אור ברסלב
זקן אהרן (פריד) פרשת וירא

זקן אהרן (פריד)· הרב אהרן פריד

פרשת וירא

פרשת לך לך

וירא אליו ה' ופירש"י לבקר את החולה אמר ר' חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו, יש להבין למה דוקא יום שלישי היה ומדוע לא בא הקב"ה מיד לבקרו גם מנ"ל דיום השלישי היה דלמא ביום ראשון או בשני שהרי אז הוא מסוכן טפי וכמו שביאר התוס' י"ט בפ"ט מהל' שבת משנה ג' דהא דכתיב בתורה ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים דהיינו שביום השלישי המה חלושים ביותר ויוכלו להרגם אבל לענין סכנה יום ראשון ושני מסוכנים ביותר ולפי זה דלמא בא הקב"ה לבקרו קודם יום השלישי, אך הנראה בזה דהנה כתב הכלבו בה' תשובה וז"ל כשאדם גומר בדעתו לקבל יסורין ולקדש שם שמים כל מה שעושין לו סקילה שריפה וגו' אינו כואב לו כלל וגו' ותדע שכך היא שהרי אם נוגע לאיש אחד אפי' באבר קטן היה צועק אפי' אם דעתו לעכב את עצמו מלצעוק לא היה יכול ורבים מוסרין עצמן לשריפה על קידוש השם ואינו צועקין לא אוי ולא אבוי וגו' וזה שאמרו חכז"ל כל ימי שגמר בלבו לקדש את השם אינו טועם טעם יסורין עכ"ל והנה בלי ספק אברהם אבינו ע"ה שמסר עצמו לאור כשדים לא טועם טעם יסורין כלל ומ"מ חשוב אור כשדים לנסיון כיון שבשעה שהושלך לאור כשדים לא ידע עדיין מזה שלא יהי' לו שום יסורין אבל כשנצטוה על מצות מילה לכאורה לא יהי' נחשב לנסיון כל כך כיון דבלא ספק לא ירגיש אברהם שום יסורין בהימולו כיון שעשה לקדש השם המצווה אותו למול וממילא לא הי' כאן שום סכנה וצ"ל דהנסיון הי' כיון דנשאר חלוש אחר המילה מפני שיצא הדם וכבר ידענו דעיקר חלישות המהול הוא ביום השלישי דוקא כמבואר לעיל אבל קודם לכן לא הי' חלוש וגם לא מסוכן ולכן כשרצה הקב"ה לבקר את החולה בא ביום השלישי שאז היה אברהם אבינו חלוש ביותר ועיקר חולי היה החלישת דבלא החלישות כיון שלא הי' לו יסורין לא הי' חולה כלל ולא הי' צריך לביקור רק משום החלישות לכן בא ביום השלישי:

באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה וגו' עיי' בספרי אומר לציון פתיחה כ"ח:

יושב ישב כתיב ביקש לעמוד וגו' עיי' סוף ספרי אומר לציון דבר נכון:

ויאמר אם נא מצאתי וגו' אל נא תעבור וגו' כתבתי בפתיחה לס' אומר לציון אות כ"ג דבר נפלא:

אל נא תעבור מעל עבדך וכבר תמהו על זה דהרי אברהם אבינו לכולם ביקש שיבואו אליו וכמו שאמר ורחצו רגליכם וסעדו לבכם לשון רבים א"כ למה אמר אל נא תעבור לשון יחיד עיי' פירש"י והרמב"ן בפירושו כתב וז"ל עם כל אחד ידבר כדרך כל התורה ובקצירכם לא תלקט, ובקשתם שם וגו' ומצאת עכ"ל וגם זה פלא דעל התורה גופא קשה למה אמרה פעם לשון יחיד ופעם לשון רבים. והנראה לפנ"ד בטעם הדבר שבא בתורה הציוי פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים כי היה גלוי וידוע לפני השי"ת דור האחרון הזה והדומה לו כהנה אשר יתרבו הפושעים בכל מקום ויתמעטו הצדיקים והישרים בלבותם המה מעוטים, ואילו היה התורה נאמר בלשון רבים בלבד, היה מקום לטעות ח"ו דהמועטים הנשארים אינם מחויבין למסור נפשם לקיים התורה ומצותיה חלילה כי כאשר קבלו וקיימו התורה היו כל ישראל מסכימים על קבלתה וכולם אמרו נעשה ונשמע אבל בדור שהרוב פרקו מעליהם עול התורה ופרצו גדרה היה מקום לטעות ולומר שמא אין חפץ לה' בעבודת היחידים אם אין רובם או כולם שומרים את התורה ולהוציא דבר זה מלב הטועים אמר השי"ת בציוי בתורה בלשון יחיד ולשון רבים להורות שאפי' אם לא יהי' בעולם רק ישראל אחד מחויב ג"כ לקיים התורה והטעם כי לא חפץ לה' בהרבה אנשים רק בצדיקים שוב מצאתי שכ' כן רמב"ן פ' יתרו בפסוק אנכי ה' אלקיך ע"ש והנאני:

ומעתה נבוא ג"כ לכוונת אברהם אבינו דהנה נחזי אנן אם יאמר לשלשה אנשים העוברים אצל איש בעל מכניס אורחים והוא מבקש את האורחי' שיחלקו לו כבוד ויבואו אצלו לסעוד אם האורחים כולם מסכימם להתארח אז מה טוב הדבר, אך אם שני אורחים מהשלשה נחוצה דרכם לילך הלאה ורק לאחר יש זמן ופנאי להתארח אז מדת דרך ארץ שגם השלישי ילך עם השנים ולא ישאר פה כי אולי לא היה כונת הבעל בית להזמין רק יתר האורחים ולא היתה כונתו לזמן אותו רק כדי שלא לבייש ביקש את כולם וכולל אותם בדיבור אחד אבל באמת אפשר שאם לא היה רק הוא לבדו לא הי' ראוי בעיניו לכבדו ולהזמינו, ולזאת גם השלישי ילך לדרכו אבל באמת אברהם אבינו ע"ה אשר כל מגמתו ובקשתו לא היה רק לקיים מצות הכנסת אורחים ודאי דאין חילוק בעיניו אם האורח הוא חשוב או לא אם הם רבים או יחיד דאפי' אם לא היה רק אורח אחד מן הפחות ג"כ היה מזמינו ולזאת פתח בחכמה את פיו ואמר אם כא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו' דאפי' אם לא יוכל לבוא אצלו לסעוד רק אחד מהן הוא מזמינו ג"כ ואח"כ אמר ורחצו רגליכם וסעדו לבכם להורות כי גם כולם יזמין וממילא יובן כונת הכתוב זה פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים כדרך כל התורה דכונו שהתורה מדברת פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים להורות שאפי' לא יהיה ח"ו רק יחיד מאנשי ישראל ג"כ הוא מצווה לקיים התורה ומצותיה כמו כן אברהם אבינו ע"ה הזמין גם את היחיד וגם את הרבים וזה כונת הרמב"ן הנ"ל:

יקח נא מעט מים ובמדרש אתה אמרת יוקח נא מעט מים וגו' חייך שאני פורע לבניך עיי' בספרי צל הכסף בפי' י"ד דברים נכונים:

ויאמרו כן תעשה כאשר דברת ובמדרש אמרו אנו אין לפנינו לא אכילה ושתייה אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתייה כן תעשה לעצמך כאשר דברת יהי רצון שתזכה לעשות סעודה אחרת לבר דכר את יליד לך, כל ענין תשובת המלאכים והמשך לברכה שברכו אותו אינו מובן, יראה עפ"י מה שמובא בס' כלי חמדה משם האר"י זצלל"ה בפ' בשלח ג' והוא כי יש להבין כיצד קיום הנשמה עם הגוף על ידי האכילה הלא נודע ומפורסם שהנשמה היא חלק אלוה ממעל ואינו אוכלת כלל כי רק הגוף החומר הוא האוכל גם ראינו כי בהסתלק הנשמה מן הגוף הרי הגוף מונח כאבן דומם ואינו אוכל כלל א"כ קשה להבין מי זה האוכל, ותי' האר"י הקדוש זצלל"ה שבאמת על ידי המאכל ניזונים שניהם יחד ונהנים מן המאכל הגוף והנשמה כל אחד מחלקו כי בכל דבר שבעולם יש בו ניצוץ אלקי קדוש וכמו שאמרו חכז"ל אין לך כל עשב ועשב שמגדל שאין לו מלאך קדוש אשר אומר לו גדל ואותו כח וניצוץ קדוש אשר יש בהמאכל ממנה ניזון הנשמה ונהנה ממנו והגוף ניזון מחומרית דבר המאכל זהו פירוש הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם דהיינו הנשמה וכח החיות שבאדם איננו מסיבות חומריות הלחם רק כי על כל מוצא פי ה' דהיינו המלאכים הקדושים אשר מקיימים ומגדלים הצומח ללחם ממנו יחי' אדם וניזון הנשמ' מרוחנית המאכל ע"כ. היוצא לנו מדברי רבינו האר"י הקדוש ז"ל דהנשמה אינה ניזונת מחומר המאכל רק מרוחניות המאכל ויראה דכל זה נאמר בסעודת חול אבל בסעודת מצוה גם מאכילת חומר המאכל ניזון הנשמה כיון שגוף האכילה מצוה ואז נתעלה חומרית המאכל לקדושה יתירה, ובזה מקיים אדם רצון הבורא בבריאת העולם וכאשר פירשנו הפסוק כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ירצה כמו שברא השי"ת יש מאין כמו כן יעשה האדם יש מאין כי חומר הגוף כולו אין ורק הנשמה הקיימת לעולם היא היש ובאכילה של מצוה אז נתעלה החומר האין לנפש היש, ונעשה אדם שותף להקב"ה במעשה בראשית וזהו אשר ברא אלהים לעשות עוד כמו שהשם ית"ש ברא יש מאין כן יגמור האדם ויעשה מהחומר הנקרא אין דבר יש שהיא קיים לעולם ובזה א"ש דאברהם אבינו רצה לקיים רצון הבורא ית"ש לעשות יש מאין אך לא הי' נשלם רצון אבינו במה שאוכל הוא בעצמו מפני שאז החומרית כשאר לחומר רק הרוחנית שבלחם יתעלה לרוחנית הנשמ' ולא הי' לו די בכך מפני שלא עשה יש מאין אבל לזאת הגיש המאכל לפני המלאכים שיאכלו ואז יתעלה גם המאכל החומר לרוחנית המלאכים ובזה יקיים רצון הבורא לעשות יש מאין וע"ז אמרו המלאכים אנו אין לפנינו אכילה ושתיי' אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה כן תעשה ויהי רצון שתעש' סעודת ברית מילה ואז גם גם חומריות המאכל יתהפך לרוחניות כיון שכולו מצוה ואז תקיים מצות הבורא ית"ש ותעשה יש מאין ותהי' שותף להקב"ה במעשה בראשית ונכון:

ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע עי' בספרי אומר לציון בפתיחה אות (ו'):

חליל' לך כו' להמית צדיק עם רשע כו' יש להבין דברי אברהם אבינו אשר לפי פשוטו תימה גדולה לחשוב כן על בוראינו אשר נאמר עליו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגם למה פרט אברהם לומר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ואמאי לא אמר בעיר או בסדום וכן הקב"ה אמר אם אמצא בסדום בתוך העיר דזה מיותר דהרי כבר ידענו דשם העיר היא סדום וגם קשה פי' הפסוק השופט כל הארץ לא יעשה משפט דונה משפטים יש כאן:

אבל הנראה לפרש עפ"י פירש"י על פסוק פן תדבקני הרעה כו' כשהייתי אצל אנשי סדום הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשה בני העיר הייתי נראה צדיק וכדאי להנצל וכשאבא אצל הצדיק אני כרשע וכן אמרה הצרפת לאליהו כי באת אלי להזכיר את עוני כו' ע"ש הרי לפנינו שלוט הכיר בעצמו שהוא צדיק בערך אנשי סדום ורשע בערך אברהם אבינו נמצא שלוט הי' צדיק ורשע ביחד וזה שאמר אברהם חלילה לך להמית צדיק עם רשע דהיינו איש אחד אשר הוא צדיק ורשע יחד והוא לוט ואמר עוד אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר דהיינו שכנגד יושבי העיר המה צדיקים אף שבמקום צדיקים הם נחשבין לרשעים מ"מ לערך יושבי העיר המה צדיקים ראוי שינצלו כולם כי עדה מצלת עדה וכיון שעיקר מצותיו של אדם ועבודתו תלוי ביגיעת אדם ולפי גודל היגיעה והצער שיש לאדם בקיום עבודת ד' יתרבה שכרו וכמו שאמרו לפום צערא אגרא יחויב מזה לפי משפט הישר שמי שדר בין הפושעים והכופרים אשר רוצים למנוע אותו מקיום מצות ד' והוא מתאמץ עצמו להרחיק אותם ונעש' צדיק קטן יהי' שוה למי שאין לו מונעים ודר בין צדיקים אשר נעשה צדיק גדול וכבר אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט כו' ולזה אמר אברהם חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט זה אשר השכל מחייב לכם ונכון:

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ופירש"י אמור לו אברהם א"כ לחנם באתי לכאן אעשה בו חבלה ואוציא דם אמר לו השי"ת אל תעש לו מאומה אל תעש בו מום ע"כ ויש להבין על מה גדלה כל כך תשוקת אברהם אבינו לעשות חבלה ביצחק ולהוציא ממנו דם לאחר שידע שאינו רצון הבורא לכך גם מאמר השי"ת עתה ידעתי כו' קשה להבין דאיך יאמר השי"ת עתה עי' רמב"ן ויראה לפרש בהקדים הנה כבר נודע קושית הקדמונים דהידיעה והבחירה המה ענינים סותרת זה את זה דאם נניח שהי"ת יודע עתידת שאיש זה יחטא או יעשה מצוה לעתיד א"כ מוכרח האדם על מעשהו ולא יצוייר בחירה חפשית אשר מגיע לאדם שכר ועונש ואם נניח שהבחיר' חפשיית ביד האדם להיטב או להרע ואיכא על זה שכר ועונש א"כ ע"כ דנעלם מאת השי"ת העתיד להיות מה שאי אפשר להאמין עיי' ברמב"ם ובחו"ה ומצינו על קושיא זו שני תירוצים (א) דעת רבינו משה אלשיך ז"ל מובא בספר פנים יפות על התורה דמצינו לפי דעת חכז"ל דגם אצל השי"ת נמצא בחינת מחשב' ובחינות דיבור ומבשרי אחזה אלהי כמו שהוא אצלינו והנה בריאת העולם הי' בדיבור וכמו שנא' בדבר ד' שמים נעשו ואמרו בעשרה מאמרות נברא העולם ואמרו ג"כ בתחילה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין הרי דיש אצל השי"ת בחינת מחשבה והיא למעלה בקודש מבחינת דיבור עד שאצילות והשתלשלות מחשבה הקדושה עדיין לא עשה רושם בעולם העשיי' עד שהוצרך לבריאת עולם הזה בחינת דיבור וממילא דאין חידוש בזה דידיעת השי"ת אינו מכריח בעולם העשי' הזה את המעשה ולזה אמר הנביא ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב דמפי העליון דייקא דמפיו לא תצא משום דאז הדיבור מכריח המעשה וסותרת הבחירה אבל במחשב' יודע ד' ית"ש רק שאינו מכריח המעשה ולזה כיונו ג"כ חכז"ל במה שאמרו דמ"ם יום קודם יציאת הולד נגזר עליו אם יהי' גיבור או חלוש עשיר או עני כו' ואילו צדיק ורשע לא קאמר קאמר דייקא דבדיבור תליא מילתא אבל במחשבה הכל נודע רק דאין הידיעה מכרחת המעשה וכ' הפלאה בספר פנים יפות על פסוק אל אלהי הרוחות לכל בשר דמהאי טעמא אין אדם נענש על המחשבה מטעם כי הידיעה מכרחת את המחשבה והוי כאונס על המחשב' ואין אדם נענש אלא על עבירה שעושה אדם בבחירה:

תירץ הב' הביא התוס' י"ט בפ"ג דאבות במשנ' דהכל צפוי בשם מהר"ם אלמושנינו שידיעת השי"ת היא כאדם הצופה ומביט על העשייה שעוש' האדם וכמו שאין הראי' שרואה האדם מכריח מעש' חבירו אלא שחבירו עושה מה שיבחור בו והרואה יודע הכל כמו כן עיני השי"ת צופות את כל מעשה אדם ויודע אותם ועם כל זה האדם עושה ובוחר מה שירצה ולא שייך להקשות דכיון שהשם יודע מה שעתיד האדם לעשות א"כ הוא מוכרח לא כן הוא כי לפני השם ית"ש ליכא קדימה ואיחור בזמן שהזמן נברא וזה ההפרש יש בין ידיעות השם ית"ש לידיעתינו שידיעת השי"ת היא תמיד בהוה ויודע מה שעתיד בערכנו ואין עבר ועתיד לפני השי"ת וכמו שבערכינו אין ידיעת ההוה מכרחת המעשה כמו כן ידיעת השם ית"ש תמיד בהוה ואינו מכרחת אבל הספק והקושיא שיש לבני אדם בזה לפי שאנו אין יכולים לצייר איך תהיה ידיעת השם ב"ה וב"ש תמיד בהוו' ואף מה שעתיד בערכנו וזה ג"כ דעת הרמב"ם בזה ולכך כ' דאין ידיעתינו כידיעת השי"ת ע"כ ונחזי אנן הנפקא מינה בין שני תירוצים אלו הוא דלדעת האלשיך אין חיוב שכר ועונש על המחשב' שובה ורעה מפני שהמחשבה מוכרחת מצד ידיעת השם והוי כאנוס וכמו שכ' הפלאה הנ"ל אבל לדעת האלמושנינו הנ"ל דגם על המחשבה מגיע שכר ועונש מצד הדין ועל מחשבה טובה מגיע שכר טוב מפני שהיא בבחירת אדם ועל המחשבה רעה הי' נכון מצד הדין לעונש רק במדת חסד אינו מעניש רק על המעשה וכמו שנ' ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא תעניש על המחשבה רעה ומעת' י"ל דאברהם אבינו הי' קשה לו קושיא הנ"ל דהידיעה והבחירה סותרת אהדדי ותי' לדעתו כתי' האלשיך הנ"ל ומזה הוכיח דהידיעה מכריח את המחשבה ואינו מגיע עבורה שום שכר א"כ כל מה שעשה אברהם אבינו עד עתה לא הי' אלא מחשב' טובה ולא חשוב למצוה כיון שהוא כאנוס מכח הידיעה ולכן טען אברהם א"כ לחנם באתי לכאן דהמחשבה שלי איננו נחשב למצוה כיון שהידיעה מכרחת אותה א"כ לא בבחירה שלי הי' לי מחשבה טובה זו וגם לא עשיתי עדיין שום מעשה א"כ לחנם באתי לכאן ולכן רצה שיעשה בו מום ויקיים במעשה זו מצות השי"ת בבחירתו ולא מצד ההכרח ועל זה השיבו השם ית"ש דלא כן הוא האמת כאשר אתה סובר דהמחשבה מוכרחת מידיעתי אינו כן אלא דגם המחשבה אשר חישב לשחוט בנו חשיב ג"כ כמעשה וראוי אתה לקבל שכר גדול על המחשב' טובה כי נעשה בבחירתו ולא מהכרח ידיעה ואם תאמר מה נעשה בקושית סתירת בחירה וידיעה האמת בזה כתי' האלמושנינו שידיעתו הוא כצופה על מעשה חבירו וכל ידיעתו המה בהוה ואין לפניו לא עבר ולא עתיד רק הכל אצלו בהוה ולזה קאמר השי"ת אל תעש לו מום כי עתה ידעתי ירצה כל ידיעתי הוא עתה בהוה כי ירא אלקים אתה וכל המחשבה שלך וכל הידיעה הוא בהוה אצלי אשר נכלל בתיבת עתה וממילא היתה המחשבה טובה שלך בבחירתך מחמת כי ירא אלקים אתה לכן לא תעשה בו מום ונכון:

ויקרא אברהם את שם כו' אשר יאמר היום בהר ד' יראה אפשר לפרש עפ"י מה שכתוב בספר פלא יועץ כי האדם דומה בזה העולם למי שעיניו סגורת וגם יושב בבית חשוך ואפל מאוד גם אם יביאון בבית אור גדול כל זמן שלא יפתח האדם את עיניו לא יראה כלל אבל לפי ערך פתיחות עיניו יראה האור אם מעט מעט ואם יפתח עיניו הרבה יראה הרבה שמו כן האדם דומה בכל השנ' כאדם סגור עינים שאין רואה שום דבר רק תאות לבו וגם עולם חשוך בעדו אך בראש השנה בכל שנה ושנה הקב"ה נותן שפע יראה ופחד ואהבה ותשובה בעולם ושערים נפתחים להאיר בעולם ורק תלוי בפתיחת עינים והכנה דרבה לקבל האור אבל כל ישראל מרגישים בפחד ד' הנראה אז ומי שמוכן יותר ופותח עיניו יראה ביותר ע"כ וזהו הכונ' בפסוק הנ"ל אשר יאמר ירצה דורות הבאים ירגישו ויאמרו כי היום דהיינו בראש השנה ד' בהר ירא' שכולם ירגישו ויראו הדר פחד גאונו שיתגלה אור גדול מפחד ויראה בעולם כדי שיחזרו בתשובה וזהו הכונה באמרם קראוה בהיותו קרוב דהיינו בעשי"ת שאז יתגלה פחדו ואור התשובה לכן נקרא אז השי"ת קרוב וכן מבואר במדרש שאברהם ביקש בשעת העקידה עשרת ימי תשוב' לבניו:

תוכן העניינים

זקן אהרן (פריד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה