אור ברסלב

זקן אהרן (פריד)· הרב אהרן פריד

פרשת מקץ

פרשת וישב

ויהי מקץ שנתים ימים מדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ע"י שאמר לשר המשקין כי אם זכרתני ותזכרתני ניתוסף לו שנים והקשה היפה תואר מה חטא יוסף בזה וכי אינו ראוי לאדם להשתדל בדרך טבע בדרכי אנושי והלא אמרי' יכול יהיה יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה וברכתיך ונראה לענ"ד דודאי הוא אמת שהבוטח בה' על תשועת נפשו מחויב לעשות כל מה שביכולתו ולא לסמוך על הנס אמנם דוקא בדבר דתליא בבחירת אדם לעשות מעשה או לדבר מחיוב לעשות כל מה שביכולתו כדי לקיים וברכתיך בכל אשר תעשה אבל בדבר שאינו תלוי בבחירת אדם רק בידי שמים והוא סומך על מעשיו שיצליח זה גורע ומכלה מדות הבטחון בהשי"ת והנה שיהי' אדם זוכר דבר ולא ישכח אם הוא נכלל בבחירת אדם או תליא בגזירה מן השמים תליא בפלוגתת אחרונים אי שכחה הוי כאונס ושוגג או אי שכחה הוי כפשיעה עיין בש"ע או"ח סי' ק"ח במג"א וברכי יוסף ונחזי אנן למי דסובר שחכה הוי כפשיעה ע"כ צ"ל דיש לאדם כח ובחירה שלא לשכוח דבר ולזכור אותו ומדלא עשה כן ושכח הוי כפשיעה וממילא לפי זה הא דביקש יוסף משר המשקים שיזכור אותו ולא ישכחנו כדין עשה שהרי זכירה ושכחה ג"כ תלוי בבחירת אדם ושפיר השתדל יוסף שלא ישכחו ויזכור אותו אבל למאי דקיימ"ל דשכחה הוי כאונס דדוקא בשומר שאמר על הפקדון אינו יודע היכן הוא הפקדון אמרי' כל לא ידענו פשיעותא הוא דשאני שומר כיון שקיבל עליו לשמור מחויב לעשות כל טצדקי שבעולם ע"י סימנים וכתיבה שלא לשכחו ולידע מקומו אבל בשאר דברים שכחה הוי כאונס וכן הלכה ואמרי' בגמרא לבא דאינשי אינשי וממילא לא הי' ראוי ליוסף להשתדל ששר המשקים יזכירנו ולא ישכח אותו כי אינו תלוי בבחירתו כי השוגג ואונס אינו בבחירת אדם רק בידי שמים לזאת לא היה ראוי ליוסף לאמר רק שידבר בעדו לפני פרעה אך על הזכירה שלא ישכח אותו שר המשקים על זה היה לו לבקש מה' יתברך שיכין לב שר המשקים שלא ישכח אותו וזהו פי' המדרש הנ"ל אשרי איש זה יוסף שהיה בוטח בה' אשר לא פנה לדעה דחויה ושקר שהשכחה והזכרון תלוי בבחירת אדם כי טענה זו היא מסיבת גאוה ושקר וזה רהב ושטי כזב ולזה שפיר אמר המדרש בשביל שבאמת היה יוסף בטח בה' רק כי פנה אל רהבים ושטי כזב והיה סבור בדעתו שגם הזכרון תלוי בבחירת אדם כדעה הנ"ל ובאמת הלכה דשכחה הוי אונס ותלוי בידי שמים א"כ חטא יוסף במה שאמר כי אם זכרתני דזה הזכרון בידי שמים הוא לכן נענש על שתי שנים ודו"ק:

ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין חכם ונבון כמוך, אתה תהיה על ביתי ופירש רמב"ן אחרי שהודיע אלהים אותך החכמה והנבואה זאת אין נבון וחכם כמותך גם בשאר ענינים וראוי אתה להיות שר ומשנה למלך ע"כ, ויש לדקדק דהרי אמרינן במס' ב"ב ד' י"ב מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים א"כ אפשר שגם קודם שהיה בנוי בית המקדש ג"כ ניתן נבואה לשוטים א"כ אינו מוכח מזה שאחר שהוא נביא ויודע סתרים מ"מ אפשר שהוא שוטה א"כ איך אמר אין נבון וחכם כמוך, אבל הנראה דהמרש"א בחדושי אגדות שם כ' ראותו הנבואה שבא לשוטים אינו מגיע מאה אלהים אלא משד וזה החילוק דהנבואה הבאה לאדם מאת השי"ת דוקא לחכם בא ולא לשוטה והנבואה הבאה לאדם מאת השד הוא בא דוקא לשוטה ולא לחכם ובזה יפורש הפסוק בטוב טעם אמר פרעה הנה שאני רואה שהודיעך אלהים כל זאת ואם תאמר לא כן הוא שזה הנבואה אינו מאלהים רק משד זה שקר דהכי אין נבון וחכם כמותך וכיון דאתה חכם ע"כ הנבואה אינו מהשד אלא מאלקים דנבואה מן השד לא בא אלא לשוטים וא"כ זאת אשר נודע לך בפתרון החלום ע"כ בנבואה מאת האלהים הוא לזאת ראוי אתה להיות אצלי שר ומנהיג משנה למלך ונכון:

כי תועבת מצרים כל רועה צאן ואמרו חכז"ל שהי' עובדין את הצאן לאלהות ויש להבין מדוע בחרו דוקא בצאן לאלהות ולא בבעל חי אחר גם יש להבין מדוע שנאו את רועי צאן מה טעם יש בדבר עוד יש להבין מדוע הי' אבותינו הצדיקים רועי צאן הבל יעקב אבינו ושבטי יה משה רבינו ודוד המלך ע"ה מה טעם יש בדבר. עוד יש לחקור מאיזה טעם וסברא הי' מצרים מעבידין את אבותינו בפרך ובעבודה קשה:

ונראה דהנה העיקרים הביא דעת אפיקורסים קדמונים שהחליטו בדעתם הנבערה שמין האדם הוא היותר פחות הערך מכל מיני בעלי חיים, באמרם שכל מיני בעלי חיים המה בתכלית השלימות בגופם דמיד בתחלת בריאתן מזונם מוכן בלי שום תיקון בגדיהם מוכן עמהם מתחילת הווייתן גם כלי מלחמתם כמו הקרן לשור וכדומה מוכן עמהם ולא נחסר מהם דבר שיוצרך אחד מהן לחבירו לבנות ביתם לחסות בצילם להנצל מזרם ומטר ואין להם שום צער ודאגה לא כן עין האד' דכל ענינו להיפוך כי אדם לעמל יולד ומתחילת הווייתו עד יום מותו דאגה ואנחה יסובבנהו לכלכל את גופו במזון ומלבוש ודירה ומוכן לכל מיני צער כי אין רגע בלי פגע ואין שעה בלי רע עד כי יאמרו הרשעים הנ"ל שהי"ת ברא את האדם לנקמה לכלה בו חמתו, אך באמת תיפח רוחם האמונה הרעה הזאת בא להם מחמת שאינם מאמינים באושר הנפש והצלחת עולם הבא וכל מעשי אדם והצלחתו יגינו וכל קורותיו נמשכו אחר זכיותיו ושכרו יקבל לעתיד אך המה הרשעים הנ"ל אינם רואים רק הצלחת עולם הזה ולכך הגב יהו מעלת בעלי חיים על מעלת מין אנושי, ויראה דהמצרים היה דעתם כדעת האפקורסים הנ"ל דהבעלי חיים המה מוצלחים יותר ממין אדם וכל עבודתם היה להצלחה זמנית ומטעם זה עשו את הבעלי חיים לאלהות כי בעל חי מוצלח יותר וראו עוד אנשי מצרים לבחור מכל מיני בעלי חיים לאלהות את הצאן מפני שנמצא במין צאן דברים מעולים ויקרים אשר אין כן בשארי מיני בעלי חיים ענין אחד דהצאן אשר אין להם רועה הוה נתונין לביזה ולאבד יותר משאר בעלי חיים מחמת שאין בצאן דבר נברא להיות לכלי מלחמה להם שילחמו עמו נגד השונאים הבאים עליו כמו שנמצא לשאר בעלי חיים קרן לשור ושינים לזאב מלתעות לכפירים וכדומה רק לצאן אין להם שום כלי מלחמה להלחם בו ולכך החיות רעות טורפת אותן ביותר על כל פנים דהצאן המה בלתי מוצלחים אמנם אם ניקח הדבר בבחינה אחרת מצאנו שהצאן המה מין היותר מוצלחים כי בעליהם נהנים מחלב שלהן ומגיזי צמר וולדות שלהן וכבר אמרו חכז"ל למה נקרא שמם עשתרות שמעשרת את בעליהן ממוצא הדברים אנו למדין שהצאן הוא בבחינה אחת היותר מוצלח מכל מיני בעל חיים מטעם שמעשרת ומצליחם את בעליהם ובבחינה אחרת הצאן המה היותר שפלים ובלתי מוצלחים ומוכנים לאכילת חיות רעות ולא לחנם אמר משה רבינו יפקוד ה' וגו' ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה רק להורת כי צאן אשר אין להם רועה המה היותר שפלים ובלתי מוצלחים וזה גופא היה עבודת מצרים שהיה מאמינים שכל הוא במקרה בלי השגחה והמה כצאן אשר אין להם רועה ועוד האמינו כי עיקר הצלחה הוא בעולם הזה ולא האמינו בעולם הבא ולזאת לכל דבר אשר היה מוצלח היו מיקרין אותו ומכבדין אותו וממילא הצאן שהמה מוצלחים ביתר שאת מכל הנבראים ושמו אותן לאלהות ולדבר אשר בלתי מוצלח הי' משפילין אותו ועינוי אותם כצאן אשר אין להם רועה ומטעם זה הי' מעבידן את ישראל בעבודה קשה מפני שהמצרים דימו את בני ישראל בהיותם מאמינים בה' והשגחתו וגרים מארץ נכריה שיותר פחותי ערך ושפלים כנגד עצמם שהי' תושבים ומוצלחים ולכך עינו את בני ישראל כאדון העושה לעבדו ומהאי טעמא הי' שונאין כל רועה צאן דכל רועה צאן מורה על השגחה ממנהיג העולם ומעניש על הרע ומשלם שכר לעושי טוב ואמונה זו היה מתועב ביניהם מחמת שהמה האמינו שהכל תלוי במקרה ולית דין ולית דיין אמנם אבותינו הצדיקים היו בכיוון רועי צאן להורות כמו שהרועה משגיח על צאנו ומעביר צאנו תחת שבטו ונצילם מן החיות רעות כמו כן כל העולם מושגח מבורא עולם והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ועיקר הצלחת האדם אינו בעוה"ז רק לעולם הבא על פי מעשיו תכיותיו הנאמרים לפני מטתו ובזה יש להבין דברי חכז"ל שאמרו אותו שנה שיצאו ישראל ממצרים היה שבת עשור לחודש ניסן ולקחו שה וקשרו בכרעי המטה ע"כ ויש להפליא למה קשרו אותו דוקא בכרעי המטה ובדברינו הנ"ל יובן הדבר דאחר שידענו שהשה מורה על הצלחה והיא היתה ענין אלהות למצרים ולזאת הורה אותנו השי"ת שאין הצלחות עולם הזה אמת רק העיקר הוא השם טוב בשעת מיתתו ממעשיו הטובים ולזאת שפיר דקדקו חכז"ל שקשרו את השה דהיינו שקשרו את הצלחה בכרעי המטה שאדם שוכב עליו במיתתו כי עיקר הצלחת אדם הוא בעת מיתתו ממעשיו הטובים ולא בעולם הזה ונכון ועי' תודת אהרן:

תוכן העניינים

זקן אהרן (פריד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה