זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ
על פרשת וארא
וארא אל אברהם אל יצחק אל יעקב פירש"י אל האבות והמפרשים מתמיהין בזה על דברי פירש"י מאי הוסיף בזה ובס' אוהב ישראל דקדק על ג' פעמים אל דהו"ל למימר אל אברהם יצחק ויעקב והנה בפירש"י ושמי ד' לא נודעתי להם פירש"י לא ניכרתי להם כו' שהרי הבטחתי ולא קיימתי ע"כ, גם דברי פירש"י בזה צריך להבין דאיך שייך לומר אצל הקב"ה שלא קיים הבטחתו ובשפ"ח מפרש עדיין לא קיימתי שעדיין לא זכו מצד מעשיהם ע"כ - ונ"ל דכ"ז ניחא אם נאמר כוונת הקב"ה לזרעך אתן את הארץ כוונתו על זרעך שיהיו אחר דורות רבים דוקא ובאופן שיזכו גם הם מצד מעשיהם, אפס באמת אין זה דרך הנכון בפשט הכתוב דהא כיון דכתיב סתם לזרעך א"כ י"ל נמי דהפירוש הוא שאמר לאברהם לזרעך אתן היינו ליצחק וכן כשאמר הקב"ה ליצחק לזרעך היינו מסתמא ליעקב, דהרי הם עיקר זרעך והרי יצחק ויעקב שפיר הם זכו מצד מעשיהם הטובים וא"כ למה באמת לא קיים הקב"ה הבטחתו ליצחק וליעקב. ולכאורה י"ל דע"כ יצחק ויעקב לא היו בכלל לזרעך כיון דאברהם לא הי' לו רק בן אחד יצחק לא שייך לומר עליו לזרעך לשון רבים וכן ליצחק על יעקב נמי לא שייך לומר כן דיעקב הי' יחיד לאביו כשארז"ל כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו למעט ישמעאל ועשו והבן, אך דלפי"ז עכ"פ ליעקב שהי' לו י"ב שבטים כולם צדיקים למה לא נתקיים בבניו של יעקב. אמנם צ"ל דע"כ כוונת הקב"ה הי' דוקא על זרעם אחריהם אחר כמה דורות וראי' מאברהם ויצחק דבהם ע"כ מוכרח לומר לזרעך לא לזרעך ממש רק לאחר כמה דורות משום דלא הי' להם בנים רבים, כמ"כ ליעקב שנאמר לו לזרעך ג"כ הפירוש אחר כמה דורות ולא לזרעך ממש והבן, אך זה אינו דהא נוכל לומר גם על יצחק והיינו שיתן הקב"ה אל זרע אברהם היינו ליצחק ולזרעו דבני בנים הרי הם כבנים וגם אנחנו נקראים זרע אברהם וכן ליצחק נמי הי' יכול להתקיים ליתן לזרעו היינו ליעקב ובניו והרי הם שווים היו, אך י"ל דבאמת יצחק ויעקב לא נקראו בשם זרע רק כולם בשם אבות יקראו והיינו דשלשתן אברהם יצחק ויעקב כולם נקראו אבות לישראל, ולכך אין לומר דמה שאמר הקב"ה לאברהם לזרעך הי' סבר על זרעו היינו על יצחק וכן מה שאמר ליצחק לזרעך ע"כ נמי אין הפירוש על יעקב, דיצחק ויעקב לא נקראו בשם זרע דהם בשם אבות יקראו ולא בשם זרע וע"כ דכוונת הקב"ה שאמר להם לזרעך ע"כ רק על דורות שאחריהם אמר, וזה שאמר הכתוב ג' פעמים אל להורות דכולם דומים זל"ז וכאלו היו כולם בזמן אחד חבירים זל"ז והבן, וזהו שפירש"י אל האבות ולכך נכתב ג' פעמים אל להורות דכולם אבות הם וע"כ דלזרעך קאי על הדורות הבאים אחריהם והבן:
ועפ"י דרכינו יש ליישב מדרש פליאה המובא בפירש"י ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רגזו של יוסף. הקשו בזה המפורשים למה מגיע עונש ליעקב על שביקש לישב בשלוה וכי לצדיקים א"צ להיות להם שלוה רק לרשעים בתמי' ועוד מקשים למה הגיע לו דוקא עונש זה של יוסף. ונקדים לזה שני טעמים המובא במפרשים על השלמת הקץ של גלות מצרים שלא היו רק רד"ו שנים והי' צריכין להיות ד' מאות, א' דהחשבון הוא מלידת יצחק, ב' קושי השעבוד השלים החשבון והנה הנ"מ בין הנך שני טעמים דאם החשבון מלידת יצחק א"כ ע"כ דגם יצחק ויעקב היו בחשבון של הגזירה היוצא מן הפסוק כי גר יהי' זרעך שהם היו נמי זרעו של אברהם ולכך הם נמי היו סובלים את הגלות והגירות, אבל כפי תירץ השני דקושיא השעבוד השלים את הקץ אז שפיר י"ל דיצחק ויעקב לא היו בחשבון הגירות, רק שהתחיל השעבוד הגלות בזרעם אחריהם לאחר שמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא ורק בשביל שעבדו המצרים עמהם בקושי העבודה ע"כ השלים הקץ. ומעתה יש להבין דברי המדרש הנ"ל דבאמת יעקב אבינו שביקש לישב בשלוה בשביל שהי' רואה דהקב"ה לא קיים הבטחתו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא ליצחק ולא ליעקב, וע"כ כדברינו הנ"ל דכוונת הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת לא ליצחק ויעקב נאמר רק על זרעך היוצאים מהם אחר דורות אחריהם משום דבאמת יצחק ויעקב לא נקראו בנים של אברהם רק בשם אבות יקראו וכנ"ל, וא"כ ע"כ דכמו כן נמי הפסוק כי גר יהי' זרעך שאמר הקב"ה לאברהם נמי כוונתו רק על הדורות הבאים אחריהם ולכך ביקש יעקב לישב בשלוה דלשיטתו אין חשבון הגלות מתחיל מלידת יצחק ובשביל שרצה לישב בשלוה שלא להיות בגלות ע"כ אין החשבון מלידת יצחק ובטל טעמו של רד"ו שנים והוצרך הקב"ה לעשות החשבון מחדש על הדורות הבאים אחריהם ושיושלם הקץ ע"י קושיא השעבוד, ולכך קפץ עליו רגזו של יוסף שילכו למצרים ולעבוד עבודה קשה ולהשלים הקץ ע"י רבוי עבודה והבן: בחק לישראל יום ב' תנן במתני' שבת קי"ז מצילין מזון ג' סעודות מן הדליקה בשבת פירש"י בלילי שבת קודם אכילה מצילין ג' סעודות, בשחרית קודם סעודה מצילין שתי סעודות וכו' וכן פירש בברטנורא, והקשה בזה ידידי החסיד המופלג בתוי"ר כו' מו"ה ר' שמואל סיגעל כר"י דלמה בליל שבת פירש"י קודם אכילה ובשחרית מפרש רש"י והברטנורא קודם סעודה ולמה לא פירשו גם בשחרית בלשון קודם אכילה ע"כ, והוא באמת דקדוק עצום ונ"ל עפי"מ שיש לעיין אם עומד באמצע אכילתו היינו שקידש וכבר אכל כזית דכבר יצא כדי סעודת שבת ונפל הדליקה בעוד שלא גמר עדיין אכילה הצריך לו אם מותר להציל עוד ג' סעודות, כיון דגם השתא בליל שבת עדיין לא גמר סעודתו או דלמא כיון דעיקר חיוב הסעודה של ליל שבת כבר יצא בכזית אין יכול להציל רק שתי סעודות ע"כ, ומעתה עפ"י קושית ידידינו ר' שמואל הנ"ל שיחי' נפשט הספק הלז דמש"ה נקט רש"י בלילי שבת קודם אכילה ולא אמר קודם הסעודה כדאמר בשחרית, לאשמעינן הך דינא דאפי' אם כבר יצא ידי סעודה דכזית וכנ"ל רק שצריך עוד לגמור כדי אכילתו אעפ"כ יכול להציל עוד ג' סעודות ולהשלים השתא סעודתו כדי אכילתו והבן ע"ז הקשה לי החסיד המופלג נאה דורש כמו"ה ר' עוזר הכהן נר"י דלמה אשמעינן הך דינא בסעודת ליל שבת ולא בסעודת שחרית, דהי' צריך לאשמעינן גם בשחרית לשון אכילה לידע הך דינא דאע"ג דכבר קיים ידי סעודה מותר להציל על גמר אכילתו, והשבתי לו דאם גם בשחרית הי' נאמר לשון אכילה אז גם אפי' בליל שבת נמי לא הי' ידעינן הך דינא דהוי אמרינן דהתנא סעודה בלשון אכילה קאמר אבל אין חילוק בין לשון אכילה לסעודה ורק משום דבליל שבת כתב לשון אכילה ובשחרית כתב לשון סעודה ע"י השינוי לשון דייקינן זה הדין הנ"ל ואין להקשות דהי' לו להפך בלילה לשון סעודה ובשחרית לשון אכילה ולהוכיח הך דינא מסעודת שחרית זה אינו חדא דנכון יותר למידק הך דינא מרישא בליל שבת ומרישא ילפינן זה הדין על כל ג' סעודות ועוד דאי הוי דייק דין זה בסעודת שחרית הוה אמינא דהך דינא הוא דוקא בשחרית דקיימ"ל דכבוד היום עדיף מכבוד לילה ולכך יכול להציל גם על גמר אכילתו אבל בליל שבת הי' אמרינן אם כבר יצא חובת הסעודה א"י להציל על גמר אכילה ולכך הקדים לאשמעינן הך דינא בליל שבת א"כ כ"ש בשחרית והבן (ולדינא ע"ש בשו"ע או"ח סי' של"ד, ובב"י שם מבואר הטעם דיציל ג' סעודות שיהי' לו היכר בזה וע"כ מותר אפי' יש לו מה לאכול ע"ש ובאחרונים והדבר מבואר במג"א שם ע"ש):
ובפשיטות י"ל דמש"ה נקט רש"י בלילי שבת קודם אכילה דנקט כלשון הקרא דתנו רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאוהו בשדה וכו' ומעתה כיון דילפינן הני תלתא סעודות מתלתא היום ולכך כיון דבסעודה ראשונה דיליף מלשון אכלוהו היום דנקט הקרא לשון אכילה ולכך פירש"י נמי לשון הקרא והבן (ובעיקר דקדוק הנ"ל כבר העיר הפרמ"ג סי' של"ד או"ח במשבצות וכתב ע"ז תירוץ יקר ע"ש היטב ותבין):
ודרך אגב הערותי בענין מי שלא אכל סעודת ליל שבת בשוגג או באונס אם יכול לצאת ידי חובת ג' סעודות כולם ביום והנה בפשטות י"ל כיון דכל הג' סעודות ילפינן מתלתא היום ולכך יוצאין כולם גם ביום, אפס י"ל דכ"ז לדידן דקיימ"ל כרבנן דהנך תלתא היום בהדי דאורתא וא"כ מרומז סעודת לילה נמי מקרא דיום ע"כ ספיר ניחא דיוצאין גם סעודת לילה ביום, משא"כ לר' חידקא דס"ל הני תלתא היום לבר מאורתא ספיר י"ל דסעודת לילה אין יוצאין ביום והבן, עוד נלפענ"ד להוכיח ממס' שבת קי"ז דמקשה לר' חידקא דס"ל ארבע מדקתני סיפא ר' יוסי אומר לעולם מצילין ג' סעודות מכלל דת"ק שלשה ס"ל מדלא אמר ר' יוסי לעולם מצילין ארבע ש"מ דלית לי' דר' חידקא ובהא גם הת"ק נמי לא פליג על ר' יוסי אלא דת"ק סובר מה שעבר כבר לא יציל ולר' יוסי יציל ע"כ, והנה לכאורה תיקשה כפירש"י דמפרש דלר' יוסי מדלא אמר ארבע לית לי' דר' חידקא הא לר' יוסי נמי אפשר לפרש כשאכל כבר הסעודה בלילה ולכך אמר מצילין לעולם מזון ג' סעודות אבל כשלא אכל שפיר דמציל מזון ד' סעודות, וצ"ל דכיון דלר"י אין חילוק בשחרית ובמנחה בין אכל בין לא אכל א"כ ע"כ דגם בסעודת ליל שבת אין חילוק בין אכל בין לא אכל ואם הי' סובר כר' חידקא הי' אומר ארבע והבן:
אפס הא קשיא לי דבשלמא בסעודת יממא שפיר י"ל דאין חילוק בין אכל בין לא אכל דכל יומא זמנייהו הוא ולכך אע"ג דכבר אכל שפיר מותר להציל דהא אם לא הי' אכל עדיין הי' מותר לו להציל ולכך אע"ג דאכל נמי מותר להציל דסעודה הראוי לשבת הוא, ואע"ג דכבר אכל סעודתו מכ"מ בשביל זה לא אסרינן לי' להציל סעודה הראוי' לו לשבת ועוד דאם כשאכל בשחרית נאמר דאסור לי' להציל רק סעודה אחת למנחה פעמים כשיזדמן דליקה קודם אכילה נמי יסבור דאין מצילין רק סעודה אחת ולכך לעולם אמרו ג' סעודות אבל דליל שבת אם כבר אכל ועכשיו יממא הוא ושוב אינו יכול לקיימה ואינה ראוי' לו למה מותר להציל בשביל ליל שבת מה שכבר עבר הזמן וכבר אכל דאפי' כשלא אכל נמי אינו יכול לקיימה ושוב אינה ראוי' לו ולמה מותר להציל הסעודה של לילה, אלא ע"כ דגם בסעודת ליל שבת אם לא אכל בלילה יכול לצאת אותה גם בשבת ביום וא"כ כל הג' סעודות ראויות ביום, ולכך שפיר מותר להציל בכל יום השבת גם בשחרית וגם במנחה משום דגם במנחה אם אכל ג' סעודות נמי יצא ידי חובתו כשלא אכל מקודם ולכך הוי כל הג' סעודות ראוין לשבת מש"ה מותר להציל ג' סעודות בין אכל בין לא אכל, ואפשר דבשביל זה לר' יוסי אפי' אם כבר אכל גם הסעודה שלישית ונפל דליקה נמי מותר להציל ג' סעודות והבן. ובזה יובן ויתורץ דברי פירש"י בשלח שמפרש דמשה רבינו אמר להם אכלוהו היום היינו בשבת בשחרית ועיי"ש א"כ איך נילף מזה סעודת אורתא ובהנ"ל מיושב ספיר דכך אמר משה לישראל אם לא אכלתם בלילה אכלוהו היום ומשום דגם סעודת הלילה יכול להשלים ביום ודוק היטב [וכ"ז לפלפולא בעלמא, ולדינא מבואר בהרא"ש ערבי פסחים. וכ"פ הרמ"א בשו"ע או"ח סי' רצ"א כדבריו וע"ש באחרונים]:
ובאש היאור כתב בבעתוס' וז"ל לפי שאלו לא נבאש לא היו נמנעין מלשתות הימנו כי אע"פ שמראיתו דם מכ"מ טעמו הי' מים ושמא היו שותין וכמו שאומה"ע אוכלין עתה דם לפיכך הדגה תמות כדי שיבאש היאור, וקשה לי א"כ למה נקראת המכה על שם הדם ולא על שם ההבאשה ונ"ל שההבאשה אינה ניכרת והדם ניכר עכ"ל בעתוס' וקשה מנ"ל לבעתוס' דאע"פ שמראיתו דם מכ"מ טעמו הי' מים דילמא הפירוש ונהפכו לדם היינו לגמרו במראה ובטעם שנהפכו ממש לדם ולכך שפיר דמתו הדגים דלא יכלו לחיות בלא מים ובשביל שהדגים מתו נבאש היאור וא"כ מיתת הדגים והבאשת היאור לא היו מכות בפני עצמן רק דהכל באו מחמת שנהפכו המים לדם ולמעט בניסא עדיף. - אך י"ל דבעתוס' הי' להם הוכחה לדבריהם כיון דמקרא משמע דתיכף אחר הכאת המים שנהפך לדם מתו הדגים ונבאש היאור, ולכך אי אפשר דמיתת הדגים והבאשת היאור לא יהיו מכה בפני עצמן דאי רק שנהפכו המים לדם ממש ועי"ז מתו הדגים ובשביל מיתת הדגים נבאש היאור לא הי' הכל בבת אחת באותו מעמד שעמדו כולם על היאור, דמדרך הטבע לא יומתו הדגים תיכף כשבאו לדם וגם היאור לא הי' נבאש אפי' בשמתו הדגים תיכף כשמתו ומדנבאש היאור ומתו הדגים הכל בבת אחת עם ההפיכת המים לדם ע"כ דצ"ל דכל אחת הוי מכה בפני עצמה, ושוב שפיר נכון כדברי בעתוס' דלא נהפך המים לגמרי לדם רק במראה ולא בטעם והדגים שמתו ונבאש היאור הי' מכה בפ"ע ולא מחמת טבע הדם והבן - אך דלפי"ז תיקשה למה הוצרך המכה של מיתת הדגים והבאשת היאור ואין לומר דיש בה איזה תועלת וגם יש טעם על זה א"כ שוב תקשה לחשוב אותה למכה בפ"ע ובשלמא אם הי' נהפך לגמרי לדם והמכה של מיתת הדגים והבאשת היאור הי' באות מכח הדם לא נוכל להקשות שיחשוב אותם בפ"ע למכה מיוחדת, די"ל דלא חשוב רק עיקר המכה היינו מכת הדם ולא הדברים שנסתעפו ממנה אבל לפי"ד בעתוס' הנ"ל דהיתה מכה בפ"ע ולא מכח הדם באו מדבאו כולם ביחד וכנ"ל א"כ לחשוב אותם למכה בפ"ע והוא לכאורה קושיא עצומה - עוד תקשה למה באמת לא נהפך המים לדם גם בטעם ואז לא הי' צריך למכה בפ"ע אך י"ל דקושיא זו לא קשה כלל די"ל כדברינו הנ"ל דאם לא הי' מכה בפ"ע רק מכחו של דם יומתו הדגים ויבאש היאור לא היו באו כולם ביחד וכנ"ל והבן:
וכשבאנו לזה יתורץ בזה כמה דקדוקים עפי"מ דיש עוד לדקדק דמתחלה אמר לשון הכאה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ואח"כ אמר ד' אל משה אמור אל אהרן נטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ויהיו לדם והי' דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים ע"כ הרי דלא אמר השם רק נטה ולא הכאה ואח"כ כתיב ויך את המים משמע שהי' באמת הכאה, אמנם צ"ל דביאור בעצמו הי' באמת הכאה דעל היאור היו עומדין והי' יכול להיות הכאה אבל בשאר נהרות שהיו רחוקים ולא הי' יכול להיות הכאה לא הי' רק הטיי' במטה מרחוק על כל צדדי מצרים ונהפכו ע"י נטייתו במטה לדם והבן:
ומעתה שפיר י"ל דזהו הי' החילוק בין הטיי' להכאה דהנהרות שנהפכו רק ע"י נטיי' נהפכו המים לדם רק במראה ולא בטעם ממש וגם הדגים לא מתו והמים לא נבאש אבל היאור שהי' בהכאה הי' המכה בתוקף שגם הדגים מתו ונבאשו המים וי"ל הטעם שהקב"ה רצה להראות להם שלא הנילוס בלבד הוכה במכת דם רק כל הנהרות וכל המימות שבמצרים נלקו ובשביל שכולם השתמשו המים שביאור, וע"י שנבאש ולא יכלו לשתות יצטרכו לבקש מים לשתות ואז הכל יראו שכל המימות נלקו ונהפכו לדם ואלו ל"ה נבאש היאור היו שותים המים של הנילוס עם מראה הדם ול"ה יודעים כלל אם נלקו כל המימות והבן, ובזה יובן סמיכות הכתובים ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי דם בכל ארץ מצרים דאיך תלה זה בזה, ובדברינו הנ"ל יובן שפיר דבשביל שלא יכלו לשתות מים מן היאור ע"כ ראו וידעו שהי' דם בכל ארץ מצרים. ומעתה יתורץ היטב קושית בעתוס' שמקשה דלמה נקראת המכה על שם הדם ולא על שם הבאשה וכנ"ל דהא לפי דברינו הנ"ל מכת הדם הי' בכל ארץ מצרים אבל מיתת הדגים והבאשה ל"ה רק ביאור וגם ביאור נמי לא הי' מיתת הדגים והבאשה רק שעי"ז יתוודע להם דמכת הדם הושלט בכל ארץ מצרים ודוק - אולם עיקר דברי רבותינו בעתוס' שכתבו דאע"פ שמראיתו דם מכ"מ טעמו הי' מים ולכך הוצרך להבאשת המים דאל"כ היו שותין אפי' אם הי' מראה דם דהא גם עתה אוכלין האומות דם ע"כ, תקשה מדברי המדרש תנחומא פ' וארא שכתב שממכת דם נתעשרו ישראל כיצד המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים והמצרי הולך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מלאה דם והישראל שותה מים והמצרי אומר לישראל תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשה דם וכשהי' לוקח מישראל בדמים יקרים הי' שותה מים מכאן העשירו ישראל ע"כ, וקשה הלא בגיגית לא הי' דגים ולא נבאש המים רק שביד המצרי נהפך לדם וא"כ בשלמא אם נאמר דנהפך לטעם דם שפיר שייך לומר דהוצרכו לקנות מישראל בכדי שיהי' בו טעם מים, אבל לדברי בעתוס' דרק במראה נהפך לדם ולא בטעם למה הוצרכו לקנות מישראל הרי גם היום אוכלין דם לדברי בעתוס' וצ"ע. (ועי' בריב"א שנדפס שם עם בעתוס' ע"ש):
ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם הקשו בבעתוס' מהיכן לקחו המים ותירץ שהביאו ממקום אחר אי נמי ממים שחפרו ומדחה שם הבעתוס' את תירץ הב' וע"כ כתירץ הראשון דממקום אחר הביאו, ויש להקשות כיון דבכל ארץ מצרים הי' דם וצ"ל הפירוש ממקום אחר היינו מארץ אחרת והרי בפסוק שאח"ז נאמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו משמע דעד השתא פרעה ועבדיו היו עומדין עם משה ואהרן אצל היאור ואיך שייך לומר שהמתינו כל כך על הבאת מים ממדינה אחרת, ולכאורה י"ל עפי"ד המדרש הנ"ל דמה שקנו המצרים מישראל בדמים יקרים לא נתהפך לדם א"כ י"ל שקנו מישראל מים והביאו לחרטומים - עוד נ"ל עפי"מ שהבאתי בהגדה של פסח אשר אתי בכתובים מהאזולאי בשם הר"א מגרמיזא וז"ל ובעצים ובאבנים אבל לא בכלי מתכות ולכן משימין ברזל במים בשעת התקופה לפי שאין מצוי בכלי מתכות, ולכן לא ביקש פרעה במכת דם להסיר המכה משום שהי' שותה ממה שהי' בכלי מתכות שבהם לא נהפך לדם ע"כ ועיי"ש, ולפי"ז י"ל דלקחו מים ממה שמצאו בכלי מתכות והביאו לחרטומים ועשאוהו החרטומים בלטיהם דם והבן: ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם יש לדקדק דבמטות שנהפכו לנחש נאמר מפורש בפסוק שעשאו החרטמים כן בלטיהם וישליכו איש מטהו הרי דמפרש שעשאו כן החרטמים ומפרש מה שעשאו וכן בצפרדעים מפרש שהעלו הצפרדעים בארץ מצרים ולמה במים שנהפך לדם לא מפרש מה שעשאו רק קאמר סתם שעשאו כן החרטמים - ונ"ל עפי"מ שיש לדקדק מהא דאיתא בס' אהבת יונתן פ' וארא טעם על מה שאמר פרעה להשליך כל בן הילוד ליאור עפי"ד הגמ' פעם אחד הלך אחד למצרים לקנות סוס ונתנו לו דף באחיזת עינים ונדמה לו שהוא סוס ולעת ערב ביקש להשקות את הסוס אצל המים ראה שהוא דף לפי דבמים אין שולט הכשוף וזהו ערמת פרעה להשליך הילדים ליאור דאם יחליפו את הילדים באיזה דבר אחר לא יעמוד במים עכ"ל, ולפי"ז תקשה איך הי' יכולים החרטמים להפוך מים לדם הא אין שליטת כישוף במים, אמנם נ"ל עפי"מ שמקשה האור החיים בהא דנאמר ויעשו החרטומים כן שהפכו המים לדם הלא כל המימות נהפכו לדם ע"י משה ומאין הי' להם מים ע"כ, ובהנ"ל חדא מתורץ בחברתה דבאמת לא הי' להם מים רק עפי"מ דאיתא באו"ח דהמים שנהפכו לדם לא לדמיון נהפכו רק שבאמת נהפכו לדם ממש ולכך ובאש היאור ומתו הדגים דאלו לא הי' רק לדמיון דם לא היו מתים הדגים ולא הי' נבאש היאור ע"כ. ומעתה שפיר מיושב קושייתי עם קושית האוה"ח חדא בחברתה דבאמת ממים לא היו יכולים להפך לדם מחמת שאין כישוף שולט במים, רק שהחרטמים היו מהפכים את הדם למים ואח"כ היו מהפכים את מים הזאת לדם וכיון דהך מים לא הי' רק באחיזת עינים דעיקרו הי' דם ולכך שפיר היו החרטמים יכולים להפך ממים לדם ודוק היטב ולפי"ז שפיר נכון דלא מפרש הכתוב שהיו מהפכים ממים לדם רק סתם שכן עשו משום דבאמת ממים לדם הרי אין יכולין להפך והם לא היו מהפכין רק מדם למים וחזרו ועשאוהו דם והרי לא עשאו רק מדם דם ולכך שפיר לא נאמר רק סתם שעשו כן והבן: