זקן אהרן (פריד)· הרב אהרן פריד
פרשת חיי שרה
ויאמר בת מי את ופירש"י לאחר שנתן לה שאל' לפי שהי' בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ד' דרכו ע"כ וקשה דאכתי תיקשי למה מיהר אליעזר לתת לנערה צמידים ונזמים של זהב טרם אשר ידע מי היא, כי עדיין אין העת מוכן לכך ונרא' דלכאורה יש להקשות איך עשה יצחק אליעזר שליח לקדש לו אשה הרי קיימ"ל דאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא ימצא בה מום ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך, ואיך יצחק ואברהם ששמרו כל התורה יעברו על איסור זה ונראה בעזה"י דהנה בריש פרק האיש מקדש הקשו תוס' על מנהגינו שאנו נוהגים לקדש את בתו הקטנה והרי קיימ"ל דאסור לאדם לקדש בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ע"ש ותי' המהרי"ט בחידושיו דלא שייך איסור זה אלא בימים הראשונים בזמן הגמרא שאביהן של הבנות לא הי' נותנין נדן לבנותיהם בי אדרבה החתן היה מרבה מוהר להכלה וכמו דמצינו שאמר שכם לבני יעקב הרבו עלי מהר ומתן א"כ אף שהתורה נתנה רשות לאב הקטנה לקחת ממון ממי שירצה, וכמו דאמרינן בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין מ"מ אסור לו לאב לחבול בבתו או לביישה וכן אסור לקדשה כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, אבל עכשיו שאבות נותנין נדן בנותיהם ומתרוששים כדי ליתן נדן ודאי אב גופא מידק דייק שאם ישיאנה עם מי שאינו מקובל לה מרדה לה והדרא לי' ונמצא מפסיד מעות הנדן ולזה אמרי' חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי ולהכי לא עשו חכמים שום איסור בזה כיון דבלא"ה לא חיישי' לכך דהאב מידק היטב אם יוכלו לדור יחד כיון שהוא נותן מעותיו ע"כ דברי מהרי"ט ויש להבין לכאורה מדוע נתנו חכמים איסור לקדש את האשה עד שיראנה הרי בזמניהם הי' החתן נותן מוהר ומתן ונימא ג"כ דלא שדי אינש זוזי בכדי ובודאי אם נושא אותו ודאי מקבל עליו כל דבר מגונה שיהי' בה ואם לאו לא יפסיד ממונו אך באמת לא דמי דבשלמא בקידושי קטנה שפיר אמרי' דלא צריך לעשות איסור כיון שהבת תנשא ותוליך הנדן לבעלה ואם לא תחפוץ לדור עמה ישאר הממון אצל הבעל והיא תחזור ונמצא אביה מפסיד ולא שדי אינש זוזי בנדן ובודאי האב יחוש לעצמו ולא חששו חכמים לעשות איסור אבל הכא באיש אף שהוא נותן מוהר ומתן לכלה מ"מ הרי הם שארו בידה דמה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ אם ימצא בה דבר מגונה ירחיקנה ויגרשה ונשאר המוהר ומתן בידו כי לו נתן לה אלא ע"מ לכונסה א"כ לא שייך כאן לא שדי אינש זוזי בכדי ולכן הוצרכו חכמים לעשות איסור אבל באמת אם הי' שייך גם באיש לא שדי אינש זוזי בכדי היה אמרי' דמסתמא מידק דייק ויתרצה אפי' במנוולת ולזה צוה יצחק שיתן להנערה תיכף הזהב ותכשיטן טרם שידע מי היא כדי שתהי' המתנה לחלוטין אפי' אם ימצא יצחק דבר מגונה וירחיקה תהי' הנזמים והצמידים שנתן לה אליעזר לרבקה ואין ליצחק רשות ליקח זאת כי אין זה מוהר ומתן שנאמר בה מה שקנתה אשה קנה בעלה מפני שניתן לה עוד טרם שנודע לאליעזר מי היא וא"כ הנזמים והצמידים של זהב שלה הי' במתנה מוחלטת ונמצא שייך זה לומר חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי ומסתמא יצחק מידק דייק ונתברר לו שלא ימצא בה דבר מגונה או שהוא מרוצה אפי' אם ימצא בה דבר מגונה לא ישנא אותו וממילא דאין כאן שום חשש ולא שייך כאן איסור דלא יקדש אשה עד שיראנו ונמצא לפ"ז במה שנתן אליעזר הנזמים והצמידין עוד טרם שהי' עסק קדושין ביניהם מטעם זה ניצל יצחק אבינו מאיסור דלא יקדש עד שיראנה ונכון:
ויקראו לרבקה ויאמרו התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך מעצמי אף אם אינכם רוצים, ותמוה מאי ראתה רבקה לומר כן יראה לפרש על פי מה שראיתי בס' נועם מגדים על פסוק טוב תתי אותה לך מתתי לאיש אחר שבה עמדי וקיצור דבריו שם לאשר ידוע שכחות הטומאה והמה חלקי הרע שבעולם המה שונאים לכחות הקדושה וחלקי הטוב שבעולם ותמיד צופת ומיחלות לעקור כחו הקדושה מחמת שיראו לנפשם שמא יתרבה הקדושה ועל ידי כן יכלה הרע מן העולם והנה לבן שהיה מקור הטומאה כאשר נולדה לו שני בנותיו לאה ורחל הכיר בם שהנה מסטרא דקדישא ומחלק הטוב ואילו היה אפשר לעקור אותם הי' עוקר אותם אך מה יוכל לעשות עם צאצאי מיעיו ורחמי האב על ילדיו והנה כאשר בא יעקב אצלו הכיר בו שהוא ג"כ מסיטרא דקדושה חשב לבן בדעתו אם ינשאו בנותיו לאנשים אחרים אז מסתמא יעשו הבנות גם את בעליהן וזרעיהן צדיקים וגם יעקב אם ישא אשה תעשה צדיקות וגם זרעם צדיקים ויתרבו כוחות הקדושה בעולם מה שהוא נגד רצון לבן שהיא אבי אבות הטומאה לכן אמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי לאיש אחר ובערמה נתן בנותיו ליעקב כדי שלא יתרבו כחות הקדושה בעולם גם ירא לבן לנפשו אולי יסע יעקב מפה ויבא למקום אחר יעשה את כל בני עירו צדיקים ושוב יתרבה כח הקדושה על ידי תוכחה שלו אבל על עצמו היה בטוח שלא יוכל להחזירו למוטב ולעקור כח הטומאה שלו ולזאת אמר שבה עמדי ואל תלך מכאן למקום אחר להרבות הקדושה ע"כ דברי הנועם מגדים, ואמנם מצאנו ג"כ שכחות הקדושה משתוקקת ג"כ להתחבר עם כחות קדושות אחרות כדי שיתרבו ויתעצמו בחיבור חזק וכמו דכתיב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים והצדיק רוצה לישא צדיקת והצדיקת לבה שואף לישא להצדיק כי טובים השנים מן האחד כדי להרבות בנים צדיקים כי המה חשובים מאוד וכמו שאמרו אינו דומה וגו' לתפילת צדיק בן צדיק. והנה בשידוך זה של רבקה היה ג"כ לבן רוצה שתשא ליצחק והטעם שהיה ירא לנפשו אם תנשא רבקה לאיש אחר ויצחק ישא אשה אחרת יתרבה הקדושה מאוד ע"כ היה טוב בעיניו שישא יצחק את רבקה אבל רבקה לא היתה בטוחה בעצמה שאם תנשא לאחר יעשה מבעלה ג"כ צדיק וגם על זרעה פחדה שלא יהי' רשעים לכן התאוה לינשא ליצחק כדי שתהיה ברורה שגם הוא צדיק וגם זרעה יהי' צדיקים ויתרבה כח הקדושה ולזה פתחה בחכמה את פיה ואמרה אלך מעצמי דהיינו שאני רוצה באמת להרבות כח הקדושה בעולם ואף שאתם אינם רוצים באמת ירצה אתם אעפ"י שג"כ אתם רוצים שאלך ואנשא ליצחק מ"מ אין אתם רוצים בזה להרבות הקדושה אדרבה אתם רוצים למעט כחות הקדושה ותפחדו שלא אנשא לאחר כנ"ל אבל איננו הולך מחמת טעמכם אלא משום שאני רוצה בזה כח הקדושה ולכן אלך מעצמי וא"ש:
איתא במדרש רבה פ' חיי שרה על פסוק ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת וכו' מלמד שהי' רואה מלאך מתריס כנגדו, אמר ר"י מה הא דתנינן מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומן תפילין וכו' ומכל מצות מן הכא ויקם וידבר, והוא תמוה ועיי' במפורשים:
ונראה דהנה הש"ס בפ' מי שמתו פריך לפניו אין שלא בפניו לא, ומשני כיון שמוטל עליו כלפניו דמי' ויש לדקדק דבאמת אמאי לא תני מוטל עליו ונראה דהתנא בא לאשמעינן במתק דבריו עוד דבר אחד והוא כבר ידוע מה שאמרו חכמז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה וחייב לקבל יסורים של אהבה וכבר אמרו חכמז"ל שכל המקבל יסורים של אהבה ומשמחה כאילו מקיים כל התורה כולה וכתבו בש"ע שהרעה לעובדי השם הוא שמחתם וטובתם כיון שבזה גופא שמקבל היסורין מאהבה הוא עובד את ה' שהוא שמחה לו, והנה נחזי אנן המקבל יסורין מאהבה יכונה בשם מקבל פני יסורין בשמחה ומתבונן ביסוריו ומשתעשע בדין של הקב"ה ואומר צדיק אתה ה' לא כן המבעט ביסורין אלו הי' יכול לברוח מפני היסורין הי' בורח ממנו וזה כונת התנא מי שמתו מוטל לפניו דהיינו כי יקבל יסורים ממיתת קרוביו בשמחה ובאהבה והרי כאלו מתו מוטל ממילא פטור מק"ש ומכל המצות דהמקבל יסורין בשמחה כאילו קיים כל התורה כולה וכאיתא בסוטה, כונו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ירצה דאם יתבונן האדם כי עתו מוטל לפניו ומפשפש במעשיו ומצדיק את הדין ותולה סיבת יסוריו בחטאיו ומקבל הרעה עליו באהבה ממילא פטור מכל המצות והנה הרמב"ן כ' בפ' כי תצא דהלאו דלא יוכל לבכר את בן האהובה לא שייך אלא בחיי בנו הבכור אבל לאחר מיתתו מותר לו להאב לשנות והטעם כי לא מצינו על פני אלא בחיים כמו על פני אהרן מעל פני תרח עיי"ש וקשה הא כתיב ויקם אברהם מעל פני מתו, ונראה דאברהם אבינו התעצב עצמו כל כך במדת קבלת יסורין בשמחה ובאהבה עד שמרוב שמחתו ודביקתו בה' יצא מלבו צער מיתת שרה והי' נדמה בעיניו כאילו עדיין שרה בחיי' עד שמצדיק לומר מעל פני מתו כי רוב שמחתו בעבודתו ובאהבתו בה' ית"ש ובדיניו לא נתן מקום תחנות אבל בלבו עד כי ידמה בעיניו כי היא חי ובזה יובן המדרש דשפיר שאל המדרש על הא דתנן מי שמתו מוטל לפניו דהיינו שמקבל יסורין באהבה שהוא פטור מק"ש ומכל מצית מכא לן וע"ז שפיר משני כיון דכתיב ויקם מעל פני כי זה לא יוצדק רק בקבל היסורין בשמחה וא"ש: