אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת ויצא

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת ויצא

על פרשת תולדות

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה הקשה בפירש"י דלמה נאמר כאן פעם שנית ויצא יעקב והלא כבר כתב בפ' תולדות וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם ותירץ דהפסיק הענין של יעקב בהליכת עשו אל ישמעאל ומשגמר חזר לענין ראשון עוד הקשה בפירש"י בד"ה ויצא השני וז"ל לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד יציאת הצדיק מן המקום עושה רושם ועיי"ש. ולפענ"ד כראה לתרץ קושית פירש"י באופן אחר עפי"מ שפירש בבעתוס' בד"ה ויצא יעקב וז"ל לפיכך פרשה זו סתומה משום שיצא בצנעה מפני עשו עכ"ל ולכאורה תמוה הלא בפירוש נאמר בכתוב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם ואין לומר דעשו לא ידע, דהרי נאמר בפירוש אח"כ וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם גם וירא עשו כי שמע יעקב אל אביו והלך, הרי דעשו הי' בשעת פרידת יעקב מאביו וראה הליכתו וכמו שפירש"י במקומו דהך וישמע יעקב אל אביו מחובר לענין שלמעלה שראה עשו כי שמע יעקב אל אביו וא"כ לא הי' בצנעה:

אמנם נ"ל דבאמת כשהלך יעקב מאת אביו ללכת לפדן ארם הי' באמת ירא ללכת שלא יהרגנו עשו בדרך ונטמן בהליכתו בעיר, עד שיודע אם עשו רודף אחריו בדרך הזה אז באמת לא ילך וכשיראה שלא ירדוף עשו אחריו ילך ליום מחר, רק כששמע יעקב דעשו הלך אל ישמעאל לישא אשה כנאמר בפסוק אז הוא דהלך יעקב והבן.- ומעתה שפיר יובן דברי רבותינו בעתוס' דפרשה זו סתומה מפני שיצא יעקב בצנעה כדברינו הנ"ל שהטמין א"ע והבן, ולפי"ז מתורץ שפיר שני הקושית של פירש"י הנ"ל דבאמת הליכתו מבית אביו הנזכר בפ' תולדות לא הי' רק הליכתו מבית אביו לעיני עשו והלך להטמין א"ע עד שיוודע לו דעת עשו אם ירצה לרדוף אחריו להרגו. ואחר ששמע שעשו הלך אל ישמעאל לישא אשה אז שפיר נאמר אח"כ ויצא יעקב מבאר שבע דייקי היינו מן העיר מבית ההטמנה ולא מבית אביו והבן:

והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו דקדקו בזה בפירש"י ובעתוס' דבמלאכים שהן למעלה הי' צריך לומר יורדים ועולים בו ולמה אמר תחלה עולים. ונלפענ"ד לתרץ בהקדם דברי פירש"י בפסוק והנה ד' נצב עליו ופירש"י לשמרו. ואיתא בשפ"ח שהמלאכים ראו את יעקב וידעו שדיוקנו חקוק בכסא הכבוד נתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא כבוד יותר מהם והי' בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב"ה ע"כ והנה ראיתי בס' פנינים יקרים בשם דמש"א שהביא בשם גדול אחד לפרש מדרש רבה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו כתוב במדרש שוטנים ורוקדים בו. והקשה הגדול הנ"ל דלמה המלאכים אוהבים את יצחק שבכו מלאכי מעלה בעת שרצה אביו לשחטו כמבואר בפירש"י בפסוק ויהי כי זקן יצחק, ומדוע ליעקב היו שונאים אותו, ותירץ עפי"מ דאיתא דאברהם אבינו הוריד השכינה מרקיע השביעי על הששי ויצחק הוריד מרקיע הששי על החמישי ויעקב הוריד השכינה מרקיע החמישי על הרביעי ואיתא בגמ' דהמלאכים ברקיע החמישי, ולפי"ז יצחק שהוריד השכינה לרקיע החמישי שהמלאכים שמה אוהבים אותו אבל יעקב שהוריד השכינה מרקיע שלהם למטה על רקיע הרביעי לכך היו שונאים אותו. ועפי"ז שפיר ניחא דנאמר ביעקב בתחלה עולים ואח"כ יורדים עפי"מ שנאמר דהמלאכים נבראו מרוח פיו של הקב"ה וא"כ המלאכים שנבראו לאחר שהוריד יעקב השכינה לרקיע הרביעי ע"כ דנבראו המלאכים ברקיע הרביעי ואח"כ עולים למקומם לרקיע החמשי, ושפיר דהמלאכים תחלה עולים מרביעי לחמישי כי שם מקומם ואח"כ המה יורדים לכל דבר הצריך להם, ומעתה יומשך הכתובים עולים ויורדים בו ולכך שפיר המלאכים שוטנים ורוקדים אותו שעל ידי יעקב נתרחקו המלאכים מהשכינה ולכך שפיר ד' נצב עליו לשמרו והיא הכל דבר אחד:

ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי נלפענ"ד לפרש עפי"מ ששמעתי מאמר נפלא מהגה"ק מצאנז פעם אחת הי' אסיפת רבנים מכל המדינות בעיר קראקא והרה"ג ר' שמעון סופר אב"ד דשם הי' לו איזהו קושית בהרמב"ם הל' קידוש החודש ושמע קול הולך בכל העיר שהרה"ק מפורסם אחד בא לעיר, ועשו לו כבוד גדול שהלכו כל העיר לקבל פניו ובא גם הרה"ג ר' שמעון לקבל שלום מאתו והציע לפני הרה"ק הנ"ל זצ"ל את החומרות שלו ולא השיב לו כרצונו ואח"כ שמע שבא הרה"ק מצאנז לשם והלך אליו בשמחה ושאל גם אותו את שאלותיו והשיב לו הרב מצאנז למשובת נפשו ובתוך הדברים האלה ספרו להרב מצאנז שהרב הצ' הנ"ל כבר שם בקראקא אמר הרה"ק מצאנז צריכין אנו להכין לצאת ולקבל שלום מהרה"ק הנ"ל ושאל הרב מקראקא בתומו להה"ק מצאנז הדבר זר אצלי הלא רשכבה"ג אתם ואיך אתם תלכו לקבל שלום מהרב הנ"ל ואני דיברתי עם הרב הנ"ל ולא הי' בידו להשיב לי כלל וע"ז השיב לו הרה"ק מצאנז אשאל לכם שאלה גדולה למה צוה הקב"ה לבנות ביהמ"ק על הר המורי' ולא על הר סיני שנתקדש במתן תורה ולא ידע הרה"ג מקראקא ע"ז שום תירץ ואמר הרה"ק מצאנז משום דעל הר המורי' הי' מסירת נפש של יצחק שנעקד על הר המורי' ע"כ הי' חביב לפני הקב"ה הר המורי' יותר מקדושת הס' שניתנה עליו את התורה, וע"ז סיים עוד הרה"ק מצאנז תדעו שהרה"ק הנ"ל יש לו מסירת נפש בכל יום ויום לפני הקב"ה וע"כ צריך אני לילך אצלו ע"כ. והנה במדרש איתא ויקץ יעקב משנתו ממשנתו לשון משנה ואינו מובן, אמנם י"ל דיעקב אבינו הי' ה"ס שנתקדש במתן תורה או על הר המורי' שנתקדש בעקידת יצחק, אבל אחר שראה בחלומו והנה סולם מוצב ארצה כו' ואמר אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים ופירש"י וז"ל מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה ומדרשו שביהמ"ק של מעלה מכיוון כנגד בהמ"ק שלמטה והיינו הר המורי' וזהו פירוש המדרש פליאה הנ"ל ויקץ יעקב משנתו היינו ממשנתו וזהו התורה שהי' סבר עד עכשיו שב המק"ד יבנה על ה"ס במקום שניתנה התורה, אבל עכשיו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה דייקי על הר המורי' מחמת מסירת נפשו של עקידת יצחק ואנכי לא ידעתי שסבור הייתי שתבנה בהמ"ק על ה"ס: א"י אכן יש ד' במקום הזה הוא הר המורי' שנקרא מקום כמו שפירש"י ויפגע במקום לא הזכיר הכתוב באיזה מקום. שהוא הר המורי' שנאמר בו וירא את המקום מרחוק ואנכי היינו שסבור הייתי דעיקר השראת השכינה יהי' על ה"ס שנאמר עליו אנכי, לא ידעתי שאינו כן והבן:

וירא והנה באר בשדה בו' ישקו העדרים והאבן גדולה וגו' יש לדקדק תיבת וירא הוא מיותר, גם והאבן בה"א הידיעה הוא מיותר דהי' לו לומר ואבן וכמובן, אמנם י"ל עפי"מ דאיתא בזוהר ויצא דיתיב על בירא סליקו מייא לגבי' וכן הוה משה דמתמן איזדמנא לי' איתתא רזא דמלא בירא לא סלקא אלא כד חמא תשרה דילי' לאתחברא בהדי' וכך איתא בספרים דרוב הזיווגים יזדמנו אצל המים כגון יעקב, ואליעזר, ומשה רבינו, וזה שאמר וירא כו' שראה כאן השראת השכינה שראה את השם היי' היוצא מר"ת "ישקו "העדרים ו"האבן והבין שימצא שם את זיווגו, והרמז לזה מה דאמרינן בגמ' דאיש ואשה כשיש שלום ביניהם שכינה שרוי' ביניהם ולכך כתיב והאבן בהא לרמז עם צירוף הה"א את שם הוי' ב"ה, ואע"ג דגם בלא הה"א של והאבן מרומז כאן השם הוי' דכתיב "ההוא "ישקו "העדרים "והאבן אך שם הזה הוא מהופך שלא ביושר ה"א יו"ד ה"א וי"ו לפי שבתחלה הי' בצער, לכך נאמר והאבן לרמז הך ו"ה של והאבן ואז השם הוי' מרומז ביושר שמרמז על רחמים גמורים והבן:

ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן נלפענ"ד לפרש ע"ד המליצה הוא שאל השלום לו והשיבו שלום ולא אמרו שלום לו, וי"ל כי לבן שהי' רמאי גדול לא הי' יכול להחזיק שום רועה צאן כי תמיד הי' במחלוקת עם הרועה צאן ע"י רמאותיו, וע"כ אמרו סתם שלום כי אין לו עם מי לבא במחלוקת שעי"ז והנה רחל בתו באה עם הצאן דמחמת ששום רועה אין יכול להיות אצלו מוכרח לשלוח לרחל בתו עם הצאן והבן: ועיני לאה רכות פירש"י דלאה היתה בוכה שיראה שתפול לגורלו של עשו ע"כ לא היו עיני' יפות. אבל בתוס' כתבו איפכא חז"ל ועיני לאה רכות לשון רך וטוב כלומר שהיתה נראית יפה מתוך שהיו עיני' יפות ונראית רכה וילדה, אבל רחל היתה משובחת ביפי' אלא שהיו עיני' כואבת מן הבכי לפי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה ויגרשנה יעקב וישאנה עשו עכ"ל:

ונלפענ"ד דאלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת רק דקודם החתונה היתה לאה בוכה כטעמו שפירש"י דסברה כמאמר העולם הגדולה לגדול והקטנה לקטן ועיני' של רחל יפות מחמת שאמרו הקטנה לקטן. אבל אחר החתונה שהיתה לאה נישאת ליעקב עיני' יפות אבל רחל שראתה שהיא עקרה היתה בוכה כסברת התוס' שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שאין לה בנים מסתמא היא לזיווגו של עשו. ואע"ג דהיא הקטנה מכ"מ מאחר שנמכר הבכורה ליעקב נתהפכו הזיווגין ג"כ שרחל הקטנה תינשא לעשו שהוא הקטן ולאה הגדולה תינשא ליעקב שהוא הבכור והבן.- ובדרכנו יהי' מיושב דברי בעתוס' הנ"ל שכתבו דרחל יראה שיגרשנה יעקב וישאנה עשו ולכך היתה בוכה, וקשה לפי"מ דאיתא בירושלמי לחד דעה דלב"נ אין להם גירושין ובודאי יעקב לא יגרש אותה וא"כ עשו ממילא יהי' אסור לו לישא אותה דחשיבה אשת איש, ואע"ג דבלא"ה עשו לא השגיח על איסור דבלא"ה עשו צד נשים מבעליהן ובעל אותן מכ"מ במילא גם יעקב לא יגרשה כדי שלא יהי' עשו נושאה וכמובן. ובדברינו הנ"ל מיושב שפיר דאע"ג דבעלמא לא מהני גירושין לב"נ מכ"מ הכא שאני דבאמת הי' מאמר העולם שהגדולה לגדול והקטנה לקטן רק שהיו בטעות מחמת שסברו דעשו הוא הגדול, אבל אחר שרואין דרחל עקרה איגלאי מילתא למפרע דע"כ רחל מגיע לעשו והא ראי' דלאה הגדולה ליעקב יש לה בנים, וע"כ דרחל היא זיווגו של עשו והיינו הקטנה לקטן ויאמרו דיעקב קידשה בטעות ובקדושי טעות א"צ לגירושין, ובלא"ה אמרינן דבאיילינות הוי קידושי טעות ואם לא משכחת לה שיהי' לה בנים גם ברחל קידושי טעות הוא ותינשא לעשו והבן:

ויאהב גם את רחל מלאה הך גם מיותר דהי' יכול לומר ויאהב את רחל מלאה, אמנם י"ל דבאמת יעקב אבינו ח"ו לא הי' שונא את לאה רק אהבה גדולה ניתוסף לרחל בעבור הנסיון שראה יעקב ברחל שמסרה הסימנים ללאה כדי שלא לביישה. שבאמת היתה ראוי רחל בשביל זה שישנא אותה שלא קיימה את דברי יעקב ועזרה נמי לאבי' ברמאותו רק בשביל שעשתה רחל זאת שלא לבייש את אחותה וראה יעקב את לבה הטוב ניתוסף לה אהבתו ביותר וזהו ויאהב גם את רחל מלאה בשביל מה שעשתה ללאה והבן שוב ראיתי בכ"י שכתב כעין זה. עוד נלפענ"ד דאע"ג שברמאות הזה קצף על רחל מכ"מ עוד אהב אותה יותר מלאה, וע"כ אמר ויאהב גם את רחל שעשתה לו כן מכ"מ אוהב גם את רחל יותר מלאה והבן:

ויאמר יעקב אעבדך שבע שנים המפורשים הקשו בזה למה דוקא שבע שנים ועיין לעיל מש"כ בזה בפ' תולדות בד"ה וירא עשו וכעת נ"ל לפרש עפי"מ דאמרינן מס' קידושין י"ד המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש כו' המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ר' אליעזר אומר זה וזה אינו נמכר אלא לשש זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית ע"כ ועיי"ש. ומעתה י"ל דיעקב הי' ירא שמא ימסור לו לבן שפחה כנענית כדעת ר' אליעזר דמוכר עצמו נמי רבו מוסר ואע"ג שהי' מצווה מאביו שלא ליקח מבנות כנענית יאמר לבן ליעקב לא טוב אתה מישראל גמור אחר מ"ת, דמצווה שלא ליקח כנענית ועכ"ז ישראל המוכר עצמו הדין היא דרבו מוסר לו שפחה כנענית לשיטת ר' אליעזר הנ"ל, וע"כ יעקב עשה בחכמה ואמר תיכף בתחלה אעבדך שבע שנים דהוא יותר משש והראה בזה הלכה כדעת חכמים דמוכר עצמו נמכר על יתר משש, וא"כ ע"כ דהדין הוא דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכיון דלבן קיבל את יעקב על שבע שנים כדברי חכמים א"כ שוב לא יוכל למסור ליעקב שפחה כנענית משום דיהי' לבן בזה מזכה שטרא לבי תרי משום דהא בהא תליא כדאמרינן שם בגמ' הנ"ל - ועפי"ז יובן מה שאמר יעקב לאחר שש שנים בתחלת שנת שביעית ללבן מלאו ימי כדאיתא בהרמב"ן, שהבאתי לעיל בפ' תולדות, והיינו משום דבתוך שש שנים הי' יעקב ירא לאמור ללבן הבה את אשתי כי ירא שמא ימסור לו שפחה כנענית כדעת ר' אליעזר, ואע"ג דלדעת ר' אליעזר אינו נמכר אלא לשש ע"ז יאמר לבן ליעקב שישלחנו חפשי לאחר שש ולכך המתין יעקב עד שעברו השש ולא שלחו לחפשי א"כ הראה לבן בזה דהוא ג"כ מודה בזה לחכמים דמוכר עצמו נמכר ליתר משש וא"כ ע"כ דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, וע"כ אז שפיר אמר מלאו ימי ולא יוכל לומר שישא שפחה כנענית דהא השתא שכבר הי' ימים אחדים לאחר שש, וודאי לא יוכל ליתן לו שפחה כנענית בין לר"א בין לרבנן ע"כ שפיר אז אמר הבה את אשתי כי מלאו ימי והבן:

אעבדך שבע שנים פירש"י וז"ל הם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים ותדע שכן הוא שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים עכ"ל. ודברי פירש"י צריכין להבין דעכ"פ עיקר הדבר קשיא למה שבע שנים דייקא נקראו ימים אחדים לא פחות ולא יותר ונלפענ"ד לפרש עפי"מ דכתיב בפ' וישב ויהיו ימים במשמר פירש"י שנים עשר חודש ופירש בשפ"ח דיליף מגז"ש מימים תהי' גאולתו בפ' בהר ע"כ הרי דימים פירוש שנה וידוע דשבע שנים נקרא שמיטה שבע שמיטות נקרא יובל הרי דכ"ז דלא נשלמה שבע שנים שלימים עדיין לא נקרא שמיטה רק שנים אחדים, וכיון דימים הוי שנה הוי ימים אחדים שנים אחדים והיינו שלא נשלמה עוד לשמטה שלימה ודוק:

ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה יש לדקדק דלמה אצל רחל נאמר ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה ולמה בלאה לא נאמר ויתן ללאה את זלפה כו'. והנלפענ"ד דבמכיוון נטל לבן את זלפה שפחתו הקטנה ונתנה ללאה הגדולה בכדי לרמאות ליעקב שיסבור ויאמין שהיא רחל, ומש"ה אמר לבן לזלפה תהא לה לשפחה היינו ללאה שלא הזכיר אותה בשמה רק אומר סתמא והראה לה באצבעו תהא לה לשפחה, ופירוש הכתוב אח"כ למי נתן את זלפה לשפחה ואמר הכתוב ללאה בתו שפחה, אבל ברחל דבפרהסיא נתן את בלהה שפחתו לרחל ע"כ שפיר אומר הכתוב בפירוש ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה והבן:

וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה נלפענ"ד לפרש עפי"מ דאמרינן ביבמות ס"ג מפני מה אבותינו היו מקורים מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ע"כ, ולכאורה תיקשו הך ורחל עקרה מיותר כאן דהרי נאמר להלן ברחל שלא ילדה, גם תקשה מהו וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה משמע דלולא זאת לא היתה יולדת הלא בפסוק הפעם ילוה אישי פירש"י לפי שאמהות נביאות היו ויודעת שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וד' נשים ישא, וא"כ הרי דלאה יודעת היתה בנבואה דעתידה להוליד ליעקב, אמנם עפי"ד דברי הגמ' הנ"ל יובן שפיר וחדא מתורץ בחברתה דעפ"י הגמ' הנ"ל כל האמהות שרה רבקה רחל לאה היו צריכות להיות עקרות משום שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ובאמת דשרה רבקה ורחל הי' עקרות ובלאה משמע שילדה איזהו שנים קודם רחל אע"ג דהנישואין היו שניהם ביחד משמע דבאמת לאה לא היתה עקרה, וא"כ יש לטעות דהקב"ה לא הי' מתאווה בתפלתה שלא היתה צדיקה וע"ז אמר הכתוב וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה כי באמת גם לאה היתה צריכה להיות עקרה. ומכ"מ פתח הקב"ה את רחמה מעט זמן תיכף אחר החתונה הוא הטעם משום דשנואה לאה ופתח את רחמה ורחל עקרה ואז תהי' אהבת לאה עכ"פ ידמה לאהבת רחל והבן:

ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן פירש"י וז"ל רבותינו פרשו אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף כו' ולכאורה תיקשו למה הקדים פירש"י דרשת רז"ל להטעם שנאמר בתורה תיכף אח"כ כי ראה ד' בעניי דיותר עדיף הי' לפירש"י להביא דרשת רז"ל על הקרא כי ראה ד' בעניי שהוא נוטריקון של ראובן וע"ז יביא רש"י דרשת רז"ל ולאיזה צורך הקדים רש"י לפרש דברי רז"ל כאן והקדים רש"י דרשת רז"ל לדרשא הנאמר בתורה:

אמנם נ"ל עפי"מ שמקשה הנח"ק על רבותינו ז"ל דמנא להו לדרוש טעם אחר מה שלא נאמר בקרא דהרי בקרא נאמר בפירוש טעם כי ראה ד' בעניי ועיין במהרש"א ברכות י"ז, ומתרץ בנח"ק דרבותינו דרשו טעמם מדקדוק הקרא דקשיא להו דלמה אצל ראובן נאמר תחלה ותקרא שמו ראובן ואח"כ מפרש בקרא הטעם כי ראה ד' בעניי ובשאר שבטים נאמר הטעם מפורש בקרא קודם קריאת שמם, וע"כ מדקדוק זה הוציאו רז"ל את פירושם דעיקר הטעם הי' ראו מה בין בני לבן חמי רק שירא מפני עשו הרשע שישמע טעם זה ויהרגנה, ע"כ אמרה הטעם לעיני כל טעם הנאמר בקרא כי ראה ד' בעניי אבל עיקר כוונתה הי' לטעם ראו מה בין בני לבן חמי ועיי"ש בנח"ק שהיא סוד כמוס שגלוהו רז"ל, ועפ"י הדברים האלה יובן שפיר דברי פירש"י שהקדים דרשת רז"ל לדרשא הנאמר בתורה כיון דדרשת רז"ל היא באמת הטעם העיקר שהי' ללאה וזה הטעם הי' צריך התורה להקדים לקריאת השם כמו בכל השבטים, רק דלאה היתה מפחדת לפרש טעם זה הכמוס אתה ורבותינו גילוהו ע"כ מביא רש"י שפיר טעמם של רז"ל במקומו קודם קריאת השם והבן: ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן יש להקשות הלא מתחלה כתב וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה הרי דבן הראשון נולד לה מחמת כי שנואה לאה א"כ הי' לה לקרות בנה הראשון שמעון ולהשני תוכל לקרותו ראובן, ולמה הפכה הסדר, עוד צריך להבין דברי רז"ל שמביא רש"י דמש"ה קראה אותו ראובן שאמרה לאה מה בין בני לבן חמי איך התקשרות ראובן עם עשו שהיתה משמחת שראובן איננו כעשו, דאטו אם יצחק הי' לו בן עשו גם יעקב מוכרח להיות לו בן כעשו ומאי מתפארת בו שאינו כעשו והרי אמרינן רק רוב בנים הולכין אחר אחי האם ולא אחר אחי האב:

אמנם נ"ל עפי"מ דאיתא בפירש"י בד"ה ועיני לאה רכות שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן ע"כ, ואמרינן במס' סוטה אין מזווגין לו אשה לאדם אלא לפי מעשיו ואם כמאמר העולם היתה לאה זיווגו של עשו א"כ הי' לה להוליד בן רשע כמו עשו) וע"כ מדהי' לה בן היפך הטבע מעשו ע"כ דהיא איננה זיווגו של עשו. ומעתה שפיר מיושב למה קראתו לאה לבנה הראשון ראובן ולא שמעון משום דבאמת לאה שהיתה רואה ששנואה ליעקב היתה חושבת דיעקב האמין נמי במאמר העולם שהגדולה לגדול והיא זיווגה של עשו, ומסתמא לבן רימה אותו (באינה כשירה) כמו עשו ואע"ג דיעקב ראה אותה צדקת הי' חושב שמא (גלוי' אינה כסתירה) היא כעשו, וכך הי' עשו עושה שצד את אביו בפיו והחזיק אותו לכשר ומש"ה הי' יעקב שונא ללאה שלא האמין בצדקתה, ולכן שפיר כאשר הי' לה בנה הראשון אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, אבל בני זה לא מכר בכורתו ליוסף ולא ערער עליו כמו עשו שערער על יעקב ולא עוד אלא שביקש להוציאו מן הבור וא"כ יש לו היפך הטבע של עשו. וע"כ דאין אני זיווגו של עשו וע"כ שפיר אמרה אח"כ כי ראה ד' בעניי אין עני אלא בדעת שחושדין אותי באינה כשירה כי עתה לפי שהבן הנולד היפך הטבע מעשו, יאהבני אישי כי יראה שהבן אינו רשע כעשו ושוב יעקב לא ישנא אותה והבן. - אך כאשר ראתה לאה שיעקב עדיין בשנאתה ותאמר כי שמע ד' כי שנואה אנכי אע"ג דיעקב יודע והבין שאינני מזיווגו של עשו, וע"כ כי רק בעצם שונא אותי כי שנואה אנכי דייקי ע"כ נתן לי גם את זה והבן:

עוד י"ל עפ"י דרכנו כי באמת הי' לה ללאה שתי שמחות בלידת בנה הראשון א' מחמת שראתה שיהי' צדיק ולא כבן חמי' וא"כ בזה ידעה דע"כ אינה זיווגו של עשו, ב' הי' לה לשמחה מחמת כי ראה ד' כי שנואה היא ונתן לה בן כדי שיעקב לא ישנא אותה, ובאמת דלאה לרוב צדקתה הי' לה שמחה הא' שבנה יהי' צדיק יותר גדולה משמחתה שיעקב יאהב אותה כי שמחה זו שיהי' לה בן צדיק הי' לה לעיקר שמחה, וע"כ קראה שפיר לבנה הראשון ראובן ע"ש שמחתה הגדולה שיהי' צדיק ולהשני קראה שמעון על שם שמחה השניי' שיעקב לא ישנא אותה והבן:

כי ראה ד' בעניי י"ל דדעתה הי' על עניי' וצערה שהי' לה קודם שנישאת ליעקב כי ראתה רחל אחותה הצעירה כבר היתה ארוסה ליעקב זה שבע שנים, בשכר עבודתו, סברה שלכך זכתה לבן, אבל לא היתה בטוחה אם בנה יתחשב בין השבטים וכאשר גם הולידה בן השני סברה כי שמע ד' כי שנואה אנכי ע"כ בשביל צערה זכתה לבן שני, וכשהי' לה בן השלישי אז אמרה בטוחה אני דודאי כולם יתחשבו בין שבטי ישורון כמו שפירש"י דהאמהות נביאות היו ויודעת שי"ב שבטים יצאו מיעקב וד' נשים ישא ומגיע ג' בנים לכל אחת, והרי כבר יש לי חלקי המגיע לי ואז יראה יעקב שאני באמת זיווגו ממש ולא כמאמר העולם שהגדולה לגדול, וע"כ ודאי ילווה אישי אלי ע"כ קרא שמו לוי שגם יעקב הסכים לדברי' והבן:

כי שמע ד' כי שנואה אנכי יש לדקדק דלמה בתחלה אמרה כי ראה ד' ובשני אמרה כי שמע ד'. ובפשטות הי' נ"ל עפ"י דברינו הנ"ל כי ראה ד' בעניי היינו צערה שהי' ללאה קודם הנישואין שראתה רחל הצעירה משודכת ליעקב זה שבעה שנים שבעבורה עבד יעקב ללבן, אבל לאה הבכירה עדיין אינה מאורסת ויראה שלא תפול לגורלו של עשו כמאמר העולם הגדולה לגדול, ואז בכל עת הזאת של השבע שנים ימי עבודתו של יעקב דלא הי' לה שום דין ודברים עם יעקב רק שבלבה היתה מצטערת ע"ז, וע"כ שפיר אמרה כי ראה ד' בעניי בבן הראשון כי זה הי' שכרה מצערה שהי' לה קודם החתונה, אבל בבן השני אמרה כי שמע ד' כי שנואה אנכי בשביל שהיתה שנואה אחר החתונה דכבר הי' לה דין ודברים עם יעקב ושמעה מיעקב דברים של שנאה ע"כ שפיר אמרה כי כי שמע ד' והבן:

באופן אחר י"ל דהנה מדרך העולם בענין מחלוקת מתחיל מתחלה שנאה בלב ואח"כ כעשה מחלוקת שיתקוטטו בדברים וע"כ שפיר אמרה מתחלה כי ראה ד' בעניי ובעת לידת בנה השני י"ל דהשנאה הי' יותר בגלוי וע"כ אמרה כי שמע ד' אבל כ"ז שראתה שנאה בלב יעקב ואח"כ בשמיעה היתה חוששת עוד שמא יגרשה יעקב עם שני בני' ולא יתחשבו שני בני' בין השבטים ותפול לפני עשו, אבל אחר שהי' לה בן שלישי אמרה עתה הפעם ילווה אישי אלי כי עתה הכל רואין שאין טעם בני הראשון בשביל כי ראה ד' בעניי ולא השני מחמת כי שמע ד' כי שנואה, רק האמת יוכח שאני בת זוגו של יעקב וזכיתי להיבנות ממנו גורלי של י"ב שבטים, וע"כ ודאי הפעם ילווה אישי אלי ותרף השנאה מאתי והבן:

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה פירש"י קנאה במעשי' הטובים אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים ע"כ. וקשה הא אמרינן בגמ' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא וכו' - ונ"ל עפי"מ שכתבתי לעיל דאחר החתונה רחל היתה בוכה שראתה לאה יש לה בנים והיא אין לה בנים א"כ נתאמת מאמר העולם שהגדולה לגדול, כיון שנמכר הבכורה ליעקב הוי יעקב הגדול ולכך לאה היא בת זיווגו ולכן יש לה בנים ובשביל זה יראה רחל שלא תפול לגורלו של עשו והיא הקטנה לקטן, ועיין לעיל בד"ה ועיני לאה רכות ולכך שפיר ותקנא רחל באחותה שראתה דלאה בת זוגו של יעקב מסתמא לאה צדקה ממני במעשיה הטובים, ולכך נתהפך בעבורה שנמכר הבכורה ליעקב בכדי שתהי' לאה הגדולה בת זיווגו של יעקב הבכור כמאמר העולם, שע"י זכותה נתהפך מזלה לטובה שתישא ליעקב בן מזלה והבן:

ויזכור אלקים את רחל וישמע אלי' אלקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן לכאורה הלשון כפול דאם כתב ויזכור אלקים ל"צ עוד לומר וישמע אלקים, אמנם נראה עפי"מ דאיתא דהאמהות כולן עקורים נולדו ובדרך הטבע לא היו יכולין להוליד:

אמנם קודם שפתח אלקים את רחמה הי' צריך להיות נס שלא עפ"י טבע ולזה צריך להיות זכות גדול, וגם איתא בגמ' כשהית"ש עושה נס מנכה מזכיותיו, וע"כ הביא מקודם ויזכור אלקים את רחל כמו שפירש"י זכר לה שמסרה סימני' לאחותה והי' לה זכות גדול וע"כ עשה לה השי"ת נס שפתח את רחמה, ואז שפיר וישמע אלקים אלי' כאשר התפללה על עצמה דאז שפיר הי' לה עפ"י טבע ומהני תפלתה, וזה פירוש הפסוק ויזכור אלקים את רחל ויפתח את רחמה ואח"כ וישמע אלי' אלקים ותהר ותלד בן והבן:

ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה והקשו במפרשים דבשלמא רחל שהיתה עקרה שפיר נתנה שפחתה ליעקב להיבנות ממנה בזכות שתכניס צרתה לתוך ביתה כמו שפירש"י בד"ה ואבנה, אבל לאה שלא היתה עקרה למה עשתה כן להכניס צרתה לתוך ביתה, עוד הקשיתי הלא כבר כתב לעיל אחר לידת יהודא ותעמוד מלדת א"כ למה לא נתנה אז תיכף את זלפה שפחתה ליעקב רק המתינה עד שילדה בלהה שני בנים אמנם נראה עפי"מ שפירש"י בד"ה הפעם ילווה אישי כו' וז"ל דהאמהות נביאות היו ויודעת שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וד' נשים ישא עכ"ל, ונלפענ"ד דאע"ג דידעו שיעקב יוליד י"ב שבטים וישא ד' נשים מכ"מ לא ידעו בנבואה כמה כל אשה יולדת וגם לא ידעו מי שיהיו השתי נשים האחרות. וע"כ אע"ג דכבר כתיב בלאה ותעמוד מלדת מכמ לא נתנה שפחתה ליעקב כי אולי יעקב לא ירצה לישא שפחה ומסתמא ישא עוד שתי נשים אחרות לפי כבודו, רק אחר שרחל היתה עקרה ורצתה להיבנות ע"י שתכניס צרתה לתוך ביתה ונתנה לו שפחתה כמו שרה לאברהם וכבר ילדה שני בנים דע"כ הם ג"כ יכנסו בחשבון השבטים, ע"כ אמרה לאה דכיון דיעקב כבר לקח שפחת רחל א"כ עדיף שתתן לו ג"כ שפחתה להשלים הד' נשים שראתה בנבואה שכולם קרובים ולמה יקח אשה נכרית דעלמא, ולפי חשבונה סוברת דשפחתה נמי תוליד ליעקב שני בנים כמו בלהה ורחל יהי' לה ד' בנים כמו לאה ויהיו להגבירות ד' בנים לכל אחת ולשפחות יהי' שני בנים לכל אחת, וח"ו דלאה היתה צרת עין על רחל רק טעם נתינת השפחה להשלים מהרה הי"ב שבטים העתידין להוליד ליעקב. אבל לא הי' דעתה בשביל שתכניס צרתה לתוך ביתה גם היא תוליד כי חלקה כבר נטלה. רק להשלים ד' נשים ולהוליד הי"ב שבטים ע"כ מדה כנגד מדה נתן הקב"ה לה שכר שתלד בעצמה והבן:

ובזה יובן שפיר הא דמביא בפירש"י ותאמר לאה בגד וז"ל בא גד בא מז"ט וכו' ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת, ד"א למה נקראת תיבה אחת בגד כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי וכו' ע"כ, ובדברינו הנ"ל מיושב שפיר דבאמת לאה שמחה למען המצוה ליתן שפחתה ליעקב לאשה להשלים ד' נשים וגם להשלים מהרה הי"ב שבטים וע"כ שפיר אמרה בא גד בא מז"ט רק שלא יחשדו אותה שעשתה זאת למען להיבנות ועיני' צר עין ברחל ורוצה דוקא להגדיל חלקה בבנים הן ע"י עצמה או ע"י שפחתה יותר מרחל, ע"כ באמת אמרה בגד תיבה אחת כדי שלישתמע לשון בגידה שיעקב בגד באשת נעורים ע"י שבא אל שפחתה והראה שמצטערת עוד בזה שהיתה מוכרחת להכניס צרתה לתוך ביתה והבן:

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי הקשה בפירש"י דלמה לא רצה יעקב לילך מקודם לביתו רק לאחר שילדה את יוסף דייקי ועיי"ש מה שתירץ בזה. ולפענ"ד נראה בפשוט כי יעקב באמת כבר הי' יכול לילך מקודם לביתו כי כבר שב עשו מחרון אפו והרי רבקה לא אמרה רק ימים אחדים שהם שבע שנים, וע"י ערמומיותו של לבן הרי הי' שם י"ד שנים רק יעקב אבינו הי' ירא מעשו שלא יתחדש עליו שנאה אחרת מעשו בשביל רחל, וכמו שהבאתי לעיל דרחל היתה בוכה לאחר החתונה שראתה שאין לה בנים היתה יראה שמא יגרשנה יעקב ותעלה בגורלו של עשו. ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כמו שמביא בפירש"י דברי הפייטן האדמון כבט שלא חלה צבה ולקחתה לו ונתבהלה, וע"כ נתיירא יעקב לילך לביתו עם רחל כ"ז שאין לה בנים שיאמר עשו כדברינו הנ"ל דיאמר עשו כמאמר העולם דיעקב קנה הבכורה והוי הגדולה לגדול ורחל הקטנה לעשו, ויתעורר שנאת עשו מחדש על הבכורה שיאמר או שתחזיר לי הבכורה או שתתן לי את רחל המגיעה לי והא ראי' שאין לך בנים ממנה, אבל כאשר ילדה רחל את יוסף אז גם עשו יראה שרחל היא ג"כ ליעקב והבן:

ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה כו' תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואלכה כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ד' בגללך יש לדקדק א' כפל לשון ואלכה חד ואלכה על עצמו וגם אמר תנה את נשי ואת ילדי כו' ואלכה דהרי הי' יכול לומר שלחני עם נשי ועם ילדי ואלכה, גם מתחלה אמר אשר עבדתי אותך בהן למה הוכפל עוד לומר כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך, גם מהו התשובה של לבן נחשתי ויברכני ד' בגללך. - אמנם נ"ל לפרש עפי"מ שאמרתי לפרש הלשון שנאמר בהגדה של פסח צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו אנה יצאו ללמוד שאמר המגיד צא ולמד גם מה שייכות רמיית לבן יעקב אל הסיפור של יציאת מצרים, אולם נראה בזה לדקדק בפרשה של יעקב ולבן נראו שכל הדברים שהיו לישראל בצאתם ממצרים כמו כן אלה הדברים רובו ככולו היו ליעקב עת צאתו מלבן, שנאמר בתחלת יציאת יעקב מלבן שלא הי' רוצה לצאת קודם שנולד יוסף דכמו שהמתין יעקב עד שיצא יוסף מבטן אמו, כמ"כ המתינו ישראל בצאתם ממצרים על יוסף להוציא אותו מבטן הנילוס, משה רבינו לא רצה לצאת עם ישראל ממצרים רק ברשות פרעה, וכן יעקב אבינו אמר תנה את נשי כו' פירש"י אינו רוצה לצאת כי אם ברשות, וכן מצינו פרעה רדף את ישראל אחר שבעת ימים כמ"כ רדף לבן ליעקב אחר שבעת ימים, וכמו שבאמת אמרינן בההגדה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו כו' משעובדים היינו והיינו עד עולם כמ"כ רצה לבן ברמאות שיהי' יעקב ובניו עמו לעבדים לעולם, וזה שאמר המגיד בלשון קצר צח ונקי צא ולמד היינו ללמוד פרשת ויצא והוא לשון נופל על לשון ודוק:

ועפי"ז שפיר יובנו כל הדקדוקים הנ"ל כי יעקב אבינו. כמו שנולד יוסף רצה לצאת מלבן ע"כ אמר שלחנו ואלכה אל מקומי ולארצי, והסכים לבן שילך רק לבדו ויניח הכל נשיו עם ילדיו כמו פרעה שאמר לכו נא הגברים, וע"ז אמר יעקב לא כן תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואע"ג שהי' הכל שלו מכ"מ לא רצה לצאת כי אם ברשות כמו יציאת ישראל ממצרים, ואח"כ כשהסכים לבן על הנשים ועל הבנים רצה לבן שיניח יעקב את צאנו ובקרו כמו פרעה שאמר שילכו האנשים והנשים והטף רק הבקר והצאן יוצג, וע"ז אמר יעקב אל לבן שנית כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ואיך תרצה להניח אצלך את כל עבודתי הרי מצד הדין מגיע לי עוד משלך מדין הענקה, כמו שנאמר הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך כו' ומכל אשר ברכך ד' ואיך תרצה להפך דברי אלקים חיים להניח אצלך מה שהוא שלי, וע"ז השיב לבן נחשתי ויברכני ד' בגללך היינו שאמר לו לבן לא פעולתך עבדה לי הברכה כי באמת לא עשית מאומה רק ויברכני ד' בגללך בדרך נס וע"ז אין מגיע לך כלום:

ויאמר לבן נקבה שכרך עלי ואתנה ויאמר אליו יעקב. אתה ידעת את אשר עבדתיך ויברך ד' אותך לרגלי, כי יעקב באמת אמר ללבן שעבד אצלו כעבד נאמן ובאמת שהי' ג"כ ויברך ד' אותך לרגלי כי ד' אמר וברכתיך בכל אשר תעשה דאע"ג דברכת ד' תעשיר מכ"מ אין סומכין על הנס רק צריך לעשות ולצפות על ברכת ד' והבן, אבל לבן הי' דעתו שיעקב לא עבד כלום רק ברכת ד' העשיר אותו מאת ביאת יעקב לביתו ואע"ג שהי' מודה לבן ליעקב שברכתו הי' בשביל יעקב, מכ"מ אמר לבן בלבו דאם יעקב יאבה לישב אצלו בשביל שתהי' עוד ברכה בביתו לא ירצה בעצמו הרבה שכר. אבל אם לבן הי' מודה ליעקב שעבד כעבד נאמן וגם הי' ברכה בביתו אז יצטרך ליתן לו הרבה שכר כמו שנותנין לעבד המכור בעבודה וכמובן. ולזה אמר לבן נחשתי ויברכני ד' בגלליך וע"כ תישב עוד אצלי רק כדי להרבות הברכה, וע"כ אמר נקבה שכרך עלי ואתנה שכרך המגיע לך לפי עבודתך המעט וע"ז אמר לו יעקב כי הבין מחשבת לבן, וע"כ אמר לו יעקב אתה ידעת את אשר עבדתיך היינו בשלימות עבודתי שהיתה עם בקיאות והשתדלות רב במלאכת מרעה הצאן (עיין בספורנו שם) כי מעט אשר הי' לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך ד' אותך לרגלי כי באמת שניהם הי' רוב עבודתי, וברכת ד' ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי כי לפי דעתך שאין עבודתי עשתה פירות בנכסיך רק ויברך ד' אותך בגללי ובדעתך ליתן לי שכר מעוט רק כפי עבודתי המעט והברכה תבא לך בשבילי. עדיף לי לעשות זאת לביתי כמו שפירש"י וז"ל עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני ואני תמיד הייתי מוטרד בצאנך ובביתך. ולהביא ברכה בביתך. ומעתה עושה אני גם עם בני לסמכן ואז אביא הברכה לביתי בשבילי והבן:

למה נחבאת לברח ותגנוב אתי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי עתה הסכלת עשו יש לדקדק בתיבת "עתה" שאין לו פירוש דהא לא עתה עשה הסכלות הזאת וא"כ הי' צ"ל רק הסכלת עשה. אמנם י"ל דלבן הי' יודע דיעקב ברח מעשו שלא יהרגנו ויצחק ורבקה שלחו ליעקב אצלו שמסתמא היו בטוחים דבבית לבן לא יבא עשו להרגו או בשביל יראה מלבן שהי' אדם חשוב ודודו או בשביל שלבן הי' שר בעירו וכמובן, וע"כ אמר לו לבן למה לא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כי זאת הי' לך לטובה גם בפני עשו כי ישמע את כל הכבוד אשר עשיתי לך ואוהב אני אותך ואת ביתך ואז יפחד ממני גם שם לעשות עמכם רעה אבל אם ישמע עשו כי גם אני אינו שלם עמך וברחת מאתי ודאי יהרוג אותך. מש"ה שפיר אמר לו לבן עתה הסכלת עשה עתה יש לך לתקן את זאת והיינו לחזור לביתי עם כל אשר לך בכדי לעשות לך כל הכבוד הזה, אבל אם תלך לביתך ע"י בריחה זו תעשה כעת סכלות גדול במאי שאפשר לך לתקן הכל וכנ"ל, ובעבור שהקב"ה אמר ללבן השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע וטוב היינו לחזור אתו כמו שפירש הרמב"ן וכן מביא בשפ"ח, ע"כ אמר לבן בחכמה את דבריו בלשון סתום שיעקב יבין מעצמו מה שטוב לפניו, וע"כ אמר לו בלשון עתה העת לתקן ורצה לבן גם לרמות הקב"ה ודיבר עם יעקב ברמיזה שיחזור לביתו וישלח לו בתופים ובמחולות וכנ"ל והבן: כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי יש לדקדק למה תלה גניבת אלהיו בהליכתו לבית אביו דמשמע דאם לא הי' רוצה לילך לבית אביו לא הי' קשה ללבן למה גנב את אלהיו, ב' תיקשו לדעת לבן שהי' סבר דיעקב גנב אלהיו א"כ מצד הסברא הי' צריך לשאול מקודם על שגנב אלהיו ואח"כ להוכיח אותו על שמנהג את בנותיו כשביות חרב, אמנם י"ל דלבן הי' חושד מתחלה ליעקב שגנב את אלהיו שרצה לעבדו אבל משום שראה לבן שהשי"ת נראה אליו ואמר לו הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, אז הבין לבן דיעקב לא פנה ח"ו מאלקים חיים לעבוד לאלהיו של לבן, ע"כ שפיר הקדים לו מקודם דברי הקב"ה ולכך שפיר שאל לו אח"ז על גניבת אלהיו דאם לא לעבדו למה הוא לך, וזהו שאמר נמי כי נכסוף נכספת לבית אביך דייקי שעובדים את אלקים חיים למה גנבת את אלהי:

ובדרך הלצה אמרתי בזה דבר נכון כי לבן שראה שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד כמו שפירש"י בד"ה דרך שבעת ימים, ע"כ סבר לבן בדעתו כי אלהיו לא הניח ליעקב לברוח מפניו וכמו שפרעה הי' סבור דישראל נבוכים סגר עליהם המדבר שעבו"ז פעור לא הניח לישראל לברוח כן הי' לבן סבור בעבו"ז שלו, וע"כ אמר ליעקב ועתה כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי וכי לא ידעת שלא יניח אותך לברוח והבן: ויחר יעקב וירב בלבן ונראה לי בדרך מליצה דלכאורה קשה למה לא נאמר את דברי הריבות אשר הי' מריב עם לבן. דאין לומר דקאי על הדברים הנאמר אחר כך זה אינו דהא כתיב ויען יעקב ויאמר ללבן כו' - אמנם נראה דהך וירב בלבן קאי אדלעיל שנאמר ויחפש ולא מצא את התרפים ע"ז חרה אפו של יעקב וירב בלבן, ולא אמר עם לבן רק בלבן כמו שהי' כתוב בשביל לבן היינו שיריב יעקב עם אלהיו של לבן וכך אמר ללבן אם הי' אמת שיש כאן אתנו אלהיך כמה שאמרת, למה ישתוק ומניח לך לחפש אותו ולמה לא קרא לך מן המקום שהוא שם ולגלות לך מקומו והבן:

ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד אמרתי בזה לפרש בדרך מליצה עפי"מ דאיתא במדרש רבה פ' ויצא בפסוק וישב לבן למקומו כשבא לבן לביתו מצא לסטים שהיו מלסטים אותו כל הונו ורכושו ועשאוהו דל וזהו שכתב וישב לבן למקומו היינו למקומו הראשון שהי' מקודם ביאת יעקב אצלו ועיי"ש. ולפי"ז י"ל דמש"ה קרא לבן "י"ג"ר שהדותא יגר הוא ר"ת רוב גנבי ישראל דאע"ג דראה בעצמו שאין מאומה אצל יעקב משלו כלום, מכ"מ בלבו עדיין נחשד יעקב אצלו וקורא להמקום יגר ובשביל זה הקפיד יעקב על לבן וקרא לו גלעד, דאמרינן בגמ' דכ"מ שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני ע"כ יעקב קרא לו גלע"ד שהוא נוטריקון "גזלנים "לסטים "עשאוהו "דל וכדברי המדרש רבה הנ"ל והבן:

ויקרא שם המקום ההוא מחנים פירוש בבעה"ט מחנים נוטריקון מאותן חיילות נטל יעקב מלאכים לכאורה משמע דיעקב שלח מלאכים משתיהן ממלאכי חו"ל גם ממלאכי א"י כיון דשתיהן היו שם, אפס מפירש"י לא משמע כן ורק דשלח ממלאכי חוץ לארץ ועיין בשפ"ח ובזוהר הקדוש מצאתי דשלח ממלאכי א"י ועיי"ש. ונלפענ"ד דדבר זה תליא בשני תירוצי הקדמונים על יעקב באיסור שתי אחיות תירץ א' דגייר אותן וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא הוי אחיות כלל, תירץ הב' דהאבות רק בא"י קיימו את התורה ולא בחו"ל וכיון דאז עדיין היו בחו"ל א"כ אין לו איסור שתי אחיות, ומעתה י"ל דלתירץ הב' דרק בא"י קיימו את התורה ולא בחו"ל שפיר י"ל דשלח יעקב מלאכי חו"ל אל עשו בכדי להורות לעשו דאין לו איסור שתי אחיות כיון דהוא בחו"ל, משום דיעקב רצה להראות לעשו שקיים התרי"ג מצות וכמו שפירש"י גרתי בגימ' תרי"ג, וא"כ יהי' עשו מקשה לי' ליעקב מאחר שקיים תרי"ג מצות האיך נשא שתי אחיות מש"ה שלח לו מלאכי חו"ל להורות דרק בחו"ל הי' מקיל בזה, אבל לתירץ הא' שהוא דעת הרמב"ן דלכך אין ליעקב איסור שתי אחיות משום דגר שגתגייר כקטן שנולד דמי ולא הוי אחיות. א"כ שפיר הי' יעקב יכול לשלוח גם מלאכי א"י כיון דאפי' בא"י אין כאן איסור שתי אחיות והבן. ומעתה ע"כ דהזוהר סובר דשלח מלאכי א"י משום דסובר כתירץ הרמב"ן דיעקב גיירן ולא הוי אחיות כלל, ולדעת פירש"י ושפ"ח שם דעיכב מלאכי חו"ל לשלחן לעשו דמשמע דרק מלאכי חו"ל שלח לעשו משום דסובר דרק בא"י קיימו את התורה ולא בחו"ל ולכך שלח דוקא מלאכי חו"ל להורות דלכך לקח שתי אחיות שהי' בחו"ל והבן.- והבעה"ט דסובר דשלח משתיהן דלא כדברי הזוהר ולא כפירש"י, י"ל דיעקב שלח לעשו בטענת ממנ"פ אם יאמר עשו דמהני גירות ויקבל לתירץ א"כ ניחא דשלח לי' מלאכי א"י דאפי' אם הי' בא"י אין כאן איסור שתי אחיות. ואם עשו לא ירצה לקבל התירץ של גירות ע"כ שלח לו מלאכי חו"ל להראות לו דבלא"ה אין לו איסור משום דהוא בחו"ל והבן:

ובזה יובן היטב שאמר עשו נסעה ונלכה ומשמע דעשו רצה ליטול את יעקב וב"ב לשעיר, ובאמת שכן משמע ממה שאמר לו יעקב יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה כו' עד אשר אבא אל אדני שעירה, וקשה הלא מעולם לא עלה על דעת יעקב לילך לשעיר וגם למה לא אמר לו שדעתו מקודם לילך לבית אביו ואמו, וגם באמת תקשה למה לא הלך תיכף לארץ כנען לבית אביו רק קבע לו בית דירתו סכתה ושהה שם י"ח חדשים כמובא בפירש"י, ובהנ"ל יובן שפיר דלפי דבריו שאמר לעשו דאם לא מהני גירות מכ"מ יש לו תירץ על איסור שתי אחיות משום דדר בחו"ל, וא"כ איך ירצה כעת לילך לא"י עם שתי אחיות ולקבוע שם דירתו לדור בשתי נשיו שם באיסור. וע"כ דצ"ל דיעקב העלים מעשו שרוצה לילך לכנען. רק שגילה לו את דעתו שרוצה להתיישב עם נשיו וב"ב בחו"ל, ולכך שפיר אמר לו עצתו שידור עמו בשעיר ומשם יסע בעצמו לבית אביו לראותם ולקיים מצות כיבוד או"א והבן:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה