אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת בראשית

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת בראשית

על התורה - הקדמה

פרשת בראשית בעזרת מגיד אחרית מראשית אתחיל לכתוב על סדר בראשית במדרש רבה בראשית ברא אלקים אמר ר' סימון בשם ריב"ל מנצפך צופים אמרו. והוא מדרש פליאה ומובא בס' דברי גאונים מהרבי ר' יונתן זצלל"ה. ונלפענ"ד עיפ"מ דאיתא בס' אלי' רבה מובא בישוע"ק וז"ל כתב בס' הרוקח מהר"א מגרמיזא כל אדם צריך לרשום שמו בספרו כמו תנא דבי אלי' מתחיל "ויגרש" בגימ' תנא דבי אלי' ומדרש תדשא מתחיל תדשא בגי' זה רבי פנחס בן יאיר ומדרש פרקי ר"א מתחיל מי ימלל גבורות ד' גימ' אליעזר בן הורקנס וסדר עולם מתחיל מאדם גימ' יוסי עם הכולל וכן הזוהר הקדוש מתחיל בריש אותיות ר"ש בן יוחאי ומזה הטעם התחלתי בהנך תיבות "במדרש רבה" שכן נמי גימ' שמי "אהרן יוסף בן מרדכי דוד זללה"ה":

ובזה נלפענ"ד לומר לפי"מ דאיתא בזוהר אוריי' וקוב"ה וישראל חד הוא דלכך התחיל הקב"ה את התורה בראשית ברא אלקים לרמז כולם בהתחלת התורה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית גם בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ובסופי תיבות של בראשית ברא אלקים הוא אמת שהוא חותמו של הקב"ה כדי לרמז אורי' וישראל וקוב"ה כולם בהתחלת התורה. ונרמז שמו של הקב"ה רק בסופי תיבות ולא בתחלה משום דבמקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו:

ועוד יש לרמז בזה דברי ר' יודא אמר רב דלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וזהו שמרומז ישראל עם התורה בתיבת בראשית אע"ג דעדיין לא באו אל האמת שלומדים שלא לשמה מכ"מ יזכו אח"כ לבא אל האמת שמתוך שלא לשמה באו לשמה:

ובדרכנו שפיר יתורץ מדרש פליאה הנ"ל דהי' קשי' לי' לר' סימון על הרמז שנרמז הקב"ה בהתחלת התורה בסופי תיבות של בראשית ברא אלקים, הא תיבת אלקים הוא במם סתומה ותיבת אמת הוא במם פתוחה וידוע דאמצע התיבה רק בפתוחה וסוף התיבה רק בסתימה, וע"ז שפיר בא ר' סימון ליישב דשפיר בא הרמז על אמת שהוא חותמו של הקב"ה בהנך סופי תיבות, וע"ז אמרינן בגמ' מגילה הא אין הנביא רשאי לחדש ומשני שכחום וחזרום ויסדום והיינו דגם מעיקרא היו יודעים ממם סתומה רק דבתחלה קודם הצופים שחזרום ויסדום היו סוברין העולם דבין באמצע בין בסוף יכולים לכתוב בין בסתימה בין בפתוחה, ושפיר יש ראי' על חותמו של הקב"ה בהתחלת התורה מסופי תיבת של בראשית ברא אלקים שהוא תיבת אמת אע"ג דאלקים במם סתומה ואמת במם פתוחה דהוא באמצע התיבה, וחדשו הצופים דאע"ג דברמז יבא סתימה במקום פתוחה מכ"מ לענין כתיבה כל אחד רק על מקומו יבא בשלום פתיחה באמצע התיבה וסתומה בסוף תיבה והבן: בפירש"י אמר ר' יצחק לא הי' צריך להתחיל אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו והנה בס' ברכת שמואל עה"ת מרבינו הגאון בעל תפארת שמואל על הרא"ש הרבה לפרש את דברי ר' יצחק. - ולולא דמסתפינא אמרתי לפרש כוונה עמוקה בדברי ר' יצחק עפי"מ דאיתא דבאות קלילא דלית בי' מששותא נברא העולם והיינו בה"א כדכתיב כי בי"ה ד' צור עולמים עוה"ז בה"א ועוה"ב ביו"ד, וזהו דקשיא לי' לר' יצחק דלא הי' צריך להתחיל אלא מהחודש הזה לכם שתהי' התחלת התורה בה"א כיון דכל העולם לא נברא אלא בשביל התורה כדכתיב אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי וכיון דהעולם נברא בה"א הי' צריך להתחיל את התורה נמי בה"א לידע דעיקר בריאת העולם שנברא בה"א הוא רק בשביל התורה שמתחלת ג"כ בה"א, כהאי דאמרינן בגמ' שבת ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי דלכך כתיב הששי בה"א ולא בשאר ימים ללמד דעיקר בריאת העולם רק בשביל התורה שניתנה בששה בסיון ולכך כתיב הששי לרמז על ששה בסיון והכ"נ הי' צריך להתחיל התורה בה"א ללמד דבריאת העולם שנברא בה"א לא הי' אלא בשביל התורה שמתחיל בה"א ומאי טעם פתח בבראשית שמתחלת בב' דאין בזה שום טעם ורמז כלל:

אמנם נלפענ"ד עפי"מ דאיתא דהעולם פתוח לצד צפון ואם יהי' מי שיאמר שהוא ברא את העולם יאמרו לו שיגמור צד צפון ולכך פתח התורה בב' פתוח מצד צפון להורות דהקב"ה הוא שברא העולם והוא אחד ואין שני דאל"כ יגמור השני את העולם, וזה שאמר מה טעם פתח בבראשית שמתחיל בב' משום כח מעשיו הגיד לעמו שהקב"ה הוא שברא את העולם וע"כ התחיל התורה בב' להודיע דמי שנתן התורה שמתחלת בב' הוא ברא את העולם נמי פתוח לצד צפון כמו ב' בכדי להודיע כח מעשיו לעמו שהוא הבורא והוא השליט והוא ראשון ואחרון ואין זולתו והבן:

ובזה יש לנעץ התחלת התורה שמתחלת בב' עם סוף התורה עפי"ד הירושלמי עבו"ז מובא בברכת שמואל הנ"ל וז"ל אלכסנדר מוקדן ראה את העולם שנבראת ככדור ולכך צייר ביד עבו"ז שלו כדור להורות שעבו"ז שלו שולט על כל העולם כלו שהוא ככדור ופריך בירושלמי ולמה לא נתן ציור קערה שדומה לים להורות דשולט ג"כ בים ותירץ בירושלמי שם דזאת מודים כל עובדי עבו"ז שאין שום עבו"ז שולט בים וראי' מדקרע משה רבינו את הים ברצון ד' בלי שום מונע. - וזהו שמנעץ התורה תחלתה בסופה עפי"מ שפירשתי דלכך מתחיל התורה בב' להורות דאלקים ברא את השמים ואת הארץ וזהו כח מעשיו הגיד לעמו וא"כ תיקשי בזה נמי קושית הירושלמי דהוצרך הקב"ה להודיענו נמי בהתורה שברא נמי את הים, ומשום זה סיים התורה ולכל המורא הגדול שפירש"י זהו קריעת י"ס וא"כ ממילא נשמע דאין שום עבו"ז שולט בים וכתירץ הירושלמי הנ"ל והבן:

ויאמר אלקים תדשא הארץ כו' עץ פרי עושה פרי למינו וגו' ותוצא הארץ כו' ועץ עושה פרי וגו' פירש"י שהקב"ה צוה שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגומר ועץ עושה פרי ולא עץ פרי לפיכך כשנתקלל האדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ע"כ:

והקשה במהרש"ל מאי טעמא של האדמה ששינתה מרצון השי"ת ועיין בשפ"ח ולפענ"ד אדרבה קשיא לי להיפך בהא שציוה הקב"ה עץ פרי שיהי' כל אילנות עצו ופריו שוה דא"כ יתעורר קושיא גדולה דהנה ב"פ אמור כתיב ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגומ' פירש"י פרי עץ שטעם עצו ופריו שוה הדר הדר באילנו משנה לשנה וזהו אתרוג ע"כ, והנה במס' סוכה הקשה ואימא פלפלי שדר באילנו משנה לשנה וטעם עצו ופריו שוה ומתרץ בגמ' דפלפל ממנ"פ אין יוצאין בו דאם לוקחים פלפל אחת לא מינכר הלקיחה ורחמנא אמר ולקחתם ואם לוקחים הרבה יחד פרי עץ אמר רחמנא אחד במשמע ולא שנים ע"כ:

ומשמע מפירש"י פ' אמור גם בגמ' סוכה שהבאתי דבאמת אצטריך באתרוג שני כתובים בכדי לידע דקאי על אתרוג היינו עץ פרי, וגם הדר, ומסתמא משום דאיכא פירות שדרים משנה לשנה אבל אין להם עצו ופריו שוה, וגם יש עוד פירות שעצו ופריו שוה אבל אינן דרים משנה לשנה ומשום דנאמר שני כתובים פרי עץ וגם הדר ש"מ דקאי ע"כ על אתרוג דבאתרוג איכא שניהם עצו ופריו שוה וגם דר משנה לשנה והבן:

ומעתה יתעורר קושיא חמורה דכ"ז דידעינן ע"י הכתובים פרי עץ והדר דקאי על אתרוג הוא רק אחר ששינתה האדמה ולא עשתה עצו ופריו שוה בכל הפירות רק באתרוג, אבל אם האדמה היתה עושה כל הפירות עצו ופריו שוה אז אפי' אחר שנכתב אצל אתרוג שני הכתובים עץ פרי וגם הדר מכ"מ ל"ה ידעינן דקאי על אתרוג, דהא באמת גם השתא איכא עוד פירות הדרים משנה לשנה רק שאינם עצו ופריו שוה וכ"ז משום דשינתה האדמה, אבל אם האדמה היתה עושית כל האילנות עצו ופריו שוה ל"ה ידעינן דקאי על אתרוג וכיון דחזינן השתא דהקפידה התורה על אתרוג דוקא איך רצה הקב"ה שתוציא הארץ כל הפירות עצו ופריו שוה והוא קושיא נפלאה:

ואין לתרץ ולומר דאם האדמה לא שינתה הי' הקב"ה כותב בפירוש בתורה אתרוג כדי שלא נטעה, זה אינו חדא א"כ תקשה גם השתא למה לא כתבה התורה אתרוג בפירוש ול"ה צריך להנך ג' תיבות פרי עץ הדר, ועוד ידוע דלא שייך שינו רצון אצל השי"ת. גם בלא"ה הקשה לי כבוד מו"ה ר' אברהם יצחק טייגמאן כר"י דקדוק עצום דלמה בכל ג' מינים שבלולב דהיינו לולב הדס וערבה מפורשים בפסוק רק באתרוג נכתב בסתומה עד שבהכרח צריך הגמ' לפלפל ולהוכיח מן הכתובים דקאי על אתרוג והוא דקדוק עצום:

והנלפענ"ד לתרץ עפי"מ דאיתא במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון לכפר על מעשה הראשון דהיינו החטא של אדה"ר מעץ הדעת, ועיין בדברי יהונתן מהגאון הרבי ר' יונתן זצללה"ה בפ' אמור, ומוכח מדברי המדרש דמצות לקיחת האתרוג הוא בשביל לתקן החטא של אדה"ר, ובס' כתונת פסים בהגדה של פסח מביא בשם המפורשים דלמ"ד אילן שאכל אדה"ר חטה הי' מתקנין החטא ע"י מצות מצה ולמ"ד גפן הי' מתקנין החטא בד' כוסות ועיי"ש, והנה עפי"ד המדרש והכתונת פסים אמרתי דהחולקים בגמ' בעהד"ע אם חטה הי' או אתרוג הי' הם יפלגו בפלוגתא של ר' אליעזר ור' יהושיע דפליגי אי בניסן נברא העולם או בתשרי, מאן דסובר חיטה הי' סובר בניסן נברא העולם וע"כ נתן לנו הקב"ה בפסח דייקי המצ"ע של מצה לתקן החטא של אדה"ר שהי' חטה ומאן דסובר אתרוג הי' סובר בתשרי נברא העולם ולכך ניתן לנו בתשרי מצות אתרוג לתקן החטא וכדברי המדרש הנ"ל:

ובזה אמרתי לפרש פסוק בתהלים הודיענו ד' קצי ומדת ימי מה הוא אדעה מה חדל אני דלכאורה אין לו פירוש, אמנם עפ"י הנ"ל י"ל בהקדם מה דאיתא דדוד המלך קיבל שנותיו מאדה"ר דדוד המלך הי' עתיד להיות נפל ואדה"ר נתן לו משנותיו שבעים שנה, וא"כ י"ל דדוד המלך רצה לתקן החטא של אדה"ר אבל לא הי' יודע אם האילן חטה הי' והתיקן הוא ע"י אכילת מצה או דאתרוג הי' והתיקון הוא ע"י אתרוג ע"כ התפלל הודיענו ד' קצי, והרי אמרינן בגמ' דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ולכך אם ידע דוד המלך מתי ימית אז ידע מתי אדה"ר נברא אם בתשרי או בניסן דאם אדה"ר נולד בתשרי יגמרו שנותיו של דוד ג"כ בתשרי ואז ממילא ידע דהתיקון צריך להיות באתרוג, ואם ימית בניסן ע"כ דנברא אדה"ר בניסן אז ע"כ דניתן המ"ע דמצה לתקן החטא וכנ"ל וע"כ אמר דה"מ הודיענו ד' קצי ואז אדעה מה חדל אני היינו לתקן והבן. - ואע"ג דחזינן דבאמת דה"מ לא מת בניסן ולא בתשרי רק בשבועות שהוא בחודש סיון, י"ל דלק"מ די"ל דהי' חי יותר משנותיו הקצובין לו שהמלאך המות לא הי' יכול לשלוט עליו דהתורה הגונה עליו והי' חי בע"כ דמלאך המות מפסח או מתשרי עד עצרת והבן:

והנה בנח"ק בד"ה תדשא כו' כתב וז"ל עץ פרי פרשו רז"ל שיהא טעם העץ כטעם הפרי ומביא בשם האר"י הקדוש זצ"ל שטען הנחש דהקב"ה על העץ צוה ולא עץ הפרי ואלו היו כל האילנות עץ ופריו שוה לא הי' מקום לטענת הנחש שעל העץ לבדו צוה כיון דכל העצים שווים לפרי, וכן כתב האר"י הקדוש בליקוטי תורה דלטובת אדה"ר צוה הקב"ה להוציא עץ ופרי שוה שלא יטעה בעהד"ע דדוקא על העץ צווה, ועפי"ז מתרץ בנח"ק הנ"ל קושית הכלי יקר דאמאי לא נתקללה האדמה תיכף כששינתה רק לאחר שחטא אדה"ר משום דקודם שחטא אדה"ר ל"ה שום תקלה ע"י שינו האדמה ולכך לא נתקללה אבל אחר שחטא אדה"ר שבא תקלה על ידה אז שפיר נתקללה האדמה על מה ששינתה הציווי של הקב"ה עכ"ד הנח"ק:

ומעתה שפיר יתורץ קושיתינו הנ"ל דדוקא לאחר ששינתה האדמה וע"י קילקולה בא אדה"ר לידי חטא שאכל מעהד"ע ולכך למ"ד אתרוג הי' שפיר הקפידה התורה ליקח אתרוג דוקא לתקון החטא מעהד"ע שהי' ג"כ אתרוג, אבל אם האדמה לא שינתה והיתה מוציא עצו ופריו שוה דלא הי' אדה"ר בא לידי חטא וכמו שהביא הנח"ק בשם האר"י הקדוש זי"ע, שפיר לא הי' אמרינן דמוכרח להיות אתרוג דוקא והי' שפיר מותר ליקח גם אחד משאר פירות שהם עץ פרי וגם דר משנה לשנה, ושפיר לא הוצרך לסימן לידע דבעי אתרוג דוקא דגם שאר פירי הי' כשר כמו אתרוג ומאי מאוד יתורץ קושית ידידי היקר כמו"ה ר' אברהם יצחק כר"י הנ"ל דהוכרח הקב"ה לפרש שאר מינים שבלולב דוקא אבל אתרוג לא פירש רק בלשון נסתם, משום דאם האדמה לא שינתה ואדם לא חטא לא הי' בעינן אתרוג דוקא רק הי' כשר גם שאר פירות שהם עצו ופריו שוה ודר משנה לשנה, רק לאחר שחטא אדה"ר באתרוג הוא דהקפידה באמת התורה על אתרוג דוקא וכיון דחטא של אדם בחירה היתה המתין הקב"ה ולא פירש מה היא עץ פרי דשמא לא יחטא אדה"ר יהי' כשר גם שאר מיני פירות. רק לאחר ששינתה האדמה וחטא אדה"ר דאיכא קפידא על אתרוג דוקא ואז הרי לא הוצרך הקב"ה לפרש דבעי אתרוג, דבלא"ה לידע דהקפידא הוא דוקא על אתרוג משום דבאמת ליכא שום עוד פרי בעולם שיהי' עצו ופריו שוה ודר משנה לשנה ודוק היטב:

שבת פ"ח אמר חזקי' מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדריש לקיש דאמר ר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ע"כ: ויש לתמוה דלמה הארץ יראה יותר מכל מעשי בראשית הא התנאי שהתנה הקב"ה עם כל מעשי בראשית התנה כדאמר ר"ל מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשי בראשית והי' כולם צריכין לירא שלא יתבטלו כמו הארץ:

ועוד למה שקטה בשביל הקבלה שקבלו הלא יש עוד לחוש שמא לא יקיימוהו ואע"ג די"ל דהאמת הוא דהתנאי לא הי' רק על הקבלה. מכ"מ צריך להבין למה הי' באמת סגי בקבלה בלבד ועיין בתוס' מס' עבו"ז ג' בד"ה נוגעין דבאמת משמע כן דסגי בקבלה בלבד וצ"ע בזה למה סגי בקבלה בלבד: ונלפענ"ד בהקדם דברי הרבינו הגאה"ק בס' אוהב ישראל בפסוק ויאמר אלקים תדשא כו' עץ פרי פירש"י שיה' טעם העץ כטעם הפירי והוא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא על חטאה עכ"ל פירש"י, והקשו בזה המפרשים מאי לפיכך שאין לו שום שייכות להמוקדם ומאי שייכות יש חטא האדם לחטא של הארץ, גם הקשה בעל אוהב ישראל מאין בא זאת שתחטא הארץ בשלמא בשר ודם יש לו יצה"ר ויש לו בחירה אבל שאר נבראים כגון הארץ שאין להם יצה"ר איך שייך לעשות חטא ולמרות פי הקב"ה ומה גם שע"י חטאה פגמה מעלתה שלא לעשות עצו ופריו שוה, וכתב האוהב ישראל בזה דהארץ עשתה בזה מסירת נפש ולא חסה על קלקולה משום גדולה עבירה לשמה כי אמרה כיון דהאדם קרוב לחטוא מחמת יצרו הרע ואז יבא פגם בשורש נשמתו ויפגום למעלה בעולמות העליונים ולא יועיל לו שום תיקון ותשובה, ע"כ התחכמה האדמה ושינתה תחילה הציווי של השי"ת ואז כשיחטא האדם יהי' לו אמתלא נכונה דבשביל שנלקח ונברא מהאדמה הרע את מעשיו וכיון דבאמת הארץ רק לשם שמים נתכוונה בשביל זה לא נענשה תיכף כי קמי שמיא גליא דלא חטאה ורצונה לכבוד יוצרה ולטובת האדם. אך לאחר שהאדם חטא אז נפקדה גם הארץ על חטאה כדי להוציא רצון הארץ מכח אל הפועל ונעשה על חטאה בכדי לידע שחטאה ויתלו חטא האדם בה וייקל מאדם ענשו, וזהו שפירש"י לפיכך כשנתקלל אדם על חטאו נפקדה גם הארץ על חטאה ע"כ דבריו הקדושים, ומעתה יתורץ קושיא הנ"ל דלכך על הקיום לא יראה הארץ שמא לא יקיימוהו דהא באמת בשביל זה תיכף מתחלה עשתה הארץ יסוד גדול בכדי שיהא להאדם אמתלא על שלא קיים התורה, רק בהאי פחדא הוי יתבה שחששה עיקר על הקבלה דאם לא יקבלו את התורה יוחזר העולם לתהו ובהו והבן. ועפי"ז יתורץ קושייתינו הנ"ל דלמה רק הארץ יראה ולא כל מעשה בראשית משום שהארץ חטאה מקודם כנ"ל לטובת האדם, ולכך אחר קבלת התורה שנגמר מחשבתה ורצונה לטובת האדם ואיגלאי מילתא למפרע דלא חטאה ואדרבה רק למצוה יחשב דהוי עבירה לשמה וכנ"ל, משא"כ אם לא יקבלו את התורה ולא נגמר מחשבתה א"כ חטאה על חנם היתה ותקבל עונש טפי ומש"ה שפיר רק הארץ יראה אבל שאר מעשה בראשית שלא חטאו מתחלה כלום לכך לא יראו והבן:

ובזה אמרתי לפרש בדרך צחות ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות דהקב"ה הי' מרחם על הארץ שלא ענשה תיכף כשחטאה וגם אח"כ לא נענשה הרבה משום ברוך מרחם על הבריות שהארץ לא חטאה רק בשביל טובה הבריות וכנ"ל ודוק:

ואין להקשות עפ"י דברי האוהב ישראל דהארץ היתה עושית עבירה לשמה לטובת האדם שיהי' לו אמתלא ויהי' נמי כבוד לפני השי"ת, והרי קיימ"ל דעבירה לשמה גדולה ממצוה שלא כשמה וא"כ לא די שלא מגיע עונש להארץ רק אדרבה מגיע לה עוד שכר וא"כ למה נענשה, אך י"ל דלק"מ דהא אם באמת הארץ לא תיענש שנאמר דלא עשתה עבירה א"כ שוב לא יהי' אמתלא להאדם ושוב שפיר עשתה עבירה וע"כ שפיר עכ"פ מגיע לה עונש קל והבן כ"ז: את השמים ואת הארץ במס' חגיגה י"ב אמר ר' יודא אמר רב עשרה דברים נבראו ביום ראשון שמים וארץ תהו ובהו אור וחשך וכו' תנא בהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כלו שממנו יצא חשך כו' תהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהם יוצאין מים כו' ע"כ דברי הגמ'. וקשה ממס' שבת דאמר הקב"ה אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר את העולם לתהו ובהו וקשה וכי יהפוך הקב"ה כל מעשה בראשית לתהו בהו שהרי לדברי ר' יודא אמר רב תהו ובהו נמי מיצירי' מעשה בראשית הוא ונבראו אחר שמים וארץ וא"כ תקשה מה חזרת העולם לתוהו ובהו דמשמע דתהו ובהו ישארו:

אך י"ל עפי"מ שכ' בישעי' ס"ו כה אמר ד' השמים כסאי והארץ הדום רגלי ולפי"ז י"ל לדברי ר' יודא אמר רב הנ"ל דבאמת כל יצירי בראשית אשר נבראו מיום ראשון ולהלן אחר בריאת שמים וארץ כולם המה רק לצורך העולם נבראו, היינו לצורך האדם ועיקר בשביל ישראל בתנאי שיקבלו את התורה ואם לא יקבלו את התורה אז שפיר כל מעשה בראשית חוץ השמים והארץ יהיו בטילים מן העולם, היינו מה שנברא לצורך האדם משא"כ שמים וארץ י"ל דלא יהיו בטילים אפי' אם לא יקבלו ישראל את התורה משום דשמים וארץ לא בשביל עולם התחתון בלבד נבראו רק גם בשביל עולם העליון והיינו השמים לכסא והארץ לשרפרף והבן:

ובזה יובן שפיר שאמר משה רבינו האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, שהי' מייחד השמים והארץ לעדים שיקיימו ישראל את התורה דלמה לא קיבל לעדים רק שמים וארץ דוקא, ולא שאר יצורי בראשית, משום דכל יצורי בראשית נוגעין בעדותן הן דאם לא הי' ישראל מקבלין את התורה היו בטילין דיוחזר העולם לתהו ובהו כנ"ל, אבל שמים וארץ אפי' אם לא הי' מקבלים ישראל את התורה נמי היו מתקיימין וכנ"ל, ולכך שפיר דשמים וארץ דוקא כשרים לעדות ודוק:

אולם לפי"ז קשה מריש מס' עבו"ז דקאמר לעתיד יבואו האומות לדין על שמיאנו לקבל את התורה ויאמרו אומה"ע ישראל שקיבלו האיך קיימו ויאמר הקב"ה יבואו שמים וארץ ויעודו ויאמרו אומה"ע שמים וארץ נוגעין בעידותן דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ע"כ, ועפ"י הנ"ל תיקשי הא שמים וארץ אינם נוגעין בעדותן כלל כיון דבלא"ה המה לא יתבטלו, אמנם י"ל אע"ג דהן בעצמן לא יתבטלו מכ"מ נוגעין בעדותן מחמת תולדותיהן חמה ולבנה כוכבים ומזלות וגלגלים שהם תולדות השמים וגם תולדות הארץ הרים וגבעות וכדומה שהתולדות היו בטלין ויראים האבות השמים וארץ שלא יתבטלו התולדות:

ובזה יתורץ דקדוק עצום דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי דהנך תיבות "יומם ולילה חקות" מיותרים באין פתרון דהי' סגי לומר אם לא בריתי שמים וארץ לא שמתי וממילא דלא הי' יום ולילה גם מהו הלשון חקות, אבל עפ"י דרכינו דשמים וארץ לא יתבטלו רק התולדות החמה והלבנה וכוכבים ומזלות מש"ה שפיר אמר יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי כיון דבאמת התולדות שהם החמה ולבנה וכוכבים ומזלות הם שפיר נקראו חקות וכדכתיב חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם וזהו "יומם ולילה חקות" שמים וארץ לא שמתי אבל שמים וארץ בעצמם שפיר ישארו גם בלא קבלת התורה וכנ"ל והבן:

ובזה יתורץ קושית תוס' עב"ז ג' שמקשים הרי ראי' גדולה יש שקיימו ישראל את התורה דהרי שמים וארץ קיימים, ועפי"ד הנ"נ. לק"מ דשמים וארץ בלא"ה לא יתבטלו ולא בשביל עצמן הן נוגעין רק בשביל תולדותיהן והבן:

ויתורץ נמי בזה קושית המהרש"א שמקשה דאם הם קיימים א"כ אינן נוגעין בעדותן ויכולין להעיד על העשיי', ואיך טענו האומות דשמים וארץ נוגעין, ותירץ המהרש"א בט"ט דעכ"פ מיקרי נוגעין מצד הנאתם שהגיע להם כבר ע"י קבלתם של ישראל והבן:

ועפ"י דברינו הנ"ל בלא"ה שפיר הם נוגעין בעבור התולדות ולק"מ ובזה יתיישב דקדוק עצום למה אמרו המלאכים תנה הודך על השמים וקשה הא אם לא יקבלו ישראל את התורה הרי יוחזר העולם לתהו ובהו וא"כ לא יהי' שמים כלל אולם עפ"י הנ"ל שפיר אמרו על השמים כיון דבאמת השמים בלא"ה לא יתבטלו לעולם והבן:

את השמים ואת הארץ במס' שבת פ"ח אמר חזקי' מה דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחלה קודם שקבלו ישראל את התורה יראה וכשקבלו שקטה, ויש להקשות הרי הקב"ה התנה עם מעשה בראשית וא"כ כולם בכלל השמים וארץ וכל צבאם וא"כ למה רק הארץ יראה ועיין לעיל בד"ה אמר חזקי'. ונ"ל עפי"מ דכתיב השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ויש לומר דרק לאחר שקבלו ישראל את התורה אז שפיר ניתן הארץ לבני אדם אבל אם לא היו מקבלין כו' הי' נשאר התורה בשמים עם המלאכים והי' השמים נשארים והארץ הי' בטל, ולכך רק הארץ יראה ולא השמים ועיין לעיל בד"ה את השמים ובזה יתורץ הא דאמרו ב"ה במס' חגיגה ארץ נבראת תחלה דכתיב ביום עשות ארץ ושמים וא"כ תקשה למה נאמר כאן בתורה את השמים ואת הארץ, והנה בפשטות י"ל דלכך הקדים כאן שמים מחשיבותן יותר מן הארץ, אבל בהנ"ל י"ל משום דהארץ עדיין אינה בטוחה שישארו דשמא לא יקבלו ישראל את התורה אבל. השמים נבראו להישאר בטח אפי' אם לא יקבלו ישראל את התורה ולכך שפיר הקדימן והבן: ובזה יש ליישב דברי המדרש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ד"א ראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ולכאורה אינו מובן דשניהם היינו הך דבשביל התורה הייני שישראל יקבלוה ובשביל ישראל נמי היינו שיקבלו את התורה דאלו ישראל בלא תורה כשאר אומה"ע חשובים, אולם עפ"י דרכנו י"ל עפי"מ שמקשה במס' חגיגה את השמים מה דריש בי' ובדרכנו י"ל את השמים לרבות המלאכים את הארץ לרבות ישראל, והכי קאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ברא את הארץ שאם יקבלו את התורה יתקיימו הארץ וכל אשר עלי' ועוד בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ברא את השמים שאם לא יקבלו ישראל את התורה ישאר התורה בשמים אצל המלאכים:

ובזה יש לנעץ סוף התורה עם תחלתה דכתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וקשיא לב"ה כיון דארץ נבראת תחלה למה הקדים כאן שמים לארץ דכתיב את השמים ואת הארץ אמנם כיון דבאמת קשה למה רק הארץ יראה אך י"ל משום דהארץ חטאה וגורמת לאדם שחטא וכמובא בספרים ולכך הארץ דוקא יראה שתיבטל מן העולם משום שע"י חטאה גורמת לאדם שיחטא, ועי"ז לא יקבל נמי את התורה ויהי' הארץ עונשה גדול, אבל השמים לא חטא ולכך אפי' אם לא יקבלו ישראל את התורה ישאר התורה אצל המלאכים בשמים, וגם השמים ישארו לעולם, ולכך מטעם זה השמים בטוחים שישארו ולא הארץ, ולכך שפיר הקדים שמים לארץ וכנ"ל, וזה שאמר את השמים ואת הארץ שהקדים שמים קודם לארץ. וע"ז יתרץ משום לעיני כל ישראל שפירש"י ששיבר משה רבינו את הלוחות, וזהו הפחד הי' באמת לארץ בעצמה גם מקודם שיראה שמא לא יקבלו ישראל את התורה ותיבטל הארץ, וכן השמים היו בטוחים שישארו, ולכך שפיר הקדים שמים לארץ ודוק:

ילקוט בראשית כל מה שעשה הקב"ה בעצמו בעולם אינו בטל לעולם ע"כ. והקשה הילקוט הרי לוחות דכתיב והלוחות מעשי אלקים המה ושברן משה, ומתרץ דבאמת לא שברן משה אלא באחיזת עינים הי' וישראל סברו שמשה שברן, ופריך והרי אדם שעשה הקב"ה בעצמו ואפ"ה הוכרח למות, ומשני מכאן מוכח תחה"מ מה"ת וממילא לא בטל לגמרו:

ובדברי הילקוט הזה נולד לנו טעם הגון להבין אשר רבים מקשים למה הוצרך הקב"ה לעשות שהמתים ירקבו והעצם הנסכי שנקרא לוז ישאר חי וממנה יתחיל הקב"ה את תחה"מ, הא אפי' אם גם הנסכי הי' נרקבת הי' יכול הקב"ה להחיות המתים, וכהאי ק"ו המובא בגמ' מה דלא הוי הוי מה דהוי לא כש"כ. אולם עפ"י הנ"ל בשם הילקוט ניחא היטב, דמש"ה לא נרקב הנסכי כדי שלא יהי' בטל לגמרו מעשי הקב"ה ואע"ג דהקב"ה מחי' המתים הרי היא כבריאה חדשה שעושה מעפר הארץ אדם חדש כיון כשמת בטל לגמרו, אבל אם התחיי' הוא רק מהנסכי ל"ה בריאה חדשה וזהו שאמר הילקוט בדיוק לשונ' וממילא לא בטל לגמרי:

דעכ"פ הנסכי נשאר חי שממנה יתחיל הקב"ה תחה"מ והבן:

אולם העירותי עפי"ד הילקוט מהא דאיתא בגמ' בשדים פרים ורבים כבני אדם ומתים כבני אדם, ותיקשי הא גם את השדים ברא הקב"ה בעצמו ומכ"מ מתים, הכי נאמר דגם השדים יקומו בתחה"מ וצ"ע, אך י"ל דקושית הילקוט מאדם לא מכל אנשים פריך רק מאדם הראשון דוקא שהקב"ה בעצמו ברא אותו אבל כל אנשים הרי מאבותיהם נולדו שפיר לא מיקרי מעשי הקב"ה בעצמו ורק אדה"ר דוקא שברא הקב"ה אותו בעצמו ומכ"מ מת פריך שפיר והבן. ולפי"ז שוב לק"מ מהשדים כיון דבאמת על כל השדים נמי לק"מ כיון שהם פרים ורבים א"כ נולדו מאבותיהם ולא מיקרי מעשי הקב"ה בעצמו רק על השני שדים הראשונים הזכר ונקיבה שהם נבראו ע"כ ג"כ ממעשי הקב"ה הוא דקשיא למה מתו, וע"ז שפיר יש לתרץ דשמא באמת השדים הראשונים לא מתו כלל ועדיין חיין ורק על האדם וחוה שמצינו בתורה שמתו הוא דקשיא לי' ודוק היטב:

עוד יש להקשות אמאי לא מקשה הילקוט והרי מלאך המות שנברא ע"י הקב"ה בעצמו ומכ"מ ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות, אמנם י"ל דלק"מ כיון דבאמת לא יתבטל המלאך המות רק ע"י הקב"ה בעצמו וכמובן, אך אם נאמר דאם הביטול ע"י הקב"ה בעצמו לא נחשב בכלל הדברים שבטלו, א"כ שוב תקשה מאי פריך הילקוט והרי לוחות ששברן משה, הא איתא דמש"ה שיבר משה את הלוחות משום דהכתב פרחה מהם, וא"כ עיקר ביטל הלוחות הי' רק ע"י הקב"ה בעצמן ולא ע"י משה, וא"כ מאי פריך הילקוט מהלוחות, אמנם נ"ל דבאמת כוונת הילקוט שכתב דבאמת לא שברן משה אלא באחיזת עינים הי' וישראל סברו שמשה שברן. כוונתו היא באמת על דרך זה דכיון שפרחה מקודם הכתב ע"י הקב"ה בעצמו לא נקרא דשברן משה דהא בעת שמשה שברן כבר לא הי' לוחות רק סתם אבני לוחות, רק באחיזת עינים הי' שישראל סברו שמשה שברן בעוד שהי' בהם הכתב ובאמת שפרחה מהם הכתב מקודם ששברן רק שמשה רבינו עשה כל כך במהירות תיכף כשפרחה מהם האותיות שברן וזהו אחיזת עינים שישראל סברו שהשבירה הי' מתחילה ואח"כ פרחה מהם האותיות והבן. ואם כנים דברינו אלה בזה יתורץ היטב שני קושית גדולות על הילקוט א' שכתב דלא שברן משה באמת הרי אמרינן בגמ' דהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון הרי חזינן דנשברו, ועוד אם נאמר דלא נשברו למה הוצרך משה לפסול שני לוחות אבנים כראשונים הרי הי' יכול ליקח הראשונים בעצמן שהם מעשי הקב"ה בעצמו, גם קשה מאוד לומר שבאמת לא נשברו ובאחוזת עינים סברו ישראל שנשברו דאיך עשה משה אחיזת עינים דהוי אביזרייהו דכישוף ולא נכון כזאת לעשות בישראל ודוק היטב: עוד יש לתרץ דממלאך המות לק"מ די"ל כיון דביטולו לא תהי' רק אחר ימות המשיח, וא"כ י"ל דתיכף מתחילה לא נברא המלאך המות רק עד זמן התחיי' אבל מהלוחות שפיר מקשה כיון דאם ישראל ל"ה עושין את העגל לא היו הלוחות נשתברין והבן:

אך לפי"ז תקשה מהלוחות קושיא אחרת עפי"מ דאיתא דלמה נאמר הששי בה"א דהתנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם מקבלין ישראל את התורה ע"ז מרמז ה' דהששי על ה' שהוא חמשה חומשי התורה, עוד פירשי' פירש אחר וז"ל שביום ששה בסיון נתחזקו כל יצירת בראשית ונחשב כאלו העולם עתה נברא וזה יום הששי היינו ששה בסיון שמוכן למתן תורה עכ"ל, ולפי"ז עיקר בריאת העולם תלוי בקבלת התורה ואם ישראל לא הי' מקבלין את התורה הי' מוחזר העולם לתהו ובהו אע"ג שהעולם מעשי הקב"ה וע"כ משום דבתנאי נברא וכמובן. וא"כ לפי"ז שוב גם בלוחות נמי לק"מ עפי"מ דאמר במס' ב"ק נ"ד ע"ב דשאל ר"ח בר עגיל מפני מה לא נאמר בלוחות הראשונות טוב כו' ואמר מפני שהיו עתידין להשתבר, וא"כ כיון דהקב"ה מעיקרא לא כתב בהן כי טוב משום דידע שעתידין להשתבר א"כ ע"כ מעיקרא אדעתא דהכי יהבינהו למשה רבינו שישתברו וצע"ג:

ויצו ד' אלקים על האדם לאמור מכל עין הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות כל המפרשים דקדקו על הנך שתי תיבות "ממנו" מיותרים הם דהי' סגי לומר לא תאכל כי ביום אכלך מות תמות ואין לומר דבא להתיר כל שאר עץ הגן ולדיוקא "ממנו" לא תאכל אבל מכל עץ הגן תאכל ז"א דהא בפירוש נאמר בקרא מכל עץ הגן אכל תאכל:

ולכאורה יש לדחוק ולומר דהכל לדיוקא דכל זה שאמרתי לך מכל עץ הגן אכל תאכל באופן שממנו לא תאכל אבל אם תאכל ממנו אז גם מכל עץ הגן לא תאכל וכמו שבאמת כן הי' שנגרשו תיכף מגן עדן והבן:

אך אי אפשר לומר כן דהא באמת לא נטרד מג"ע בשביל איסור אכילה מכל עץ הגן רק בשביל שלא יאכל מעץ החיים כמפורש בקרא ועוד הרי נאמר ביום אכלך מות תמות ואם ימות הרי ודאי דשוב לא יאכל מכל עץ הגן: אולם נלענ"ד דבאמת לא מצינו איסור מפורש רק לאכול מעהד"ע אבל אכילה מעץ החיים לא מצינו שום איסור, וי"ל דבאמת הסברא כן היא דמתחילה כ"ז שלא אכל מעהד"ע דלא נגזר מיתה בעולם דבלא"ה אפי' אם לא הי' אכל מעץ החיים נמי הי' חי לעולם. לא הי' שפיר שום צורך לאסור עליו אכילה מעץ החיים, וי"ל שפיר דקודם שאכל מעהד"ע הי' מותר לאכול מעץ החיים. רק כאשר אכל מעהד"ע דנגזר מיתה בעולם אז שפיר נטרד מג"ע מחשש שמא יאכל מעץ החיים וחי לעולם והבן:

ומעתה שפיר מדוקדק הנך שני פעמים "ממנו" שבא לומר דמעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, והיינו ממנו דייקו, לא תאכל, אבל מעץ החיים מותר לו לאכול כמו שמותר לאכול מכל עץ הגן, ואח"כ אמר הכתוב כי ביום אכלך ממנו היינו ממנו בלבד ולא תאכל מעץ החיים תמות. ואם הי' באמת אכל תיכף גם מעץ החיים ע"כ דלא הי' מת, כי הקב"ה ברא הרפואה קודם למכה ושפיר ירא הי' הקב"ה שיאכל אח"כ מעץ החיים וחי לעולם, ע"כ תיכף נגרש מג"ע ודוק היטב. ובזה יש ליישב היטב מדרש פליאה על הפסוק היא נתנה לי ואוכל, וכתב ע"ז במדרש אכלתי לא נאמר אלא ואוכל אכלתי ואוכל עוד ע"כ, וע"ז תמהו איך העיז אדה"ר פניו לפני הקב"ה לומר ואוכל עוד ובהנ"ל יובן שפיר דכך השיב אדה"ר להקב"ה אכלתי מעהד"ע ואוכל עוד מעץ החיים כדי שלא אמות ובאמת שמעץ החיים הי' מותר לו לאכול ולכך ויגרש ד' אותו מג"ע שלא יאכל מעץ החיים שלא יטעו הבריות וכמו שפירש"י ועיי"ש והבן:

כי ביום אכלך ממנו מות תמות רבים מקשים דלמה לא מת ביום אכילתו והרבה תירוצים נאמרו בזה, ונלפענ"ד עפי"מ שהבאתי בשם המפורשים לדקדק על הנך שתי תיבות ממנו שהם מיותרים ועיין לעיל בד"ה ויצו ובעת נ"ל די"ל דכוונת הקב"ה הי' לאסור עליו אכילה מעהד"ע דוקא כשיאכל ממנו בעצמו שלא ע"י אמצעי והיינו שהוא לא יאכל מעץ גופי' אבל כאן שהאשה לקחה מפריו ונתנה לו לא נאסר ומש"ה לא מת תיכף. ולכך יובן שפיר שאמר אדה"ר להקב"ה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל שאכלתי ע"י אמצעי ובאופן זה לא נתחייבתי מיתה והבן. - שוב ראיתי שכבר העיר בזה המלבי"ם ובזה ניחא מה שהקשו בזה המפרשים על חוה שהוסיפה נגיעה, כי חשבה כיון דהקב"ה לא אסר באכילה רק דוקא כשאוכל בעצמו מן העץ אבל ע"י אמצעי לא נאסר, מסתמא הי' גם כוונת הקב"ה לאסור העץ בנגיעה והפירות באכילה משום דכשיאכל בעצמו מן העץ יהי' במילא נוגע בעץ, אבל אכילה ע"י אמצעי דאין נוגע בעץ שפיר מותר ומעתה מיושב שפיר קושית הכלי יקר שהקשה על פירש"י שפירש דחוה הוסיפה נגיעה, והקשה הכ"י בממנ"פ אם שמעה חוה מפי אדה"ר איסור הנגיעה א"כ לא הוסיפה, ואם מעצמה הוסיפה א"כ איך שמעה לדברי הנחש שאמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. הא ידעה כי איסור נגיעה הוסיפה בעצמה וא"כ אין ראי' מנגיעה לאכילה ע"כ והוא באמת קושיא חזקה:

ובהנ"ל יובן שפיר דאיסור נגיעה שהוסיפה בעצמה רק עפ"י טעות הוסיפה שלמדה פירוש הנ"ל בדברי הקב"ה דרק שלא ע"י אמצעי הוא דאסור, וא"כ לסברתה עיקר החומרא הי' רק בנגיעה לעץ כיון דלא נאסר באכילה רק מעץ בעצמו ולא ע"י אמצעי, וע"כ הטעם משום דבאכילה מגוף העץ ודאי איכא נגיעה, אבל ע"י אמצעי דליכא נגיעה בעץ שפיר דמותר והבן. ובזה יש לפרש דברי חוה שאמרה הנחש השיאני ועיין בפירש"י:

ולדרכינו י"ל הפירוש השאני, הגביהני והיינו שאמרה דלא נגעה כלל בעץ רק הנחש הגביה אותה שתקח מפריו בלי שום נגיעה בעץ והבן. -אבל באמת י"ל דגם בזה עצמה טעתה כיון דבאמת הפירי הי' מחובר בעץ א"כ כיון דלקחה הפרי מהעץ ממילא הוי כמו שנגעה בעץ גופי' והבן:

לא טוב היות אדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו פירש"י שלא יאמרו שתי רשיות הן הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג וזה בתחתונים ואין לו זוג עכ"ל, והקשיתי בזה בממנ"פ אם יהי' בעולם מי שיאמרו שתי רשיות הן הרי כבר נלדו ממנו ולאו יחיד הוא ואם לא יהי' לו זוג להוליד בנים א"כ לא שייך לומר שיאמרו שתי רשיות דהא לא יהי' בעולם מי שיאמרו והוא קושיא גדולה מאוד:

ב' קשה על פירש"י הנ"ל הרי גם בלאו האי טעמא הוצרך הקב"ה ליתן לו זיווג כדי שיוליד בנים ובנות שיתרבו הדורות לקיום העולם. דלא בשביל אדה"ר בעצמו נברא העולם רק כמו דדרשינן בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקרא ראשית ואם לא יהי' לו אשה לא יהי' לו בנים ולא יהיו ישראל ולא יהי' למי ליתן התורה, וחפשתי קושיא זו בין המפרשים ומצאתי בפירוש המלבי"ם במקומו, ועיי"ש מה שתירץ בזה, אבל קושיא הא' תמוה מאוד ולא מצאתי מי שהעיר בזה ולכאורה י"ל עפי"מ דאיתא במדרש דהמלאכים רצו לומר שירה לפני אדה"ר שהיו טועין בו: לכך אמר הקב"ה להפיל עליו תרדימה ואז יראו שהם גדולים ממנו, וא"כ הי' אפשר לומר שלא יאמרו היינו המלאכים, אך זה דחוק מאוד מכמה טעמים, ע"כ נלפענ"ד דבאמת הי' יכול אדה"ר לברוא בנים זכר ונקיבה ע"י עפר, כמו שהקב"ה עשה את אדה"ר, ולבקש מהשי"ת שיפח באפם נשמת חיים, או שיברא אדם בנים ע"י ספר יצירה כמובא בגמ' שבראו אנשים ע"י ספר יצירה וכן עגלה תילתא, ומהבנים שפיר יתרבו העולם ע"י תשמיש זיווג איש ואשה, רק אדה"ר בעצמו שהי' יציר כפיו של הקב"ה לא יהי' לו זוג, וע"כ שפיר מפרש רש"י הטעם דלא טוב היות אדם לבדו, שלא יאמרו שני רשיות הן, דאם אדה"ר לא יהי' זיווג ורק שהבנים הראשונים יברא בלי זיווג וכנ"ל, יאמרו שפיר הבנים שאין מולידין רק ע"י זיווג דאדה"ר הוא יחיד בתחתונים, כמו הקב"ה בעליונים מחמת שהוא אין לו זיווג ודוק היטב:

אפס הא תיקשי איך שייך שינוי רצון אצל הקב"ה, דמתחלה הי' בדעתו שיהי' לאדה"ר בנים שלא ע"י תשמיש, רק מטעם שלא טוב כו' נתן לו זיווג ולהוליד בנים ע"י תשמיש והוא תמוה מאוד:

ונ"ל עפי"מ שראיתי דבר יקר מאוד בסה"ק שפת אמת מהרה"ק מגור זי"ע בהא דאיתא בפירש"י בד"ה ברא אלקים וז"ל ולא אמר ברא ד' שבתחלה עלה במחשבה לבראו במה"ד ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד והיינו דכתיב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים עכ"ל:

והקשה בשפ"א איך שייך לומר ח"ו שינוי רצון אצל השי"ת וכתב לתרץ דבאמת בשביל שהי' לו להקב"ה מחשבה ורצון לבראו במה"ד, ע"כ צריך האדם נמי עכ"פ במחשבתו לעשות רצונו של הקב"ה ולקיים כל התורה והמצות כדבעי ולגעגע ע"ז שיעשה כרצון השי"ת, ואף דלפי האמת אי אפשר אפי' להצדיקים גדולים לאשר ולקיים ולעשות המצות כרצון הקב"ה, דאי אפשר לכוין בכל הכוונות אשר הי' בהם רצון קוב"ה, וכמו שפירשתי הקרא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב היינו תורה ומצות ולא יחטא היינו שלא יחסר מהכוונות שצריך לכוין, ומצאתי פירוש זה בס' מקדמון אחד ותלי"ת שכוונתו לדבריו ומכש"כ לאנשים פשוטים, מכ"מ לנגד זה מועיל מעשה ד' שהקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד וא"כ הוצרך הקב"ה לשניהם למחשבתו הראשונה ולמעשיו אחרי כן ע"כ דברי פ"ק וש"י - ולפי"ז שפיר י"ל דכן הכ"נ הוצרך הקב"ה לשניהם שילמד אדם לקדש א"ע בשעת תשמיש שלא להתערב בשום תאות גשמי כי זאת הי' רצונו של הקב"ה מתחלה שיוליד אדה"ר בנים בלי זיווג ולא הי' בכה"ג שום תאוה, אך בעבור שבאמת אין כח בשום אדם להפריד תאוותו ולקיים המצוה פו"ר בלי שום תאווה לנגד זה שפיר מועיל מעשיו של הקב"ה שברא באמת גם לאדה"ר זיווג ודוק:

ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה הנה לכאורה בפשטות פירוש הקרא שלקח הקב"ה אחת מצלעותיו הוא אבר אחד הנקרא צלע שיש לאדם צלעות כמו צלעות הבהמה, ולפי הנראה משמע שהי' לאדם צלע אחת יתירה מכל אנשים שבעולם, ועשה ממנו אשה והבן.- ויש להעיר דלמה באמת נברא אדה"ר מתחלה בצלע יתירה, שנשתנה בברייתו מכל אנשים שבעולם, אך י"ל עפי"מ דאיתא דרמ"ח מצות עשה הוא כנגד רמ"ח איברים שבאדם. ושס"ה מצות ל"ת הוא כנגד שס"ה גידין שבאדם וכ"ז לשאר אנשים אבל אדה"ר שהי' לו מצוה מיוחדת יותר מכל אנשים שבעולם כדאיתא בס' ברכת שמואל עה"ת בשם בעל עשרה מאמרות דהך קרא מכל עץ הגן אכל תאכל נאמר לאדה"ר למ "ע כפסח וקדשים וכן הל"ת שלא יאכל מעהד"ע נמי הי' מצות ל"ת יתירה באדה"ר מה שאינה בשום ישראל שבעולם:

ולכך לעומת זה הי' לו צלע אחת יתירה נגד העשה שיאכל מכל עץ הגן, וידוע דבכל צלע איכא נמי גיד וא"כ הי' לו נמי גיד יותר מכל אנשים שבעולם זהו הגיד הוא נגד הל"ת שלא יאכל מעהד"ע והבן היטב. ומאי מאוד יובן בזה פירוש הקרא האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל, דלכאורה היקשו למה אמר אשר נתת עמדי וכי הי' צריך לסימן לידע איזה אשה שנתנה לו וכי הי' עוד אשה אחרת בעולם, דהי' סגי לומר האשה נתנה לי ואוכל, ועוד וכי זה הוא תירץ על מה שעבר ציווי של הקב"ה דהאשה נתנה לו בתמי'. ועוד מה זה שאומר ואוכל דמשמע לשון עתיד שיאכל עוד, כדדריש במדרש אכלתי ואוכל עוד והוא פליאה, אבל בדברינו הנ"ל יובן שפיר דכך אמר אדה"ר להקב"ה אמת שציוית עלי שלא לאכול מעהד"ע ומצ"ע לאכול מכל עץ הגן, אך כ"ז שהי' לי מ"ע ול"ת יתירה על כל אדם הוא רק מטעם שהי' לי צלע יתירה על כל אדם, וא"כ לא שייך העשה והל"ת רק בעודה מחוברת עמדי, אבל כשנפרדת מאתי והרי אני ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ככל אדם, א"כ אזדה לה ממני ג"כ הך מ"ע והל"ת, ושפיר מותר גם לי לאכול מעהד"ע, ולזה שפיר אמר אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היינו בעוד שהיתה מחוברת לי אז שפיר הי' אסור כנ"ל, אבל היא נתנה לי כעת שהיא נפרדת ממני ולכך שפיר אכלתי ואוכל עוד. כיון דכעת הנני דומה ברמ"ח איברים ושס"ה גידין כשאר כל אדם, הותר לי הך מ"ע ול"ת יתירה שנצטויתי ודוק היטב. ובאמת י"ל דלאחר שיצא מג"ע דא"א עוד לקיים הנך שתי מצות שפיר פקעו ממנו, ונשאר כמו כל אדם בלתי הנך שתי מצות, אבל טרם שיצא מג"ע אע"ג דלכאורה הצדק אתו, מכ"מ הרי קיימ"ל דשום איסור לא פקע בכדי, ועיין בריש יבמות, וא"כ כיון דמתחלה כבר נאסר בעוד שהיתה חוה מחוברת אצלו ולכך אע"ג דנפרדת ממנו מכ"מ נשאר באיסורו כמקדם דאיסור לא פקע בכדי והבן:

והנחש הי' ערום מכל חית השדה ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותן פירש"י דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ע"כ:

והקשה בס' ברכת שמואל מרבינו הגאון בעל תפארת שמואל וז"ל יש להפליא מה הי' חכמתו וערמותו של הנחש שלפי דברי רז"ל ורש"י שדחפה הנחש לחוה עד שנגעה באילן, וקשה ממנ"פ א' חכמתו של הנחש בשאלתו שאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן דשמא לא תשיב חוה מאיסור נגיעה א"כ לא הועיל לה חכמתה ומתחלה מאי קסבר הנחש וכי הי' הנחש יודע שתשיב לה חוה איסור נגיעה עד שדחפה לנגי עה כדי לפתותה גם על האכילה ע"כ:

ונלפענ"ד עפי"מ דיש להקשות למה אמר הקב"ה מכל עץ הגן אכל תאכלו דכוונתו הי' רק לאסור העהד"ע הי' צ"ל רק מעהד"ע לא תאכלו וממילא נודע דמכל עץ הגן מותר לאכול, וכן הקשה כן בס' ברכת שמואל הנ"ל, ולתרץ קושיא זו הי' נלפענ"ד דבאמת י"ל דדה"ר מעת שאמר לו הקב"ה ומעה"ד לא תאכלו תיכף אסר אדה"ר על עצמו את העהד"ע גם בנגיעה משום הרחקה היינו גזירה נגיעה אטו אכילה ועיין בכלי יקר שהתעורר ג"כ כעין זה ועיי"ש, אולם לכאורה הי' לו לאדה"ר לעשות הרחקה עדיפא מינה והיינו לאסור על עצמו מכל עץ הגן באכילה משום גזירה אטו עהד"ע ועדיף הרחקת זו דהוי אכילה אטו אכילה, אבל נגיעה אטו אכילה אע"ג דהוי בעץ גופי' מכ"מ לא שייך לאסור נגיעה אטו אכילה, דלא מצינו שום איסור נגיעה בתורה, וכל האיסורים שבתורה אפילו איסורים שהם אסור בהנאה מכ"מ בנגיעה כולם מותרים, אך י"ל עפי"מ דאיתא ביו"ד סי' קי"ז בטו"ז דכל דבר שנאמר בפירוש היתר בתורה, אין החכמים יכולין לאסרן, וכיון דאכילת כל עץ הגן נאמר בפירוש היתר מפי הקב"ה שאמר מכל עץ הגן אכל תאכל מש"ה לא הי' יכול אדה"ר לעשות בזה הרחקה לאסור כל פירות הגן מש"ה שפיר הוכרח אדה"ר לעשות הרחקה לעהד"ע גופי' ולאסור בו נגיעה אטו אכילה והבן. ובזה מיושב שפיר קושית הברכת שמואל הנ"ל דמש"ה הוצרך הקב"ה לומר לו בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכל בכדי שלא יעשה אדה"ר הרחקה לאסור על עצמו שאר פירות באכילה בשביל הרחקה לעהד"ע וכנ"ל ודוק:

ואם נאמר כהנחה זו, דלכך אמר הקב"ה לאדם מכל עץ הגן אכל תאכל בדי שלא יעשה בזה ההרחקה לאסור אכילת כל עץ הגן, א"כ נשמע מזה דהרצון של הקב"ה הי' באמת שיעשה אדה"ר הרחקה לעהד"ע, רק סתם עליו הדרך שלא יעשה הרחקה באכילת שאר פירות, וע"כ יעשה לעצמו הרחקה השנית הנ"ל נגיעה אטו אכילה, ומעתה מדאמר הקב"ה מכל עץ הגן אבל תאכל דמיותר כנ"ל, ע"כ נשמע דהרצון של הקב"ה הי' שיעשה אדה"ר הרחקת נגיעה אטו אכילה וכנ"ל, א"כ במילא נשמע דגם הנגיעה אסור מד"ת, ואע"ג דאינו אלא גזירה. מכ"מ מצינו גם גזירה מה"ת, כדאיתא בהר"ן ריש מס' פסחים דהלאו דבל יראה הוא גזירה אטו אכילה, ומכ"מ חייב מלקות על ב"י מה"ת, וכדאיתא בגמ' ופוסקים דקנה חמץ בפסח לוקה:

ולפי"ז שפיר יתורץ קושית הברכת שמואל השנית שמקשה מה הי' ערמומיותו של הנחש וכי ידע שתשיב לה חוה מאיסור נגיעה ע"כ, ובדברינו הנ"ל יובן. שפיר ערמומיותו של הנחש, ששאל לחוה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, דלכאורה הי' הנחש צריך לומר להיפך אף מכל עץ הגן אמר אלקים לא תאכלו וכמובן - ובדרכנו הנ"ל מיושב שפיר דכך אמר הנחש לחוה אף כי אמר אלקים לא תאכלו היינו מעהד"ע, הי' באפשר לאסור מטעם הרחקה גם מכל עץ הגן והנחש הי' יודע שתשיב לה האמת כי אדרבה הקב"ה אמר בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכלו, בכדי שלא נוכל לעשות הרחקה לאסור מכל עץ הגן. וסתם בפניהם את הדרך מההרחקה זו. וע"כ דרצון הקב"ה לעשות הרחקה השנית לאסור נגיעה, וא"כ ע"כ דנגיעה ג"כ אסור מה"ת, כיון דנאסר בדיוקא בפירוש מפי הקב"ה וכנ"ל ולפי"ז ע"כ דגם בנגיעה חייב מיתה דהא קיימ"ל בב"נ אזהרתן זו מיתתן, וע"י שאלת הנחש שפיר השיבה חוה והוסיפה נגיעה דאסור מה"ת מטעם הרחקה כערמומיותו של הנחש, ולכך שפיר דחפה הנחש ואמר לה כשם שאין אתה מת בנגיעה כך אין אתה מת באכילה והבן:

והנחש אמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון יש לדקדק בציווי הקב"ה לאדם נאמר מכל עץ הגן ולא נזכר פרי גם בשאלת הנחש לחוה לא הזכיר רק עץ ולמה שינתה חוה בתשובתה לנחש ואמרה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן כו' והנלפענ"ד דבאמת הנחש שאמר בלשונו אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, יש להקשות למה הפך דברי אלקים חיים ולומר לא תאכלו מכל עץ הגן, וכבר העיר בזה בס' ברכת שמואל הנ"ל אך י"ל דלעיל בפסוק עץ פרי פירש"י שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן אלא ותוציא הארץ עץ עושה פרי ולא עץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ע"כ:

ומעתה שפיר י"ל דקשיא לי' להנחש בדברי הקב"ה שאמר מכל עץ עץ הגן אכל תאכלו, הא העצים אינם ראוין לאכילה לאחר ששינתה האדמה וע"כ אמר הנחש כאשר ראה אותם לאדם וחוה אוכלין מכל פירות הגן שאל למה אין אתם אוכלין גם מהעצים, וכי גם העצים מכל עץ הגן אמר הקב"ה לא תאכלו הא העצים אינן ראוין לאכילה, ולמה הוצרך לאוסרן, ואם תשיב האשהשהקב"ה לא אסר העצים רק אדרבה אמר בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכלו. ג"כ לא יתורץ קושית הנחש כיון דגם ההיתר לאכול מכל עץ הגן נמי לא צריך כיון דא"צ לשום היתר דהרי אינן ראוין לאכילה - [ובפשטות י"ל דהתורה שקדמה אלפיים שנה לבריאת העולם, והרי הי' אז רצון הקב"ה על כל האילנות שיהיו עצו ופריו שוה, והי' אז שפיר הי' נכון לפני הקב"ה לומר מכל עץ הגן אכל תאכלו ומעץ אשר בתוך הגן כו' והי' הכונה העץ והפרי דשניהם ראוין לאכילה, רק הארץ ששינתה ועשתה עץ עושה פרי מכ"מ לא שינה הקב"ה בלשונו ממה שהי' עלה במחשבה לפניו טרם בריאת העולם והבן] עוד י"ל דכוונת הקב"ה הי' לדיוקא דמעץ הדעת לא תאכלו אפי' מן העץ משום דבאמת העץ הדעת הי' הפרי עם העץ ראוין לאכילה והבן. ובזה השיבה חוה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי עץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ואע"ג דהקב"ה אמר בלשונו מכל עץ, כוונתו לא הי' רק על הפירות דוקא ולא לאסור ולהתיר את העצים והבן - וזה היתה ערמומיותו של הנחש שדחפה את חוה אל העץ הדעת ואז הרגישה חוה בו שגם העץ של עהדיע ראוי לאכילה כמו הפרי, אז אמרה חוה שפיר דע"כ משום כך אמר הקב"ה דייקי מכל עץ הגן אכל תאכלו כו' ולא הזכיר פריו כדי להבין מדיוקא דמעץ הדעת לא תאכלו היינו מעהד"ע גופי' אבל מפרי של עדה"ע מותר לאכול דאי הוי אמר מכל פרי עץ הגן תאכלו הוי משמע מדיוקא דמפרי העץ אשר בתוך הגן לא יאכלו מ"כ שפיר לא הזכיר הקב"ה בלשונו כלל לשון פרי רק סתם עץ כדי לידע לדיוקא דכוונתו לאיסור מעהד"ע הוא רק על העץ גופי' ולא על הפרי והבן. וזה שאמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל שע"י הדחיפה ונגיעתה בעהד"ע הרגישה והבינה שגם העץ ראוי לאכילה, ע"כ אמרה מהשתא דע"כ ההיתר של העצים מכל הגן לא בא רק לדיוקא לאסור העץ של. העהד"ע דוקא, אבל פרי מעהד"ע סברה דמותר וע"כ ותקח מפריו ותאכל:

ועפי"ז יובן מה שאמר אדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, ולכאורה הנך תיבות מן העץ הם מיותר דהי' די לומר היא נתנה לי ואוכל, אולם בהנ"ל יובן שפיר דמתחלה היו סוברים דרק הפירות מעהד"ע הוא דאסור ולא העץ דלא ידעו אם העץ ראוי לאכילה, דסברו דהעהד"ע דמי לכל העצים שאינן ראוין לאכילה, וא"כ לא שייך לאסור העץ מעהד"ע, ואחר שראתה חוה כי גם העץ מעהד"ע ראוי לאכילה ע"כ הי' אצלה הסברא דהפרי מעהד"ע לא אסר הקב"ה כלל רק את העץ גופי' שבתוך הגן הוא דאסור והבן: ומעתה שפיר י"ל דמתחלה היו אדם וחוה סוברים סברא הפשיטה דהאיסור מעהד"ע לא קאי רק על הפירות ולא על העץ והעץ שפיר מותר רק שאינו ראוי לאכילה ככל העצים, רק אחר שראתה חוה כי גם העץ מעהד"ע ראוי לאכילה כמו הפרי גופא, ע"כ מהשתא נתהפך לה סברתה דהפרי מותר רק העץ גופי' מעהד"ע הוא דאסר רחמנא. וחוה שאכלה מהפרי כסברתה האחרונה ורצתה להאכיל לאדם היתה יריאה לומר לו את כל הויכוח שהי' לה עם הנחש ומה שנתהפך לה סברא הקודמת דהאיסור הוא רק על העץ ולא על הפרי. דשמא לא ישמע אדם לקולה ויאסור מספק את שניהם הפרי עץ והעץ ולא ירצה לאכול, ע"כ לא אמרה חוה לאדם שהיא מפרי עהד"ע, רק שאמרה שהוא מן העץ גופי' שכבר מוחזק להם להיתר ממעיקרא ולכך שפיר שמע לדברי' וזה שאמר להקב"ה היא נתנה לי מן העץ דייקי ואוכל:

ובזה יובן שפיר היטב מה דאיתא במדרש דחוה סחטה ענבים ונתנה לו, דמנא ידע זאת דלא נתנה לו מן העץ גופי' או מן הפרי רק המשקה מהפרי, אבל בדברינו הנ"ל יובן שפיר דאלו הפרי גופא אפשר הי' אדם מכיר שהוא הפרי ולא הי' רוצה לאכלו, ע"כ היתה סחטה מהפרי ונתנה לו ואמרה כי היא סחטה מן העץ שמוחזק להם להיתר, וזהו שאמר אדה"ר להקב"ה היא נתנה לי מן העץ דייקי ואוכל, ומיושב היטב ג"כ המדרש פליאה על הקרא ואכל אכלתי לא נאמר אלא ואכל אכלתי ואוכל עוד ע"כ, והוא תמוה עצומה שיאמר אדה"ר שיאכל עוד נגד רצון הקב"ה וכבר הביאו המפרשים מדרש זה בספריהם,ובהנ"ל יובן שפיר כיון דסבר שהסחיטה היא מן העץ והרי העץ מוחזק להם להיתר וכנ"ל ודוק. ובזה יובן שפיר לשון הכתוב ויאמר ד' אלקים אל האשה מה זאת עשית הי' סגי לומר מה עשית דלשון זאת משמע דאיכא עוד אחרת, ובהנ"ל יובן שפיר דחוה עשתה בזה שני דברים שלא כהוגן א' מה שנתנה לו את הסחיטה מן הענבים שהוא איסור של עהד"ע ועוד שנית שאמרה לו שהיא סחטה מן העץ דהטעתה את האדם בדבר שקר, והקפיד השי"ת על זאת השנית יותר מעל העבירה גופי' וזה שאמר הקב"ה מה זאת עשית זאת דייקי שאמרת לו שהוא מן העץ וע"ז השיבה חוה שעשתה זאת בעבור שיאכל כדי שלא תמות היא ויחי' הוא וישא אחרת וכמו שפירש"י שם והבן:

האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואכל. במדרש רבה אכלתי לא נאמר אלא ואכל אכלתי ואכל עוד ע"כ כבר תמהו המפורשים בזה איך יעיז אדה"ר לפני הקב"ה לומר שיאכל עוד, ונלפענ"ד בהקדם לפרש הכתובים ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל, ואמרתי בזה עפי"מ שכבר הבאתי בחיבורי יד המאיר אשר הוצאתי לאור ת"ל זה כחמשה ועשרים שנים:

בשם הס' כתנות יוסף מגאון אחד מחכמי קדם שהביא בשם מפרשים, דאדה"ר לא אכל רק ח"ש. וא"כ לפי"מ דאיתא בתשו' חכם צבי הטעם דח"ש אסור מטעם אחשבי' וא"כ י"ל דכיון שראתה האשה כי טוב ונחמד הוא ע"כ נחשב לה גם זה המעט להרבה ותקח מפריו היינו מעט מפריו ותאכל שהי' חשוב בעיני' כאכילה גמורה משום אחשבי' ותתן גם לאשה עמה ויאכל היינו שגם בעיניו החשיבה את המעט להרבה ואנסה אותו לאכול עמה שיעור שוה, וסברה בדעתה בממנ"פ אם נאמר סברת אחשבי' כאכילה גמורה א"כ ימותו שניהם ואם לאו יחיו שניהם - אבל באמת טעתה חוה בזה טעות גדול דלגבי דידה שייך שפיר אחשבי' כי מעצמה החשיבה המעט להרבה, אבל אכילה דידי' שכפאה אותו לאכול את הח"ש, אז שפיר י"ל דבאמת לא אחשבי' ולא אכל רק בשביל כפייתה שכפאה אותו לאכול, וכדאיתא במדרש ואע"ג דהיא אחשבי' ל"מ חשיבותא דידה לגבי דידי' והבן:

ומעתה שפיר יובן דברי המדרש שאמר אכלתי ואוכל עוד עפי"מ דאיתא בגדולי אחרונים, דמש"ה בח"ש ע"י תערובות קיימ"ל דמותר משום דלא שייך אחשבי' לאיסור רק כשאוכל את הח"ש איסור בלבד, אבל כשאוכל הח"ש איסור בתערובות היתר ובשניהם יחד איכא כזית, אז לא אמרינן דלכך אכל הח"ש משום דאחשבי' לאכילה, רק מחמת דבשניהם יחד איכא אכילה חשובה ולכך אכלה ע"כ, וא"כ הכ"נ י"ל דלכך אמר אדה"ר אכלתי ואוכל עוד די"ל דהקב"ה דיבר עמו תיכף בתוך כדא"פ של אכילתו, דבלא"ה הי' ירא הקב"ה להמתין מחשש שמא יאכל עוד מעץ החיים כמבואר בקרא, וא"כ כיון דבח"ש הראשון שאכל ע"י כפיי' הי' היתר גמור לאדה"ר דלא שייך אחשבי' וא"כ אפי' אם יאכל עוד ח"ש השני מעצמו, ג"כ לא נאמר בי' אחשבי' משום דלא אכל מטעם אחשבי' רק בשביל הצטרפות לכזית שלם, דלא מחשיב מה שאוכל השתא בלבד רק בהצטרפות הח"ש שאכל מקודם, ואין להקשות הא בהצטרפות שניהם יחד הרי בלא"ה הללמ"מ בתוך כדא"פ מצטרף וחייב מלקות. ז"א דרק כשאוכל שני חצאי זתים שכל אחד ואחד בפני עצמו אסור לאכול מטעם ח"ש דשייך אחשבי' כס' החכ"צ אז הוא דבא ההלכתא דתכדא"מפ מצטרף למלקות, משא"כ כאן באכילת הח"ש הראשון דהי' ע"י כפיי' ולא אחשבי' א"כ גם בח"ש השני בתוכדאיפ נמי לא שייך אחשבי' די"ל דאוכל רק בשביל צירוף אכילה לכזית שוב לא שייך אחשבי' גם לח"ש השני, ולא שייך בזה ללקות בשביל הצירוף של כדא"פ, וא"כ שפיר טען אדה"ר ואוכל עוד היינו עוד ח"ש לצירוף הראשון ולא יתחייב כלל והוא הערה חדשה ונכונה לפענ"ד. - ולכאורה יש להקשות על דברי המפרשים שהביא הכתנות יוסף דאדה"ר לא אכל רק ח"ש, דכ"ז שר"ש דס"ל בכה"ת כולו ח"ש מותר, משא"כ לר"י דס"ל בכ"מ ח"ש אסור מה"ת, מה הועיל אדה"ר שלא אכל רק ח"ש, אולם בדברינו הנ"ל מיושב שפיר כיון דהח"ש הראשון אכל ע"י כפיי' ולא שייך אחשבי' ממילא אפי' אם יאכל עוד ח"ש שני בתוך כדא"פ כמי לא שייך אחשבי' גם בח"ש השני והבן:

ומעתה יש כאן היכי תמצא דאפי' אם יאכל עשרה זתים ע"י ח"ש בתוך כדא"פ לא יתחייב כלל, וכגון שכפאוהו ח"ש הראשון לאכול באופן דלא שייך אחשבי' בח"ש הראשון, וא"כ ממילא לא שייך אחשבי' גם בח"ש השני, עד אפי' הח"ש העשירי או יותר משום דאפי' בהח"ש העשירי י"ל דלא שייך אחשבי' כנ"ל, דלא אכל רק בשביל הצירוף להח"ש הראשון וכנ"ל, ולא משכחת לה להתחייב רק כשהמתין אחר כדא"פ לאכול ח"ש, אז הוא דשייך אחשבי' ואז שפיר בתוך כדא"פ חייב בצירוף לכזית ודוק:

אולם הא קשיא לי לר' אבוה דס"ל במס' פסחים דגם לא תאכל לא תאכלו איסה"נ משמע חוץ במקום שנאמר בו בפירוש קרא להיתר הנאה, א"כ בעהד"ע דכתיב נמי לא תאכלו איסה"נ נמי בכלל כיון דלא כתיב כאן היתר הנאה, וא"כ תיקשו לפי"מ דאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסה"נ דח"ש אסור מה"ת משום דהרי נהנה באכילתו וא"כ מאי הועיל אדה"ר במאי שלא אכל רק ח"ש הלא גם ח"ש אסור מה"ת אפי' בלא אחשבי' אך י"ל דע"כ אדה"ר סבר כחזקי' דרק במקום שנאמר לא יאכל הוא דאסור בהנאה והבן. אולם השי"ת ענש אותו דפסח להלכתא כר' אבוה דבעהד"ע אסור בהנאה כר' אבוה דגם לא תאכל איסה"נ משמע, עוד י"ל דהרויח אדה"ר במאי שלא אכל רק ח"ש אע"ג דהוי מאיסה"נ מכ"מ קיימ"ל דאין לוקין על איסור הנאה ולכך לא יתחייב בעונש והבן:

ובדרך אגב באתי בזה לעורר במס' פסחים בסוגיא דחזקי' ור"א דקאמר שם בגמ' והשתא דשנינן כל הני שינוי, חזקי' ור"א במאי פלוגי ועיי"ש וקשה הא שפיר יש נפ"מ גדולה בין חזקי' לר"א, בעץ הדעת דכתב רחמנא לא תאכלו ולא כתיב בי' היתר אכילה דלר"א אסור גם בהנאה, ולחזקי' מותר בהנאה משום דלא כתיב לא יאכל, והנה לכאורה יש ליישב בפשיטות דהגמ' רצה למצוא נפ"מ בין חזקי' לר"א בזמה"ז ולא על זמן העבר לאדה"ר כי בזה"ז אין לנו העהד"ע והבן. - ועוד י"ל בהקדם קושייתי הנ"ל בד"ה והנחש הי' ערום בהא דאמר השי"ת לאדם מכל עץ הגן אכל תאכלו ומעץ הדעת לא תאכלו, דהך מכל עץ הגן תאכלו מיותר, דלהתיר כל עץ הגן לא אצטריך דכבר נאמר בפירוש ואת כל העץ כו' לכם יהי' לאכלה, אך י"ל דחדא מתורץ בחברתה דלכך הכפיל השי"ת לומר מכל עץ הגן אכל תאכלו דבכלל הזה הותר להם גם עהד"ע באכילה רק דאח"כ נאסר להם בפירוש ומעץ הדעת לא תאכלו וא"כ יש לומר דעכ"פ מהני ההיתר על עהד"ע שהותר מכללא מקרא דמכל עץ הגן אכל תאכלו על הנאה ואח"כ דנאסר ומעהד"ע לא תאכלו בא רק לאסור באכילה בלבד ודוק:

והנחש הי' ערום מכל החיות אשר על פני השדה ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם יודעים בין טוב לרע וגו' הקשו בזה המפרשים איזהו חכמה הראה הנחש בכאן שהעיד עליו הכתוב שהי' ערום, עוד יש להקשות מנא ידע הנחש שלא ימותו שהי' אומר לא מות תמותון. ומאי טעם שהאמינו בדבריו, מאחר שהי' מכחיש דברי הקב"ה שהי' אומר כי ביום אכלך ממנו מות תמות:

ונלפענ"ד עפי"מ דאיתא בס' שמן ששון מרבינו בעל מגן אברהם בפ' בראשית להבין כוונת רז"ל שאמרו דאדם וחוה כבני כ' שנים נבראו דמנאי להו זאת. וכתב משום דאל"כ קשה איך ענש הקב"ה את אדם וחוה, והלא ביום שנבראו חטאו ויש להם דין קטנים שאינם בני עונשין, לכן אמרו כבני כ' שנים נבראו בדעתן ובקומתן דעונשי שמים אינם רק מכ' שנים ולמעלה ושפיר נענשו עכ"ל. - והיינו משום דאיתא במדרש דכל מה שנברא בששת ימי בראשית בדעתן ובקומתן ובצביונן נבראו, והכל בשלימותן בלי שום חסרון וכיון דעיקר הטעם דקטן אינו בר עונשין הוא משום דאין בו דעת, וא"כ אדם וחוה שנבראו בדעת השלימות עד שגם המלאכים טעו בו לא שייך בי' דין קטן והבן:

אולם הנחש שהי' ערום הבין מדברי הקב"ה שאמר ומעץ הדעת טוב ורע דייק בשמא דלכך נקרא עהד"ע טוב ורע, דאם יאכלו מעץ הדעת יפקחו עיניהם להיות יודעים בין טוב לרע ויהיו יותר פקחים מאשר היו בתחלה, והיינו כי בתחלה קודם שאכלו מעהד"ע הי' בו חכמה נפלאה בהשגת אלקית והי' בדעת שלם ע"כ לא שייך בו דין קטן, אבל אחר אכילתם מעהד"ע יחסר להם השלימות ויודעים להבחין בין טוב לרע, שוב שפיר יש להם דין קטן מאחר שנחסר מהם השלימות והבן. - וזה שאמר הנחש (הוא השטן הוא היצה"ר) לא מות תמותון, והטעם כי ביום אכלכם ממנו נפקחו עיניכם, שיוליד בכם חסרון השלימות ויוסיפו לכם דעת להבין בין טוב לרע מה שמעיקרא לא היו יודעים, שוב יהי' לכם דין קטן, וקטן אינו בר עונשין ולכך לא תמותון והבן ומאי מאוד יתורץ היטב מדרש פליאה הנ"ל שאמר אדה"ר ואוכל וקאמר במדרש רבה אכלתי ואכל עוד, והוא פליאה עצומה שהעיז אדה"ר כל כך נגד הקב"ה לומר שיאכל עוד, ובהנ"ל יובן שפיר דכך אמר אדה"ר כיון שחכמתי השתא להבין את ענין בושה יותר מקדם מטעם שנחסר לי השלימות וכנ"ל, א"כ יש לי השתא דין קטן ואינו בר עונשין, ולכך אמר אכלתי ואכל עוד בשביל שאכלתי ונעשיתי כדין קטן מעתה הנני מותר לאכול עוד ודוק היטב: ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה ולכאורה הלשון "גם הוא" אינו מובן דהי' לו לומר והבל הביא מבכורות צאנו, עוד קשה כל הלשון אל הבל ואל מנחתו דהי' יכול לומר וישע ד' אל מנחת הבל ואל מנחת קין לא שעה, אך י"ל עפי"מ דאמרינן מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה, וא"כ י"ל דהבל הי' מחשבתו תיכף להביא קרבן מן המובחר, ולכך צירוף לו נמי הקב"ה המחשבה למעשה, והוי כמו שהביא שתי קרבנות, וזהו שאמר אל הבל היינו אל מחשבתו ואל מנחתו היינו אל המעשה, אבל קין הי' מחשבתו תיכף להביא מן הגרועה, ולכך לא שעה הקב"ה אל קין היינו אל מחשבתו ואל מנחתו והבן:

באופן אחר נלפענ"ד ולפרש ג"כ היתור לשון "גם הוא" עפי"מ דלכאורה יש לדרוש במעלות קין דנהי דעשה בזה שלא כדת שהי' מביא קרבנו מן הגרועה, מכ"מ הי' הוא הראשון בהבאת הקרבן, אבל הבל לא הביא רק אחר קין, אמנם י"ל דאע"ג דהבל הביא קרבנו אחר קין, מכ"מ לא משום שראה הבאת הקרבן של קין לכך התעורר גם הוא להביא, אלא גם הבל התעורר מעצמו להביא הקרבן ולהביא גם מן המובחר, ולכך קאמר שפיר והבל הביא גם הוא היינו גם הוא התעורר מעצמו ולא משום שראה מקין, דאלו לא הי' מביא רק משום שראה מקין לא הי' אומר הקרא בלשונו והבל הביא גם הוא, רק הי' אומר וגם הבל הביא והבן. - וזהו שאמר אל הבל ואל מנחתו אל הבל שהי' הראשון במחשבת הבאת קרבן ואל מנחתו שהביא מן המובחר, ואל קין ואל מנחתו לא שעה אע"ג שהי' ג"כ הראשון במחשבה, מכ"מ המחשבה בעצמה מחשבה גרועה, משום דמחשבתו הי' להביא מן הגרועה, ולכך לא שעה אל קין לא לדידי' ולא אל מנחתו ודוק:

בראשית ברא כו' את השמים ואת הארין לעיני כל ישראל נלפענ"ד לנעץ תחילת התורה עם סופה, עפי"מ שהעליתי להבין הפלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש סוברים שמים נבראו תחלה דכתיב את השמים ואת הארץ, וב"ה סברו ארץ נבראת תחלה דכתיב ביום עשות ארץ ושמים ועיי"ש. עפי"מ דאיתא בס' הכוזרי דהמלך שאל את החבר האיך תולה ארץ על בלימה, והשיב דשמים וארץ באומר א' נבראו ומצא מין את מינו והשמים מושכין את הארץ כמין מאגנעס מכל הצדדים, ולכך עומדת באמצע ע"כ, ולכאורה נתקשיתי בזה על שאלת המלך ותשובת החבר הרי גמרא מפורשת במס' חגיגה אמר ר' יוסי האדם עומד ואינו יודע על מה עומד האדם עומד על הארץ והארץ על המים ומים על הרים והרים על רוח ורוח על סערה וסערה תלוין בזרועות של הקב"ה ע"כ, הרי מפורש בגמ' דהארץ תלוי' בזרועות של הקב"ה והיינו ע"כ דהוא בדרך נס, ומה שאל המלך איך תולה ארץ על בלימה כיון דבאמת בדרך נס עומדת. ואם המלך לא ידע דברי הגמ' אמאי לא השיב לו עכ"פ החבר מדברי ר' יוסי דמס' חגיגה הנ"ל, והנה בפשטות אפשר לומר דהחבר לא רצה להגיד למלך ממעשי נסים ועדיף לו להשיב להמלך דהארץ עומדת עפ"י טבע הבריאה ע"י המשכת השמים וכנ"ל:

אולם אחר העיון נלפענ"ד לומר בזה דבר חדש דדברי החבר הנ"ל עם ר' יוסי במס' חגיגה הנ"ל יפלגו בפלוגתא דב"ש וב"ה, אי שמים נבראו תחלה או ארץ נבראת תחלה, דהא דברי החבר דארץ עומדת ע"י המשכת השמים אין להם מקום רק לב"ש דוקא דשמים נבראו תחלה או שניהם כאחד כרבנן אבל לב"ה דס"ל דארץ נבראת תחלה א"כ איך נוכל לומר דהארץ עומדת ע"י המשכת השמים, דכ"ז ניחא אחר בריאת השמים, אבל איך הארץ היתה עומדת כשנבראת עד בריאת השמים וע"כ דצריך אתה לומר דהיתה עומדת בדרך נס עד בריאת השמים כר' יוסי, ולכך נמי יסבור ב"ה דגם אחר בריאת השמים עומדת הארץ נמי בדרך נס, אבל לב"ש ורבנן דשמים נבראו תחלה או שניהם כאחד שפיר י"ל כדברי החבר דהארץ עומדת ע"י המשכת השמים והבן:

והנה במעשי אורג ביוצר ליום ב' של חג הסכות, בד"ה כי אקח מועד, מביא בשם הראב"ן והוא מהקדמונים, דיליף מקרא כל האזרח בישראל ישבו בסכות דעכו"ם אסור לישב בסוכה אם לא שיתגייר. - ומביא ע"ז עוד בשם הרא"ף ז"ל וז"ל ואף שלא נמצא דין זה בשום אחד מן הראשונים או מן האחרונים מכ"מ דברים של טעם הם, ומסתפק הרא"ף לפי דברי הראב"ן. אם מותר לזמן עכו"ם שיאכל עמו כביצה פת בסוכה, משום לפני עור לא תתן מכשול כו' ועיי"ש. - והנה הרא"ף כתב על דברי הראב"ן הנ"ל שהם דברים של טעם, אבל לא נתן להטעימו, ונלענ"ד לגלות בזה טעם לשבח, עפי"מ דאיתא בס' בני יששכר בשם האזולאי, בהא דאיתא בגמ' דמצות סוכה הוא זכר לענני כבוד, והקשה האזולאי דלמה עושין זכר לענני כבוד יותר מן הבאר והמן - ותירץ דהבאר והמן גם להערב רב נתנו ולכך אין עושין להם זכר, אבל ענני כבוד דלא הי' רק לישראל והערב רב הלכו חוץ לענני כבוד, והטעם משום דענני כבוד הם כשרביטו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכך דוקא לבן מותר דהשתמש בשרביטו של מלך אבל עבד כשמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה עכ"ד בני יששכר הנ"ל - ועפי"ז שפיר מובן הטעם שאסור לעכו"ם לכנוס לסוכה כיון דסוכה הוא זכר לענני כבוד שהם שרביטו של מלך מש"ה דוקא לישראל מותרים במצות סוכה ולא עכו"ם והבן:

אולם כ"ז ניחא לב"ש דשמים נבראו תחלה או לרבנן דשניהם כאחד דאז שפיר י"ל דהארץ עומדת ע"י המשכת השמים כסברת הכוזרי הנ"ל, שפיר י"ל הטעם דעכו"ם אסור בכניסה לסוכה, משום דהוי כשרביטו של מלך משא"כ לב"ה דס"ל ארץ נבראת תחלה דע"כ הארץ תלוי בזרועות של הקב"ה וכנ"ל, וא"כ שוב תקשה איך נילף מכל האזרח בישראל דעכו"ם אסור לכנוס לסוכה, הא נוכל למילף מק"ו מבריאות העולם דהארץ עומדת ותלוי בזרועות של הקב"ה, א"כ ע"כ דגם הקב"ה בכבודו ובעצמו מחזיק גם את העכו"ם על זרועותיו: ולמה יאסרו בענני כבוד, דל"ה רק כשרביטו של מלך, ואין לומר דלב"ה באמת נימא דהעכו"ם הי' הולכין בתוך ענני כבוד, זה אינו דאיך יחלקו במציאות, ועוד דא"כ שוב תקשה למה יאסרו העכו"ם לכנוס בסוכה: שוב ראיתי במס' חגיגה בפלוגתא דב"ש וב"ה דילפי מקראי, פריך שם הגמ' קשו קראי אהדדי, ומשני ר"ל כשנבראו נבראו שמים תחלה, וכשנטה נטה ארץ תחלה, ומעתה לכ"ע אפי' לב"ש ורבנן תקשה קושית המלך כוזרי, איך נטה השי"ת ארץ על בלימה עד נטיית השמים, וצ"ל דהכל מודים דהארץ תלוי בזרועות של הקב"ה, והרי אפי' העכו"ם מחזיק הקב"ה על זרועותיו, ושוב תקשה למה יאסרו בכניסת הסוכה - דע"כ א"א לומר כטעם הנ"ל דסוכה זכר לענני כבוד ובענני כבוד היו אסורין, משום דהוי כשרביטו של מלך דגם בענני כבוד תקשה למה נאסרו וכמובן:

אמנם נ"ל בזה טעם אחר על איסור כניסת עכו"ם לסוכה, והוא עפי"מ דאמרינן דמשה רבינו ששיבר הלוחות, דדרש ק"ו מפסח דאינה אלא מצוה אחת מהתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, הלוחות שהוא כל התורה וישראל עשאו את העגל אינו דין שאינם ראוין לקבל את הלוחות והקב"ה הסכים על ידו כדדרשינן בגמ' אשר שיברת יישר ששיברת, וא"כ הכ"נ במצות סוכה דשקולה מצות סוכה ככל התרי"ג מצות, וא"כ איכא גם במצות סוכה הק"ו מפסח דעכו"ם יהי' אסור בסוכה והבן - ומעתה שפיר י"ל דאע"ג דערב רב היו מותרין לילך בענני כבוד מק"ו מעמידתם על הארץ, מכ"מ אסורין שפיר בסוכה דלא גרע מפסח ודוק היטב:

ומעתה יובן שפיר נעיצת התורה סופה עם תחלתה והוא דבתחלת התורה דכתיב את השמים ואת הארץ, וקשה קושית הגמ' חגיגה הלא פעם אחת כתיב ביום עשות ארץ ושמים, וצ"ל כתירץ ר"ל שם דבבריאה הי' שמים תחלה ובנטיי' הי' הארץ תחלה, ותיקשה קושית הכוזרי איך תולה ארץ על בלימה עד נטיית שמים, וע"כ דצ"ל כר' יוסי דתלוי בזרועות של הקב"ה, וא"כ שוב תקשה למה אסור לעכו"ם לכנוס לסוכה כדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. דא"ל הטעם משום דהוי כשרביטו של מלך וכנ"ל, הרי חזינן דהמלך בכבודו ובעצמו מחזיק גם העכו"ם על זרועותיו, ע"ז שפיר אמר הכתוב לעיני כל ישראל פירש"י ששיבר משה רבינו את הלוחות והיינו כנ"ל מק"ו מפסח, א"כ במילא איכא נמי הך ק"ו דעכו"ם אסור בסוכה מק"ו מפסח דהיינו הך ודוק היטב:

ולכאורה יש עוד להקשות על דברי הראב"ן דעכו"ם אסור לכנוס לסוכה מדברי הגמ' ריש מס' עבו"ז דאומר הקב"ה לעכו"ם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה כו' הא אסור לעכו"ם לכנוס לסוכה, ואפשר לומר דרק בסוכה שישראל עושה דנעשית לשמה לשם מצות סוכה אז הוא דאסור לעכו"ם לכנוס לתוכה, אבל מה שהם בעצמן עושין אין זה נקראת סוכה דקיימ"ל עכו"ם שעשה סוכה פסולה והבן:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה