אור ברסלב
זכרון יהונתן חלק א יורה דעה › סימן ז

זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן

יורה דעה · סימן ז

סימן ו

שאלה

קהל שעשו הסכמה בחרם ברשות הממשלה על פרט אחד, ואח"כ הסכימו הרוב לבטל, אם בעינן שיהיו הרוב מתוך כולם דוקא או שסגי ברוב אף שאינו מתוך כולו:

תשובה

הנה בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף ל"א איתא קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב. שאם הרוב מסכימים להתיר מתירים. ומי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר ע"כ. ולא נזכר כלל שבעינן שיהיו הרוב מתוך כולם. אמנם בתשובות הרשב"א ח"ג סימן ש"ד ומהרי"ק ס"ס קפ"א כתבו בהדיא שבעינן שיהיו הרוב מתוך כולם. וכן נראה ברבינו ירוחם נתיב י"ד ח"ש. וכ"כ הרשד"ם בתשו' בסימן קמ"ה ועיין עוד בתשו' בסימן פ"ב ובסימן קי"ז. וכ"כ הר"ש כהן בתשו' בסימן ק"ט. ובתשו' מהר"י מטראני ח"א סימן ס"ח וסימן ס"ט. וח"ב חלק ח"מ סימן ע"ט. ובתשו' דברי ריבות סימן נ"ג וסימן רכ"ד. ובספר משפטי שמואל סימן צ"ב. הרי שדעת כל הני רבוותא באין חולק דבעינן שיהיו הרוב מתוך כולם דוקא. וא"כ לפלא על המחבר שהשמיט לזה שבעינן שיהיו הרוב מתוך כולם שהוא היסוד ועיקר ההיתר תלוי בזה. ובלעדי זאת בלתי אפשר להתיר כלל. וגם ה נו"כ הט"ז והש"ך לא העירו ולא הזכירו מזה כלום והוא תמוה:

ונראה לפענ"ד לחלק בזה ולומר דדוקא אם ברצון הרוב להתיר האיסור לגמרי באופן שלא ישאר האיסור מהיום על שום אדם בעולם בזה בעינן שיהיו הרוב במעמד כולם. דבכה"ג כיון שהי' ההסכם והרצון של הרוב להתיר והי' זה במעמד של המיעוט המוחים הופקע האיסור לגמרי מכל וכל. וצא ולמד סוף דינא מתחילת דינא שכתב הרשב"א בתשובה ח"ג סימן ש"ד. וז"ל שבתקנה שעושים צריכים שיסכימו כולם. שאין הסכמת הציבור הולכת אלא אחר מה שיסכימו כולם ולא אחר הסכמה שיסכימו מקצתן. ואפילו היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא במעמד כולם כענין שבדיינים בעלמא עכ"ל. והיינו שע"י זה שמסכימים הרוב מתוך כולם חל החרם על כולם כמבואר שם ברשב"א עי"ש. וכמו כן נמי אם ברצונם להתיר החרם ורובם מתוך כולם מסכימים להתיר אזי בטל החרם לגמרי ואף מאותן מיעוט המוחים. משום דאחרי רבים להטות. וכן מבואר בתשו' שושנת עמקים לרבינו מהר"א מזרחי סימן נ"ג. ובתשו' דברי ריבות סימן רכ"ד. דכשהרוב במעמד כולם מסכימים להתיר אזי נתבטל החרם לגמרי גם מהמיעוט המוחים. משום דבכ"מ שאזלינן בתר הרוב צריכים ומחויבים המיעוט להורות כהרוב ומבלי לחלוק עליהם ולעשות כדעתם. ובתשובות דברי ריבות הביא ראיה לזה מדברי הרשב"א בסימן תשס"ח שכתב שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנות הקהל ולומר לא אכנס בתקנתם וכיוצא בהם לפי שהיחידים משועבדים לרב חכו' עכ"ל. ועוד הביא ראיה לזה מדברי המרדכי עי"ש. ולי הדבר מפורש יוצא מדברי תשובות הרשב"א הובא בב"י ס"ס רכ"ח וז"ל שכיון שרוב הקהל אומרים שלא הי' כוונתן אלא על בתי היחידים בלבד אין ספק שיכולים לבאר כוונתם והולכין אחר כוונת הרוב שאין הנדר חל אלא אחר כוונת הרוב. אף אם המיעוט היו כוונתם לכל. לפי שלא נתקיימה ההסכמה והחרם שהחרימו עליה על כוונתם אלא על כוונת הרוב. ונמצאו כולם מותרים ואף המיעוט מותרים כו' עכ"ל הרי דכתב בהדיא שהמיעוט נגרר אחר הרוב לגמרי. ואף אם היתה כוונת המיעוט לכל כיון שכוונת הרוב היתה רק על בתי היחידים בלבד אף המיעוט מותרים. ויש לי להביא עוד ראיה לזה מהא דאמרינן בסוטה (דף מ"ה ובסנהדרין דף י"ד ע"ב) מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם דנפיק כמה אלימא מקצתן דילמא הנך דאיכא גוואי קיימי כוותיה כו'. והנה הא דקאמר דנפיק מקצתן הוא לאו דוקא דה"ה אם יצאו רובן נמי אינו נעשה זקן ממרא משום דדילמא הך מיעוט דאיכא גוואי כוותיה ס"ל. דאי אמרת דביצאו רובן נעשה זקן ממרא ע"פ הרוב. א"כ מאי קפריך והא כיון שנשאר שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יכולים השאר לצאת. אלא ודאי דאפילו יצאו הרוב נמי אינו נעשה זקן ממרא על ידן. משום דדילמא הנך מיעוטא דאיכא גוואי כוותיה ס"ל. ואילו במצאן במקומן וחלק עליהן לא משתמט בשום דוכתא לאשמועינן דלבעי שיהי' דעת כל הסנהדרין מסכימים בשוה כנגד הזקן ממרא בלי חילוק ביניהם. ובודאי שגם בזה הדין כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכות סנהד' הלכה ג'. שבי"ד הגדול שבא להם מחלוקת בין בד"נ בין בד"מ בין בדיני תורה דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב שלהן עכ"ל. וה"נ אם דעת הרוב דלא כהזקן הולכין אחר הרוב ונעשה זקן ממרא ע"פ. ואע"ג דאיכא מיעוט דקיימי כוותיה. וע"כ שכיון שהיו המיעוט בתוך המו"מ של הרוב והרוב הוא מתוך כולו נגרר המיעוט אחרי הרוב לגמרי. שגם הם מחויבים לעשות ככל מה שנגזר ויצא מהרוב והוי כאילו ליכא דקאי כוותיה כלל. אמנם כ"ז הוא אם ברצון הרוב לבטל החרם לגמרי מכל וכל באופן שלא נשאר האיסור מהיום על שום אדם בזה בעינן שיהי' המיעוט במעמד אחד עם הרוב והיו הרוב מתוך כולם דוקא. אבל אם אין ברצונם של הרוב רק לבטל את החרם מעצמם לבד. ולא איכפת להו אם המיעוט המוחים ישארו באיסורם כמקודם. בכה"ג נראה לפענ"ד שאין צריכים כלל שיהיו במעמד אחד עם המיעוט המוחים. אלא שכל שיש רוב שרוצים להתיר מתירים להם אף שיש מיעוט המוחים. ונהי שהמיעוט המוחים כיון שלא היו באותו מעמד של הרוב ולא התוכחו זה עם זה ביחד. אינם מחויבים לבטל דעתם נגד הרוב. משום דיכולים לומר אילו היינו נושאים ונותנים ביחד פנים אל פנים ופה אל פה אפשר דהמרובים היו מודים לדברינו המועטים. אבל מ"מ גם הרוב עדיף כחיי \הו שאינם כפופין תחת המיעוט. אלא שכל שיש רוב שרצונם ודעתם חזק וברור להם להתיר יכולים להתיר לעצמם אע"ג שיש מיעוט המוחים ואלים כח הרוב בזה שבאפשרם להתיר לעצמם מבלי להשגיח במיעוט המוחה:

ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בנזיר דף מ"ב ע"א. וכולם שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום. אר"א בריה דר"א זאת אומרת רובו ככולו ממאי מדגלי רחמנא ביום השביעי יגלחנה הכא הוא דעד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו. וקשה דאמאי איצטריך למילף מהכא דרובא ככולו מדאורייתא. הא מדאחרי רבים להטות שמעינן לה. דהא אם שנים מזכין ואחד מחייב או אפכא אחרי רבים להטות ונגמר הדין ע"י השנים. ואע"ג דמדאורייתא בעינן שלשה למאן דסובר עירוב פרשיות כתיב כאן משום דתלתא אלקים כתיב בפרשה וע"כ משום דרובו ככולו ואע"ג דאיכא למימר דר"א בריה דר"א לטעמיה בזה דס"ל שמדאורייתא חד נמי כשר והא דבעינן שלשה הוא רק מדרבנן משום יושבי קרנות כמבואר בריש סנהדרין. אבל מ"מ אכתי קשה גם לדידיה מד"נ דבעינן עשרים ושלשה לכ"ע. וכן ממקום דבעינן סנהדרין של שבעים ואחד דוקא ואפ"ה אזלינן אחר הרוב. והיינו ע"כ משום דרובו ככולו. אלא ודאי דהתם כיון שכולם הם במעמד אחד הרוב והמיעוט ומשום אחרי רבים להטות מחויבים גם המיעוט לדון ולהורות כהרוב. מצטרפים גם המיעוט להרוב. וחשיב כאילו דעת כולם בשוה באין חולק. כיון שגם המיעוט אינם רשאים להורות כדעתם רק כפי מה שנגמר אצל הרוב. ולא מבעיא לדעת הרדב"ז ומרן הב"י דס"ל שהדיין השלישי מחויב גם לחתום על הפס"ד עם הרוב. כמבואר בתשו' מבי"ט ח"ב סימן קע"ג. דודאי שנצטרף עם הרוב. אלא אפילו לפי דעת המבי"ט שם דס"ל שאינו צריך לחתום היינו משום דס"ל שאינו צריך ששום דיין יחתום על הפס"ד אלא סופרי הדיינים יכתבו מדבריהם נזדכה פלוני ולא יותר. אבל מ"מ מודה הוא שאינו יכול להורות אלא כסברת הרבים משום דאחרי רבים להטות עי"ש. וא"כ לא חשיב רובו רק כולו. דהמיעוט חשיב כמו שאינו בעולם כלל כיון שכולם כהרוב כן המיעוט מחויבים לדון ולהורות בשוה כפי מה שיצא מפי הרוב. ותדע דהא אפילו לענין איסורין קי"ל דאם נתערב חתיכה של איסור בשתים של היתר בטילה ומותר לאדם אחד לאכלן כולם ביחד אע"פ שבודאי אוכל איסור משום דאחרי רבים להטות והחתיכה של איסור נתהפך להיות היתר כמבואר ברא"ש ס"פ ג"ה. הובא בטור יו"ד סימן ק"ט. ואפילו לפי דעת הרשב"א שסובר שאסור לאוכלן כולם ביחד הוא רק מדרבנן בעלמא. אבל מדאורייתא מודה שהאיסור נתהפך להיות היתר מטעמא דאחרי רבים להטות. כמבואר בתוה"ב הא' ב"ד שע"א עי"ש. וא"כ לא הוי רובו אלא כולו. כיון שגם המיעוט מחויבים להורות בשוה עם הרוב. אבל היכא דלא הוי רק רוב לבד. כגון גבי גילוח ששייר שתי שערות או גבי עובר שלא יצא כולו (בחולין ד' ע' ע"א) שהמיעוט בזה ישנו בעולם ואינו בטל בהרוב. ואין אנו באין על זה אלא מטעם רוב לחוד. בכה"ג איכא למימר שרוב אינו ככולו. משו"ה אצטריך למילף מהא דגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנה דעד דאיכא כולו שבעלמא רובו ככולו וא"ש:

וא"כ ה"ה הכא היכא שהסכימו הרוב להתיר שלא בפני מעמד המיעוט. נהי דהמיעוט כיון שאינם באותו מעמד של הרוב אינם בטלים להרוב וחשיב המיעוט כישנו בעולם כמ"ש שיכולים המיעוט להורות כדעתם. מ"מ אלים כח הרוב משום זה דרובו ככולו ויכולים להתיר לעצמן מיהו אע"ג שיש מיעוט המוחה שישנו בעולם:

וכן יש להוכיח זה מהא דאמרינן בהוריות דף ג' ע"ב. אר"י מאה שישבו להורות אין חייבים עד שיורו כולם שנאמר אם כל עדת ישראל ישגו עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל. אר"ה בריה דרב הושעיא ה"נ מסתברא דבכל התורה כולה קי"ל רובו ככולו. והכא כתיב כל העדה הואיל ורק אפילו הן מאה. מתיב רב משרשיא סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א ב"ר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולים לעמוד בה. א"ר אדא בר אבא מאי קרא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו. והא הכא דכתיב הגוי כולו ורובו ככולו דמי. תיובתא דר"י. ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ה"ק אי איכא כולו הוי הוראה ואי לא לא הוי הוראה ופירש"י אי איכא כולהו סנהדרין של ע"א הוי הוראה אע"פ שלא הורו כל אותן שישבו להורות עכ"ל ועיין ברש"א. וקשה דא"כ אמאי כתיב כל העדה הא בכל התורה כולה נמי רובו ככולו. וכדאייתי ר"ה בריה דר"ה סייעתא מהא מעיקרא. אלא ודאי דאי לא הוי כתיב כל העדה ה"א דאפילו לא ישבו מתחילה אלא רק הרוב סנהדרין של ע"א נמי מהני אע"ג דהמיעוט אינו באותו מעמד כלל משום דרובו ככולו. משו"ה אצטריך למכתב כל לאשמועינן דבעי שתצא הוראה מכל הסנהדרין של ע"א ולא מרובו ועבור כן צריכים שישבו כולם. דאז אפילו אם המיעוט חולקים מ"מ כיון שהיו באותו מעמד של הרוב ומחויבים לבטל דעתם נגד הרוב כמ"ש. מצטרפים גם הם להרוב וחשיבי כל העדה. וא"כ במקום דלא גלי קרא דבעינן כולו דוקא רובו ככולו ויכולים הרוב לעשות כפי דעתם אף שלא במעמד המיעוט. וכן יש ללמוד גם מדברי התוס' ד' ד' ע"ב ד"ה אוער"ש דו"ק:

ובזה יתבאר לנו דברי הרא"ש בתשובה כלל ו' סימן ה'. שכתב על קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם וראובן מוחה בידם. יראה לי שהסכמת הקהל תלויה ברוב דיעות שעל כל חילוקי דיעות אמרה תורה אחרי רבים להטות. הלכך הקהל ראוין להתיר לעצמן בלא הסכמת ראובן ומי שלא הסכים בהתירם לדידיה לא הותר. ולא דמי להא דאמרינן אילו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר שהותרו גם האחרים משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ה"מ כשהנודר מתחרט על מקצת הנדר ובכה"ג אמרינן שהותר כולו. אבל אם הרבה אנשים נדרו כאחד ונתחרטו מקצתם בזה לא הותרו האחרים שלא נתחרטו עכ"ל. ולכאורה תמוה הא כיון דאזלינן בת"ר מטעם דאחרי רבים להטות א"כ אמאי לא הותר האיסור למי שלא הסכים בהתירם. הא המיעוט מחויבים לבטל דעתם ולעשות ככל אשר יוצא מפי הרוב כמ"ש. ובשלמא אם היינו צריכים בחרמי ציבור פתח וחרטה הוי א"ש. משום דכיון שהמיעוט המוחים אינם מתחרטים ואינם מבקשים פתח על חרמם אלא אדרבה רוצים בקיומו משו"ה לא הותר לדידהו. אבל כיון דס"ל להרא"ש ז"ל שחרמי ציבור אינן צריכים פתו"ח כלל. רק כיון שהסכימו בהתרתו הותר החרם בלא פתו"ח כמ"ש שם בכלל ז' סימן ט' ובפרק שבוע"ש סימן כ"ג. ועיין בתשובות מהרי"ט ח"א סימן ס"ט. וא"כ מכיון שהסכימו הרוב לבטל את האיסור והחרם. כבר נפקע החרם לגמרי ע"י הסכמת הרוב אף מהמיעוט המוחים משום דאחרי רבים להטות והרוב מכריע המיעוט לדעתם. ואיך כתב דמי שלא הסכים בהתירם לדידיה לא הותר. ואמאי הא כיון שהותר ע"פ הרוב הותר גם להמיעוט כמ"ש:

ולפמ"ש הנה נכון משום דהא דהמיעוט נגרר אחר הרוב ומחויב לקיים ולעשות כפי אשר יוצא מפי הרוב. היינו דוקא היכא שהי' כולם המיעוט והרוב מקובצים במעמד אחד ונשאו ונתנו ביחד. ומתוך כולם יצא דעת הרוב. אבל היכא שלא היו כולם במעמד אחד בכה"ג אם כי אלים כח הרוב לבטל התקנה והחרם מלגבי עצמן. מ"מ לא אלים כחייהו כ"כ לכוף להמיעוט שיבטלו רצונם מפני רצון הרוב כיון שלא היו במעמד אחד ולא התוכחו זה עם זה ביחד כמ"ש. ומשו"ה כתב הרא"ש שפיר שהקהל ראוים להתיר לעצמם בלא הסכמת ראובן. ומי שלא הסכים בהתירם לדידיה לא הותר. ופירוש דהיכא שהתירו לעצמם בלא הסכמת ראובן. כלומר שלא הי' ראובן באותו מעמד של הרוב כלל. בכה"ג אם כי הותר להרוב שמסכימים בהתרתו מ"מ לראובן המוחה לא הותר ועדיין באיסורו עומד בזה כמקודם כמ"ש. וא"ש. וא"ת דאכתי אמאי כתב הרא"ש דהכא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא אמרינן כן אלא דוקא באדם אחד שמתחרט על מקצת הנדר אבל בהרבה אנשים שנדרו כאחד לא אמרינן שיותרו האחרים שלא נתחרטו ע"י זה שהתחרטו מקצתן. בלא"ה נמי תיפוק ליה כיון שחרמי ציבור אינם צריכים פתו"ח וההתרה בזה אינו אלא מיגז גייז מכאן ולהבא בכה"ג לא אמרינן כלל הותר מקצתו הותר כולו. כמבואר בדברי הראשונים ז"ל. וי"ל דהרא"ש כתב כן לרווחא דמילתא שבזה אמרינן הותרו כולם כלל. ואפילו אם היו בגווני שאמרינן בעלמא הותרו מקצתן הותרו כולם כגון בהתרת חכם אפ"ה היכא שהוא להרבה אנשים לא אמרינן שע"י מה שהותר לאחד יותר גם להשאר. וזה מוכרח בדברי הרא"ש ודו"ק:

ומעתה מיושב גם דברי המחבר שמקורם הזא מתשובו' הרא"ש הנ"ל. שהשמיט להא דבעינן שיהי' הרוב מתוך כולו דוקא. משום דבכה"ג שלא הותר האיסור רק להרוב ולא להמיעוט המוחה לא בעינן שיהי' רובו מתוך כולו כלל כמ"ש. ואע"ג דאכתי ה"ל לאשמועינן דהיכא שהי' הרוב מתוך כולם הותר החרם לגמרי אף להמיעוט המוחה. זה אין תימא כ"כ יען משום שדבר זה נלמד מכמה מקומות שמבואר דרובו מתוך כולו אחרי רבים להטות ובטל המיעוט לגמרי. ואבוה דכולהו דיינים ודו"ק. ואע"ג דאכתי דברי המחבר סתומים קצת מ"מ שבקיה להמחבר דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה:

ונראה עוד שלפי מ"ש דאפילו היכא שלא היו הרוב מתוך כולם נמי עדיף כח הרוב מהמיעוט בזה דהמיעוט אינם יכולים להתיר לעצמן בלא הסכמתם של הרוב. משא"כ הרוב שיכולים להתיר לעצמם מה שהי' אסור עליהם מקודם ע"פ התקנות והחרם של כל הקהל כולו. ונפקע האיסור מהם אף שלא הסכימו לזה גם המיעוט. א"כ לפ"ז אם אחרי שהסכימו הרוב לבטל את האיסור והחרם שלא בפני מעמד המיעוט בא אחד לגור שם. נראה שהדבר ברור שעדיף כחייהו של הרוב גם בזה שהוא נגרר אחריהם. ואינו חל עליו האיסור כלל. ולא אחרי המיעוט שלא היו באותו מעמד המחזיקים בהחרם כמקודם. ובזה יתבאר לנו היטב דברי הרשב"א ממה שתמה עליו הר"מ בן חביב בספר ג"פ כלל א' שכתב בתשובה ח"ג סימן ש"ד. דאפילו היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא במעמד כולם כמ"ש לעיל. ובסימן רנ"ג פסק דב' פוסקים זה אוסר וזה מתיר אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר ע"כ. וקשה דאמאי הולכין אחריו להקל הא בעינן שיהי' רובא מתוך כולו. ואשכחן עוד להרשב"א בתשובה סימן תרי"ג שכתב דבפלוגתא דרבוותא בדאורייתא אע"ג שדעתו מסכמת לדברי המקילין כו' אין לעשות מעשה לא להקל לגמרי ולא להחמיר לגמרי שאין לנו כח להכריע בין אריות ולשום ראשינו בין רחיים ורכב אלא יש לנו לומר דספיקא הוי עכ"ל. הרי דס"ל דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא כדין ספיקא דאורייתא. ואפ"ה כתב לענין מחלוקת הפוסקים דהולכין אחר גדול במנין להקל. ולענין מקדש בע"א שכל הפוסקים פסקו שאינה מקודשת זולת הסמ"ג שכתב דחוששין לקדושין. כתב מרן באה"ע סימן מ"ב. דכתב הרשב"א בתשובה לאחד מן התלמידים שהי' רוצה לסמוך על הסמ"ג. מי סני לבעה"ג והרי"ף והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מכל אלו ע"כ הרי מבואר בהדיא מתוך תשו' הרשב"א דבמחלוקת השקול אין לנו כח להכריע ודנין כדין ספיקות דאזלינן לחומרא. ואלו במחלוקת יחיד כנגד רבים אזלינן בת"ר להקל ואע"ג דלא נחלקו הפוסקים פנים אל פנים ופה אל פה. וזה סותר למ"ש בתשובה סימן ש"ד דלא חשיב רוב אלא מתוך כולו עכ"ד. והרב בעל ג"פ לא מצא מקום לישבו עיי"ש. ובזה שכתבתי הנה נכון משום דדברי הרשב"א בסימן ש"ד הנ"ל. איירי גבי תקנות הקהל שרצונם שיהי' תקנות והסכמות הרוב מכריע על כל הקהל כולו באופן שכל הקהל יהי' מחויבים לעשות ולקיים ככל אשר יצא מפי הרוב בזה כתב דבעינן שיהי' רוב מתוך כולם דוקא. דבלא"ה אין המיעוט מחויבים לבטל דעתם נגד הרוב אבל היכא שאין הרוב בא להכריע על המיעוט ולכוף אותם שילכו אחרי דעתם בכה"ג לא בעינן שיהי' הרוב מתוך כולם כלל. כמ"ש דאלים כח הרוב שיכולים לעשות כפי דעתם ולהתיר התקנה מלגבי עצמן אע"ג שיש מיעוט המוחה שאינם באותו מעמד. ומשו"ה לגבי מחלוקת הפוסקים אע"ג שלא היו במעמד אחד והמיעוט יכולים להורות כדעתם הברור להם. מ"מ לדידן דמספקא לן אי כהרוב או כהמיעוט עדיף כחייהו של הרוב שאי"ל למיזל אחר הרוב. וכמו שאם בא אחד לגור בעיר אחרי שהסכימו הרוב לבטל את האיסור שנגרר א"ה ואינו חל עליו האיסור כלל כמ"ש. כמו כן ה"נ לדידן דמספקא לן נגררין א"ה. והוי דומיא דרובא דליתא קמן דאע"ג שהמיעוט ישנו בעולם. אפ"ה אזלינן לכל דבר אחר הרוב ולא אחר המיעוט כלל. וה"נ הכא אע"ג דחשיב כאלו גם המיעוט ישנו בעולם כיון שלא היו במעמד אחד עם הרוב. ואינם בטלים לגבייהו. אפ"ה כיון דלדידן מספקא לן אי"ל למיזל אחר הרוב. ועוד ק"ו ומה התם שהרוב והמיעוט כוללים את כל האנשים שאין שום אחד שיצא מכללם. כמו הך רובא דטריפות. דאי הוא מהרוב שאינם טריפות או מהמיעוט שהם טריפות וכשאנו מסתפקין אותו מהמיעוט. הרי אין אנו מגרין ומתישין בזה את כח הרוב כ"כ. כיון שבודאי איכא אנשים שהם מהמיעוט. ואין אנו דנין עליו אלא אולי הוא מאותם האנשים. ואפ"ה חשבינן להמיעוט כאלו אינו בעולם כלל. ונקטינן שהוא בודאי מהרוב. הכא שהרוב והמיעוט עומדין בפני עצמן:

והספק שאצלינו הוא אחרי מי לגרור אי אחר הרוב או אחר המיעוט. ואי נימא שנגרור אחר המיעוט. הרי אנו מגרין בזה את כח הרוב לגמרי. לא כ"ש שאי"ל למיזל א"ה ולגרור אחריהם לכל דבר. ולא אחר המיעוט כלל. ואמטו להכי אזלינן בפלוגתא דרבוותא אחר הרוב לדידן דמספקא לן. וא"ש דברי הרשב"א. וזה ברור:

ונמצא למדין ממ"ש דל"ש אם המיעוט לפנינו באותו מעמד של הרוב. ל"ש אם אינם באותו מעמד. לעולם אזלינן אחר הרוב. אלא שאם המיעוט באותו מעמד של הרוב בטל המיעוט ברוב. ומחויבים גם המיעוט לעשות כדעת הרוב. אבל אם אינם באותו מעמד אזי אין המיעוט בטל בהרוב ויכולים לעשות כפי דעתם, אבל בין הכא ובין הכא לעולם אלים כח הרוב ולעולם הוא בתוקפו לכל דבר. אלא שכ"ז הוא לענין איסורין. אבל לענין ממון כיון דקי"ל דאין הולכין בממון א"ה. משום דדוקא גבי דיינים שהמיעוט דידיהו חשיב כמי שאינו אזלינן א"ה. כיון שגם המיעוט בעצמו נמי מחויב לדון ולהורות כהרוב. אבל גבי שאר ממון דהמיעוט ישנו בעולם לא אזלינן א"ה. כיון שיש לו להמוחזק מיעוט על מה לסמוך. כמ"ש התוס' בב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל. וכפי מה שפירש בביאור דבריהם הרב מהר"מ בן חביב ז"ל שם בכלל א'. א"כ כמו כן במחלוקת הפוסקים נמי כיון שהרוב אינם מתוך כולם ויכולים המיעוט לפסוק כפי דעתם הברור אצלם ג"כ יוכל המוחזק לומר ק"ל כמיעוט נגד הרוב. יען דהמיעוט בזה חשיב כאלו ישנו בעולם. כיון שאלו היו לפנינו היו יכולים לפסוק כדעתייהו. ודמי לרובא דרדיא שיכול המוחזק לומר ק"ל כיון שיש לו מיעוט לסמוך עליו וה"נ הא יש לו מיעוט הפוסקים לסמוך עליהם. ולפענ"ד נראה שלזה נתכוון הר"א ששון בתשו' סימן ר"ז. שהקשה לדעת הני רבוותא דס"ל דבפלוגתא דרבוותא בענין ממונא לא אזלינן בת"ר וזוכה המוחזק מטעם ק"ל. דאיך אפשר לומר כן והרי אמרו התוס' פה דמיעוט דיינים חשיב כמי שאינו. ותירץ דמ"ש התוס' דמיעוט דיינים הוי כמו שא נו דוקא כשהדיינים נושאים ונותנים ביחד דכיון שהרוב אומרים בפניו כן פשיטא דה"ל כמו שאינו. אבל בספרי הפוסקים אם לא ראו אלו את אלו ודברו זה עם זה אף שראו הפוסקים והכתבים אז הוא דאמרינן ק"ל משום דאנא אמינא אלו היו נושאים ונותנים ביחד מכח הפלפול והויכוח אפשר דהיו המרובים מודים לדברי המיעוט עכ"ל. ולפמ"ש הכי פירושו דבפלוגתא דרבוותא כיון שלא הי' המיעוט במעמד הרוב. לא בטיל המיעוט לגבי הרוב. משום דיכולים לומר אלו היו נושאים ונותנים ביחד אפשר דהיו המרובים מודים לדברי המיעוט. ועבור כן יכול המוחזק לומר קים לי כהמיעוט. משום דאע"ג דאזלינן בת"ר גם בזה. מ"מ כיון שלא בטל המיעוט לגבי הרוב ויכולים המיעוט להורות כדעתם. הוי דומיא דרובא דרדיא דלא אזלנין בממון א"ה. יען דהמיעוט ישנו בעולם כמו שבארנו. ועיין בתשו' ת"ה סימן שי"ד. והר"מ בן חביב הבין בכוונתו דכיון שלא הי' המיעוט במעמד הרוב לא אזלינן בת"ר כלל בכה"ג. ולפענ"ד ז"א. והדבר ברור כמ"ש. ומיושב הכל בלי פקפוק:

ונראה עוד שאפילו לפמ"ש דהיכא שלא היו הרוב מתוך כולם נמי אלים כח הרוב לגבי עצמן. וכן לגבי האנשים הבאים בהעיר אח"כ שהם נגררין אחר הרוב. מ"מ היכא שכל אנשי העיר בררו להם פרנסים ומנהיגים בכל צורכיהם מנין אנשים ידועים. ונתנו להם הכח והעוז של כל אנשי העיר. לעשות ככל מה שיעלה על רוחם. בזה ודאי בעינן שיהי' הרוב מתוך כולם דוקא. ואם חסר אחד מהם בטל הדבר לגמרי משום דבכה"ג בעינן שיהי' אותו המנין שמסרו להם הכח והעוז בשלמות דוקא. והוי דומיא דבי"ד אשר בעינן שיהי' רובם מתוך כולם דוקא מה"ט. וראי' לזה מדברי הרשב"א בתשו' ת"א סימן ק"ד. שכתב שאם ראובן ושמעון בררו להם עשרה אנשים שידונו להם בין דין בין פשרה ובאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב. ונסתלק אחד מהן ואינו אומר דעתו או שאומר אינו יודע. שאינם יכולים לגמור הדין ע"פ הט' הנותרים. שאין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו המחייבין על המזכין או המזכין על המחייבין מתוך משא ומתן של כולם. אבל כשהמיעוט איננו שם לא. שאלו הי' שם אותו האחד שמא הי' מראה טעם היפך ממה שהסכימו הרוב. והרוב יודו בכך. וכן כשהיחיד אומר אינו יודע דתנן אפילו ב' מחייבין וב' מזכין ואחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים. וכן אם נסתלק האחד אין יכולים השנים לחתוך הדין. וכמ"ש פרק ז"ב כו'. ואין רוב בכ"מ אלא רוב הבא מתוך הכלל ומתוך מו"מ. אבל רוב הנפרד מן הכלל ודנין ובוצעין לעצמן שלא מתוך מו"מ עם הכלל או שלא במעמדן לא עשו ולא כלום עכ"ל. הרי דהיכא שבררו לאנשים ידועים דין בי"ד יש להן. אשר צריך אותו המניין שבררו בדוקא. ובהחסר אחד מהם פסולין הנותרים לדון ע"פ לבד. וכמו כן נמי בהסכמות הקהל היכא שבררו לאנשים ידועים שהם יהיו הפרנסים וע"פ יוחתך כל הצטרכות. בזה יש להם דין ב"ד אשר צריך שיהי' אותו הענין כולם באותו מעמד. שוב ראיתי שהדבר מפורש בתשו' הרשב"א ח"ג סימן תי"ז שכתב שאם הסכימו הקהל לברור להם אנשים למנותם נאמנים על המס ובררו להם אנשים עשרים. וכתבו את שמותם בפנקסים והעלוהו בקלפי. וכל חמשה ההם שיעלו בגורל יהי' ממונים נאמנים וכן החרימו עליהם. ובשעת החרם מסר אחד מודעא שאינו מסכים באותה הסכמה ולא מקבל החרם. שאינו חפץ להיות נאמן על תיבת הקהל כו' ועכשיו הוא מסרב כו' ועוד טוען שקודם אותו חרם נשבע שלא יהי' ממונה בנאמנות הקהל כו'. תשובה, אין כל אדם רשאי לפטור את עצמו מתקנות הקהל כו' אבל אם יש עדים שנשבע קודם לכן והוא אינו מוצא פתח לשבועתו אין הברירה ברירה. שהציבור לא קבלו מנוי של ארבעה. אלא קבלו מנוי של חמשה ואין כאן אלא ארבעה עכ"ל. הרי דבכה"ג שבררו הקהל מנין ידוע צריכים שיהיו כולם באותו מעמד. ואם חסר אחד מהם אין בכח של הרוב הנשאר כלום. והוי דומיא דאמר אחד אינו יודע שיוסיפו הדיינים. ובלא הוספת הדיינים שחסר אין יכולים לחתוך ע"פ הנותרים. ובזה מיושב ג"כ דברי הרשב"א ממה שהקשה עליו הרמב"ח כמו שהובא לעיל. ודבריו יהיו מדוקדקים ביותר. יען משום דשם בסימן ש"ד איירי הרשב"א שהקהל בררו להם פרנסים ומנהיגים ידועים אשר המה יחתכו ההצטרכות של כל הקהל כולו. משו"ה כתב שפיר שאם חסר המיעוט של הנבררים באותו המעמד אין בכוחו של הרוב לחתוך בעצמם בלא המיעוט מאומה. משום דבכה"ג בעינן שיהיו כל הנבררים באותו מעמד והרוב יצא מתוך כולם. אבל היכא שלא הובררו מנהיגים ידועים. אלים כח הרוב שהם עושים כפי דעתם. ואין להם להשגיח כלל בדעת המיעוט שאינם באותו מעמד. גם מהני דעת הרוב לענין זה שאם אח"כ בא אחד לגור שם שנמשך ונגרר א"ה. וכן לדידן דמספקא לן אי כהרוב או כהמיעוט שאזלינן א"ה לכל דבר ולא אחר המיעוט כלל כמ"ש:

והנה ראיתי בתשובות מהרי"ט ח"א סימן ס"ח. שכתב ועוד אני מוסיף לומר שכל שהסכמות כולם היו זה שלא בפני זה אע"פ שלא נחלקו בדבר אינה הסכמה לדון ע"פ וללכת אחריה. ויש לדקדק כן מדאמרינן בפרק עג"ע אהא דבעי אי בעינן שיצאו למדידה כולה סנהדרין. ומייתי מדתניא מצאן זקן ממרה אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. דנפיק כמה אלימא דנפיק מקצתן דילמא הנך דאיכא גוואי כוותיה ס"ל. אלא דנפיק כולה ולמאי לאו למדידת עגלה. וקשה דמאי קפריך דילמא יצאו רובן לדבר הרשות וכגון שנשארו שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה. והמרה על אותן שבפנים וחזר והמרה על השאר שבבית פגי. או שהמרה על אותן שבחוץ וחזר והמרה על אותן שבפנים דאי לאו קרא דמלמד שהמקום גורם ס"ד שתהא המראה. אלא מוכח דלהא לא אצטריך קרא שכל שלא המרה עליהן במעמד כולם אין המראתו לחצאין המראה. דשמא כשכולם במעמד אחד מתוך משאם ומתנם יאמרו בענין אחד. וה"ק דילמא בההיא שעתא דהמרה על אלו שבחוץ הנך דגוואי כוותיה ס"ל. וכן כשחזר והמרה על השאר דילמא בההיא שעתא הנך קדמאי כוותיה ס"ל. ואלו היו במעמד אחד היו חוזרין בהם. וה"ה דכל מילתא דאזלינן בת"ר בעינן שיהיו כל המסכימין במעמד אחד ויסכימו רובן וכל שלא נעשה בכל אלו אין מעשיהם כלום עכ"ל. וא"כ לפי דעתו דס"ל דאפילו אם הסכימו כולם נמי לא מהני כל שלא היו כולן במעמד אחד. א"כ מכ"ש היכא שלא הסכימו לזה רק הרוב. והמיעוט מוחה דלא מהני היכא שלא היו המיעוט באותו מעמד של הרוב:

אמנם לפענ"ד נראה לחלק בזה דלא דמי לסנהדרין משום דהתם כשהמרה מעיקרא על הרוב שלא במעמד המיעוט לא הי' נחשב להמראה כלל משום דדילמא הני דגואי כוותיה ס"ל. וכן שכשחזר אח"כ והמרה על הנותרים נמי לא מהני משום דדילמא עתה הני דקדמאי כוותיה ס"ל. ואין אנו יכולים להצטרף את שניהם כיון דהמראתו שהמרה ע אותן שבחוץ שלא במעמד אותן שמבפנים אינו נחשב להמראה ודומה כאלו לא המרה כלל. אבל הכא אם הסכימו הרוב לבטל את החרם לפמ"ש שעדיף כח הרוב שיכולים להתיר לעצמן אף שלא במעמד המיעוט המוחה. רק שהמיעוט יכולים למחות דכל שלא היו באותו מעמד לא בטל המיעוט בהרוב ונשאר האיסור עליהם כמקודם. וא"כ הרי לא נשאר האיסור מעתה רק על אותו המיעוט לבד. וכשחזרו שוב אח"כ גם המיעוט והסכימו להתיר. הדבר ברור שבודאי יכולים להתיר לעצמן ובטל החרם והאיסור לגמרי מכל וכל כאלו היו כולם ביחד והסכימו להתירו במעמד אחד. וראי' לזה מדברי הרא"ש בפרק אלו מגלחין סימן נ"ג. שהביא בשם הראב"ד אהא דקאמרינן ש"מ כל אחד ואחד מפר חלקו שכתב הראב"ד דהכי פירושו שכל אחד ואחד בפני עצמו מפר חלקו דלא צריכי למכנף ואע"ג דשמתי בהדי הדדי לא צריכי בהדי הדדי למשריא. ודייק מדקתני אחד מן התלמידים שנדה ומת חלקו אינו מופר ומדקתני חלקו אלמא מפלגא מילתא לחלקין. א"נ דייק טעמא דמת הא הלך למדה"י מפר אע"ג דלתנייהו בהדי הדדי עכ"ל. הרי שמצטרפים כולם אע"ג דלא היו במעמד אחד. וטעמא משום דכשהתירו האחד הותר את חלקו. ולא נשאר עליו רק הנידוי של הנותרים ומשו"ה אם התירוהו אח"כ גס הנותרים מצטרפים אף שלא היו במעמד אחד. כיון שהותר כבר לראשונים. ולא נשאר עליו רק הנידוי של האחרונים. וה"ה בחרם הקהל נמי אם הסכימו הרוב לבטל כיון שעדיף כחייהו בזה שיכולים להתיר לעצמן. ולא נשאר החרם מעתה רק על המיעוט המוחה. א"כ אם הסכימו להתיר אח"כ גם המיעוט. בודאי שיכולים להתיר ובטל החרם מאותו שעה לגמרי. וזה ברור:

ומ"מ צדקו דברי מהרי"ט לענין תקנות הקהל. ואין מזה תברא לדעתו. יען משום דכיון שלא היו המיעוט באותו מעמד של הרוב א"כ אינם מחויבים לעשות כפי מה שיצא ונגזר מהרוב כמ"ש. וממילא בטלה התקנה לגמרי גם לגבי הרוב. משום דהם על כל הקהל כולו תקנו ולא עליהם בעצמם. וכיון שלגבי המיעוט בטל. בטל גם לגבי הרוב והוי דומיא דסנהדרין דבעינן שיהי' כולם באותו מעמד דוקא:

אמנם גם בתקנות הקהל נמי נראה דלא כמהרי"ט ז"ל אלא שכל שהסכימו כולם באין מוחה מהני אף שלא היו במעמד אחד. ולא דמי לזקן ממרה משום דהתם בעינן המנין היינו שימרה על סנהדרין של ע"א דוקא. וכל שלא היו במעמד אחד אין מצטרפין וחסר המנין של ע"א. ותדע דהא אכתי משכחת לה שהמרה על אותן שמבחוץ ובאותה שעה בא אחד והמרה. גם על המקצת שמבפנים. וא"כ הלא נודע בבירור שבאותה שעה גם אותם שמבפנים היו סוברים כהני דבחוץ. אלא ודאי כיון שלא היו כל הסנהדרין ביחד במעמד אחד אין מצטרפין. ובהמראתו על אותן שמבחוץ אע"ג שנודע בבירור שבאותה שעה גם אותם שבפנים ס"ל כוותיה. מ"מ כיון שאינם מצטרפים הני דבפנים עם אותן שמבחוץ. נמצא שבהמראתו עליהם חסר המנין של ע"א. והא דקאמר דילמא הני דגוואי כוותיה ס"ל. ה"פ דכיון שאינם במעמד אחד א"כ אם הני דגוואי קיימו כוותיה אינם מתבטלים בהרוב העומדים מבחוץ דפליגי עלייהו. ויכולים הם להורות כדעתם. וא"כ הרי הם עומדים בפני עצמן ולא חשיב כאלו הם ביחד עם הרוב ועבור כן אף אם נודע לנו בבירור שגם הני דגוואי נמי קיימי כהני דבחוץ נמי אינו נעשה זקן ממרה. משום דכיון שאינם מצטרפין כ"ז שאינם במעמד אחד הרי חסר המנין של ע"א דבעינן בדוקא. אבל בתקנות הקהל הא דבעינן שיהי' כולם במעמד אחד. הוא משום שאם אינם ביחד אז המיעוט אינו בטל לגבי הרוב ויכולים לעכב. וא"כ כל שהסכימו כולם באין מוחה מהני אף שלא היו כולם ביחד במעמד אחד כיון שאין מוחה באותה שעה דהא אנן לא בעינן גבי תקנות הקהל אלא שיסכימו כולם והרי אין כאן מוחה. ודו"ק:

אמנם לפמ"ש שהיכא שבררו הקהל למנין ידוע שהם יחתכו את כל עניני הציבור יש להם דין בי"ד. נראה שבכה"ג הדין אמת שכל שלא היו כולם ביחד במעמד אחד לא מהני. משום דבכה"ג דמי לסנהדרין דבעינן בהו המנין בדוקא. ולא מהני בזה רוב שאינו מתוך כולם. אע"פ שהסכימו אח"כ גם המיעוט שלא היו באותו מעמד. אם לא היכא שיש מנהג ידוע שכשממנים נאמנים שנוהגין מקצתן המנוי אע"פ שמת אחד מהם או שהלך למדה"י. שהולכין אחריו. ועיין בתשובות הרשב"א ח"ג סימן תי"ז. ודו"ק:

וא"ת למאי דפרישית שאם הרוב הסכימו להתיר שיכולים להתיר לעצמן אף שלא במעמד המיעוט המוחה. והם מותרים והמיעוט המוחה נשארו באיסורם כמקודם. ואמאי הא אמרינן במו"ק דף ט"ז ע"א. תניא רשב"ג אומר אחד מן התלמידים שנדה ומת חלקו אינו מופר. ואמרינן ש"מ כל אחד ואחד מפר חלקו. וכתב הראב"ד ז"ל שיש מפרשים שאם נידוהו שלשה צריכים שלשה להתירו ואין השנים מתירין לו. וזה ודאי כן הוא דתניא באבל רבתא (פ"ה) מת אחד מן המנדין אם נתן רשות לחברו מתירין אותו ואם לאו אין מתירין אותו עכ"ד. הרי דבעינן שיתירו לו כל המחרימין ואם חסר אחד מהם לא. וכבר עמד ע"ז בתשו' תשב"ץ ח"א סימן קכ"ג:

ונראה ליישב דהכא איירי דהאי גברא מחויב נידוי ע"פ הדין כמו שמבואר שם בסוגיא בפרק א"מ עי"ש. ומשו"ה אם נידוהו שלשה מעיקרא והתירוהו אח"כ שנים מהם אינו מותר משום חלק השלישי. משום דנהי שהותר חלקם אבל כיון שחלק השלישי אין באפשרם להתיר. א"כ דל השנים מהכא והרי הוא מנודה מכח השלישי. והלא אף אם לא נידוהו מתחילה רק השלישי לבד נמי הוא מנודה. אבל בתקנות הקהל שמחרימין על כל מי שיעבור על תקנתם. כיון שאלו היו באים היחידים לתקן על הרוב מתחילה בלא דעתם והסכמתן נמי לא היו יכולים. משו"ה לא שייך למימר בזה שחלק היחידים יעכב על הרוב דהא אי מדלת להרוב מהכא אין בכחם של היחידים לגזור עליהם בע"כ. ועבור כן יכולים הרוב להתיר לעצמן שפיר. ולא מהני מחאתן של המיעוט אלא לענין זה שישאר האיסור עליהם בעצמם כמקודם. משום דלענין זה שישאר החרם על המיעוט המוחה אמרינן שפיר שחלקם אינו מופר כל שלא היו במעמד אחד עם הרוב. ולא נתבטל המיעוט בהרוב מטעם דאחרי רבים להטות כמ"ש. אבל לעכב על הרוב ביכולתם כיון שאלו היו באים לגזור עליהם בתחילתה נמי לא היו יכולים וא"ש. ובתשב"ץ כתב לחלק בזה בענין אחר. ומ"ש נ"ל יותר נכון בעהי"ת. ודו"ק:

ודרך אגב ראיתי בתשובות תשב"ץ שם שהביא ראי' שאדם יכול להתיר החרם מעצמו מהא דאיתא במדרש שהשבטים התירו מעצמן חרם מכירת יוסף וזה שטרחו הראשונים ז"ל בהתר החרם שנהגו להתיר ע"י עצמן בלי שאלה לחכם הוא משום שנהגו להזכיר גם שבועה בהחרם. אבל לפי מה שנוהגין עכשיו שאין מזכירין רק חרם לבד בלא שבועה מותר מן הדין. והגאון בעל נוב"י במהדו"ק חלק יו"ד (סימן ס"ז). תמה עליו מדברי הרמב"ן שהובא בב"י שכתב שדוקא הסכמה יכולים להתיר אבל שבועה אין יכולים להתיר בלא פתו"ח. וא"כ מוכח ע"כ שכל מה שהטריחו לתלות ההיתר במנהג כיונו על החרם לבד בלא שבועה. דהשבועה הרי צריך להתרת חכם דוקא. ואינו מנהג. ושוב חזר והקשה מדברי המדרש הנ"ל שמבואר שהחרם אדם יכול להתיר מעצמו על דברי הראשונים ז"ל שהוצרכו בחרמי ציבור למנהג כמו שהקשה התשב"ץ. ויצא עפ"ז לדון ולחלק בין הנידוי והחרם שאדם גוזר על אחר. ובין החרם שאדם מקבל על עצמו. שמה שאדם גוזר על אחר אין צריך להתרת חכם ויכול להתיר בעצמו מצד הדין. אבל החרם שאדם מקבל על עצמו צריך התרת חכם ע"י פתו"ח. ומה שהוצרכו בחרמי ציבור למנהג הוא משום שיש עלינו לדון בגזירת חרמי ציבור כוונתם שהרבנים והפרנסים הם הגוזרים בכח גזירתם או אם הכוונה שהם השלוחים של כל הקהל והש"ץ הממונה מפיהם לגזור הוא כמו שליחות כל הקהל שמקבלים על עצמם דבר זה בחרם. והשבטים לא על עצמם גזרו חרם שלא לגלות אלא על כל הנמצא גזרו וכבר אמרו שהשכינה לא גלתה ליעקב משום חרם זה. ולכן היו יכולים להתיר בלי שאלה. אבל אם היו מקבלים על עצמם לחוד בודאי שהי' צריך שאלה. ומה שאמרו הראשונים ז"ל דהוי כמו שהתנו שיוכלו להתיר בכל עת. הכוונה הוא כן דהוי כמו שהתנו שאין החרם כמו קבלה שאדם מקבל על עצמו אלא גזירה הוא מהם על הציבור וממילא יש בידם להתירו בכל עת. ושוב הקשה ע"ז שאם זה הוא המביא אותנו להשען על המנהג מחמת שאנו מסופקין שמא קבלו כל אחד מהציבור בתורת קבלה על עצמו משום שהש"ץ הוא שליח כל הקהל. א"כ קשה לדעת הרמב"ן שכל מי שלא ענה אמן אפילו הזכירו שבועה בפירוש לא חלה השבועה א"כ למה אנו מסופקין על החרם אף שלא ענו אמן. ודחק שם שם לחלק עבור זה בין שבועה לחרם שהחרם יכול לחול עליו אף בלא ענית אמן עכ"ד עיי"ש שהאריך בזה:

ולפענ"ד דבריו תמוהים מאוד דאם נימא שהחרם שאדם מקבל על עצמו צריך התרת חכם בפו"ח. א"כ אכתי קשה האיך מתירין חרמי ציבור בלא פתח וחרטה. נהי שלכל הציבור שלא קבלו הוי כאילו התנו שאין החרם כמו קבלה על עצמו אלא גזירה הוא להם מאת הרבנים והפרנסים. אבל אכתי האיך הותרו הפרנסים בעצמם ע"י זה. הא הש"ץ הוא שלוחם והוי לגבייהו קבלה על עצמם. וגם הש"ץ גופיה שגם הוא בכלל החרם האיך ניתר לו ע"י הסכמת הציבור לבד בלא פתו"ח. הא הוא הוציא החרם מפיו ממש. וכן לגבי השבטים נהי דמה שגזרו על אחרים היו יכולים להתיר. אבל אכתי איך התירו לעצמם שלגבי עצמם הרי קבלו עליהם החרם בפירוש. ולחלק בזה ולומר שהחרם שאדם מקבל על עצמו לבד צריך התרת חכם ע"י פתו"ח. אבל היכא שכלל גם לאחרים בזה אמרינן שכיון שלאחרים הותר בהסכמה לבד מפי עצמן הותר גם לדידהו ע"י הסכמה לחוד בלא פתו"ח. זאת לא נהיר ולא בהיר ואין השכל ודעת של תורה סובלתו דמאי עדיפות יש בזה שכללו בהחרם גם לאחרים להתיר מצד זה בלא פתח וחרטה גם לעצמם. ונהי שזה הוי פתח לדידהו משום שיכולים למימר שאנחנו לא קבלנו החרם על עצמינו רק אדעתא שיהי' אסור לכל האנשים שהיו בכלל החרם מקודם. וכיון שהותר לקצת אנשים שהיו בכלל החרם מעיקרא יכולים להתיר גם להם. כי אדעתא דהכי לא נדרו. מ"מ כיון דנדר שהותר מקצתו הותר כולו לא שייך בזה יען דאינו אלא מיגז גייז. כמבואר בדברי הראשונים ז"ל. ועיין בתשובות הרא"ש בכלל ז' (סימן ה'). הובא לעיל בריש דברינו. א"כ אם נימא שחרמי ציבור לא סגי בלא פתו"ח ושאלה לחכם. אי"ל למימר גם בזה שאע"ג שלאחרים יכולים להתיר בהסכמה לבד. מ"מ לגבי עצמן צריכים התרת חכם כמו בכל חרמי עצמו. כיון שחל החרם עליהם מעיקרא. אבל באמת אין מקום להוכיח מזה כלל ונעלם משני הגאונים הנ"ל לפי שעה דברי הרמב"ן במשפטי החרם בתשובות המיוחסות (סימן רפ"ח). ור"י בנתיב י"ד ח"ש. ובסוף ספר הכלבו שהקשה כן בעצמו ממה שמצינו באגדה שהתירו השבטים בעצמם החרם שהחרימו ביניהם מבלי לגלות ליעקב. וכתב וז"ל ושמא יבא הרואה אגדה זו ללמוד שמתירין חרמי ציבור אותם המחרימים עצמם בחרטתם. ויכולים אנו לדחות שחרם של השבטים מעצמו הותר כיון שמצאו את יוסף שעל דעת כן הוחרם ותולה נדרו בדבר אחר היו. וזה שאמרו התירו את החרם אינו אלא שפירשו לעצמן שמותרים הם ממנו. או שנשאלו עליו לבנימין הצדיק יחיד מומחה עכ"ל. ובזה יפלו הרבה מדברי הנוב"י שם באותה תשו' הבנוי' הכל על זה היסוד שחידש שם לחלק בין קבלה על עצמם לבין גזירה על אחרים. ויש לי להציע עוד הרבה בזה וגם ביתר דברי הנוב"י שם רק שאין ברצוני להמשיך הענין במה שאינו נוגע לענינינו כ"כ:

ועוד נראה לפמ"ש התשב"ץ שם (סימן קכ"ג). וז"ל ונחקור בענין החרם מה טיבו והאיך הוא נוסחו. ומצינו מקראות מפורשים שהם בלשון ארור ביהושע שהחרים את יריחו כתיב ארור האיש לפני ד' אשר יקום ובנה וגו'. ובשאול כתיב ארור האיש אשר יאכל לחם וגו'. וכבר אמרו רז"ל ארור בו שבועה בו נידוי בו קללה. והנידוי והחרם שוין בדיניהם בקצת הפרש שיש ביניהם. ובדברי חכמים מצינו יצאת בת קול ואמרה כל הפורש יהי' בנידוי. וכן בנידוי שהיחיד מנדה ליחיד אם לא יעשה כו' מצינו ג"כ זה"ל זיל אימא ליה ובשמתא להוי מאן דלא לימא ליה ענן ענן וכו'. ובפרק הזרוע אמרינן א"ר חסדא כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא דה' אלקי ישראל. וכן בדברי האחרונים ז"ל מצינו שאומרים בלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר פלוני יהי' בחרם או מוחרם. או משביעין אנו ומחרימין על כל מי שעשה דבר זה שמשמען שמעכשיו הם מחרימין ומנדין למי שיעשה או יפרוץ גדר וכיוצא בזה. וכיון שבלשון הזה אמרוהו העובר על החרם ההוא מאליו הוא מוחרם ואין צריך להחרימו. וחייב תיכף לנהוג בדברים שחייב המוחרם. ואין יוצא מהחרם כ"א בהתרת ציבור או שלוחם או המחרים ההוא כו'. ומעתה אלו הסכמות שהסכימו הקהל ולא אמרו בהן מחרימין אנו או ארור האיש העובר ע"ז הפורץ גדרן אינם אצלי חרמי ציבור אשר טרחו הראשונים ז"ל בענין התירם איך הוא שהרי לא החרימו כלל מי שיעשה כנגד תקנתם. אלא שאמרו אותם תקנות קבלו עליהם בכח חרם ויש בלשון הזה מהו ענינו כו'. אבל הוא לשון שמשמעו שאם תעבור על דבר זה נקנוס אותך זהו המובן בזאת התיבה כו'. וכיון שכן מכיון שגילו רוב הקהל דעתם שרצונם לבטל אותם הסכמות אין יכולת ביד היחיד למחות. שהרי אין כאן לא חלקו ולא חלק אחרים להפר. שהרי אין צריך התרה כלל שהרי לא החרימו עדיין אלא שגזמו וגילו דעתם שרצונם להחרים על העובר על תקנתם ורשאים הם בכך ואסור לעבור עליהם והעובר עליהם פסול לעדות כמ"ש הראשונים ז"ל כו'. וכל שהסכימו רוב הקהל לבטלן ואף למחול על העובר הרשות בידן ואין המיעוט יכול לעכב עכ"ל. והובא בב"י (סימן רכ"ח). ולפ"ז נראה דאפילו אם נימא שבעלמא בעינן רובא מתוך כולה. מ"מ בכה"ג לא בעינן שיהי' הרוב במעמד כולם. משום דכיון שעדיין לא החרימו רק שגזמו להחרים אם יעבור איש ע"ז. א"כ מכיון שהסכימו הרוב להתיר שוב אין יכולת ביד המיעוט להחרים עליהם בע"כ. ובשלמא היכא שהחרימו כבר ועתה צריכים להתיר. בזה שייך למימר שהמיעוט יכולים למחות להתיר. אבל כל שלא החרימו עדיין והסכימו הרוב שלא להחרים אזי בודאי שאין בכוחם של המיעוט להחרים עליהם בע"כ של הרוב וזה ברור:

והנה בתשובות הריב"ש (סימן ס"ב). נשאל על תקנות הקהל שכתוב בהן שכל העובר יהי' מוחרם ומנודה מחויבין לנהוג עם העובר דין מנודה. וכתב שאין ספק שהעובר הוא מנודה. והי' מן הדין שינהגו בו דין מנודה כל מי שידע בו שעבר. אבל אחרי שלא נהגו בכך מעתה י"ל שעל דעת המנהג הם מתקנים. שהעובר עונו ישא אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו כו' עיי"ש. וכן הוא בתשו' הרשב"א. ונראה לי דע"כ לא הוצרכו לטעם זה שעל דעת המנהג הם מתקנים אלא היכא שכתוב מפורש בהחרם שכל העובר יהי' מוחרם ומנודה. אבל אם אין אומרים הכי מפורש. אלא בחרם מבלי לעשות דבר זה. בכה"ג אין אנו צריכים לבא מטעם המנהג כלל. משום דבזה איכא למימר שעדיין אינו מוחרם כלל. כיון שלא הזכירו בפירוש שכל העובר יהי' מוחרם. שלשון זה של מכריזין בחרם מבלי לעשות דבר פלוני אינו אלא גוזמא שגזמו וגילו דעתם שרצונם להחרים על העובר על תקנתם. ואם אחד יעבור ע"ז יחרימו אותו ולא שיהי' מוחרם כבר. ואע"ג שהתשב"ץ בתשובה כתב כן ע"ז שמקבלים בכח חרם משום שכח חרם אינו כמו חרם גופיה. מ"מ נלפענ"ד שאפילו היכא שהזכירו גם בחרם נמי דינא הכי. משום דכיון דכ"מ דאשכחן חרם במקרא ורז"ל הוא רק באופן שאמרו מפורש שהעובר יהי' מוחרם. א"כ כל שלא אמרו מפורש הכי איכא למימר שאינו חל עליו החרם עדיין ואינו מוחרם כלל עד שיחרימו אותו הקהל אח"כ מפורש. והתשב"ץ שכתב להוכיח שכח חרם לא הוי כמו חרם אינו אלא לרווחא דמילתא לפי שבזמנו נהגו לומר בכח חרם. אבל באמת אפילו אמרו בחרם נמי דינא הכי כי עיקר החילוק הוא רק בין היכא שהזכירו בפירוש שכל העובר יהי' מוחרם. בין היכא שלא אמרו בסתם בחרם שלא לעשותו. שבכה"ג אינו אלא גוזמא וגילוי דעת שרצונם להחרים על העובר על תקנתם ולא שיהי' מוחרם מעתה:

וא"כ לפ"ז מה שנוהגין עכשיו שאין אומרים מפורש שכל העובר יהי' מוחרם ומנודה. אלא מכריזין סתם בחרם שלא לעשותו. אינו חל עליו החרם עדיין עד שיסכימו הקהל ויחרימו אותו אח"כ בפירוש. א"כ אם הסכימו רוב הקהל לבטלו. בטל החרם והאיסור מהם לגמרי. אפילו לא הי' המיעוט באותו מעמד. משום דכיון שהסכימו הרוב לבטלו שוב אין בכוחו של המיעוט להחרים עליהם בע"כ כמ"ש. ודו"ק. ונקטינן ממ"ש שמהני הסכמת הרוב להתיר לגבי עצמן אף שלא הי' המיעוט המיוחד באותו מעמד. כנלפענ"ד בעהי"ת:

יהונתן אבעלמאן.

תוכן העניינים

זכרון יהונתן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה