זקן אהרן (פריד)· הרב אהרן פריד
פרשת בחקתי
אמרי' במס' ברכות כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה שנאמר מלא כל הארץ כבודו יש לפרש עפ"י מה שראיתי בס' יבין שמועה למו"ח הגאון מאוה"ג זצלה"ה באות של"ד על פסוק ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כתב וז"ל הנה התרגום כתב בפסוק יאר ה' פניו אליך ינהר ה' שכינתה לותך ופירש דהאי פניו קאי על השכינה ועפי"ז יש לפרש ג"כ דהנה האלשיך כתב על פסוק ונתתי משכני בתוכם ולא תגעל נפשי אתכם דחכז"ל דרשו בפ' כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה כי הנשמה רוצית לצאת מן הגוף בכל רגע ורגע ולשוב אל מחצב קדשה אבל אם השכינה שרויה על האדם אז אין הנשמה רוצית לצאת ממנו וז"ש ונתתי משכני בתוכם שתהי' בכם השראת השכינה ואז לא תגעל נפשי אתכם כלומר הנשמה לא תרצה לצאת מגוף שלכם וזה פי' ישא ה' פניו אליך כאמור שיהי' בכם השראת השכינה ואז ישים לך שלום בין הנשמה לגוף ע"כ דברי מו"ח הגאון בס' יבין שמועה, והנה הטעם בזה נראה דהנשמה משתוקקת בכל נשימה לצאת מן הגוף משום דכתבו הטבעיים דהסיבה שהאדם הולך וראשו למעלה נגד השמים וכל בהמות וחיות הארץ ראשן נוטה לארץ הוא משום דכל הדברים נמצא בטבעם חשק גדול ותאוה נמרצת כשיופרדו משרשם ומקורם לשוב ולחזור למקומם ושרשם וראי' לזה ארבע יסודות והם אש רוח מים עפר דהשנים והמה האש ורוח שרשם ומקורם למעלה והשנים אחרים העפר ומים שרשם ומקורם למטה ולזאת אם נקח צרור עפר או מים ונזרוק אותם למעלה צריך כח זורק מבחוץ שהם מצד עצמם לא יתנועעו למעלה אבל אם נשליך אותם מעל הגג מלמעלה למטה מעצמם יעלו בלי כח זורק מסיבת שמטבעם תשוקתם חזק לחזור לשרשם ומקורם וכן יסוד האש והרוח ששרשם למעלה יש להם תשוקה וחשק גדול לחזור לשרשם ומעצמם יתנועעו לצד מעלה כמו שנראה להם הנר והאש, ואם נמלא נוד רוח ונשים אותה לתוך מים יעלה מעצמו למעלה ולזאת נפש הבהמה שהיא מן העפר והנפש הוא במוח לכן ראשה למטה נוטה על שורשה ומקורה אבל נפש האדם היא חלק אלקי ממעל אשר שורשה משמים לכן הראש שבו משכן הרוח והנפש הוא נוטה תמיד למעלה ומשתוקקת לשורשה ומזה הטעם הנשמה תשתוקק לצאת מן הגוף משום שיש לה חשק גדול לשוב למקורה ולשרשה אך אחרי אשר הבטיחנו השי"ת נתתי משכני בתוככם שמורה שהשכינה שורה על נפש הישראלי וממילא דלא יתאוה הנפש לצאת שגם השורש ומקור על ראשו ינוח וממילא דאינו מוכרח ג"כ שיהי' ראשו נוטה למעלה משום דאין שורשו ומקור נפשו למעלה רק יניח על ראשו, ובזה יובן היטב מאמר הנ"ל דכל ההולך בקומה זקופה א"כ סובר בדעתו שנפשו נמשך למעלה אל מקור שורשו ואינו מאמין שהשכינה שורה עמו ואין נפשו נמשך למעלה כלל משום דהשורש ג"כ ענו א"כ הרי זה דוחה בידים רגלי שכינה אשר עליו כדי שיהי' מקור נפשו בשמים מעל ויוכרח ראשו למשוך וא"ש כנלע"ד: