מ נשאר דיו משם משה הנגזר שימחוק מפ' תצוה ומזה הקב"ה מוחק בראשן של הצדיקים כדברי הס' חסידים הנ"ל וי"ל דסובר דבקולמוס לא נשאר על אות רק טופח שלא להטפיח ומזה המעט קרן פניו של משה ובזה לא נצטרך להוסיף בזה שום פלוגתא רק הנך דפליגי בא' זעירא דויקרא המה כל אחד לשיטתו וכנ"ל והבן:
באופן אחר במדרש, למה האלף דויקרא זעירא ח"א משום דהי' עניו וח"א משום שלקח אשה כושית והנה במדרש נשא בפסוק ויהי ביום כלת משה כלת כתיב דהי' ככלה הנכנסת לחופה דשכינתא היא ב"ז רק משה רבינו מחמת ענותנותו לא רצה לכתוב בהדיא כלת רק כלות בוא"ו, וכבר הקשיתו לסברת רבינו הר"ר העשל זצ"ל דהקב"ה נתן דיו מצומצם לכתיבת הס"ת הי' למשה רבינו לחשוש שמא יחסר לו דיו על אות אחר שבתורה, ובשלמא למדס"ל דאלף זעירא משום שהי' עניו שפיר נשאר לו דיו ממה שכתב זעירא במקום גדולה, אבל מדס"ל משום שלקח אשה כושית א"כ ע"כ דהקב"ה אמר לי' לכתוב אלף זעירא כדברינו הנ"ל וא"כ איך כתב ויו יתירא אצל כלות. אמנם נ"ל עפי"מ שמביא בנח"ק שני דעות בהא שלא נזכר שמו של משה בפ' תצוה ח"א משום שאמר מחני נא כו' וקילל א"ע נתקיים בזה קללתו במה שנמחה שמו מפ' תצוה, וח"א משום כבודו של משה שהי' ראוי למשה להיות כהן ואהרן לוי ובשביל שסירב בשליחותו של מקום ניטל ממנו הכהונה וניתנה לאהרן, וי"ל החילוק שבין שני הדעות דאם בשביל שאמר מחני שפיר י"ל דנשתייר לו דיו משם משה משום דמתחלה כשהתחיל לכתוב מבראשית עד מ"ת לאחר שאמרו ישראל נעשה ונשמע כמו שפירש"י בסוף משפטים נתן לו הקב"ה דיו גם על שם משה בפ' תצוה. רק לאחר עשיית העגל שאמר משה מחני הוא דנגזר למחות שמו מפ' תצוה וא"כ שפיר נשתייר לו דיו משם משה, אבל למאן דסובר בשביל שסירב בשליחות המקום דענשו הי' קודם שהלך למצרים א"כ בעת שהתחיל לכתוב מבראשית לא ניתן לו דיו על שם משה כיון דכבר הי' מחיוב העונש ממעיקרא וכמובן, ומעתה נאמר דהנך שני מ"ד דפליגי באלף זעירא דויקרא דמדס"ל משום שהי' עניו וא"כ דורש לכבודו של משה, י"ל דאזל לשיטתו ויסבור הא דלא נזכר שמו של משה בפ' תצוה נמי הוא משום כבודו של משה מחמת שנאמר שם הבגדי כהונה, וא"כ שפיר י"ל דדיו מאלף זעירא נשאר לו על הואו דכלות אבל משם של משה שלא נזכר בפ' תצוה לא נשאר כלל כיון דלא התחיל הקב"ה מתחלה ליתן דיו על שם משה, אבל מדס"ל דאלף זעירא משום שלקח אשה כושית ודורש בענשו של משה סובר נמי בהא דלא נכתב שמו בפ' תצוה הוא נמי עונש של שאמר מחני נא, וא"כ שפיר נשאר דיו משם משה וע"כ שפיר הי' יכול לכתוב כלות בואו ממה דנשאר משם משה שלא נזכר בפ' תצוה ודוק:
מדרש פליאה מובא במגלה עמוקות וז"ל אעברה נא אותיות ראב"ע ע"כ והוא תמוה וכתב הרבינו ר"ר העשל בס' חנוכת התורה לתרץ עפי"מ דאיתא דמשה ביקש להיות נשאר חי אף שהגיע העת של יהושיע להיות מלך ורצה משה להיות רק כנשיא ללמוד תורה, והשיב לו הקב"ה מעלין בקודש ולא מורידין דאתה מלך ונשיא ואם כדבריך להיות נשיא בלבד אין מורידין ע"כ, ולכאורה יש להביא ראי' למשה מראב"ע שמינו אותו לנשיא ואח"כ החזירו לר"ג ודרש ר"ג שתי שבתות והוא שבת אחת א"כ הורידו אותו וע"כ דצ"ל כיון דנשאר לו קצת קדושה לא מיקרי הורדה א"כ גם משה יכול להיות נשיא וישאר חי ולא מיקרי הורדה, וזה הי' טענת משה אעברה נא שהוא אותיות ראב"ע והוא טענתו של משה לראי' מראב"ע, אבל מה"ד אינו כן עכ"ל בס' חנוכת התורה, ולכאורה יש להקשות ממדרש שהבאתי בדברינו הקודמים דהוריד הקב"ה למשה מכהונתו ומינה אהרן תחתיו הרי דמורידין, אך י"ל דהא לק"מ דהא רק הי' ראוי להיות משה כהן אבל עדיין לא נתעלה לכהונה, אבל קשה הא משה רבינו שימש בשמנה ימי המילואים ואיכא בגמ' שני דעות דחד ס"ל דשימש משה ח' ימים בבגדי כהונה והוי הורדה. אך י"ל דגם מהא לק"מ דתיכף מתחלה לא נתעלה לכהונה רק על הנך שמנה ימים בלבד ולכך לא נקרא הורדה, אך דלפי"ז א"כ תיקשו מכה"ג שנטמא ומינו אחר תחתיו דשייך ג"כ לומר דהשני לא נתעלה רק עד שיטהר הכה"ג הראשון ומכ"מ אמר בגמ' דשייך גם בשני אין מורידין, הרי דאע"ג דלא נתעלה רק לזמן מכ"מ שייך הורדה והדרה קושיא לדוכתי' ממשה רבינו ששימש בח' ימי המילואים וצ"ע, (א"ה באמת שי' הכנה"ג היא דבתנאי ל"ש אין מורידין, והקשו עליו כן מגמ' יומא די"ב אצל כ"ג דאמרי' שני אינו ראוי לא לכ"ג משום איבה, ולא לכ"ה משום מעלין בקודש ואמאי לא התנו עמו עי' בשד"ח כללים אות מ"ם וכפי שיטת הגמ' הי' נראה דבאם אינו לא כ"ה ולא כ"ג אינו הורדה, והסברא נראה כעין דאי' בפסחים בע"פ כמה בטלני איכא בשוקא וכן אם שניהם משמשים ל"ה הורדה, דאל"כ למה אמרי' משום איבה, וזהו רק דרבנן עי' בתוס' שם, והלא הורדה היא דאו' כדילפ' בזבחים צ"ט מקרא, וממילא מתורץ הכל דרק במשה דרצה להיות כנשיא עכ"פ שפיר הוי הורדה וא"ש, ועי' בתשו' בי"ש או"ח סי' כ"ה ותבין) ובדברינו הנ"ל דלכך ל"ה הורדה אצל משה רבינו שהורד מכהונה וניתנה לאהרן משום דעדיין לא נתעלה לכהן רק הי' עתיד להיות כהן, יש להבין היטב מה שראיתי בס"א דאע"ג דבעוה"ז ירד משה מכהונה מכ"מ למעלה ישאר בכהונתו והיינו עפי"מ דאיתא הטעם שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה משום דבאמת רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מידת הרחמים ונתקיים מחשבת הקב"ה אצל הצדיקים, ומעתה הכ"נ לגבי משה אע"ג דבעולם הזה עולם העשיי' ל"ה כהן מכ"מ בעולם המחשבה דהיינו למעלה משה רבינו כהן כיון דבמחשבה הי' ראוי להיות כהן. (וז"ש המפורשים על הגמ' אצל ר"ע כך עלה במחשבה והבן):
במדרש פ' תשא כתב וז"ל מהיכן זכה משה לקרני הוד ממה שנשתייר בקולמוס וקנחה בציצית ראשו של משה ע"כ והנה מלשון המדרש משמע דכל מה שנשתייר בקולמוס קנחה למשה, וקשה על הא דאיתא בס' חסידים סי' תשע"א דדיו הנשאר מכתיבת התורה מוחק הקב"ה בראש הצדיקים כשימותו, וא"כ משמע דלא נתקנח כולו על ראשו של משה דנשתייר הרבה מאוד שיהי' לקנח בראש כל הצדיקים ותקשה על הס"ח ממדרש הנ"ל, (ועי' לעיל בד"ה ויקרא) אמנם נראה עפי"מ שיש עוד לדקדק דבס' חסידים כתב דיו הנשאר מכתיבת התורה ובמדרש כתב דיו הנשאר בקולמוס, ונ"ל עפי"מ שהבאתי לעיל דברי הנח"ק דמש"ה לא נכתב שמו של משה רבינו בפ' תצוה משום כבודו של משה שנגזר עליו שלא יהי' כהן ע"כ לא נכתב שמו אצל הבגדי כהונה שנכתבו בפ' תצוה ע"כ, והנה ידוע דהגזירה על משה שלא יהי' כהן במדין הי' בשביל שסירב בשליחותו של מקום אבל לולא הסירוב דהי' ראוי להיות כהן שפיר הי' נכתב שמו בפ' תצוה וכמובן, וא"כ י"ל דדוקא למטה בקולמוס של משה לא ניתן דיו על שמו כיון דלמטה ניתן הדיו אחר הגזירה שלא יהי' כהן ושפיר דלא נשתייר בקולמוס רק למחוק על ראשו, אבל למעלה הי' נשאר הדיו מה שהי' עתיד לכתוב שמו של משה ומזה הדיו הנשאר למעלה שפיר מוחק הקב"ה בראש כל הצדיקים ואם שגיתי ד' הטוב יכפר ויסלח: מדרש פרשת תשא מהיכן זכה משה לקרני הוד ממה שנשתייר בקולמוס וקנחה בציצית ראשו וח"א ממה שנשא הלוחות כנגד פניו ואמרתי בזה דיפלגו בפלוגתא המובא במס' גיטין אם תורה מגילה מגילה ניתנה או תורה חתומה ניתנה. דדוקא אם נאמר מגילה ניתנה שהי' כותב מתחלת בראשית עוד קודם נתינת הלוחות כמשפירש"י בפ' משפטים, ובכל עת שנצטווה איזה מצוה כתבה מגילה בפני עצמה וכשהשלים כה"ת תפר את כל המגילות כמשפירש"י במס' גיטין, ולכך שייך שפיר לומר כשגמר לכתוב את הפסוק ממשה ענו מאוד וכתב בלא יוד דנשתייר דיו בקולמוס וקנחה בציצית ראשו ומזה הי' לו קירון פנים כדברי הר"ר העשל שהבאתי, אבל למ"ד חתומה ניתנה דלא התחיל לכתוב את התורה רק לסוף מ"ם שנים וא"כ לא הי' לו שום שיריים של דיו למחיקת ראשו וא"כ תיקשו מהיכן זכה לקירון פניו, וע"כ שפיר מוכרח לומר דזכה לקירון פניו ממה שנשא את הלוחות כנגד פניו, ועפי"ז יש ליישב היטב מאי דקשיא לן על דברי המדרש רבה הנ"ל דמשה זכה לקרני הוד ממה שנשתייר בקולמוס וקנחה בציצית ראשו, וקשה כיון דהדיו ניתנה למשה מהש"מ ונתקדש הדיו בקדושה של מעלה איך מעל משה רבינו לקנח את ראשו בשיור הדיו מן הקולמוס, אבל אם נאמר דסובר מגילה מגילה ניתנה א"כ י"ל דזהו שנשתייר בקולמוס שוב אין בו משום מעילה משום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, וא"כ למדס"ל מגילה מגילה ניתנה א"כ מסתמא ניתן לו דיו על כל מגילה ומגילה ביחוד ואחר המגילה שנשתייר דיו בקולמוס הוי אחר שנעשה מצותו דלא שייך בו מעילה, אבל למ"ד חתומה ניתנה דכתב כה"ת בסוף מ"ם שנה שנה א"כ ניתן לו הדיו על כה"ת כלו א"כ לא נעשית מצותו רק עד שגמר כה"ת כלו שפיר דהי' אסור לקנח בו ראשו והבן, ועוד הרי כתבתי לעיל דלמ"ד חתומה ניתנה ע"כ דהקירון פניו הי' רק ממה שנשא הלוחות כנגד פניו כנ"ל, ושפיר י"ל דמה שנשתייר מהדיו של כתיבת התורה הקב"ה מוחק בראש כל הצדיקים כשימותו כדברי ספר חסידים הנ"ל. (א"ה אכן כפי' שי' הרמב"ן ב"ב ע"ט בבור של הקדש שנתמלא מים, דכתב שאין היקדש רק מקדשי בני ישראל. ומובא גם סי' ר' בקצוה"ח שפיר אין שייך מעילה בדיו וא"ש):
נפש כי תחטא ומעלה מעל בד' פירש"י אמר ר"ע מה ת"ל ומעלה מעל בד' והלא בפ' מעילות כתיב נפש כי תמעול מעל ולא כתיב בד' ועיין בפירש"י ובשפ"ח, ועפ"י דבריהם לא שייך מעל בד' רק בפקדון דוקא כשהוא שלא בעדים ומפרש עוד בשפ"ח דמעלה מעל בד' ולא קאי רק על פקדון ולא על כל שאר דברים תשומת יד או גזל וכו' ועיי"ש. אבל י"ל עוד טעם אחר על הא דכתיב מעל בד' בכאן ולא במעילה דמעילה סתם מעילה אינו אלא בשוגג וא"כ אינו מועל בד' אבל בכאן המעילה בד' הוא במזיד והבן. והנה ידוע דחטא שבין אדם לחבירו חמור מחטא שבין אדם למקום הנה הטעם הפשוט דבחטא שבין אדם לחבירו הוי נמי חטא שבין אדם למקום אם גוזל לחבירו ומצער לחבירו חוטא נמי לשמים דעובר בלא תגזול, ועוד יש להבין יותר הדבר כי ידוע דג' שותפים יש באדם וכמו שכל בן יקיר בעיני אביו ואמו ואם מצער לבן הרי הוא מצער לאביו ואמו, כמו כן נמי אם אדם מצער לחבירו הרי הוא מצער להקב"ה רק דאביו ואמו אין להם צער רק כשרואין צער הבנים אבל כשאין רואין דאין יודעין אין להם צער, אבל הקב"ה דעין רואה ואוזן שומעת בכל עת שמצער לחבירו כביכול מצער להקב"ה אם לא שנדמה בעיניו שאין הקב"ה רואה את מעשיו ואין לך מועל בד' יותר מזה. ומזה יש לנו ליקח מוסר איך כל אדם מחויב שלא לצער את חבירו דהוי כמצער להקב"ה שמצערין את בניו:
וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה וכו' והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה או את העושק או את הפקדון או את האבידה ויש לדקדק למה בחטא חושב פקדון תשומת יד גזל עושק אבידה ובההשבה חושב גזל עושק פקדון אבידה, ונ"ל דידוע דרכו של היצה"ר להרגיל את האדם מקלה לחמורה שמקודם מסית לו עבירה קלה ואח"כ מסיתו על החמורה, ולכך שפיר חושב תחלה פקדון תשומת יד שבא ליד אדם בדרך היתר ואח"כ מסית לו על החמורה לגזול ולעשוק ושלא להחזיר אבידה אשר מצא שבא לידו מקודם יאוש ורוצה לגזלו, דע"כ מיירי באבידה שיש בו סימן דאל"כ אינו מחויב בחזרה וא"כ אינו מיואש, אבל בההשבה שרוצה לעשות תשובה יש סברא דמקודם עושה תשובה על החמור ואח"כ על הקל ע"כ חושב קודם גזל ועושק ואח"כ פקדון שבא לידו בהיתר, ואבידה דחושב כאן לבסוף משום דבאמת חמור פקדון אצל האדם משום שחבירו הפקיד אצלו ויודע שנתן לו לפקדון ואינו רוצה להחזירו, אבל אבידה שהבעלים לא ידעו שמצאו ע"כ הוי נגד האדם קל מכלהו והבן:
לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו יש לדקדק בהלשון ביום אשמתו דאטו אם יתן לו אח"כ לא קיים השבה מעליא. ונ"ל עפי"מ שפירש"י בפסוק והי' כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה והיינו שעד עכשיו הי' מוטעה בעצת היצה"ר או באיזה היתר כדרך היצה"ר שמחליף ומפתה על עבירה שהוא היתר או מצוה, ועכשיו מכיר לדעת להתוודות כי חטא אז צריך תיכף ביומו להחזיר הממון ליד בעליו כדאיתא בספרים דעיקר התשובה המובחרת תיכף ביומו ושלא ילין בחטאו עד יום השני שוב מצאתי בתרגום יב"ע שפירש כדברינו וב"ה שכיוונתי, אבל תיקשה עדיין למה דקדק הכתוב בלשונו להקדים הנתינה ליום אשמתו דהי' יכול לומר ביום אשמתו יתננו לאשר הוא לו, אמנם נראה בזה לפרש עוד כוונה אחרת דדקדקה התורה בזה להורות הדרך אשר ילכו בה, דהו"א כשחטא באחד מחטאים האלה דחטא בזה נגד האדם וגם חטא לשמים והוה אמינא דמקודם יביא הקרבן לכפר מה שחטא נגד השי"ת ואח"כ יכול להחזיר לאדם את ממונו, קמ"ל בזה דמקודם צריך להחזיר הגזילה עם החומש ואח"כ מביא את הקרבן דאל"כ יהי' כטובל ושרץ בידו וצריך להיות הנתינה קודם הקרבן. ודרשינן בב"ק ק"ג לאשר הוא לו ולא לבנו או שלוחו אע"ג שהם יחזירו בטח לבעלים מכ"מ כ"ז שלא בא הממון ליד בעליו בעצמו אינו נקי מחטאו ואינו ראוי לקרבן, ומה שמפרש בשפ"ח אינו יובן דפירש דבא למעט לאשר הוא לו לאפוקי לקרובו או אוהבו דומיא דאיש את קדשיו לו יהי' שדרשו רז"ל שבידו ליתנם לאיזה כהן שירצה, לא ידעתי בזה איך מקרב הרחוקים ממזרח למערב להדדי דע"ז שהגזלן אינו יכול ליתן לקרובו או אוהבו של הגזלן א"צ למעט דביותר דרשינן בגמ' הנ"ל דאפי' לשליח של הנגזל אינו יכול ליתן רק להנגזל בעצמו מי שהדבר הוא שלו, והכ"נ דרשינן איש את קדשיו לו יהי' היינו שהוא שלו להמקדיש שיהי' לו טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה: