זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
יורה דעה · סימן ח
שאלה
מי שהיה קטן כשמת אביו וקודם שעברו שבעה ימי אבילות נעשה גדול. אם חייב להתאבל או לא:
א) תשובה
כתב הרא"ש בס"פ ואלו מגלחין (סי' צ"ו) וז"ל כתב רבינו מאיר מי שמת אביו או אמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד. נ"ל דחייב להתאבל משהגדיל שבעה ושלשים. ואינו מונה מיום הקבורה אלא מזמן שנעשה גדול. והוי כמו ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה שבעה ושלשים כו'. ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנידון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא קא גרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא הוא כלל. וא"כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית. הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כיסוי הדם (דף פ"ו). וה"נ אמר ביבמות בפרק ד' אחין (דף ל"ג). כגון דאייתי שתי שערות בשבת דאתא לו זרות ושבת בהדי הדדי ואע"ג דבין השמשות דשבת קטן היה ולא מחייב אשבת. ולא אמרינן הואיל ואידחי בין השמשות אידחי כולה יומא מאיסורא דהאי שבת. והרא"ש חולק עליו וכתב דיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא ויומא קא גרים לקטן דכיון דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מינה חיוב אבילות לעולם כו'. לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי. דאין דיחוי במצות אלא בקדשים. כי האדם הוא המחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה. כי האדם לא נדחה מלעשותה. אבל אם היה האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לגמרי ואין לה תשלומין לעולם אפילו לכשיראה לעשותה כיון דבשעת החיוב נפטר ממנו כו' עי"ש. ואזיל לטעמיה שכתב בפרק מי שמת (סי' ב') דמי שהיה אונן במוצאי שבת ולא הבדיל שאינו מבדיל גם למחר. ולא דמי להא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (דף ק"ו ע"ב) דמי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. דזהו רק כשלא היה לו יין במוצאי שבת או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל. אבל אונן דבשעה שהיה חל עליו חיוב הבדלה היה פטור לגמרי תו לא מחייב עכ"ל. והיינו משום דכיון שהפטור הוא מצד האדם שהיה אונן בתחילת זמן החיוב יש דיחוי אצל אדם ונפקע חיובו ממנו לגמרי. וה"נ מאחר דבשעת מיתה היה קטן והיה פטור ממנו באותה שעה אמרינן דיש דיחוי ונפקע ממנו חיוב אבילות לגמרי אפילו לאחר שהגדיל:
ב) וראיתי בספר עמק יהושע (סי' כ"ב) שתמה על הרא"ש ז"ל במה שמחלק בין מצוה הנדחית לבין גוף הנדחה דדוקא היכא שהדיחוי הוא מהמצוה אמרינן שאין דיחוי. אבל אם האדם דחוי בשעת חיוב המצוה. נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפילו כשנראה לעשותה. ומשמע דלהרא"ש גריע יותר דיחוי דגברא מדיחוי של מצוה. ואי אפשר לומר כן דבודאי דיחוי דמצוה גריע יותר. דהא בדיחוי דמצוה אי אמרינן יש דיחוי. לולב שהיה של אלילים מערב יו"ט וביו"ט בטלה אינה ראויה למצוה כדאמרינן בפ"ג דמס' ע"א (דף מ"ז). וכן בנקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט נדחית מהמצוה אם נימא יש דיחוי אצל מצות. ואלו בגברא אם היה קטן כשנכנס סוכות ואח"כ הגדיל חייב בסוכה כמבואר בסוכה (דף כ"ז) דאמרינן התם ור"א מיבעיא לו לגר שנתגייר בנתיים וקטן שהגדיל בנתיים כו'. אלמא אע"ג דנדחה בתחילת החיוב אפ"ה לא נדחה בסוף החיוב. ואלו בדיחוי דמצוה כל שנדחית בתחילת היו"ט נדחית לגמרי. וליכא למימר דגבי לולב כיון שמצותו הוא רק בנטילה ואין חיובו נמשך כל היום. הוה כל היום תשלומין להשעה הראשונה ועל כן כיון דנדחה בשעה הראשונה נדחה נמי אח"כ. משא"כ בסוכה שמצותה כל היום לא תלוי סוף היום בתחילתו והיום השני בהראשון. דאכתי תקשה מהא דאמרינן בריש חגיגה (דף ב') לענין ראיה דאם היה חיגר בשניה ראשונה ונתפשט בשניה דודאי חייב ולא צריכא מתני' לאשמועינן כמבואר שם בתוספות אע"ג דמצותה הוא רק שעה אחת של ראית פנים אפ"ה חייב. אף שהיה פטור בשעה ראשונה. והכי אמרינן בירושלמי חגיגה (פ"א הל"א) הכל מודים בטומטום שנקרע ביו"ט ראשון ונמצא זכר שהוא חייב. מה פליגין בשאר הימים חזקיה אמר יראה יראה את שהוא חייב בראשון חייב בשני כו'. רבי הושעיה אמר כל ז' חובה. הרי דאפילו היכא שהיה טומטום בתחילתו כיון שנקרע אח"כ חייב. ולא אמרינן כיון דאדחי אדחי. וכה"ג אמרינן בירושלמי (בפ"ק דמגילה הל"ג) גבי מתני' דבן עיר שהלך לכרך כו' והוא שיצא קודם שהאיר המזרח. אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר. ר"נ בר יעקב בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר. פי' דכיון דאמרת דבהאיר המזרח תליא מילתא א"כ גר שנתגייר לאחר שהאיר המזרח נמי יהיה פטור ממגילה. דכיון דבשעת תחילת חיובו היה פטור. יפטור נמי אח"כ בתמיה. אלמא דלא אמרינן גבי גברא הואיל ונדחה ידחה. ואלו גבי דיחוי של מצות כל שנדחה בתחילת החיוב נדחה נמי אח"כ. וא"כ דיחוי של מצות גריע יותר מדיחוי דגברא. ואיך כתב הרא"ש דדיחוי דגברא גריע יותר עכת"ד. והאריך בזה עי"ש:
ג) והנה מ"ש דבלולב והושענא כיון דאין חיובם נמשך אלא שעה אחת ולא כל היום כולו הוה סוף היום תשלומין לתחילתו ושעה השניה להראשונה הקודמתה. משו"ה אמרינן בזה דכיון דנדחה בשעה הראשונה נדחה נמי אח"כ. משא"כ בסוכה שמצותה כל היום. במחכ"ת הרמה שגה בזה בתרתי. חדא דאע"פ שאין חיובם אלא בחלק אחד מן היום ולא בכל היום כולו בלי הפסק. אפ"ה אין שום ה"א לומר בזה דין תשלומין משעה לשעה. אלא כל היום כולו הוה מעצם החיוב ולא מתורת תשלומין כלל. ועד כאן לא פליגי גבי ראיה אלא על הימים שאחרי הראשון משום דכתיב וחגותם אותו חג לד' וגו'. דמדכתיב אותו ילפינן שהיום הראשון הוא העיקר ובו מחויב להקריב ושאר כל הימים המה רק לתשלומין. כדאמרינן התם בחגיגה (דף ט') יכול יהיה חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו. אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה. א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. אבל ביום הראשון גופה לכ"ע אין בו משום תשלומין ואין השעה השניה תשלומין להראשונה אלא כל היום כולו הוא מעיקר החיוב דמדאורייתא יכול להקריב גם לכתחילה בשעה השניה כמו בהראשונה. ואין בזה אלא משום מצות זריזות בלבד. וה"ה גבי לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון כל היום כולו הוא מעצם המצוה והשעה השניה מגוף החיוב כמו הראשונה. ואין בזה שום דין תורת תשלומין כלל וזה ברור. – גם מה דס"ל דאפילו אם נימא דיש דיחוי אצל מצות זהו רק היכא שהיה דחוי בשעה ראשונה משעלה עמוד השחר. אבל אם בתחילת היום שאז חל חיובו היה נראה אע"פ שהיה דחוי מקודם לא מקרי דיחוי כלל. דאם נימא דאף בכה"ג שהיה נראה בשעה ראשונה נמי מקרי דיחוי בשביל זה שהיה דחוי מקודם שעלה עמוד השחר. א"כ אין מקום לדבריו כלל דהא השעה הראשונה שמתחילת עמוד השחר הוא בודאי מעצם החיוב ואפ"ה אמרינן ביה הואיל ואידחי אידחי. א"ו דס"ל דזמן הדיחוי של הלולב והתמרה מתחיל רק מעמוד השחר שאז הוי זמן מצותן ולא מקודם. וזה אינו דאפילו היכא שביטל הא"י את הלולב קודם ע"ה וכן היכא שעלתה בה התמרה בלילה ג"כ מקרי דיחוי כיון דבשעה שקידש היום לא היה ראוי. דכל שנדחה בשעה שקידש היום בערב יו"ט חשוב דיחוי דמעיקרא. כמו שפרש"י ז"ל בסוכה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אלא. דכל שקידש היום ועודנו בפסולו מקרי דיחוי עי"ש. וכ"כ שם בע"א בד"ה בשעת יעוי"ש. ותדע דהא הש"ס קבעי למימר דאפילו היכא שהיה דחוי בשעה שאגדו נמי הוה דיחוי הואיל ונקרא עליו שם הושענא פסול בשעת אגודתו. אע"ג דהאגודה היה בערב יו"ט. דהא ביו"ט לא אגיד לו כמו שפירש"י שם. אלא דקדחי התם דאגד הזמנה בעלמא היא. והזמנה בעלמא לאו כלום הוא. ופרש"י וז"ל אין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול לדחות. והלכך אפילו דיחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום ועודנו בפסולו. דכיון דמטי זמן מצוה ולא חזי לו מקרי דיחוי. אבל מקמי הכי לאו דיחוי הוא ע"כ. ועי' ברש"י שם (דף ל"ג ע"א) ד"ה יש. ובתוס' שם ד"ה נקטם יעוי"ש. אבל היכא שהיה דחוי בשעה שקידש היום בתחילת יו"ט אפילו אם עלתה בו התמרה בלילה ובשעה שעלה עמוד השחר היה חזי. דאז בודאי חל עליו החיוב ולא משום תשלומין. אפ"ה פסול אם יש דיחוי אצל מצות וזה ברור:
ד) אמנם בעיקר דבריו שתמה על הרא"ש תמוהים אצלי. דבודאי לא שייך למימר דיחוי דגברא במצוה אשר חיובה עתה הוה מצד עצמה ואין לה שייכות להזמן הקודם. דאע"פ שתמול היה פטור ואדחי גברא מ"מ לא אמרינן שיהיה בשביל זה דחוי גם למחר לאחר שנתחייב בה. והפטור של אתמול אינו פוטרו היום. דאל"כ יהיה פטור מתפילין וציצית וק"ש ודומייהו דהא אתמול כשהיה קטן היה פטור מזה ואדחי גברא. אלא כיון דהחיוב של היום הוא חיוב בפני עצמו ואין לו שום שייכות להחיוב של אתמול כי מה שהוא חייב עתה אינו משום תשלומין להזמן הקודם בודאי הוא חייב. דכן הוא דין התורה דכ"ז שהוא קטן הוא פטור וכשנעשה גדול מתחייב בכל המצות. וזה שהיה פטור מקודם כשהיה קטן אינו פוטרו היום כשנעשה גדול. והא דאיצטריך ריבויא בסוכה (דף כ"ז ע"ב) לקטן שנתגדל בנתיים וגר שנתגייר בנתיים שחייב בסוכה. הוא רק לר"א דאי"ל שאין עושין סוכה בחולו של מועד משום דס"ל דבעינן שתהא סוכה הראויה לשבעה כדיליף התם מהא דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. וה"א שגם קטן וגר שנתגדלו ונתגיירו בנתיים יהיו פטורים אמטו להכי איצטריך קרא לרבות לקטן וגר שחייבים. משום דדוקא בגדול בעינן שתהא סוכה הראויה לשבעה ואין עושין סוכה עבורו בחולו של מועד. אבל בקטן שנתגדל בנתיים וכן בגר שנתגייר בנתיים כיון דאז הוה תחילת חיובן ומקודם לא היה חל עליהם שום חיוב כלל עושין סוכה עבורן גם בחולו של מועד. ותדע דהא אמרינן התם דלרבנן דס"ל דעושין סוכה בחולו של מועד לא איצטריך קרא לזה דבודאי חייבין עי"ש. והיינו משום דבאדם לא שייך דיחוי כלל כמ"ש. וכ"כ הרא"ש כי האדם הוא המחויב לעשות מצוה ואם נדחית ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנו עכ"ל. ובודאי לא אמרינן גבי אדם שיפטור היום בשביל זה שהיה פטור ממנה אתמול. לא אשכחן בכל הש"ס דיחוי אצל אדם במצוה שחיובה היא מצד עצמה. רק גבי קרבן. או גבי מצוה אם יש דיחוי אצל מצות. משום דדמי לקרבן. גבייהו אמרינן דיחוי שכיון שנדחה פעם אחת שוב אינו חוזר ונראה. אבל גבי אדם אין שום מקום לדיחוי כלל וכל היכא שאין להחיוב של עתה שום שייכות להזמן העבר שהיה בפטור בודאי חייב. וכמ"ש הרא"ש גבי שבת דכיון שאין סוף הזמן תשלומין לתחילתו חייב לשמור את השבת עי"ש. והא דאמרינן דיחוי אצל אדם גבי ראיה הוא משום דחיובא בהזמן המאוחר בא לתשלומין להזמן הקודם להך מ"ד דס"ל שכולם תשלומין לראשון. דבזה אית לן למימר שפיר דכיון דמה שמתחייב בשני הוא רק משום תשלומין על הראשון א"כ מאחר שהיה פטור בהראשון שוב אין עליו שום חיוב תשלומין על השני וכן בקטן שהגדיל בין שני הפסחים אי אמרינן דשני הוה תשלומין להראשון בודאי פטור גם מהשני דכיון שהיה פטור בהראשון על מה יבא התשלומין בהשני. אבל במצוה שאינה באה תשלומין כמו בסוכה דכל יום ויום הוא חיוב בפני עצמו והיום הבא אינו בא לתשלומין להיום של אתמול. וכן בטומטום שנקרע ביום ראשון ונמצא זכר. או בחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשניה בזה בודאי חייב דמאחר שהחיוב של אח"כ אינו בא לתשלומין על הזמן הקודם לא שייך בזה דיחוי כלל אצל גברא כמ"ש. והא דכתב הרא"ש שאם האדם היה דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. ואין לה תשלומין אפילו לכשיראה לעשותה כיון דבשעת חיוב היה נפטר ממנה עכ"ל. וס"ל דאמרינן דיחוי גבי אדם. הוא רק אצל אבילות והבדלה משום דחיוב אבילות של אח"כ הוה תשלומין על הזמן הקודם כמ"ש הרא"ש שם וז"ל דהא דיושבים על שמועה קרובה שבעה ושלשים אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלומין לאבילות שהיה לו לעשות מיד אחר הקבורה כשידע. אבל אם לא ידע תקנו שיש לו תשלומין כל שלשים יום והיכא דידע ולא נתחייב אינו חייב בתשלומין עכ"ל. וסוף דבריו אתחלת דבריו קיימי. וכוונתו הוא רק על אבילות והדומה לה שהזמן האחרון הוא בא לתשלומין על הקודם. דבהו אמרינן שפיר דיש דיחוי אצל גברא. ותדע דאי נימא דס"ל להרא"ש דאפילו במצוה שחיובה היא מצד עצמה ולא משום תשלומין נמי אמרינן יש דיחוי אצל גברא. א"כ ל"ל למימר גבי אבילות דהא דיושבים שבעה ושלשים על שמועה קרובה אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלומין להזמן של אחר הקבורה. הא אפילו אי הוה מצוה בפני עצמה נמי ופטור כיון דיש דיחוי אצל גברא. אלא ודאי דבמצוה שחיובה היא מצד עצמה בודאי אין דיחוי אצל אדם. ולהכי הוצרך לומר גבי אבילות דהזמן האחרון שיושבים על שמועה קרובה הוא בא לתשלומין להזמן שמיד אחר הקבורה. ובכה"ג בודאי אמרינן דיש דיחוי אצל גברא. וכן בהבדלה עיקר חיובא הוא במוצאי שבת. ומה שמבדיל והולך כל שלשה ימים או כל השבת היכא שלא הבדיל במוצאי שבת. לכל מר כדאי"ל. הוא רק לתשלומין על מוצאי שבת. ובזה אמרינן שפיר אידחי גברא דכיון שהיה פטור בזמן החיוב אינו חייב בתשלומין כמ"ש:
ה) שוב ראיתי להגאון המחבר ז"ל שחזר וישב על מדוכה זו בס' נחלת יהושע (סי' כ"ו) ושנה משנתו להשיג על הרא"ש ז"ל מכל הני מקומות שהביא בס' עמ"י המבוארים לעיל. וטרח שם ליישב את דברי הרא"ש דדוקא במצות שהם חובת הגוף ומחויב לעשותן לא אמרינן דיחוי אצל גברא אבל במצוה שאינה חובת הגוף אמרינן שפיר דיחוי גברא. והא דכתב הרא"ש דאמרינן דיחוי גבי אדם הוא רק גבי אבילות דלא הוה חובת הגוף אלא שאם אירע לו אבילות מצוה להתאבל. ובזה ס"ל להרא"ש דכיון שנדחה בשעה שחלה עליו חובת המצוה אדחי לגמרי. ושוב חזר והקשה על סברא זו מסוגיא דזבחים (דף י"ב) דאמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה. ומשמע דוקא אם הפריש קרבן אבל אם לא הפריש קרבן לא נדחה גברא אע"ג דחטאת חלב אינו חובת הגוף דמוטב שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן. הרי דאפילו במצוה שאינה חובת הגוף נמי אמרינן אין דיחוי אצל גברא. ודחק שם לחלק בין דיחוי דמעיקרא לבין נראה ונדחה. דדוקא בדיחוי דמעיקרא אמרינן דיחוי גבי אדם במצוה שאינה חובת הגוף כמו אבילות. אבל בנראה ונדחה אין דיחוי אצל גברא אפילו במצוה שאינה חובת הגוף כמו חטאת חלב. ואע"ג דבכ"מ נראה ונדחה גרע טפי מדיחוי דמעיקרא. אבל בדיחוי גברא במצוה שאינה חובת הגוף דיחוי דמעיקרא גרע מנראה ונדחה. והאריך שם בזה הרבה בדברים דחוקים עי"ש:
והנה מ"ש ליישב דברי הרא"ש דהא דקאמר דיש דיחוי אצל גברא הוא רק במצוה שאינה מוטלת עליו חובה לעשותה כמו אבילות. אבל במצוה המוטלת עליו חובה ומחויב הוא לעשותה מודה גם הרא"ש דלא אמרינן דיחוי אצל גברא. במחכ"ת אישתמיטתיה דברי הרא"ש דפרק מי שמת שהובא לעיל בריש דברינו שכתב דכיון שמקודם היה אונן ופטור. מפטר גם אח"כ דהואיל ואידחי אידחי עי"ש. וכ"כ בתענית (פ"ד סי' מ') על מה דס"ל להבה"ג דהיכא דמיקלע תשעה באב בחד בשבתא דמיתבעי לאפסוקי ממאכל ומשתה מבעוד יום. דמבדיל כדנפיק חד בשבתא מקמי דלטעום. והרמב"ן ז"ל חולק עליו וכתב דכיון שאינו יכול להבדיל במוצאי שבת שוב אינו מבדיל כלל. והרא"ש הביא ראיה לדבריו ממה שמצא כתוב שפעם אחת היה רבינו יהודה אונן ואכל בלא הבדלה ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו תלמידיו למה אינך מבדיל. והשיב להם דמאחר שהיה פטור אמש בשעת הבדלה משום שהיה אונן. גם עתה נמי פטור שכן מצינו בפ"ק דחגיגה, שאם היה חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דכיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב בשני. ומסיים הרא"ש וז"ל ולא דמי כולי האי דהתם גופו הוי דיחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחיגר. אבל הכא גופו מחויב והזמן גורם שאינו יכול להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל עכ"ל. ואזיל לטעמיה בברכות שם. והרי הבדלה הוה מצוה המוטלת עליו חובה והוא מחויב לעשותה אפ"ה ס"ל דאמרינן בה יש דיחוי אצל גברא. אמנם כבר כתבתי דמעולם לא עלה על דעת הרא"ש לומר דיחוי אצל אדם במצוה שהיא חובה מצד עצמה ואינה באה לתשלומין לזמן הקודם. דבכה"ג לא שייך דיחוי כלל גבי אדם כמו שבארנו. והא דכתב הרא"ש דאמרינן הואיל ואידחי אידחי אצל גברא הוא רק באבילות והבדלה שהזמן השני בא לתשלומין גבייהו להזמן הראשון ולהכי אמרינן בהו שפיר הואיל ואידחי אידחי דכיון שלא היה חל עליהם עיקר החיוב שהרי היו פטורין בזמן הקודם בודאי אינם חייבין בתשלומין כלל. ובכה"ג אמרינן שפיר יש דיחוי אצל גברא כמ"ש:
ו) עוד כתב שם בס' עמק יהושע דאפילו היכא שהוא נראה ונדחה נמי אין דיחוי גבי אדם. וראיה לזה מדברי הירושלמי שהובא בתוס' חגיגה (דף י"ז) דאיתא התם אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. וקשה הא כתבו התוס' בחגיגה (דף ט') דבעצרת כ"ע מודים דהוה תשלומין לראשון. והשתא כיון דביום הראשון היו אוננים והיו פטורים א"כ יפטרו גם אח"כ. דהא הוה כמו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דאינו מקריב למחר למ"ד כולם תשלומין דראשון. אלא ודאי דלא אמרינן הואיל ואידחי אידחי גבי גברא אפילו היכא שהיה נראה מתחילה. ולהכי כיון שהיו נראין מתחילה קודם שמת הוה תשלומין להשעה הראשונה עכ"ד:
ולפ"ד לאו ראיה היא ובמחכ"ת ה"ר אישתמיטתיה דברי המל"מ (פ"ג הל' י') מהל' אבל. שחקר שם בטעמא דמילתא דאמאי לא הקריבו בעצרת משום מיתתו של דוד. הרי יו"ט היה וביו"ט ליכא לא אנינות ולא אבילות. ואפילו אם נימא דלענין אנינות של תורה דהיינו יום המיתה שאסור לעבוד ולאכול בקדשים אין חילוק למת בשבת ויו"ט למת בימי החול. מ"מ בודאי לא גזרו על הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו שקודם הקבורה אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות ולא אנינות של תורה שהוא מה דקי"ל דיום המיתה אסור לעבוד ולאכול בקדשים. וליכא למימר שטמאו לו דנשיא שמת הכל מטמאין לו ובודאי דוד לא גרע מנשיא. ומה דאמרינן שהקריבו למחר הוא לאו דוקא אלא לאחר הזאה של שלישי ושביעי. ז"א דהא בקרבן ראיה לכ"ע הטמא פטור מכל וכל משים דכתיב בעלותך לראות וכמ"ש הרמב"ם בריש פרק שני מהל' חגיגה. ומסיק דאע"ג דבודאי לא גזרו עליו אנינות של תורה ואנינות של דבריהם אינו נוהג בשבת ויו"ט. מ"מ אסור לאכול בקדשים משום טרדא. והביא ראיה לזה מסוגיא דיומא (דף י"ג ע"ב). והא דקאמר הירושלמי שהיו אוננים הוא לומר שהיו טרודים באבלו של דוד וכל אותו היום היו אסורין לאכול בקדשים. ולא רצו להקריב באותו יום ולאכל לערב שלא למעט בזמן אכילתן ולפיכך הניחו הכל למחרת היום ההוא זבחים ועולות עי"ש. וכיון דהיו יכולין להקריב גם היום והא דלא הקריבוהו הוא משום שלא למעט בזמן אכילתן לא מקרי דיחוי כלל:
ובעיקר דבר זה ראיתי גם בס' ק"א בהוריות (דף י"א) שגם הוא נסתפק שם היכא שחטא בשעת כשרות ונדחה בינתיים כגון שהמיר דת או נשתטה וחזר ונראה. אם יש דיחוי ופטור הוא לעולם. וכתב דמהא דאמר רבי יוחנן והפריש קרבן אין ראיה די"ל דרבותא קמ"ל דה"א כיון שהפריש קרבן שוב לא ידחה קמ"ל דאפ"ה נדחה. אבל אם לא הפריש קרבן ודאי שנדחה בימים שבנתיים עי"ש. ובמחכ"ת נעלם מהם גמרא ערוכה בכריתות (דף ז' ע"א) דאמרינן התם אלא כי הא דאמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת הואיל ונדחה ידחה. וקאמר נהי דאידחי קרבן גברא בר כפרה הוא. ופירש"י נהי דבקרבן אמרינן הואיל ונדחה לאחר הפרשה ידחה מעל גבי המזבח. אבל גברא לגבי יוהכ"פ בר כפרה הוא כישראל מעליא. וכ"כ בשמ"ק וז"ל נהי דאדחי קרבן גברא בר כפרה הוא ודמי לאוכל חלב ונשתמד וחזר בו שמביא קרבן עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דרק הקרבן אדחי אבל גברא לא אדחי ומחויב הוא להביא קרבן אחר כשחזר ונראה. והיינו משום דגבי אדם לא שייך דיחוי כלל לא דיחוי דמעיקרא ולא נראה ונדחה דאין שום מקום לדיחוי אצל גברא אם לא היכא שהזמן האחרון בא רק לתשלומין להקודם. כגון חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ודומייהו דאמרינן בזה דיחוי למ"ד דתשלומין דראשון הוי כמ"ש. שוב ראיתי במל"מ (פ"ג הל' ז') מהל' שגגות שכ' דדוקא הפריש קרבן והמיר דהקרבן אידחי. אבל אם לא הפריש קרבן גברא לא אידחי עי"ש. ולפלא שלא הביא סוגיא זו דמבואר כן בהדיא כמ"ש:
עוד כתב שם וז"ל גם מ"ש הרא"ש דאבילות ל' הוא מתורת תשלומין ועל כן אם היה פטור מתחילה נפטר נמי אח"כ וכמו דאמרינן בחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כו' אבל אעפ"כ לא מכרעא וכמו שכתב הט"ז דכל יום מימי השבעה הוא מצוה בפני עצמה. וא"כ בהגדיל תוך שבעה אפשר דחייב להשלים כיון דצריך להתאבל כל שבעת הימים ואינו בתורת תשלומין. והכי משמע קצת בירושלמי (פ"ג הל' א') דמ"ק רבי יוסי כו' והפכתי חגיכם לאבל מה ימי החג שבעה אף ימי האבל שבעה. אמר רבי אמי אי מה ימי החג שמונה אף ימי האבל שמונה. א"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא ע"כ. הובא בתוס' מוע"ק (דף כ') והשתא אי שבעה בתורת תשלומין הא אמרינן בפ"ק דיומא (דף ג') דאפילו למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא ה"מ לענין פז"ר קש"ב. אבל לענין תשלומין כ"ע תשלומין דראשון הוא. אלא ודאי דשבעת ימי האבילות הוא עצם החיוב וכל יום הוא מצוה בפני עצמה כמ"ש הט"ז עכ"ל. ואיני יודע מה הוא שח דאיזה ה"א ואיזה ספק יש בזה לומר דעיקר ז' ימי אבילות הם מתורת תשלומין. הא מידי דתשלומין לא שייך אלא בדבר שאין זמנו נמשך ואי עביד ביום זה קמפטר למחר. אבל הכא הא מחויב הוא להתאבל כל שבעה ואיך אפשר לומר בזה שהוא משום תשלומין יום אחד על חברו. והרא"ש לא קאמר אלא ע"ז שהוא צריך לנהוג דין ז' ול' בשמועה קרובה היכא שלא נהג מיד לאחר הקבורה שזה הוי משום תשלומין. אבל מה שצריך להתאבל שבעה ושלושים מיד אחר סתימת הגולל בודאי הוא מעצם החיוב ואין בזה משום ליתא דתשלומין כלל. ומה שהביא מדברי הט"ז. הנה משמע מדבריו שהט"ז מצדד בזה. וז"א דמעולם לא עלה על דעת הט"ז להסתפק בזה. אלא דאיהו קאמר דמאחר דהז' ימים שהוא מחויב להתאבל מיד לאחר סתימת הגולל בודאי הוא מעצם החיוב. א"כ נהי דהיכא שנעשה גדול אחר יום או יומים אינו מחויב לנהוג שבעה ושלושים כדין שמועה קרובה. אבל מ"מ יהיה מחויב להשלים עד שבעה ושלושים מסתימת הגולל עי"ש. ויבואר זאת לקמן (אות י"ג). אבל לומר שיהיה עיקר אבילות של שבעה ושלושים מתורת תשלומין הוא דבר שבלתי אפשר להעלות על הדעת כלל. דמאחר שחיובו נמשך כל שבעה לא שייך לומר בזה דין תשלומין כלל כמ"ש:
ז) עוד כתב שם בתחילת דבריו בעיקר המחלוקת של המהר"ם והרא"ש דס"ל להר"מ דאע"פ שהיה דחוי מתחילה מ"מ כשנעשה גדול הוא חייב דאין דיחוי אצל מצות. והרא"ש חולק עליו וכתב דאע"ג דאין דיחוי אצל מצות זהו משום שהאדם לא נדחה מלעשותה אבל אם האדם היה דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. דגבי אדם יש דיחוי וכיון שהיה קטן בשעת מיתה ונדחה ממנו האבילות באותה שעה אמרינן הואיל ואדחי אדחי. והשיג ע"ז דגבי קטן מכיון שעתיד לגדל בתוך ל' יום לא הוה אלא כמו מחוסר זמן ובמחוסר זמן אין דיחוי אפילו אצל קדשים כמ"ש התוס' בזבחים (דף נ"ט) על הא דאמרינן התם כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין. ופריך בגמרא והא דיחוי מעיקרא הוא. והקשו התוס' דמאי קפריך דיחוי מעיקרא הוא הא ר"י אי"ל דדיחוי מעיקרא נמי הוי דיחוי ותירצו דהתם גבי בהמה של שני שותפים ס"ל לרבי יוחנן דיחוי מעיקרא הוה דיחוי משום דאין בידו לתקן. אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע לו הכא דלכ"ע לא הוה דיחוי מידי דהוה אמחוסר זמן בגופו ובבעלים כגון יולדת זב ומצורע שהפרישו קרבנם קודם זמנם עי"ש. ומשמע דמחוסר זמן עדיף מבידו משום דממילא יבא החיוב וכיון דבדבר שהוא בידו אין דיחוי מכ"ש בדבר שהוא מחוסר זמן דבודאי אין דיחוי. ומזה הטעם כתב הר"מ דחייב אח"כ להתאבל ודימה זאת לשמע שמועה קרובה ברגל שחייב להתאבל אחר הרגל. אע"ג דברגל לא היה יכול להתאבל רק דכיון דלא הוה אלא מחוסר זמן דהא אחר הרגל יתחייב להתאבל על כן לא הוה דיחוי. וה"נ בקטן כיון דבתוך ל' יעשה גדול ולא הוי רק מחוסר זמן אין דיחוי וחייב להתאבל עכת"ד יעוי"ש:
והנה מ"ש דבקטן לא הוה אלא מחוסר זמן. במחכ"ת ז"א משום דכיון דצריך שיביא ב' שערות לא מקרי מחוסר זמן כמ"ש המל"מ (בפ"ד הל' ז') מהל' אישות עי"ש. אלא שבתשו' נוב"י מהד"ת חאה"ע (סי' נ"ב) השיג עליו בזה וכתב דאכתי הגדלות ודאי אתא בממ"נ דאם יביא שערות יחשב גדול ע"י השערות ואם לא יביא שערות כלל הרי כשיהיה בן ל"ה שנים יהיה גדול יעוי"ש. וזהו רק בנידון דידיה בקידש אשה כשהיה קטן שיחולו הקדושין לאחר שיגדיל דבכה"ג לא הוי אלא מחוסר זמן דהא בודאי יעשה גדול או ע"י השערות או ע"י שנים כשיהיה בן ל"ה. אבל הכא גבי אבילות דבעינן שיעשה גדול בתוך ל' יום של סתימת הגולל לא חשוב מחוסר זמן. דכיון דבעי שיביא שערות א"כ מי יאמר שיבאו השערות בתוך הזמן. והא אמרינן בבא בתרא (דף קנ"ה) ובנדה (דף מ"ו ע"ב) דהני שערות זימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריאותא. ואדרבה יש לתמוה על המהר"ם דמאי מייתי מהא דשמע שמועה קרובה ברגל שחייב להתאבל אחר הרגל. הא התם לא הוי אלא מחוסר זמן ובכה"ג אין דיחוי אפילו אצל קדשים. אבל הכא שהוא מחוסר הבאת שערות דחשוב כמו מחוסר מעשה איכא למימר דיש דיחוי:
אמנם לפמ"ש אין שום מקום לדבריו כלל. דמ"ש הרא"ש דגבי אדם יש דיחוי הוא רק גבי אבילות משום דסוף הזמן הוי תשלומין לתחילתו וכיון דבשעה שחל עליו האבילות היה קטן שוב אין לחייבו גם לאחר שהגדיל. מאחר דמה שמחויב אז הוא רק משום תשלומין וכיון שלא היה מחויב בתחילתו אין לחייבו בתשלומין ודיחוי דכה"ג אינו ענין כלל לשאר דיחוי ואין לדון בזה מטעם מחוסר זמן ודמי ממש להא דהיה חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דפטור למ"ד דכולם הוי תשלומין דראשון. או לקטן שנתגדל בין שני הפסחים דאם השני הוא תשלומין של הראשון קא פטור גם מהשני. דמאחר שהיה פטור מן הראשון אין לחייבו בתשלומין על השני. וה"נ דכוותיה כמ"ש הרא"ש וזה ברור:
ח) ומה שנ"ל בישוב דברי הר"מ מרוטונבורג ז"ל דס"ל דאע"ג שחיוב אבילות חל עליו מיד בסתימת הגולל מ"מ כל השלושים יום שחייב לנהוג בהם אבילות היכא שלא נהג מיד אינו משום תשלומין להזמן הקודם אלא דכן הוא מעיקר הדין וגוף המצוה שתהא נמשך והולך כל הל' יום והוה כמו חגיגה דתנן בחגיגה (דף ט') דמי שלא חג יו"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג. וס"ל לרב אושעיא שם דהוי תשלומין זה לזה. ופירש"י אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו ויום ראשון שהוא נראה להביא עיקר לדידיה וימים של אחריו, תשלומין זה לזה עכ"ל. ואע"ג דגבי חגיגה קי"ל דכולן תשלומין לראשון שאני התם דכתיב וחגותם אותו דקאי רק על הראשון. וא"כ אית לן למימר דמה דכתיב אח"כ חג שבעת ימים אינו אלא לתשלומין כמבואר התם. אבל הכא כיון דתקנו רבנן דכל ל' יום יהיה נוהג דין שבעה ושלושים ואסמכוהו אקרא דהפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה כדאמרינן במוע"ק (דף כ') או מייתמו ימי בכי אבל משה. ימי אלו שבעה אבל אלו שלושים כמבואר בירושלמי (פ' ואלו מגלחין הל' ה'). איכא למימר דהחיוב מוטל על הזמן כולו אלא שמצוה להקדים והימים הראשונים המה העיקר לנהוג בהם אבילות. אבל מ"מ חובת הימים האחרונים תלויה בם בעצמם למי שלא נהג מקודם ולא הוי תשלומין להראשונים. וכ"כ המעדני יו"ט בפרק מי שמת (סי' ב' ס"ק ב') ליישב דברי הר"מ שהובא ברא"ש שם שכתב גבי הבדלה דאם היה אונן במוצאי שבת צריך להבדיל למחר. דס"ל להר"מ מרוטונבורג ז"ל שחיוב הבדלה אינו דוקא במוצאי שבת אלא שמצותה להקדימה, בכניסת ימי החול. אבל זמנה נמשך כל יום הראשון או הג' ימים הראשונים או כל השבת כולה לכל מר כדאי"ל עי"ש. וכ"כ הט"ז ביו"ד (סי' שצ"ו סוף ס"ק ב') והסכים לזה בנקודת הכסף עי"ש. ואם כתבו כן גבי הבדלה שהחמירו בה טובא ואמרו דאסור לטעום קודם שיבדיל. מכ"ש דאיכא למימר הכי גבי אבילות דמה שנמשך דין שבעה ושלשים עד ל' הוא מעיקר המצוה ולא משום תשלומין להזמן הקודם כמ"ש.
ובזה מיושב מה שהביא הר"מ ראיה לדבריו דמחויב לנהוג אבילות לאחר שהגדיל מהא דאמרינן ביבמות (דף ל"ג) כגון דאייתי שתי שערות בשבת אע"פ שהיה פטור מתחילתו. והרא"ש השיג עליו בזה וכתב דהתם גבי שבת אין סוף הזמן תשלומין לתחילתו כמו שהובא לעיל (אות ד') והב"ח ביו"ד (סוף סי' שצ"ו) כתב ליישב דברי הר"מ דראיתו כך הוא דמאחר דאשכחן לפעמים דאין דיחוי אצל מצות אפילו בדאורייתא יש להביא ראיה מזה דמדרבנן לא אמרינן כלל הואיל ונדחה ידחה. דאם לא היינו מוצאים בשום מקום ובשום פעם דאמרינן אין דיחוי אצל מצות בדאורייתא לא היה ראוי לחלק ולומר דבדרבנן אין דיחוי. אבל השתא דבדאורייתא נמי אשכחן זימנין דאין דיחוי אמרינן שפיר דבדרבנן בכל דוכתא אין דיחוי עכ"ל. ואין לזה שום טעם דהא מה דאשכחן דבדאורייתא אין דיחוי הוא משום דהתם לא שייך דיחוי כלל כמ"ש הרא"ש דסוף השבת הוא חיוב בפני עצמו ואינו בא לתשלומין על תחילתו. אבל במקום דשייך דיחוי איכא למימר שפיר דיש דיחוי גם בדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וכיון דבדאורייתא כה"ג יש דיחוי גם בדרבנן נמי יש דיחוי. ולפמ"ש יציבא מילתא דלדידיה גם גבי אבילות נמי אין סוף הזמן תשלומין לתחילתו. רק כן הוא מעצם הדין שיהיה כל ל' יום נוהג דין שבעה ושלשים ומי שלא נהג מיד נוהג אח"כ ואינו מתורת תשלומין רק מעיקר המצוה והוה כמו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני למ"ד דכולן תשלומין זה לזה כמ"ש. וא"כ דמי ממש להא דאייתי שתי שערות בשבת שמחויב לשמור סוף השבת מכאן ולהבא אע"פ שהיה פטור מתחילתו. וה"נ דכוותיה אע"פ שמתחילה היה קטן והיה פטור מ"מ כשנעשה גדול הוא חייב וא"ש. ונ"ל שלזה נתכוונו בהגהות סמ"ק (סוף סי' צ"ז). ובהגמ"י (סוף פ"ד אות ה') מהל' אבל. לענין הבדלה היכא שהיה אונן במוצאי שבת אם חייב להבדיל אח"כ שכתבו דיש שרוצים לומר דהואיל ונדחה בעיקר החיוב ידחה לגמרי מידי דהוה אחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני לענין ראיה למ"ד תשלומין דראשון הם. מיהו יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן עכ"ל. ונראה דכוונתם דדוקא בדאורייתא אמרינן דהראשון הוא העיקר ואינך הוי לתשלומין משום דמוכחי קראי. אבל בדרבנן לא אמרינן כלל דהוי משום תשלומין. דלא מסתבר למימר דרבנן תקנו גם תשלומין לתקנתם למי שהיה אנוס בזמן הראשון. ואית לן למימר דכל הזמן כולו הוא מגוף המצוה וכן תקנו מתחילה שיהיה זמן הבדלה נמשך עד שלשה בשבת או כל השבת כולה לכל מר כדאי"ל ולא משום תשלומין להזמן הראשון. ודלא כהב"ח שם שדעתו דכוותם שדוקא בדאורייתא לא מחייבינן לו בתשלומין היכא שהיה פטור מעיקר החיוב. אבל בדרבנן אע"ג דהזמן האחרון הוא תשלומין להזמן הראשון ומקודם בשעה שהיה חל עליו החיוב היה פטור מ"מ מתחייב בתשלומין דהם תקנו שלא יהיה נדחה עי"ש. ולא נהירא אלא כוונתם דבמצוה דרבנן לא אמרינן שהזמן האחרון הוא תשלומין להזמן הקודם אלא כל הזמן כולו הוא מעצם החיוב ואין בזה משום ליתא דתשלומין כלל כמ"ש:
ט) ובזה יתיישב מה שהקשה הט"ז ביו"ד (סי' שצ"ו ס"ק ב') על המהר"ם דס"ל דלא אמרינן דיחוי גבי אבילות מהא דתנן בסנהדרין (דף מ"ז) דהרוגי בי"ד אין מתאבלין עליהן וקאמר בגמרא טעמא משום דאבילות מאימת קא חייל מסתימת הגולל וכפרה לא הוי עד דחזי צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי. ופירש"י הואיל ונדחו שלא נראו להתאבל בשעת התחלת האבילות ידחו אף לאחר מכאן. ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן מונה ז' ימים אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו התם לא אדחו לגמרי שהרי אמרינן כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן ורבים באים לנחמו עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דאמרינן דיחוי גבי אבילות. ובמ"ש הנה נכון דדוקא גבי קטן דהוה דיחוי גברא כתב הר"מ דאין דיחוי גבי אבילות משום דכיון שאין סוף הזמן של שמועה קרובה תשלומין לתחילתו רק חיוב מצד עצמו לא אמרינן דיחוי גברא כמ"ש דבכה"ג שחיובו הוא מצד עצמו ולא מתורת תשלומין לא שייך דיחוי אצל אדם. אבל התם הא לא הוה הדיחוי מצד האדם רק שגוף המצוה נדחית ממנו וזה הוה דיחוי מצוה משו"ה אמרינן בזה דיש דיחוי. וכ"כ בספר עמ"י שם בישוב קושית הט"ז מהך דסנהדרין דהתם הוה דיחוי מצוה להכי יש דיחוי עי"ש:
אלא דאכתי הר"מ מדויל ידו משתלם דהא איהו כתב בהדיא דאין דיחוי אצל מצות והוכיח כן מהא דאמרינן בחולין (דף פ"ז ע"א) דאם כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות וצ"ל לפי דעתיה דס"ל דהא דקמבעיא הש"ס בע"א (דף מ"ז) אם יש דיחוי אצל מצות או לא הוא רק לכתחילה כמ"ש התוס' שם ד"ה מי מאיס. אבל בדיעבד אין דיחוי אצל מצות. ועי' במג"א (סי' תקפ"ו ס"ק י') שכתב שכן דעת הטור והב"י והפוסקים. ועי' בפמ"ג שם או דס"ל כמ"ש הט"ז באו"ח (סי' תרמ"ו ס"ק ו') דכיון דר"פ אמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות משמע דלגמרי אין דיחוי אפילו לקולא. וא"כ לא שבקינן פשיטותא דר"פ וניזל בתר ספיקא עי"ש. ומעתה אע"ג דבזה דאין לו כפרה עד דחזי צערא דקברא ואין ראוי להתאבל עליו מקודם הוה דיחוי מצוה.:
מ"מ יהיה חייב באבילות אח"כ כיון דס"ל דאין דיחוי אצל מצות ונ"ל ליישב קושיא זו לפמ"ש הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין שם. וז"ל אבילות אימת חיילא מסתימת הגולל. כפרה אימת הויא מכי חזי צערא דקברא פורתא כו'. ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. אית דאמרי דהתם לא אדחי לגמרי שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן. ולדידן מסתברא דלא דמיא דחיה דהכא לדחיה דרגל. דאלו דחיה דרגל כיון דגברא בר איתאבולי עילויה הוא מעיקרא חיילא עליה אבילות. ואייקורא דמועד הוא דרביע עליה וכיון דלא מחסר אלא זמן כי מטי זימניה בעי איאבולי. אבל הכא מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עלויה ולא חיילא עלויה אבילות כלל עכ"ל. וה"נ גברא בר איאבולי עלויה הוא אלא שהוא היה קטן והיה פטור מהתאבל עליו ולהכי כשנעשה גדול חל עליו אבילות. אבל התם מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עלויה הוא ולא חל עליו אבילות כלל. וזה מכוון קצת לדברי הש"ך בנה"כ עי"ש:
י) אמנם קשה לי בהא דמבעיא לן בסוכה (דף ל"ג ע"א ובע"א דף מ"ו ע"א) אם יש דיחוי אצל מצות או לא. וקאמר דתפשוט ליה מדתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסהו הרוח חייב לכסות. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ל"ש אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. והוינן כי חזר ונתגלה מאי הוה הואיל ואדחי אדחי. ואמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. ומשני דר"פ גופה איבעיא לו. מפשט פשיטא לו לר"פ דאין דיחוי אצל מצות ל"ש לקולא ל"ש לחומרא. או דילמא ספוקי מספקא לו ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. וקשה לי אמאי לא פשיטא לו ממתני' דסנהדרין הנ"ל (דף מ"ו ע"ב) דתנן הרוגי בי"ד לא היו מתאבלין אלא אוננין. ואמאי אין מתאבלין עליהם כדפריך בגמרא. ועל כרחך לומר כדקאמר רב אשי דאבילות חיילא מסתימת הגולל כפרה מאימת הויא מכי חזי צערא דקברא פורתא והואיל ואדחי ידחה. וא"כ הרי מוכח דיש דיחוי אצל מצות. אפילו היכא דהוה דיחוי מעיקרא. דהא הכא הוה דיחוי דמעיקרא ואפ"ה אמרינן הואיל והמצוה של אבילות נדחה ממנו בשעה שהיתה ראויה לחול דהיינו בשעת סתימת הגולל נדחה לעולם. וגם התירוץ הראשון דקאמר שם בגמרא דבעינן עיכול בשר. אינו חולק על הא דאמרינן כיון דאדחי אדחי. דאם לא כן אכתי קשה יתאבלו עליו לאחר העיכול דאז בודאי יש להם כפרה. אלא על כרחך משום דהואיל ואדחי אדחי. והגמרא פליג על רב אשי רק במה דאמר דיש להם כפרה בזמן קצר דהיינו מכי חזי צערא דקברא פורתא. והגמרא בתירוץ הראשון ס"ל דאין הכפרה אלא לאחר עיכול הבשר. אבל לכ"ע אמרינן כיון דאדחי אדחי כמ"ש הט"ז יעוי"ש. ומהא דכיסהו הרוח וחזר ונתגלה שחייב לכסות דמוכח שאין דיחוי איכא לדחויה משום דהוה בידו כמ"ש הרא"ש במוע"ק שם (פ"ג סי' צ"ו). ועי' בתוס' סוכה (דף ל"ג ע"א) ד"ה נקטם יעי"ש. אבל היכא דלא הוה בידו מוכח שפיר ממתני' דהכא דיש דיחוי. ולפמ"ש התוס' בזבחים (דף נ"ט ע"א) ד"ה עד. הובא לעיל (אות ז'). דהיכא דהוה מחוסר זמן עדיף מבידו. משום דזמן ממילא קאתי. תקשה נמי סתמא אסתמא דתנן בסוכה (דף ל"ב ע"ב) או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול. ואם מיעטן כשר ואין ממעטין אותו ביו"ט. וקאמר עלה בגמרא הא עבר ולקטן כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דיחוי מעיקרא הוא כו'. אלא דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא. לעולם דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תפשוט מיניה כו' הרי מוכח מהך מתני' דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי. ואפילו אם נימא דהתם היינו טעמא משום דהוה בידו כמ"ש התוס' שם בד"ה נקטם. מ"מ הרי מוכח עכ"פ דהיכא דהוה בידו דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי. וכן מוכח ממתני' דכיסוי הדם כמ"ש. והא הכא הוי רק מחוסר זמן דהא בודאי יבא הצערא דקברא או העיכול בשר והיכא דהוה מחוסר זמן עדיף מבידו. ואפ"ה אמרינן יש דיחוי אפילו בדיחוי דמעיקרא. והנה מהך מתני' דכיסוי הדם היה נראה לי ליישב לפי מה שמבואר מדברי הט"ז באו"ח (סי' תרמ"ו סעי' ו') דהא דקאמר הגמרא דר"פ גופה מבעיא לו כו'. היינו דרב ירמיה מספקא לו בדעת התנא אי ס"ל להתנא דיש דיחוי אצל מצות ל"ש לקולא ל"ש לחומרא. או דלהתנא גופיה מספקא לו ודוקא לחומרא אמר דיש דיחוי ולא לקולא עי"ש. וכ"כ הכפות תמרים בסוכה (דף ל"ג) יעוי"ש. וכן נראה לי לדקדק מדברי רש"י בסוכה שם (דף ל"ג ע"א) שכתב וז"ל מיפשט פשיט ליה לתנא דתנא כסהו הרוח חייב לכסות דאין דיחוי כו'. או דילמא מספקא ליה. לתנא ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי שמא אין דיחוי עכ"ל. הרי דנקט דלהתנא גופה מספקא ליה. וא"כ גם ממתני' דהכא אין ראיה דיש דיחוי אצל מצות. דאכתי איכא למימר דלהתנא גופה ספוקי מספקא לו בזה אי יש דיחוי או לא. ומשו"ה באבילות דרבנן אזיל לקולא ואמר דיש דיחוי. אלא דלפ"ז יהיה מוכח דלהתנא בודאי ספוקי מספקא לו. ואין הדבר פשיט לו לשום צד. ובגמרא קאמר דר"פ גופה איבעיא לו. מפשט פשיטא לו. פי' להתנא דאין דיחוי ל"ש לקולא ל"ש לחומרא כו'. הרי דמסתפק לן בדעת התנא ובעינן למימר דס"ל בודאי דאין דיחוי. ועוד דאי גם בדיחוי דבכה"ג מספקא לו להתנא אי יש דיחוי או אין דיחוי. א"כ אמאי אם עבר ולקטן כשר. הא התם הוה דאורייתא ואית לן למיזל לחומרא ולמימר דיש דיחוי. ועוד דאכתי קשה לדעת הפוסקים דס"ל דאבילות יום ראשון הוא דאורייתא. דבודאי מלשון הש"ס דקאמר כפרה מאימת הוה מכי חזי צערא דקברא פורתא. משמע דאין הצער נמשך זמן רק פורתא בעלמא. ומיד שהתחיל להרגיש בצערא דקברא ה"ל כפרה. ובפרט לפמ"ש באו"ז הל' אבילות (סי' תכ"ד) דהצערא דקברא הוא מה שרואה שהוא טמון בעפר ומצטער מזה. ומה שמפרשים צערא דקברא חיבוט הקבר איני יודע מהו עכ"ל. דבודאי לא נמשך ידיעה זו עידן ועידנים דהא מיד לאחר שעה הוא רואה שהוא טמון בעפר ויש לו צער מזה. וא"כ הרי היה לו כפרה בזה היום גופיה שנקבר. מכי חזי צערע דקברא. והשתא אם מספקא לו להתנא אם יש דיחוי או לא ה"ל למיזל לחומרא ביום ראשון ולמימר שינהוג אבילות אח"כ. ועוד דהא ר"פ דקאמר זאת אומרת דאין דיחוי אצל מצות. בודאי ס"ל דלגמרי אין דיחוי אפילו לקולא כמ"ש שם הט"ז והכפ"ת. וא"כ תקשה לדידיה מהך מתני' דסנהדרין הנ"ל דמוכח מינה דיש דיחוי אצל מצות אפילו בדיחוי דמעיקרא וכ"ש בנראה ונדחה. ואפילו אם נימא דלא כהט"ז דהא דקאמר דר"פ גופה מספקא לו. היינו דמסתפק לו בדעת ר"פ עצמו אי ס"ל דאין דיחוי. או דספוקי מספקא לו לר"פ בזה. כמו שמבואר בתשו' רש"ך ח"ב (סי' ק"מ). ועי' בכפ"ת שם. מ"מ הא אכתי צ"ל דר"פ גופה מספקא לו בדעת התנא אי ס"ל בודאי דאין דיחוי ול"ש לקולא ל"ש לחומרא. או דספוקי מספקא לו להתנא בזה ודוקא לחומרא אמר דאין דיחוי ולא לקולא. דאם נימא דלהתנא לא מספקא לו בזה כלל וס"ל בודאי דאין דיחוי. איך מסתפק ר"פ בזה. וא"כ גם לפ"ז תקשה מתניתין אהדדי. דהא ממתניתין דסנהדרין (דף מ"ו) מבואר דיש דיחוי אצל מצות אפילו במחוסר זמן וממתניתין דסוכה (דף ל"ב) מבואר דהיכא דהוה בידו אין דיחוי אצל מצות היכא שהוא דיחוי דמעיקרא אפילו לקולא בדאורייתא. ויכול לצאת ידי חובתו בזה ההדס שנדחה וחזר ונראה כמ"ש:
יא) ולכן נ"ל דהא דקאמר הש"ס הואיל ונדחה ידחה. אין הכוונה משום דיחוי כמו בכל מקום דיחוי גברא או דיחוי דמצוה. אלא הכי פירושו דהא דמחויבים להתאבל על המת שבעה ושלשים הוא על זה שנסתלק מאתנו. וזהו רק באדם כשר אשר עלינו להצטער על סילוקו ומחויבים להתאבל על העדרו. אבל באדם רשע אין לנו להצטער כלל על מה שנלקח מאתנו. ולא להתאבל על מיתתו. דבאבוד רשעים רנה. כמ"ש הרמב"ם (בפ"ב ה"י) מהל' אבילות. וז"ל כל הפורשים מדרכי ציבור. והם האנשים שפרקו עול מצות מעל צוארן כו'. וכן האפקורסים והמוסרים כל אלו אין מתאבלין עליהם. אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה. ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ד' אשנא עכ"ל. וא"כ בהרוגי בי"ד כיון שהמיתה אינה מכפרת עליו הרי נמצא שבשעת מיתתו דהיינו בעת סתימת הגולל עדיין היה רשע ולא היה אפשר להתאבל עליו. וכיון שעל עת מיתתו אין להתאבל שוב אין מקום להתאבל עליו גם אח"כ. דהא האבילות חייל בסתימת הגולל שבאותה שעה הוה גמר ההסתלקות שלו. וזה שאנו מתאבלים על המת שבעה ושלשים הוא בשביל ההעדר דחל בזמן סתימת הגולל שאז הוא סוף ההסתלקות שלו. וכיון שעל אותה שעה אין להתאבל עליו דהרי עדיין הוא רשע. אע"ג דלאחר דחזי צערא דקברא הוי ליה כפרה. מ"מ מאחר דבשעת סתימת הגולל היה רשע אין באפשר להתאבל עליו גם לאחר דחזי צערא דקברא. כיון דגם אח"כ אין מקום שיהיה האיבול חל על שעת סתימת הגולל כמ"ש. שוב אין להתאבל עליו כלל. דהרי עיקר האבל הוא רק בשביל זו השעה של ההסתלקות. וזהו כוונת הגמרא אבילות מאימת חייל מסתימת הגולל. (פי' דהא האבילות הוא על זה שנלקח מאתנו ולהכי באותה שעה של סתימת הגולל שאז הוא גמר ההסתלקות שלו חייל האבילות) כפרה מאימת הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא. (ונמצא שבאותה שעה של סתימת הגולל עדיין היה רשע ולא היה אפשר להתאבל עליו) והואיל ואדחי אדחי. פי' דכיון דאדחי האבילות מאותה שעה של סתימת הגולל. דהא באותה שעה היה רשע ואין לנו להתאבל עליו. אדחי לגמרי. ואין בזה מקום לאבילות כלל. מאחר דאין באפשר שיהיה האבילות חל על שעת סתימת הגולל שאז היה גמר ההסתלקות שלו כמ"ש. וזה נכון בעהי"ת:
ובזה מיושב מה שהקשה רש"י ז"ל מהא דמת ברגל דמונה שבעה ושלשים אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. ובמ"ש הנה נכון דהתם הא היה המת ראוי להתאבל עליו בשעת סתימת הגולל. אלא שהרגל מנעתו משום שאין להתאבל ברגל. ולהכי כשעבר הרגל מחויב להתאבל והאיבול הוא על אותה שעה של סתימת הגולל כמו בשמועה קרובה. אבל הכא בהרוגי בי"ד הא לא היה ראוי להתאבל עליו בשעה שהיה האבילות חל דהיינו בשעת סתימת הגולל. וכיון דאין באפשר להתאבל על אותה שעה של סתימת הגולל משום דאז היה עדיין רשע שוב בלתי אפשר להתאבל עליו כלל. דכל האיבול הוא רק בשביל אותה שעה שנסתלק מאתנו שהוא זמן סתימת הגולל כמ"ש:
והשתא א"ש הא דלא מייתי הש"ס לפשוט האיבעיא דקמבעיא לן אם יש דיחוי אצל מצות או לא. מהך מתניתין דסנהדרין (דף מ"ו) דתנן הרוגי בי"ד אין מתאבלין עליהם. משום דהואיל ואדחי אדחי כדקאמר בגמ'. ובמ"ש יציבא מילתא דהך דיחוי דהרוגי בי"ד אינו ענין כלל להא דיש דיחוי אצל מצות. דטעמא דהתם הוא משום דכיון דאבילות חל רק על שעת סתימת הגולל ומאחר דבאותה שעה היה רשע ולא היה ראוי להתאבל עליו שוב אין כאן מקום לאבילות כלל כמ"ש. ואין לזה שום שייכות להך דיש דיחוי אצל מצות. והך מתני' דסוכה (דף ל"ב) דמבואר שם דאין דיחוי. התם הוה בידו כמ"ש התוס' שם:
ומעתה מיושב היטב קושית הט"ז על המהר"ם מרוטונבורג דס"ל דלא אמרינן דיחוי גבי אבילות. מהך מתני' דסנהדרין הנ"ל דמבואר שם דאין מתאבלין על הרוגי בי"ד משום דהואיל ואדחי אדחי כמבואר לעיל (אות ט'). ובמ"ש הנה נכון מאד. משום דהתם גבי הרוגי בי"ד היינו טעמא דכיון שלא היה לו כפרה בשעת סתימת הגולל ואין האבילות ראויה לחול על אותה שעה אין כאן מקום לאבילות כלל כמ"ש. אבל הכא בנידון הר"מ שהיה קטן בשעת מיתה הא מצד המת היה ראוי להתאבל עליו מיד בעת סתימת הגולל רק שלא היה האבילות חל עליו משום שהיה קטן להכי כשנעשה גדול צריך להתאבל עליו דומיא דמת לו מת ברגל. או בשמע שמועה קרובה בתוך ל' שאע"פ שלא התאבל עליו בשעת מיתה מ"מ מחויב להתאבל עליו אח"כ. והאבילות הוא על שעת סתימת הגולל כמ"ש. וה"נ דכוותיה. ודו"ק היטב:
יב) אמנם במה שהביא הר"מ ראיה לדבריו מיבמות (דף ל"ג) דקאמר כגון דאייתי שתי שערות בשבת דאתא לו זרות ושבת בהדי הדדי ואע"ג דבין השמשות דשבת קטן היה ולא מחייב אשבת. לא אמרינן הואיל ואדחי בין השמשות אדחי כולה יומא מאיסורא דהאי שבת עכ"ל. קשה לי הא קי"ל די"ג שנים שבבן וי"ב שבבת לא בעינן מעל"ע לשעות. אלא מיד בתחילת היום נעשה גדול כמבואר בש"ך ח"מ (סי' ל"ה ס"ק א'). ובמל"מ (פ"ב הל' כ"א) מהל' אישות. ובמג"א (סי' נ"ג ס"ק י"ג). וא"כ הרי בודאי חייב גם בין השמשות. דהא כל בין השמשות ספק הוא והא דאסור בו הוא רק מצד ספק דאולי הוא מן הלילה. וכיון דנעשה גדול מיד בתחילת כניסת ליל שבת וחל עליו חיוב שבת מתחילתו בודאי חייב גם על בין השמשות:
והיה נ"ל לומר דס"ל להר"מ כדעת התוס' בערכין (דף ל"א ע"א) שכתבו שבכולם בעינן מעל"ע לשעות דילפינן שנה שנה מבתי ערי חומה עי"ש. וא"כ הני י"ג שנים שבבן וי"ב שבבת הוא מעל"ע לשעות ולא נעשה גדול עד השעה שנולד בה. והיכא שנגמר המעל"ע באמצע היום אז חל עליו חיוב שבת רק מאותה שעה ואילך ולא מקודם. ואמאי חייב על סוף השבת הא כיון שמתחילת השבת היה קטן ופטור אית לן למימר הואיל ואדחי בתחילת השבת אדחי לכולו יומא. והא דנקט הר"מ בין השמשות הוא משום דאז הוה תחילת כניסת יום השבת. וכוונתו על תחילת השבת דכיון דבתחילת השבת היה פטור יפטור גם אח"כ משום דהואיל ואדחי אדחי:
אלא שמתשו' הר"מ שהובא בשה"ג במרדכי פרק החולץ נראה דס"ל דהי"ג שנים שבבן והי"ב שבבת לא בעינן בהו מעל"ע לשעות וז"ל שם וכמו כן מצינו דכל שנים שבתורה לענין חדש וישן ערלה ורבעי מיום ליום מנינן ולא מעל"ע. לבד מהנך דגלי בהו קרא שהם מעל"ע כגון שנה האמורה בקדשים ושבבתי ערי חומה כו' ע"כ. משמע דדוקא היכא דגלי קרא כגון בקדשים ובבתי ערי חומה הוא דבעינן מעל"ע לשעות הא בשאר מקומות זולתם דלא גלי קרא לא בעינן בהו מעל"ע לשעות:
ונ"ל דכיון דע"י שנים לבד אינו נעשה גדול עד שיביא שתי שערות. כמבואר בפרק יוצא דופן. ובטור ח"מ (סי' ל"ה). וכשהביא ב' שערות הרי הוא גדול רק מכאן ולהבא מעת הבאת השערות ולא למפרע. כמבואר בח"מ (סי' רל"ה סעי' י"ב). ובריב"ש (סי' תס"ח) הובא בב"י ח"מ שם (סי' רל"ה סעי' י"ד). ועי' ברמב"ן וברשב"א ביבמות (דף ל"ד ע"א) ובמל"מ (פ"ב הי"ח) מהל' אישות. והנה מלשון הש"ס דקאמר כגון דאייתי שתי שערות בשבת משמע אפילו אם הביא השתי שערות באמצע השבת ובתחילת השבת לא היו בו. מ"מ כיון דכשהביאן נעשה גדול מתחייב אשבת. והרי בכה"ג בתחילת השבת היה קטן ופטור ואדחי גברא אפ"ה חייב בסופו ומוכח שפיר דאין דיחוי אצל גברא. ומ"ש הר"ם בין השמשות כוונתו על תחילת השבת כמ"ש:
יג) אבל אכתי קשה לי בזה הא גם לפי דעת הרא"ש דס"ל דהיכא שהיה קטן בשעת מיתת קרוביו ואח"כ נעשה גדול שפטור. משום דעיקר חיוב האבילות הוה מזמן סתימת הגולל. ומה שמחויב לנהוג שבעה ושלשים היכא שלא נהג מקודם הוא רק משום תשלומין. וכיון שלא נתחייב מקודם אין עליו חיוב תשלומין כמ"ש. זהו רק לומר שאינו מחויב למנות שבעה ושלשים מיום שנעשה גדול כדין שמועה קרובה. אבל מ"מ בודאי אית לן למימר שיהיה מחויב להשלים שבעה ושלשים בזמן סתימת הגולל. דהא עיקר האבילות של שבעה ושלשים הוא מעצם החיוב ולא מתורת תשלומין כלל. כמבואר לעיל (אות ו'). וא"כ תימא על המחבר ביו"ד (סי' שצ"ו סעי' ג') שכתב קטן שמת אביו ואמו אפילו הגדיל תוך שבעה. בטל ממנו כל דין אבילות ואינו חייב בו עכ"ל. ומשמע שהוא פטור לגמרי ואינו מחויב גם להשלים. ואמאי לא יהיה מחויב להשלים. הא השבעה ושלשים שהוא מחויב לנהוג מעת סתימת הגולל הוא מעיקר החיוב ולא מצד תשלומין. וא"כ נהי שאינו מחויב למנות שבעה ושלשים מזמן שנעשה גדול כדין שמועה קרובה. משום דהזמן האחרון למי שלא נהג מקודם הוא רק תשלומין להזמן הראשון של אחר סתימת הגולל. אבל אכתי יהיה מחויב להשלים עד ז' ול' מסתימת הגולל שזמן זה הוא מעיקר החיוב כמ"ש. וכבר הרגיש הט"ז בזה יעוי"ש. ועי' לעיל (אות ד'):
ולכאורה היה נ"ל לישב ע"פ מ"ש שם הרא"ש וז"ל ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי כדאמר בפרק לולב הגזול (דף לב:) גבי הדם שהיו ענביו מרובות מעליו. דאם היו שחורות פסול ירוקות כשר. וקאמר בגמרא דאי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפילו הוריקו אח"כ. ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצות. שאני התם שיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי. אלמא גבי מצות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי. וקטן אין בידו לבטל הדיחוי שלו עכ"ל. ולפי טעם זה פטור גם להשלים השבעה ושלשים מעת סתימת הגולל. משום דכיון שהיה פטור בשעת מיתה ונדחה המצוה ממנו. פטור מהמצוה לגמרי משום דיש דיחוי אצל מצות. ואע"ג דהשבעה ושלשים מסתימת הגולל הוא מעיקר החיוב. וא"כ דמי להא דהיה חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשניה דחייב. ולא אמרינן שיהיה פטור מטעם דיש דיחוי אצל מצות. וכיון שנדחה מהמצוה בשעה ראשונה שוב יפטור ממנה לגמרי. ז"א דנידון דהכא לא דמי כלל להך דחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשניה. דהתם אין חיובו נמשך בכל היום כולו רק בשעה אחת ממנו. שמחויב הוא להקריב קרבנו בזה היום. בשעה זו או בזו. ויכול לכתחילה להקריב בשניה כמו בהראשונה ואין בזה אלא משום מצות זריזות בלבד כמו שמבואר לעיל (אות ג'). ולהכי אע"פ שהיה חיגר בשעה ראשונה והיה פטור בזו השעה מ"מ כשנתפשט בשעה שניה חייב. ולא מקרי דיחוי בשביל זה שהיה פטור בהראשונה כיון דכולו יומא זמנו הוא. אבל הכא באבילות הרי מצותה מתחלת מסתימת הגולל ונמשכת והולכת עד אחר שבעה ושלשים בלי שום הפסק בנתיים וכל משך הזמן הזה הוא כשעה חדא וכיומא אריכתא דמי. להכי אם נדחה בשעה ראשונה מקרי דיחוי ופטור גם לאחר שחזר ונראה. וכיון דקי"ל דהלכה כדברי המיקל באבל דמה"ט פסק המחבר כדעת הרא"ש כמ"ש הב"י (בסי' שצ"ו). להכי פטור לגמרי ואינו מחויב גם להשלים עד שבעה ושלשים מסתימת הגולל. משום דכיון שנדחה מהמצוה בשעה ראשונה אמרינן הואיל ואדחי אדחי. דגבי אבילות יש לפסוק כדעת הרא"ש דיש דיחוי אצל מצות כמ"ש:
יד) אלא שעיקר דברי הרא"ש בזה תמוהים הרבה דא"כ מאי קאמר בסוכה (דף ל"ג) ובמסכת ע"א (דף מ"ז) ותפשוט לו מהא דתנן כסהו הרוח כו'. ואמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. אימא דשאני התם שיש בידו לגלות. אבל בנקטם ראשו הרי אין בידו להעלות בו תמרה וכן בביטול אשרה אין בידו אלא ע"י א"י כמ"ש התוס' שם בסוכה (דף ל"ב) ובמס' ע"א שם (דף מ"ז) בד"ה אשרה שבטלה. וכבר הקשה כן בס' קרבן נתנאל שם והניח בתימא והגאון בעל ח"ס בחידושיו לפרק לולב הגזול כתב לישב דהש"ס דמייתי מכיסוי הדם לא אסיק אדעתיה הך סברא לחלק בין מה שיש בידו למה שאין בידו לענין דיחוי. וס"ל כרבא בזבחים (דף ל"ד ע"ב) דאי"ל שאין חילוק בין מה שהוא בידו למה שאינו בידו. ואף בדבר שהוא בידו נמי יש דיחוי וכ"כ הפנ"י בסוכה שם דסוגיא זו ס"ל כרבא דאין חילוק בזה עי"ש. ואנן קי"ל כרב אשי דהיכא דהוי בידו אין דיחוי אלא שהקשה ע"ז דא"כ אמאי לא קפשיט להך איבעיא ממתני' דקתני דאין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר. דמוכח מינה דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כדקאמר בגמרא. וכבר הקשו כן התוס' וכתבו די"ל דהתם ה"ט משום דהוה בידו. אבל הכא אין בידו להעלות התמרה כמו שהובא לעיל. אבל לדעת הרא"ש דהגמ' לא אסיק אדעתיה לחלק בזה א"כ ה"ל לפשוט ממתני' דאין דיחוי. והניח בצע"ג עי"ש:
והנה קושיא זו תקשה גם על הרמב"ן במס' ע"א שם. והר"ן שם וכאן. שכתבו דהך בעיא דמבעיא לו אם יש דיחוי אצל מצות או לא. נפשטה ממתני' דענביו מרובות מעליו דאמרינן שאם מיעטן כשר היכא דהוי דיחוי מעיקרא. אלמא דאין דיחוי אצל מצות בדיחוי דמעיקרא עי"ש. ולכאורה קשה דהא כתבו התוס' דהכא הוי בידו לפי שבידו למעטן. וכ"כ הר"ן גופה שם בסוכה. וז"ל ואחרים מחמירים עוד לומר דאע"ג דגבי ענביו מרובין מעליו מסקינן דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. לא פשטינן מינה בעיין דעלתה בו תמרה ביו"ט משום דשאני התם לפי שבידו לתקן. דאע"ג דאין ממעטין אותו ביו"ט מ"מ בידו הוא ומשו"ה לא הוי דיחוי. אבל הכא בנקטם ראשו אין בידו כלל שתעלה בו תמרה ע"כ. וא"כ איך ס"ל להני רבוותא דנפשט הך בעיא ממתני' דקתני שאם מיעטן כשר הא התם הוי בידו. וצ"ל דס"ל דכיון דאין ממעטין ביו"ט לא חשוב בידו כמ"ש התוס' בזבחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה כל עי"ש. אבל אכתי קשה הא התוס' הוכיחו דזה מקרי שפיר בידו מהא דלא פשטינן להך בעיא ממתני' דקתני שאם מיעטן כשר. והשתא לפי דעתם דאי"ל דזה לא הוי בידו. א"כ אמאי לא פשיט הך בעיא ממתני' דמוכח שאין דיחוי אצל מצות מדקתני שאם מיעטן כשר. והריטב"א הרגיש בזה וכתב דאפשר דלא סלקא בתיקו אלא ההיא דכיסוי הדם דלא ידעינן אי תנא מפשט פשיטא לו או ספוקי מספקא לו עי"ש. וזה דוחק דלשון תיקו קאי על עיקר האיבעיא ולא על הדחיה של הת"ש:
ולישב קושיא זו נקדים מה שיש לדקדק עוד בזה. דהנה קשה מאי קאמר הש"ס הא עבר ומיעטן כשר כו'. דמנ"ל הך מילתא דבדיעבד כשר. הא איכא למימר דכיון דאסור למעטו גם אם עבר ומיעטו פסול משום דיחוי. וכן משמע לשון המשנה דקתני ואם מיעטן כשר ואין ממעטין אותו ביו"ט. ואם נימא דגם אם מיעטן ביו"ט כשר א"כ ה"ל למתני הך בבא דאם מיעטן כשר לבסוף לבתר דקתני להך מילתא דאין ממעטין ביו"ט. ולכאורה היה נ"ל לומר דמלשון המשנה דקתני ואין ממעטין ביו"ט משמע דאיכא איסור בזה ולא משום דאין תועלת בהמיעוט דא"כ ה"ל למתני ואם מיעטן ביו"ט פסול דהוה משמע דאין שום תיקון בהמיעוט אבל הך לישנא דאין ממעטין דנקט משמע דאיכא איסורא בדבר. והיינו משום דמתקן מנא. ואם נימא דאם עבר ומיעטן פסול הרי ליכא כאן תיקון מנא ואמאי אין ממעטין ביו"ט. אלא ודאי דאם עבר ומיעטן כשר ולהכי אסור למעטן לכתחילה משום דמתקן מנא. אמנם ז"א דאפילו אם נימא דאם עבר ומיעטן פסול אכתי איכא בזה תיקון מנא. משום דמכשירו לחוה"מ. דאז בודאי ראוי לצאת בו דגם מתחילה לא נדחה אלא מיו"ט ראשון שאין בידו למעט. וגבי לולב כיון דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפי נפשיה היא כמבואר בסוכה (ד' מ"ה). שוב ראיתי שכ"כ בס' עיו"ט:
ונראה לישב ע"פ מה דאיתא ברי"ף דגריס בזה"ל תנא אם עבר ולקטן כשר. וא"כ הרי תנא כן בהדיא בברייתא שאם עבר ומיעטן כשר. ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ן והר"ן שכתבו דנפשט הך בעיא דאין דיחוי אצל מצות מהא דאמרינן דאם עבר ומיעטן כשר. דאינהו ס"ל דכיון דאסור למעטן ביו"ט לא מקרי בידו כמ"ש. והא דלא קפשיט הגמרא מיניה. י"ל משום דמהמשנה לבד אין ראיה דאיכא למימר דגם אם עבר ומיעטן פסול. ומהברייתא דתנא בה בהדיא שאם עבר ומיעטן כשר לא הוי ידע. אבל למאי דמסיק הש"ס מכח הך ברייתא דאם עבר ולקטן כשר נפשט שפיר הך בעיא דאין דיחוי אצל מצות. והשתא מיושב דברי הרא"ש דגם איהו הביא גרסת הרי"ף תנא אם עבר ומיעטן כשר עי"ש. וא"כ איכא למימר שפיר דהגמ' דאייתי מכיסוי הדם. לא אסיק אדעתיה לחלק בין בידו לשאינו בידו. והא דלא פשיט הך בעיא דאין דיחוי אצל מצות מהא דאם עבר ומיעטן כשר. הוא משום דממתני' אין ראיה. והברייתא לא הוי שמיע לו כמ"ש:
טו) אבל אכתי תחילת דברי הרא"ש תמוהים טובא שכתב דבמצות גופייהו פעמים דיש דיחוי. דאמרינן בפרק לולב הגזול (דף ל"ב) גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו אם היו שחורות פסול ירוקות כשר. וקאמר דאי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפילו הוריקו אח"כ. ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי כו'. אלמא דגבי מצות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן אין בידו לבטל הדיחוי שלו עכ"ל. וקשה הא אמרינן התם דדוקא אי אשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה. אבל אי אשחור מערב יו"ט דהוי דיחוי מעיקרא אין דיחוי אצל מצות. וגבי קטן הא הוי דיחוי מעיקרא ובכה"ג הא אין דיחוי:
ונ"ל לפמ"ש התוס' התם בסוכה (דף ל"ג ע"א) ד"ה נקטם. וז"ל ונהי דגבי קדשים פשיטא לן דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי דגבי מפריש נקיבה לפסחו. בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ח). וגבי בהמה של שני שותפים בפ"ק דזבחים (דף י"ב) גבי מצוה מבעיא לן. וכי תימא הא אסקינן גבי אשחור תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. לא דמיין להכא כדפרשינא לעיל דשאני התם דבידו ללקוט. ואפילו בקדשים מכשירים מהאי טעמא במסכת זבחים כו'. ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא. דהא נראה ונדחה הוא ולקמן מסקינן דלא תפשוט מינה נראה ונדחה חוזר ונראה אע"ג דבידו ללקוט עכ"ל. וכתב הפנ"י דכוונתם דהאי דהדס לא מקרי כל כך בידו ללקטן כיון דאין ממעטין ביו"ט. אלא דאפ"ה לענין דיחוי דמעיקרא דקיל טפי מהני שפיר הך סברא דבידו ללקטן עכ"ד. וכ"כ הר"ן וז"ל ואחרים מחמירים עוד לומר דאע"ג דגבי ענביו מרובין מעליו מסקינן דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. לא פשטינן מינה בעיין דעלתא בו תמרה ביו"ט משום דשאני התם לפי שבידו לתקן דאע"ג דאין ממעטין אותו ביו"ט מ"מ בידו הוא ומשו"ה לא הוי דיחוי כו' ומיהו ההיא דענביו מרובין מעליו לאו בידו לתקן לגמרי חשבינן לו דאי הכי אפילו נראה ונדחה לא הוי דיחוי. דהכי תנן בזבחים פרק כל הפסולין קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר כו' ואע"ג דנראה ונדחה הוא. והיינו טעמא דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא. אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין אותו ביו"ט עכ"ל. מבואר מדבריהם דכמו שבקדשים אין חילוק בין דיחוי דמעיקרא לנראה ונדחה כן לענין מצות ג"כ אין חילוק בזה. ואם יש דיחוי אצל מצות. יש דיחוי אפילו בדיחוי דמעיקרא כל היכא שאין בידו כלל דומיא דקדשים. והא דאמרינן התם דדיחוי דמעיקרא לא הוי דיחוי הוא משום דהוי בידו. דלענין דיחוי מעיקרא חשוב זאת בידו אע"פ שיש איסור בדבר וא"כ מיושב היטב דברי הרא"ש. דדוקא גבי ענביו מרובין מעליו מחלקין בין דיחוי דמעיקרא לנראה ונדחה משום דהתם הוי בידו. דהא באפשרו ללקטן אלא שאסור משום יו"ט. וחשוב זאת בידו לענין דיחוי דמעיקרא ולא לענין נראה ונדחה. אבל בקטן דלא הוי בידו כלל אמרינן דיש דיחוי אפילו בדיחוי דמעיקרא. דבכה"ג דלא הוי בידו בשום אופן גם דיחוי דמעיקרא הוי כמו נראה ונדחה כמ"ש. ובזה ניחא מ"ש הרא"ש אבל אם אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפילו הוריקו אח"כ כו'. אלמא דגבי מצות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי ולהכשירם הוי דיחוי עכ"ל. ולכאורה תמוה דנהי שאין בידו להוריקם. מ"מ הא יש בידו לבטל הדיחוי ולהכשירם ע"י שילקוט הענבים מהם. ובמ"ש הנה נכון משום דלענין היכא שהיה נראה מתחילה גם לענין ללקוט הענבים לא מקרי בידו כיון שיש איסור בדבר. דדוקא לענין דיחוי דמעיקרא חשוב זאת בידו כיון שיש באפשרו לעשות. אבל לענין נראה ונדחה לא מקרי בידו מה שבאפשרו לעשות מאחר דאיכא איסור בזה כמ"ש. ולהכי נקט הרא"ש הוריקו לאשמועינן דהיכא שהיה נראה מתחילה ונדחה לא מקרי בידו להכשירן ע"י זה שמיעטן כיון שאסור למעטן ביו"ט. ואם עבר ומיעטן הוי כאלו הוריקו דלא חשוב בידו:
טז) אלא דאכתי קשה לי במה שכתב הרא"ש דיש דיחוי אצל מצות. הא אמרינן התם בסוגיא דאיירי בנשחר מערב יו"ט ודיחוי דמעיקרא דלא הוי דיחוי תפשוט מיניה אבל נראה ונדחה לא תפשוט מיניה וספיקא הוי. וא"כ אפילו אם נימא דהך דהכא כיון שאין בידו כלל גם דיחוי דמעיקרא חשוב כמו נראה ונדחה מ"מ אכתי ספיקא הוי אם יש דיחוי או אין דיחוי. ועוד דהא בעיא דרבי ירמיה בסיכה שם בעלתה בו תמרה ביו"ט וכן הך בעיא דר"ל דמסכת ע"א שם באשרה שבטלה לולבו מהו למצוה הא לא הוי בידו כלל כמ"ש. ואפ"ה מסיק הש"ס דספיקא הוי אי יש דיחוי או לא. ואיך כתב הרא"ש דגבי קטן כיון דאין בידו כלל יש דיחוי אפילו בדיחוי דמעיקרא:
ולכן נ"ל דמ"ש הרא"ש דאי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפילו הוריקו אח"כ דכשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי עי"ש. כוונתו מספיקא דכיון דספיקה הוי אי יש דיחוי או אין דיחוי אית לן למיזל לחומרא בדאורייתא ולמימר דיש דיחוי ומחויב ליטול הדס אחר. ומ"ש וקטן אין בידו לבטל הדיחוי שלו. פי' ואמרינן גביה דיש דיחוי ופטור. אזיל לטעמיה שכתב בברכות (פ"ב סי' ט"ו). ובכתובות (פ"א סי' ה'). ובפרק ואלו מגלחין (סי' ג') דאבילות דרבנן עי"ש. וא"כ אפילו אם לא הוי רק ספיקא אית לן למיזל לקולא ולמימר דיש דיחוי ופטור מאבילות דספיקא דרבנן לקולא:
יז) אמנם לפ"ז קשה דאמאי כתב הרא"ש דהא דאמרינן גבי כיסוי דאין דיחוי הוא משום דהוי בידו. שיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי. והא אפילו אם נימא דזה לא חשוב בידו משום דהואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות כמ"ש התוס' בסוכה שם (דף ל"ג) בד"ה נקטם. נמי ניחא הא דמחויב לכסות משום דאית לן למיזל לחומרא בדאורייתא כדאמרינן בגמ'. וגבי אבילות אי"ל למיזל לקולא ולומר דיש דיחוי דכיון דספיקא הוי ספיקא דרבנן לקולא. ואינו מחויב להתאבל כשנעשה גדול. ובשלמא אם נימא דהרא"ש ס"ל דהיכא דלא הוי בידו יש דיחוי מתורת ודאי ולא מספיקא. ניחא שפיר הא דהוצרך הרא"ש לומר דגבי כיסוי הדם חשוב בידו. משום דאם נימא דהואיל ואינו מחויב להוציאו מן הדיחוי לא חשוב בידו. א"כ אמאי חייב לכסות כיון דיש דיחוי. אבל לפמ"ש דגם הרא"ש ס"ל דספיקא הוי אם יש דיחוי או לא. והא דכתב דאי אשחור ביו"ט פסול כוונתו מספיקא כמו שמבואר לעיל. א"כ הרי אין שום הכרח כלל לומר דכיסוי חשוב בידו. דהא אפילו אם נימא דזה לא מקרי בידו כמ"ש התוס'. נמי א"ש הא דמחויב לכסות. משום דכיון דספיקא הוי אזלינן בדאורייתא לחומרא ואמרינן דאין דיחוי. ומ"מ פטור מהתאבל דגבי אבילות דהוי דרבנן אזלינן לקולא ואמרינן דיש דיחוי כמ"ש:
וי"ל לפמ"ש לעיל (אות י') דהא דקאמרינן דר"פ גופה ספוקי מספקא לו. היינו דמספקא לן בדעת התנא אי ס"ל להתנא דבודאי אין דיחוי ל"ש לחומרא ל"ש לקולא. או דספוקי מספקא לו בזה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן וכמו שפרש"י ז"ל הובא לעיל שם. אבל ר"פ דקאמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות אית לו דבודאי אין דיחוי וס"ל להרא"ש דכיון דלר"פ פשיטא לו דאין דיחוי לא שבקינן פשיטותא דר"פ מקמי ספיקא דרבי ירמיה כמ"ש הט"ז והכפ"ת הובא לעיל. וכן מוכח גם דעת הר"מ שכתב דחייב להתאבל משום דאין דיחוי אצל מצות. והביא ראיה מהך דכיסוי הדם דאמרינן שחייב לכסות עי"ש. ולכאורה קשה הא אמרינן בגמרא דר"פ גופה מספקא לו והא דמחויב לכסות הוא רק מספיקא ולחומרא וא"כ לענין אבילות דהוי דרבנן ה"ל למיזל לקולא ולמימר דיש דיחוי. אלא ודאי דס"ל להר"מ דר"פ דקאמר זאת אומרת בודאי ס"ל דאין דיחוי וא"כ נקטינן כן להלכה דאין דיחוי דלא שבקינן פשיטותא דר"פ מקמי ספיקא דרבי ירמיה כמ"ש וא"ש. ומשו"ה כתב הרא"ש דמכיסוי הדם אין ראיה דהתם הוי בידו. פי' אבל היכא דאינו בידו איכא למימר דגם לר"פ ספיקא הוי אי יש דיחוי או אין דיחוי. וא"כ גבי אבילות דרבנן אית לן למיזל לקולא ולמימר דיש דיחוי ופטור כמ"ש:
יח) ובזה יתישב היטב מה שתמהו הק"נ והח"ס על הרא"ש דלפי דבריו שכתב דהא דאמרינן גבי כיסוי דאין דיחוי הוא משום שבידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי דא"כ איך קפשיט הש"ס להך בעיא אי יש דיחוי אצל מצות או לא מהא דכיסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות הא התם הוי בידו. אבל בעלתה בו תמרה. וכן בהך איבעיא דר"ל באשרה שבטלה דלא הוי בידו איכא למימר דיש דיחוי כמו שהובא לעיל (אות י"ד). דהנה קשה לי טובא לר"פ דקאמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות וס"ל דבודאי אין דיחוי כמ"ש. דמנין לו לומר בדעת התנא דאי"ל שבודאי אין דיחוי. הא איכא למימר שפיר שגם התנא גופה מסתפק בזה והא דחייב לכסות הוא משום דאזיל לחומרא כדקאמר בגמרא. ומצאתי בספר כפ"ת שהקשה כן. וכתב דאין לומר דהתנא לא מספקא לו שהרי אשכחן בפ"ק דקדושין (דף ה') נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי אלמא דיש ספיקא גם להתנא עכ"ל. ויש לי להוסיף ע"ז עוד מעירובין (דף מ"ג ע"ב) דקאמר התם האי תנא ספוקי מספקא לו אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא ואזיל לחומרא. ובחולין (דף ע"ט ע"ב) קאמרינן דרבנן ור"א ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע אב או לא עי"ש. הרי מצינו דגם להתנא ספוקי מספקא לו. וא"כ הא איכא למימר גם הכא דהתנא מספקא לו בזה ואזיל לחומרא ולהכי קאמר דחייב לכסות ומנ"ל לר"פ לומר דלהתנא מפשט פשיטא לו דבודאי אין דיחוי ועוד דבמאי פליגי ר"פ ור"י דר"פ אמר ז"א ואי"ל דבודאי אין דיחוי ורבי ירמיה ס"ל דהתנא ספוקי מספקא לו בזה. ולכן נ"ל דר"פ אי"ל דאע"ג דאינו מחויב להוציאו מן הדיחוי כדי לכסותו מ"מ כיון שבידו לגלות מקרי שפיר בידו. וס"ל כרב אשי בזבחים (דף ל"ד) דאמר דכל היכא דהוי בידו אין דיחוי. ולהכי קאמר זאת אומרת אין דיחוי משום דבכה"ג דהוי בידו אית לן למימר דבודאי אין דיחוי. ועי' בזבחים (דף נ"ט ע"א) בתוס' ד"ה עד. וא"ת א"כ ל"ל לר"פ לדייק ממתני' דכיסוי הדם דאין דיחוי אצל מצות. הא כבר שמעינן זאת ממתני' דזבחים (דף ל"ב) דקתני קבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר אלמא דהיכא דהוי בידו אין דיחוי אפילו אצל קדשים. אמנם גם בלא דברינו נמי תקשה זו על הרא"ש דכתב בהדיא דכיסוי הוי בידו. וא"כ ל"ל לר"פ להוכיח דאין דיחוי ממתני' דכיסוי הדם הא היכא דהוי בידו מוכח ממתני' דזבחים דאין דיחוי גם בקדשים כמ"ש. וי"ל דממתני' דהתם אין ראיה דאיכא למימר דאתיא כחנן המצרי דל"ל דיחוי כדמוקי לה רבא התם. אבל ממתני' דכיסוי הדם מוכח שפיר דאין דיחוי דליכא למימר דגם מתני' דהכא אתיא כחנן דא"כ הוי משנה שאינה צריכא כיון דכבר סתם לן התנא כוותיה דאפילו בקדשים אין דיחוי א"ו דמתני' אתיא אפילו כרבנן משום דכיון דהוי בידו אין דיחוי אצל מצות אליבא דכ"ע. ועוד י"ל דאי ממתני' דזבחים ה"א דדוקא היכא דאיכא מצוה דומיא דהתם דמצוה לאוספו חשוב בידו. אבל היכא דליכא מצוה אע"ג שיש בידו לבטל הדיחוי לא מקרי בידו. אבל ממתני' דכיסוי הדם מוכח דאפילו היכא דלא הוי מצוה נמי אין דיחוי כל היכא שבידו לבטל הדיחוי. דכיון שאפשרו לגלות ולבטל הדיחוי חשוב בידו ואין דיחוי. דר"פ ס"ל דכיון שבאפשרו לגלות חשוב שפיר בידו כמ"ש. ור"ד אי"ל דמאחר שאינו מחויב לגלות כדי לכסותו לא מקרי בידו כמ"ש התוס'. וכל היכא דלא הוי בידו בקדשים יש דיחוי. וגבי מצות הוי ספק אי מדמינן מצות לקדשים ויש דיחוי אצל מצות או לא. וא"כ איכא למימר דגם להתנא גופה ספוקי מספקא לו בזה והא דקאמר שחייב לכסות הוא משום דאזיל לחומרא וא"ש. ולהכי כתב הרא"ש דהא דאמרינן גבי כיסוי הדם דאין דיחוי הוא משום דהוי בידו. פי' דלדידן דנקטינן כר"פ דס"ל דבודאי אין דיחוי אצל מצות. ומה"ט פסק הר"ם דמחויב להתאבל משהגדיל כמו שמבואר לעיל (אות י"ז). זהו משום דהוי בידו רמ"ש. אבל היכא דלא הוי בידו איכא למימר דגם לדידיה ספיקא הוי. דלא פליג עליה דרבי ירמיה אלא בהך דכיסוי. דרבי ירמיה אי"ל דכיון דאינו מחויב לגלות כדי לכסותו לא חשיב בידו. ור"פ ס"ל דאע"פ שאינו מחויב לגלות מ"מ מאחר שהדבר בידו ואם ירצה הרי יכול לגלות מקרי בידו כמ"ש. אבל היכא דלא הוי בידו כלל איכא למימר דגם לר"פ ספוקי מספקא לו כמו לרבי ירמיה. ונמצא דהיכא דלא הוי בידו כלל לכ"ע ספיקא הוי אם יש דיחוי אצל מצות או לא. וא"כ גבי אבילות דהוי דרבנן ואין בידו אית לן למימר דיש דיחוי דספיקא דרבנן לקולא ובזה מדוקדק היטב דברי הרא"ש שכתב בזה"ל ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי כו' עכ"ל. ולכאורה קשה הא במתני' לא נאמר דאין דיחוי רק דמחויב לכסות וא"כ איכא למימר שהוא רק מספיקא משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא כדקאמר בגמרא. ולא דבודאי אין דיחוי. ואיך כתב הרא"ש דגבי כיסוי אין דיחוי ומשמע דודאי הוא כן. ולפמ"ש מדוייק היטב דר"פ דקאמר זאת אומרת כו' הרי ס"ל דבודאי אין דיחוי. וכיון דהא דכתב הרא"ש דגבי כיסוי הוי בידו הוא רק לר"פ. משו"ה נקט בפשיטות דגבי כיסוי אין דיחוי. דלדידיה הא בודאי אין דיחוי כמ"ש:
והשתא מיושב היטב קושית הק"נ שהקשה דלפי דעת הרא"ש דכיסוי הדם חשוב בידו א"כ אמאי לא קדחי הש"ס מהך דכיסוי דהתם הוי בידו כמו שמבואר לעיל. ולפמ"ש הנה נכון דהא דכתב הרא"ש דכיסוי הוי בידו הוא רק אליבא דר"פ דקאמר זאת אומרת וס"ל דבודאי אין דיחוי. דלדידיה על כרחך צ"ל דאי"ל אשר כיסוי הדם מקרי בידו מאחר שבאפשרו לגלות כמ"ש. אבל לרבי ירמיה דאי"ל דהתנא ספוקי מספקא לו אי יש דיחוי או אין דיחוי והא דקאמר דמחויב לכסות הוא רק מספיקא בודאי ס"ל דכיסוי לא חשוב בידו. כיון שאינו מחויב לגלות כדי לכסותו כמו שמבואר לעיל. ומעתה לק"מ מה שהקשה הח"ס דאמאי לא קפשיט להך בעיא דרבי ירמיה ממתני' עבר ומיעטן כשר דאלמא שאין דיחוי. ובמ"ש אין כאן מקום קושיא כלל משום דקושיתו הוא רק לפי דבריו שכתב דסוגיא דהכא ס"ל כרבא דאין שום חילוק כלל בין מה שהוא בידו למה שאינו בידו כמבואר לעיל (אות י"ד). אבל לפמ"ש דדברי הרא"ש אזלי אליבא דר"פ דקאמר זאת אומרת וס"ל דבודאי אין דיחוי. אבל לרבי ירמיה לא חשוב כיסוי הדם בידו. איכא למימר שפיר דהיכא דהוי בידו גם איהו ס"ל דאין דיחוי ומשו"ה אם עבר ומיעטן כשר. משום דהוי בידו כמ"ש התוס' וזה נכון בעזהי"ת:
יט) ובזה מיושב גם הקושיא השניה שהקשה הק"נ על הרא"ש מהא דאמרינן בחולין (דף פ"ז ע"ב) גבי דם שנתערב במים. דאם יש בו מראה דם חייב לכסות אפילו נפל דם לתוך מים. ולא אמרינן קמא קמא בטל כמו בקדשים משום דאין דיחוי אצל מצות ולפי דעת הרא"ש הרי בדיחוי גמור שאין בידו יש דיחוי. והנה הוא ז"ל כתב דיש לדחות קושיא זו דהא לא קאמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות מדלא אמר רבי יוחנן ל"ש אמתני' דכיסוי הדם. אלא היינו טעמא דבשאר מצות כה"ג שהוא דיחוי גמור לא אמרינן דאין דיחוי. והכא הכי קאמר אין דיחוי אצל מצות כלומר דלא שייך ביטול קמא קמא לענין כיסוי בעבור שעכשיו יש לפנינו מראה דם ולא נתכסה מעולם עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא גבי קדשים נמי יש עכשיו לפנינו מראה דם ואפ"ה חשוב דיחוי משום דראשון ראשון נתבטל טרם שהיה בו מראה דם ע"י הטיפה האחרונה שנתוסף בה. וכן בכיסהו הרוח וחזר ונתגלה נמי הרי הדם מונח עתה לפנינו ומ"מ כיון שנדחה מעיקרא היה פטור מלכסות אם היה בזה תורת דיחוי. וה"נ אע"פ שעכשיו יש בה מראה דם. אפ"ה מאחר שמקודם לא היה בה מראה דם וכל קמא וקמא שנשפך בה נתבטל אית לן למימר שהוא פטור מלכסות אם נימא דיש דיחוי אצל מצות. ועי' בת"ש (סי' כ"ח ס"ק ט"ז) יעוי"ש:
ולכאורה היה נ"ל לישב קושיא זו בהקדם מה דקשה לי עוד בזה דאמאי אמרינן דאם נפל דם לתוך מים אע"פ שנתהפך למראה דם פסול משום דיחוי דקמא קמא בטל. הא יש לפנינו הטיפה האחרונה אשר ע"י נתהפך המים למראה דם שהיא לא נדחית מעולם ויהיה מחויב להזות אותה על גבי המזבח וצ"ל דמ"מ אסור להזות גם אותה אחר שנתערבה בהמים משום דהא בלח אמרינן יש בילה. וא"כ הרי היא מעורבת עם הטיפות הראשונות הנדחות. ומעתה כשיזרוק מזו הדם המעורב במים על גבי המזבח. הרי יהיה בהם גם הדם של הטיפות הראשונות שכבר נדחו. ונמצא שיזרוק דם פסול ע"ג המזבח. ועי' בזבחים (דף ע"ח) ובתוס' שם ד"ה ובדם. וכ"ז הוא לגבי קדשים. אבל לענין כיסוי הרי מחויב הוא לכסות משום הטיפה האחרונה אשר היא לא נדחית מעולם. ואי משום שהיא מעורבת בהטיפות הראשונות שכבר נדחו. הא לגבי כיסוי אין שום ריעותא בזה דאע"פ שנדחו ונפטרו מלכסות. מ"מ אין שום איסור לכסותן ובודאי יכול לכסות גם אותן. וא"כ הרי מחויב הוא לכסות מצד הטיפה האחרונה שלא נדחית מעולם:
אלא דאכתי הא ניחא היכא שבהטיפות הראשונות לא היו יותר ממה שיש בהטיפה האחרונה אשר על ידה נתהפך המים למראה דם. אבל היכא שהטיפות הקודמות שנתבטלו בהמים מרובות על הטיפה האחרונה הרי נתבטלה זו הטיפה בהקודמת וגם היא פטורה. ולכאורה היה אפשר לומר ע"פ מה דאמרינן בזבחים (דף ל"ד ע"ב) דמאן שמעת לו דאית לו דחויין רבי יהודה עי"ש. ור"י לטעמיה דס"ל דמין במינו לא בטל. וא"כ טיפה זו מעולם לא נתבטלה בהראשונות אפילו אם הם מרובות. ומשו"ה מחויב הוא לכסותה כמ"ש. אלא דאכתי תקשה לדידן דס"ל דמין במינו בטל. וגם אי"ל דחויין והיכא דהוה נראה ונדחה לכ"ע אינו חוזר ונראה דא"כ הרי נתבטלה טיפה זו בהטיפות הקודמות שהיו מרובות ממנה ופטור מלכסות לגמרי. גם מלשון הש"ס בחולין (דף פ"ז) ובזבחים (דף ע"ח) דקאמר ר"פ ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות. משמע דמחויב הוא לכסות גם הטיפות הראשונות שכבר נדחו:
אמנם לפמ"ש יציבא מילתא דהא דכתב הרא"ש דכיסוי הדם הוי בידו. זהו רק אמתני' דכיסהו הרוח וחזר ונתגלה. דקאמר עלה ר"פ זאת אומרת כו'. דמלשון זה משמע דס"ל דבודאי אין דיחוי. וא"כ עכצ"ל דהתם הוי בידו משום שבאפשרו לגלות הדם ולבטל הדיחוי כמ"ש. אבל בהך דנפל דם לתוך מים. הא התם לא קאמר ר"פ זאת אומרת. רק שמחויב לכסות מטעם דאין דיחוי אצל מצות. איכא למימר דהוא רק משום ספיקא דכל היכא דלא הוי בידו גם לר"פ ספוקי מספקא לו אם יש דיחוי אצל מצות או לא כמו לרבי ירמיה כמבואר לעיל. והכא כיון דלא הוו בידו מחויב לכסות מטעם ספק דאולי אין דיחוי אצל מצות וספיקא דאורייתא לחומרא כדקאמר בגמ' וא"ש. ות"ל י"ת שזכיתי לישב דברי הרא"ש התמוהים טובא על נכון קרוב למרכז האמת:
ודרך אגב ראיתי לתמוה בסוגיא זו בהא דקאמר רבי יוחנן ל"ש דאם יש בו מראה דם כשר אלא שנפלו מים לתוך דם. אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. וכתבו התוס' שם בד"ה רואין. דבכ"מ אמרינן חוזר וניעור. אלא הכא בקדשים דוקא אמרינן ראשון ראשון בטל. דכיון שנדחה בקדשים שוב אינו חוזר ונראה עי"ש. וקשה לי הא כיון דלבסוף נתהפך למראה דם א"כ הרי על כרחך מיירי שהיה לפניו דם כדי שיעור שיהפוך את המים למראה דם. ובכה"ג שהיה הדם מוכן לפניו הרי הוי בידו דהא באפשרו להוסיף עד שיהיה בו מראה דם. והיכא דהוי בידו לא אמרינן דיחוי. כדאמרינן בזבחים (דף ל"ד ע"ב). הובא לעיל (אות י"ד). ולכאורה הי' נראה י לישב ע"פ מ"ש התוס' בזבחים שם (דף ל"ד:) ד"ה כל. דהא דאמרינן גבי כיסוי דהוי דיחוי כשכיסהו הרוח ונתגלה. אע"פ דבאפשרו לגלותו. משום דכיון שאין מצוה לבטל הדיחוי. לא חשוב בידו. ולא דמי להכא דמצוה לאוספו עכ"ל. וכ"כ הר"ן (בריש פ"ג) דסוכה עי"ש. וא"כ הכא כיון שיכול להזות את שאר הדם הנמצא לפניו בלא תערובות המים. ואין שום מצוה כלל לשפוך במים את יתר הדם בכדי להכשיר הטיפה קמא ולהזות הדם המעורב בהמים. לא חשיב בידו ויש דיחוי. אלא דאכתי הא תינח היכא שיש שיעור הזאה בהדם שנמצא לפניו. אבל היכא שאין בהדם הנשאר לפניו שיעור הזאה בלא הטיפה הראשונה ששפך בהמים. א"כ הרי איכא כאן מצוה לשפוך את יתר הדם בתוך המים בכדי שיתהפך המים למראה דם ויהיה יוכל להזות. ובכה"ג הא חשוב שפיר בידו ואין דיחוי גם אצל קדשים. ועוד קשה הא כתבו התוס' בזבחים (דף ע"ז ע"ב) ד"ה רואין. שהקשה הרב ר' שמואל מוורדין דאמרינן בפרק הקומץ רבה ולקח מדם הפר ומדם השעיר. הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר. מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה. ור"י אומר מכאן למין במינו שאינו בטל. והשתא היכי מוכח הא אפילו אי עולין מבטלין זה את זה ומין במינו בטל. הכא לא בטל. שאפילו היה דם הפר מים היה ניכר אדמומית דם השעיר. ותירצו בתירוץ בתרא דאי לאו משום דאין עולין מבטלין זה את זה לרבנן או מין במינו לר"י כשמערה טפה הראשונה ה"ל בטל ונדחה עי"ש והכא הרי מצוה לערבן יחד. וא"כ כיון דהוי בידו הא אין דיחוי וצע"ג: