אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת ויקהל

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת ויקהל

על פרשת תשא

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש כל העושה בו מלאכה יומת פירש"י הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת וקשה למה שינה משה רבינו להקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן והקב"ה הקדים מלאכת המשכן לאזהרת שבת, וא"ל הטעם שפירש"י לומר שאינו דוחה את השבת הלא גם בציווי של הקב"ה שהקדים מלאכת המשכן ואח"כ אמר אך את שבתותי תשמרו פירש"י מדכתיב אך כו' למעט את השבת ממלאכת המשכן וא"כ למה שינה משה רבינו להקדים את המאוחר. ועוד קשה לפירש"י הי' יכול הקב"ה נמי להקדים אזהרת שבת ולא יצטרך הקרא אך למעט, גם יש לתמוה דלמה הקב"ה לא הזהיר על הבערה ולמה משה רבינו הזהיר לא תבערו אש. ונ"ל דהנה בנין המשכן הי' לכפר על מעשה העגל ואיתא בנח"ק הקדים שבת לבנין המשכן לבשרם שע"י שמירת שבת יתכפרו על מעשה העגל כמאמר חכז"ל אפי' עובד עבו"ז כדור אנוש מוחלים לו עכ"ל, ולפי"ז הי' לישראל שני עניינים לכפרת העגל נדבת המשכן ושמירת שבת והנה שמירת שבת הוא להעיד על מעשיו של הקב"ה כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, אבל נדבת המשכן מעשיהם של ישראל שע"י נדבתם למשכן יתכפר מה שנדבו לעגל כמובא בפירש"י ובמפרשים, ואיתא דבר יקר בקדושת לוי דלמה בתורה נאמר חג המצות וישראל קורין אותו חג הפסח ותירץ דשם פסח על שום שפסח הקב"ה על בתי בנ"י וחג המצות על שום שלא הספיק בציקם להחמיץ הרי שם הפסח על מעשה הקב"ה ושם חג המצות על שם מעשה ישראל שלא הספיק בציקם להחמיץ ולכך הקב"ה שחביב עליו מעשה ישראל קורא שם היו"ט חג המצות לרמז על מעשה ישראל אבל ישראל חביב עליהם מעשה הקב"ה לכך קורין חג הפסח ע"כ. ולפי"ז שפיר י"ל דמש"ה הקדים הקב"ה הציווי דמלאכת המשכן שבא לכפר על מעשה העגל משום דחביב לי' לקוב"ה נדבת לבם למשכן שהכפרה הוא מעשיהם של ישראל, אבל משה רבינו הקדים שמירת שבת שהוא להעיד על מעשה הקב"ה משום דעל ישראל יותר חביב מעשה של הקב"ה שהוא השבת כדי לבשרם שע"י השבת יתכפרו על העגל כנ"ל, ומיושב קושיא א' - ומעתה מאחר דהקב"ה רצה דוקא להקדים את נדבת ישראל דחביבא לי' כנ"ל ע"כ שפיר הוצרך אך למעט אבל משה רבינו שהקדים אזהרת השבת שוב לא צריך למעט דממילא נשמע בלא"ה שאינו דוחה את השבת וכדברי פירש"י ומתורץ קושיא הב' - ומעתה יתיישב היטב גם קושיא הג' דלמה הקב"ה לא הזהיר על הבערה ומשה רבינו הזהיר על הבערה כיון דבאמת יש להקשות בין בצווי של הקב"ה שכתב אך למעט דבנין המשכן א"ד שבת בין לאזהרת משה רבינו לישראל שהקדים אזהרת שבת לומר שאינו דוחה שבת דל"צ קרא דבלא"ה ידעינן דבנין המשכן א"ד שבת כמו שהבאתי לעיל בשם הספורנו דשבת הוי עול"ת וגם חמור שיש בו חיוב מיתה, אמנם י"ל כמש"כ בבעתוס' דלכך הזהירה תורה על ההבערה טפי משאר מלאכות משום שאינה נראית כ"כ מלאכה ושמא יאמרו לא נעשה מלאכה אבל נבעיר האש ונזמין הכל בשבת כדי לעשות בזהב ובכסף מיד לאחר השבת לכך נאמר לא תבערו ע"כ, ולפי"ז דוקא הקב"ה שלא הקדים שבת למלאכת המשכן והוצרך הכתוב לכתוב אך שא"ד את השבת ע"כ לא צריך לפרש ולהזהיר על הבערה דהא שפיר ע"ז נאמר אך למעט אפי' הבערה דאלו על שאר מלאכות ל"צ קרא למעט דבלא"ה אינו דוחה דשבת הוי עול"ת החמור וכנ"ל, בשביל שאר מלאכות החמורים הקדים אבל הבערה הו"א דמותר ולכך הזהיר בפירוש על הבערה ובזה מיושב דקדוק של המפרשים בפ' תשא על הלשון ואתה דבר אל בני ישראל לאמור אך את שבתותי והקשו הך ואתה מיותר ובהנ"ל מיושב שפיר כיון דהקב"ה לא הזהיר על הבערה משום דגם הבערה נתמעט מאך ובא הקב"ה לרמז למשה שהוא יפרש להם אזהרת הבערה מה שנתמעט מתיבת אך וכנ"ל ע"כ שפיר אמר ואתה תפרש לישראל לאמור אך את שבתותי היינו מה שנתמעט מאך דהיינו הבערה: אופן ב' לתרץ הא דהוצרך משה רבינו להזהיר על הבערה עפי"מ שהבאתי לעיל בשם ה"ר אפרים דלכך הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לבשרם שע"י שמירת שבת יתכפרו על העגל, א"כ שוב אתי למיטעי ולומר דטעם הקדמת שבת אינו משום דבנין המשכן א"ד את השבת כמו שפירש"י רק דבאמת בנין המשכן דוחה סבת והא דהקדים משום בשורת כפרת העגל כדברי ה"ר אפרים ולכך שפיר הוצרך להזהיר בפירוש על הבערה:

ששת ימים תעשה מלאכה פירש"י הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת וקשה ל"צ הקרא להקדים לומר שבנין המשכן א"ד שבת הרי בנין המשכן אינו אלא עשה ושבת הוי עול"ת ואין ע"ד לתו"ע ולעיל בפ' תשא הארכתי בזה ע"ש (ומחמת זה באמת אמרי' בגמ' יבמות דאזהרה הוא אפי' על לאוו דמחמר ע"ש בסוגיא):

ולחדודא נלפענ"ד דהנה בתוס' יבמות ד' ו"ו בד"ה ונגמר הקשו מנ"ל דכיבוד או"א אינו דוחה ל"ת גרידא כיון דכל הני עול"ת נינהו ע"כ, ואי"ל דבאמת תקשה ל"צ קרא דכיבוד אב א"ד את השבת הלא שבת הוי עול"ת ואין עשה דוחה לתע"ו אמנם י"ל דאצטריך הקרא דאפי' בלאו דהבערה למאן דאמר ללאו יוצאת נמי לא ישמע לאביו אע"ג דאינו אלא לאו גרידא ושפיר מיושב קושית התוס' ג"כ, אולם הא תיקשו דאפי' למדס"ל הבערה ללאו יוצאת י"ל דבא למעט רק שאין מיתה בהבערה אבל מכ"מ מוזהר גם בהבערה בלאו ועשה וכן מצאתי כסברא זו במנחת חינוך במצות לא תעשה מלאכה בפסח ות"ל שכיוונתי לדבריו, עוד תקשה למדס"ל הבערה לחלק יוצאת חזרה קושייתי הנ"ל וקושית התוס' למקומה מנ"ל בלאו גרידא דלא ישמע לאביו כיון דכל הנך עול"ת נינהו וגם תיקשו קושייתי הנ"ל ל"ל קרא הא אין עדל"ת, ואין לתרץ למ"ד ללאו יוצאת אצטריך הקרא דגם הבערה לא ישמע לאביו דהא גם בהבערה איכא עול"ת אפי' למדס"ל ללאו יוצאת וכסברת החינוך הנ"ל ולא יצויר כלל בשבת לאו גרידא וא"כ מנ"ל דבלאו גרידא ג"כ לא ישמע לאביו ואין לומר כיון דעל איסור שבת ל"צ קרא ע"כ הקרא בא לגלות באם אינו ענין לשבת תנהו ענין לאיסור אחר בלאו גרידא זהו דוחק גדול ובישוב כל זאת נ"ל עפי"מ שהעלה חתנו של הנובי' קמא בהשמטות עפי"ד הריב"א שבתוס' חולין קמ"א דאע"ג דאין ע"ד לתו"ע מכ"מ הל"ת נדחה ואינו לוקה דלדבריו דהל"ת נדחה רק העשה אינו נדחה משום מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה, ולפי"ז אם עבר ועשה אז שפיר אמרינן להיפך מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ונדחו שניהם העול"ת בשביל עשה גרידא ועיי"ש, ועפי"ז יתיישב היטב קושיתי על פירש"י הנ"ל דשפיר אצטריך בבנין המשכן קרא להקדים שלא ידחה את השבת אע"ג דהוי עול"ת לאשמעינן דאע"ג בכל מקום אמרינן בעבר ועשה עול"ת נדחו שניהם מפני עשה וא"כ הכא בשבת דגלי קרא דאפי' בדיעבד לחודא מכ"מ הכא בבנין המשכן גלי התורה דאפי' בעבר ועשה ובנה המשכן בשבת לא קיים המצוה של בנין המשכן כלום וצריך לסתור ולבנות מחדש והבן - ועתה נבא ליישב קושית תוס' הנ"ל דע"כ נשמע מקרא את שבתותי תשמרו דגם בל"ת גרידא לא ישמע לאביו כיון דבאמת הא דנאמר את שבתותי תשמרו שלא ישמע לאביו קשה ל"צ קרא כיון דשבת הוי לתו"ע, וע"כ כדברינו הנ"ל דצריך הקרא דאפי' בעבר ועשה ששמע לאביו לחלל את השבת לא נדחה וחייב על איסור שבת, ומעתה יתיישב היטב קושית התוס' יבמות הנ"ל דהא כיון דקיימ"ל בכ"מ בעבר ועשה גם לתו"ע נדחו מפני עשה א"כ דמי עבר ועשה בלתו"ע כמו ל"ת בלבד לכתחלה דכמו דל"ת בלבד נדחה מפני עשה לכתחלה כמו כן עול"ת נדחין בדיעבד בעבר ועשה א"כ בכ"מ דל"ת בלבד נדחה לכתחלה גם עול"ת נדחין בדיעבד בעבר ועשה אין ע"ד לתו"ע א"כ לכתחלה גם לית גרידא נמי לא נדחה דבכ"מ שניהם שווין ומיושב קושית התוס':

קחו מאתכם תרומה לד' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ד' יש לדקדק על כפל הלשון ועוד קשה מתחלה אומר תרומה לד' ואח"כ קראו תרומת ד' והעיר אותי בני היקר כמר משה מאיר שיחי' די"ל דמתחלה היו מפרישין את התרומה בביתם לאמור זאת תרומה לד' וזהו קחו מאתכם תרומה לד' ולאחר הפרשתן אמר הכתוב דכל נדיב לבו יביא את תרומת ד היינו מה שהפרושו מתחלה והבן ע"כ ובדבריו יש לפרש מה שדקדקו המפורשים בלשון יביאה דהוי הפירוש כמו יביא ואות ה' מיותר ע"כ ובדברי בני הנ"ל י"ל דבדקדוק נאמר יביאה דדוקא אותה תרומה שהפריש יביא ולא יחליפנה באחרת, עוד י"ל דבא ללמד דמוכרח להביאה אותה תרומה דוקא ולא מהני בי' שאלה כשאר תרומה דמהני בי' שאלה והבן, ויש להקשות מהא דאיתא בנדרים כנדרי כשרים לא אמר כלום דכשרים לא נודרין דחיישו לתקלה כהלל שלא הקדיש רק בפתח העזרה ולמה כאן יצוה אותם הכתוב להפריש התרומה בביתם, אך י"ל דוקא בשאר מקומות חיישינן שמא יתעצל מלהביאו ויש חשש תקלה אבל הכא דכל ישראל זריזין היו להביא נדבתן למשכן במהירות כמו שנאמר ויצאו מלפני משה דכל אחד הי' רוצה להיות מן המוקדמין להיות לו חלק במשכן והי' ירא להיות מן המאחרין שמא יפסיד שלא יהי' לו חלק במשכן ולכך לא שייך כאן חשש תקלה ועיין באוה"ח מה שכתב בזה (ובאלשיך הק' פ' זו ע"ש):

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ד' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודא פירש"י חור בנה של מרים ומפרש בשפ"ח דקשיא לי' לפירש"י למה לא יחסו אלא עד חור או דהי' לו לומר רק בצלאל בן אורי מש"ה פירש"י חור בנה של מרים שהיתה נביאה לכך זכה לזה ע"כ, והנה אמרתי רמז נכון לדברי פירש"י כי סופי תיבות מהפסוק בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עולה בגימ' "מרים" וגם בשם בצלאל תיבת "בשם" נוטריקון בנה של מרים. להראות בזה דזכה בצלאל לזה בזכות מרים, אבל תיקשו למה לא נכתב בפירוש בנה של מרים רק ברמז ויש להבין עפי"ד בעתוס' שדקדקו על הלשון ראו וכתבו דכשאמר משה לישראל שבצלאל יעשה המשכן היו ישראל מרננים אחרי משה ואומרים שכל הגדולה הוא נוטל לו ולמשפחתו אמר להם משה דעו וראו כי לא מדעתי אני עושה אלא מפי הקב"ה ואף כי באמת משה הי' סבור בעצמו לעשות הכל אמר לו הקב"ה לא כאשר עולה בדעתך אלא צדיק שנהרג על מעשה העגל דהיינו חור יבא בן בנו ויעשנו לפי שהמשכן כפרה על אותו מעשה וזה שאמר לו הקב"ה ראה קראתי ע"כ ולפי"ז שפיר מתורץ על נכון שלא נכתב בפירוש שם מרים כדי שלא יתרעמו שהוא נכד אחותו ועוד לכך נכתב רק עד חור לרמז להם דלכך דוקא בצלאל יעשה את המשכן משום שהוא נכד חור בכדי לכפר על הריגתו ויעזבו את תרעומתם. אפס עיקר תירוצם של בעתוס' עדיין צריכין תבלין דעכ"פ לא הי' משה צריך לומר לשון ראו רק דעו וכן יש לדקדק בדברי הקב"ה שאמר למשה ראה קראתי מהו לשון ראה. והנה ראיתי בס' הברית שכתב בהא דכתיב וכל העם רואים את הקולות משום דדברי הקב"ה מי שזכה לשמוע קולו זוכה נמי לראות את קולו ועיי"ש וא"כ הכ"נ מיושב שפיר דלכך אמר הקב"ה ראה קראתי דבקריאת הקב"ה שייך לשון ראי' והבן. מכ"מ בדברי משה רבינו קשה למה אמר לשון ראו אמנם אפשר לומר עפי"מ דאיתא דשכינה מדברת מתיך גרונו של משה א"כ י"כ דגם בקולו של משה שייך לשון ראי'. - עוד י"ל עפ"מ שיש עוד לדקדק בדברי בעתוס' הנ"ל שכתב דמשה הי' סבר שהוא יעשה הכל ואע"ג דכתיב בפרשת תרומה הרבה פעמים לשון ועשית מכל מקום איך הי' סבר בדעתו שהוא יעשה הכל והרי בפ' תצוה נמי כתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך ובפסוק שאחריו נאמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב כו' ועשו את בגד אהרן א"כ הכ"נ בעיקר בנין משכן וכליו נמי י"ל ועשית ע"י אחרים. ועוד מרוב ענותנותו של משה למה יחשוב שרק הוא יעשה הכל, אך י"ל כיון דבנין המשכן בא לכפר על מעשה העגל ולכך הי' סבר כיון דכל ישראל פגמו בעגל ואין קטיגור נעשה סניגור והוא שלא הי' כלל באותו מעשה ולכך שפיר דרק הוא יבנה המשכן ורק הבגדי כהונה יעשו החכמי לב ולא את המשכן. והנה בקרא ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה הקשו במפרשים למה נאמר ואתה תדבר הי' יכול לומר דבר אל כל חכמי לב גם הקשה בזוהר למה נאמר מלאתיו לשון יחיד הי' לו לומר מלאתים עוד תקשה הא דאמר לו הקב"ה שידבר עם כל חכמי לב וקשה כיון שהקב"ה לא הודיע למשה מי הם חכמי לב מהיכן ידע משה מי הוא מחכמי לב וכי ידבר עם כל ישראל לנסות מי הוא מחכמי לב, אמנם נראה עפי"מ דאיתא בזוהר הקדוש וז"ל ואתה תדבר אל כל חכמי לב וז"ל דכלהו לא אתיין למיעבד עבידתא עד דרוח קודשא ממללא בגוייהו ע"כ, משמע מדברי הזוהר הקדוש דמי שזיכה לו הקב"ה ברוח קודשא וידע בנפשי' שהוא חכים למיעבד עבידתא בא מנפשי' למשה לאמור שהוא מוכן לעבוד עבידתא כל אחד ואחד במאי שהוא חכים הן בבנין המשכן וכליו וכן בבגדי כהונה כל אחד ואחד במאי שהי' עתיד לעשות, וכאשר דיבר משה רבינו עמהם וראה גודל בינתם ומעלתם ברוח קודשא שבהם וביותר הכיר משה רבינו מעלת אהליאב בן אחיסמך ובראשם ביותר מעלת בצלאל שהי' יודע לצרף אותיות מעשה בראשית, אז הבין דבצלאל יבנה המשכן וכמו שכתוב בבעתוס' פ' פקודי בד"ה וכסף פקודי העדה וז"ל בא וראה כמה חביב המשכן שהוא כנגד ברייתו של עולם ובצלאל הבין את כל זאת ביותר מכולם, ורק עדיין הי' קשיא לי' למשה רבינו למה הוא לא זכה לזה הרי אין קטיגור נעשה סניגור ע"כ שפיר אמר לו הקב"ה ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה שרמז לו דאע"ג דבנין המשכן לכפר על מעשה העגל מכ"מ יש בו נמי לכפר על הריגת חור וע"כ יבא בנו של חור ויבנה המשכן והבן - ולכך שפיר ניחא שאמר הקב"ה בלשון ראה כי אחר שדיבר משה עם חכמי לב ועם בצלאל בראש אז ראה משה רבינו שבצלאל הבין עוד יותר ממנו אפי' שלא שמע ממשה כדאיתא בפירש"י ובבעתוס' שלכך אמר לו בצל אל היית ועיי"ש, ובדרכינו מיושב קושית הזוהר שאמר לשון מלאתיו ולא אמר מלאתים וכוונתו דכפי מה שידבר עם כל חכמי לב יראה החילוק של בצלאל אשר מלאתיו ביותר מהם, עוד י"ל כדברינו הנ"ל דלא כל מעלת חכמי לב בשוה רק כל אחד גבוה מחבירו ואהליאב ביותר ובצלאל יותר מכולם ע"כ שייך לומר מלאתיו על כל אחד ואחד ואחר שכל ישראל מרננים אז משה רבינו ג"כ אמר להם בלשון ראו קרא ד' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה שהוא החכם שבכולם, ועוד יותר ממני שהשם בעצמו קרא אותו לבנותו ולא על ידי כי בצל אל הי' לפי שהוא נכד חור לכפר על הריגת חור וכנ"ל, ומכ"מ אחר כל אלה גם משה רבינו לא טעה במאי דסבר שהוא יבנה המשכן מטעם אין קטיגור כו' דנהי בעשיית המשכן זכה בצלאל מכ"מ בהקמת המשכן שהוא עיקר גמר הבנין שום אחד לא יכול להקימו רק משה רבינו בלבד ודו"ק:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה