זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ
על פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא איתא במדרש ויהי לשון צער והעולם תמהו בזה הלא אין לך שמחה גדולה יותר מזה שיוצאין מעבדות לחירות, ואמרתי בזה דהצער הי' מה שהי' פרעה מלווה את ישראל דאלו פרעה לא הי' מלווה אותם היתה השמחה בשלימות עפי"מ שאבאר, כי באמת תקשה לכאורה מי ביקש זאת מפרעה שילווה את ישראל והלואי שהיו יוצאין בלא לווי', אמנם נראה דפרעה מרוב רשעתו ואפיקורסותו הי' מלווה אותם דהנה באמת הקשיתי על הא דאיתא דבני אפרים שהיו יוצאין שלשים שנה קודם הגאולה והרגום אנשי גת בפלישתים ולא נתנו לקבורה עד שהחי' אותם הקב"ה בימי יחזקאל ועיין ביונתן בן עוזיאל ובנח"ק דלכך נהרגו משום שיצאו לפני זמנם ועיי"ש, והקשיתי בזה הא איתא דפרעה הי' עושה בכישוף שלא יוכל שום עבד לברוח ממצרים ועשה זאת עבור ישראל שלא יוכלו לצאת וא"כ איך היו יכולים הבני אפרים לצאת משם מאחר שהסגירו המצרים את כל עבדים ע"י כישוף ולמה הבני אפרים היו יכולים לצאת יותר מישראל - אמנם י"ל דהם יצאו קודם הסגירה שהיו שומעין שהמצריים רוצים לעשות הסגירה ע"י כישוף ולכך הקדימו לצאת. אבל באמת הקב"ה ביטל את הכישוף והוציא את בנ"י ביד חזקה, ומעתה יובן שפיר הטעם שפרעה ליווה את ישראל והראה בזה שגם הקב"ה לא הי' יכול להוציאם מחמת הכישוף רק שהוא ביטל את הכישוף ולכך הי' יכולים לצאת והא ראי' שהוא ליווה אותם ומראה בזה שמרצונו הטוב שולח אותם ובזה הי' מסמא עיני העולם לאמור שגם הקב"ה אינו יכול לבטל את הכישוף והבן: ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל שכתב ויהי לשון צער מהו הצער שהחליש בזה ג"כ אמונת ישראל שגם ישראל יכולים לסבור כזאת וכמו שהבני אפרים טעו בזה דאחר הכישוף לא יוכלו לצאת ממצרים לעולם וזהו שכתב ויהי אינו אלא צרה ומה הי' הצרה בשלח פרעה את העם שהי' מלווה אותם והחליש בזה אמונת ישראל בהקב"ה והבן - ובזה יובן המשך הפסוקים אח"ז ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים דאם פרעה לא הי' מלווה אותם הי' נראין בחוש שהקב"ה הוציאם אע"ג שלא נפתח הכישוף, ואז שפיר הי' מוציא את ישראל דרך ארץ פלשתים לראות בעיניהם את עצמות בני אפרים שמתו על שלא האמינו בהקב"ה שיוכל להוציא את ישראל אחר סגירת הכישוף והי' אז מתחזק אמונת ישראל, אבל מאחר שליווה את ישראל הי' סוברים ישראל ג"כ שפרעה ביטל ופתח את הכישוף וא"כ אף שיראו ישראל הבני אפרים שמתו לא יאמינו דבשביל עונש זה מתו משום דגם המה לא הי' באמונה זו שהקב"ה ביטל את הכשוף רק גם המה סברו שביטל פרעה את הכישוף - א"י דאלו פרעה לא הי' מלווה אותם הי' נראה בחוש דהקב"ה הוא כל יכול וביטל את הכישוף ע"כ הי' אז תיכף התחיי' של בני אפרים, למען ראות טעותם של בני אפרים אבל כיון שפרעה ליווה אותם וא"כ יאמרו דרק פרעה ביטל את הכישוף ולא יאמינו בהקב"ה שיכול לבטל את הכישוף ע"כ לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים והבן:
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כתב באב"ע דלכך נהרגו בני אפרים שיצא ממצרים שלשים שנה קודם הגאולה מפניו שמיהרו את הקץ, ובנח"ק בשם הר"א מגרמיז"א כתב על שלא שמרו שבועת יוסף ליטול עמהם את עצמות יוסף ועיי"ש, והנה מצינו דיחזקאל החי' את כל העצמות היבשות של בני אפרים ונ"ל הא דלא החי' הקב"ה את בני אפרים תיכף בצאתם ישראל ממצרים הוא משום דלא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, אבל אם הי' הקב"ה מוליך את ישראל בדרך ארץ פלשתים אז היו תחיית המתים של בני אפרים והיו הבני אפרים אז הלכו תיכף עם ישראל כיון דבעת הזאת נתבטלו השני טעמים של מיתת, בני אפרים. דהא כבר נגמר הזמן וגם הי' לוקחים אז עצמות יוסף והי' תחיית המתים של בני אפרים ע"י משה רבינו, אך תקשה באמת למה לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ולהחיות אז את בני אפרים, אולם י"ל כיון דלא הי' רק שלשים שנה מעת שנהרגו לא היו העולם מאמינים שהי' תחה"מ רק היו אומרים שהיו ישנים שלשים שנה וכהאי דחוני המעגל שהי' ישן שבעים שנה ולכך המתין הקב"ה להחיותם עד יחזקאל למען הראות נפלאותיו של תחה"מ - וזה שאמר הכתוב ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ולהחיות אז את בני אפרים ולמה המתין עד יחזקאל ע"ז אמר הכתוב כי קרוב הוא הזמן הי' קרוב שלא הי' רק שלשים שנה ולא יהיו מאמינים לאמור שהראה הקב"ה תחה"מ רק יהי' אומרים העיר את הישנים וכנ"ל ואפשר דזהו כוונת הפייטן לאחרון של פסח בד"ה אימת שכתב וז"ל "צדדם מארח פלשת טוב וסלח קלגסים מראות עצמות זבד ותושלח" והיינו דאם הי' הולכים דרך פלשתים ורואים עצמות זבד ותושלח הי' נימס לבבם של ישראל והי' הקב"ה צריך למען אהבת ישראל להחיותן אז ע"כ ריחקם משם והבן ובזה יתיישב מה דלכאורה קשה על הפסוק ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כו' בראותם מלחמה ושבו מצרימה והוא תמוה דבלא"ה הרי הוצרך הקב"ה לעקם להם את הדרך שילכו דרך י"ס ולקרוע את הים לפניהם שהוא תנאי קדם שהתנה הקב"ה עם הי"ס שיקרע לפני בנ"י, וגם כדי להטביע את המצרים, ב' כדאיתא בבעתוס' דאמר הקב"ה אם אני מוליכן דרך הישר תיכף לא"י מחזיקין איש בשדהו ובכרמו ומבטלין ת"ת ע"כ אני מוליכן מ' שנים במדבר ויאכלו המן וישתו מי הבאר, ג' איתא כששמעו הכנענים מיצימ"צ עמדו והשחיתו את הארץ אמר הקב"ה הבטחתי לאברהם להכניס בניו אל ארץ מלאה כ"ט ולכך עיכבן במדבר כדי שיתקנו מה שקלקלו ועפי"ד הנ"ל י"ל דאין כוונת הכתוב להוליכם דרך פלשתים תיכף לא"י רק להוליכם דרך פלשתים וליקח משם הבני אפרים להחיותן ולחזור דרך י"ס ודרך המדבר דהרי בלא"ה עשו כן ישראל שחזרו לאחוריהם להטעות את מצרים לאמור כי ברח העם והי' יכול להיות כן דרך פלשתים ולחזור וע"ז מתרץ הכתוב כי קרוב הוא ועדיין אין הזמן מוכשר להחיותן והבן. פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה הקשו במפרשים למה הקדים רש"י לפרש המאוחר שבתחלה הביא רש"י לפרש בראותם מלחמה ואח"כ מפרש פן ינחם, ב' יש לדקדק הא ראיית מלחמה גורמת שינחם העם וא"כ הי' צ"ל פן בראותם מלחמה ינחם העם ושבו מצרימה, ג' הקשה במהרש"ל על שפירש"י על בראותם מלחמה כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני אמאי לא נקט רש"י ויבא עמלק דבסמוך שנכתב בסוף פ' בשלח ועיין בשפ"ח ונלפענ"ד בהקדם מה שיש לתמוה הא דכתיב ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ודרשו רז"ל שרפו ידיהם מדברי תורה ולכך בא עמלק איך תלוי זה בזה דמחמת רפיון התורה יבא עמלק דוקא ועיין בנח"ק מה שתירץ בזה, גם יש לתמוה הלא איתא דישראל יצאו לפני זמנם בזכות התורה שעתידין לקבל וא"כ למה לא הי' ישראל יראים מלרפות ידיהם מדברי תורה שלא יצטרכו לחזור למצרים להשלים השעבוד וצ"ל דישראל סברו שכבר נגמר הזמן דהחשבון הוא מלידת יצחק או דקושיא השעבוד הושלם, והנה בבעתו"ס הקשו וז"ל למה איחר עמלק להלחם עם ישראל עד עכשיו ולא בא להילחם עם ישראל עוד במצרים כשהיו עוד מתי מספר שבעים נפש ותירץ הבעתוס' לפי שאמר הקב"ה ועבדים וענו אותם ד' מאות שנה וכשמת אברהם הטיל את החוב על יצחק וכשמת יצחק הטיל החוב על יעקב ובניו וגם על עשיו ובניו אמר עמלק בלבו אם אכרית יעקב וזרעו יהי' החוב מוטל עלי ולכך המתין עד שיצאו ממצרים ונפרע החוב אז בא להלחם עמהם ע"כ, ולפי"ז דוקא אם אמרינן דנגמר הזמן שנפרע החוב אז שפיר שהמתין עמלק עד יציאתם ממצרים אבל אם נאמר דבזכות התורה יצאו לפני זמנם א"כ חזרה קושית התוס' אמאי לא בא עמלק מקודם, דא"ל כסברת התוס' שהי' ירא שלא יפול החוב עליו הא גם השתא עדיין יפול מותר החוב עליו כיון דבאמת עדיין לא נגמר הזמן, אמנם עפי"ד הנ"ל שפיר י"ל דעד השתא הי' סבר דע"י זכות התורה יצאו לפני זמנם ולכך לא בא להילחם עם ישראל שהי' ירא שלא יפול החוב עליו וכנ"ל, אבל אחר שראה עמלק שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה וע"כ דלא בזכות התורה נגאלו קודם זמנם רק דבאמת נגמר הזמן ולכך שפיר הוא דבא ושפיר תלוי זב"ז - ועפי"ז יתורץ קושית המהרש"ל הנ"ל דבשלמא אם בראותם מלחמה קאי על מלחמת עמלקי והכנעני דישראל באו לגבולם להלחם עמהם שפיר שייך למימר דבראותם מלחמה יחזרו למצרים ויפטרו מן המלחמה, משא"כ מלחמת עמלק דבסמוך שהי' רק ברשעתו תמיד להכרית ח"ו את ישראל רק מיראת החוב הוא דהמתין עד השתא וא"כ אפי' אם יראו מלחמת עמלק לא יחזרו למצרים דהא אפי' למצרים יחזיר עליהם כדי להכריתן כיון דהבין שכבר נשלם הזמן והבן - ועתה נבין על שהקדים פירש"י לפרש המאוחר דהא רש"י מפרש פן ינחם העם שיחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב והיינו ע"כ כוונתו שיתחרטו על יציאתם ממצרים ע"י שיראו מלחמה ושבו מצרימה, וקשה מאי הפסידו ביצאת מצרים לא עבדו קושית השעבוד ראו נסים גדולים על הים אכלו את המן קבלו את התורה ולמה יתחרטו על יציאתם דהי' לו לומר בראותם מלחמה ושבו מצרימה אך י"ל עפי"מ שפירש"י בסוף פ' תצא בעמלק אשר קרך בדרך שצננך והפשירך מרתיחתך שהי' העכו"ם יראים להילחם בהם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים כו' והיינו העמלק דבסמוך, ועפי"ז ספיר מדוקדק הלשון פן ינחם שיתחרטו על יציאתם דהא ע"י יציאתם הראו לעמלק דבסמוך שנגמר הזמן ובא להילחם עמהם והראה מקום לאחרים דאם הוא לא הי' הראשון היו כל העכו"ם יראים מישראל וכנ"ל ורק דהי' קשיא לי לפירש"י הא ישראל נצחוהו לעמלק דבסמוך ולא הי' להם שום היזק במלחמתו ועוד תקשה מה ושבו מצרימה הא ע"י מלחמת עמלק דבסמוך לא יחזרו למצרים כיון דעמלק דבסמוך אפי' למצרים ירדוף אותם כיון שידע שכבר נגמר הזמן, ומחמת קושית האלה הקדים רש"י לפרש מקודם בראותם מלחמה דקאי על עמלקי והכנעני דאז הם שיתחרטו למפרע על צאתם ממצרים שבשביל יציאתם ממצרים הראו לעמלק דבסמוך שנגמר הזמן ואע"ג דנצחוהו מכ"מ על ידו באו למלחמת עמלקי והכנעני ואח"כ מפרש פן ינחם העם על חרטת צאתם ממצרים שזהו כסדר הזמן זא"ז והבן:
וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני כו' ותקם את דבריך כי צדיק אתה. יש לדקדק מאי מעליותא גבי קוב"ה שמקיים דיבורו משום שהוא צדיק הלא גם איש פשוט צריך לקיים דיבורו עוד קשה מהא דדרשינן וכרות עמו הברית מלמד שהקב"ה אחז עמו שימול אברהם א"ע מה שייכות יש זה לזה אחיזת בריתו של אברהם אבינו שהקב"ה עזר לו לנתינת הארץ לישראל, ונלפענ"ד עפי"מ דאיתא דישראל יצאו קידם זמנם וא"כ לפי"ז עדיין הקב"ה לא הי' מחיוב לתת לישראל את ארץ ישראל אע"ג שהבטיח הקב"ה לאברהם וליצחק לתת לזרעם היינו דוקא אחר שישלמו מקודם ד' מאות שנה, וכיון שהוציא אותם קודם זמנם כדאיתא בזוהר הקדוש הטעם משום שכבר הי' במ"ט שערי טומאה ואלו נפלו בשער הנון ח"ו לא הי' באפשר לגואלם וא"כ לא הי' הקב"ה עדיין מחיוב ליתן להם את ארץ ישראל וכמובן - אמנם כ"ז אם נאמר דא"י אינו מוחזקת מאברהם אבינו רק מטעם שדיבר הקב"ה לאברהם לתת לזרעו וא"כ הקב"ה לא דיבר רק אחר שיושלמו החוב של הד' מאות שנה אבל אם נאמר דא"י מוחזקת מאברהם אבינו מטעם ירושה א"כ מגיע לישראל את ארץ ישראל אע"ג שלא הי' עדיין נשלם הזמן וכמובן - והנה המפרשים הקשו למאי דאמרינן עכו"ם שמל המילה פסולה איך מל אברהם אבינו א"ע אולם עפי"מ שהבאתי בשם המדרש דהקב"ה עזר לו מיושב שפיר אע"ג דלא יצאו האבות מכלל ב"נ והמילה פסולה הוא רק אם מל בעצמו לבדו אבל כאן שהקב"ה עזר לו שפיר המילה כשרה והבן, ומעתה מיושב שפיר סמיכת הכתובים וכרות עמו הברית שעזר לו השי"ת וא"כ נשמע דלא יצאו מכלל ב"נ וא"כ ע"כ דא"י אינה מוחזקת ולא שייך ירושה ושוב הקב"ה עדיין לא הי' מחיוב לתת להם את א"י משום דהי' קודם הזמן וכנ"ל מכ"מ קיים את דברו משום דהקב"ה צדיק והבן:
באופן אחר אפי' אם נאמר דא"י מוחזקת מאברהם אבינו ונאמר כדעת הרמב"ן דהאבות יצאו מכלל ב"כ מעת שנימול אברהם דא"כ מגיע א"י לזרעו מטעם ירושה מכ"מ היינו דוקא מחמת שעזר לו השי"ת בעת המילה דאל"כ לא הוי רק מילת עכו"ם ופסול, וא"כ עיקר החיוב שהי' הקב"ה מחיוב לקיים הבטחתו הוא רק מחמת שעזר לו במצות מילה וא"כ שפיר וכרות עמו הברית שעזר לו במילתו בכדי להכניס עצמו לחיוב לקיים דברו ולתת להם את ארץ ישראל מחמת כי צדיק אתה והבן. [וכבר ציינתי לעיל בפ' לך דהמילה היתה כשירה בא"א ע"ה ע"י עצמו ג"כ אפי' אם לא יצא מכלל ב"נ, אליבא דכ"ע, מחמת הכתוב בפי' ואתה את בריתי תשמור ע"כ]:
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד' ויאמרו לאמור יש לדקדק מה ויאמרו לאמור ונלפענ"ד עפי"מ דאיתא דכל השירה הי' באמת בדרך נס ופלא כי ששים רבוא ישראל גדולים וקטנים יאמרו בפעם אחת כל השירה מתחילה ועד סוף כל אחד ואחד בשווה, וע"כ דצריכין אנו לומר דהי' להם השראת השכינה וניתן רוח הקודש בפיהם אבל באמת כל אחד ואחד לא הי' יודע אם גם לחבירו ניתן לו השראת השכינה ויודע שגם חבירו יאמר השירה כמוהו, וזהו ויאמרו לאמור אשירה וכו' כי כל אחד הרגיש בנפשו שזה השיר מן השמים ביתן בפיהו וזהו שאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת כולם בשווה עם משה רבינו יחד ויאמרו לאמור כל אחד אומר לחבירו שגם חבירו יאמר כמהו והבן (ועי' באלשיך הק' פרשה זו]:
תבלעמו ארץ. פירש"י מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ד' הצדיק אבל במס' פסחים קי"ח ע"ב כתב הרשב"ם וז"ל פלוט אותן ליבשה וניתנו לקבורה בזכות שאמרו כי ד' נלחם להם במצרים ויש להבין במאי פליגי הרשב"ם ורש"י ז"ל, ולמה פליג הרשב"ם על זקינו רש"י ז"ל:
ונלפענ"ד דהנה בפסוק וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים פירש"י שפלטן הים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולין מצד זה כך הם עולין מצד אחר ע"כ משמע מפירש"י שפירש כדי שלא יאמרו ישראל כו' דבאמת לא אמרו רק הקב"ה ירא הי' שלא יאמרו, וקשה על פירש"י מדברי הגמ' פסחים הנ"ל דקאמר וימרו על ים בים סוף מלמד שהמירו ישראל באותו שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולין מצד אחר אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו אמר לו אתן לך אחד ומחצה שבהן וכו' וע"ז פירש הרשב"ם הנ"ל וניתנו לקבורה שם בזכות שאמרו כי ד' נלחם להם במצרים והיינו דכתיב נטית ימינך תבלעמו ארץ שלא תענש על קבורתן ע"כ, הרי דמפורש בגמ' שהמירו ישראל ואמרו כשם שאנו עולין כו' ולמה פירש"י שפלטן הים כו' כדי שלא יאמרו וכו':
אמנם נראה עפי"מ דאיתא במדרש על פסוק וימרו על ים בי"ס שאמרו טיט במצרים טיט בים ולפי"ז שפיר נאמר דהמדרש דדריש מפסוק וימרו שאמרו טיט במצרים כו' לא יסבור שאמרו ישראל המצרים עולין מצד אחר ומכ"מ וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כדי שלא יאמרו שהמצרים עולין מצד אחר כמו שפירש"י והבן - ומעתה שפיר י"ל דחדא מתורץ בחברתה דהרשב"ם קאי על דברי הגמ' שדרש מקרא וימרו שהמרו ישראל בי"ס ואמרו כשם שאנו עולין כו' ע"כ שפיר מביא הרשב"ם דבזכות שאמרו המצרים כי ד' נלחם להם במצרים זכו לקבורה משום דבאמת מצד הדין מגיע למצרים לטבוע ושלא יזכו לקבורה מדה כנגד מדה שהם טבעו ילדי ישראל ולא באו לקבורה, רק מכיון שהמרו ישראל ואמרו שמצרים עולין מצד אחר ולא האמינו ישראל בד' שנטבעו המצרים מדה כנגד מדה וכנגד זה האמינו המצרים בד' ואמרו כי ד' נלחם להם במצרים פירש"י שאמרו המצרים שכשם שאנו לוקים על הים כך לוקים אותם שנשארו במצרים והאמינו המצרים בזה יותר מישראל, דישראל אמרו כשם שאנו עולין כו' ולא האמינו ומצרים אמרו ג"כ כשם והאמינו ולכך הקל מעליהם העונש בזה שיזכו לבא לקבורה והבן:
ומעתה נבא על נכון להבין שפיר הפלוגתא של רש"י והרשב"ם הנ"ל וידוקדק בזה עוד קושיא גדולה על פירש"י שמפרש שזכו לקבורה בשכר שאמרו ד' הצדיק וקשה הא המצרים לא אמרו זאת רק פרעה בלבד הוא דאמר כן והרי פרעה לא נטבע כלל שניצל ומלך אח"כ בנינוה כדאיתא במדרש, אמנם צ"ל אע"ג דלא מצינו רק שפרעה אמר כן מכ"מ הקב"ה הי' ידע שגם המצרים במחשבתם נמי הי' כן ומעתה לדעת רש"י שהבאתי דע"כ הולך בדעת המדרש דישראל באמת לא אמרו וע"כ דרק הקב"ה הי' ידע שיאמרו ולכך הראה להם המצרים מת מש"ה מפרש נמי בזכות שאמרו המצרים ד' הצדיק, ואע"ג דבאמת המצרים לא אמרו מכ"מ הקב"ה ידע שגם המצרים הסכימו לדברי פרעה וגם במחשבתם לומר כן וע"כ מחשבה הטובה של המצרים הכריע המחשבה רעה של ישראל וזכו עי"ז לקבורה והבן - אבל הרשב"ם דקאי על הגמ' הנ"ל דדרש וימרו שישראל אמרו כשם כו' ע"כ דרש נמי שהמצרים זכו לקבורה בשביל שאמרו דייקי כי ד' נלחם להם במצרים דכל המצרים אמרו זאת והכריע אמירתם עם אמונתם את אמירת ישראל שלא האמינו ולכך שפיר ע"י אמירתו דוקא זכו לקבורה והבן:
אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו כו' אמר לו אתן לך א' ומחצה שבהן כו' בפרעה כתיב שש מאות רכב בחור ואילו בסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל. פירש הרשב"ם וז"ל והיינו דכתיב נטית ימינך תבלעמו ארץ שנשבע הקב"ה לארץ שלא תענש על קבורתם ע"כ ויש לדקדק למה לא רצתה האדמה שיקברו המצרים בתוכה עד שנשבע לה הקב"ה שלא תיענש עליהם ולמה הי' מגיע עונש לארץ אם הי' נקברים המצרים בארץ ולמה גרועים המצרים מכל רשעי העולם כלו, אמנם נראה לי בהקדם להבין דברי הגמ' הנ"ל דהשר של ים טען לפני הקב"ה כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו כו' דלמה באמת הי' סבר השר של ים שניתן לו המצרים במתנה טעם המתנה למה, ואפי' אם נאמר כפשוטו דמתחלה סבר הים שנטבעו לגמרי ושלא יצטרך הים לפלטן וזהו המתנה ז"א דהא באמת המצרים זכו לקבורה מקדם בין לפירש"י בשביל שאמרו ד' הצדיק בין לפירוש הרשב"ם בשביל שאמרו כי ד' נלחם להם במצרים ולכך זכו לקבורה, רק דהים הי' סבר שנטבעו וניתנו בו לגמרי לפרנסה לדגים וכמו שפירש הרשב"ם א"כ הרי הוא רק אטעי לנפשי' וכאשר שמע הים מהקב"ה שיפלוט אותן ליבשה הרי רואה דלא ניתנה לו במתנה רק להטביע וא"כ הי' צריך לפלטן ולא לשאול שאלות להקב"ה והבן:
אמנם נ"ל דבאמת י"ל שני טעמים שהוצרכו המצרים לטבוע ושלא יבאו לקבורה, א' שהטביעו את בני ישראל והמיתו אותן בלא קבורה והוא מדה כנגד מדה. ב' דידוע הקב"ה התנה עם הים לקרוע בפני בנ"י וא"כ י"ל דכ"ז אם ישראל היו יוצאין בזמנו אבל מאחר שישראל יצאו קודם זמנן יש להים טענה דאין מחיוב לקיים תנאו וע"כ שפיר סבר הים דבשביל זה מגיע לו המתנה של המצרים פרנסה לדגים כמבואר במדרש ובמס' פסחים בפירוש הרשב"ם שהבאתי, ומעתה י"ל דבשלמא לטעם הראשון הלא הוצרכו המצרים לבא לקבורה משום מדה כנגד מדה שהטביעו את בנ"י שפיר י"ל דהועיל זכותן של מצרים שיזכו לקבורה אח"כ. אבל לטעם הב' בשביל שקיים הים תנאו קודם הזמן יש לים טענה שלא יועיל זכותן של מצרים ולהפסיד לו המתנה המגיע לו וכמובן ולפי"ז כיון דבדבר הזה אם נשלם הזמן או לא יש פלוגתא בין המפרשים ע"כ י"ל דאע"ג דהקב"ה הי' סבר דנשלם הזמן ומהני זכותן של המצרים לבא לקבורה ולכך שפיר אמר לים פלוט אותן ליבשה, מכ"מ יש לו טענה גדולה להשר של ים כיון דדבר הזה אם נשלם הזמן במחלוקת שנוי' ופלוגתא דרבוותא וע"כ הוי דבר המוטל בספק וכיון דהים הי' מוחזק בהן הי' יכול לומר קים לי כמאן דאמר שלא נשלם הזמן עדיין ושפיר מגיע לו מתנה במאי שקרע לפניהם בתוך הזמן וקיימ"ל ממון המוטל בספק והנתבע הוא מוחזק המוציא מחבירו עליו הראי', מש"ה שפיר הוצרך הקב"ה לבא עמו בהשוואה ולשלם לו המתנה המגיע לו בזמן מאוחר והבן. ובזה יתורץ היטב קושייתי הנ"ל שיראה האדמה לקבל המצרים דהארץ ידעה דמגיע עונש למצרים שלא יבואו לקבורה משום מדה כנגד מדה, ולכך בשלמא אם הקב"ה הי' אומר להים לפלטן ולא הי' מסרב הי' הארץ חושב דמכ"מ זכו המצרים לקבורה או כפירש"י או כפירוש הרשב"ם הנ"ל, אבל השתא שהוצרך הקב"ה לתת לים תמורתן א' ומחצה א"כ ע"כ דהים זכה בהן ולא מהני זכותן של המצרים לבא לקבורה ולכך יראה הארץ לקבל אותן כיון דעכ"פ מצד הדין הי' שהמצרים לא יבאו לקבורה במה תזכה הארץ אותן עד שנשבע הקב"ה לארץ שלא תענש ואז תבלעמו ארץ והבן:
בחמשה עשר יום לחודש השני פירש"י נתפרש היום של חניי' זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאן ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי המצה ס"א סעודות וירד להם מן בט"ו באייר ויום אחד בשבת הי' כדאיתא במס' שבת עכ"ל י"ל מטעם זה חסידים ואנשי מעשה נוהגין שאין אוכלין חמץ עד פ"ש כי הוא נמי זכר ליצימ"צ שלא אכלו חמץ עד ט"ו באייר והבן: ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה. נלפענ"ד עפי"מ שמביא בס' בני יששכר בשם הרה"ק מזידיטשוב זצל"ה שנסתפק אם היו מברכין על המן, וגם מה הוא הברכה ועיי"ש במאמר ג' ברכת שבת ומקום הספק י"ל דאע"ג דאסור ליהנות בלא ברכה מכ"מ מאחר שנתהפך המן לכל מאכל אשר יחפוץ א"כ אין על המן עדיין שום שם מאכל רק הוא הכנה לכל מאכל וכמו לא שפירש"י מן הוא הכנת מזון הוא, ולכך לא היו ישראל יודעין איזהו שם יתנו לו ואיזהו ברכה לברך עליו דהא אין על המן שם מאכל מיוחד שיגרום ברכתו עליו, וזהו ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו דייקי היינו כי ויראו בני ישראל מה שנעשו המן להם וראו שנעשו לאחיהם מין אחר כל אחד מה שרצו בו ע"כ אמרו איש אל אחיו מן הוא. נוטריקון מה נברך כי לא ידעו מה הוא מחמת שנשתנו בכל עת לכל מה שירצו וע"כ סברו דזאת הוא רק הכנה למאכל ולא מאכל גופי', ע"ז השיב להם משה רבינו הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה והיינו שבאמת הוא גופא מאכל רק שיש בה עוד מעלה יתירה שיכול להשתנות לכל מאכל שירצה ולכן שפיר מברכין על הלחם אשר נתן לנו ד' לאכלה והבן:
בנח"ק כתב וז"ל שמעתי עפי"מ דאיתא פ"ג דתענית אין נהנים ממעשה נסים וזהו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא ר"ת מעשה נסים כי לא ידעו מה הוא אי שרו ליהנות ויאמר משה הוא הלחם בה"א הידיעה דאמרו רז"ל בשכר ואקחה פת לחם זכו למן וכיון שזהו גמול אברהם שרו ליהנות עכ"ד, ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה הא דאסור ליהנות ממעשה נסים מובא הטעם משום דמנכין לו מזכיותיו (והרי הוא כעובד עמל"פ) וכהאי מעשה המובא בגמ' ברגל שנתנו לו מן השמים אמרה לו אשתו חבירך ישבו על כסא של ד' רגלים ואתה על כסא של ג' רגלים, ומעתה כ"ז בשאר מעשה נסים אבל הכא במן שניתן למען אנסנו הילך בתורתי אם לא פירש"י אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ושלא יצאו בשבת ללקוט, א"כ אדרבה כל מה שאוכלין אותו ומקיימין מצות התלויות בו יותר מוסיפין להם זכות באכילתו שפיר מותרין לאכלו ואדרבה מוכרחין ומחויבין לאכלו ולקיים מצות התליות בו - ובזה יובן. דקדוק גדול דכתיב ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא ואח"כ כתיב והי' ביום הששי כו' וקשה הא הנך שתי מצות הם התליות במן א' ולקטו דבר יום ביומו פירוש שלא יותירו למחר ב' שלא יצאו ללקוט בשבת וא"כ למה הפריד בין הדבקים בקרא למען אנסנו כו' דהי' לו לומר ולקטו דבר יום ביומו והי' ביום הששי וגומר למען אנסנו ובקושית הנח"ק הנ"ל יובן שפיר דלכך כתב אחר ולקטו יום ביומו למען אנסנו שלא תקשה איך ילקטו כיון שאסור ליהנות ממעשי נסים ע"ז מתרץ בקרא למען אנסנו והבן וכנ"ל:
א"י לתרץ למה הפריד בין הדבקים עפי"מ דאיתא בגמ' לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן כי כל אדם מוטרד בפרנסתו ולא יוכל לעסוק בתורה רק ביום השבת אבל אוכלי המן דלא היו טרודין בפרנסתם כי הי' להם ללקוט דבר יום ביומו יכולין ללמוד בכל יום כראוי וזה שכתב ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי כי אין לו שום תירץ על ביטול תורה ע"כ מחויבין ללמוד תורה תמיד והבן:
ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה ויאמר אליהם הוא אשר דיבר ד' שבתון שבת קודש לד' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' פירש"י לקטו לחם משנה כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד ומדרש אגדה לחם משנה לחם משונה אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו ויגידו למשה שאלוהו מה היום מיומים ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם והי' ביום הששי וגומ' עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דיבר ד' שנצטויתי לומר לכם ולכך ענשו הכתוב שאמר לו השי"ת עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל עכ"ל - והנה באמת תקשה למה פשע משה רבינו בזה שלא אמר לישראל ענין שמירת שבת תיכף כשנצטווה וחס מלהזכיר לומר ששכח עוד תקשה דעכ"פ הי' לאמרו בעת שנשיאי העדה זכרוהו ושאלוהו גם למה לא אמר לישראל רק לנשיאי העדה בלבד, עוד תקשה הא הקב"ה לא אמר רק והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו והי' משנה על אשר ילקטו יום יום והרי לא הזכיר הקב"ה כלל מקדושת שבת ולא מאפי' ובשול שיבשלו ביום הששי על שבת ולמה משה רבינו הזהירם כאן על השבת ועל אפי' ובשול ולא הזכיר כלל שיהי' להם ביום הששי משנה על אשר ילקטו יום יום מדברי הקב"ה -אמנם נ"ל דבאמת משה רבינו בכיון לא רצה לומר לישראל דברי הקב"ה ביום הששי שיהי' להם לחם משנה עפי"מ דאיתא (בדם האר"י ז"ל) הא דאמרינן בתפלה לשבת ישמח משה במתנת חלקו דמשה רבינו הפעיל אצל פרעה שיניח לישראל לשבות יום אחד בשבוע מעבודתן ובחר לו ביום השבת, ולאחר שניתן לישראל את השבת אז שמח משה רבינו אשר כיוון מתחלה לברור את יום השבת האמיתי על יום המנוחה דייקי ע"כ וא"כ י"ל דמש"ה הי' משה רבינו ירא שאם יאמר לישראל דברי הקב"ה דביום הששי יהי' משנה על אשר ילקטו יום יום יאמרו ישראל דמהאי טעמא נותן להם הקב"ה ביום הששי לחם יומים שהוא לכבוד משה שבחר את יום המנוחה במצרים, ע"כ רצה הקב"ה לכבדו שיתן להם את יום המנוחה של משה לקדש אותו בקדושת שבת אבל לא מחמת שרצה הקב"ה לקדש את השבת ולכך המתין משה רבינו לומר דברי הקב"ה מיום הששי שתהא בכפילא עד שישאלו הנשיאים מה היום מיומים ואז שפיר אמר להם הוא אשר דבר ד' שבתון שבת קודש והזהיר להם על אפי' ובישול בשבת והודיע להם כי גם הלקיטה בלבד אסר הקב"ה מרוב קדושת השבת, וכאשר הנשיאי העדה וישראל ראו שלא אמר להם תיכף מתחלה את דברי הקב"ה מלחם משנה ביום הששי אז יודו כולם דהשבת לא ניתן בשביל כבודו של משה דאל"כ הי' משה רבינו תיכף מגיד להם שהקב"ההקדיש יום המנוחה שלו ובוודאי מרוב שמחתו לא הי' שוכח עיקר שבת לומר להם שנתקדש אצל השי"ת יום המנוחה שלו ומדשכח שפיר יאמינו ישראל בלי שום פקפוק דקדושת השבת היא קדושה קדומה ושבת בראשית שמו - ובזה יובן דברי פירש"י שכתב כאן דענשו הכתוב למשה בשביל שלא אמר להם תיכף דברי הקב"ה ולהלן בד"ה עד אנה מאנתם פירש"י משל הדיוט הוא בהדי הוצא לקי כרבא ע"י הרשעים מתגנין הכשרים משמע דלא ענשו הכתוב למשה רק בשבילם, ועפ"י הנ"ל יובן שפיר דהעונש שלו הי' באמת מה שקראו וכללו בהדי ישראל וזה העונש לדידי' ומכ"מ עיקר העונש שלו לא הי' בשבילו כי באמת עיקר כוונתו הי' רק כדי שיאמינו ישראל וכנ"ל, והי' לו טעם מספיק שלא אמר להם ולא הוי רק עבירה לשמה דמכ"מ נענש על שהחכים נגד הקב"ה ולא עשה כמו שנצטווה והבן ועיין בשפ"ח:
והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו והי' משנה על אשר ילקטו יום יום ויאמר משה ואהרן וגו' והקשו בזה המפרשים א' הא הקב"ה לא אמר רק למשה ולמה נאמר ויאמר משה ואהרן אל כל בנ"י, ב' קשה הא הקב"ה לא אמר רק שיתן להם מן ומנאי ידע משה רבינו דגם שליו השי"ת יתן להם שאמר להם בתת ד' לכם בערב בשר ולחם בבוקר לשבוע והוא באמת תמיהה עצומה, וחפשתי ולא מצאתי' עד שהגיע לידי ס' המלבי"ם ומצאתי שתירץ בזה דמוסיף משה רבינו את השלו מדעתו בעבור שהזכירו בשר בתלנותם והקב"ה הסכים על ידו עכ"ד - ולפענ"ד נראה דהשלו הי' מרומז בדברי הקב"ה שאמר להם א"שר י"לקטו י"ום אותיות השניות הם שלו, ובזה יתורץ הדקדוק של המפרשים על הלשון אשר ילקטו יום יום שאינו מובן ועיין בס' מאור ושמש כי בא בזה לרמז להם גם על השלו והבן, ובזה יתורץ גם קושיא ה"א דמשה רבינו אמר מקודם זאת לאהרן והשכינה מדברת בגרונו של משה ואהרן השיג בדברי משה רבינו ג"כ שיתן להם השלו, ולכך כיון דאהרן השיג הדברים כמשה ע"כ ראוי הי' גם אהרן שיאמר הדברים לישראל כמו משה כיון דגם אהרן שמע מפי השכינה והשיג בזה כמו משה, ויען לחם שאלו כהוגן ובשר שאלו שלא כהוגן כמבואר במס' יומא ובמכילתא ע"כ נאמר להם על המן בפירוש אבל על ה'ש'ל'ו לא נאמר רק ברמיזה והבן והא דנרמז השלו בקרא והי' משנה דהוא ביום הששי ולא תיכף בתחילתו במן של דבר יום ביומו י"ל ג"כ דהוא מטעם זה ששאלו בשר שלא כהוגן ע"כ לא נרמז רק על ביום הששי, להורות להם דאלו הי' שואלין על שבת הי' כהוגן משום וקראת לשבת עונג וביותר י"ל דבא להורות דכמו דהמן ירד בע"ש משנה על דבר יום ביומו כמו כן השלו הי' יורד ביום הששי משנה על כל יום ויום והבן - (והיינו לשי' הראשונים מובא בריב"א על בעתוס' שהשליו ירד כל שנה ראשונה עם המן ע"ש ותבין):
עוד נ"ל לפרש הקרא והי' ביום הששי והכינו את אשר יבואו עפי"מ דאיתא בס' פנים יפות בשם רז"ל יומא דצדיקים הרגישו בהמן טעם נפלא והרשעים הצריכו לדוך אותו במדוכה ועיי"ש, והיינו דכל אחד הי' טועם במן כפי מדריגתו, ובזה יובן למה נאמר יום יום הי' יכול לומר על אשר ילקטו ליום ובהנ"ל מיושב דבא לרמז בזה דאע"ג דכל הימים שווים במידתן אבל בטעמו הי' משונה מיום ליום, דכל אחד אם נתעלה במדריגתו הרגיש בו טעם יותר נעלה ואם ירד ממדריגתו הרגיש טעם גרוע ממה שהרגיש מקדם והבן - והנה בפירש"י מפרש בשם המכילתא משנה לשון משונה והיינו דבשבת הי' טעם משונה לטוב מבחול ובזה יש לפרש והי' ביום הששי והכינו א"ת א"שר י"ביאו אותיות השניות הם שבת דלפי הכנתם לכבוד שבת בערך מדריגתם כן בערך הזה הי' המן משונה בטעמו לטוב יותר ממנה שילקטו יום יום והבן: והכינו את אשר יביאו נלפענ"ד דבא לרמז בזה ענין י"ב חלות לשבת עפי"מ דידוע מובא בספרים דלפי מה שקיים האדם עבדות הבורא בששת ימי המעשה כן יוכל לקבל הארת שבת קודש עליו, וגם שבת קודש הוא אור חוזר דכפי מה שמקבל הארת ש"ק ושומר קדושת שבת כראוי כמו כן יוכל לעבוד במדריגה זו את כל ששת ימי המעשה לאחריו ועיין בדבריהם, והנה אותיות השניות של א"ת א"שר י"ביאו הם אותיות שבת והאותיות הראשונות הם גימט' י"ב וזהו והכינו י"ב על שבת והאותיות הנשארות המה יאר ו' היינו שבזה שהכין י"ב חלות לשבת ושומר השבת בהכנה כראוי אז יאר את כל ששת ימי המעשה והבן:
בחק לישראל ליום ב' ברב עם הדרת מלך ובאפס לאם מחתת רזון ומפרש במצודת דוד וז"ל ברוב עם הדרת מלך הדרת מלך נראה בעבור רוב העם אשר אתו ובאפס וכשאין עמו עם רב אזי נראה הדרתו במה שהרוזנים יחתו ויפחדו מפניו והוא למשל לומר הדרת המקום הוא משרבים עושים את המצות ואם מועטים המה אם יעשוהו ביתר שאת ובכוונה רצוי' מהדרים את המקום עכ"ל וכדברים האלה איתא בספרים דתפלה בצבור עדיף מתפלת יחיד אע"ג דלא מתפלל כל כך בכוונה, מכ"מ אם היא בצבור אל כביר לא ימאס אבל ביחיד מדקדקין בתפלתו אם ראוי' שתתקבל תפלתו וע"כ מאי מאוד לדקדק מאוד בכל מאי דאפשר להתפלל תפלותיו בצבור - וראיתי דבר פלא בתרגום אונקלוס שמפרש הפסוק הנ"ל ובאפס לאם מחתת רזון וז"ל והיך דבציר עמא מתתבר פרנסי' עכ"ל הרי דח"ו דאם מתפלל ביחידות מזיק את פרנסתו ואיך לא ישגיח אדם להתפלל בצבור שלא יפסוק ח"ו שפע פרנסתו והבן: והנה יש לכאורה להבין מאי שייכות זל"ז דתפלה ביחידות תזיק ח"ו לפרנסה ונ"ל די"ל בזה שני טעמים, א' עפי"מ דאיתא חכמת המסכן בזוי' ולכך כענש מדה כנגד מדה בשביל שהוא אינו מיהדר פני מלך להתפלל בצבור דברוב עם הדרת מלך ע"כ מתתבר פרנסתי' ויהי' בזוי והבן, עוד י"ל עפי"מ דאמרינן אין בודקין למזונות והיינו נמי אין בודקין את האדם אם ראוי לפרנסה בד"א כשמתפלל בצבור אין בודקין את תפלתו אבל במתפלל ביחידות שבודקין את תפלתו וא"כ בודקין נמי אותו אם ראוי לפרנסה דהבודק בודק בחורין ובסדקין וד"ל, - ופוק חזו מה דהובא בגמ' אמר לי' ר' יצחק לר' נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלוי אמר לי' לא יכילנא אמר לי' לכנפי למר עשרה וליצלי אמר לי' טריחא לי מילתא ולימא לי' מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעי' למר אמר לי' מאי כולי האי א"ל דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ד' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ע"כ לשון הגמ' ברכות ח'. ויש לדקדק מגמ' דברכות דף למ"ד תניא אמר ר' יודא כך הי' מנהגו של ר"ע כשהי' מתפלל בצבור הי' מקצר ועולה מפני טורח צבור וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזווית זו ומצאו בזווית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות ע"כ, משמע מלשון הגמ' דאצל ר"ע היו שניהם שוים להתפלל בצבור בקיצור או להתפלל ביחיד עם כריעות והשתחויות דאמר כך מנהגו וכמובן, אך י"ל דבאמת לאו כל אדם זוכה להתפלל כר"ע ולכך באמת מי שאינו יודע שיתפלל כהוגן עדיף להתפלל בצבור ור' יצחק הי' ידע בר' נחמן שמדקדק תמיד להתפלל בצבור, וע"כ דלא מחזיק א"ע כר"ע שיכול להתפלל ביחידות כראוי ע"כ שאל אותי למה לא בא למנין כו' לכנפי לי' למר עשרה ולצלי והשיב טריחא לי מילתא וקשה מאי תירץ דע"י טרחתו לא ירצה להדר את המקום, ואפשר כוונתו הי' טרחת האנשים שיבאו אצלו ובדרך מליצה י"ל עפי"מ דאיתא במס' שבת אמר מילתא היינו שם הקודש ועי"ז אמר עפי"מ דאמרינן דבעשרה קדמה שכינה ואתיא וזה שאמר אטריח לי מילתא היינו שאטריח לי את השכינה לבא אלי והבן: