אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת ויחי

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת ויחי

על פרשת מקץ

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה הקשו בבעתוס' למה הזכיר הכתוב סך חייו בארץ מצרים לפי שמצינו שיוסף הי' עם אביו קודם מכירתו י"ז שנים וכשם שפרנס יעקב ליוסף י"ז שנים כך יוסף פרנסו וכלכלו י"ז שנים כנגדן הה"ד אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה עכ"ל וטעם דברי בעתוס' נ"ל עפי"מ שפירש"י בפ' וישב בשם מדרש אגדה דכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף ועי"ש וא"כ י"ל דגם זאת אחד מהן והבן:

עוד י"ל בזה עפי"מ דלכאורה יש להקשות למה נאמר ויחי יעקב ולמה לא אמר ויהי יעקב בארץ מצרים, אמנם עפי"ד רבותינו בעתוס' שהוצרך יעקב להתפרנס מיוסף שבע עשרה שנה כנגד מה שפרנס יעקב ליוסף שבע עשרה שנה משום דמה שאירע ליעקב אירע ליוסף. ותירץ שפיר בהקדם מה דאיתא בס' חנוכת התורה מהרבינו רבי רב העשיל זצ"ל בשם המדרש דשנותיו של דוד המלך שבעים שנה ניתנו לו ממה שנחסר ליעקב משנות אביו ל"ג שנים דיצחק חי ק"פ ויעקב קמ"ז. גם מיוסף נחסר לשנות אביו ל"ז שנים דיוסף חי מאה ועשר שנים ושנותיהם של יעקב ויוסף החסירים עולים שבעים והן הן שניתנו לדוד, ומעולם תמהתי למה לא ניתנו משניהם בשוה מזה ל"ה ומזה ל"ה רק ל"ג מיעקב ול"ז מיוסף:

אמנם י"ל דאם הי' ניתן מכל אחד בשוה הי' יעקב צריך לחיות רק קמ"ה שנים וא"כ לא הי' יעקב מתפרנס מיוסף רק חמשה עשר שנים ולכך חי יעקב עוד שתי שנים שיתפרנס מיוסף שבעה עשר שנים, ומה יומתק זה לשון הכתוב ויחי יעקב שיעקב הי' באמת ראוי למות מקודם שתי שנים כדי שיתן משנותיו ל"ה שנים כמו יוסף רק מש"ה ויחי יעקב יותר מכפי הראוי דהיינו שתי שנים יותר בשביל שבע עשרה שנה שישלמו השבע עשרה שנה להתפרנס מיוסף כנגד מה שהוא פרנס ליוסף ולזה מסיים הכתוב דלכך ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנים דלא הי' צריך להיות רק קמ"ה וחי שתי שנים יותר בשביל שיושלמו שבעה עשר שנים הנ"ל, ובשביל שבא הכתוב לגלות שהי' חי שתי שנים יותר כפי מה שהי' צריך לחיות ע"כ הקדים פרט המעוט קודם המרובה והבן ועיין באו"ח ותבין: ואפשר דהנך שתי שנים שניתוסף ליוסף בבית האסורים הי' נמי הנך שתי שנים שיעקב חי יותר דיוסף לא היו ראוי לישב בבית האסורים רק עשר שנים וכדברי השפ"ח בסוף פ' וישב בשביל שהוציא דבה על עשרה אחיו וניתוסף לו שתי שנים בבית הסוהר, ע"כ מלך יוסף שתי שנים אחר זה ואם לא היו ניתוסף לו שתי שנים בבית הסוהר אז הי' החלום של פרעה מקודם והי' יוסף מלך מקודם, והי' יעקב הוצרך לבא שתי שנים מקודם למצרים כדי שיושלמו השבעה עשר שנים מקודם, אולם אם יעקב הי' בא מקודם שוב לא הי' יוסף נחסר מבית יעקב רק כ' שנים והרי איתא דנגד מה שהי' יעקב בבית לבן כ"ב שנים ולא קיים כיבוד אב לעומת זה נחסר יוסף מיעקב כ"ב שנים, ואם יעקב הי' בא מקודם למצרים שתי שנים לא הי' יוסף נחסר מיעקב רק כ' שנים ע"כ ניתוסף ליוסף שתי שנים בבית האסורין והי' הכל יפה בעתו וק"ל:

ויקרא לבנו ליוסף יש לדקדק מהו הלשון לבנו ליוסף דהי' לו לומר ויקרא ליוסף או ליוסף בנו, וי"ל עפי"מ דאיתא להלן בד"ה ויאמר ליוסף וז"ל פירש"י ויש אומרים אפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמוד וכשחלה יעקב בארץ גושן הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו ע"כ, והנה הכ"נ הי' צ"ל ויקרא ליוסף רק א"כ ישתמע שיעקב עצמו קרא ליוסף ובאמת שהי' ע"י שליח ע"כ גילה בזה הכתוב מי הי' השליח וע"כ אמר ע"י בנו של יוסף וזהו שאמר ויקרא ליוסף והיינו ע"י אפרים בנו שקרא מקודם לבנו של יוסף שיקרא ליוסף והבן:

ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה הך אחר הדברים האלה אינו מובן ונלפענ"ד עפי"מ דאיתא בדברי רז"ל עד יעקב לא הי' חולשא וביקש יעקב שכל איש יהי' חולה קודם מיתתו אמר לו הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, ולכאורה היכן מצינו בתורה רמז על זה דיעקב ביקש כן והקב"ה הי' משיבו שיתחיל מיעקב, אמנם נראה עפי"מ דאיתא ברד"ק על הפסוק ויקרבו ימי ישראל למות כי הרגיש בעצמו כי קרובה מיתתו ופחד שמא ימות פתאום וע"כ אז ביקש יעקב שלא ימית פתאום רק שיהי' חולה קודם מיתתו, ולא ביקש בשביל עצמו בלבד רק בשביל כל העולם כי זהו טובת העולם כלו ואז שפיר אמר לו הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, וזהו אחר הדברים האלה שביקש מהקב"ה והקב"ה משיבו ממך אני מתחיל אז ויאמר ליוסף אביך חלה ורמז לזה ויהי אחרי הדברים האלה הנה אביך חלה בגימט' חייך ממך אני מתחיל פחות א' אם תחשוב חיך ביוד אחת או שתחשוב מתחיל בלא יוד והבן ועיין בפירש"י בסוף פ' וירא ויהי אחר הדברים האלה בפ' עקידה ותבין: ראה פניך לא פיללתי והנה הראה אלקים אותי גם את זרעך מקשים העולם הלא זה שבעה עשר שנה שהי' יעקב במצרים וראה את בני יוסף זה כמה שנים ולמה המתין בדברים הללו לאמרן ליוסף עד בא עת פטירתו דהי' יעקב יכול לומר ליוסף תיכף כשבא למצרים - עוד יש לדקדק עפי"מ דאיתא בגמ' את לרבות גם לרבות וא"כ מהו הלשון גם את זרעך שני רבוים למה, ונלפענ"ד עפי"מ דאיתא דכל הכ"ב שנים שנאבד יוסף מיעקב נסתלקה שכינה הימנו מצד החרם שעשו השבטים בצירוף הקב"ה ושכינתי' ולכך אע"ג שיוסף הי' חי במצרים קרוב לארץ ישראל מכ"מ לא ראה ולא ידע יעקב מכל אשר נעשה את יוסף בכל הזמנים הללו, והשתא שביקש יוסף רחמים ונחה עליו רוה"ק וראה כי מאפרים יצא יהושע וגדעון ממנשה ועיי"ש, וזהו שאמר השתא ליוסף ראה פניך לא פיללתי מחמת סילוק השכינה אפי' מה שהי' באותו זמן והשתא הראה אלקים אותי גם את זרעך שני רבוים אחד לרבות זרעו של מנשה ואחד לרבות של אפרים שעתידין לצאת אחר זמן רב והבן:

המלאך הגואל אותי מכל רע בזוהר הקדוש על קרא הזה כתב וז"ל דהא לא יחסין לי' קוב"ה איתתא לב"נ אלא כד מכריזין עלי' ברקיע דקוב"ה מזווג זווגין עד לא ייתין לעלמא. וכד זכי בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבין לון איתתא וכלא אתגליין קמי דקוב"ה ולפום עובדיהון דזכאן הכי מזווג זווגין וכו' ואם אסטי ארחוי מעם קוב"ה לגבי סטרא אחרא יהבין לי' איתתא מהאי סטרא אחרא דאתדבק בי' וע"ד קרי שלמה המלך ומוצא אני מר ממות את האשה כו' וע"ד אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע מאי מכל רע דלא אזדמנת לי' איתתא דאיהו מגו סטרא אחרא וכו' ע"כ ועיי"ש, ועפי"ד הזוהר משמע דאפי' זיווג ראשון דמכריזין עלי' ג"כ הוא לפי מעשיו שלא כדברי הגמ' דידן דמחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני ועיין בגמ' במס' סוטה דמחלק דבזיווג ראשון הוא בהכרזה וזיווג שני הוא לפי מעשיו ובזה יתורץ היטב קושית העולם במס' ברכות דאמר במערבא אמרו להחתן מצא או מוצא ומקשים העולם למה דוקא במערבא אמרו כן ולא בבבל. ובדברי הזוהר הנ"ל דאפי' בזיווג ראשון שהוא בהכרזה נמי הוא רק לפי מעשיו ולכך שפיר אומרים תמיד לפני החתן מצא או מוצא, דשם במערבא פוסקין כדברי הזוהר דאומרים לו להתעורר בתשובה כי לפי מעשיו הכריזו האשה לפניו ואם יתעורר בתשובה אז ע"כ דלמפרע משעת הכרזה הוי מצא אשה מצא טוב ואם לאו תהי' מוצא, אבל בחו"ל ובבבל דהזיווג ראשון הוא בהכרזה ולא לפי מעשיו יוכל למצוא מוצא אפי' אם מעשיו טובים וכן להיפך והבן - והנה הרמב"ם הרעיש העולם בקושייתו מידיעה והבחירה ותירצו דידיעת הקב"ה לא מסלק הבחירה וכדבריו האלה נשמע מהזוהר הנ"ל, דאפי' בזיווג ראשון שהוא בהכרזה מכ"מ הוא לפי מעשיו דהכרזה לפי מעשיו הוא הידיעה, מכ"מ יש לו עוד הבחירה, אולם יש להקשות עפי"מ דאיתא דרק ידיעת הקב"ה לא מכריח הבחירה אבל מעשה של הקב"ה מכריח הבחירה וא"כ הכא הרי איכא מעשה הכרזה א"כ שוב מכריח הבחירה, אך לק"מ דבאמת מכריזין אשה טובה לאיש טוב ורעה לרע ומכ"מ ליכא בזה עדיין מעשה נגד הבחירה שלו דהא גם בדידה איכא בחירה רק שהקב"ה יודע בחירתה ויודע נמי בחירתו ולכך שפיר מכריזין עליהן לזווגן ובאמת יש עוד לשניהם הבחירה להיות רע או טוב והבן:

ידעתי בני ידעתי הקשו המפורשים על הכפל לשון, ונ"ל עפי"ד בעתוס' בשם ר' יצחק לוי דלכך הרע בעיני יוסף שהי' חושב דאביו מחזיק לו כשוטה שלא סידר אותם כהוגן שיהי' הבכור לימין יעקב ועיי"ש, ולפי"ז הא דיוסף הודיע ליעקב דמנשה הוא הבכור והעמיד אותם על נכון וע"כ שפיר אמר יעקב ליוסף ידעתי בני שמנשה הבכור וגם ידעתי שאתה יודע להעמידם ועכ"ז הנני שוכל את ידי כי אחיו הקטן יגדל ממנו והבן:

ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה הך ביום ההוא אין לו שום פירוש דודאי ברכם ביום ההוא ונלפענ"ד עפי"מ שיש לדקדק בד"ה וירא ישראל כו' פירש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ע"כ, וקשה דאם לאח"ז רב יצאו מהם רשעים שוב לא יהיו ראוים לברכה בתמיה, ועוד הרי בירך לכל האחין וכי מהם לא יצאו רשעים והגם שיש לחלק בין ירבעם ואחאב לשאר רשעים, עכ"ז הרי בירך נמי יצחק לעשו ואברהם לישמעאל וחוץ מה שהמה היו בעצמם מה נולד מהם ועכ"ז נתברכו, ואפרים ומנשה שהיו צדיקים יהיו נידונים בשביל בניהם אשר יולדו אחריהם אחר זמן רב, אמנם נ"ל לפרש משום דיעקב רצה לברך את אפרים ומנשה בברכת בך יברך ישראל שכל אחד יברך את בניו בברכת ישימך אלקים כאפרים ומנשה, א"כ תהי' נמי בכלל הברכה בנים רשעים שהי' לאפרים ומנשה ומש"ה נסתלקה השכינה, אבל שאר בניו שהי' יעקב ברכם שלא תלה ברכת ישראל בהם ע"כ שפיר הי' מברך אותם כמו שהם והבן ול"ק נמי מישמעאל ועשו - ומעתה יובן שפיר הדקדוק של ביום ההוא דלאחר שיוסף ביקש רחמים ונחה עליו רוח הקודש תיקן יעקב את ברכתו ואמר ויברכם ביום ההיא היינו שהברכה שיברכו ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה לא תהי' נכלל בברכתם שיהי' להם גם בנים כאפרים וכמנשה, רק הברכה תהי' שיהיו כמו אפרים ומנשה ביום ההוא דייקי כמו שהם ביום ההוא יראים ושלימים ובני מלך תורה וגדולה במקום אחד בזה יברכו ישראל את בניהם לאמור ישימך אלקים כאפרים ומנשה והבן:

שמעון ולוי אחים כלי חמס כתב בבעתוס' וז"ל אחי דינה ולא אחי יוסף שהרי מכרוהו עכ"ל, יש לפרש דבריהם עפי"מ דאיתא בבעתוס' וז"ל ותקרא שמה דינה שדנה בעצמה שהיא היתה מעוברת מיוסף וע"י תפלתה נתחלף בדינה, וכתבו ראי' לזה מדלא כתיב ותהר ותלד אלא ואחר ילדה בת משמע בשעת הלידה היתה בת ולא בהריון עכ"ל, ולפי"ז ע"כ הוי דינה עיקר יצירתה בבטן רחל ויצירת יוסף בבטן לאה ובפ' ראה בפסוק כי יסיתך אחיך בן אמך כתב בבעתוס' וז"ל שהוא חביב לך ששניכם יצאתם מבטן אחד אבל בני האב אינן חביבין כל כך זה לזה כו' ועיי"ש, ומעתה שפיר נתנו נפשם על דינה אע"ג דיצירה הי' בבטן רחל מכ"מ הלידה הי' מבטן לאה וא"כ יצאו עם דינה מבטן אחד, אבל יוסף אע"ג דיצירה היתה מבטן לאה ולא עוד אלא דלאה היתה מזריע את יוסף תחלה דאשה כי תזריע וילדה זכר, אבל כיון דהלידה ויציאה ראו שמבטן רחל הי' ולכך לא היו חשוב אצלם כאח ואפשר דמהאי טעמא כשניטל הבכורה מראובן למה נתנה ליוסף ולא לשאר אחיו קשיש מיני' בפשטות י"ל משום דיצירת ראובן הי' בכור במעשה, אבל במחשבה הי' יוסף הבכור והבן. אבל בהנ"ל אפשר לומר דיוסף הי' לו שתי כחות כח רחל וכח לאה דלאה ביצירה, ודרחל בעיבור ולידה והבן - ומאי מאוד יובן בזה להבין דבר תמוה בהא דאמרה רחל אסף אלקים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ד' לי בן אחר ע"כ, ותקשה בכל הבנים של לאה מצינו לשון שמחה בקריאת השם בכל פעם היתה שמחתה שלימה והכא ברחל משמע שלא הי' בה שמחתה שלימה ביוסף בלבד רק תיכף נתנה עיני' באחר שיוסף לה ד' עוד בן אחר, ועפ"י הנ"ל יובן היטב מאחר דרחל היתה מרגשת בנפשה שלא היתה מזרעת תחלה - או שיודעת בנבואה שנתעברה בנקיבה ואחר שילדה וראתה זכר ע"כ לא היתה חשובה בעיני' זה הבן לבנה ממש רק להסיר חרפתה מאתה ע"כ היתה תיכף מבקשת יוסף ד' לי בן אחר שיהי' גם יצירתו מבטנה בזרע שלה והבן, ובזה נמי יובן כשילדה לבנימן קראה אותו בן אוני היינו שזהו שבא מכחה מיצירת זרע שלה ואביו נמי קרא לו בנימין שהוא בן הימיני מרחל והבן:

בן פורת יוסף בן פורת עלי עין עיין בנח"ק מה שפירש בזה בשם אביו ז"ל ולפענ"ד נראה עפי"מ דאיתא בבעתוס' ויצא בד"ה ועיני לאה רכות רך וטוב כו' אבל רחל עיני' כואבות מן הבכי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה ויגרשנה יעקב וישאנה עשו עכ"ל, ולפי"ז י"ל בן פורת יוסף שהי' בעל חן יותר מכל האחין ואמר הקרא הטעם בן פורת משום עלי' עין היינו עבור הבכיות שבכתה רחל כל כך שלא תפול לגורלו של עשו מש"ה זכה יוסף לכל זה והבן. והנה סברת בעתוס' בזה דעיני לאה יפות ועיני רחל כואבות ורש"י מפרש להיפך דעיני רחל יפות ועיני לאה כואבות ועיי"ש: ואמרתי בזה עפי"מ שמביא פלוגתא בירושלמי אי מהני גירושין לב"נ או לא, יפלגו בסברת רש"י ותוס' דלמ"ד דמהני גירושין לב"נ סובר דעיני לאה יפות ועיני רחל כואבות מיראתה דיעקב יגרש אותה בשביל שאין לה בנים דמהני גירושין לב"נ וישאנה עשו, משא"כ למ"ד דלא מהני גירושין לב"נ א"כ א"א לומר דרחל היתה בוכה שיעקב יגרשה וע"כ דרק לאה היתה בוכה והיינו קודם שנשאה יעקב מחמת שפחדה שתפול לגורלו של עשו כמאמר העולם הגדולה לגדול וכו' והמ"ד בירושלמי דמספקא לי' אי מהני גירושין לב"נ או לא י"ל דמספקא לי' נמי אי כפירש"י או כפירוש התוס' והבן: סליק סדר בראשית פרשת שמות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו הדקדוקים רבו בזה א' כ"ל ואו המוסיף ואלה שמות. ב' למה נאמר כפל לשון הבאים מצרימה והדר כתיב איש וביתו באו, ג' השינוי לשון מתחלה כתב הבאים לשון הווה ואח"כ נאמר באו לשון עבר ונ"ל עפי"מ שמקשים בתוס' וכי השתא באו הלא כבר באו הרבה קודם לכן ותירץ דקודם שמת יוסף לא ניתן עליהם מסים משמת יוסף ניתן עליהם מסים ונעשו כאלו בו ביום באו ע"כ, ויש להתעורר הא אמרו רז"ל דכל זמן שהי' אחד מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד וקשה על בעלי תוס' דהתחיל השעבוד משמת יוסף שניתן עליהם לשלם מסים, אך י"ל דלק"מ דנהי שניתן עליהם מסים מכ"מ ענין השעבוד לעבוד אותם עם גופם כעבדים זאת לא הי' רק אחר שמתו כל האחין והבן - ולפי"ז י"ל דכמו שכתבו בבעתוס' דבמיתת יוסף מחמת שניתן עליהם מסים הוי כמו שבאו מחדש א"כ כש"כ כשמתו כל האחין דהתחיל עליהם עיקר השעבוד ממש בגופם כעבדים ודאי דהוי אז כאלו באו מחדש. ומעתה שפיר יתורצו כל הדקדוקים דקאמר ואלה בוא"ו המוסיף דקאי על סיום הפרשה של ויחי דשם נאמר מיתת יוסף ולכך נאמר מחדש עוד הפעם ביאתן למצרים דע"י מיתת יוסף התחילו ליתן עליהם מסים והוי כבאו מחדש וכמש"כ בבעלי תוס' הנ"ל ומיושב בזה נמי כפל לשון ביאה דחדא ביאה נאמר על שעת מיתת יוסף וע"ז אמר לשון באו לשון עבר דעדיין היו השבטים חיים ועל השתא דמתו כל השבטים נאמר לשון הווה דהוי כאלו באו השתא מחדש ושייך לשון הבאים משום דהשתא התחילו לשעבד אותם בגופם והוי כמו הבאים השתא מחדש והבן:

באופן אחר קצת ולפרש יותר הכתובים ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, עפי"מ דאיתא חשבון ה"ד מאות שנים במצרים התחיל מלידת יצחק ואע"ג דיצחק ויעקב לא הי' בגלות מכ"מ יצחק לרוב קדושתו ושנתקדש לעולה נחשב לו לגלות במה שהי' צריך לילך לפלשתים וכן יעקב נחשב לו צער עשו, ולבן, וגם כיון שהי' המובחר שבאבות ולרוב קדושתו הי' חפץ לדור בארץ מגורי אביו הוא ארץ הקדושה, ועפ"י הדבור הוצרך לירד למצרימה ארץ טמאה נחשב לו ג"כ לגלות לערך קדושת האבות הי' מעט גלותם נחשב כשעבוד דידן, ואחר שמת יעקב אבינו הי' יוסף מגין עליהם ברוב צדקתו וכשמת יוסף התחיל הגלות לענין מסים אבל על השעבוד עוד הי' הזכות של השבטים מגין עליהם. אבל כשמתו כל השבטים דלא הי' עוד מי להגן עליהם אז התחיל השעבוד הגמור ושוב הוי כאלו באו מחדש וזה שאמר ואלה שמות ב"י הבאים מצרימה היינו ביאה מחדש ונחשב כאן שתי ביאות, אחת אחר מיתת יוסף והשנית אחר מיתת השבטים שהתחיל עצם השעבוד ולא תאמר שרק מעתה התחיל השעבוד לא כן רק מלידת יצחק רק משום את יעקב איש וביתו באו וניצולו מתחלה בזכות יעקב, ואח"כ איש וביתו באו והם היו מגינים כל זמן שהיו חיים ולאח"כ התחיל השעבוד הגמור והבן. (ועי' באוה"ח פ' זו ע"ש):

וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ נלפענ"ד לפרש עפי"מ שראיתי בס' לקט עני מהרה"ק מקאסוב זצ"ל בשם האלשיך, דעיקר הטעם של שעבוד מצרים הי' כדי שיהיו רגילין בעבודה ולכך יכולין לקבל עול תורה ואם לא היו מעונין מקודם ע"י סבל עבודה קשה עול עבדות לא היו יכולים לקבל עול תורה ועיי"ש. ומעתה שפיר י"ל דהקב"ה הי' גוזר עליהם ד' מאות שנה שבכך יהיו סגי שיהיו ראוין לקבלת התורה אך כ"ז דבעי ד' מאות שנה אם לא היו מעבידין אותם כל כך בעבודת פרך, אבל בשביל שהיו מעבידין עמהם בעבודה קשה מאוד ולכך היו ראוין לקבלת התורה גם מקודם ולכך שפיר נשלם הקץ מקודם והבן - והנה ידועה דכ"ז שלא הי' בישראל סך ששים רבוא נמי לא היו ראוין לקבלת התורה כחשבון אותיות התורה כמו שמרומז "ישראל" יש ששים רבוא אותיות לתורה, ומעתה יובן שפיר דכ"ז שלא היו מעבידין אותם כל כך וא"כ הי' מוכרחין להשלים עד ד' מאות שנים ע"כ לא הוצרך הקב"ה להרבות אותם כל כך. שהי' לו שהות להרבות איתם עד ששים רבוא שיהיו ראוין לקבלת התורה בסוף ד' מאות שנים בזמן המוגבל דאז יהיו ראוין כפי מחשבת הקב"ה בעבודה לסוף ד' מאות שנים היינו בעבודה קלה, אבל כאשר יענו אותו וא"כ ראוין לקבלת התורה מקודם ולכך הוכרח הקב"ה להרבות אותם מקודם שיהיו ששים רבוא במספר בסוף רד"ו שנה, ולכך שפיר וכאשר יענו אותו ויגמר הזמן מקודם ולכך כן ירבה וכן יפרוץ שיושלם גם מספר ששים רבוא מקודם והבן. ועפי"ד האלשיך יש להבין נמי הא דגזר פרעה דוקא על הזכרים ולא על הנקיבות והקשו במפרשים כיון דרצה למעטם הי' צריך לגזור ביותר על הנקיבות דהא זכר אחד יכול להוליד מכמה נקיבות ובשלמא לדרשא של רבותינו שרצה לבטל מושיען של ישראל ניחא, אבל לפירוש הפשוט שהי' רק למעט את ישראל הי' צריך לגזור גם על הנקיבות, אבל עפי"ד האלשיך הנ"ל י"ל כיון דפרעה אצטגנונות גדול הי' והי' יודע דעיקר השעבוד שיהיו יכולים לקבל את התורה וידוע דרק הזכרים עיקר לקבלת התורה ולא נקיבות ולכך גזר רק על הזכרים והבן - ובזה יובן מאוד הא דאמר הקב"ה למשה ואהרן שיאמרו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ובאמת איתא דפרעה שלח עמהם אוקטורין וכשראו שאין חוזרין לג' ימים חזרו לפרעה והגידו שברח העם, וקשה בממנ"פ אם דעתו של הקב"ה הי' רק על שלשת ימים ויחזרו למצרים א"כ למה הוציא אותם אח"כ לגמרי ולא חזרו. ואם לא הי' כוונתם שיחזרו למה אמר שילכו על שלשת ימים ויאמרו משה ואהרן דבר שקר לפרעה, הגם שמצינו שבאמת חזרו לשלשת ימים לאחוריהם וי"ל שבזה נתקיים דיבורם שחזרו אבל אין זה דרך הנכון לדבר עם פרעה בגניבת דעת, גם תקשה מה הי' אם באמת פרעה הי' שומע להם והי' שולחן תיכף על שלשת ימים הכי היו חוזרין למצרים אח"כ, ובהנ"ל יובן שפיר דבאמת אלו הי' שולחן תיכף ולא היו מכביד עולם ביותר שלא לתת תבן לעם ומתכנת לבנים לא תגרעו שלא הי' נגמר הזמן עדיין היו באמת חוזרין להשלים הד' מאות שנים כי עדיין לא הי' ראוין לקבלת התורה ולא היו הולכין רק על שלשת ימים, אבל מכיון שפרעה הכביד עליהם עוד ביותר ונתמהר השלמת הזמן מהרה כי ע"י שהוכבד עליהם עבודה היו ראוין מקודם לקבלת התורה ונשלם הזמן ע"כ גא ל אותם לגמרי והבן:

ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים ותאמרן כו' כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדת וילדו והנה בפירש"י מפרש חיות הנה בקיאות כמילדות ולכאורה בממנ"פ תיקשו אם בקיאות למה שלחו אחר המילדות ואי דאפילו בקיאות צריכות למילדות א"כ מה תירצו המילדות שהם יבאו תמיד אחר הלידה הלא ע"ז תקשה עליהן חרון אף של פרעה למה לא ילכו תיכף כשיקראו אותן ולמה באו תמיד אחר הלידה, גם תיקשי הא דמפרש התרגום על חיות חכימין ואינו מובן מה חכמה בזה שיודעין העבריות מלאכת המילדות - אמנם י"ל עפי"מ שכתב במהרש"א במס' סנהדרין הטעם למה ציוה פרעה מתחלה למילדות להמית הזכרים ואחר שראה שלא הועיל ע"י המילדות פקד את העם להרוג הזכרים וכתב עפי"ד הגמ' דב"נ נהרג על העוברין וישראל אינו נהרג על העוברין וע"כ מתחלה גזר פרעה על המילדות העבריות שיהרגו העוברין במעי אמן דהן לא יעברו כלום, וי"ל דמתחלה רצה לעשות בדרך היתר וגם אין הרציחה גדולה כל כך כמו להרוג את הנולד רק אחר שראה פרעה שלא הועיל ע"י המילדות עשה מה שעשה, ומעתה יתורץ היטב קושייתי הנ"ל עפי"מ דקיימ"ל עובר שהוציא את ראשו והחזירו הרי הוא כילוד א"כ הי' להם להעבריות עצה טובה נגד המילדות שאמרו למילדות דולדן אין להם דין עובר במעי אמו משום דכבר הוציאו את ראשן והחזירו דהוי כילוד וכהורג נפש דמי, וזהו שאמר המילדות כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה והיינו חכימין שאמרו בטרם תבא המילדת וילדו והיינו שהוציא את ראשן והחזירן והבן:

ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה בזה רבו הדקדוקים, א' הלשון ותראהו דהי' סגי לומר ותראה או ותרא וכשאמר ותראהו לא הי' צריכים לומר את הילד. ב' והנה הנער מיותר, ג' קורהו ילד וקורהו נער ובפירש"י מתרץ קולו כנער. ד' שאמרה בת פרעה מילדי העברים זה וקשה מנאי ידעה שמילדי העברים זה ובפירש"י מפרש שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהי' עתיד לדבר עם השכינה ע"כ, וקשה הא עדיין לא היתה יודעת אם מעבריות ירצה להניק דדלמא גם מעבריות לא ירצה להניק, ה' דכתיב ותחמול עליו משמע דאלו הי' מילדי המצרים לא היתה חומלת עליו וקשה אדרבה בשביל שהוא מילדי העברים אין שום סברא שתחמול עליו, ו' תקשה הא יום הולדת משה רבינו פירש"י בד"ה לכל עמו דאמרו האצטגנונין היום נולד מושיען ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל לפיכך אותו היום גזר אף על המצרים וא"כ איך אמרה מילדי העברים זה, הא י"ל דכבר נולד ג' חדשים והטמנוהו עד היום שהשליכוהו ביאור ובאמת שהוא ממצרים דהא לפני ג' חדשים גם על המצרים גזרו - אמנם לתרץ כל הנך קושיות נ"ל עפי"מ דבאמת צריך להבין איך עלתה על דעתה של בת פרעה להציל את הילד ולעבור על גזירת אבי' אחר אמירת האצטגנונים שכבר נולד המושיע ודלמא זה הוא שנולד זה ג' חדשים ונטמן עד עכשיו וכמו שבאמת כן הי' אך י"ל דבאמת אם הי' רק איזה צד סברא לחשוש שנולד זה ג' חדשים ודאי לא היתה מצילתו מיראת המלך וגזירתו, רק כשראתה אותו סברה דהוא אחד משני צדדים או שנולד כבר קודם ג' חדשים או שנולד זה איזה ימים ומש"ה היתה יודעת דבטח הוא מילדי העברים ואין היא המושיע דהא המושיע הוא בן ג' חדשים במכיון ורק באותו יום שנולד המושיע הוא שהיתה הגזירה גם על המצרים ולא יותר משום דנס גדול נעשה בילד הזה דלפי הראות הי' רק כילד בן איזה ימים וקול בכייתו הי' כנער בן שנה כמו שפירש"י, וע"כ אמרה בת פרעה ע"כ אינו בן ג' חדשים דאם נלך כפי המראה הרי הוא רק כבן איזה ימים ואם נלך כפי קולו הרי הוא כבן שנה ובממנ"פ הוא רק מילדי העברים ואין הוא המושיע, וזה שאמר הכתוב ותראהו היינו לשון הבנה והסתכלות להבין בילד הזה את יום לידתו וראתה את הילד שהוא כילד זה איזה ימים במראיתו ובגדלו אבל באיכותו והנה נער בוכה כבן שנה, ומש"ה ותחמול עליו כי בטח לא נולד זה ג' חדשים שנולד המושיע וע"כ אמרה מילדי העברים זה ואין הוא המושיע רק הוא שנולד זה איזה ימים או זה הרבה לפני ג' חדשים והגזירה על העברים הי' למעט אותם בין לפני הג' חדשים וגם אחר הג' חדשים, מש"ה שפיר הי' בכחה ובחמלתה להציל ילד אחד מן העבריים כיון דבילד הזה אין חשש מושיע כי מי שראה אותו או שאומר שהוא בן שנה או שאומר שהוא בן איזה ימים וכנ"ל וחכם אחד ידידי כבוד המופלג בתוי"ר כמו"ה אפרים ראל נר"י הקשה לי דלמה הוצרך הנס בתרתי שיהי' נראה כילד בן איזה ימים וכנער בן שנה דסגי בנס אחד. והשבתי לו דבצד אחד לא הי' סגי להצילו דלא הי' רק ספק השקול אבל בנס בתרתי יש כאן שני צדדים להצילו והוי רבו להצלה והבן:

עוד נ"ל על הוא"ו של ותראהו עפי"מ שכתבו הר' בחיי והחזקוני דמשה רבינו נולד בזיין אדר ובששה בסיון הושלך ליאור, וא"כ י"ל דניצל בזכות התורה שעתיד לקבל בששה בסיון וע"ז אפשר בא הוא"ו של ותראהו לרמז על ששה בסיון והבן - ובזה יש להליץ על משה רבינו מה שמקשים המפורשים דבגאולת ישראל מיאן משה רבינו בשליחותו מחמת ענותנותו ובקבלת התורה נחפז לילך ולא מיאן כלל, ובהנ"ל לק"מ כיון דרק בזכות שעתיד לילך בששה בסיון לקבל את התורה הוא שניצל וכנ"ל ע"כ שפיר לא מיאן בשליחות והבן. (ובדרכנו יש לפרש פסוקי תהלים קי"ט במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך דהנה במפרשים איתא משה קיבל תורה מסיני שלכך קיבל תורה ולא מיאן בשליחותו משום ענותנותו שראה שהקב"ה נתן התורה על סיני הר הקטן הרי דהקב"ה בוחר בקטנים ע"כ גם גם הוא הי' הקטן בעיניו בענותנותו ע"כ נמי הלך תיכף, וי"ל עוד בזה תירץ אחר עפי"מ דאיתא בגמ' ובמדרש כשפתח הקב"ה לומר אנכי ד' אלקיך אמרו הגוים לעצמו הוא דורש אבל כששמעו כבד את אביך מיד הודו על הראשונות שראו ענותנותו של הקב"ה דלא לעצמו בלבד דורש רק גם בשביל כיבוד אב ואם דורש והבן - וזה שאמר הכתוב הנ"ל במה יזכה הנער את ארחו לשמור כדבריך קאי על משה רבינו שנכתב עליו הנער בוכה למה לגאולת ישראל לא רצה ללכת מענותנותו במה יזכה נער את ארחו לשמור לקבלת התורה שהלך תיכף כדבריך, ע"ז אמר הכתוב שני תירוצים א' בלבי צפנתי אמרתיך שאמרת כבד את אביך שאפילו הגוים הודו בזה ענותנותיך ע"כ הלכתי תיכף למען לא אחטא לך. ותירץ הב' שכתבתי לעיל אמר בשפתי סיפרתי משפטי פיך גם מה שעשית עמדי במצרים וראיתי שניצלתי מן היאור בזכות קבלת התורה העתידה בששה בסיוון - ע"כ בשביל זה בדרך עדותיך היינו לקבלת התורה ששתי כעל כל הון והבן):

וירא כי אין איש ויך את המצרי פירש"י כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ע"כ והקשו בזה המפורשים על פירש"י הא בפ' אמור כתיב בתוך בני ישראל ופירש"י שנתגייר ע"כ - ונלפענ"ד לתרץ אם כי הוא רחוק קצת לפרש כן דברי פירש"י אבל היא אמת מצד עצמו. והוא דלכאורה יש לדקדק דלמה במקלל כתיב הוצא את המקלל ולא אמר הוצא את האיש ובמקושש כתיב מות יומת האיש ולא אמר מות יומת המקושש, ומצאתי בס' פנים יפות שהרגיש בזה ותירץ דבר נפלא כי שניהם המקלל והמקושש בזמן אחד היו ושניהם היו אסורים יחד בתפיסה ונהרג המקלל מקודם וכיון דאין דנין שנים ביום אחד, ע"כ הוצרך לפרש הוצא את המקלל דלא הי' יכול לומר את האיש דלא נודע למי המקלל או המקושש אבל אחר שנהרג המקלל דלא הי' רק המקושש בלבד שפיר אמר מות יומת האיש ועיי"ש ודפח"ח - ולפענ"ד נראה בדרך אחר עפי"מ שידוע דאיש הוא לשון חשיבות וידוע דברי המדרש מובא בתוס' ב"ב קי"ט דמקושש לשם שמים נתכוין לפי שהיו ישראל אומרים מגזירת המרגלים שוב אינם חייבים במצות שמתים במדבר ואין נכנסין לא"י לכן חילל את השבת שיהרגוהו ויתפרסם שגם במדבר חייבים לקיים המצות ע"כ, וא"כ כיון דלשם שמים נתכוין והי' צדיק גדול שפיר נקרא איש והרי הקב"ה נמי קראוהו איש אבל במקלל שהי' רשע ופוקר לא נקרא איש והבן. ועפי"ז יש לפרש פירש"י עד"ז וירא כי אין איש היינו המקלל שלא נקרא איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר וסופו שיהרג ולכך ויך את המצרי והבן: ויירא משה פירש"י שהי' ירא שיבא הדבר למלכות ויהרג ומדרשו דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראוין להיגאל עכ"ל, והנה לפי דברי המדרש ע"כ משה לא הי' ירא על שהרג את המצרי רק שדאג שאינן ראוין להיגאל א"כ משמע דבאמת משה בדין הרגו והם מסרו לו על חנם א"כ תיקשה בהא דכתיב וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו וקשה אם בדין הרגו שהי' חייב מיתה והרי קיימ"ל דמחייבי מיתה א"צ להמתין עד שתלד ולמה הוצרך לראות שאין איש עתיד לצאת ממנו ואם לא נתחייב מיתה א"כ תקשה למה הרגו ועוד דאם שלא כדין הרגו א"כ אין שייך לומר שהם דלטורין וראיתי בשפ"ח שהעיר בקצת מזה וז"ל וא"ת איך הי' משה רבינו רשאי להרוג את המצרי וי"ל דב"נ אזהרתן זו מיתתן והן מוזהרין אהכאה כישראל ושפיר הי' חייב מיתה ואפ"ה אם הי' משה רבינו רואה שיצא איש טוב ממנו לא הי' הרגו שהי' דן אותו בדין ישראל ולא בדין ב"נ עכ"ל אבל זהו דחוק קצת ונלפענ"ד לפרש דברי המדרש הנ"ל עפי"מ דאיתא מחלוקת בהא אם האבות יצאו מכלל ב"נ או לא וא"כ הדבר תליא בהא אם קודם מ"ת יצאו ישראל מכלל ב"נ שפיר הרג משה למצרי כדין ב"נ המכה לישראל דחייב מיתה וכתירץ השפ"ח, ואז שפיר י"ל כפירוש המדרש הנ"ל שדאג על שראה מלשינים בישראל כיון דבדין הרגו והלשינו עליו חנם וא"כ אין ראוין לגאולה אבל אם דין ב"נ יש להם והי' אסור להרוג את המצרי שוב לא נקראו דלטורין ואז ע"כ צ"ל פירוש ויירא משה שמשה הי' ירא כפשוטו כפירש"י, ובזה יש לפרש המשך הכתובים ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהי' עמך כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ע"כ, והנה בפירש"י בד"ה מי אנכי כתב מה אני חשוב לדבר עם המלכים ובד"ה וכי אוציא את בנ"י ממצרים פירש"י ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים ע"כ, מדברי פירש"י מוכח שמשה רבינו הי' מסתפק בדבר אם הוא חשוב לילך אל פרעה דקאמר מה אני חשוב כו' ואף אם חשוב אני אז קשיא לי' מה זכו ישראל לנס, וצריך להבין במה הי' ספיקו ואם נאמר דמשה מענותנותו אמר שאין ראוי לדבר עם המלכים א"כ תיקשי מהו אמר ואף אם חשוב אני, עוד קשה דקשיא לי' אם הוא חשוב למה זכו ישראל משמע אבל אם אינו חשוב שפיר זכו ישראל איך הדבר תליא זה בזה, ועוד הלא ישראל נקראו בני מלכים וא"כ ודאי דלפני מלכים יתיצב ומה נסתפק בדבר - אמנם בדברינו הנ"ל יובן שפיר דמשה רבינו הי' נסתפק אם ישראל קודם מ"ת יצאו מכלל ב"נ וע"כ שפיר נסתפק אם ראוי לדבר עם המלכים והוא, דאם לא יצאו מכלל ב"נ הי' סובר מרוב ענותנותו שאינו ראוי לדבר עם המלכים אבל אם דין ישראל יש להם והרי ישראל נקראו בני מלכים שפיר אפי' אם הוא הקטן שבישראל ראוי לדבר עם המלכים ומיושב קושיא הא' ומעתה יהי' נמי מיושב קושיא הב' דמשה רבינו אמר להקב"ה ממנ"פ אם אני כב"נ א"כ הרגתי את המצרי חנם ושפיר ראוין ישראל לגואלם דלא נקראו דלטורין א"כ מי אנכי כי אלך אל פרעה מה אני חשוב לדבר עם המלכים ואף אם חשוב אני והיינו דיצאו מכלל ב"נ וכולנו נקראים בני מלכים וכנ"ל א"כ בדין הרגתי את המצרי א"כ שוב הלשינו אותי חנם ונקראו דלטורין א"כ מה זכו ישראל שתעשה להם נס להוציאם ממצרים, ושפיר דהא בהא תליא אם משה חשוב ישראל אינן ראוין לגאולה ואם ישראל ראוין לגאולה שוב משה אינו ראוי לדבר עם המלכים וכנ"ל ודו"ק. ועפ"י כל דברינו אלה יתיישב לנכון דברי פירש"י בד"ה ויאמרו כו' וז"ל השיבו על ראשון ראשון ועל אחרן אחרון שאמרת מי אנכי כו' שאין אתה ראוי לדבר עם המלכים לא שלך הוא כי אם משלי כי אהי' עמך וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך ותצליח בשליחותי ואינך ניזק כאשר ראית הסנה איננו אוכל וששאלת מה זכות לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שעתידין לקבל התורה ע"כ:

ולכאורה תיקשו הכי אמר משה שירא לילך אל פרעה שלא יהי' ניזק שהוצרך הקב"ה להבטיח לו בזאת. אבל י"ל כי הקב"ה השיב למשה רבינו על הממנ"פ שלו ג"כ בממנ"פ וזהו שפירש"י השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון מה שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה שאין אתה חשוב בעיניך לדבר בפני המלכים והיינו לשיטת הסוברים דלא יצאו מכלל ב"נ דאז שלא כדין הרג את המצרי וא"כ לא מיקרי דלטורין ושפיר ראוין ישראל לגאולה וכבר הבאתי לעיל דאם לא נקראו דלטורין אז צ"ל הפירוש של ויירא משה כפשוטו שהי' ירא שישמע הדבר למלכות ויהרג, א"כ שפיר הוצרך הקב"ה להבטיחו שלא יהי' ניזק זאת השיב לו הקב"ה על ראשון שאמר מי אנכי, ועל אחרון אחרון ששאלת מה זכות לישראל היינו בהצד השני אם יצאו מכלל ב"נ א"כ בדין הרגו ושפיר משה לא הי' ירא שיהרג. ורק הפירוש ויירא משה כפירוש המדרש שהי' ירא ודואג על שראה דלטורין בישראל וא"כ מה זכות לישראל שיגאלו, ע"ז השיב לו הקב"ה שעתידין לקבל את התורה ובזכות התורה יגאלו ודוק היטב:

ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפורה בתו למשה ותלד בן ויקרא את שמו גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכרי' רבים מקשים איך הסכים משה רבינו לתת בנו הראשון לעבו"ז, ונלפענ"ד בהקדם לפרש הקרא ויתן את צפורה בתו למשה דלמה קיצר הכתוב ולא כתב לאשה רק כתב סתם שנתן בתו למשה והי' עדיף לומר שנתן לו בתו לאשה ובפשיטות י"ל עפי"מ שמביא בנח"ק בשם דורשי רשימות כי צפורה בגימ' למשה ואינו מובן ובהנ"ל מיושב שפיר כי זשה"כ דיתן את צפרה בתו למשה שדומה לו בגימט' והוגנת לו שהיתה צדיקת לכך נאמר צפרה בתו למשה, ולכך שפיר במקום לאשה נאמר למשה דממילא נידע דכיון דהוגנת לו לקחה לאשה והבן - עוד נלפענ"ד לתרץ דלכך לא נאמר לאשה עפי"מ דאיתא דיתרו התנה עם משה רבינו לתת בנו הראשון לעבו"ז ובאמת מקשים בזה העולם איך יתכן זאת שיסכים משה רבינו לתת בנו לעבו"ז אמנם חדא מתורץ בחברתה דבאמת משה רבינו ע"י התנאי של יתרו נתן עצה לנפשו ולא גייר את צפורה קודם שנשאה ובא עלי' בעודה נכרית, וקיימ"ל במס' קידושין ישראל הבא על הנכריות הולד כמוה ולכך שפיר דלא נאמר לאשה כ"ז שלא גיירה עדיין וממילא שוב אין שום איסור במה שנתן בנו לעבו"ז כיון דאינו בנו כלל רק בנה והבן. אך תיקשה עכ"פ איך ישא משה רבינו אשה בלא גירות וידור עמה בגויותה, אמנם ידוע דברי הרמב"ן שתירץ על יעקב אבינו שלקח שתי אחיות כי רק בא"י קיימו האבות את התורה ולא בחו"ל וזהו פירוש הכתוב ויתן את צפרה בתו למשה ולא נאמר לאשה כיון דלא הי' יכול לקחתה לאשה בשביל התנאי שהבן הראשון יהי' לעבו"ז וכנ"ל, ושלא תקשה איך עשה משה רבינו כזאת לבא על אשה בלא גירות ע"ז אמר הכתוב ויקרא את שמו גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכרי' והיינו בחו"ל והבן ומאי מאוד יובן בזה לתרץ קושית המפורשים דלמה היפך משה רבינו את הסדר דלבנו הראשון הי' צריך לקרות על שם הנס הראשון אליעזר משום אלקי אבי בעזרי ויצילנו מחרב פרעה ולהשני הי' יכול לקרותו בשם גרשום על שם גר הייתי בארץ נכרי' ובזה מיושב שפיר דקריאת השם גרשום הוא לתרץ שלא תקשה איך נשא צפרה בלא אישות דעיקר התירץ בשביל שהוא בחו"ל בארץ נכריי' וכנ"ל מש"ה הקדים קריאת השם גרשום ובזה תהי' מיושב דברי רבותינו בעתוס' בד"ה אז אמרה וז"ל מתחלה לא היתה יודעת אם בשביל איחור מילת בנו אם בשביל מילת עצמו שהי' בא עלי' ואינה הוגנת לו ע"כ, וקשה מאי סלקא אדעתה לומר שאינה הוגנת לו הרי אפי' לאחר מתן תורה מותר לישראל ליקח גיורת לאשה מכש"כ צפרה שהיתה צדיקת גדולה ומסתמא ראוי' היתה להיות אשת משה, אבל בהנ"ל יובן שפיר די"ל דלא גיירה רק לאחר שנתעברה גם עם אליעזר ובשביל זה לא היתה יודעת אם בשביל מילת עצמו היינו מה שבא עלי' בעודה נכרית וזהו הכוונה שאינו הוגנת לו והבן - ומכש"כ לדעת המכילתא מובא במדרש רבה בפירוש הרז"ו דפוס ווילנא דהמעשה שצפרה מלה את בנה הי' אצל גרשם ודאי דאתי שפיר, דרק בשביל בנם הראשון לא גיירה וכנ"ל ורק בנם הראשון נולד בגויותה ובשביל זה לא היתה יודעת אם בשביל מילת עצמו שהי' בא עלי' בעודה נכרית ואינה הוגנת לו, אבל אחרי בנם הראשון שפיר גיירה וכן ראיתי בס' בעה"ט בשם המדרש דיתרו התנה שהבן הראשון יהי' לעבו"ז ולכך לא נימול עד שפגעו המלאך בדרך וביקש להמיתו ואז מלתה צפרה ומחלה לו התנאי שהתנה עם אבי' ועולים דברינו על נכון דלא גיירה והוי בנה ולכך לא נימול דאלו הוי גייר אותה מקודם א"כ הי' בנו והי' ישראל ומחויב במילה לא הי' משה רבינו מעכב המילה בשביל התנאי דעל המילה לא הי' תנאי והבן:

ויך את המצרי ויטמנהו בחול במס' סנהדרין נ"ח אמר ר' חנינא עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר וירא כי אין איש ויך את המצרי ע"כ, וכתב הרמב"ם בפ"י מהל' מלכים דחייב מיתה בידי שמים ולא בידי אדם והקשו בזה מפרשי הרמב"ם דמנ"ל להרמב"ם שאינו חייב בידי אדם כיון שנאמר ויך את המצרי ויטמנהו בחול ועיי"ש במהרש"א, ונלפענ"ד עפי"מ שפירש"י בפסוק הלהרגנו אתה אומר מכאן אנו למידין שהרגו בשם המפורש ולכאורה תיקשה הא אסור להשתמש בשם המפורש במקום שאין צריכין והכא גבר בגברין כמשה רבינו הי' יכול להרגו בידיו ולא להשתמש בשם. אך עפי"ד הרמב"ם דאינו חייב מיתה בידי אדם רק בידי שמים ע"כ שפיר הזכיר עליו את השם שיהרג בידי שמים. ובזה יש לפרש מה שאמרו דתן ואבירם הלהרגנו אתה אומר וכי אתה רוצה גם אותנו להרוג בשם הלא בישראל שהכה את ישראל אינו חייב מיתה אפי' בידי שמים:

ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר פירש"י ויירא משה כפשוטו שלא יהרג ומדרשו דאג לו על שראה דלטורין בישראל אמר מעתה שמא אינן ראוין להיגאל והי' יראתו בשביל ישראל ע"כ. נלפענ"ד הטעם שהרגו משה בשם ולא ביד כמו שהקשיתי לעיל משום דבידים יהי' ניכר ע"י רופאים שנהרג ולכך הרגו בשם ולא ניכר ויסברו הרופאים שמעצמו מת, אבל אחר שאמרו לו דתן ואבירם הלהרגנו אתה אומר שהי' יודעין שהרגו בשם אז שפיר ויירא משה אף שהרגו בשם יכולים למסור למלכות שהרגו בשם ולכך לא ניכר והבן: בשם בני החריף כמו"ה יעקב נר"י וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה פירש"י נצטרע והי' שוחט תינוקות ישראל ורחץ בדמם. יש לדקדק ל"ל שני פעמים מן העבודה בחד הי' סגי גם ויאנחו ויזעקו הכפיל הלשון דהי' סגי בחד. וגם שינה בלשונו התחיל באנחה וסיים בזעקה, עוד תקשה לפי"מ שפירש"י ע"כ עיקר צעקתם על שחיטת הילדים והרי הכתוב מפרש ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה - ואמר בזה כי בדרך הטבע אם אחד בצרה ח"ו בתחלה זעק וצועק ואח"כ כשהוא עייף ומורגל בצערו אז רק נאנח בלבו וכאשר ר"ל יתחדש עליו צרה חדשה מתחיל לצעוק מחדש, וזה שאמר הכתוב וימת מלך מצרים ושחטו תינוקות שלהם ונתחדש צרתם אז ויאנחו בני ישראל מן העבודה היינו על צרה הישנה ויזעקו על צרה החדשה שחיטת הילדים, ואיתא דכל התינוקות שמתו ונטבעו ונבנו בחומות מצרים כולם היו עתידים להיות רשעים ואיתא דהשי"ת הוכיח אותם שהצילו את מיכה מבנין אבנים ונמצא שהי' רשע כי התינוקות אשר לא הי' רשעים באמת ניצולו כדאיתא במדרש שה"ש פ' כ"ג. ובמס' סוטה י"א, וע"כ שפיר אמר הכתוב דישראל נאנחו על העבודה ויזעקו על הילדים ומכ"מ ותעל שוועתם אל האלקים רק מן העבודה אבל לא מן הילדים מחמת דעתידים להיות רשעים וכנ"ל והבן כי נכון הוא - ולפענ"ד נראה לפרש עפי"מ דלכאורה תיקשה למה לא מצינו שיזעקו ישראל על העבודה עד כעת שנצטרע המלך הלא ידוע ומובן דכל צרה שלא תבא קשה יותר מתחלה מלאחר שהורגל בהצרה והרי בתחלת הפרשה נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פירש"י בעבודה קשה המפרכסת את הגוף ומשברתו ולא זעקו וכעת אחר זמן רב הזעיקו, אך י"ל דכל ישראל היו יודעין מגזירת הד' מאות שנים ולכך גם על קושיא השעבוד לא זעקו שלא היו יודעין עד כמה תכבד עליהן העבודה וסברו דכל תוקף השעבוד הוא בכלל וענו אותם וקבלו עליהם הגזירה באהבה, ואפילו הפחותים שאין דרכם לקבל יסורים באהבה מאחר שראוים וחשובים מהם ג"כ עבדו ושתקו ע"כ גם המה שתקו, אבל אחר שראו שחיטת הילדים הבינו דזאת ודאי בטח לא הי' בכלל גזירת של וענו אותם וע"כ דרק המצרים מוסיפין מעצמם יותר על גזירת המקום, וע"כ ידעו דמסתמא גם תוקף השעבוד נמי לא הי' גזירת המקום רק שהמצריים מוסיפין מעצמם יותר ממה שנגזר עליהם וע"כ שפיר ויזעקו, וזה פירוש הפסוק וימת מלך מצרים וראו שחיטת הילדים אז על מה שהי' עד הנה רק ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו שהבינו דבר מתוך דבר דהקושיא השיעבוד נמי לא הי' בכלל הגזירה, ולכך שפיר נאמר אח"כ ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה שהי' יותר מהגזירה והבן:

וירא מלאך ד' אליו בלבת אש כתב בנח"ק וז"ל אמרו רז"ל להשלים את השם ע"כ, והוא תמוה וכתב בשם הרה"ק ר' שמשון מאוסטראפאלי זי"ע לפרש דמשה הי' גלגול שת והבל ומשה נוטריקון משה שת הבל ונחסר אצל שם משה תיו משת ול"ב מהבל דבשם משה לא נמצא רק השין משת וה"א מהבל ונחסר התי"ו משת ומהבל נחסר ב"ל וז"ש וירא מלאך ד' בלבת שע"י אותיות לבת נשלם השם כי בצירוף לבת עם משה יהיו כל הג' שמות מלאים משה שת הבל ומביא שם להאר"י הקדוש שמבאר סוד זה באריכות ועיי"ש - ולפענ"ד לפרש דברי רז"ל התמוהין עפי"ד הגמ' סוטה ב' איש ואשה שלום ביניהם שכינה שרוי' ביניהם היינו יוד באיש וה' באשה ואם אין שלום ביניהם אז השם י-ה נסתלק מביניהם ונשתייר אש ואש ע"כ, והנה הא דאיש ואשה כשיש שלום ביניהם שכינה שרוי' ביניהם מסתמא הוא דוקא רק באיש ואשה שניהם ישראלים אבל באיש ישראל שלקח נכרית ולא גיירה אע"ג שיש שלום ביניהם ודאי דאין השכינה שרוי' ביניהם, וא"כ עפ"י הנ"ל דמשה רבינו לא הי' מגייר את צפרה בשביל התנאי של יתרו א"כ לא הי' בינם השם של יו"ד ה"א ולא הי' בהם רק אש ואש וכדברי הגמ' הנ"ל, וזהו שאמרו רז"ל להשלים את השם כיון דהמלאך שהראה אליו בלבת אש הטעם לרמז למשה שאין בינו ובין אשתו רק אש ואש והטעם שלא גייר את אשתו, וע"ז רמז המלאך שיראה שתהי' השכינה שרוי' ביניהם ויהי' איש ואשה וע"ז אמרו רז"ל להשלים את השם היינו יוד ה"א עם אש ואש ואז יהי' איש ואשה והיינו שיגייר את צפורה והבן:

ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן יש לדקדק מתחלה אמר צאן אביהן ואח"כ כתיב וישק את צאנם ב' יש להבין כפל הלשון דלה דלה לנו ועיין במדרש. ג' יש לדקדק בהא דאיתא במדרש דיתרו התנה עם משה שבנו הראשון יהי' לעכו"ם וקשה הא בד"ה ולכהן מדין פירש"י שפירש לו מעבו"ז ונידוהו מאצלם וקשה דאם הוא כפר בעבו"ז עד שעי"ז נידוהו א"כ איך התנה עם משה שבן הראשון יהי' לעכו"ם והוא תמוה גדולה, ונלפענ"ד לתרץ כל הדקדוקים דמשה רבינו לא בגבורה הושיען מיד הרעים רק בחכמה שבא בטענה גדולה שאמרו הרעים דלכך מגרשין אותן מפני הנידוי וע"ז טען משה רבינו עבורן להרועים דלא יומתו בנים על אבות, דאם אביהן בנידוי המגיע לו אין החיוב ושום שכל לגרש בשביל זה את בנותיו דמאי דעתיכןשהצאן צאן אביהן ובנותיו בשביל אביהן משקות אותן, לא כן הוא רק הצאן צאנם שאביהן שידע שהוא בנידוי חלק אותן לכל אחת ואחת חלקה וכל אחת באה עם צאנה ובאו כולם בברית יחד להשקות את צאנם וזהו דכתיב ויקם משה ויושיען היינו בטענת וישק את צאנם דייקי והבן, וזהו שאמרו דלה דלה לנו וישק את הצאן היינו בזה שדלה השתא בטענתו דלה לנו להשקות הצאן גם על תמיד שמעתה גם אנחנו נוכל להשקות את הצאן והבן, ובזה יתורץ קושיא הג' דאע"ג דיתרו כפר בעבו"ז מכ"מ בשביל בנותיו רצה להראות שהמה אינן כופרין וכטענת משה רבינו שלא ינדו גם את הבנות ולא הי' הדבר רק לפנים לעיני בני מדין והבן:

ויבקש המיתו פירש"י למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ונתרשל במצות מילה ולכך רצה המלאך להמיתו ע"כ, וקשה הא גם אפי' לאחר מ"ת בישראל שאינו מל את בנו ג"כ אינו מחיוב מיתה, אך י"ל להנך דסוברים דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ והרי כל בני אברהם מציווין במצות מילה עוד מקודם מ"ת ובב"נ אזהרתן זו מיתתן ולכך שפיר רצה לענשו במיתה והבן, וכדברים האלה מצאתי בס' פנים יפות, אך כ"ז ניחא אם לא יצאו מכלל ב"ב אבל כיון דהרבה ראשונים קדמונים ס"ל דיצאו מכלל ב"נ א"כ לדידהו מאי יפרנסו לזה דמשה רבינו נתחייב במיתה, וא"כ מכאן מוכח דלא יצאו מכלל ב"נ - אמנם נראה דהם לא יפרשו ויבקש המיתו שרצה באמת להמיתו משום דנתחייב מיתה זה אינו דא"כ למה לא המיתו מה זה עשה שבלעו מראשו עד ירכו ואח"כ מרגליו עד אותו מקום שזהו חדשות שלא נשמע מעולם אלא ודאי דלא נשתלח המלאך להמיתו בפירוש רק שיראה שימול משה את בנו ונשתלח להפחידו ולהראות למשה שלא ייקל הדבר בעיניו להמתין במילתו רק למולו תיכף. וזהו ויבקש המיתו שהראה שביקש להמיתו אם לא ימול את בנו ורצה להראות שבא בשביל המילה ע"כ עשה בזה חדשות לבלעו מראשו ועד ירכו ומרגליו עד אותו מקום ובזה ידעה צפרה שבא בשביל המילה וע"כ מלה אותו והרף המלאך ממשה. כשנדקדק בדברי רש"י נראה חילוק מבואר אולם לולא דמסתפינא הי' נראה לי דבאמת המלאך רצה להמיתו תו כי המלאך הי' סבר דעדיין ב"נ הוא קודם מ"ת ונתחייב מיתה כתירץ הפנ"י שהבאתי אבל כבר ידוע מדברי הרמב"ן שכתב דאברהם אבינו מעת שנימול יצא מכלל ב"נ ולכך המלאך ניסה מתחלה לבלעו מראשו עד יריכו ולא הי' יכול יותר לבלעו בזכות המילה שנימול משה, וניסה אח"כ מרגליו לבלעו עד שבא לאותו מקום היינו מקום המילה של משה וזכות המילה של משה מנעו להמלאך מלהמיתו משום דאם מל א"ע יצא מכלל ב"נ, וע"כ לא הי' יכול המלאך להמיתו כיון דישראל אינו מחיוב מיתה בעיכוב המילה, והבן ומעתה אדרבא יש מכאן ראי' להנך שיטות דע"י המילה יצאו מכלל ב"נ והבן - ובזה מאי מאוד יובן בזה לתרץ קושית המזרחי ברש"י בד"ה וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להרגו והקשה בשפ"ח בשם המזרחי ואת הא לעיל פירש"י ובלעו מראשו ועד יריכו וכו' אז הבינה צפרה שבשביל המילה הוא וכאן פירש בשביל שהרף ממנו עתה ע"כ והניח בקושיא, אמנם כשנדקדק בדברי רש"י נראה חילוק מבואר דלעיל פירש"י שבשביל המילה הוא וכאן פירש"י הבינה שעל המילה בא להרגו ובדברינו הנ"ל מיושב שפיר דלעיל הי' הבנה אחרת וכאן נמי הבנה אחרת, דלעיל כשבלעו המלאך ולא יכול לבלעו כולו הבינה צפורה שבשביל המילה היא היינו בשביל שנימול משה אינו יכול לבלעו וכנ"ל, אבל כאן פירש"י הבינה שעל המילה בא להרגו היינו מילת בנה שלא נימול והבן - ובזה יהי' מתורץ דוקדק עצום שנאמר ותקח צפרה צר ותכרות את ערלת בנה והנה אם נאמר כהבנת המזרחי בפירש"י שהבינה צפורה שבשביל המילה היא היינו שבשביל המילה בא המלאך להרגו למה לא נאמר ותמהר צפורה ותקח צר, דהא בזה היתה יודעת שתציל את בעלה הי' לה לעשות הדבר במהירות ולמה לא נאמר שום מהירות בקרא, ובדברינו הנ"ל מיושב שפיר דהבנה ראשונה של צפרה לא הי' דהמלאך בא בשביל המילה רק שהבינה דבשביל מילת משה המלאך אין יכול להרגו וכנ"ל, וע"כ מחמת שראתה כמה גדול כח המילה ע"כ חשבה שטוב להימול גם את בנה ולא משום הצלת בעלה מלתה אותו, דאלו היתה יודעת דבא המלאך להרוג את משה בשביל מילת בנה כמו שהבין המזרחי היתה ממהרת הדבר לעשותו להמול את בנה והבן:

עוד י"ל לתרץ קושית המזרחי הנ"ל בפשטות דלעיל כתב רש"י הבינה צפרה שבשביל המילה הוא אבל לא ידעה אם בשביל מילתו שבא עלי' ואינה הוגנת לו או בשביל איחור מילת בנו וע"כ אמרה סתם שבשביל המילה הוא וכמש"כ בבעתוס':

כי חתן דמים אתה לי ראיתי מקשים למה קראה צפורה לבעלה חתן ולא בעלי או אישי ואמרתי בזה עפי"מ שהעליתי לתרץ על משה איך הסכים על בנו הראשון לעבו"ז משום דלא גיירה עוד, והיינו שע"י שרצה חמיו דוקא את בנם הראשון לעבו"ז ע"כ נשאה עדיין בלא גיירות וקיימ"ל ישראל הבא על העכו"ם הולד כמוה ע"כ, וא"כ לפי"מ דאיתא בתרגום יוב"ע דמעשה זו עם המלאך שבלע את משה ומלה צפרה את בנה הי' אצל גרשום, וא"כ י"ל כיון דעדיין אליעזר לא נולד ולא נשא אותה עדיין עפ"י דת משה וישראל בטבילה ובגירות ע"כ לא הי' נקרא אצלה רק כחתן עד שנשא אותה בדת היהדות ומש"ה קראה אותו חתן והבן - אך כ"ז אם נאמר דהמעשה הי' אצל גרשום אבל לפי מה שפירש"י דהמעשה הי' אצל אליעזר א"כ ע"כ אז כבר נשאה בגירות וא"כ למה קראה אותי חתן, אמנם י"ל דמדס"ל דהמעשה הי' אצל גרשום י"ל דהחתן שפיר קאי על משה דעדיין לא הי' בעל וכנ"ל אבל מדס"ל דהמעשה הי' אצל אליעזר י"ל דסובר דשם חתן לא קאי על משה רק על הילד וכמו דאיתא כן במס' נדרים שם והבן:

אולם לפי"ז שוב תקשה לפי"מ שפירש"י דהמעשה הי' אצל אליעזר א"כ למה פירש"י שם חתן על משה ואפשר כפי"מ שהובא בהרמב"ן וז"ל ויתכן כי קודם הדבור הנדבר לו בהר האלקים לא נולד לו רק גרשום אבל היתה צפורה הרה וכאשר שב אל יתר חותנו ילדה ובעבור כי הי' דבר המלך נחוץ לא מל אותו ולא קרא לו שם ע"כ דברי הרמב"ן ולפי"ז י"ל דאז כשבא אל יתר חותנו אז גיירה וילדה או שילדה ואח"כ גיירה ונשא אותה מחדש בדת היהדות כדי שלא יבא עם נכרית לאחיו ולכך שפיר קראה אותו חתן דאפשר הי' עדיין בתוך שבעת ימים לנישואין החדשים והבן:

ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה הנח"ק מביא בשם המדרש שאל האי מינא את ר"י בן קרחה למה מתוך הסנה אמר לי' אלו מתוך חרוב או שקמה היית שואלנו ואעפ"כ להוציאך חלק אי אפשר להודיעך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפי' סנה, והקשה בנח"ק למה הוצרך לומר אלו מתוך חרוב או שקמה כו' הי' לו לומר בסתם להודיע שאין מקום פנוי בלא שכינה ועיי"ש מה שתירץ בשם הגאון תשובת צ"צ ועוד מגאון אחד, ולפענ"ד לתרץ עפי"מ שמביא בבעתוס' לתרץ למה מתוך הסנה לפי שאי אפשר מן הסנה לעשות צלמים לעבו"ז ע"כ, וא"כ לפי"ז תקשה למה לא תירץ ריב"ק כתירץ הבעתוס' אך י"ל עפי"מ שמביא בנח"ק שם בשם הגאון וז"ל כל מקום שאומר שאל האי מינא סימנא מילתא מאותו המין שרוצה לשאול דברי אפיקורסות דח"ו שתי רשויות יש וא"כ י"ל דחשש ריב"ק שמא האי מינא שמע מהאי טעמא דמשום שאי אפשר מן הסנה לעשות צלמים לעבו"ז, ובא להלעיג ולומר דמכאן מוכח שיש שתי רשויות דאין לו רשות להקב"ה על שאר אילנות דראיות לעבו"ז רק על סנה משום דסנה אינו ראוי לעבו"ז, וע"כ אמר לו אלו מתוך חרוב כו' היית שואלני דלמה לא מתוך הסנה כיון דסנה צריך להיות חשוב לפני הקב"ה מהאי טעמא שאין ראוי לעבו"ז, וכיון דבין כך שמתוך הסנה ובין שמתוך חרוב או שקמה היית שואלני א"כ במילא יובן דאין שום שאלה, ומכ"מ להוציאך חלק אי אפשר להודיעך שאין מקום פנוי בלא שכינה ועיין בנח"ק ותבין:

ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם והנה לכאורה דאמר משכנתה והדר מגרת ביתה ומסברא הי' צ"ל להיפך מגרת ביתה ומשכנתה כי ביותר יש לישאל דבר מגרת ביתה משכנתה וכמובן אך י"ל דבאמת מי שהוא נתוודע לעשיר יכול לשאול מכל מי שירצה הן מגרת ביתם הן משכנתם דכולם ישאילו להם אבל מי שנתוודע לעני לא יוכל לשאול שום חפצים יקרים של כסף או זהב דיאמרו מצרים לאמור דעני ודאי אין צריך לכלי כסף וזהב ובוודאי אינו רוצה לשאול רק לגזול, ואפי' אם מחמת פחד המכות יתנו להם בדרך הפקר ומתנה כי כל מה שיש לאדם יתן בעד נפשו מכ"מ הרצון של הקב"ה לא הי' שיקחו רק בדרך שאלה וכמה טעמים נאמרו בזה וגם בספר ההגדה אשר לי בכת"י הרביתי טעמים ע"ז, וע"כ אמר הכתוב ושאלה אשה משכנתה היודעת אותה אבל שכנתה אינה יודעת כל כך מעניותה רק ע"י החן שתמצא אצל שכנתה תשאיל לה כלי כסף וזהב כרצונה, ואז כאשר תבא לגרת ביתה עם כלי כסף וזהב ושמלות תוכל אח"כ לשאול גם מגרת ביתה אע"פ דגרת ביתה ידעה מעניים מכ"מ אם יראו בידם כלי כסף וכלי זהב ושמלות גם המה ישאלו להם ושמתם על בניכם ועל בנותיכם היינו שיאמרו שצריכים להרבה גם עבור בניהם ובנותיהם והבן:

א"י לפרש הלשון ושמתם על בניכם ועל בנותיכם היינו שלא יאמרו הגוים איך ישראל לקחו ע"מ שלא להחזיר ע"ז יאמרו ישראל התירוץ כי בניהם ובנותיהם אינם רוצים לצאת ממצרים רק בכלי כסף וזהב ושמלות שלא יתביישו מפני חברותיהן עניים כעשירים, וזהו שאמר ושמתם את דבר השאלה תשימו על בניכם ובנותיכם כי עניים ובינונים כולם לא ירצו לילך רק כמו כל בני העשירים כולם בשוה ואז המצרים לא יתנו לכם רק על דעת הקטנים בניכם ובנותיכם שהמה אינן בני תשלומין, וזהו שאמר וניצבתם את מצרים הוא לשון נפעל ולשון הצלה שתהיו ניצולים ממצרים מטענתם כיון דלא על דעתיכם יתנו לכם הכלי כסף וזהב וכו' רק על דעת בניכם ובנותיכם ומיושב בזה קושית פירש"י על ר' מנחם ועיי"ש:

מדרש פליאה שלח נא ביד תשלח תשלח ביד ר' עקיבא נלפענ"ד להמשיך הכתוב עם ויחר אף ד' במשה דהנה בפירש"י בד"ה גם מתמול כתב למדנו שכל ז' ימים הי' הקב"ה מפתח את משה וכו' ביום הז' כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח עד שחרה להקב"ה בו וקיבל עליו לילך ע"כ, ולכאורה הדבר תמוה מאוד איך העיז משה רבינו כל כך ז' ימים שלא נתרצה לילך בשליחות השם עד שחרה אפו - אולם נקדים לזה דברי פירש"י בד"ה וכי אוציא שאמר משה מה זכו ישראל שתעשה להם נס והשיב לו הקב"ה שהרי עתידים לקבל את התורה ע"כ, והנה כבר הבאתי בחיבורי על סדר הגדה של פסח אשר אתי בכתובים בשם הגאון בעל זרע גד דר"א דס"ל דכל מכה היתה של ארבע מכות ולא חשוב חרון אפו דסובר בזכות ד' אמהות נגאלו ור"ע דסובר דכל מכה היתה של חמש מכות וחשוב גם חרון אפו סובר בשביל חמשה חומשי תורה נגאלו, ואמרתי בזה הטעם דר"א סובר כדעת המדרש דבזכות אמהות נגאלו ולא בזכותן וא"כ לפי"מ דאיתא בפ' בלק דלא זעם ד' בעת הזאת שלא יחול קללת בלעם, הכ"נ י"ל דבשעת יצימ"צ דהי' קטרוג על ישראל הללו עובדי עבו"ז והללו עובדי עבו"ז לא הי' חרון אפו שלא יחול הקטרוג ואע"ג דכתיב ישלח בם חרון אפו ס"ל להך תנא דאינו בחשבון דלא הי' חרון אף בגלוי והרי הוא כמו שהי' נכתב בחרון אפו ישלח בם עברה וזעם וכו' ור"ע דסובר בזכות התורה נגאלו חשוב כזכות עצמן ואין לחוש מפני המקטרגים ולכך ר"ע סובר דחרון אפו הי' נמי בהתגלות ולכך חושב ר"ע גם חרון אפו למכה והי' של חמש מכות - ובזה אפשר הא דכתיב בתהלים יפלס נתיב לאפו למה דייקי לאפו ובהנ"ל מיושב שפיר לכל מר כדאית לי' לר"א יפלס נתיב לאפו שלא הי' באתגליא, ולר"ע הוא הנתיב התורה שהוא תירץ מפני המקטרגים והבן - וי"ל דהא דכל הנך ז' ימים פיתה הקב"ה את משה ברצון הטוב ולא חרה אפו משום שלא יפחוד משה לילך מפני המקטרגים ורצה הקב"ה לעשות בזה כדעת ר"א שלא יחרה אפו באתגליא ולא יהי' המכות רק בשל ארבע משום דר"א הי' מיוצאי חלציו של משה כדאיתא במדרש, אבל מאחר ששאל משה רבינו באיזה זכות זכו ישראל לעשות להם נס ולכאורה קשה הרי איתא במדרש דבזכות ד' אמהות נגאלו. וצ"ל דכך שאל משה רבינו למה דוקא זכו ישראל שבאותו הדור דייקי לעשות להם נס בזכות ד' אמהות וע"ז השיב לו הקב"ה עתידין לקבל את התורה, ע"כ שפיר השיב משה רבינו דא"כ הוי כזכות עצמן דיש להם זכות התורה א"כ שלח נא ביד תשלח ביד ר"ע היינו כל מכה בחמש כנגד חמשה חומשי תורה ולחשוב גם חרון אפו באחת, מיד ויחר אפו של הקב"ה במשה והראה לו בזה כרצונו דזכות התורה גדול כזכות עצמו לסתום פי המקטריגים וכיון שראה משה שהקב"ה חרה אפו א"כ שוב אינו ירא מפני המקטריגים אז שפיר קיבל עליו לילך והבן:

שלח נא ביד תשלח תשלח ביד ר"ע איתא בס' ברכת שמואל דמש"ה סירב משה רבינו כל כך לגאולת ישראל כי רצה שהקב"ה בעצמו יגאלם ותהי' גאולתן גאולת עולמות אבל הקב"ה שרצה וידע שתהי' עוד שעבוד ד' מלכיות ע"כ רצה דוקא שמשה יגאלם - והנה בעיקר השעבוד ד' מלכיות כתב הברכת שמואל בשם בעל זרע ברך דתליא בפלוגתא דר"א ור"ע בקידושין י"ח דקאמר דרבנן ור"ש פליגי אם אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. דרבנן סבור דאדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות ור"ש סובר כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ואמר בגמ' דרבנן ור"ש פליגי בפלוגתא דר"א ור"ע דר"ע סובר כתיב בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' שוב אין רשאי למכרה דס"ל יש אם למקרא וכתיב לשון בגד ור"א ס"ל יש אם למסורת כיון שבגד בה שוב אין רשאי למכרה עכ"ד הברכת שמואל פירש לדבריו דלר"א דס"ל אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות לא יכול להיות עוד שעבוד מלכיות מאחר שכבר נמכרו תחת יד מצרים, אבל לר"ע דס"ל דאדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות שפיר יכול להיות שעבוד מלכיות אחר שעבוד מצרים. ולכאורה יש לדקדק בכל דבריו דתיקשי לי' לר"א דס"ל אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות איך הקב"ה מכר לישראל לשעבוד מלכיות אחר שיעבוד מצרים, גם לר"ע תקשה לפי"מ דאיתא במפרשים בס' המקנה ובאו"ח ויתיצבו בתחתית ההר הוי חופה, דהתורה הי' קידושין וההר הי' חופה ובשפחות אחר אשות גם ר"ע מודה לר"א דאין אדם מוכר וא"כ איך מכר הקב"ה לישראל לשאר מלכיות אחר מעמד ה"ס דהוי כנשואין ולכ"ע אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות - ולכאורה י"ל למאי דאיתא בספרים דישראל יצאו ממצרים קודם זמנם וצריכין להשלים בשאר מלכיות א"כ י"ל אע"ג דאין אדם מוכר לשפחות אחר אישות הוא רק במכירה חדשה, וכמו שאמר ר"ע כיון שפירש טליתו עלי' א"י למכרה משא"כ הכא דשאר מלכיות אינן אלא השלמה ממכירה הראשונה ולכך שפיר יכול הקב"ה למכרו, אך דלפי"ז נסתר כל דבריהם שכתבו דשעבוד מלכיות תליא בפלוגתא דר"א ור"ע דכיון דלא הוי רק השלמה ממכירה הראשונה לכ"ע הקב"ה יכול למכרן בין אחר שפחות של מצרים בין אחר אישות של מעמד ה"ס כיון דל"ה מכירה חדשה רק השלמה של מכירת מצרים שהיתה קודם אישות, וצ"ל דהברכת שמואל והזרע ברך כתבו דבריהם רק אם נאמר דהי' מכירה חדשה ולא השלמה והיינו דבמצרים נשלם השעבוד והבן, וא"כ חזרה קושייתינו הנ"ל דלר"א תיקשי' לי' מהקב"ה שמכר את ישראל שפחות אחר שפחות, ולדברי שניהם תקשו להו בין לר"א בין לר"ע ממה שמכר הקב"ה את ישראל שפחות אחר אישות של מעמד הר סיני וכנ"ל, והנה כבר הבאתי מבעל זרע גד דבר נכון דר"א ור"ע דפליגי דר"א סובר דכל מכה במצרים היתה של ארבע מכות ור"ע סובר של חמש מכות, משום דר"א סובר בזכות ד' אמהות נגאלו ולכך היתה של ארבע מכות ור"ע סובר בזכות התורה נגאלו ולכך הי' כל מכה של חמש מכות כנגד חמשה חומשי תורה ע"כ, ויש לדקדק בזה בשלמא ר"ע לא אמר כדברי ר"א משום דזכות התורה עדיף לי' דהוי כזכות עצמן, אבל ר"א אמאי לא אמר כר"ע דבזכות התורה נגאלו, אמנם י"ל עפי"מ דאיתא במס' שבת פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם מקבלין אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, וע"ז הקשה במדרש ובתוס' שם דלמה הוצרכו לכפיית ההר הא אמרו נעשה ונשמע ואיתא במדרש תנחומא דעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע והכפיי' היתה על תורה שבע"פ ע"כ, ומעתה י"ל דר"א דס"ל בזכות ד' אמהות סובר דהכפיי' היתה בשביל תורה שבע"פ ולא חופה ואין כאן זכות קבלת התורה דתורה שבכתב בלא תורה שבע"פ אינו כלום, אבל ר"ע דסובר בזכות קבלת התורה סובר דישראל קבלו הכל ברצון והכפיי' הי' בשביל חופה, ומעתה צ"ל דלר"א דלא הי' זכות התורה רק זכות ד' אמהות סובר דבאמת נשלם השעבוד מצרים ושעבוד הד' מלכיות היא מכירה חדשה, וא"כ ע"כ דלר"א אין הקב"ה יכול למכרן מחדש אחר גאולת מצרים כיון דאא"מ את בתו לשפחות אחר שפחות, אבל לר"ע דס"ל דבזכות התורה נגאלו דברצון קבלוהו והכפיי' הי' חופה א"כ שפיר י"ל דס"ל דלא נשלם הזמן ונגאלו בזכות התורה ומכירת הד' מלכיות הוא השלמה למכירה הראשונה, ולכך שפיר לר"ע מותר הקב"ה למכרן אחר שפחות ואפילו אחר אישות כיון דלא הוי מכירה חדשה וכמובן:

ומעתה שפיר י"ל דמה"ט עיכב משה בשליחותו דסובר כדעת ר' אליעזר נכדו דבזכות ד' אמהות נגאלו ומסתמא נגמר הזמן ואין להם זכות התורה דלא קבלו רק ע"י כפיי' ואסור להקב"ה למכרן שנית לשעבוד מלכיות דלר"א אין מוכרין שפחות אחר שפחות וא"כ שוב יכול הקב"ה בעצמו לגאלם ויהי' גאולה עולמית אבל מכיון שראה משה רבינו שהקב"ה רצה דוקא בשליחותו מסתמא רצה למכרן שנית וצ"ל דלא נגמר הזמן והמכירה השנית תהי' השלמה למכירה הראשונה ונגאלו רק בזכות התורה והכפיי' לא הי' רק חופה, ע"כ שפיר אמר משה רבינו להקב"ה שלח נא ביד תשלח ביד ר"ע אם לא תרצה בעצמך לגאול אותן ע"כ דלא כר"א רק כר"ע דלא נשלם הזמן ובזכות התורה נגאלו, ואע"ג דהי' חופה א"כ ר"ע מודה דאין מוכר שפחות אחר אישות אך כיון דלא נשלם הזמן א"כ לא הוי מכירה חדשה א"כ שפיר אמר תשלח ביד ר"ע והיינו ר"ע לשיטתו והבן:

שלח נא ביד תשלח ביד ר"ע נלפענ"ד עפי"מ שפירשתי דברי המקובלים דר"ע השיג השער נו"ן אע"ג דבמשה רבינו כאמר ותחסרהו מעט מאלקים, וכתבו במפרשים דיש חמשים שערי בינה וקדושה ומשה רבינו השיג עד שער מ"ט ולא יכול להשיג שער הנו"ן. ונשאלתי בזה איך נוכל לומר דר"ע השיג יותר ממשה רבינו דכתיב לא קם כמשה אבל באומה"ע קם ומנו בלעם והיינו דבלעם הי' גדול בטומאה בשער מ"ט כנגד משה רבינו שהי' במ"ט דקדושה אבל בישראל בקדושה לא קם, ואמרתי בזה עפי"מ דאיתא בספרים משל המלך עם אחד מעבדיו המיחם התנור שהי' גביר גדול בכפר אחד והי' עם הארץ גדול במעלות רק אחת הי' לו שנבער בו אהבת המלך מאוד, וע"כ נסע למקום המלך ופיזר כל הונו בין השרים שיעמדו אותו אצל המלך למיחם לו התנור, וכשנתוודע הדבר למלך קרא את המיחם ושאל אותו מה מבוקשו אמר המיחם לא ארצה שום שכר רק שאוכל לראות המלך בכל עת שארצה, אמר לו המלך זאת אי אפשר לשום בן אדם רק למען אהבתך אלי אעשה לך החסד לעשות חור על העליי' ובכל עת שתרצה תוכל לעלות לשם ותראה אותי ע"כ, והנה איתא בס' עמודי' שבעה בשם המקובלים דכל ישראל יש להם אחוזה בהתורה באותיות וכמו שמובא הנוטריקון ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה אבל גרים אין להם אחוזה רק בהתגין, ולכך ר"ע דהי' מן הגרים ע"כ דרש על כל קוץ וקוץ היינו התגין כי שורש נשמתו הי' מן התגין עכ"ד, ועפי"ז שפיר י"ל דרק לבא דרך השער לשער הנו"ן זאת אי אפשר לשום אדם לבא רק עד שער מ"ט אבל בדרך התגין היא כמו החור שבעליי' זאת הי' אפשר לכ"ע להשיג אפי' בשער הנון, והנה אם כי אין לי עסק בנסתרות ואסור לו לאיש שפל כמוני להגיד כדברים האלה רק הוא תירץ לאנשים הפשוטים כמוני בלי דעה ולהמקובלים היודעים בזה מסתמא להם לא קשה כלל ואם שגיתי אבקש מס"ך בביטול דברינו. עוד נשאלתי את דברי הזוהר דהקב"ה מיהר בגאולת ישראל שהי' במ"ט שערי טומאה והי' ירא שלא יפלו ברשת הנו"ן ואז לא הי' אפשר לגואלם לעולם, ונשאלתי אפי' אם היו בשער הנון איך אפשר לומר דא"א לגואלם היפלא מד' כל דבר. ואמרתי בזה עפי"מ דאיתא דעיקר התשובה הוא תשובת המשקל לפי ערך הנאה מהעבירות יצטער ע"י התשובה וכן לעומת השער הטומאה שהי' צריך בתשובה להעלות נגדו לשער הקדושה וא"כ כיון דישראל הי' כבר בשער מ"ט דטומאה הוצרך משה רבינו להוציאן ולהעלותן לשער מ"ט דקדושה ולכך לא הי' מי שיהי' ראוי לגאולת ישראל רק משה רבינו שהי' משיג השער מ"ט דקדושה והבן, ולכך נקראו דור המדבר דור דעה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל משום דמשה רבינו הי' מעלה אותן עד שער מ"ט דקדושה נגד מה שהי' מעיקרא במ"ט דטומאה והבן. - וכבר הבאתי דשעבוד מלכיות הי' להשלים השעבוד של מצרים דיצאו קודם זמנם לפי דעת הזוהר הנ"ל שנפלו לנו"ן שערי טומאה, ומעתה עפ"י זה יובן מדרש פליאה הנ"ל דמשה רבינו רצה שלא יהי' מהירות הקץ לפני זמנו שלא יצטרכו להשלים בשאר גליות ואע"ג דא"כ יפלו בשער הנו"ן ולא יהי' מי לגואלם ולהביא אותם אל שער הנו"ן דקדושה תשלח ביד ר"ע והוא השיג גם שער הנו"ן והבן:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה