אור ברסלב
זקן אהרן (קורץ) על פרשת בלק

זקן אהרן (קורץ)· רבי אהרן יוסף קורץ

על פרשת בלק

על פרשת חקת

וירא בלק את כל אשר עשה ישראל כו' ויגר מואב מפני העם מאוד כו' ויקץ מואב מפני בנ"י כו' עתה ילחכו הקהל כו' יש לדקדק על שינוי הלשונות מתחלה אמר עשה ישראל ואח"כ ויגר מפני העם ואח"כ אומר ויקץ מפני בני ישראל ובסוף קורא אותם הקהל, ונלפענ"ד עפי"מ שכ' בעתוס' בד"ה עתה ילחכו הקהל שלא הי' יראים אלא שלא יהי' שוללים ובוזזים אבל שישראל יהרגו אותם לא היו יראים שהזהיר הקב"ה אל תצר את מואב ע"כ, ועפי"ד התוס' מואב היו יודעין מאזהרת הקב"ה אל תצר את מואב והנה ידוע דעמון ומואב טהרו בסיחון דאע"ג עם עמון ומואב היו ישראל מוזהרין שלא יעשו מלחמה אתם מכ"מ לאחר שכבש סיחון ארצם הותרו לישראל דשוב לא מיקרי ארצם רק ארץ סיחון, ולפי"ז י"ל וירא בלק אשר עשה ישראל לאמורי היינו לסיחון שלקחו מידו גם את ארץ מואב וע"כ ראו דע"י יד שני באמצע הותר להם, הי' יראים שמא יעשו ישראל תחבולה שיאמרו להעם היינו הערב רב שהם יעשו מלחמה עם עמון ומואב ואח"כ יטלו ישראל מהם, וזש"ה ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא תלה היראה מפני רבוי העם היינו הערב רב שהיו הרבה יותר מישראל כי מישראל הי' ירא גם בלא הרבוי דכבר שמעו כמה נסים ונפלאות שנעשו לישראל ומכ"מ לא הי' ירא מישראל בעצמם בשביל שהיו מצווין שלא להצר את מואב כנ"ל, ורק יראתם הי' מערב רב שהי' רבים מאוד שמדרך הטבע יהיו חזקים מהם ואלו לא היו רבים לא היו יראים מהם כי להערב רב לבדם לא יעשה הקב"ה נסים, רק מפני שרבים הם יראו מפני בני ישראל דייקי כי על ישראל בעצמם ידעו דמסתמא לא ישנו את תפקידם אשר נצטוו שלא להצר את מואב ואפי' ע"י הערמה ע"י הערב רב, רק היו יראים מפני בניהם של ישראל הבחורים הילדים יבואו בערמה ע"י העבר רב להתיר את רכושם ע"י הערב רב, וע"י עצה זו ילחכו הקהל היינו שניהם יחד בני ישראל עם הערב רב קוראין הקהל:

ויקם בלעם בבקר ויחבש אתנו כו' ויחר אף אלקים כי הולך הוא פירש"י וז"ל ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך עכ"ל עיין בשפ"ח מה שמפרש גם מביא בשם המזרחי פירוש אחר ולפענ"ד נראה כוונה עמוקה בדברי פירש"י דלכאורה דברי פירש"י תמוהין מאוד דפירש ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך, משמע מלשונו דע"י שרואה ויחר אף אלקים ולכך נתאוה לילך ובאמת דאינו כן רק משום שהלך ולכך ויחר אף ד', אמנם נ"ל דבאמת הקשו המפרשים למה חרה אפו של הקב"ה הרי אמר לו מתחלה קום לך אתם, עוד נ"ל לדייק עפי"מ שפירש"י בד"ה ויחבש מכאן שהשנאה מקלקלת השורה שחבש הוא בעצמו אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו והקשה בשפ"ח א"כ למה לא נאמר וישכם בלעם רק ויקם ועיי"ש, ונראה דאמרינן במס' ברכות שלא כעס הקב"ה בכל אותן הימים וכו' והיינו דכתוב קל זועם בכל יום וזעמו בג' שעות בבוקר ואמר בגמ' וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימרא, והקשו בתוס' ותימא האיך יכול לקללם באותו זמן מועט וי"ל שהי' יכול לומר כלם ע"כ, ומעתה נ"ל דלכך לא נאמר וישכם בלעם דהא לכאורה קשה כאשר אמר לו הקב"ה בלילה קום לך אתם למה לא הלך תיכף בלילה בזריזות כרצונו ובפרט שהסכים השי"ת על ידו דהרי לא הלך יחידי רק עם שרי מואב ושני נעריו עמו, אמנם בהנ"ל מיושב שפיר דבאמת לא רצה לילך תיכף כי בלא"ה בלילה אין הקב"ה כועס רק בבוקר ובלעם הבין שהקב"ה אינו רוצה באמת שילך. ע"כ אמר שימתין עם הליכתו עד הבוקר ואז ילך ואז אם יכעס עליו אז שפיר יכול לילך עמם ואז יקלל את ישראל לעיני בלק, ואע"ג דהי' יכול לקללם תיכף כאשר ראה ויחר אף ד' אבל הי' חושב מה יועיל לו אם יקללם השתא אולי לא ירצה בלק לשלם לו, רק אם יראה השתא שהקב"ה כועס כמנהגו בכל יום אז ירחיב את גבולו לקללם בבית בלק והבן - ומעתה יובן שפיר דלא נאמר וישכם דבאמת לא השכים רק המתין בבוקר על הג' שעות שהקב"ה כועס, ומעתה מאי מאוד יובן דברי פירש"י דבאמת קודם שראה שהקב"ה כועס לא הלך בתאוות נפשו דהי' חושב שמא בכל הזמנים שיהי' שם לא יכעוס הקב"ה ולא יוכל לקללם יתבייש לעיני בלק, וכמו שבאמת כן הי' כדאמר בגמ' ברכות שלא כעס הקב"ה כל אותן הימים רק כאשר ראה השתא ויחר אפו אז הלך בשמחה, וזה שפירש"י על כי הולך הוא והי' קשה פרש"י הך הוא מיותר אמנם מעיקרא לא הלך ברצונו הטוב כנ"ל, רק השתא שראה שהדבר רע בעיני המקום עד שיחר אפו אז נתאווה לילך ולכך כתוב הוא שהוא הולך ברצונו ובתאוות נפשו והבן:

ויפתח ד' את פי האתון יש להקשות בהא דאיתא באבות עשרה דברים נבראו ביהשמ"ש ואלו הן פי הארץ פי הבאר פי האתון וכו' דלמה נברא דוקא הנך דברים ביהשמ"ש ובדרושי הארכתי בכל הדברים ואעתיק כאן על פי האתון דהנה איתא בלעם הי' יודע דעת עליון לכוין הרגע שהקב"ה כועס והקשו בתוס' מה הי' יכול לומר ברגע אחת ותירץ דהי' יכול לומר כלם לשון כליי', והנה עיקר בריאת פי האתון ל"ה רק כדי לבייש את בלעם לעיני שרי מואב ושיודה בעצמו שאי אפשר לו לעשות כלל בלי הסכמת השי"ת, וא"כ כ"ז לאחר שחטא אדה"ר דנגזר מיתה בעולם ויכול לשלוט קללת בלעם שפיר נברא פי האתון להורות שלא יכול לעשות בלתי הסכמת השם, אבל קודם שחטא אדה"ר דלא הי' עדיין גזירת מיתה בעולם ולא הי' ממש בקללת בלעם לא הוצרך בלק לבלעם כלל ולא הי' נצרך לנס של פי האתון:

וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וירא פנחס פירש"י ראה מעשה ונזכר הלכה ולא זכיתי להבין דברי פירש"י ראה מעשה משמע מעשה הבעילה וזאת לא ראה דהא המעשה הי' אח"כ בקובה, ואם הפירוש הוא שראה מעשה היינו שבא זמרי אל משה לשאול זו אסורה או מותרת הי' צ"ל שמע השאלה ונזכר הלכה, ואפשר דראה קאי על ויקרב אל אחיו את המדינית והבין דרוצה לחטוא עמה, ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דהא כתוב קח כל ראשי העם והוקע אותם נגד השמש פירש"י בשם מדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו, והרי משמע מקרא דרק העובדים לפעור היו נתלין ולא בשביל הזנות אולם רש"י מפרש בפסוק וישתחוו לאלהיהן כשתקף יצרו עליו ואמר לה השמעי לי והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה, ולפי"ז מסתמא גם זמרי קודם שעשה מעשה השתחוה לפעור שבחיקה ואז תיכף גם מזמרי נקפל הענן ממנו ומהקובה וזרחה השמש על הקובה, ואז הבין שרוצה לעשות מעשה ע"כ ויבא תיכף אל הקבה וכוון הרגע וידקור את שניהם:

תוכן העניינים

זקן אהרן (קורץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה