אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת בא

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת בא

על פרשת וארא

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בכך ובן בנך את אשר התעללתי וכו' וידעתם כי אני ד' ע"כ, וכתב בס' ממתקי יהודא תהלים מ"ג. וז"ל כל הנסים הנעשה] ביצימ"להי' בשביל שיקיימו ישראל מצות סיפור יצמ"צ וכיון דכל הנסים בשביל הסיפור היו ע"כ חובה עלינו להרבות בספור הנסים האלו יותר מכל הנסים שעשה לנו הקב"ה, והמרבה לספר הרי זה משובח ונתחייבנו להוציא הדברים בפה וע"י הספור מעוררין חסדים שיעשה השי"ת תמיד לטובה עכ"ל, ואמרתי בזה דכל דבריו מכוונים בפסוקים הנ"ל כי הכבדתי את לבו למען שתי אותותי וכ"ז הי' רק למען תספר באזני בנך ובן בנך כו' וע"י הספור יתעוררו החסדים לטובה על העתיד וזהו וידעתם על להבא כי אני ד' כדדרשינן בכ"מ אני ד' נאמן לשלם והבן - אפס יש להתעורר בזה דמנ"ל דבא הכתיב לחייב מצות הספור גם משאר מכות שנעשו במצרים דלמא רק מכת הארבה דגילתה בה התורה הקרא למען. תספר אבל מנ"ל דגם שאר מכות מצוה לספר. והנה בפשטות י"ל כיון דכתיב למען שתי אותתי אלה שהוא לשון רבים ע"כ נתרבו גם שאר המכות במצות סיפור והבן.- אולם יש להקשות דאם באמת נתרבה כל המכות במצות ספור א"כ למה צותה התורה מצות הספור דוקא במכת הארבה למה לא נכתב מצות הספור במכה ראשונה או באחרונה, ונלפענ"ד עפי"מ שמקשים בתוס' דלא מצינו שאמר לו הקב"ה מכת הארבה ומנ"ל למשה רבינו להתרות לפרעה ולומר הנני מביא מחר ארבה וכתבו לתרץ משום דהי' חקוק על המטה כל המכות ועיי"ש, אך הקשו דלפי"ז אמאי הוצרך הקב"ה להודיעו את שאר המכות ותירצו הבעתוס' דמשה רבינו הבין המכה של ארבה מדאמר לו הקב"ה ולמען תספר ודרך הוא לספר מכת הארבה שגם במכת הארבה דיואל כתיב ספרו ע"כ ועיי"ש ומעתה שפיר י"ל דמדכתבה התורה מצית הספור גבי מכת הארבה דוקא ע"כ נשמע דכוונת התורה הוא לגלות מצות הספור גם על שאר המכות כיון דלגלות מצות הספור במכת הארבה לא אצטריך כלל דבלא"ה מכת הארבה דרך לספר כמו שכתוב בבעתוס' הנ"ל והבן, ומעתה מתורץ היטב קושייתי הנ"ל דע"כ הוצרך הכתוב לומר מצות הספור דוקא במכת הארבה דאז שפיר דרשינן מצות סיפור גם בשאר מכות. כיון דלגופי' לא אצטריך כנ"ל אבל אם הי' נאמר מצות הספור באחד משאר המכות לא הוי ידעינן דמצוה לספר גם בשאר מכות רק הי' אמרינן במכה שנאמר בה מצית ספור הוא דמחיוב לספר ולא בשאר מכות והבן:

מדרש פליאה שאל אבנימוס הגרדי את רבותינו ארץ האיך נבראת תחלה אמרו לו כו' לך אצל יוסף הבנאי הלך ומצאו אמר לו האיך נבראת הארץ תחלה אמר לו נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרקן על המים ונעשית ארץ וצרורות קטנות שהי' בעפר נעשו הרים וגבעות ע"כ והקשה בזה רבינו הגאון הרבי ר' העשיל זצלל"ה בספר חנוכת התורה הלא הגרדי לא שאל רק על הארץ האיך נבראת והוא השיב ללא שאלו מצרורות קטנות שהי' בעפר ונעשו הרים וגבעות וקשה הרים וגבעות מאן דכר שמי' ועוד קשה למה אמר האיך נבראת הארץ תחלה מאי דייק בתיבת תחלה והוא אך למותר ועיי"ש מה שתירץ בזה - ונלפענ"ד עפי"מ שראיתי בס' אהבת יונךן דהמלך כוזרי שאל את החבר איך תולה ארץ על בלימה א"ל החבר דע כי שמים וארץ במאמר אחד נבראו ומין מוציא את מינו והשמים מקיפין את מרכז הארץ ככדור ומושכין אותה מכל צד וא"כ הארץ עומד באמצעה ע"כ ועיי"ש, ויש לתמוה על החבר דהא במס' חגיגה פליגי שם ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ורבנן סברו שניהם כאחד נבראו ע"כ, ולפי"ז בשלמא לב"ש ורבנן י"ל כתירץ החבר דלב"ש שמים נבראו תחלה ולרבנן שניהם כאחד י"ל דהשמים מושכין את הארץ ואפי' לרבנן דביחד נבראו י"ל דגם כח ההמשכה נברא עמהם יחד, משא"כ לב"ה דארץ נבראת תחלה חזרה קושית המלך למקומה איך היתה עומדת הארץ קודם בריאת שמים והוא תמוה גדולה - אולם באמת י"ל דקושית המלך כוזרי לק"מ דהרי אמרינן במס' חגיגה תניא ר' יוסי אומר כו' הארץ עומדת על המים והמים על הרים וגבעות והרים על הרוח ורות על סערה וסערה תלוי' בזרועות של הקב"ה ע"כ, ומעתה י"ל נמי דלב"ה קודם בריאת שמים הי' הארץ תלוי בזרועות של הקב"צ כדברי ר' יוסי שהבאתי אבל אחר שנבראו שפיר השמים מושכין אותה מכל צד כתירץ החבר, והיינו דטרם שנבראו השמים שפיר הי' הארץ עומדת רק בנס וכר' יוסי דהארץ עומדת על המים והמים על הרים וגבעות והרים על הרוח ורוח על סערה וסערה תלוי' בזרועות של הקב"ה והוא שלא עפ"י דרך הטבע, אבל אחר שנבראו השמים הארץ שפיר עומדת עפ"י דרך הטבע שהשמים מושכין אותה מכל צד כמו מאגנעס וכדברי החבר, אפס עיקר הדבר הוא דוחק לומר כן דלפי"ז נצטרך ליתן חסרון בשלימות תחלת בריאות העולם שצ"ל דהוצרך הקב"ה להחזיק הארץ בזרועותיו שלא תפול עד שנגמרו בריאות השמים ואז הניחה עפ"י הטבע שהשמים יחזיקו את הארץ וכמובן - ונלפענ"ד די"ל דבאמת יפלגו ב"ש ורבנן עם ב"ה בעיקר הדבר על עמידת הארץ דלב"ש ורבנן שפיר י"ל דסברו כס' החבר דהארץ עומדת תיכף מתחלת הבריאה ע"י המשכת השמים וכך עומדת לעולם עפ"י דה"ט, אבל לב"ה דסברו הארץ נבראת תחלה א"כ אי אפשר לומר כסב' החבר דא"כ תקשה על מה היתה עומדת הארץ עד בריאת השמים ע"כ שפיר צ"ל דב"ה סברו כר' יוסי דהארץ עומדת על המים והמים על ההרים והרים על רוח וסערה ותלוין הכל בזרועות של הקב"ה וסברו באמת דהארץ עומדת כך מתחילת הבריאה עד סוף העולם והבן - ועפ"י הדברים האלה יובן שפיר מדרש פליאה הנ"ל דכך שאל אבנימס הגרדי איך ארץ נבראת תחלה היינו קודם שנבראו שמים דבשלמא לב"ש ורבנן ל"ק כנ"ל רק לב"ה דסברו ארץ נבראת תחלה ע"כ מקשה האיך נבראת הארץ תחלה הלא תהי' קשה קושית המלך כוזרי, וא"ל כתירץ החבר דכ"ז אחר בריאת שמים אבל ארץ איך נבראת תחלה קודם השמים על מה היתה עומדת עד בריאת השמים, וע"ז שפיר השיב לו יוסף הבנאי כטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרקן על המים ונעשית ארץ וצרורות קטנות שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות וכו' והיינו כדברי ר' יוסי והיינו שעומדות בנס שתלוי בזרועות של הקב"ה וכדברי ב"ה, ומאי מאוד יובן בזה דקדוק עצום שאמרו לו רבנן לאבנימוס הגרדי שאין שום אדם יודע כו' ולסוף שלחו לו ליוסף הבנאי אטו הוא לאו אדם הוא וכיון דאין שום אדם יודע א"כ מסתמא גם הוא לא ידע, ובהנ"ל יובן שפיר דרבנן אמרו לו באמת כנ"ל דבנס היו עומדין ואין שום אדם יודע וע"כ שלחו לו ליוסף הבנאי הגם שהוא חכם בבנינים ומכ"מ יודה דבנין הארץ היא בנס והבן:

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו פירש"י אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדים וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, מקשים העולם הא אפילו אם אותו צדיק לא יאמר כן נמי צריך הקב"ה לקיים את דבריו שאמר ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ורוב המפרשים מתרצים בסגנון אחד דבאמת יתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול בביזת הים רק לא שיאמר אותו צדיק שאלתו טרם שיקחו ביזת הים בשעת צאתם ממצרים והבן. ועפי"ד נראה בהקדם מה שדקדקו על הלשון ועבדים וענו אותם קיים "בהם" ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם הנך שני בהם למה דהי' יכול לומר ועבדום וענו אותם קיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים, ונלפענ"ד עפי"מ שהביא המדרש רבה פ' ויצא דכשבא לבן לביתו מצא שלסטים היו מלסטים אותו כל הונו ורכושו ועשאוהו דל וזהו שכתב וישב לבן למקומו הראשון שהי' קודם ביאת יעקב אצלו ע"כ ועיין לעיל בפ' ויצא מה שכתבתי בזה, והנה י"ל בזה טעם נכון דלמה שב לבן למקומו להיות עני כמקדם משום דעיקר הברכה באה לו בשביל יעקב ומש"ה אם הי' לבן שולח את יעקב מביתו בטוב לב אז הי' יעקב מברך אותו בברכת הפרידה ומניח לו הברכה כבתחלה, אבל כאשר הי' מיצר ליעקב עד שהוכרח יעקב לברוח מאתו ע"כ כאשר יעקב ברח מאתו גם הברכה היתה בורחת מאתו ולכך באו עליו שודדים וקבלו כל ברכת ביתו והבן: והנה באמת גם אצל המצרים מצינו כן שהי' רעב בכל ארמ"צ ויוסף הי' נתן להם לחם עבור מקניהם עד שאמרו לו לא נשאר כי אם גויתינו ואדמתינו ונאמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה הרי שהיו כל המצרים דלים וריקים וכשבאו יעקב ובניו למצרים אז באה ברכה לרגליו וכילה הרעב ומאז נתברכו המצרים בעשרות גדול ועיין בפירש"י בפסוק ותן זרע סוף פ' ויגש, וא"כ גם במצרים הי' צריך להיות כן דאלו היו שולחים את ישראל בטיב הי' מניחים להם ברכת הפרידה והי' נשאר אצלם הברכה כבתחלה, אבל מאחר שהיו מצערים את ישראל בעבודה קשה ובענויים קשים עד שריחם עליהם הקב"ה וגאל אותם בע"כ עד שהוכרחו לשלחם א"כ הי' צריך נמי להיות כן בעת שיצאו ממצרים יבואו לסטים או מלך אחר שילחם עם המצרים ולעשות אותם עניים כבתחלה, אבל אם הקב"ה הי' עושה כן יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם היינו בישראל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם רק בהנך לסטים או מלך שהם יטלו ממונם של מצרים חנם אע"ג שהם לא היו עבדים למצרים, ע"כ ביקש הקב"ה שישאלו ממצרים והם יקחו את הכסף ממצרים כיון דבלא"ה היו עתידים לסטים או מלך לבא עליהם לעשותם דלים כבראשונה וא"כ מוטב שיפלו הכל לישראל והבן:

ויאמר משה כה אמר ד' כו' ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה עד בכור השפחה והנה להלן בשעת המכה נאמר מבכור פרעה כו' עד בכור השבי ויש לדקדק דלמה בהתראה אמר משה עד בכור השפחה ובמכה נאמר עד בכור השבי, ובפירש"י כתב לקמן דבכור השפחה חשוב מבכור השבי וא"כ הי' משה רבינו צריך להתרות מבכור השבי והי' גם בכור השפחה בכלל וכמש"כ בפירש"י דכיון דהמכה היתה עד בכור השבי גם בכור השפחה בכלל, ורש"י הוצרך לזה משום דבאמת לא נזכר כלל בקרא דבכור השפחה נלקה כמו שאמר משה בהתראתו מש"ה פירש"י דבכור השפחה בכלל א"כ שוב קשה למה לא אמר משה רבינו בכור השבי והי' בכור השפחה בכלל כמו שהי' באמת והוא לכאורה קושיא גדולה, עוד קשה למה מביא רש"י כאן בההתראה שאמר משה בכור השפחה ומביא רש"י הקרא דלקמן בכור השבי שכתב וז"ל למה לקו השבוים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביא פורעניות על מצרים ע"כ, דלאיזה צורך מביא רש"י הקרא דלקמן של בכור השבי ומצאתי בשפ"ח שהעיר בזה וז"ל וא"ת והא לא כתיב הכא בכור השבי אלא לקמן גבי מכה כתיב בכור השבי ועיי"ש תירוצו ולפענ"ד הוא דוחק, עוד תקשה דלמה כאן לא פירש"י רק התירוץ שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם מש"ה לקו השבוים ולקמן גבי מכה מביא שם מתחלה תירץ אחר שגם הם היו שמחים לאידם של ישראל והכא לא מביא זאת כלל. - והנלפענ"ד לתרץ דמש"ה מביא רש"י כאן לפרש הטעם של בכור השבי דלקמן משום דלרש"י הי' קשה קושיא הנ"ל שהקשיתי דלמה לא התרה משה רבינו גם עד בכור השבי כיון דגם בכור השבי נלקו, וע"ז שפיר מביא רש"י כאן דהם לא מתו רק בשביל שלא יאמרו וא"כ אין להם שום שייכות להתראה דהא הם לא שעבדו עם ישראל אבל בכור השפחה הרי מפרש בפירש"י שגם הם שעבדו עם ישראל ושמחים בצרתם ולכך התרה משה רק מבכור פרעה עד בכור השפחה והבן:

ומעתה מתורץ ג"כ קושיא השלישית דהכא דלא בא לתרץ רק הקושיא שלא התרה משה על בכור השבי ע"כ מתרץ רש"י שפיר דהם לא נלקו רק משום שלא יאמרו ואין להם שום שייכות בהתראה כמו המצרים והבן, ולקמן שמביא רש"י גם טעם הראשון שהיו שמחים לאידם של ישראל י"ל דרש"י בא לתרץ קושיא אחרת מה שיש להקשות לפי טעם השני דלכך לקו השבוים משום שלא יאמרו וא"כ גם הפשוטים מן השבוים הי' אומרים שיראתם תבעו עלבונם, וא"כ דמי הפשוטים לבכורים וא"כ למה לא מתו הפשוטים כמו הבכורים או שיומתו פשוטים בלבד נמי לא יוכלו לומר יראתם תבעה עלבונם כיון דגם הם מתו ולמה נלקו דוקא הבכורים של השבוים, מש"ה שפיר מפרש רש"י טעם הראשון דלכך לקו גם מן השבוים דוקא הבכורים כמו מן המצרים משום שהם נמי היו שמחין לאידם של ישראל שנקראו בני בכורי ישראל ולכך ג"כ מכתם הי' דמי למכת מצרים שמתו רק הבכורים והבן:

מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וקשה למה בהתראה נאמר מבכור פרעה עד בכור השפחה ובמכה לא נאמר בכור השפחה רק בכור השבי ופירש"י דבכור השפחה ג"כ בכלל משום דבכור השפחה עדיף מבכור השבי וא"כ תיקשה הי' לו למשה רבינו להתרות על בכור השבי והי' גם בכור השפחה בכלל כפירש"י הנ"ל, עוד קשה דלקמן פירש"י על הפסוק מבכור פרעה וז"ל אף פרעה בכור הי' ונשתייר מן הבכורים ועליו הוא אומר בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי בי"ס עכ"ל, וקשה למה לא מפרש זאת רש"י תיכף בהתראתו שנאמר ג"כ מבכור פרעה ולמה מפרש רש"י את דבריו על מבכור פרעה שנאמר אצל המכה דוקא:

אמנם י"ל דהכא ל"ה רש"י צריך לפרש דבריו משום דהכא כתיב מבכור פרעה עד בכור השפחה וכמו דבכור השפחה ע"כ הפירוש הוא בכור של השפחה כמ"כ י"ל בכור פרעה היינו הבכור של פרעה אבל פרעה בעצמו לא ימית דלא הי' בכור ואם אפי' ישתייר ליכא רבותא, אבל לקמן דכתיב מבכור פרעה עד בכור השבי ובכור השבי ע"כ פירושו שהשבי בעצמו הי' בכור:

וא"כ גם מבכור פרעה נמי הפירוש שפרעה הוא הבכור וא"כ שוב תקשה למה פרעה נשתייר מש"ה שפיר פירש"י דפרעה נשתייר בעבור הראותך את כחי בים סוף והבן:

והנה בהא דאמר משה רבינו כחצות ולא אמר בחצות פירש"י שלא יאמרו משה בדאי הוא ולפי"ז שפיר י"ל דמש"ה גם כאן דקדק משה רבינו לומר עד בכור השפחה דייקי ולא אמר עד בכור השבי, משום דבכור השבי שהפירוש הוא דהשבי הוא הבכור א"כ מבכור פרעה נמי כוונת הפירוש דפרעה הוא הבכור והוא ג"כ ימית ואם יראו אח"כ פרעה נשתייר יאמרו דמשה בדאי הוא והם לא יאמינו בטעמו של פירש"י הנ"ל, ולכך דקדק ואמר בההתראה מבכור פרעה עד בכור השפחה דפירושו ע"כ בכור של השפחה כמ"כ נמי מבכור פרעה הפירוש הבכור של פרעה אבל פרעה בעצמו שפיר ישתייר וכטעמו של פירש"י הנ"ל ודוק היטב:

ובזה יתורץ היטב מה שהקשה לי מופלג אחד למה דייק משה רבינו לומר בכור השפחה ולא אמר בכור העבדים משום דבכור העבדים הי' נמי הפירוש שהעבד הוא בכור וא"כ הי' מבכור פרעה כמי הפירוש שפרעה הוא הבכור ונכלל בכלל ההתראה שהוא ג"כ ימית ובאמת פרעה לא מת ולכך שפיר אמר דייקי בכור השפחה והבן:

ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית הקשה בזה בס' באמ"ח דלמה נצטוה משה רבינו כעת במצרים על מצות קידוש החודש ומאי שייכות מצוה זו למצות קרבן פסח ולא עוד אלא הקדימה למצות הפסח ולמה לא המתין השי"ת במצות קידוש החודש על שעת מתן תורה בהר סיני ועיי"ש מה שתירץ ע"ד הקבלה ואין לי עסק בנסתרות, ונלפענ"ד לתרץ בדרך הפשט כי י"ל דבאמת משה ואהרן תיכף כשנצטוו מצות קידוש החודש כמו שאמר הקב"ה כזה ראה וקדש אז קידשו תיכף את החודש בכדי לקבוע אח"כ את הפסח והיו מונין אח"כ בעשור לחדש על מצות לקיחת השה ובארבעה עשר לחודש על שחיטת השה לפסח ובחמשה עשר לחודש שהוא יום ראשון לפסח יצאו ממצרים והיו עושים הכל בחשבון ימי החודש כדבעי, אבל אם לא היו מקדשין את החודש מקודם לא הי' יודעין שום חשבון של ימים ושל חדשים ולכך נצטוו מפי הקב"ה לקדש את החדש בשם חדש הראשון של חדשי השנה, וע"כ שפיר היו מונין מר"ח עשרה ימים ללקיחות השה ואח"כ בארבעה עשר להקריבו והבן כי לדעתי הוא אמת ונכון (ועי' אברבנאל פ' בא ומובא בהקדמת הצל"ח על מס' ברכות בסי' "זמן נקט" ע"ש ותבין) ואגב בפירש"י מביא בשם המכילתא בפסוק וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן וז"ל וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו ע"כ, וקשה הרי איתא במס' פסחים ס"א שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים ועיי"ש וא"כ מאי מעליותא דהוי כאלו עשאו הלא אפי' אם עשאו הי' הפסח פסול דהוי שלא בזמנו ואע"ג דאמרינן בכ"מ חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה י"ל דזהו דוקא במצוה בזמנה אבל כאן בקרבן פסח שלא בזמנה איך נוכל לומר דמעלה עליו הכתוב כאלו עשאו כיון דאם עשאו הוי פסח פסול - (ועי' בצל"ח פסחים דף ס' שהאריך ומסיק שם שהפסח רק בי"ד קודם חצות פסול אבל מקודם לכן כשר ע"ש שהאריך בשיטת הרמב"ם ע"ש. אכן כ"ז רק כשר לשם שלמים אבל לשם פסח לא עלה ע"ש ותבין) - ואפשר לומר דכוונת המכילתא דאמרינן מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו, היינו כאלו הי' כבר היום ארבעה עשר ועשאוהו בזמנו ודו"ק. (ועי' יד אפרים על שו"ע או"ח סי' א' שכתב כעין זה על יה"ר שאומרים בחטאת ואשם ע"ש, ועי' ברש"י פ' אמור ד"ה ובקצרכם, א"ר אבדימי ב"ר יוסף וכו' ללמדך שכל הנותן וכו' מעלין עליו כאלו בנה בית המקדש, והקריב עליו קרבנותיו ע"ש ותבין): וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו פירש"י כן עשו אף משה ואהרן כן עשו הקשו במפרשים מה צריך לאשמעינן דגם משה ואהרן קיימו את מצות ק"פ ותירצו דהו"א דמשה ואהרן לא נצטוו דלא היו בשעבוד ועיין בשפ"ח, והדברים תמוהין דא"כ למה השמעינו דוקא על משה ואהרן הלא גם כל שבט לוי לא הי' בשעבוד עוד תקשה למה נכפלו הדברים גם בעשיית הפסח דכתיב ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן כן עשו למה נאמר שם כן עשו, ואין לומר דבא לאשמעינן דגם משה ואהרן עשו דהא כבר נשמע דגם משה ואהרן עשו מקרא המוקדם דפרשת ציווי ולמה הוכפלו הדברים ב"פ עשיי'. אמנם נ"ל עפי"מ שפירש"י לפרש הקרא וילכו ויעשו בני ישראל דבאמת עדיין לא עשו דבר"ח נאמר רק מחמת שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו, א"כ ע"כ דהקרא כן עשו כוונתו שבא לומר דגם משה ואהרן כן עשו נמי הפירוש הוא כן דגם משה ואהרן כן עשו היינו שקבלו עליהם לעשות הקרבן פסח בזמנו, והצעת פירש הכתוב כן הוא ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן היינו שקבלו עליהם לעשות כאשר צוה ד' את משה ואהרן, והטעם משום כן עשו דגם משה ואהרן קבלו עליהם לעשות ולמדו ישראל את הקבלה לעשות ממשה ואהרן דהם נמי כן עשו והבן:

ויעשו בני ישראל כו' את משה ואת אהרן כן עשו ויש לתמוה דלעיל בפ' ציווי כתיב את משה ואהרן ובפ' עשיי' כתיב את משה ואת אהרן עוד קשה כן עשו הוא מיותר וכמו שהקשה רש"י לעיל בפ' הציווי והכא לא שייך תירוצו של רש"י דלעיל. ונלפענ"ד עפי"מ שפירשתי דברי הגמ' מס' ר"ה למה תוקעין משום דרחמנא אמר תקעו ע"כ ואינו מובן הא גם השואל ידע דרחמנא אמר תקעו ול שאל רק על טעם התקיעה וא"כ מה השיב לו משום דרחמנא אמר תקעו, אמנם נראה דבאמת דבר גדול השמיענו בזה דהשואל שאל כוונת התקיעה והשיב לו הטוב שבכוונות שתכווין רק משום דרחמנא אמר תקעו ולתקוע על כוונת רחמנא שנצטוו משה רבינו מפי הקב"ה ועל כוונתו לתקוע הוא הדרך הנכון (וכזה אומרים העולם בשם הה"צ הק' מהרצ"ה מרימאנוב זצלל"ה וכן איתא באוה"ח בחקותי ר"פ אופן ל"ב ע"ש) והבן, ובזה יש לפרש כוונת הכתוב ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן היינו שבני ישראל עשו את הפסח בכוונה כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן דמסתמא כשנצטוו משה ואהרן מפי הגבורה מסתמא נגלה להם כל הטעמים עם כל הכוונות ולאו כל מוחא סביל דא לכוין בכל הכוונות כראוי וע"כ כוונו ישראל בעשייתם על כוונת משה ואהרן ובזה יהי' כאלו כוונו כל הכוונות שכיוונו משה ואהרן והבן:

ודרך הזה ישר הוא אפי' לגדולי ישראל שיודעין כוונת המצות עכ"ז כאשר צוה ד' את משה ואהרן מסתמא עדיף כי הוא המקור כל הידיעות וכל הכוונת ובזה יוצאין ידי חובת המצוה העדיף מכל והבן, אבל דרך הזה שייך בכל ישראל לכוין בכוונה כאשר צוה ד' את משה אבל במשה רבינו בעצמו שידע באמת לכוין כל הכוונות שקיבל מפי הגבורה אז שפיר צריך לעשות ולכוין הכוונות שצריך לכוין ממה שקיבל בעצמו מפי הגבורה:

אמנם כ"ז בשאר מצות התורה שמשה בעצמו קיבלן מפי הקב"ה ואהרן וכל ישראל קבלו ממשה יפה להם זה הדרך לעשות על כוונת משה רבינו שנצטוו מפי הקב"ה אבל במצות קרבן פסח שנצטוו משה ואהרן שניהם יחדיו מפי הקב"ה וידוע שהיו שניהם שקולים ומרוב ענותנותם הי' כל אחד מחזיק לחבירו שגדול הימנו והי' כל אחד סבר דהשני הבין יותר מפי הקב"ה, וכידוע מאמר יקר מהגה"ק מצאנז שאמר על ס' נועם אלימלך שכל אחד יכול ללמוד בס' נ"א כפי מדריגתו א"כ כש"כ כששומעין מפי הקב"ה וודאי דכל אחד ואחד מבין ומקבל לפי מדריגתו, ומעתה י"ל דגם משה ואהרן כאן בק"פ עשאו את הפסח בכוונה זו דמשה עשה על כוונת אהרן כאשר צוה ד' את אהרן ואהרן עשה כאשר צוה ד' את משה כי כל אחד החזיק לחבירו יותר גדול ממנו, וזה פירוש הפסוק ויעשו בני ישראל את הקרבן פסח על הכוונות כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן כן עשו היינו שגם משה ואהרן כן עשו שכל אחד עשה על כוונת חבירו כנ"ל, ומעתה שפיר ניחא דכתב שני פעמים את להורות דגם משה ואהרן קיימו בעצמם דרך הזה לעשות על כוונת חבירו ולמדו ישראל זה הדרך מהם והבן. (והגם שרש"י ז"ל פ' ויקרא הביא בשם ת"כ י"ג מיעוטין, שלא נאמר שום דבור רק למשה בעצמו. אכן בריב"א על בעתוס' כתב שם שזה רק במשכן ע"ש ותבין):

וינצלו את מצרים במס' פסחים פ"ז ע"ב ר' אלכסנדרי אומר שלשה חזרו למטעתן ישראל כסף מצרים וכתב לוחות פירש"י כסף מצרים שבזזו ישראל בצאתם ממצרים כדכתיב וינצלו את מצרים ובימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל את כל האוצרות ע"כ, והנה לכאורה באמת קשה למה חזרו למטעתן הרי עפ"י הדבור שאלו ישראל ממצרים כלי כסף וזהב ושמלות בכדי לקיים מה שהבטיח לאברהם אבינו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, עוד יש לדקדק בהא דפירש"י כסף מצרים שבזזו ישראל בצאתם ממצרים כדכתיב וינצלו את מצרים הלא ביזת הים הי' יותר מביזת מצרים וא"כ למה אחז המעוט ולא את המרובה, ג' הקשו המפורשים על הלשון וישאלו ממצרים כיון דלא הי' דעתן של ישראל לחזור אחר ג' ימים א"כ למה לקחו דרך שאלה כיון דלא יוכלו להחזיר מאחר שלא חזרו למצרים, ויותר קשה דהא אע"ג דמשה רבינו אמר בפעם הראשון דרך שלשת ימים נלך במדבר מכ"מ אח"כ אמר בסתם וישלח את בני ישראל מארצו ואיתא במדרש דמשה רבינו לא רצה לצאת עם ישראל רק שפרעה יתן להם שטר שחרור, וא"כ גם המצרים לא בשאלה נתנו להם רק במתנה גמורה כי מה לא יתן האדם בעד נפשו וא"כ יותר הגון וראוי הי' לפני ישראל שיקבלו ממצרים הכסף וזהב במתנה ולא בשאלה, ומה דאיתא בספרים דלכך לקחו בשאלה כדי שירדפו המצריים אחריהם ויטבעו בים וכ"כ בשפ"ח, וכתב עוד בשפ"ח דמש"ה הוצרך הקב"ה לבקש את משה להזהיר את ישראל שישאלו ממצרים כו' משום שבדעת משה רבינו לא הי' להזהירם כי הדבר הי' זר בעיניו כמו גזל ועיי"ש) א"כ ודאי קשה איך יאמר הקב"ה כזאת לעשות דבר שהוא זר בעיני משה וישראל:

אמנם נ"ל עפי"מ דאיתא במס' ברכות דף ז' שאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם אין בא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירן על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדים וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, והקשו במפרשים הרי הקב"ה בלא"ה צריך לקיים דבריו אפי' אם לא יאמר אותו צדיק ותירצו דבאמת הקב"ה הי' רצונו לקיים דבריו אח"כ בביזת הים שהי' יותר מביזת מצרים רק שלא יאמר אותו צדיק בעת צאתם ממצרים הרי לא יצאו ברכוש ע"כ:

ומעתה שפיר י"ל דבאמת עיקר הרכוש המגיע לישראל בהבטחת השם הוא רק על ביזת הים אבל הרכוש שנטלו ממצרים בשביל שלא יאמרו אותו צדיק לא הי' בדין הראוי וכנ"ל ומש"ה שפיר חזרו למטעתן והבן. ומעתה שפיר נ"ל דרך חדש בזה דהא דאמר הקב"ה וישאלו ממצרים לא הי' אומר שישאלו ממצרים דוקא רק ישראל באמת יבקשו בדרך מתנה ובודאי הם יתנו להם במתנה רק הקב"ה גילה מתחלה לישראל דלא יהי' רק בשאלה כי אח"כ יבא שישק מלך מצרים ויטול בחזרה אבל לא יטול רק הרכוש של מצרים שלא הי' מגיע להם עפ"י דין רק בשביל שלא יאמר אברהם, אבל אחר כמה שנים אפי' יחזרו האוצרות לא יאמר אברהם כלום כיון דכבר הי' נתקיים הבטחת השם בביזת הים והבן, ואפשר להבין בזה למה נצטוו לומר הדבר בסוד באזני העם משום דנתגלה להם בסוד שאחר זמן רב יחזרו הממון ולכך שפיר הוצרך הקב"ה לבקש מהם שירצו לקבל והבן: ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאוד ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות בי לא חמץ יש לדקדק התחיל לדבר מישראל ומפסיק בערב רב וחזר ומדבר מישראל, שנאמר כשש מאות אלף רגלי הגברים ואח"כ אמר וגם ערב רב עלה אתם וחזר ואמר וצאן ובקר מקנה כבד מאוד דקאי נמי על ישראל דהי' צ"ל וגם ערב רב אחר מקנה כבד מאוד וכמובן, אמנם י"ל עפי"מ דאיתא בגמ' ישראל לא היו ראוין לאותו מעשה היינו לעשות את העגל רק להורות תשובה והקשו בזה המפרשים אחרי שמפרש בתורה סרו מהר מן הדרך ועשאו עגל איך שייך לומר דברי מליצה עליהם שלא עשאו רק להורות תשובה, ותירצו עפי"ד האר"י הקדוש דמי שנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה וא"כ בישראל שהעידה התורה כי לא חמץ והי' נזהרים ממשהו חמץ איך משכחת לה לעשות עגל בזמן קצר, אלא ע"כ דלהורות תשובה ע"כ, עוד איתא תירץ אחר דישראל בעצמם לא עשאו העגל רק הערב רב וא"כ תיקשו באמת קושיא זו על הערב רב איך עשאו את העגל הא גם המה מסתמא לא אכלו חמץ בפסח, אמנם צ"ל דקרא ויאפו את הבצק לא קאי על הערב רב רק על ישראל בלבד ולכך שפיר הקדים לומר וגם ערב רב עלה אתם ואח"כ אמר וצאן ובקר מקנה כבד מאוד שחזר ומדבר מישראל ועל ישראל הוא דקאי הפסוק ויאפו את הבצק אבל הערב רב שפיר אכלו חמץ וע"כ עשאו את העגל והבן. ובענין זה שמעתי מפי כבוד הרה"ק מטאלני שליט"א דבר יקר על המנהג במקומם להגעיל בכל השנים הכלים מפסח העבר ובאמת כי אנחנו אין נוהגין כן ואמר טעם נכון על המנהג שלהם כי עפי"ד האר"י הי' צריך להיות בכל ישראל שלא יחטאו כל השנה משום דכל אחד נזהר מחמץ. אך בעוה"ר ראינו שאין אנו מוזהרין מלחטא כל השנה א"כ ע"כ דלא היינו נזהרין בשנה שעברה ממשהו חמץ ולכך שפיר צריכין להגעיל כל הכלים של פסח מחדש והבן, ובזה אמרתי פירוש נכון בקרא ושמרתם את המצות פירש"י וז"ל ר' יאשי' אומר אל תהו קורא את המצות אלא את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות ע"כ, ותקשה למה תלה כל המצוות במצות מצה דייקי ובדרכנו הנ"ל מיושב שפיר כיון דמי שנזהר ממשהו חמץ נזהר מכל עבירות שלא יחטא בכל השנה ולכך שפיר אמר ושמרתם את המצות אמר ר' יאשי' אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, והיינו משום דאם שמר את המצות בימי הפסח שלא יעבור על משהו חמץ א"כ במילא ישמור את המצוות כולן והבן:

ויאמר ד' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח פירש"י ביו"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו פירש בשפ"ח דאי בר"ח נאמרה להם הי' לו לכותבה לעיל גבי החודש הזה לכם שהרי שתיהן נאמרו בפעם אחת, ויש לדקדק דאפי' אם נאמרה פרשה זו בעשור לחודש כמו שפירש"י נמי תקשה למה הקדים פרשת ויהי בחצי הלילה שהי' אח"כ לפרשת זאת חקת הפסח, ונ"ל להבין הדבר כי ידוע אין מוקדם ומאוחר בתורה וע"כ אפי' אם פרשת זאת חקת הפסח ביוד בניסן נאמר מכ"מ לא קשה על שהקדים פרשת ויהי בחצי הלילה משום דאין מוקדם ומאוחר. וכ"ז אם ביו"ד בניסן נאמר פ' זאת חקת הפסח אבל אם נאמר דבר"ח נאמר ביחד עם החודש הזה לכם אז שפיר דאין לחלק ענין אחד שנאמר בפעם אחת ולהפסיק ביניהם בפרשה אחרת והבן:

תושב ושכיר לא יאכל בו פירש"י ושכיר זה העובכו"ם. ומה ת"ל והלא ערלים הם ונאמר וכל ערל לא יאכל בי אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב ושכיר ע"כ, וכתב בס' פ"י דהלאו קאי על המאכיל דלא נוכל לומר דהלאו קאי על האוכל דלא מצינו בעכו"ם יותר משבע מצות ע"כ, ומצאתי כדבריו בהרמב"ם פ"ט מהל' ק"פ וז"ל מצות ל"ת שלא להאכיל בשר פסח לגוי והמאכיל עובר בל"ת ואין לוקין עליו אבל מכין אותו מכת מרדות ומיי"ש, ולכאורה יש להקשות ממס' פסחים ד' ג' ע"ב דאמר ההוא ארמאה דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי, א"ל ריב"ב מי קא ספי לך מאלי' א"ל לא כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאלי' כי סליק אמר להו מאלי' ספו לי אמרו לי' אלי' לגבוה סלקא, אמרו לי' מאן אמר לך הכי אמר להו ריב"ב אמרו מאי האי דקמן בדקן בתרי' ואשכחוהו דארמאה היא וקטלוהו, ופירוש שם בקונטרוס דריב"ב נתכוין להטעותו לכשילך עוד ישאל מן האלי' וביד ריב"ב לא הי' להרגו ע"כ, א"כ לפי"ז ע"כ משמע דהארמאה הי' מחיוב מיתה מדקטלוהו וגם בפירש"י כתב דביד ריב"ב לא הי' להרגו משמע דאם הי' לו בכח להרגו הי' הורג אותו ואם נאמר כנ"ל דהאיסור לא קאי על האוכל רק על המאכל א"כ האי ארמאה שאכל הפסח לא עבר בשום איסור למה קטלוהו, וא"ל משום דהביא הישראל לידי איסור הא עדיין לא נתנו לו כלום, (ולכאו' י"ל מטעם שפסל את הפסח בשנה שעברה והיינו דדווקא שוחטו למולין ולערלים כשר אבל למולין ולנכרים יהי' פסיל וא"כ הוי כמו גזל, אכן לפי הלימוד בגמ' פסחים ד' ס"א, מכל, וזאת דמקצת ערלה כשרה א"כ גם בעכו"ם הלימוד מכל בן נכר וזאת דמקצת נכרי כשר והדק"ל ע"ש בגמ' ותבין) אך י"ל דמגיע לו מיתה משנה שעברה שהטעה אותם והביא אותם לידי עבירת הלאו שלא להאכיל לגוי וכדברי הרמב"ם הנ"ל והחטיא את ישראל והמחטיא קשה יותר מהרגו (ועי' בס' מנחת חינוך מצוה זו שרמז לזה שהרגו אותו מטעם גזל אכן מטעם אחר ע"ש ותבין):

תושב ושכיר לא יאכל בו פירש"י ושכיר זה עכו"ם ומה ת"ל והלא ערלים הם ונאמר וכל ערל לא יאכל בו אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב ושכיר ע"כ, ולכאורה קשה למה לא השמעינו הכתוב רק בנכרי שהוא שכיר ולא בנכרי דעלמא שאינו שכיר עוד קשה למה פריך רש"י מהכתוב וכל ערל לא יאכל בו ולמה לא מקשה מקרא המוקדם בתורה דכתיב וכל בן נכר לא יאכל בו ופירש"י שם וז"ל אחד עוב"כ ואחד ישראל מומר משמע ועיי"ש וא"כ נשמע משם דעכו"ם לא יאכל בו, והנה קושיא השנית יש ליישב דקרא הראשון דכתיב וכל בן נכר דהפירוש הוא שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כמו שפירש"י שם א"כ אין בכלל הכתוב רק נכרי שעובד עבו"ז ואינו מקיים הז' מצות שלו, אבל נכרי שמקיים השבע מצות ואינו עובד עבו"ז הו"א דמותר להאכיל לו הפסח ולכך צריך הקרא דתושב ושכיר אע"ג שמקיים השבע מצות ולא נתנכרו מעשיו מכ"מ נמי לא יאכל בו ופשוט הוא (וכ"א במכילתא) ולכך פריך רש"י מקרא דכל ערל לא יאכל בו דאפי' ישראל ערל לא יאכל מכש"כ נכרי אפי' שמקיים השבע מצות מכ"מ לא יאכל משום ערלות דלא עדיף ישראל ערל וע"ז שפיר רש"י מתרץ דאשמעינן בגבעוני מהול והבן, אבל קושיא הראשונה] דלמה השמיענו הכתוב תושב ושכיר ולא בנכרי דעלמא עדיין קשה. אמנם נ"ל עפי"מ דיש עוד להקשות עפי"מ שהבאתי לעיל בנכרי שנעשה שותף לפסח כל הפסח פסול ועיי"ש בד"ה תושב ושכיר וכו' א"כ למה צריך קרא בנכרי בממנ"פ אם נתן מעות ונעשה שותף לפסח כההוא ארמאה דריב"ב א"כ כל הפסח פסול, ואם לא נתן ממון ולא נעשה מן המנוין רק שישראל רוצה ליתן לו מהפסח א"כ הוי שלא למנוין וא"כ אפי' בישראל אין הפסח נאכל אלא למנוין מכ"ש לנכרי ול"ל קרא. אך י"ל דצריך קרא כשהנכרי מושכר אצלו והוא מאוכלי שלחנו דהו"א דמותר ליתן לו בכלל בני ביתו מש"ה שפיר אשמעינן דהשכיר לא יאכל בו, ומעתה מיושב שפיר קושיא הנ"ל דרק בשכיר הוא דאשמעינן דלא יאכל בו בכלל בני ביתו דהוי מן המנוין ומכ"מ הפסח לא נפסל וכמובן, אבל בנכרי דעלמא לא צריך לאשמעינן מכח בממנ"פ וכנ"ל והבן. אולם כ"ז אם אמרינן דתושב ושכיר חדא מילתא תושב היינו גר תושב שמקיים השבע מצות כמו שפירש"י תושב זה גר תושב שאינו עוב"כ והוא שכיר, אבל למאי שמביא בפירש"י תושב או שכיר א"כ הוי פירוש תושב שאינו שכיר א"כ קשה למה צריך לאשמעינן בתושב שאינו אוכל הלא בממנ"פ אי אפשר להאכילו וכנ"ל, אך ע"ז י"ל עפי"מ שמביא בפירוש התורה והמצוה על המכילתא דתושב מיותר על הגז"ש שתהי' מופנה עיין במס' יבמות (דף ע' כל הסוגיא ובתוס' שם) אתי שפיר ולק"מ. עוד הקשיתי על דברי פירש"י הנ"ל דפריך דמה תלמיד לומר תושב ושכיר והלא ערלים הם וכבר נאמר וכל ערל לא יאכל בו ע"כ, וקשה הלא במס' פסחים ס"א יליף בגמ' לרבה ור"ח דכולה ערלה פסלה ולא מקצת ערלה והיינו דאם שוחטין לערלים בלבד הוא דפסול אבל למולין וערלים דל"ה רק מקצת ערלה כשר וא"כ י"ל דלכך נאמר תושב ושכיר דאפי' מקצתן הייני ששוחטין לישראל ולתושב או שכיר מכ"מ פסול וצ"ע (אכן עפ"י שיטת הגמ' פסחים דס"א דילפי' מוכל, וזאת דמקצת ערלה כשר, ניחא ממילא, דה"ה מוכל בן נכר ילפי' דמקצת עכו"ם כשר, וכ"פ בפוסקים ע"ש):

ליל שמורים הוא לד' להוציאם ממצרים הוא הלילה הזה לד' שמורים לכל בני ישראל לדרתם נלפענ"ד לפרש עפי"מ דאיתא דמש"ה מיאן משה רבינו בשליחותו לגאולת ישראל ממצרים כי ידע דאם הגאולה תהי' על ידו יצטרכו לגאולה שנית, אבל אם תהי' הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו תהי' גאולה עולמות כי כל מה שעשה הקב"ה בעצמו בעולם אינו בטל לעולם ועיין בפ' בראשית בד"ה ילקוט בראשית, ולפי"ז הכ"נ כן הוא פירוש הכתובים הנ"ל ליל שימורים הוא לד' דייקי שהקב"ה בכבודו ובעצמו שמר את ישראל בלילה הזה מן המזיקין, ומאחר שהקב"ה בעצמו עשה את הלילה הזה לליל שימורים ע"כ דבר הזה אינו בטל לעולם רק דהוי תמיד ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם והבן:

ונתנה לך פירש"י וז"ל תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום היינו את ארץ ישראל ואל תהי' בעיניך כירושת אבות עכ"ל, ולכאורה צריך להבין הטעם בזה דהא באמת הוא כן דא"י מגיע לנו בירושה מאבותינו ולמה הצריכה התורה שתהי' בעיניו של אדם כאלו נתנו לו בעצמו את א"י ולמה לא סגי מה שניתן לו בירושה מהאבות, ונ"ל עפי"מ דאמרינן במס' שבת אמר רבא מכאן מודעה רבה לאורי' דיוכלו לטעון טענת אונס משום דכפה עליהם את ההר ע"כ וכתב ע"ז בתוס' דדוקא קודם שבאו לא"י הוא דהוי מודעה שיוכלו לטעון טענת אונס אבל לאחר שבאו לא"י בטלה מודעה דכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו וכוונת התוס' דאמרינן אגב אונסא דזוזא גמר ומקני ע"כ. - וא"כ מעתה מיושב שפיר למה צריך לראות א"ע כאלו נתנה לו א"י ולא בשביל ירושה מאבותיו משום דאי הוי כאלו נתנה לו אז שפיר שייך לומר כיון שקיבל את א"י בטלה המודעה אבל אם א"י אינה אלא ירושה מאבותיו א"כ לא קיבל כלום בעבור התורה שהיתה באונס וא"כ לא בטלה המודעה ולכך הזהירה התורה שיהי' בעיניך כאלו נתנה לך ויתבטל המודעה:

ובזה מיושב לנכון דקדוק עצום שפירש"י כאלו נתנה לך "בו ביום" דלכאורה הך בו ביום מיותר דהא משה רבינו אמר לישראל כשיבאו לא"י יהיו בעיניהם כאלו נתנה להם וא"כ הך בו ביום מיותר אבל עפ"י הנ"ל ניחא היטב דמשה רבינו אמר כך לכל דור ודור שיהי' בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום. וכה"ג איתא כמי אצל קבלת התורה שבכל יום יהיו בעיניך כחדשות והבן:

אולם הא קשיא דלאחר שגלינו מארצינו חזרה לנו טענת מודעה דאין לומר משום דהי' לנו א"י עד ימי הגלות וקיבלנו הנאת א"י עכ"פ עד זמן הגלות הוי כיהיב דמי ותלי' וזבין זביני' זבינא, זה אינו דהא עכ"פ יכולין לטעון טענת טעות במקח דסבורין היינו דניתן לנו א"י עד עולם וד' היודע עתידות וידע דלא נתן לנו רק על משך תת"ן שנים ולא יותר אין לך מקח טעות יותר מזו, אך היטב אשר דיבר בזה ידידי היקר המופלג בתוי"ר כמוה"ר אפרים ראל נר"י שאמר דמהאי טעמא אפשר שגילה הקב"ה רמז לישראל בתורה שיהי' בא"י כמנין ונושנתם וא"כ גילה לישראל מקודם את הדבר הזה ושוב לא יוכלו לטעון טענת טעות במקח ודפח"ח - ועפ"י הדברים האלה יישבתי לנכון הא דאמר משה רבינו להקב"ה ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם ואמר הקב"ה אהי' אשר אהי' היינו אהי' בגלות זה ואהי' עמהם בגלות האחרון ואמר משה רבינו די' לצרה בשעתה והסכים לו הקב"ה ועיין בפירש"י בפ' שמות דלבנ"י לא יאמר רק אהי' פעם אחת ע"כ, וא"כ תיקשי למה רמז להם לישראל בתורה דישיבתם בא"י לא יהי' רק כמנין ונושנתם ואח"ז יגלו משם ותיקשי ג"כ הלא די' לצרה בשעתה, ובהנ"ל מיושב שפיר דהוצרך הקב"ה לגלות להם בתורה שלא יוכלו אח"כ לטעון טענת אונס דטעות הי' במקח והבן - ואין להקשות א"כ כעת שאנחנו בגלות זה ימים רבות א"כ יש לנו טענת אונס זלק"מ דכבר מובא בגמ' דכל עיקר טענת מודעה הוא רק עד שקבלוהו מחדש בימי מרדכי ואסתר שקבלו רצון ועיי"ש. (א"ה ולשי' הראשונים וכמבואר בהרשב"א ז"ל שבא"י בטלה המודעה כמבואר בכתוב ויתן להם וכו' בעבור דייקא ישמרו והוי תנאי מבואר ול"ש ביטול מקח טעות לכאן, שגלו משום שלא שמרו, וכמו שהי' התנאי והבן):

בפר מנורת זהב פרשת בא. מביא קושיא גדולה שהקשה הרה"ג כמוה"ר ר' פישל מדינאוויץ להרה"ק מוה' ר' חיים מקראסני בהא דאמרינן במס' ברכות תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהוא מי כעמך ישראל כו' ועיי"ש. והקשה הנ"ל הרי בכתבי האריז"ל מביא שתפלין דמרי עלמא הם פרשיות כמו פרשיות שלנו ואיך חולק האריז"ל על הגמ' דידן ותירץ שם בטטו"ד:

ולפענ"ד נראה עפי"מ שמביא בס' הנ"ל בשם זרע קודש פ' עקב וז"ל איתא בספרים כשאדם מתפלל השכינה עומדת כנגדו ואומרת אחריו כל תיבה ותיבה ממש ובודאי זהו רק כשמתפלל כראוי בלי מחשבות ופניות עכ"ל ולכאורה יש להבין דמשמע דאם אין מתפלל כראוי אין השכינה מתפללת והוא תמוה והרי אמרינן בגמ' מנין שהקב"ה מניח תפלין ומתפלל וכו', אמנם צ"ל דאם מתפלל כראוי השכינה מתפלל ג"כ ממש כתפלתו ובזה נתעלה תפלתו ממש אך אם אין התפלה ראוי לעלות שאינו מתפלל כראוי אז השכינה מתפלל ג"כ רק לא כתפלתו והבן, ומעתה שפיר י"ל דאם האדם מתפלל תפלה כראוי דהשכינה מתפלל כנגדו תפלתו ממש א"כ י"ל דגם התפלין של השכינה כמי הם ממש כתפלין של אדם וכדגמתו בתפלה כן דוגמתו בתפלין, אבל אם אין מתפלל כראוי דהשכינה מתפלל תפלה אחרת אז ספיר גם התפלין לא הוי דגמתו של אדם רק תפלין בדרך כלל ישראל שהוא מי כעמך ישראל כו', דהכלל ישראל ודאי טוב הוא רק באדם פרטי שזוכה להתפלל כראוי והשכינה מתפלל כתפילת פיו אז זוכה נמי שהשכינה הולכת גם בתפלין דגמתו, וא"כ מיושב שפיר קושית הרה"ג כמוה' ר' פישל הנ"ל דהגמ' מיירי מסתם בני אדם שאין השכינה מתפלל כתפלתו אז גם התפלין אינם כתפלין של אדם רק תפלין בדרך כלל ישראל וכנ"ל משום דתמיד הם התפלה ותפלין בדוגמא אחת, אבל האריז"ל מיירי באנשי צורה הקדושי עליונים שמתפללין תפלה זכה וצלולה שהשכינה מתפלל כנגדו בכל תיבה ותיבה כתפלתו ולכך גם התפלין נמי ממש כדגמתו של אדם ואם ח"ו שגיתי ד' הטוב יכפר והבן:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה